פסקי דין על אברהם נתיב | פסקי דין על א.נתיב - ינקו | פסקי דין על עלי עלימי חסן

10393-01/17 תאמ     20/11/2018




תאמ 10393-01/17 אברהם נתיב, א.נתיב - ינקו בע"מ נ' עלי עלימי חסן








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"מ 10393-01-17 נתיב ואח' נ' עלימי חסן


942
לפני
כבוד השופט יאיר חסדיאל


ה
תובעים
:

1.אברהם נתיב

2.א. נתיב - ינקו בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד יריב שגיב


נגד


ה
נתבע
:

עלי עלימי חסן
ע"י ב"כ עוה"ד שאדי יונס


פסק דין


1.
כל התביעות הטובות, דומות זו לזו. כל תביעה אומללה – אומללה היא בדרכה שלה.

בכל התביעות הטובות
שעילתן
עוולת הרשלנות או עוולת הפרת חובה חקוקה, יעמוד התובע בנטל ההוכחה בדבר קיומם/ן של חובת זהירות, מושגית וקונקרטית, או חובה הקבועה בחיקוק, הפרתה של אותה חובה, תכליתה של חובה חקוקה לטובת הניזוק, נזק, ומהסוג אליו התכוון החיקוק, קשר סיבתי עובדתי וקשר סיבתי משפטי. התביעות האומללות, משלל חסרונות תיפולנה: יכול ותמצא חובת זהירות מושגית, אך לא קונקרטית, יכול ותמצא חובה חקוקה אך לא כזו שתכליתה לטובת הניזוק, יכול ויימצא נזק אך לא קשר סיבתי, יכול וימצא קשר סיבתי עובדתי אך לא קשר סיבתי משפטי. בתביעות האומללות ביותר - יימצא לכל היותר
רק אבק מכל אלה, ואף ייספחו לו תורפות מדיני השיהוי, ההתיישנות או היריבות.

2.
הנתבע, עו"ד במקצועו
[להלן: "עו"ד עלימי"]
הגיש שתי תביעות בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב
[להלן :"בית הדין לעבודה"],
בשם שני תושבי רצועת עזה
שעבדו אצל התובע מס' 1 ו/או אצל התובעת מס' 2
[להלן ובצוותא חדא : "נתיב"].
תביעה אחת הוגשה ב-2008 בשם מר נאפז מצרי
[להלן – "נאפז"]
ותביעה שניה הוגשה בשנת 2011 בשם מר אסעיד מצרי
[להלן – "אסעיד"].
שתי התביעות נמחקו לאחר זמן בשל אי יכולת נאפז ואסעיד להיכנס לישראל מרצועת עזה המסוגרת.

ב-2015, בעקבות תלונה שיזם נתיב, ובמסגרת הסדר טיעון, הורשע עו"ד עלימי בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין
[להלן: "בית הדין המשמעתי"]

ב
"פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין"
והוטל עליו עונש של
"אזהרה בלבד" [ב"פ 78-13].
המעשה בגינו הורשע עו"ד עלימי: במסגרת תביעת נאפז אישר עו"ד עלימי ביום 20.4.09 את תצהיר העדות הראשית שהוגש בתיק בנוסח לפיו המצהיר
"הופיע"
בפני
ו, זאת למרות שהזהיר את נאפז, שכזכור שהה ברצועת עזה המסוגרת, באמצעות הטלפון בלבד, ובנוסף, כאשר העיר ב"כ נתיב במהלך הדיון בתיק מיום 20.12.10 כי באימות החתימה אף מופיע שמו של מצהיר אחר שאינו נאפז, הודיע הנתבע לבית הדין כהאי לישנא:
"מדובר בטעות כתיב באימות בלבד. התובע הוא זה שחתום על התצהיר וחתימתו אומתה על ידי"
, וזאת מבלי לגלות לבית המשפט כי אישר את התצהיר באמצעות הטלפון.

3.
על פי נתיב, רק לאחר מתן פסק הדין בבית הדין המשמעתי התבהר כי נאפז ואסעיד כלל לא יכלו להיכנס לתחומי מדינת ישראל. מכאן מדלג נתיב למסקנה כי
עו"ד עלימי עשה
"שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, עת יצר מצגי שווא והגיש תביעות, שנועדו לחלץ כספים מהתובעים שכלל לא הוסמך להגיש או למצער יצר מצגי שווא לגבי יכולת התובעים לנהל תביעות אלו, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים, וכל זאת באמצעות מסמכים לא אותנטיים ו/או למצער מסמכים שכלל לא נחתמו על ידי מי שנחזה להיות חתום עליהם, כדוגמת המסמך שהכניס לתיק, כתצהיר עדות ראשית מטעם מר נאפז מצרי".

