פסקי דין על אריה אופיר | פסקי דין על יורם ון דם

4792-08/15 תאמ     18/11/2018




תאמ 4792-08/15 אריה אופיר נ' יורם ון דם








בית משפט השלום בכפר סבא


18 נובמבר 2018
תא"מ 4792-08-15 אופיר נ' ון דם




בפני

כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר


תובעים

אריה אופיר


נגד

נתבעים
יורם ון דם



פסק דין


רקע
1.
בפני
תביעה כספית, בסך 60,000 ₪, שעניינה תוקפו של הסכם שהצדדים גמרו אומר לבטלו ולהחליפו בהסכם אחר, מקום בו לא נחתם ההסכם האחר, ולא הוסכם במפורש על ביטול הראשון. כתב התביעה הוגש מתחילה לפי סדר דין מקוצר; רשות להתגונן ניתנה לאחר חקירה, והצדדים השלימו את ההליכים המקדמיים; בישיבת ההוכחות לא העיד איש לבד מהצדדים, ועתה בשלה השעה להכריע במחלוקת.

2.
העובדות שברקע התביעה מוסכמות בעיקרן:

2.1
שני הצדדים הם עורכי-דין ואנשי עסקים, והתובע הוא בעלי המניות של חברה הנושאת את שמו, והמשמשת כסוכנות ביטוח (להלן – "סוכנות הביטוח"). בתחילת 2014 החליטו הצדדים לשתף פעולה, והקימו חברה בשם י.ש. הגנה אישית בע"מ, שמטרתה שיווק טלפוני של מוצרי ביטוח (להלן – "החברה"). הסכם שיתוף הפעולה נחתם ביום 12.1.2014, וצורף כנספח מב/1 לבקשת הרשות להתגונן. באופן כללי, שיתוף הפעולה התבסס על היות התובע מורשה לעסוק בביטוח, ונסיונו של הנתבע במכירות, כמו גם על השקעה כספית מצדו (שכנגדה היה אמור התובע לגייס, ואכן גייס, הלוואת מקדמה מחברת ביטוח).

2.2
בפועל, ביום 1.6.2014 כבר נפגשו הצדדים אצל רואה-החשבון של החברה, מר מוטי שלום (להלן – "רוה"ח"), והחליטו להיפרד. בו ביום נערך מסמך בכתב ידו של רוה"ח, ונחתם על ידי שני הצדדים, וצורף כנספח א' לכתב התביעה – הוא ההסכם שעליו מבוססת התביעה (להלן – "ההסכם הראשון"). בקצרה, ההסכם הראשון קובע כי לחברה עודף התחייבויות על נכסים בסך של 60,000 ₪, סכום לו זכאי התובע מהנתבע אגב הפרדת הכוחות, ואם לא יגיע סכום זה כתקבולי עמלה ממכירות שיבצע התובע בשנה שלאחר מועד החתימה (דהיינו, עד 31.5.2015), יהיה על הנתבע לשלמו לתובע.

2.3
בסמוך לאחר מכן (וכנראה כבר למחרת), נמלך הנתבע בדעתו, וביקש לשנות את ההסכמות. התובע הביע נכונות לכך, ובמשך כשבועיים התנהלו מגעים ממושכים, לרבות החלפת טיוטות של הסכם חדש, כשאחת, זו שגובשה ביום 17.6.2014, נועדה להיחתם, ובפועל חתם עליה רק התובע (להלן – "הטיוטה השניה"). הנתבע החליט לא לחתום עליה בסופו של דבר, וחידש את המו"מ, ואכן נוסח נוסף גובש, אשר התובע אישר את הסכמתו לחתום עליו, כפוף למספר שינויים טכניים, אולם בפועל לא נחתם על ידי איש (להלן – "הטיוטה השלישית").

2.4
ביום 26.6.2014 הודיע התובע כי משלא נחתמה הטיוטה השלישית, הוא חוזר בו מכל הסכמותיו המאוחרות, ורואה את ההסכם הראשון כתקף. מכאן התביעה.

