פסקי דין על דורה וידל | פסקי דין על חן רוזנטל | פסקי דין על אידית רוזנטל |

23633-09/16 א     13/11/2018




א 23633-09/16 דורה וידל נ' חן רוזנטל, אידית רוזנטל








בית משפט השלום ברחובות


13 בנובמבר, 2018
ת"א 23633-09-16 וידל נ' רוזנטל






בפני

כבוד השופטת
רנה הירש


התובעת

דורה וידל
ע"י עו"ד גלית ברוש


נגד

הנתבעים
1. חן רוזנטל

2. אידית רוזנטל
ע"י עו"ד משה דואק






פסק דין
1.
השאלה העיקרית בתיק זה נוגעת לפרשנות של הנספח להסכם מכר, הכולל פסקה אחת בלבד, הנוגעת לזכות שימוש במחסן שאינו מוצמד ברישום לדירה. לפיכך, יעסוק פסק הדין בשאלות של אופן פירוש חוזה במקרה בו קיימת תניה שניתנת לשתי פרשנויות.
הרקע
2.
התובעת היתה בעלת זכויות בשתי דירות באותו בניין ברחוב עומרים 15 נס ציונה, שתי חניות ומחסן אחד. אחת הדירות בת 5 חדרים בתת חלקה 7, והאחרת בת 4 חדרים בתת חלקה 9 (להלן: הדירה הקטנה). בהתאם לצו רישום הבית המשותף מיום 31.07.12 הוצמד המחסן לדירה הקטנה.
ביום 30.10.13 נחתם בין הצדדים הסכם מכר למכירת הדירה של 5 החדרים לנתבעים (להלן: דירת הנתבעים). לדירת הנתבעים הוצמדו על פי צו הרישום שתי חניות, ואילו המחסן, כאמור, הוצמד לדירה הקטנה.
לפני חתימת הסכם המכר היו שתי הדירות של התובעת מושכרות. במועד חתימת הסכמי השכירות טרם הסתיים רישום הבית המשותף, והשכירות של דירת הנתבעים כללה את הזכות לעשות שימוש בלעדי במחסן. בעת החתימה על הסכם המכר, היתה דירת הנתבעים מושכרת לגב' טליה שחר, והנתבעים רכשו את הזכויות בדירה בכפוף להסכם השכירות שהיה בתוקף. לשם כך, אף נחתם "כתב המחאת זכות" המעביר את זכויות התובעת על פי הסכם השכירות אל הנתבעים.
3.
הנתבעים רצו לעשות שימוש במחסן שהוצמד לדירה הקטנה (להלן: המחסן), אולם בהסכם המכר לא היתה התייחסות למחסן, בשל הצמדתו כאמור לדירה אחרת. על כן, חתמו הצדדים על נספח להסכם המכר, בו פיסקה אחת בלבד, בה נקבע כך:
"על אף האמור בהסכם המכר, המוכר מתחייב שלא למכור ולתת זכות שימוש בלעדית לקונה ללא תמורה נוספת במחסן אשר משמש את השוכרת טליה שחר על פי הסכם השכירות (נספח ב' להסכם המכר) לתקופה שעד 31.7.2014 (תום תקופת השכירות)".

(להלן: ההסכם).
בחודש יוני 2016, פנה בנה של התובעת (להלן: מר וידל) לנתבעים וביקש לפנות את המחסן. הנתבעים סרבו לפנות את המחסן, בטענה כי רכשו את הזכות לעשות בו שימוש בלעדי, במסגרת רכישת דירתם. בשל כך, הוגשה התביעה דנן, לפינוי וסילוק יד של הנתבעים במחסן.
תמצית טענות התובעת
4.
לטענת התובעת, המחסן לא הוצמד לדירת הנתבעים ועל כן הזכויות במחסן לא הועברו אליהם במסגרת הסכם המכר, עובדה שהובהרה לנתבעים על ידי ב"כ התובעת עו"ד נחום, שטיפלה בעסקת המכר מטעמה. לשיטת התובעת לא נערך עם הנתבעים, מטעמה או מטעם מר וידל, כל הסכם להקניית המחסן באופן קנייני או כחלק מהסכם המכר. התובעת סבורה כי הנתבעים מחזיקים במחסן שלא כדין, ללא רשותה ובניגוד לדרישתה לפנותו.
התובעת הפנתה לסעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: החוק) הקובע כי

"התחייבות לעשות עסקה במקרקעין טעונה מסמך בכתב"
.
לשיטת התובעת, מאחר והמחסן לא נזכר בחוזה המכר ואין לגביו מסמך אחר בכתב המקנה לנתבעים בעלות במחסן, ברי כי אין לנתבעים כל זכות בעלות בו. התובעת טענה כי המקור המשפטי לתביעת בעל המקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק הקובע כי
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין
.
"
לפיכך, מאחר שהוכח כי התובעת היא בעלת המחסן, הרי שהנטל עובר אל הנתבעים, להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 483/62, ולטר קוך ודבורה קפלן קוך נ' ליובא דוכן ולאה לנדוי, יז 1953 [1963]). עוד הפנתה התובעת להוראות סעיפים 29 - 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולהלכה הפסוקה בהקשר זה בע"א 127/77, מלכה קפה נ' יוסף לוי, לא(3) 455 [1977]).
לגישת התובעת, סירוב הנתבעים לפנות את המחסן הינה בגדר פלישה והסגת גבול שלא כדין וכן מהווה פגיעה חמורה בזכות הקניין של התובעת המזכה אותה בסעד כספי לו היא זכאית עפ"י דין, מלבד סילוק ידם של הנתבעים מהמחסן.
תמצית טענות הנתבעים
5.
הנתבעים הפנו למודעה בה פורסמה הדירה למכירה, לפיה מוצעת