לשיטתו של נתיב נגרמו לו נזקים המתגלמים בשכר טרחת עורך דין שהוא נדרש לשלמו לעורך הדין שייצג אותו באותם הליכים, והינו בא כוחו גם כאן, בסך כולל של 29,185 ₪, באי יכולת לגבות את ההוצאות המגיעות לו מאסעיד, ואשר נפסקו עת תביעתו של האחרון נמחקה, שסכומן המעודכן 1,446 ₪, ובעוגמת נפש בסך של 15,000 ₪. סך הכל – 45,631 ₪. נזקים אלו נגרמו אליבא דנתיב בשל הפרת חובות חקוקות מצד עו"ד עלימי, ובהן איסור הטעיה לפי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין [אתיקה מקצועית] תשמ"ו-
1984 [להלן: "כללי הלשכה"],
פגיעה בכבוד המקצוע – סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961

[להלן: "חוק הלשכה"]. והוראות סעיפים 54 ו-61 לחוק הלשכה שעניינן, בהתאמה, עזרה לבית המשפט לעשות משפט, וקביעת עבירות משמעת, ובכללן מעשה או מחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. לחלופין או במצטבר טוען נתיב כי התביעות שהגיש עו"ד עלימי בשם נאפז ואסעיד, נפתחו ונוהלו על ידו מבלי שייפו הללו את כוחו, ותוך מצג שווא לפיו נחתם תצהיר עדות ראשית בפני
ו, והתרשלות באישורו כהלכה, ובכך גרר את נתיב להגשת כתבי הגנה ותצהירי עדות ראשית, ולהשתתפות בדיונים רבים תוך שהוצאות נתיב תופחות.

4.
תביעת נאפז נמחקה ב

פסק דין
שניתן ביום 13.6.11, לאחר שעו"ד עלימי הגיש בקשה לדחיית מועד דיון או מחיקת התובענה עקב אי שיתוף פעולה בין מת"ק ארז למת"ק הפלסטיני ברצועת עזה, הגורם להיעדר יכולת התובע להיכנס לתחומי מדינת ישראל. טרם מתן פסק הדין עמדה לנגד עיני בית הדין לעבודה תגובת נתיב שנפתחה בטיעון הבא:
"לא אחת פנה המשיב (הנתבע) לבית הדין הנכבד בבקשה לחייב את התובע (המבקש כאן) להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו כתנאי להמשך ההליך, וזאת מפני שברור ונהיר היה כי התובע פתח בהליך משפטי זה, מבלי שהוא כלל יכול היה להתייצב אליו ו/או לקחת בו חלק משום היותו מנוע בטחונית מלהיכנס לתחומי מדינת ישראל, ולא רק בשל הסגר, כי אם בשל מעורבותו בפעילות חתרנית עויינת נגד המדינה".
נימוקי פסק הדין היו:
"תובענה זו הוגשה לפני למעלה משנתיים וטרם התקיים בה דיון הוכחות. לאור העובדה כי התובע מתגורר ברצועת עזה לא ניתן גם לדעת מתי יוכל להתקיים דיון הוכחות בתובענה זו. על כן לאור האמור לעיל ולאור בקשת התובע, התביעה נמחקת. אין צו להוצאות".

5.
תביעת אסעיד נמחקה ב

פסק דין
שניתן ביום 10.3.12, לאחר שעו"ד עלימי הגיש בקשה דומה.

גם שם עמדה לנגד עיני בית המשפט טרם מתן החלטתו תגובת נתיב שפצחה כך:
"המבקש מראש פתח בהליך דנן בידיעתו שאין בו דבר וחצי דבר, ולא פחות חמור מכך, שאין ביכולתו לקיימו- שהרי הואיל והוא תושב עזה אין ביכולתו להתייצב".
בפסק הדין שמחק את התובענה נכללה הוראה לפיה:
"מאחר שנגרמו לנתבעת הוצאות מיותרות יישא התובע בשכ"ט ב"כ הנתבעת בסך 1,000 ₪".

6.

כבר על פניה מצוי בלב התביעה מום יסודי, שכן הגשת תביעה שעניינה הוצאות המשפט שנגרמו לתובע במסגרת הליך דיוני אחר שהסתיים ב

פסק דין
בגדרו נשקלה שאלת הוצאות המשפט והוכרעה, מעוררת קושי רב בהיבטים של מעשה בית דין, של עקרון סופיות הדיון על טעמיו, לרבות מניעת הצפת בתי המשפט בתביעות, ושל הרתעת יתר במימוש זכות הגישה לערכאות.