3.
בתכלית הקיצור, להלן תמצית 3 המסמכים (ההסכם הראשון ושתי הטיוטות):

3.1
ההסכם הראשון (שנחתם ע"י שני הצדדים ונושא תאריך 1.6.2014) קובע כי הנתבע "הביע את רצונו להפסיק את השותפות", כי יתרת ההתחייבויות של החברה על נכסיה היא 60,000 ₪, כי לנתבע ניתנת אפשרות למכור פוליסות במהלך השנה שתסתיים ביום 31.5.2015, באופן שהעמלות תתקבלנה בידי התובע או בידי החברה, ולכסות באמצעות עמלות אלה את היתרה האמורה, וכי אם לא יעשה כן, יהיה עליו להשלים את הסך של 60,000 ₪ "בכסף".
הנתבע מתחייב בהסכם הראשון להעביר לתובע את מלוא החומר שברשותו, וכן מכתב התפטרות מהדירקטוריון ומסמכי העברת מניות. יוער, כי הסכם זה הוא בכתב ידו של רוה"ח, ומשתרע על פני פחות מעמוד וחצי (של כתב יד גדול יחסית).

3.2
הטיוטה השניה (שנחתמה, כזכור, על ידי התובע ועל ידי החברה, אך לא על ידי הנתבע, והנושאת תאריך 17.6.2014) מתייחסת להסכם הראשון כ"הסכם העברת מניות", וקובעת כי הוא "בטל ומבוטל". עוד היא קובעת כי החברה תפורק, מגבשת את רשימת הפוליסות שנמכרו על ידי החברה ללקוחותיה, ומורה כי לקוחותיה יועברו לטיפול התובע וההכנסות מהם יתחלקו בין הצדדים בחלקים שווים, בכפוף לכך שקודם לכן ישמשו לכיסוי הוצאות החברה כמוגדר בטיוטה (והכוללות השקעות והוצאות נוספות). הטיוטה משתרעת על פני 5 עמודים וחצי, והיא מודפסת.

3.3
הטיוטה השלישית (שלא נחתמה) מבוססת על הטיוטה השניה, אך מבטלת את החלוקה בהוצאות בין הצדדים, שכן התובע נוטל על עצמו לכסותן מהמשך התקבולים מלקוחות החברה, ומשנה גם את חלוקת ההכנסות לאחר כיסוי התקבולים, כך שתחולקנה ביחס 60:40 לטובת התובע, נוכח נכונותו לשאת בהוצאות.

4.
בין שתי טיוטות אלה נמצאת תכתובת דוא"ל בין התובע לבין ב"כ הנתבע, הכוללת מכתב של התובע מיום 18.6.2014 בו הוא מוחה על כך שהטיוטה השניה טרם נחתמה ע"י הנתבע, ומתנגד לשינויים שהנתבע מבקש להכניס בה, ואגב כך מציב בפני
הנתבע את האפשרות לחתום עליה או לוותר על כל זכויותיו וחובותיו בחברה (להלן – "מכתב 18.6").

5.
להשלמת הרקע יצוין, כי בין הצדדים התנהל הליך נוסף, ת"א 7837-09-15, בו תבע אדם בשם אולצ'יק את הנתבע, להשבת סכומים ששילם אותו אולצ'יק כערב להלוואות שנטל הנתבע מבנק. הנתבע הגיש הודעת צד ג' נגד התובע כאן ונגד סוכנות הביטוח שלו. התביעה התקבלה (פסק-דין מיום 29.1.2017) וההודעה לצד שלישי נדחתה תוך שבית המשפט קובע ממצאים עובדתיים שונים בפסק-הדין. הנתבע ערער על פסק-הדין (ע"א 28507-03-17), ובהסכמה נותר אמנם פסק-הדין קמא על מכונו (

פסק דין
שלערעור מיום 15.6.2017), אולם תוך ביטול אותן קביעות (הכלולות בסעיף 22 לפסק-הדין קמא) הנוגעות למערכת היחסים שבין הצדדים שלפני. בהתאם, נותרו עיקרי המחלוקת של בין הצדדים בלתי-מוכרעים, ויש להכריע בהם עתה, ככל הנדרש.

הטענות והעדויות
6.
הצדדים חלוקים באשר לגורמים להיפרדות, לנסיבות חתימת ההסכם הראשון, לנסיבות הימשכות המגעים ביניהם לאחר חתימתו, ולתוקפו של ההסכם הראשון.