"דירה משופצת ברחוב העומרים 15 בת 5 חדרים, בקומה שניה, בגודל 120 מ"ר, עם מעלית אליה צמודה מרפסת שמש, חניה ומחסן"
. הנתבעים טענו כי ניהלו משא ומתן לרכישת הדירה עם מר וידל, שמונה על ידי התובעת לגבש את ההסכמות איתם בכל הנוגע לרכישת הדירה.

במהלך ניהול המו"מ, הדירה היתה מושכרת לבחורה בשם טליה. טליה הציגה בפני
הנתבע 1 את הדירה, החניות והמחסן ואף הציגה את הסכם השכירות ממנו עולה כי המחסן צמוד לדירה.
הנתבעים טענו כי ראו את הדירה והצמוד לה, כולל המחסן אשר הוצג ע"י מר וידל כחלק מהנכס, החליטו לרכוש את הדירה והסכימו לשלם סך של 1,640,000 ₪ תמורתה.
הנתבעים טענו כי נודע להם, בעקבות פנייה לבנק בבקשה ליטול משכנתא, שעפ"י נסח הטאבו שטח הדירה הרשום הינו 96 מ"ר ללא הצמדת מחסן. הנתבע 1 (להלן: הנתבע) פנה למר וידל
אשר עשה מאמץ לשדל את הנתבע לקנות את הדירה, מסר לו באופן נחרץ שהמחסן שייך לדירה הנמכרת ולראיה שהמפתח בידו, וזאת על אף שאינו מופיע בנסח הטאבו.
מר וידל ציין באותה שיחה (שהוקלטה ותומללה, והוגשה כראיה בתיק) שלא ניתן לרשום את המחסן בחוזה המכר שכן הוא אינו נכלל בדירה על פי נסח הטאבו. לטענת הנתבעים, מר וידל אישר באופן ברור כי המחסן יהיה שייך רק לנתבעים והמפתח למחסן יהיה מצוי ברשות הנתבעים בלבד. הנתבע טען כי הבין מדבריו של מר וידל שמאחר ושתי הדירות בקומה הן של התובעת, גם אם המחסן אינו שייך לדירה הנמכרת אלא לדירה הקטנה, הרי שבכל מקרה הבעלות על המחסן תהיה של הנתבעים. הנתבעים מציינים כי בהסתמך על דבריו של מר וידל נחתם הסכם המכר, שולמה מלוא התמורה והחזקה נמסרה לנתבעים - לרבות החזקה במחסן.
הנתבעים הדגישו כי רכשו את זכות השימוש הבלעדית במחסן במסגרת רכישת הדירה. הנתבעים רואים את טענות התובעת כטענות מופרכות וחסרות תום לב. לשיטת הנתבעים, עמדת התובעת כיום מעידה על ניהול המו"מ לרכישת הדירה בחוסר תום לב, בניגוד להוראות לפי סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים).
הנתבעים טענו כי שלוש שנים לאחר מסירת החזקה, הופתעו לקבל דרישה ממר וידל לפנות את המחסן. הנתבעים רואים בהתהלותו של מר וידל הפרת הדין, הטרדה וניסיון להסגת גבול פלילית.
עמדת הנתבעים היא כי יש מקום לאכוף את התחייבותו של מר וידל בשם התובעת מכוח חובת תום הלב. הנתבעים הפנו לע"א 986/93, יעקב קלמר נ' מאיר גיא, נ(1) 185 [1996], שם קבע בית המשפט העליון כי חרף העובדה שהיה מדובר בעסקה במקרקעין ישנה הצדקה לחרוג מעקרון הכתב נוכח
"זעקת ההגינות"
. הנתבעים מבקשים ליישם את הלכת קלמר בענייננו, ולקבוע כי המחסן שייך להם באופן בלעדי, כפי שהוצג להם במו"מ על בסיסו הסכימו להתקשר בהסכם המכר כפי שנחתם.
המחלוקת
6.
כאמור, זו לשון הנספח:
"על אף האמור בהסכם המכר, המוכר מתחייב שלא למכור ולתת זכות שימוש בלעדית לקונה ללא תמורה נוספת במחסן אשר משמש את השוכרת גב' טליה שחר על פי הסכם השכירות (נספח ב' להסכם המכר) לתקופה שעד 31.7.2014 (תום תקופת השכירות)".
הצדדים חלוקים באשר לפרשנות האמור בנספח.
לשיטת התובעת, יש לקרוא את התניה כך:
המוכר מתחייב לא למכור את המחסן ולאפשר לקונה להשתמש בו באופן בלעדי וזאת עד לסיום תקופת השכירות של השוכרת גב' טליה שחר, קרי, עד ליום 31.07.2014.
לשיטת הנתבעים, משמעות התניה היא זו:
המוכר מתחייב לא למכור את המחסן לצד ג' כלשהוא ולתת לקונה זכות שימוש בלעדית באותו מחסן. המחסן משמש כעת את השוכרת, הגב' טליה שחר, עפ"י הסכם שכירות שתוקפו עד 31.07.2014.

