פסקי דין על אסתר יחזקאל־חורי | פסקי דין על נאות אביב | פסקי דין על אחזקת בניין נאות אביב | פסקי דין על קרת – חברה לשיכון ולמשכנתאות ואח' |

44491-05/14 תצ     04/11/2018




תצ 44491-05/14 אסתר יחזקאל־חורי נ' נאות אביב בע"מ, אחזקת בניין נאות אביב בע"מ, קרת – חברה לשיכון ולמשכנתאות בע"מ ואח'








בית המשפט המחוזי בתל־אביב–יפו

ת"צ 44491-05-14
יחזקאל
-
חורי
נ' נאות אביב בע"מ ואח'

4 בנובמבר 2018
כ"ו במרחשוון תשע"ט


לפני כבוד השופטת שושנה אלמגור
(בקשה מס' 27
)

המבקשת (התובעת)
אסתר יחזקאל־חורי


ע"י ב"כ
עו"ד שרון ענבר־פדלון
ועו"ד טלי לופו

נ
ג
ד

המשיבות (הנתבעות)
1.
נאות אביב בע"מ
2.
אחזקת בניין נאות אביב בע"מ
3.
קרת – חברה לשיכון ולמשכנתאות בע"מ
ע"י ב"כ
עו"ד מיטל אמסטר


4.
סופר־פארם (ישראל) בע"מ


ע"י ב"כ
עו"ד לילי דורון
, עו"ד יניב קליינבלט
ועו"ד עינת וינר־טימסיט

פ ס ק
-

ד י ן
בעקבות
בקשה לאישור הסדר פשרה מיום 24.12.17
ל
פניי בקשה, לפי סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו–2006, לאשר הסכם פשרה.
1.

תיק זה, על-
פי הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, נוגע ל
„כל אדם הנושא תעודת נכה ו/או כל אדם הנושא תו חניה לנכה (לרבות תו עגלה ותו משולש) אשר ביקש להיכנס למתחמו של מרכז הקניות ‚בית נאות אביב
–
לונדון מיניסטורס‘, באמצעות חניון המתחם המוצע לציבור בתשלום ושילם דמי חניה
[...]
“
. בבקשת האישור נטען כי משיבות 1–3 מחזיקות או מפעילות את הבניין ואת החניון התת-
קרקעי והדו-
מפלסי (להלן:
החניון
). משיבה 4 שוכרת במקום חנות שבה קנתה המבקשת לגרסתה. לגישת המבקשת, שיכולתה להתנייד מוגבלת, על המשיבות להתיר לאנשים עם מוגבלות לחנות בחניון ללא תשלום. זאת, מכוח ההוראה שבסעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד–1993, אשר קובעת לאמור:

מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה; לענין סעיף זה
–

„אדם עם מוגבלות“
–
כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;

„חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות“
–
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998;

„מקום ציבורי“
–
כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;

„תשלום“
–
לרבות שיפוי בעד תשלום.

המבקשת ביססה את תביעתה על העילות של הפרת חוק חניה לנכים וחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח–1998 (להלן:
חוק שוויון זכויות
); הטעיה וניצול מצוקת הצרכן לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א–1981 (נוסחו של סעיף 3 לחוק שונה מאז נפתח התיק); הפרת חובה חקוקה ורשלנות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]; עשיית עושר ולא במשפט לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט–1979. היא טענה לנזק ממון, שגובהו כגובה דמי החניה שנגבו, ולפגיעה באוטונומיה של הפרט שגרמה עוגמת נפש. המבקשת עתרה בין השאר לחייב את המשיבות לפצות את החברים בקבוצה ולהשיב להם את דמי החניה שבהם חויבו, ולהורות להן בפסק-
דין להפסיק לגבות דמי חניה מחברי הקבוצה החונים בחניון ולהודיע להם – בשלטים נהירים על-
יד הקופות והכניסות והיציאות בשטח המסחרי – שכל אדם עם מוגבלות אינו מחויב לשלם תמורת החניה.

2.

משיבות 1–3 טענו כי בינן ובין המבקשת אין יריבוּת. לתפיסתן בית נאות-
אביב והמעבר המקורה בקומת הקרקע שלו אינם מרכז קניות ואינם מנוהלים ניהול מרכזי; הם והחניון אינם
„מקום ציבורי“
כהגדרתו בחוק
;
החניון אינו דרך הגישה הנגישה היחידה אליהם לאדם עם מוגבלות, שכן יש באזור תחנות אוטובוס נגישות ומקומות חניה, ובכלל זה החניונים הפרטיים הצמודים לבניין במפלס הכניסה. יוצא מזה, לשיטתן, שסעיף 4ב לחוק חניה לנכים אינו חל. משיבה 1 ביקשה לקבל שהיא מייצגת את בעלי הנכסים בבית המשותף בניהול הרכוש המשותף ובתחזוקתו, ושלה זכויות בחניון ובְמשרדים אך לא באזור המסחרי. משיבה 2 הסבירה שמונתה מטעם משיבה 1 לנהל ולתחזק את הרכוש המשותף באגף המסחרי, ושטיפול בתשלום על חניית הלקוחות חורג מהסמכות שניתנה לשתיהן.