7.
טענה נוספת שעלתה מפי הנתבע היא, שלמעשה ביצועו של ההסכם הראשון סוכל על ידי התובע, שכן האפשרות של מכירת פוליסות ע"י הנתבע – כדרך להביא להכנסה של 60,000 ₪ לחברה – נשללה מרגע שחדלה פעילותה של החברה, שכן הנתבע עצמו אינו סוכן ביטוח מורשה ואינו יכול למכור פוליסות בעצמו.
התובע מתנגד לעצם העלאת הטענה, שכן לשיטתו מדובר בהרחבת חזית אסורה בהשוואה לטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן. לבד מכך הוא טוען, כי בפועל לא היה סיכול שכזה.

8.
התובע לא הגיש תצהיר עדות ראשית, והסתפק בתצהיר תמיכה בכתב התביעה (המפרט רק את עיקרי העובדות עד לחתימת ההסכם הראשון). הנתבע הסתפק בתצהיר המפורט שהגיש בתמיכה בבקשת הרשות להתגונן.

9.
התובע נחקר, וסיפר כי לאחר חתימת ההסכם הראשון נעלם הנתבע ("התאדה", כלשונו), והפניה הבאה שקיבל, במפתיע, היתה מבא-כוחו של הנתבע, עוה"ד דניאל (שגם ייצג אותו בישיבת ההוכחות), ועמו התנהלו המגעים לאחר מכן.

10.
התובע טען כי אינו זוכר את פרטי ההסכמות שהתגבשו בטיוטות המאוחרות, כולל את השינוי שחל מהעברת תשלום ומניות ע"י הנתבע (בהסכם הראשון) לכך שהוסכם על חלוקה שווה של חובות וזכויות בטיוטה השניה, ועל חלוקה לא שווה (מוטה לטובת התובע) של רווחים בטיוטה השלישית, כנגד שחרור הנתבע מחלקו בחובות.

11.
התובע לא נתן תשובה ברורה לתהייה מדוע במכתב 18.6 הנזכר ציין אפשרויות שונות העומדות בפני
הנתבע, אך לא הזכיר ולו ברמז את ההסכם הראשון – ומכאן (לשיטת הנתבע) כי גם הוא ראה באותה עת את ההסכם הראשון כמבוטל. בדומה, התקשה להסביר את מה שנראה כעולה ממכתב באת-כוחו מיום 26.6.2014 – הוא המכתב בו הודיע התובע על חזרתו להסכם הראשון – לפיו הוא "מוכן לשאת [בהוצאות] בהתאם להבנות שהושגו".. הוא אישר, כי אם הנתבע היה חותם על ההסכם השני, היה הוא נכנס לתוקף, והתובע היה מברך על כך. לשיטתו, ההסכם השני היה מוביל לכך שהנתבע ישלם סכום גבוה יותר מזה שהוא נדרש לשלם על פי ההסכם הראשון.

12.
כשהופנה התובע לטענת ב"כ הנתבע, במכתבו מיום 2.7.2014, כי "הוסכם על ביטולו של הסכם 1.6", הפנה בעצמו אל מכתב באת-כוחו מיום 25.8.2014 כתשובה לדברים אלה (כל המכתבים האמורים צורפו לתצהיר הנתבע). הוא אישר כי החברה חדלה מפעילות בסוף חודש יוני 2014, כאשר חלק מעובדיה וחלק מהציוד שלה הועברו לסוכנות של התובע.

13.
הנתבע נחקר פעמיים. הפעם הראשונה היתה בדיון בבקשת הרשות להתגונן, והפעם השניה היתה בישיבת ההוכחות, שם הודיע ב"כ התובע כי הוא מקצר בחקירה, נוכח תשובות הנתבע בדיון הראשון. יוער, כפי שעולה גם מפרוטוקול החקירות (בעיקר בדיון השני), כי הנתבע התקשה להשיב תשובות ישירות לשאלות, ויצר את הרושם כאילו הוא מחפש מלכודת בכל שאלה, ותר אחר תשובה שתשרת מטרה כזו או אחרת שלו, בלא קשר ישיר לשאלה הנשאלת.