דיון והכרעה
7.
אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין כבר בשלב זה, כי מצאתי את פרשנות הנתבעים סבירה יותר, משתמעת מתוך הנסיבות ותואמת לכלל המחייב פרשנות נגד המנסח, ומתיישבת עם המטרה של חיוב צדדים המנהלים משא ומתן לקראת כריתת חוזה לנהוג בתום לב. אסביר ואנמק להלן את מסקנתי.

8.
בפתח ההכרעה ולפני הדיון במחלוקת העיקרית בין הצדדים, אציין כי באשר לטענה כי טענת הנתבעים היא לבעלות במחסן, מובהר כי לא יהיה בהחלטה זו קביעה הנוגעת לזכויות קנייניות, אלא לעניין זכות השימוש במחסן, וזכות זו בלבד. כפועל יוצא, אין ולא יתקיים דיון בטענה כי הנתבעים לא עמדו בדרישת הכתב הנחוצה בכל עניין הנוגע לבעלות בקרקעין הטעונה מסמך בכתב ורישום. זאת, מאחר שזכות שימוש במקרקעין היא זכות שאינה טעונה רישום (ר' לעניין זה ע"א 304/72, מנחם ביאלר נ. משה ביאלר, כז(1) 533, 536 [1973].
כלל הפרשנות
9.
המסגרת המשפטית המתווה את ההכרעה דנן היא הדנה בכללי פרשנות חוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, קובע את כלל הפרשנות, לפיו:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".
בית המשפט העליון סיכם את ההלכה הפסוקה באשר לאופן הפרשנות הראוי לתניה חוזית, בע"א 8729/07, אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל [12.11.2009], בפסקה 12:
"לעולם יפתח הפרשן בלשונו של הטכסט אך בכך לא יסיים את הילוכו, ועל מנת לעמוד על אומד דעת הצדדים, יש לבחון את טיבו של החוזה, תכליתו וכלל הנסיבות הקשורות לחוזה. ומהו אומד הדעת של הצדדים? אלו הם המטרות, האינטרסים והיעדים שביקשו הצדדים במשותף להגשים...".
בית המשפט העליון קבע בע"א 4628/93, מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, מט(2) 265 [1995], כי לשון החוזה היא רק אחד האמצעים לבחינת אומד דעתם של הצדדים, וכל מקור נוסף המלמד על אומד דעת זה הוא לגיטימי. הלכה זו דחתה את התפיסה לפיה תהליך הפרשנות נחלק לשניים, בשלב הראשון, פונים ללשון החוזה ורק אם הלשון אינה ברורה, ניתן לפנות אל הנסיבות החיצוניות. פסיקות מאוחרות של בית המשפט העליון עולות בקנה אחד עם הלכת אפרופים (ר', בין היתר, רע"א 3961/10, המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, סה(2) 563 [2012]; ע"א 2232/12, הפטריארכיה הלטינית בירושלים נ' פארוואג'י [11.05.2014]).
לאחרונה חזר בית המשפט העליון על ההלכה לעניין פרשנות הסכם, בע"א 643/14, מנהל העיזבון יחזקאל שבו נ' ג'ורג' יוסף ג'ראיסי [27.05.2015], בפסקה 9:
"כאשר משמעותן של הוראות בחוזה שנויות במחלוקת בין הצדדים שכרתו אותו ובית המשפט נדרש לפרשן, עליו להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי ואחר 'המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים'... לצורך כך יש להידרש בראש ובראשונה ללשון החוזה המהווה, כפי שקבענו לא אחת, נקודת מוצא ונקודת משען מרכזית לכל הליך פרשני..."
בהליך אזרחי כדוגמת ההליך דנן, מוטל על התובעת הנטל לשכנע את בית המשפט כי עמדתה עדיפה על עמדת הצד שכנגד. התובעת לא עמדה בנטל זה. להיפך, עמדת הנתבעים והפרשנות המוצעת על ידם, טובות יותר בעיניי.
לשון ההסכם
10.
בענייננו, ברי כי ניתן לפרש את החוזה בשני האופנים שהוצעו על ידי הצדדים. אינני סבורה כי פרשנות אחת בלתי אפשרית לחלוטין, רק מקריאת נוסח התניה. בלא להכיר את הרקע וכלל הנסיבות, קיימת אפשרות תיאורטית לקבל כל אחת משתי הפרשנויות המוצעות. על כן, יש להמשיך את התהליך הפרשני, באמצעות בחינת אומד דעתם של הצדדים.
בחינת כוונת הצדדים מתוך הנסיבות
11.
תהליך הפרשנות הוא תהליך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לחוזה, תוך התחשבות בכוונות הסובייקטיביות של צד אחד, רק עד כמה שהן הובאו לידיעתו של הצד השני.
על בית המשפט לבחון את החוזה על סעיפיו ותניותיו ולנסות להתחקות אחר כוונת הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה ומנסיבות העניין, וכפי שנקבע יש להתחשב באומד דעתם של הצדדים לו פעלו כאנשים סבירים בנסיבות העניין. ר' לעניין זה ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ, לח(2) 213, 223 [1984]; ע"א 6253/03, כפר מל"ל נ' שרה הרמן [27.06.2005].
באשר לבדיקת אופיו ומהותו של החוזה, תכליתו והגיונו המשפטי, המקצועי, החברתי והכלכלי, ובחינת מטרותיהם של הצדדים לחוזה
"...עלינו לשאול את עצמנו, על סמך מכלול