7.
ודוק, החשש מפני הרתעת יתר במימוש זכות הגישה לערכאות לובש צביון ייחודי עת עסקינן בתביעות המוגשות לבתי הדין לעבודה על ידי עובדים בעלי הכנסה נמוכה, דלי אמצעים, המשתייכים לקבוצות עובדים החשופות לניצול על-ידי מעסיקיהם. בפני
עובדים שאינם בעלי אזרחות ישראלית
ניצב מגוון מכשולים המקשים על גישתם אל מערכת בתי-הדין לעבודה. על מכשולים אלה ניתן למנות את מחסום השפה, המחסור באמצעים כלכליים ואי-הכרת המערכת המשפטית על כלליה. על כך יש להוסיף את העובדה שהעובדים הזרים תלויים במעסיקם לא רק כמקור פרנסה, אלא גם כמי שמחזיק ברישיונות השהייה שלהם בארץ. כתוצאה מכך, עמידתו של עובד זר על זכויותיו עלולה להוביל להפסקת עבודתו ולגירושו מהארץ. משכך, יש להימנע ככל הניתן מהערמת מכשול נוסף על דרכם של עובדים זרים במימוש זכויותיהם בבית-הדין
[ע"ע 1064/00 קיניאנג'וי – אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, פד"ע, כרך לה, תש"ס 2000, 625].

8.
משירדנו לבוסתן נטוע זה, אציג כבר כאן אילנות נוספים המצלים על המשך הדיון:
בפסיקה רחבה בענייני ניהול תביעות כנגד מעסיקים ישראליים מצדם של עובדים שאינם אזרחים ישראליים אשר יצאו כבר את גבולות מדינת ישראל, הפגינו בתי הדין לעבודה דרך כלל, ומכוח מדיניות שיפוטית סדורה ומנומקת, אורך רוח וסתגלנות. כל זאת בהסתמך בין היתר על הוראות סעיפים 32 ו-33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969,
שתכליתן הענקת גמישות פרוצדורלית וראייתית ייחודית לבתי הדין לעבודה לשם עשיית משפט וצדק והרחבת הנגישות אליהם. בחלק מפסקי הדין וההחלטות הללו שניתנו בתקופה סמוכה לתקופה בה נידונו תביעות נאפז ואסעיד, נעשה הדבר מתוך הכרה במצבם הביטחוני-מדיני הייחודי של תושבי רצועת עזה.


כך עוגנו בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה
"סדרי דין מיוחדים בתביעות של מהגרי העבודה",
הכוללים שורה של הקלות דיוניות
[ראו ע"ע 148-08 אשליק נ' מנרב בניין והנדסה (2008) – להלן – "עניין אשליק"]
. בעניין אשליק נקבע למשל כי במקרה בו נבצר מתובע כאמור המתגורר בחו"ל, לחתום על תצהיר עדות ראשית בפני
נציג קונסולרי של מדינת ישראל, לרבות בשל מרחק גיאוגרפי ניכר, ניתן לקבל לתיק
"תצהיר"
שאינו מאושר כדין, ובלבד שבמועד הגעתו של המצהיר לחקירה נגדית על תצהירו בישראל, יאשר בפני
בית הדין את תוכן הצהרתו ואת חתימתו עליה
[ראו גם סע"ש 26463-11-15 סלאם נ' עובד – שירותי ניקיון בע"מ (2018), להלן "ענין סלאם"]
. במקרה של תובע אחר מאותו מעמד קבע בית הדין הארצי לעבודה כי בנסיבות של אי התייצבותו להיחקר על תצהירו, לא ישמש התצהיר כראיה בהליך, אך התביעה תוכל להתברר על יסוד הראיות האחרות שבתיק ובית הדין יבחן האם די באותן ראיות כדי ללמד על זכאותו של העובד לסעדים שתבע, כולם או בחלקם
[ע"ע 664-09 גורסים נ' סולל בונה (2010)].
כן אושרה חקירת עדים תושבי עזה בדיון הוכחות באמצעות היוועדות חזותית, לנוכח דחיית בקשות התובע ועדי התביעה מטעמו להיכנס לישראל
[ב"ל 1535-08 ערעיר נ' בטוח לאומי (2009), וכן עניין סלאם לעיל]
.

לעניין צירופם של ייפויי כוח לכתב התביעה נקבע כי המהות העומדת ביסוד דרישת ייפוי הכוח הינה עדות לכך שההליך מתנהל על דעתו ובהסכמתו של בעל הדין, וטענות בדבר פגמים פרוצדורליים בו לא יביאו לסילוק תביעה על הסף כל זמן שאין חשש מבוסס לכך שייפוי כוח שנחתם מחוץ לתחומי מדינת ישראל, שלא בהתאם לדרישות הדין, לרבות בפני
עו"ד מעזה, אינו מייצג את הסכמתו של התובע
[סע"ש 35114-11-12
thanthakan
נ' רזניק (2013), ס"ע 60892-05-12 אפאיינוק נ' קיבוץ סאסא (2012)

ע"א
3294/09 אסטל נ' אדלר (2010)].