משיבה

3 טענה כי שורבבה לתובענה ללא הצדקה, באשר אין היא מפעילה את החניון, אלא
„
[...]
עוסקת במתן שירותי הנהלת חשבונות ואדמיניסטרציה לחברות בהן קיימים קשרי בעלות
[...]
“
. על רקע כל אלה טענו משיבות 1–3 שלמבקשת אין עילה בתובענה, כל שכן נגדן, ושיש לסלק את הבקשה לאישור התובענה על הסף. לעמדתן אם הדין מטיל את החובה לשלם בעד חניית נכה, הוא מטיל אותה על בעלי העסקים כמחזיקים וכמפעילים של המקום הציבורי, מן ההיגיון שעליהם היא תוטל ובכל מקרה יהיה עליהם לשאת בעלויות. אֵי-
לכך, אם בכל-
זאת המבקשת אוחזת בעילת תביעה, עליה לתבוע אותם. ואומנם משיבות 1–3 ביקשו מבית המשפט רשות לשלוח לבעלי העסקים בפסאז' הודעות לצדדים שלישיים. בלי שהללו צורפו לבסוף להליך, חלקם העלו את הרעיון שמשיבה 2 תקצה מקומות חניה לאנשים עם מוגבלות בשטח משותף בקומה שמתחת לקומת הקרקע, ועל מקומות החניה הנותרים תשפה את החניון (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.04.16).

משיבות 1–3 ראו בחנותה של משיבה 4 את
„המקום הציבורי“
לצורך העניין, והיא מצידה הכחישה זאת. אם יוחלט שכל עסק הוא מקום ציבורי בפני
עצמו, הניחה, לא נדע על מי לשאת בתשלום דמי החניה של לקוח שפקד כמה בתי עסק או של אדם שלא רכש מאומה. לטענתה בהיותה אחראית לעסק אחד מנִי רבים – ולא לחניון או לשטחים המשותפים – אין היא יכולה לחוב כלפי כל המבקרים בלונדון מיניסטורס וכל מי שחויבו בדמי חניה, שאינם מגיעים לקופתה. אף משיבה 4 טענה שאין יסוד לטענה כי פעלה שלא כדין והיא אינה רואה הצדקה לדון בתובענה כתובענה ייצוגית, על אחת כמה וכמה נגדה כ
„עוסק“
. אף היא גרסה כי חוק חניה לנכים איננו חל, וכי המבקשת לא עשתה את הדרוש כדי להוכיח שהגישה הנגישה היחידה לתחום המסחרי היא דרך החניון, במיוחד באמצעות חוות דעת של מומחה. בשביל לתמוך בטענתה טרחה גם משיבה זו ופירטה את מקומות החניה לאנשים עם מוגבלות שאפשר למצוא בסביבותיו של בית נאות-
אביב (בבקשה לאישור טענה המבקשת כי רובם ככולם מקומות שמורים). היא הטעימה שאין נפקא מִנה אם מקומות החניה תפוסים ברגע נתון.

כפי שציינה המבקשת עוד בבקשה, על סמך התוספת הראשונה לחוק שוויון זכויות, היא רואה בלונדון מיניסטורס
„מרכז קניות“
ו
„
[...]

מקום
[...]

להתכנסות“
,
„
[...]

לבילוי ופנאי“
, והתנאי הראשון בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים מתקיים. בתגובות לתשובות המשיבות היא ביקשה לתמוך זאת בחקיקה ובפסיקה, ועמדה על כך שמדובר במקום ציבורי גם מאחר ש‚צוותא – הבית לתרבות ישראלית‘ שבקומת המרתף הוא
„
[...]

מקום
[]

המשמש למופעים ולבידור
[...]
“
.

הוא הדין, על-
פי המבקשת, בחנותה של משיבה 4, שהיא חלק מהמקום הציבורי ומתאימה להגדרתו, ואף בחניון עצמו. על רקע הצפיפות בתל-
אביב, הוסיפה המבקשת, אפשר לומר על החניון ועל החניונים הסמוכים לו כי בלעדיהם אין לנכים גישה לבניין, נגישה או לא. בכל הנוגע לשאלת היריבות
הפנתה המבקשת לסעיפים 11 ו-84 לפקודת הנזיקין, שעניינם ב
„מעוולים יחד“
וב
„שיפוי בין מעוולים“
(בהתאמה), וטענה כי על יחסי המעוול והניזוק חולש העיקרון שלפיו כל מעוול אחראי לנזק או כולם יחד. בדיקת המבקשת העלתה
כי משיבה 1 היא גם אחת הבעלים של המרתף העליון, אותה קומה שבה מתקיימים אירועי התרבות. משיבות 1 ו-
2, הדגישה, יכולות להיחשב מחזיקות גם אם בעלי הנכסים מחזיקים אותם מטעמן.

3.