הנסיבות, מה יכול היה להניע את האדם הסביר הרגיל להיכנס להתקשרות מהסוג הנדון ולהשתדל לפרש את החוזה בדרך המותאמת ביותר להביא להשגת אותן תוצאות מקוות"
(ע"א 552/85, יהושע אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ, מא(1) 241 [1987]).
השתמעות מתוך הנסיבות משמע, פניה לנסיבות החיצוניות, הם מעגלי המציאות שבמסגרתם נכרת החוזה. במעגל הקרוב יהיו הצהרות הצדדים עובר לחתימה על ההסכם, והמעגלים הנוספים מבטאים את התנהגות הצדדים במהלך כריתת החוזה (ע"א 554/83, "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, מא(1) 282 [1987]).
12.
בענייננו, הדרך הטובה ביותר לבחון את כוונת הצדדים תהיה ב"מעגל הקרוב", קרי, הצהרותיהם של הצדדים לפני חתימת הסכם המכר, במהלך המו"מ לקראת חתימת החוזה, לאחר חתימת החוזה ובמהלך ההליך המשפטי.
בנוסף, תיבחן כוונת הצדדים בשים לב לתכליתו של החוזה ומטרות הצדדים, והגיון הדברים.
מעגל ראשון: הצהרת התובעת העולה מנוסח פרסום הדירה למכירה
13.
כפי שהובהר לעיל, בעת פרסום הדירה למכירה נרשם כי הנכס כולל מחסן. מר וידל טען כי באותה עת
"לא היה ברור לי המצב המשפטי ביחס למחסן"
(סעיף 8 לתצהיר עדותו). עם זאת, בשלב מעט מאוחר יותר, בעת ששוחח עם הנתבע (עמ' 1 לתמלול השיחה), היו בידיו התשריטים הרלבנטיים והוא ידע באופן פוזיטיבי כי הם אינם מוצמדים לדירת הנתבעים.
מכל מקום, לפי עדותו של מר וידל, רישום הבית המשותף הסתיים ביום 31.07.12, ואילו הדירה פורסמה בשנת 2013. מכאן חזקה שהתובעת - ומר וידל כשלוחה - ידעה, או היה עליה לדעת, כי המחסן אינו מוצמד לדירה. פרסום הנכס ככולל מחסן, בנסיבות אלו, היה משום מצג שווא.
מעגל שני: הצהרות בעל פה במהלך המו"מ לרכישת הדירה
14.
הובאה בפני
בית המשפט שיחה שנערכה בין מר וידל נציג התובעת לבין הנתבע. בשל חשיבות הדברים, יובאו להלן באריכות מסוימת חלקים רלבנטיים מתוך התמליל (נספח ב' לתצהיר עדות הנתבע) [כל ההדגשות שלי – ר.ה.].
עמ' 1, שורות 10 - 21:
"חן רוזנטל
:
הבנתי. ודבר שני את המחסן לא רואים בנסח טאבו בכלל. עכשיו אין לי בעיה, אתה רוצה ביום ראשון אני אקפוץ לטאבו ואני אבקש...
יעקב וידל:
לי, אני השגתי את השרטוטים של שתי הדירות.
חן רוזנטל
:
או קיי והמחסן מופיע?
יעקב וידל:
המחסן, המחסן מופיע בקומה. כאילו כתוב שם מחסן קומה אה שנייה מופיע מחסן...
חן רוזנטל
:
או קיי ואתה יודע שהמחסן זה של הדירה הזאת?
יעקב וידל:
בוודאי, מה, איזה שאלה? יש לי גם מפתח. אם לא היה שלי, לא היה לי מפתח."
עמ' 3 שורות 8 - 17:
"יעקב וידל:
תראה, אני בכל מקרה אדבר עם העורכת דין, אשאל אותה לגבי המחסן, למה זה לא מופיע בטאבו.
חן רוזנטל
:
גם לא מופיע בטאבו וגם בבנק שאלו אותי על המחסן... אבל דבר שני אמרו לי לגבי מחסן אם הוא לא בתוך הדירה, אז הוא בטוח רשום איפה שהוא בטאבו, אז לבדוק גם...
יעקב וידל:
אני אבדוק."
עמ' 4 שורה 16 עד עמ' 5 שורה 7:
"יעקב וידל: ואני אבדוק מה קורה עם המחסן הזה... אבל ל, כי כעקרון, כעקרון אם זה יופיע בטאבו אתה תשלם יותר מיסים. אתה לוקח את זה בחשבון, כן? על מחסן אתה משלם מיסים.
חן רוזנטל
:
כן, אבל,
יעקב וידל:
ואם אתה יודע שהמחסן שלך והוא לא מופיע בטאבו, מה טוב?
חן רוזנטל
:
אין לי בעיה, אם זה רשום בחוזה גם אין לי בעיה.
יעקב וידל:
בחוזה זה יהיה, היא לא (לא ברור). היא לא יכולה לתת. היא לא יכולה לרשום מחסן בחוזה כל עוד זה לא מופיע בנפח טאבו, היא אמרה לי. אבל כעיקרון אפשר לרשום בצד המחסן נמסר לקונה. זה כל הפרוצדורה.