9.
עתה נשוב לבעיית ה
"דלת המסתובבת"
:
בשנים האחרונות נשמעו הדים בפסיקה ובספרות המשפטית התומכים בהרחבת היקף האחריות של צד לדיון כלפי הצד שכנגד, בנסיבות המתאימות
[
ראו הערת בית המשפט העליון ברע"א 3909/12
לביא נ' שטרייכר (2012)], ומאמרו של כב' השופט מ' ברעם, "הליכי סרק אזרחיים", עלי משפט ו', תשס"ז, עמ' 135 – להלן – "ברעם"]
, ברם במישור הקונקרטי אותם מקרים בהם הוכרה תביעה שעניינה נזקים שנגרמו לצד לדיון בהליך קודם עקב התרשלות הצד שכנגד בפעולותיו במסגרת אותו הליך, ואשר מלכתחילה סויגו לגזרה צרה מאד של התנהגות שאינה בתום לב ושיש עמה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט, נטועים במחוזות הנזקים שכלל לא נידונו ונשקלו במסגרת אותו דיון קודם

[ראו ע"א 1565-95 סחר ושירותי ים בע"מ נ' חברת שלום ויינשטיין, " פ"ד נד (5) 638, ע"א 2273-02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית

הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח (2) ,36]
.

מנגד בכל הנוגע להוצאות המשפט של הדיון הקודם, מקובלת בפסיקה הגישה לפיה קם לגביהן מעשה בית דין, שאינו מאפשר דרישתן בתביעה חדשה נפרדת
[ראו בע"מ 3241/09 פלונית נ' פלוני (2009), ע"א 3374/06 בירן
נ' קבוץ סער אגודה שיתופית חקלאית (ת"א 57179-04-13 חטיאל נ' טישלר (2018)], ת"ק 17568-06-14 שלחון ואח' נ' בר ואח' (2014),
תמ"ש 1353-09-10 י.כ. נ' ש.ק. (2012)]
,
ת"א 10942-07-08 דרעי נ' חטיב (2011), ת"א 2147-06 ניר נ' סאלם (2008), ת"א 348-04 זריהן נ' טרבלסי (2005), ת"א 63689/99 סולל להשקעות בע"מ נ' א.ד.י מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (2002)]

כדי טבילת אצבע בנהר אפנה גם לסוגיית ההבחנה
בין רף חובת הזהירות הנדרש בהליך במעמד צד אחד, כגון הטלת עיקול במעמד צד אחד, לבין רף חובת הזהירות הנדרש בהליך המתנהל במעמד שני הצדדים
[ראו ע"א 4980-01 כהן נ' גלאם, פ"ד נח (5) 625, ת"א 18693/08 לביא נ' שטרייכר(2011),

10.
נתיב אינו משתית תביעתו על התנהלות רשלנית של נאפז ואסעיד, אלא על התנהלות רשלנית של בא כוחם. דא עקא, משפעל עו"ד עלימי במסגרת שליחותו, אף אם נסטה מאורחה ורבעה של הפסיקה לפיה אין לאפשר לצד שכנגד לתבוע נזקיו במישרין מבא כוחו של יריבו אלא מן היריב עצמו, על מנת שלא להרתיע עו"ד מלמלא חובתם שבדין לייצג הלקוח ללא מורא
[ראו תמ"ש 1353-09-10 י.כ. נ' ש.ק. (2012), ת"א 2305-99 רוזן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (2004)]
, ונשקיף על עו"ד עלימי ועל שולחיו, נאפז ואסעיד, כ
"מעוולים יחד",
בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
] [להלן – "הפקודה". ראה ברעם, בעמ' 197-198, התומך בהטלת אחריות משותפת גם על עורך הדים מטעמים של הרתעה יעילה בהיות עורך הדין המנהל את ההליכים המשפטיים "מונע הנזק הזול ביותר"],
משעסקינן בהשבה של הוצאות משפט בתיקים בהן כבר נידון והוכרע עניין הוצאות המשפט, יבוא עקרון סופיות הדיון, ויעשה סוף גם לדיון זה. התיזה של נתיב לפיה אותן עובדות שהוא טוען להן עתה ואשר נגלו לו לאחר מחיקת התביעות, לרבות בעקבות ההליך המשמעתי, היו משנות את אופן פסיקת ההוצאות בבתי הדין לעבודה, נסתרת בחלקה על ידי המפורט בסעיף 4 לעיל, וקשה להלמה לנוכח המפורט בסעיפים 7-8 לעיל.