בדיון הראשון ציינתי הסדרי פשרה שגובשו בתיקים דומים, והמלצתי לצדדים לצעוד באותו תוואי. לדיון שלאחר מכן התייצבו גם בעלי עסקים בלונדון מיניסטורס, וישיבה נוספת נערכה כעבור שנה. בתום המשא-
ומתן המאומץ הוצג לבית המשפט הסדר הפשרה. בקבוצה שהגדירו הצדדים לצורך ההסדר חבר כל אדם שיש לו מוגבלות; שמשרד התחבורה והבטיחות בדרכים ניפק לו כדין תג חניה לנכים; שמכוח חוק פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי (להלן:
בעל מוגבלות
); אשר בפרק הזמן שהחל שבע שנים לפני שהוגשה בקשת האישור ומסתיים היום נכנס למתחם המסחרי בלונדון מיניסטורס ושילם דמי חניה בחניון. הוסכם שהואיל ומשיבה 3 אינה שותפה בניהולם של הבניין ושל החניון או בתחזוקתם, תידחה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגדה. עיקרי ההסכם הם אלה:

3.2
כל בעל מוגבלות אשר יציג תג חנייה בתוקף שהונפק לו כדין על ידי משרד התחבורה יוכל להחנות את רכבו ללא תשלום, וזאת למשך 3 שעות ובכפוף להצגת חשבונית רכישה באחת מחנויות המתחם המסחרי
[ב„]
לונדון מיניסטורס“ (כולל תיאטרון „צוותא“) וזאת באופן הבא:

3.2.1

בתוך 10 ימים ממועד שתהפוך החלטת בית המשפט
[...]

המאשרת את הסדר הפשרה חלוטה, משיבה מספר 2 תקצה 5 מקומות חניה נגישים אשר מיקומם יהא בצמוד לכניסה/היציאה מן המעליות המובילות אל המקום הציבורי, וזאת בשטח המשותף אשר בקומה 1- (קומת „צוותא“) ואלו ייועדו אך ורק לציבור הנכים ויסומנו בהתאם
[...]

3.2.2
לאחר שהחניות דלעיל יתמלאו, יחנה כל בעל מוגבלות אשר זכאי לחניה בהתאם להסדר דלעיל בחניון נאות אביב המצוי בבעלותה הפרטית של המשיבה 1, כאשר המשיבה 2 תשפה את החניון בגין העלויות הכרוכות בכך.

3.2.3
התחייבות המשיבה 2 דלעיל לא תחייב אותה אם ייקבע בדין כי לא מוטלת עליה חובה כאמור.

3.3.
המשיבה 2 תעניק לטובת חברי הקבוצה תרומה כספית בסך 33,000 ₪ עבור ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל ע.ר 580049690
[...]

התרומה תתבצע בתוך 10 ימים מהמועד שתהפוך החלטת בית המשפט
[...]
המאשרת את הסדר הפשרה חלוטה.

3.4.
בתוך 10 ימים מהמועד שתהפוך החלטת בית המשפט
[...]
המאשרת את הסדר הפשרה חלוטה, תציין המשיבה 2 בעמדות התשלום ובשילוט הקיים בחניון „נאות אביב“
[]

את דבר הענקת הפטור מתשלום דמי חנייה לבעלי מוגבלות שיציגו תג חניה
[
„תג נכה“

כהגדרתו בחוק חניה לנכים – ש' א']

בתוקף שהונפק להם כדין על
-
ידי משרד התחבורה, בכפוף להצגת חשבונית רכישה באחת מחנויות המתחם המסחרי.

(ההדגשה במקור)


היועץ המשפטי לממשלה, שעל עמדתו ארחיב בהמשך, עמד על כך שההתחייבות להעניק חניה ללא תשלום לקבוצה היא אך של משיבה 2, שזמן החניה חינם מוגבל לשלוש שעות ושהזכאי לחניה ללא תשלום נדרש להציג חשבונית רכישה מאחת החנויות במקום.

4.

בשבעה בינואר 2018 הוריתי לפרסם את הסדר הפשרה, וכעבור חודשיים הומצאה הבקשה דנן ליועץ המשפטי לממשלה. בינתיים, ב-
27 בפברואר, הוגשה התנגדות להסדר מאת ארגון הגג של ארגוני נכים ונכים בלתי מאוגדים, שלו ביקשו הצדדים לתרום את הכסף. הארגון טען כי התניית הזכות לחנות בחניון ללא תשלום בקניית מוצר או שירות – מגבילה את הזכות הגבלה שלא נקבעה בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים או בשום מקום אחר בדין. רצה הגורל ומשרדיו של ארגון הגג נמצאים בבית נאות-
אביב, ושם הוא מפעיל מרכז מידע ארצי לנכים שהשירותים בו מוענקים תמורת תשלום סמלי או בלא תמורה. הארגון הציע שפטור מדמי החניה יינתן גם לנכה שיציג אישור לביקור אצלו. למותר לציין כי משרדי הארגון הם
„מקום ציבורי“
כמשמעות המונח בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים, ועל-
כן חלה עליו החובה לשלם בעד חניה של אדם עם מוגבלות כפוף לתנאים הקבועים באותו סעיף.