חן רוזנטל
:
המחסן שייך לכל הקומה?
יעקב וידל:
לא, רק לך. רק לך יש מפתח למחסן הזה.
חן רוזנטל
:
אבל אולי יבוא מישהו מדירה אחת באיזה שהוא שלב ויגיד לי תשמע, מה אתה מבלבל את המוח? זה לא מחסן שלך.
יעקב וידל:
לשמונה שנים זה בטח...
חן רוזנטל
:
אם יש התחייבות שזה שלנו וחלק ממה שאנחנו רוכשים וזה נשאר שלנו, אין לי בעיה עם זה.
יעקב וידל:
בסדר, או קיי אין בעיה."
ובהמשך, עמ' 5 שורה 23 עד עמ' 6 שורה 2:
"יעקב וידל:
...במקרה הכי גרוע והמחסן יתברר שכביכול הוא שייך לדירה של ארבע חדרים, אתה תופס עליו בעלות בחתימה שלי. זה כל הסיפור, אז אתה לא צריך להיות לחוץ... זה (לא ברור) שלי, אני יכול לשחק איתן איך שאני רוצה. הדירה היא לא נמכרה, היא שלי עדיין."
15.
אין ספק כי לנוכח הצהרותיו של מר וידל, שהיה שלוח של התובעת וניהל בשמה מו"מ לקראת חתימת הסכם המכר, הוצג לנתבעים מצג לפיו יוכלו לעשות שימוש בלעדי במחסן אף על פי שאינו מוצמד מבחינה רישומית לדירה. זאת, ללא שהוגדר על ידי מר וידל כי הסכמה זו מותנית, מוגבלת בזמן או תלויה בגורם חיצוני כלשהו. ההתייחסות היחידה של מר וידל לסוגיית התקופה בה יוכלו הנתבעים לעשות שימוש במחסן היא באמירה בודדה לפיה
"לשמונה שנים זה בטח"
. מאחר והסכם המכר נחתם בסוף אוקטובר 2013, לא ניתן לקבל מפיו כעת דרישה לפינוי המחסן לפני אוקטובר 2021 (ואין בכך כדי לקבוע כי דרישה במועד עתידי תביא להכרעה שונה).
מעגל שלישי: הצהרות מר וידל בזמן חתימת החוזה
16.
בעדותו, ציין מר וידל תחילה כי באמירה שלו בשיחה עם הנתבע שהנתבע
"תופס עליו בעלות בחתימה שלי"
הכוונה היתה
"בעלות לתקופה מוגבלת"
, קרי, למשך שבעה חודשים (עמ' 18 שורה 34 עד עמ' 19 שורה 1). מר וידל בעדותו מסר כי לא דרש את פינוי המחסן לאחר סיום תקופת השכירות של גב' שחר, שכן
"...הרגשתי גם לא נעים עם העניין הזה שאמרתי לו שיש מחסן, אמרתי בשלב ראשון אני אתן לו שימוש במחסן בתקופה שטליה נמצאת בדירה... אחר כך נתתי לו כמחווה של רצון טוב נתתי לו עוד שנתיים"
(עמ' 20, שורות 10 - 13).
אולם בהמשך, תוך שינוי של הגרסה הקודמת מתגלה מה התרחש באמת באותו יום ובמעמד חתימת החוזה והנספח לו. כך העיד מר וידל (עמ' 20 שורה 21 עד עמ' 21 שורה 1):
"ת. ביום החוזה אמרתי לו שאני אתן לו את המחסן לזמן מוגבל.
ש. מה זה זמן מוגבל?
ת. שנתיים.
ש. אמרת לו שנתיים?
ת. לא אמרתי שנתיים. אמרתי תקופה די ארוכה.
ש. תקופה ארוכה אחרי שטליה עוזבת?
ת. כן.
ש. זה באותו יום שנערך הנספח?
ת. כן.
...
ש.
באותו יום אתה אומר לרוזנטל אחרי שטליה עוזבת אתן לך להישאר במחסן.
ת. כן.
ש. כמה זמן אתה לא יודע?
ת. לא. אמרתי לו עד שיגיע שוכר וירצה את המחסן ואז נראה.
ש. זה היה במעמד שערכתם את המסמך הזה? נספח להסכם המכר.
ת. כן."
על בסיס עדות זו ניתן לקבוע באופן וודאי כי מר וידל אישר לנתבעים, בזמן חתימת החוזה, כי תינתן לנתבעים האפשרות "להישאר במחסן", קרי, להמשיך להחזיק במחסן, גם לאחר סיום תקופת השכירות בה המחסן נמסר לשימושה של השוכרת.
17.
מצאתי את עדותו של מר ויזל בלתי מהימנה, הן לנוכח שינוי הגרסה כפי שהובאה לעיל, והן בשל אלה:
ראשית
, ניסיונותיו להתחמק ממתן תשובות ישירות וברורות, למשל, בהיתממות לפיה אינו יודע מה זה "טאבו" (עמ' 21, שורה 17). טענה זו מנוגדת לאמירות שלו בשיחה עם הנתבע, מהם עולה כי הוא מבין ויודע בדיוק במה מדובר, ואף מנוגדת לעדותו בחקירה חוזרת כאשר נתבקש להסביר
"מה זה אומר שהמחסן לא מוצמד לדירה"
, ידע להשיב ללא היסוס כי