אשר על כן, ניתן למצוא פתח לדרישה שכזו כלפי עו"ד עלימי רק על מצע ההנחה שעו"ד עלימי לא התנהל באותם הליכים כשלוחם של נאפז ואסעיד, או למצער חרג משליחותו. כנגד הנחה זו עומדת בראי המניעות וההשתק השיפוטי, טענתו של נתיב עצמו בתגובותיו המצוטטות לעיל במסגרת ההליכים הקודמים ולפיהן נאפז ואסעיד עצמם הם שיזמו הליך סרק שאין ביכולתם לקיימו. על מנת לחמוק מצביון זה של חוסר תום לב, טוען נתיב כי רק
לאחר שהסתיימו ההליכים בשני התיקים, ובעקבות החלטת בית הדין המשמעתי ושיחת טלפון שקיים עם נאפז, נתגלה לו כי עו"ד עלימי כלל לא פעל בשליחותם של נאפז ואסעיד. כאן אקדים את המאוחר ואגלה כי בשל חוסר האמון שנתתי בגרסת נתיב בכלל, ובסיפור שיחת הטלפון עם נאפז בפרט, התקשיתי לקבל הסבר זה.

עם זאת, ולמען הזהירות אבחן להלן האם העמיד נתיב תשתית ראייתית שדי בה על מנת לקבוע כי עו"ד עלימי לא פעל כשלוח של נאפז ואסעיד ו/או הפר בהתנהגותו חובה שיש לו כלפי נתיב, ותוצאתה הסיבתית והמשפטית של אותה הפרה הינה גרימת נזק לנתיב, בגינו יש לחייב את עו"ד עלימי בפיצוי.

11.
חובת הזהירות של עו"ד כלפי מי שאינו לקוחו הוכרה מן הבחינה המושגית אך הדבר נעשה בידיים זהירות כשל מנתח מוח. בעניין
ע"א 3521-11 וגנר נ' עבדי (2014 – להלן "עניין וגנר"]
התייחס כב' השופט נ' הנדל לחובה זו כחובת זהירות מושגית גבולית, וברעם מצביע על בחינה השוואתית בשיטות משפט שונות המלמדת על כך שברגיל אין עורך הדין חב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד, למעט בנסיבות חריגות
[עמ' 152 למאמרו].

12.
במרבית המקרים אשר עסקו באחריותו של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו היא הותנתה בקיומו של מצב דברים חריג בגדרו לא רק שהניזוק הסתמך על עורך הדין, אלא שעורך הדין התכוון או היה עליו לצפות שהניזוק יסתמך עליו, ובכך נטל אחריות כלפיו. מצב דברים שכזה נוצר דרך כלל עת הקשר בין הצדדים תכליתו מפגש כוונות, כגון במהלך משא ומתן לכריתתו של חוזה, וכאשר היחסים בין הצדדים מאופיינים בפערי ידע ושליטה לטובת עורך הדין אל מול צד בלתי מיוצג
[ראו עניין וגנר, ע"א נחום נ' דורנבאום פ"ד נח (3) 385, ע"א 6645-00 ערד נ' אבן,פ"ד נו (5) 365, ע"א 2725-91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח (3) 92, ע"א 1170-91 בכור נ' יחיאל פ"ד מח (3) 207, ע"א 915-91 מדינת ישראל נ' לוי פ"ד מח (3) 45]
. גם ברעם סובר כי :
"בנסיבות של התדיינות משפטית אין לייחס לצד שכנגד הסתמכות סבירה על עורך הדין של יריבו, המנהל הליכים משפטיים כנגדו" [עמ' 195 למאמרו],
וכי
"בעל דין סביר צריך לדעת שבנסיבות אלו אין להסתמך על עורך הדין של היריב" [עמ' 197]
, ועל אחת כמה וכמה כאשר אותו בעל דין מיוצג על ידי עורך דין אחר.
[ראו גם לימור זר גוטמן, "ייצוג מול צד שכנגד בלתי מיוצג – ייזהר עורך הדין", דין ודברים א' תשס"ה, עמ' 153, 181].

13.
מכאן שאף אם ביחס לטענת נתיב כי עו"ד עלימי יצר מצגי שווא לגבי יכולת נאפז ואסעיד לנהל את התביעות, לחתום על תצהירים ולהופיע לדיונים, ניתן לאתר בדוחק חובת זהירות מושגית, לא קמה לו חובת זהירות קונקרטית בדמותה של צפיות כי התנהגותו כבא כוחו של צד לדיון, תגרום להסתמכות שתוצאתה אותו נזק הכלכלי הטהור לו טוען נתיב. המדובר בהליך דיוני בגדרו היה נתיב מיוצג על ידי עורך דין, ולא היה מקום שיסתמך על מצגים כלשהם של עו"ד עלימי. מן הבחינה הנורמטיבית הטלת עול של חובת זהירות קונקרטית במצב דברים שכזה כלפי יריב למשפט, עשויה לשחוח את כתפיו של בא הכוח באופן שיקשה עליו לנוע בחופשיות הנדרשת על מנת לעמוד בחובותיו לייצג את שולחיו שלו בנאמנות ובמסירות, ובפרט על אותו כר נגישות וגמישות נרחב שהעמידה פסיקת בתי הדין לעבודה ביחס לתובעים שאינם אזרחי מדינת והמפורט בסעיפים 7-8 לעיל.