המבקשת השיבה שאין להניח כְּמובן מאליו כי אדם שחנה בחניון שׂם פעמיו לבית נאות-
אביב דווקא. היא הסבה שוב את תשומת הלב שמדובר במרכז תל-
אביב התוססת וכי כמטחווי אבן מהמקום אפשר למצוא שפע של עסקים, מקומות בילוי וכן מוקדי תרבות שעימם נמנים המשכן לאומנויות הבמה, התאטרון הלאומי והיכל התרבות. בעיניהן של המבקשת ושל משיבות 1–3 גם אין מקום להפלות בין הנכים הסרים למשרדיו של ארגון הגג לבין אלו שיעדם – בתוך הבניין – אחר. ההוכחה לביקור במקום, ההכרחית לדעתה, יכולה מבחינתה להתבטא גם בקנייה סמלית. משיבה 4 הצטרפה לדברים, והזכירה שלהשקפתה החניון איננו בבחינת גישה נגישה לבניין שבלעדיה אין. בתגובת לתשובת המבקשת דיווח ארגון הגג כי הוא דחה בשתי ידיים הצעה שיישא בעצמו בתשלום על חניית נכים שיסורו למשרדיו.
„
[...]

לא יעלה על הדעת“
, נימק,
„שהארגון
–
המעניק לנכים שירותים ללא תמורה
–
יידרש עוד לשלם עבור החנייה שלהם מקום שהחוק מעניק להם חניה חינם“
(סעיף 13). המבקשת מצידה זקפה את הדחייה לחובתו של הארגון.

5.

גם היועץ המשפטי לממשלה התנגד להסדר הפשרה המוצע. מנקודת מבטו אין ההסדר תורם ל
„אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו“
או ל
„מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין“
(סעיף 1
(2)–(3)
לחוק תובענות ייצוגיות), ואין הוא
„
[...]

ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינם של חברי הקבוצה
[...]
“
(סעיף 19
(א)
). וכל-
כך למה:

א)

בחוק חניה לנכים נקבע כזכור כי ב
„מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום“
,
„
[...]

ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה
[...]
“
,
„
[...]

המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי
[...]
“
חייב לאפשר חניה פטורה מתשלום. מסיבה זו גם היועץ אחז בדעה כי התּניה שהתנו הצדדים על הזכות, שפירושה תשלום דמי החניה במלואם אלא אם נרכש דבר-
מה, אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם הוראות החוק המפורשות ואין להכפיף את הזכות אליה. סעיף 19ז, שבסימן ג לחוק שוויון זכויות, מגדיר
„מקום ציבורי“
בסימנים ג וְ-
ה
„
[...]


מקום או חלק ממקום, המפורט בתוספת הראשונה, העומד לשימושו של כלל הציבור או חלק בלתי מסוים ממנו“
, או
„
[...]

מקום שבו ניתן שירות ציבורי כהגדרתו בסעיף 19י
[...]
“
. הצדדים, אליבא דיועץ המשפטי לממשלה, לא סיפקו את הנתונים הדרושים כדי לקבוע אם שלוש שעות הן פרק זמן הגיוני לשהות במקום. כפי שהיועץ קורא את החוק, זמן החניה הפטורה מתשלום צריך לחפוף את פרק הזמן המרבּי במקום הציבורי שלו נזקק הזכאי לחנות חינם. גודל המקום, אופיו, החנויות בו וכיוצא באלה משתנים הם שיקבעו, לדבריו, כמה זמן סביר שישהה בו לכל היותר אדם בעל מוגבלות.

ב)

חסרים גם נתונים שהיו מסייעים להבין איך חישבו הצדדים את סכום התרומה שהתחייבה משיבה 2 להרים לארגון הגג. סכום זה אינו גבוה ואינו מפצה את הקבוצה על דמי החניה ששילמו חבריה עד כה. מכל מקום היועץ המשפטי לממשלה הפנה לחוק תובענות ייצוגיות ובתוכו גם לסעיף 20
(ג)(2)
. הוא העיר כי לפי הסעיף, משהורה בית המשפט על מתן סעד כספי לטובת הציבור, עליו להורות על העברת הכסף לקרן לניהול כספים הנפסקים כסעד ולחלוקתם. כך ראוי בעיניו לעשות בענייננו, אשר בו אפשר שמסובך לזהות את כל החברים בקבוצה.

ג)

בהסכם הפשרה נרשמה התחייבותה של משיבה
2 להקצות חמישה מקומות חניה נגישים, אך לא הובהר מפורשות כי הם מקומות נוספים לאלו שחובה עליה להקצות מכוח הדין.
בהקשר זה הפנה היועץ לפרט 2 לתוספת הראשונה לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקום ציבורי שהוא בניין קיים), התשע"ב–2011 (

„הוראות בדיקה וביצוע התאמות נגישות“
), שכלשונו
„
[...]

קובע את החובה להקצאת מקומות נגישים, את מיקומם ואת מספרם בהתאם למספר מקומות החניה הכולל
[...]
“
. כך או כך הזכיר היועץ שהתביעה עוסקת בפטור מדמי חניה, ולכן לא ראה בהקצאת מקומות חניה הטבה לקבוצה.