"זה אומר שהוא מופיע בטאבו בדירה השניה"
(עמ' 24 שורות 32 - 34).
שנית
, טענתו כי זכות השימוש לאורך שנים לא נרשמה בנספח בשל התנגדות עורכת הדין שייצגה אותו (עמ' 21 שורות 4 - 8) הינה בלתי סבירה על פניה, שכן אין לעו"ד אינטרס או עניין להתערב בהסכמות מסחריות בין הצדדים, מה עוד שטענה זו סותרת את גרסתה של עו"ד נחום כפי שהובאה לפני.
שלישית
, התובעת עצמה היתה נוכחת במהלך כל אותו דין ודברים ואף כעסה על הרשות שנתן מר וידל לנתבעים לעשות שימוש במחסן לאורך זמן (ר' עמ' 23 שורות 1 - 2). חרף זאת, התובעת לא התייצבה להעיד ולא ניתן כל הסבר או טעם להימנעותה זו. אי העדת התובעת פועלת לחובתה, ויש בה כדי להעיב על אמינותו של מר ויזל.
רביעית
, בשל הסתירה בין עדותו לפיה גילה לראשונה כי המחסן אינו מוצמד לדירת הנתבעים אלא לדירה הקטנה יום לפני חתימת החוזה (עמ' 16 שורות 15 - 19, וכן עמ' 24 שורות 17 - 18), ששונתה מעט בחקירה החוזרת אז טען שלמעשה התבררו לו העובדות ביום חתימת החוזה כשנאמר לו שהמחסן לא שייך לדירת הנתבעים (עמ' 25 שורות 3 - 9). גרסה זו מנוגדת לחלוטין לדבריו של מר וידל בשיחה עם הנתבע (שנערכה כשבועיים לפני חתימת החוזה לטענת הנתבע שלא נסתרה - ר' בין היתר, עמ' 3 לתמליל, שורות 21 - 23). באותה שיחה הבהיר מר וידל כפי שצוטט לעיל, כי יבדוק עם עורכת הדין שלו
"אשאל אותה לגבי המחסן , למה זה לא מופיע בטאבו"
(עמ' 3 לתמליל, שורה 9).
על בסיס מצבור האמור, לא מצאתי כי ניתן לקבל את עדותו של מר וידל כבעלת משקל משמעותי ובסיס לקביעה עובדתית כלשהי.
מעגל רביעי: התנהגות התובעת מאז כריתת החוזה
18.
אין חולק כי עם סיום תקופת השכירות של גב' שחר שכללה את השכרת המחסן, לא פנו התובעת או מר וידל לנתבעים, בבקשה לפינוי המחסן, במשך כשנתיים. במהלך תקופה זו גם לא הופנתה אליהם דרישה לשלם עבור השימוש במחסן, שימוש שבוודאי יש בצידו תועלת כספית כלשהי.
יש בהתנהלות זו משום נדבך נוסף המעיד על הסכמה מצד התובעת, להמשך השימוש הבלעדי של הנתבעים במחסן.
מעגל חמישי: התנהלות התובעת במסגרת הדרישה לפינוי המחסן והגשת התביעה
19.
כתב התביעה כלל טענות שאינן מתיישבות עם האמור בנספח או עם פרשנות התובעת לה טענה בהמשך ההליך.
בסעיף 7 לכתב התביעה נרשם כי
"התובעת מרצונה וכמחווה של רצון טוב, נתנה לנתבעים רשות להתמש במחסן המוצמד לדירתה ללא תמורה כל-שהיא, זאת עד אשר תזדקק למחסן באם תשכיר את הדירה והמחסן המוצמד לה כיחידה אחת, או באם תמכור את הדירה"
.
בסעיף 15 לכתב התביעה נכתב, באותיות מוגדשות, כך:
"ויודגש, התובעת ובנה נתנו לנתבעים רשות לעשות שימוש במחסן ללא תמורה לתקופת זמן מוגדלת עד למתן הודעה מטעמם לפינוי המחסן."
במכתב ההתראה ששלחה ב"כ התובעת לב"כ הנתבעים לפני הגשת התביעה (נספח ז' לכתב התביעה) הטענות דומות לאלה המפורטות בתביעה: סעיף 5 לאותו מכתב מציין כי
"מרשיי הרשו למרשייך לעשות שימוש במחסן עד למכירת הדירה שבבעלותם – דירה אשר המחסן מוצמד לה – ו/או עד למועד בו יזדקקו למחסן, הכל כמחווה של רצון טוב, הא ותו לא!"
לכתב התביעה לא צורף הנספח להסכם, ועד לסיום ההליך לא ניתן הסבר לעובדה זו שאין כל התייחסות בכתב התביעה לקיומו של הנספח. הדבר תמוה במיוחד, כאשר לכאורה לשיטת התובעים, הנספח הוא הבסיס לטענה כי ניתנה לנתבעים זכות השימוש במחסן רק עד תום תקופת השכירות של גב' שחר. לא ניתן להבין מדוע הוסתר לכאורה הנספח בשלב זה של תכתובת, התראה והגשת כתב תביעה, ולא הועלתה במסגרת אלו הטענה כי מלכתחילה נחתם מסמך כתוב המגביל את זכות השימוש של הנתבעים בדירה עד לתום תקופת השכירות.