14.
הנתבע הודה למעשה, בדיון הראשון, כי לא הופעל עליו שום איום לקראת חתימת ההסכם הראשון, למעט הלחץ הכללי בו היה נתון, והחשש כי אם לא יחתום לא יהיה מקור לתשלום שכר העובדים. הוא הודה עוד, כי לא חתם על הטיוטה השניה והסביר כי הדבר היה לפי עצת בא-כוחו, הגם שהוא עצמו הסכים לתנאיה. הוא אישר כי איש לא חתם על הטיוטה השלישית. כן אישר, כי לא עתר לסעד הצהרתי כי ההסכם הראשון בטל, ואף לא עתר לסעד של אכיפת איזו מהטיוטות המאוחרות יותר. בנוסף טען, כי לא ניתן היה לקיים את דרישת ב"כ התובע, לתשלום הסך של 60,000 ₪, מאחר שהתובע "סגר את דוכן המכירות", דהיינו: הפסיק את פעילות החברה.

15.
בישיבת ההוכחות הודה כי בהסכם הראשון נכתב שהוא מבקש לסיים את ההתקשרות, אך טען כי בפועל היה זה התובע שביקש זאת. עוד טען, כי השקיע בחברה למעלה מ-200,000 ₪, הגם שאין בידו לבסס זאת במסמכים. הוא אישר כי הפקיד סך 10,000 ₪ בלבד לחשבון החברה, אך טען כי הוציא הוצאות רבות אחרות מחשבונו.

דיון והכרעה
טענת ביטול ההסכם הראשון
16.
הסוגיה העיקרית שיש להכריע בה, אפוא, היא שאלת תוקפו של ההסכם הראשון. סוגיית-משנה, בה ניגע בקצרה, היא האם סוכל ביצועו (וכפי שנראה, מחמת מסקנת הדיון בה, אין צורך לקבוע אם מדובר ממילא בהרחבת חזית אסורה).

17.
כפי שפירט הנתבע בהרחבה בסיכום טענותיו, ישנן מספר אינדיקציות מהן הוא מבקש ללמוד על כך שההסכם הראשון בוטל. על חלקן נעבור בקצרה, ועל חלקן נתעכב, וכפי שנראה – אף לא אחת מהן מובילה למסקנה שהנתבע מבקש להגיע אליה.

18.
כרקע לדיון יש לזכור את העובדה האחת שלגביה אין כל חולק, והיא שחרף הזדמנויות רבות וטיוטות רבות, ונכונות של התובע להגיע להסכמים חלופיים (נכונות אשר הבשילה פעם אחת לכדי חתימה ופעם נוספת לכדי הבעת הסכמה במכתב), נמנע בפועל הנתבע, פעם אחר פעם, מלתת את אישורו הסופי לאיזו מהטיוטות שהוחלפו, ונמנע במפגיע מלחתום עליהן. עובדה זו מציבה את כל יתר ההתנהלות תחת אור מסוים מאד, ומקשה, כפי שנראה, על קבלת פרשנויותיו המאוחרות של הנתבע לשלבים שונים בהתנהלות.

19.
לא פחות מ-5 אינדיקציות שונות מונה הנתבע, ככאלה המצביעות על כך שההסכם הראשון מבוטל.

20.
הראשונה היא בעצם כתיבת בא-כוחו, במכתב מיום 2.7.2014, כי ההסכם בוטל על ידי הצדדים. הנתבע מבקש לטעון, כי ניתן לבטל הסכם בהודעה של צד למשנהו, אולם אודה שלא ירדתי לסוף דעתו. סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אמנם קובע כך, אולם זה רק חלק מלשונו, שבמלואה (בקטע הרלוונטי) היא: "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול...". כך גם קובע סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן – "חוק התרופות"): "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה...". שלא לפי עילות הביטול האפשריות – הודעת ביטול כזו אינה אלא הפרה של הסכם (או אינדיקציה להפרה צפויה שלו), ואין בכוחה להביא לביטולו.