ודוק, לרשות בא כוחו של נתיב עמדו כבר אז שלל כלים משפטיים על מנת לנסות ולהתמודד עם התנהלות ב"כ היריב, לרבות עמידה איתנה על בקשה להטלת ערובה להבטחת הוצאות המשפט, וככל שבקשתו לא תענה, הגשת בקשת רשות ערעור על החלטה כאמור. גם את תהיותיו ביחס לאותם יפויי כוח להגשת התביעות, שאחד מהם הוצג בפני
, היה ב"כ נתיב יכול להעלות כבר בעת הגשתן, וזאת משכבר על פניהם ניכר כי לא נחתמו בפני
עו"ד עלימי בישראל, ובשים לב למצב הבטחוני שהיה ידוע כבר אז.

14.
לעניין עוולת הפרת חובה חקוקה – סבורני כי
החובות החקוקות אליהן מפנה נתיב, לא נועדו לטובתו. איסור ההטעיה המופיע בסעיף 34 (א) לכללי הלשכה נועד לטובתו של בית המשפט, ולא לחינם עוגן במסגרת הפרק לכללים שכותרתו
"עורך הדין ובית המשפט",
ולא במסגרת הפרק
"עורך הדין והצד שכנגד"
. קביעה מושגית לפיה יש לראות בכל עו"ד המייצג צד לדיון כמי שהפר חובה חקוקה שנועדה לטובת הצד שכנגד אם התברר כי טען טענה
"עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה"
, נזקה רב מתועלתה, בהצפת בתי המשפט בתביעות סרק, ובזהירות יתר של עורכי דין בייצוג לקוחותיהם, תוך כרסום של חובת הנאמנות שלהם כלפיהם. גזירה שווה יש לגזור גם ביחס לתכלית סעיף 54 לחוק הלשכה בדבר חובתו של עורך הדין לעזור לבית המשפט לעשות משפט. האיסור על פגיעה בכבוד המקצוע כשמו כן הוא – נועד על מנת להגן על כבוד המקצוע, ומן הבחינה הפרסונלית – על קבוצת עורכי הדין
[ראו ת"א 38116/05 קלדרון

נ' גולן (2006)].

סעיף 61 לחוק הלשכה אינו יוצר חובות אלא עבירות משמעת, ולפיכך אינו בגדר
"חובה המוטלת על פי כל חיקוק"
כהגדרת סעיף 62 לפקודה.

15.

טענת נתיב כי עו"ד עלימי כלל לא הוסמך להגיש את התביעות בשם נאפז ואסעיד, הונחה על משענת קנה רצוץ.

עו"ד עלימי לא הורשע בכך בפסק דינו של בית הדין המשמעתי ואדרבא מעובדות כתב הקובלנה עולה כי הוא אישר טלפונית את תצהיר נאפז. בנוסף, מצאתי כמהימנה את עדותו של עו"ד עלימי לעניין השיחות הטלפוניות שניהל עם נאפז ואסעיד קודם להגשת התובענה כאשר הגיעו לצורך כך למשרד עו"ד בעזה, וכאשר היא מצטרפת למסמכים אשר צרף עו"ד עלימי, ובהם
תלוש משכורת של נאפז, שמסתבר כי הושג מנאפז עצמו, בכך סגי על מנת לדחות את טענת נתיב לעניין זה.

16.
אם לא די בכך הפגין התובע מס' 1 בחקירתו הנגדית מהלכים של הסתרה, התחמקות, וכבישת עדות, אשר העיבו על אמינות עדותו, וחשפו מתרסים כבדי משקל בין תוכו לברו. לעניין זה אפנה הן לתשובותיו בעמ' 5 לפרוטוקול מיום 30.5.18, שורה 32,
עמ' 6 שורות 1-7, הן לסתירה ביחס לטיב הקשר בינו לבין נאפז
[ראו עמ' 6, שורות 26-27, אל מול עמ' עמ' 7, שורות 12-13]
והן לכך שאותו סיפור משמעותי לכאורה שצץ על דוכן העדים בניסיון לתרץ את השיהוי בהגשת התביעה, ולפיו קיבל נתיב שיחה טלפונית מנאפז בה מסר לו האחרון כי
"מעולם לא חתם על ייפוי כוח , הוא לא מכיר את עו"ד עלימי" [עמ' 6, שורות 24-30],
לא נזכר כלל בכתב התביעה המהווה את תצהיר עדותו הראשית של נתיב. הימנעותו של נתיב מלהציג לבית המשפט את תלונתו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין על מנת שניתן יהיה לעמוד על גרסתו נכון לעת הגשתה, נצבעת אף היא בגוונים של הסתרה לנוכח ההסברים שסיפק ביחס לשיהוי בהגשת התובענה, ומידת ידיעתו והבנתו באותה העת את התנהלות עו"ד עלימי, אל מול טיב טענותיו עתה כנגדו. אי הצגת התלונה אף מחזקת את גרסת עו"ד עלימי לפיה טענות נתיב לפגמים שנפלו בהתנהלות עו"ד עלימי ביחס לייפוי הכוח, נדחו על ידי וועדת האתיקה.