20.
לסיכום בדיקת הפרשנות בשם לב למעגלי המציאות שבמסגרתם נכרת החוזה, אני קובעת, כי על פי אומד דעתם של הצדדים, הנלמדת מתוך נסיבות העניין, ניתנה לנתבעים זכות שימוש במושכר לתקופה לא מוגבלת, או למצער, לתקופה שלא תפחת משמונה שנים.
פרשנות סבירה ותכליתית
21.
המסקנה העולה מבדיקת נסיבות העניין, מתחזקת עוד כאשר נבדקת הפרשנות הסבירה, זו המתיישבת עם תכלית החוזה, מטרות הצדדים והגיון הדברים. כשם שחזקה שמחוקק אינו משחית מילותיו לריק ויש משמעות לכל הוראות דין - ולהעדרה של הוראת דין במקרים אחרים - כך גם באשר לחוזה שנערך על ידי עורכי דין מקצועיים ומנוסים.
הטענה כי ניתנה לנתבעים זכות שימוש "בלעדית" בתקופה בה היתה שוכרת במושכר, מהווה למעשה טענה כי לא ניתן לנתבעים דבר. זאת, מאחר והשוכרת היתה בעלת הזכות להשתמש ולהחזיק במחסן עד לסיום תקופת השכירות, ומכאן כי בתקופה זו, אין לנתבעים כל זכות לעשות שימוש באותו מחסן. לצורך כך, אף נחתם כתב המחאת זכות לפיו הובהר כי חוזה השכירות ימשיך לחול ויחייב את הנתבעים, כרוכשי הדירה, בצד זכותם לקבל את דמי השכירות מהשוכרת.
לכאורה, לו היתה מתקבלת טענת התובעת באשר לפרשנות הנספח, המסקנה היתה שלא היה צורך באותו נספח כלל, שכן זכותה של השוכרת להשתמש במחסן לא היתה במחלוקת, ואילו הנספח לא הוסיף כל זכות לנתבעים, מעבר לזו שהיתה לשוכרת. אין זה סביר כי עורכי דין יערכו נספח, יתדיינו באשר לנוסחו, יחתימו את הצדדים עליו - והכל ללא כל מטרה או צורך.
פרשנות נגד המנסח
22.
כאשר יש שתי פרשנויות סבירות, האחת של המנסח ואחת של הצד השני, תועדף הפרשנות של הצד השני כל עוד היא סבירה (ע"א 631/83, "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' "מדינת הילדים" בע"מ, לט(4) 561 [1985]; ע"א 6025/92, צמיתות(81) בע"מ נ' חרושת חימר בע"מ, נ(1) 826 [1996].
סעיף 25(ב1) לחוק החוזים עיגן כלל פרשני זה בקביעה כי
"חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה
לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש טובתו."
התיקון עיגן את הכלל שאומץ בפסיקה בדבר פרשנות נגד המנסח, במקום שבו יש שתי פרשנויות סבירות לחוזה.
על אף שקבעתי כאמור לעיל כי הפרשנות של הנתבעים היא הפרשנות הסבירה ואילו פרשנות התובעת אינה סבירה, ולמען הזהירות, אבהיר כי גם לו מדובר היה בשתי פרשנויות ראויות, היה מקום לקבל את פרשנות הנתבעים בשל הוראה זו, ואנמק.
23.
כאשר יש לאחד הצדדים אחריות גדולה יותר לניסוח הסופי של הסכם, הרי שיש הצדקה מוסרית להעדיף במקרה של מחלוקת את הפרשנות של הצד האחר, שכן המנסח הוא האחראי לניסוח המעורפל המעורר מחלוקת. שיקול נוסף המוביל לאותה תוצאה מבוסס על יעילות כלכלית, מאחר שהמנסח הוא מונע הנזק הטוב ביותר, והוא הגורם לנזק שנוצר בשל המחלוקת.
במקרה דנן, על פי עדותה של עו"ד רונית נחום אין ספק כי עו"ד נחום היא שאחראית לנוסח הסופי של הנספח כפי שנחתם בסופו של דבר על ידי הצדדים, בד בבד עם חתימת הסכם המכר. אני קובעת כי השתלשלות העובדות כדלקמן הביאה לנוסח הנספח להסכם המכר: הנספח נוסח מלכתחילה על ידי ב"כ הקונים דאז (הנתבעים), ונשלח לעו"ד נחום במייל זמן מה לפני מועד חתימת החוזה. עו"ד נחום, סמוך לפני החתימה או במעמד החתימה על החוזה (והנספח), שינתה את הנוסח, בכך שהשמיטה את המשפט הנוסף שנכלל בו בתחילה. באותה עת, אף הוסף התאריך המודפס על גבי הנספח - 31.07.2014.