ד)

הואיל והפתרון שמצאו הצדדים לבעיה אשר הוצגה בתובענה אינו חוקי והפיצוי שעליו הוסכם אינו מספק – שכר הטרחה שהמליצו הצדדים לפסוק לבאות-
כוח המבקשת איננו סביר, להערכת היועץ המשפטי לממשלה.

ה)

על-
פי
„
[...]

השקפתו הברורה של המחוקק
[...]
“
, העיר היועץ לסיום,
„
[...]
המוגבלות היא תוצאה של יחסי הגומלין בין האדם לבין החברה שאינה מותאמת עבורו“
. ברוח זו הועדף הצירוף
„אדם עם מוגבלות“
בלשון החוק, והיועץ מצא מקום לבכר אותו גם בגוף ההסכם.

לשיטת המבקשת היועץ המשפטי לממשלה לא נפנה למלאכת הבחינה של הסיכויים ושל הסיכונים הגלומים בהמשך ניהולו של ההליך. וזו תמצית תשובתה לעמדתו:

א)

הצגת חשבונית אין פירושה שהחניה אינה ניתנת ללא תשלום. היא נחוצה כדי להוכיח את הזיקה בין החניית הרכב במקום המיועד לאדם עם מוגבלות ובין הביקור בבניין, והצורך בהוכחה זו מתחייב ממקומו המרכזי של החניון בעיר.

ב)

עדיין לא הוכח שבעלת החניון, משיבה 1, היא מקום ציבורי לצורך העניין. יש לזכור גם את הטענה שכל בית עסק בלונדון מיניסטורס הוא מקום ציבורי, ושעליו חל חוק חניה לנכים ולא על משיבה 2, כחברה המנהלת את השטחים הציבוריים במקום.

ג)

את בדיקת הזמן הנדרש לבעל מוגבלות בבניין, במתכונת שעליה עמד היועץ המשפטי לממשלה, ערכו הצדדים תוך כדי גיבוש ההסכם. שלוש שעות הן משך סביר ביותר, ומלבד הפנאי הנחוץ לפעילות בתוך הבניין הן מותירות לחונה גם די והותר זמן להתארגן בנחת בחניון.

ד)

אכן אין אפשרות לאתר את כל החברים בקבוצה ולפצות כל אחד מהם על העבר, ואכן במקרה כזה הסעיף המתאים בחוק תובענות ייצוגיות הוא 20
(ג)
. בית המשפט הוא שיחליט לאן תגיע התרומה, אף שהמבקשת אינה רואה טעם לתרום את הכסף לרווחת הנכה בעקיפין, דרך הקרן לניהול כספים שנפסקו כסעד. לדברי הצדדים הם הלכו כאן, כאמור לעיל, בדרך שנסללה בהסדרי פשרה שעניינם דומה. לשם משל הפנו לשני פסקי-
דין שנתתי בעבר, בת"צ (מחוזי ת"א) 19283-12-10
חשן נ' קבוצת עזריאלי בע"מ
(פורסם באר"ש, 01.05.2014) ובת"צ (מחוזי ת"א) 36132-12-11
זקס נ' לב גן העיר (1988) בע"מ
(פורסם באר"ש, 29.04.2013), ולאסמכתאות שאוזכרו בהם.

ה)

חמשת מקומות החניה שתקצה משיבה 2 מצטרפים לדרוש על-
פי דין, וזהו פיצוי שייטיב משמעותית עם חברי הקבוצה – נוסף להפסקת הגבייה של דמי החניה מהם.

משיבות 1–3 תמכו בנימוקי התשובה של המבקשת להתנגדות היועץ המשפטי לממשלה. הן שבו וציינו כי קרבתו של החניון למוקדי המשיכה שסביבו היא שהובילה להנחה כי רק שליש מהחונים בו, פניהם מועדות ללונדון מיניסטורס. הנחה זו מושתתת גם על נתונים שהוצגו למבקשת. אף משיבות אלו ביקשו להבהיר כי
„
[...]
הקצאת החניות במסגרת ה‚הטבה‘ לציבור האנשים עם המוג
[בל]
ות, הנה מעבר לחובה מכוח דין להקצאת חניות כאמור. משום שעסקינן בהקצאה נוספת הנלוו
[י]
ת למתן חניה
[]
חינם לאנשים עם המוגבלות הזכאים לכך,
[...]
אכן עסקינן בהטבה“
(סעיף 10 לתגובתן). הודגש כי לא זו בלבד שלונדון מיניסטורס אינו מקום ציבורי, אלא שהוא בית משותף ובתי העסק שבתוכו אינם בבעלותן של משיבות 1–3. מטעם זה הן ביקשו לשגר את ההודעות לצדדים שלישיים נגד בעלי העסקים בלונדון מיניסטורס, אך לִפנים משורת הדין הסכימה משיבה 2 להסדר שאישורו מבוקש. הבדל נוסף שמצאו בין המרכז הזה ובין מרכזי קניות מובהקים הוא שהמבקרים בו אינם עושים זאת לצורך בילוי זמנם – והמקום עצמו אינו מושך אותם לעשות זאת. אדרבה, הם מעוניינים לקנות דבר מסוים וחסל, ולא להתהלך אנֶה ואנָה ב
„
[...]
מסדרון הצר
[...]
“
שאפילו מערכת למיזוג האוויר אינה מותקנת בו. את מרב הזמן במקום, הניחו הצדדים, מקדישים מי שבאו אליו לשמש קהל במופעים המועלים ב‚צוותא‘. אורכם הממוצע של אלה אינו עולה על שלוש שעות.