21.
השניה היא בכך שלא באה הכחשה לקביעה זו המובאת באותו מכתב, אולם גם בטענה זו לא מצאתי ממש. מכתבה של באת-כוח התובע דאז מיום 25.8.2014 כולל דחיה גורפת של כל הנטען במכתב מיום 2.7.2014, וכולל טענה מפורשת, כי ההסכם הראשון שריר ומחייב. אמנם, אין בו אמירה, "ברחל בתך הקטנה", כי האמירה המסוימת של בא כוח הנתבע בדבר ביטול ההסכם על ידי הצדדים אינה נכונה, אולם אין מדובר במכתב שניתן לומר לגביו כי גלומה בו הסכמה מכללא לאותה אמירה.

22.
האינדיקציה השלישית היא העדרו של תצהיר עדות ראשית של התובע (או העדרו של כתב תשובה) המתמודד חזיתית עם הטענות כפי שעלו בתצהיר הנתבע התומך בבקשת הרשות להתגונן (שם פורט מדוע הוא סבור שהטיוטה השניה הבשילה לכלל הסכם – עמדה המוצגת במפורש גם במכתבו של בא כוח הנתבע מיום 2.7.2014). גם כאן, וחרף העובדה שאכן מוטב היה, מזווית ראיה של ניהול תיק מצד התובע, כי גרסתו הברורה והמפורשת לכל אשר התנהל בין הצדדים לאחר יום 1.6.2014 היתה מוצגת בכתב טענות או בתצהיר (שעה שכתב התביעה, במפתיע או שלא, עוצר את תיאור העובדות בחתימת ההסכם הראשון) – הטענה עצמה אינה משכנעת. חזית המחלוקת הונחה עם הגשת בקשת הרשות להתגונן. תקנה 61 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת במפורש, כי "...לא הגיש התובע כתב תשובה – יראו את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת."

23.
נקודה רביעית שמעלה הנתבע היא, כי התנהלותו של התובע בפועל, בסוף חודש יוני 2014 ולאחר מכן, בהפסקת פעילות החברה והעתקתה לסוכנות הביטוח שלו (לבד מכך שהיא הבסיס לטענת הסיכול, שתידון בהמשך פסק-הדין), מלמדת כי הוא ראה בהסדרים שגובשו בטיוטות של אמצע יוני כמוסכמים. ההיגיון מאחורי הטענה הוא, שבניגוד להסכם הראשון, שם לכאורה אמורה החברה להמשיך ולפעול (ובין היתר הנתבע אמור היה להיות מסוגל למכור באמצעותה פוליסות, ולייצר לה הכנסה באופן שכזה), הרי שעל פי ההסדר המונח ביסוד הטיוטות המאוחרות אמורה פעילות החברה לעבור לסוכנות הביטוח. משפעל התובע להעברת הפעילות, אפוא, הראה בכך שהוא מיישם את ההסדר המאוחר, ולא את המתווה המוקדם. ניתן להסיק מכך, לשיטת הנתבע, כי התובע ראה את המתווה המוקדם, המגולם בהסכם הראשון, כמבוטל.

24.
טיעון זה שובה יותר מקודמיו, אך דומה כי הוא מבוסס על טעות הגיונית, שיסודה בלוחות הזמנים. בשום מקום בחומר הראיות לא הובאה תשתית ראייתית, ולו לכאורה, לפיה העביר התובע את פעילות החברה לסוכנות שלו כבר באמצע חודש יוני. כל הסימנים הם, כי עשה כן בסוף החודש, וכך אף הוצגה התיזה ע"י ב"כ הנתבע בעצמו בשאלה שהציב לתובע לקראת סוף החקירה הנגדית (עמ' 16 שורה 6: "תאשר לי שבסוף יוני 2014 העברת את הלקוחות...").

25.
בשלב זה, של סוף החודש, אנו מצויים לאחר הודעת התובע (באמצעות באת-כוחו) במכתב מיום 26.6.2014, או לכל הפחות במקביל לכתיבתה. הווה אומר: העברת הפעילות באה בד בבד עם ההודעה, כי המגעים הסתיימו וכי התובע רואה את ההסכם הראשון כמחייב. ניתן להעלות טענות שונות באשר להשלכות המשפטיות, או באשר להגינות, של פעולת התובע להעברת פעילות החברה (וכך מנסה הנתבע לעשות בהעלאת טענת הסיכול), אולם לא ניתן לראות בה הצהרה, או הסכמה מכללא, לכך שההסכם הראשון בטל.