17.
טענת נתיב כי עלימי הפר חובה בכך שפעל ללא קיומו של ייפוי כוח מאומת כדין מנאפז ואסעיד, אף היא אין לה על מה שתסמוך. אין חובה על עורך דין לאמת חתימת לקוחו על ייפוי כוח, ואף אין חובה שייפוי כוח כאמור ייחתם בפני
עורך-דין. די בכך שעורך הדין הפועל בשם לקוח משוכנע בקיומו ובזהותו של הלקוח, בקיומה של השליחות בין בכתב ובין בעל-פה, וכי הפעולה שהוא מבצע נכללת בשליחות זו
, [ראו גילוי דעת מאת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין מיום 3.4.17, והחלטת ועדת האתיקה מס' 313-09 מיום 14.7.10]
לקח זה אף נלמד מלשונה של תקנה 472 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984
[ראו ע"א
3294/09 אסטל נ' אדלר (2010)].
להשלמת התמונה אציין כי לאחר שמיעת עדות עו"ד עלימי נחה דעתי כי הוא עמד בכל שלושת הכללים המפורטים לעיל.

18.
נתיב כשל גם בהנחת מסד עובדתי מספק להאשמה לפיה עו"ד עלימי ניהל את ההליכים מתוך ידיעה כי נאפז ואסעיד לא יוכלו למצותם עקב אי יכולתם להיכנס לתחומי מדינת ישראל. כאמור לעיל הגשת תביעות בשמם של תושבי עזה שנמנעה מהם הגישה לתוך מדינת ישראל, וזאת מתוך שאיפה כי התביעה תוכל להתברר בדרך זו או אחרת, הייתה שכיחה באותה העת, ואף זכתה להבנה ייחודית מצדם של בתי הדין לעבודה.

19.
שארית כל האמור לעיל -
המעשה היחיד של עו"ד עלימי אשר נמצא בו פגם, הינו אותו מעשה בגינו הורשע בבית הדין המשמעתי. ברם כאמור, בהצגת מצג זה לבית המשפט, לא הפר עו"ד עלימי חובת זהירות קונקרטית כלשהי כלפי נתיב, ואף לא חובה חקוקה שנועדה לטובת נתיב.

20.

מלבד האמור לעיל לא הצליח נתיב להצביע על קשר סיבתי בין המעשים שהוא מייחס לעו"ד עלימי לבין הנזקים הנטענים.

לאור הילוכם של בתי הדין לעבודה המפורט לעיל ביחס לתובעים מסוגם של נאפז ואסעיד לא ניצבת כאן במאזן ההסתברויות סיבה עובדתית שבלעדיה אין, בין המעשים המיוחסים לעו"ד עלימי לבין הוצאות המשפט הנובעות מהתמשכות ההליכים בתביעות נאפז ואסעיד, שהרי אף אם היה עו"ד עלימי מגלה את אותו מידע שעל פי נתיב הסתיר בדבר אי יכולתם של נאפז ואסעיד להיכנס לגבולות ישראל, או בדבר אי חתימתם על תצהיר בפני
עורך דין ישראלי, לא היה הדבר חוסך מנתיב את ניהולם של ההליכים לפחות עד לישיבת ההוכחות, כולל הגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו.

21.
בראי כל אלה גם הטענה להפרת חובה חקוקה נותרה פיסחת וגידמת, שכן נשלל הקשר הסיבתי העובדתי, ומן הבחינה המשפטית יש לנכש את הנזק הנטען מאדמת הסיכון שאותו רצו למנוע החיקוקים בהם נתלה נתיב.