משיבה 4 שבה והשמיעה את האמור בתשובות הצדדים האחרים.

6.

דומה כי התובענה שהתבקש אישורה עומדת בתנאים, הקבועים בסעיפים 3, 4 ו-
8
(א)
לחוק תובענות ייצוגיות, לאישור תובענה ייצוגית. שקלתי את הטענות שגולל כל צד להסדר הפשרה וכל מתנגד לו, ומסקנתי היא שסיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכריע במחלוקת בנסיבות העניין, ושבהתחשב בעניינם של החברים בקבוצה – הסדר הפשרה הוגן, ראוי וסביר.

„מקום ציבורי“
, לפי

סעיף 19ז לחוק שוויון זכויות, הוא
„מקום או חלק ממקום, המפורט בתוספת הראשונה, העומד לשימושו של כלל הציבור או חלק בתי מסוים ממנו“
או
„מקום שבו ניתן שירות ציבורי כהגדרתו בסעיף 19י“
. התוספת הראשונה מונה בין היתר את אלו:

[...]

(11)
בית קולנוע, תאטרון, אולם מופעים, דיסקוטק, אצטדיון או כל מקום, המשמש למופעים ולבידור, באופן קבוע או זמני;

[...]

(16)
חניון, מסוף, נמל, תחנת אוטובוס, תחנת מוניות, תחנת רכבת, או כל מקום המשמש לתחבורה ציבורית, ולענין נגישות המקום הציבורי
–
למעט תחנות, נמלים ומקומות כמשמעותם בפרק ה';

(17)
מסעדה, בית קפה, בר או כל מקום שמגישים בו מזון ומשקאות;

[...]

(20)
מרכול, מכולת, סופרמרקט, מקום למכירת מזון, חנות, כלבו, מרכז קניות, קיוסק, שוק או כל מקום
[]

המשמש לקניות או להשכרת ציוד;

(21)
מרכז תעסוקה, פנאי או מקום מגורים לאנשים עם מוגבלות, לילדים או לקשישים, מחלקה לשירותים חברתיים, בית תמחוי, מרכז לטיפול בדרי רחוב, מעון או מקלט לנשים מוכות, ילדים מוכים או הוסטל לגברים אלימים, או כל מקום
[]

המספק שירותי רווחה או שירות טיפולי;

[...]

אומנם פרט 16 מונה גם חניון כמקום ציבורי, אבל כפי שהטעמתי בת"צ (מחוזי ת"א) 58695-10-15
הררי נ' סנטרל פארק בע"מ
, פסקה 3 (פורסם באר"ש, 16.05.2017), סעיף 4ב לחוק חניה לנכים אינו מטיל את חובת התשלום בעד החניה על בעלי החניון. הדברים שהבאתי שם תומכים בכך:

[...]

מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון – בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי
–
בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה. אם חניון הוא כשלעצמו מקום ציבורי, שמן הסתם הנגישות אליו היא בחניה,
[...]
זכאי אדם עם מוגבלות לחנות חינם בכל חניון, שהרי כל חניון הוא לפי פרשנות זו, מקום ציבורי שמתקיימים בו תנאי סעיף 4ב
[.]

אני מקבלת את טענת המשיבה שאילו לכך כיוון המחוקק, היה קובע בפשטות כי חניון לא יגבה דמי חניה מאדם עם מוגבלות. לא כך קובע חוק החניה.

אני סבורה כי פרשנות המשיבה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. כוונת סעיף 4ב
[]

בחוק היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם
[ה]
מוגבלות למקום הציבורי העונה על התנאים שבסעיף 4ב
[]

ולא לכל צורך אחר
[...]

(
ת"צ [מחוזי מר'] 39947-11-11
אשכנזי נ' מרחבים ירוקים
–
גאון [2001] בע"מ
, פסקה 12 [פורסם באר"ש, 10.10.2012]
)

החוק נועד להבטיח שהמקום הציבורי יהיה נגיש לנכה, והחובה שהוא מטיל רובצת על
„
[...]

המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי
[...]
“
(שם, פסקה 9). אשר-
על-
כן אין להוציא מכלל אפשרות שהבקשה לאישור התובענה הייצוגית, לפחות נגד משיבות 1–3, הייתה נדחית בהעדר יריבות. המשיבות הללו, כך נראה, אינן מחזיקות או מפעילות את המקום הציבורי. הפסאז', על-
פי הנטען, הוא רכושם המשותף של דיירי הבית המשותף, ולצורך ניהולו ותחזוקתו מינו אלה את משיבה 1 לשמש נציגותם. משיבה 1 מינתה את משיבה 2 שתשמש נציגות במקומה, ואילו למשיבה 3 אין נגיעה בבעלות על האגף המסחרי או על החניון או לתחזוקתם. לכאורה הצדק עם משיבות 1–3 בטענתן, שלה הקדישו חלק נכבד מתשובתן לבקשת האישור, כי הפסאז' לא נועד לפתות בפני
עצמו מבקרים לשוטט בו, ויעיד על כך העדר האטרקציות בתוכו ואף העדרם של אמצעים בסיסיים להנעמת השהות בתוכו. יריביה של המבקשת במקרה זה הם בעלי העסקים במקום, אבל נתבעה רק משיבה 4, וגם זאת
„
[...]
לשם הזהירות בלבד,
[...]

ולו בשל הטענה שעתידה להיטען ע"י הנתבעות 3
–
1, כי הן לא המקום הציבורי אותו פקדה התובעת, ובשל עקרון סופיות הדיון
[,]

אשר לפיו יש לאפשר תחימה של ההליך המשפטי והבהרת ההליך נגד כל הנתבעים יחדיו“
(סעיף 33 לבקשת האישור). בעלי עסקים אחרים לא צורפו להליך, בוודאי לא ביוזמתה של המבקשת. זאת ועוד: המבקשת לא תמכה בחוות דעתו של מומחה את טענתה בבקשת האישור כי הגישה הנגישה היחידה למקום הציבורי – קרי: לונדון מיניסטורס – היא דרך חניה הכרוכה בתשלום.

ההסדר שלפנינו מקנה לחברים חניה בחניון עד שלוש שעות, שמתקבלות על הדעת כפרק זמן סביר לביקור במקום גם אם מטרת ההגעה היא צפייה בהצגה. מי שאינם מגיעים למופע פטורים מתשלום ובלבד שיקנו משהו – ולוּ רכישה סמלית, בשקל אחד – באחת החנויות בלונדון מיניסטורס. מן הסתם לא נעלמה מעיניי הערתו של היועץ המשפטי לממשלה כי הדרישה להציג חשבונית רכישה מתנגשת עם הוראת החוק להעניק חניה חינם. אפשר שלא היה מקום לדרישה אילו נתבעו בעלי-
הדין הנכונים, אבל במצב הנוכחי הרושם הוא שמשיבות 1 ו-
2 אינן המחזיקות או המפעילות של המקום הציבורי, ולמעט משיבה 4 לא נתבע אף בית עסק. סכום הרכישה בחשבונית שתוצג הוא סמלי ומשיבה 2, אף שאינה המחזיקה או המפעילה של המקום הציבורי, הסכימה לשאת בתשלום בעבור החניה אם תוצג חשבונית. היא עשתה זאת לפנים משורת הדין, לצורך הפשרה. אילו בחרו הצדדים לברר את הבקשה לאישור לפי כל כללי הטקס, קרוב לוודאי שהייתה מתקבלת טענת המשיבות כי שיעור לא-
מבוטל מהחונים בחניון אינו ממשיך משם לשטח המסחרי, כי אם למוסדות התרבות ולעסקים אחרים הסמוכים לבניין. אינני מתעלמת גם מטרוניית היועץ על גובהו הנמוך של שווי הפשרה שעליו הוסכם, 33 אלף ש"ח, אך מצאתי לאשר אותו מכמה טעמים: ראשית, המחזיקה היחידה של מקום ציבורי אשר נתבעה היא משיבה 4. לכן גם אילו חויבה משיבה זו בסופו של ההליך, עדיין לא היה נסתם הגולֵל על עניינם של אנשים עם מוגבלות אשר באו ללונדון מיניסטורס אך לא לחנותה. לא ברור כל עיקר שלוּ כפלנו את מספרם של אלו שביקרו בסניף בפיצוי המגיע להם, הייתה המכפלה עולה על הסכום האמור. שנית, כך חושב הפיצוי על תקופת העבר על סמך פסיקותיי בפרשות כמו
זקס
ו
חשן
דלעיל, אשר עסקו ב‚גן העיר‘ וב‚מרכז עזריאלי‘, בהתאמה:

[...]

הוכפלו דמי החניה הכוללים למשך 7 שנים, אשר נגבו מציבור החונים המזדמנים (החונים המזדמנים הינם
[...]

באי המתחם המסחרי, המהווים שיעור של 33% מסך באי החניון, זאת בשל העובדה כי קיים ציבור רב המגיע למקומות הסובבים את המתחם המסחרי בשל היותו ממוקם בטבורה של העיר ת"א ולאו דווקא אל המתחם המסחרי עצמו), שפקדו את המתחם המסחרי, באחוז שיעורם של הנכים באוכלוסייה כולה (עפ"י שיעור של 1.2%). יצוין כי מחישוב זה לא הופחת מקדם המשכלל את סיכוניי התביעה
[כך במקור – ש' א']
, באופן המיטיב עם חברי הקבוצה.