26.
לחידוד נקודה זו: הגם שאין ספק, שעל פי הפסיקה ניתן לראות בהתנהגות מסוימת של צדדים משום כריתת הסכם או משום הסכמה לביטולו, הרי שמסקנה זו היא בעייתית עד כדי בלתי אפשרית מקום בו ההתנהגות אינה חד-משמעית, והפרשנות המבוקשת שלה עומדת בבירור בניגוד להתנהגות אחרת או אמירה מפורשת אחרת.

27.
האינדיקציה החמישית והאחרונה שבפי הנתבע, ושעליה גם התעכב בא-כוחו בסיכום הטענות, היא גם השובה מכולן, והיא נעוצה בתוכן מכתב 18.6 של התובע, בדוא"ל, אל בא-כוח הנתבע. באותו מכתב, כזכור, מביע התובע את התנגדותו למספר תיקונים שרצה הנתבע להכניס לטיוטה השניה.

28.
מכתב זה, נספח 5 לתצהיר הנתבע, כולל את האמירות הבאות: "הרי לא יתכן ש[הנתבע] יהיה שותף רק במקרה של רווח... לא יתכן שאם יהיה הפסד אני אשא בו ואם יהיה רווח אזי [הנתבע] יקבל את חלקו – זה מעוות!! קיימת אפשרות נוספת – אם [הנתבע] לא יהיה מוכן לשאת בהפסד עתידי והוא חושש שכך יהיה, הוא יכול לוותר על הכל ועכשיו. מבחינתי – אני לוקח על עצמי את הכל – הוא לא יהיה זכאי לא לרווחים ולא להפסד אם יהיה. גם עם זה אין לי כל בעיה... אני מבקש לקבל את ההסכם כפי שחתמתי עליו, חתום על ידי [הנתבע] או על ידך כמיופה כוח שלו – כפי שסיכמנו. אני איני דורש ממנו כלום היום – אני נושא בכל התשלומים כפי שסיכמנו וזה גם כתוב בהסכם. לחילופין – אם [הנתבע] לא מוכן להסדר זה – הוא יכול לבחור על ויתור כבר היום ואני אשא בכל מכיסי."

29.
מאמירות אלה, ובמיוחד שני המקומות בהן מוצעת כחלופה האפשרות של היפרדות מלאה בלא תשלום מצד הנתבע, מבקש הנתבע להסיק כי התובע כבר זנח את ההסכם הראשון ובעצמו ראה בו כבטל ומבוטל. שאחרת, מדוע אינו מניף כחלופה את חרב ההתחייבות לשלם 60,000 ₪, על מנת להניע את הנתבע לחתום על הטיוטה השניה?

30.
גם האמירה לפיה הוא מבקש לקבל את הטיוטה השניה (היא "ההסכם כפי שחתמתי עליו") חתומה על ידי הנתבע, והאמירה "אני איני דורש ממנו כלום היום", עשויות להביא לאותה מסקנה.

31.
כאמור – טענה זו שובת לב, ובמבט ראשון נראה כי הצדק עם הנתבע. אלא, שלא כך הם פני הדברים כאשר באים לפרש מכתב זה מתוך הקשרו. הימים הם ימי משא ומתן, סופו (כך היה נדמה לתובע) של תהליך אינטנסיבי שארך מספר ימים, ושבמהלכו הביע את נכונותו להגיע להסכם בתנאים שונים (בתכלית, יש לומר – אם כי לא בהכרח לטובת הנתבע, כפי שציין בצדק התובע בעדותו). התובע מנסה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, ולאפשר המשך תפקוד של עסק שעלה על שרטון המחלוקת, ושלפי כל אחד מהסיכומים שנדונו (כולל זה שנחתם, ההסכם הראשון) אמור להמשיך לפעול תחת ידיו בלבד. הנימה במכתב 18.6 היא בבירור פייסנית, והמטרה, כך נדמה, היא להניח את דעתו של הנתבע ולהגיע במהירות להסכמה כלשהי (כך, למשל, משפט הסיום, המגיע מייד לאחר הקטע שצוטט לעיל, הוא: "אורי [ב"כ הנתבע] אני מבקש ממך לסיים עם הנושא – כפי שסיכמנו").