22.
כמכה בפטיש -
על פי כתב התביעה הנזק העיקרי שנגרם לנתיב הינו הוצאות המשפט ש
"התובעים נדרשים לשלם לעורך הדין שייצג אותם בהליכים"
. והנה נתחוור כי על אף שחלפו כעשר שנים מהגשת תביעת נאפז, ומחתימת הסכם שכר הטרחה ביחס לתביעתו, ועל אף שחלפו שבע שנים מהגשת תביעת אסעיד, נתיב לא פרע ולו אגורה שחוקה מאותן התחייבויות נטענות. כשנשאל על כך בחקירתו הנגדית נרשם בפרוטוקול הדיון
[עמ' 9, שורות 1-23]
הדו-שיח המאלף הבא:
"ש.
הגשת פה תביעה על סכום 45 אלף ₪, איך הגעת לסכום הזה, איפה קבלות, למי שילמת?
ת.
הפירוט נמצא בכתב התביעה. עו"ד שגיב הוא לא רק בתביעה הזאת, אני עובד איתו במערכת עסקית שלימה, רק עכשיו הוא קיבל ממני סכום אדיר של כסף על משהו אחר. זה חוב שלי אליו שהוא קיים. התביעה הזו סגורה במחיר, ויש עוד הרבה דברים אחרים.
ש.
מעבר לזה צירפת קבלות על נזקים, שכ"ט?
ת.
התיק לא גמור מבחינת התחשבנויות בינינו, יש בינינו מערכת עסקית שלימה של התחשבנויות בנינו, זה לא הדבר היחידי, הוא עו"ד של החברה הוא מתעסק בהרבה דברים, ויש לנו הסכמים על התביעה. בהחלט הוא יקבל את הכסף.
ש.
אתה משלם לו מדי חודש, מדי שנה?
ת.
הוא לא שכיר שלי.
ש.
האם סביר שעד עכשיו לא שילמת לו על תיק שהסתיים ב2010 ו2011?
ת.
יש לי עוד תיקים אצלו שהם פתוחים וכשהם נגמרים אני משלם.
ש.
ומ2011 לא שילמת?
ת.
ב2011 זו היתה תביעה מנימליסטית, התביעה הגדולה הגיעה כאשר התברר לי שאני הוניתי.
ש.
עו"ד פלוני נתן לך שירות משפטי, ב2010 התחיל והסתיים ב2011, אין לך קבלה ששילמת לו משהו?
ת.
יש לי הרבה קבלות. שילמתי לו הרבה. אני מקיים הסכמים. יש לי הסכם שהתחייבתי לשלם ואני משלם.
ש.
ביהמ"ש: ההסכם שאתה הצגת בכתב התביעה מיום 4.8.08, זאת אומרת מאז חתימת ההסכם חלפו כ10 שנים. ההליך נמחק ב2011. העו"ד שלך מממן אותך הוא נותן לך אשראי?
ת.
הוא לא מממן אותי משום שיש מערכת עסקית והמשכיות בעבודה, זה לא מערכת חד פעמית. יש לנו עוד דברים כאלה. אותו דבר בעלי מקצוע שאינם עורכי דין."

רוצה לומר - לא התכוונתי כלל לשלם לעורך דיני, עד שהחלטתי להגיש את התביעה דנא, ואף לא נדרשתי לעשות כן. המסקנה המסתברת – לא נגרם לנתיב כל נזק של הוצאות שכר טרחת עורך דין קודם להגשת התביעה. תוחלת התביעה אינה אפוא השבת מצב לקדמותו, אלא עשיית החלטת בית הדין המשמעתי ומגבלותיהם של עובדיו לשעבר מרצועת עזה, קרדום לחפור בו על מנת למלא את כיסי נתיב ו/או בא כוחו, באגוזים.

23.
לאמתו של דבר, משנמצא לפי עדות הנתבע מס' 1 כי סיכוניו תלויים בתוצאת ההליך דנא, שהרי רק אם יזכה נתיב כאן ישלם לבא כוחו את אותו שכר טרחה, נכון נתק סיבתי עובדתי ומשפטי בין חובה נטענת כלשהי של עו"ד עלימי והפרתה הנטענת לנזק הנטען של תשלום שכר הטרחה.

24.
עוללות - נוכח תוצאתו החד משמעית של הניתוח המשפטי והעובדתי המפורט לעיל, לא ראיתי צורך לדון בטענות עו"ד עלימי כנגד התביעה שעניינן חוסר יריבות, שיהוי והתיישנות, למרות שנראה כי יש בחלקן ממש.

25.
התוצאה
- אין מקום לפסוק בגין תביעה אומללה זו דבר לזכותו של נתיב, לרבות בשל
"עוגמת

נפש",
והיא נדחית מכל וכל.

26.
בזיקוק כל האמור לעיל, ובשקלול תוצאת החלטתי מיום 6.11.18, יישאו התובעים בשכר טרחת עורך דינו של הנתבע בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו על ידי התובעים לנתבע בתוך 30 ימים.

ניתן היום,
י"ב כסלו תשע"ט, 20 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 10393-01/17 אברהם נתיב, א.נתיב - ינקו בע"מ נ' עלי עלימי חסן (פורסם ב-ֽ 20/11/2018)