(סעיף 17 לבקשה דנן; ההדגשה במקור)

כלומר לגישת הצדדים אפילו הבאנו בחשבון את המבקרים בחנויות אחרות במתחם, סכום הפיצוי לעבר היה עומד במתוות החישוב שבאה לידי ביטוי בתיקים הדומים.

נוכח הוראתו של סעיף 20
(ג)(2)
לחוק תובענות ייצוגיות אני מורה להעביר את סכום הפיצוי שעליו הוסכם לקרן לניהול כספים שנפסקו כסעד ולחלוקתם, ומורה לקרן לייעד אותו לטובת אנשים עם מוגבלות. מקובל עליי אופן החישוב שצוטט לעיל מסעיף 17 לבקשה דנן, ואולם אעיר כי אפשר ששיעור הנכים המבקרים בבניין גבוה יחסית מפני ששם נמצאים משרדיו של ארגון הגג, אשר התנגד להסדר. כאשר הבהרתי לעיל נראה שארגון הגג, אשר מפעיל ומחזיק מקום ציבורי בעצמו, מחויב לממן לאנשים עם מוגבלות המבקרים במשרדיו את החניה. משכך תמוהה ההתנגדות להסדר שהעלה.

אחדד כי מקומות החניה לאנשים עם מוגבלות אשר יהיו צמודים למעלית שמתחת לקומת הקרקע, וייתוספו לדרוש לפי החוק, הם בחזקת הטבה לחברי הקבוצה. מיקומם של המקומות יקל עליהם להתנייד ביתר קלות, אך אין לראות בהם „רשימה ממצה“ הואיל ולכל חבר בקבוצה נתונה הזכות לחניה חינם כפוף לאמור בפסק-
דין זה, יהא מיקומה בחניון אשר יהא. על הזכות לחנות חינם ועל התנאים לה יימסר לזכאים בשלטים ובעמדות התשלום שבחניון. אשר להוראת סעיף 3.2.3 להסכם הפשרה, הקובעת כי התחייבותה של משיבה 2 לא תחייב אותה אם ייקבע בדין שלא מוטלת עליה חובה כזאת, הריני להוסיף כי כל עוד חוק חניה לנכים מנוסח כפי שהוא, חלה חבותה של משיבה 2 לפי פסק-
דין זה. אם יתוקן החוק ומי מהצדדים יסבור כי לא חלה עליו החובה, הוא יהא רשאי לנהוג כפי שייקבע בחוק המתוקן.

הסדר הפשרה מאושר בזה וניתן לו תוקף של פסק-
דין. בשים לב לכל מה שפירטתי חוות דעתו של
„בודק“
אינה נדרשת בעניין זה.

7.

סכומי הגמול למבקשת ושכר הטרחה לבאות-
הכוח המייצגות שעליהם הומלץ הם 7,000 ₪ ו-
85,000 ₪, בתוספת מס ערך מוסף, בהתאמה. הוסכם כי משיבה 2 תשלם את מלוא הגמול וכן שישים אלף ש"ח ומע"מ מתוך שכר הטרחה, וכי את 25 אלף השקלים הנותרים, בצירוף מע"מ, תשלם משיבה 4. אחר שהבאתי בחשבון, בין שאר השיקולים, את התועלת שהביאה הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, את הסיכון שקיבלו על עצמן המבקשת ופרקליטותיה, את ההוצאות שהוציאו עורכות-
הדין, את הטרחה שטרחו ואת החשיבות הציבורית שבנושא, אני מאמצת את המלצת הצדדים ופוסקת כמוסכם. חצי משכר הטרחה ישולם בתוך שלושים יום מהיום, והחצי הנותר ישולם אחרי שיאושר דוח, אשר ייתמך בתצהיר, שלפיו פסק-
הדין בוצע במלואו.

הודעה על מתן פסק-
הדין תפורסם ביומונים ‚ידיעות אחרונות‘ ו‚גלובס‘ ושטחה לא יפחת משליש העמוד. נוסח יוגש לאישורו של בית המשפט בתוך 14 יום מהיום.

פסק-
הדין ייחשב מעשה בית דין מבחינת החברים בקבוצה בעילות התביעה ובסעד שצוינו בראשיתו. כמצוין לעיל הפטור מתשלום בעבור חניה של שלוש שעות לפי פסק-
דין זה יחול גם אם יתמלאו מקומות החניה המוקצים לנכים, אך במקרה כזה יצטרך הנכה להחנות במקום אחר בחניון.

תזכורת פנימית
–
ביום 19.11.18.

ניתן בלשכתי היום, כ"ו מרחשוון תשע"ט (4 בנובמבר 2018).

המזכירות תשגר את פסק
-
הדין לצדדים. הצדדים ישלחו העתק למנהל בתי המשפט וליועץ המשפטי לממשלה.

שושנה אלמגור
, שופטת







תצ בית משפט מחוזי 44491-05/14 אסתר יחזקאל־חורי נ' נאות אביב בע"מ, אחזקת בניין נאות אביב בע"מ, קרת – חברה לשיכון ולמשכנתאות בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 04/11/2018)