32.
נראה די בבירור, כי הנפת חרב ההסכם הראשון היתה רחוקה מדעתו של התובע, אולם אין הדבר מוביל (בוודאי שלא בהכרח, אבל גם לא בסבירות גבוהה) למסקנה כי גמר אומר בלבו לבטלו.

33.
יש להוסיף ולבחון את המצב עוד משתי נקודות: ראשית, הטיוטות שהוחלפו, כולן, כוללות ביטול של ההסכם הראשון; מכך ניתן ממילא להסיק, כי הצדדים לאותן טיוטות לא סברו שההסכם כבר בוטל. לא נכתב שם, למשל: "הסכם העברת המניות בוטל ביום..." או "...בוטל לאחר חתימתו" וכיו"ב; ובפסקאות ה"הואיל" בתחילת הטיוטה, שם מוגדר ההסכם הראשון כ"הסכם העברת המניות", לא נכתב בהגדרתו כי הוא בוטל. בודאי מתוך צורת הטיעון של הנתבע, המבקש להיתלות באינדיקציות שונות כדי להסיק שהתובע ראה את ההסכם הראשון כמבוטל, המסקנה ההגיונית יותר שיש לגזור היא, שהנתבע עצמו עדיין לא ראה את ההסכם הראשון כמבוטל.

34.
הנקודה השניה היא נקודת הרקע בה פתחנו כמוצא לדיון זה, והיא העובדה שהנתבע עצמו גרר רגליים ועשה כל שביכולתו שלא לחתום על הטיוטות שהוחלפו, ולדבריו, כך נהג על פי עצת בא-כוחו. כאשר בידי הנתבע ניתן הכוח (על ידי חתימה על עותק הטיוטה השניה שעליה כבר חתם התובע) להביא במפורש לביטול ההסכם הראשון, ללא ספקות וללא טענות של מאן דהוא, ולשפר את מצבו פלאים (כך לפחות לפי תפיסתו), בחר שלא לעשות כן.
קשה לראות כיצד יכול עתה הנתבע לטעון, בתום לב, כי ראה את הטיוטה כמחייבת, או כי יש לראותה ככזו; או לטעון כי ההסכם הראשון בוטל למעשה מאליו, בלא שהנתבע יעשה את הפעולה הנדרשת כדי להביא לביטולו.

35.
הפועל היוצא מכל הניתוח דלעיל הוא, שההסכם הראשון לא בוטל, אלא נותר תקף ושריר. אם תנאיו גרועים לנתבע יותר מאשר החלופיים שהוצעו בטיוטות השונות (ויש לזכור, לפחות לגבי הטיוטה השניה, כי הוא נותר שם חשוף לנשיאה בחובות ובהתחייבויות של החברה, אשר סכומן מי ישורנו) – הרי שאין לנתבע להלין אלא על עצמו.

טענת הסיכול
36.
נותרנו עם טענה אחרונה, טענת הסיכול, שעניינה, כפי שכבר נאמר, ריקון החברה מפעילות על ידי התובע, ובכך חסימת דרכו של הנתבע מלמכור פוליסות באמצעותה ועל ידי כך להשיא לחברה הכנסה שתגיע, אולי, למלוא הסך של 60,000 ₪ שהתחייב לשלם, או לכל הפחות תכסה את חלקו של סכום זה.

37.
התובע, כזכור, טוען שמדובר בהרחבת חזית אסורה, ועל כך אולי יש להעיר, כפתיחה, שעמדה זו עלתה כבר בשלב מוקדם, בעת החקירה בדיון בבקשת הרשות להתגונן, כשהנתבע התייחס לחסימת פעילות זו על ידי התובע, באומרו: "אי אפשר לקיים דרישה כאשר הוא סוגר את דוכן המכירות". מכל מקום, איני רואה הכרח להכריע בשאלת הרחבת החזית, נוכח זאת שאין בטענה כדי לסייע לנתבע.

38.
הנתבע אמנם התייחס, כאמור, לעניין זה כבר בתשובות לחקירה הנגדית בדיון הראשון, אולם בשום שלב לא העלה את הטענה במפורש, עד לישיבה המקדמית שלפני ישיבת ההוכחות. המשמעות היא, במישור העובדתי (דהיינו: בהתעלם מטענות משפטיות שניתן להעלות במבט למפרע), כי הנתבע ככל הנראה לא ניסה כלל לבצע מכירות בזמן אמת באמצעות החברה (כשעוד ניתן היה לעשות כן, במהלך חודש יוני), אלא שם יהבו על הטיוטות שהלכו והתגבשו, אלא שגם עליהן לא חתם. הווה אומר, קיים קושי לטעון לסיכול האפשרות לפעול בדרך מסוימת, אם ממילא לא ניסה הטוען לפעול בה.

39.
אלא שמעבר לאמור, ממילא קשה לראות כיצד יכול הנתבע לחסות בצילה של הגנת הסיכול, הנטועה בסעיף 18(א) לחוק התרופות, שזו לשונו: "היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים."

40.
במקרה שלנו, לא ניתן לומר לגבי הנתבע כי "לא יכול היה למנען". בידיו היה, מהיום הראשון, לפעול על פי הוראות ההסכם הראשון, ולקיימו. איש לא מנע ממנו לעשות כן, ויש להניח (ומכל מקום, לא נטען אחרת) כי אם היה מתחיל כך לפעול, היה יכול להמשיך באין מפריע למשך השנה שהוקצבה לו. בכך, היה יכול בנקל למנוע את הנסיבות שלימים (מסוף חודש יוני) אכן חסמו את דרכו לפעול בדרך זו.

41.
זאת ועוד, ההפרה (אי-תשלום הסך של 60,000 ₪) לא היתה תוצאה של פעולת התובע, כי הנתבע החליט כבר קודם לכן (לכל אורך המחצית הראשונה של חודש יוני), כי אין בדעתו לקיים את ההסכם הראשון (ועל כן נשא ונתן סביב התנאים להסכם משופר, מבחינתו).

42.
שני התנאים הנחוצים, אפוא, לקיום סיכול – קשר סיבתי בין שינוי הנסיבות להפרה, וחוסר יכולת למנוע את שינויין – אינם מתקיימים.

43.
בנוסף, וכאמור, לבטח שבשום שלב לא עלתה הטענה שהנתבע ניסה למכור פוליסות ולא הצליח לעשות כן עקב העברת הפעילות. מדובר, אפוא, בטענה למפרע, שנראה שעלתה בניסיון לשפר עמדות, ובחכמה שלאחר מעשה, ואין לקבלה גם אם אין מדובר בהרחבת חזית אסורה.

44.
סיכומו של דבר, אפוא, שההסכם הראשון נותר על מכונו, ואין בידי הנתבע הצדק לאי-מילויו, ועל כן דין התביעה להתקבל.

תוצאה אופרטיבית
45.
התביעה מתקבלת בזה. הנתבע ישלם לתובע סך של 60,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה, ועוד אני מחייבו לשלם לתובע את הוצאותיו, אותן אני מעמיד על סכום כולל של 2,700 ₪ (כשסכום זה מגלם את האגרות ששולמו ואת בזבוז זמנו ומשאביו של התובע במהלך ניהול המשפט), וכן שכ"ט עו"ד בסך 9,000 ₪ (שנקבע על בסיס סכום התביעה, ואופן ניהולה ע"י הנתבע, לרבות אופן מתן תשובותיו לחקירות נגדיות, כעולה מהערות שנשזרו בגוף הפרוטוקולים). סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

46.
הנתבע הפקיד סך של 20,000 ₪ בקופת בית המשפט, כתנאי למתן רשות להתגונן בשעתו, ואני מורה על חילוט הסכום לטובת התובע, ועל העברתו (כפוף להוראות כל דין) לתובע באמצעות ב"כ. סכום זה יופחת, כמובן, מהחוב הפסוק.

47.
ניתן להגיש פסיקתה לחתימתי.


ניתן היום,
י' כסלו תשע"ט, 18 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.









תאמ בית משפט שלום 4792-08/15 אריה אופיר נ' יורם ון דם (פורסם ב-ֽ 18/11/2018)