העובדה שעו"ד נחום ביקשה להגן על אינטרס כלשהו של התובעת בשינוי זה של נוסח הנספח אינו משנה את העובדה כי נעשה על ידה שינוי בנוסח זה, והוא שגרם לאופן הניסוח הבעייתי הסופי של הנספח. כך הבהירה עו"ד נחום בעדותה:
"... אני משיבה במייל לעו"ד ניר ואז מוחקת את הסיפא... עו"ד של הקונה ערך את הנספח ואני ערכתי את התיקון"
(עמ' 9 שורות 31 - 34), ובהמשך חזרה והבהירה כי
"אני מחקתי משפט אחרון מאחר שוידל התנגד לזה"
(עמ' 11 שורה 36). עו"ד נחום אף חזרה והבהירה כי
"...אני עשיתי תיקונים על גבי הניסוח שלו"
(עמ' 13 שורה 16).
בשל דברים אלה ניתן לקבוע באופן וודאי, שהתוצאה הסופית של נוסח הנספח הוא פועל השינוי שעשתה עו"ד נחום באותו מסמך, ומכאן שעו"ד נחום הינה בגדר "המנסח". מאחר שעו"ד נחום פעלה באותה עת כב"כ התובעת בעסקת המכר, המסקנה היא שיש להעדיף את הפרשנות של הנתבעים בנוגע למשמעות אותו נספח.
אבהיר, כי לא נטען שהיתה מניעה לנסח מחדש, באופן ברור וחד משמעי, את הנספח, כך שלשונו תהיה בהירה ולא נתונה לפרשנות. הבחירה לעשות שימוש בנוסח קודם ולשנותו תוך השמטה של חלקו השני, היתה בחירתה של ב"כ התובעת, וככזו, היא אחראית לתוצאות אותה בחירה.
תום הלב
24.
סעיף 12(א) לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973, קובע את חובתו של צד לחוזה לנהוג
"בדרך מקובלת ובתום לב"
בעת מו"מ לקראת כריתת חוזה, וסעיף 39 לאותו חוק מחייב התנהלות דומה לאחר חתימת החוזה.
בנוגע להוראות אלה קבע בית המשפט העליון בע"א 6370/00, קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, נו(3) 289 [2002], (בפסקה 9 לפסה"ד) כך:
"הוראת המפתח מצויה בסעיף 12 לחוק...
הוראה זו - ועמה אחותה הבכירה בדבר קיום בתום-לב של חיוב הנובע מחוזה ... - מהווה הוראת יסוד במשפט הישראלי, בכלל, ובמשפט הפרטי, בפרט. היא משקפת דוקטרינה 'מלכותית' ...
היא מהווה את ה'נשמה' של מערכת המשפט ... היא מציבה בפני
הפרט את החובה לנהוג ביושר ובהגינות ... היא אינה מעמידה דרישת 'חסידות' גבוהה; היא אינה דורשת כי הצדדים יהיו מלאכים זה לזה. היא באה למנוע מצב שבו אדם לאדם זאב. היא מבקשת להנהיג מסגרת נורמטיבית שבה אדם לאדם – אדם...
משמעות הדבר הינה, כי המנהלים משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה והצדדים ליחס החוזי לאחר שהחוזה נכרת יפעלו באופן הוגן ותוך התחשבות בציפיות הסבירות של הצד האחר... תום הלב מבוסס על ההנחה כי כל צד דואג לאינטרס שלו עצמו, אך הוא עושה כן באופן הוגן תוך הבטחת המשימה המשותפת של הצדדים...".
בדומה, נקבע בע"א 144/87 מדינת ישראל נ' אינג' פבר, חברה לבנין, מד(3) 769 [1990]
(בפסקה 7 לפסה"ד) כי:
"התנהגות 'בדרך מקובלת ובתום-לב' נדרשת הן במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה (סעיף 12(א) לחוק החוזים הכללי) והן בקיום של חיוב הנובע מחוזה או בשימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39 לחוק).

על פי עקרון תום הלב במשא ומתן טרום-חוזי 'מחויב כל צד למשא ומתן לפעול תוך נאמנות כלפי הצד האחר למשא ומתן, ותוך נאמנות לרוח העסקה ולמטרתה. השאלה המרכזית ביישום סעיף 12 היא אם האמצעים שננקטו במהלך המשא ומתן מתישבים עם דרישת תום-הלב'...
במסגרת החובה לנהוג בתום-לב בעת המשא ומתן, על צד למשא ומתן גם לגלות למשנהו את אותן עובדות אשר ניתן לצפות שצד תום-לב יגלה למשנהו."
25.
בנסיבות התיק דנן, התובעת (באמצעות מר וידל) הציגה במהלך המו"מ עם הנתבעים מצג לפיו הדירה הנמכרת כוללת שימוש במחסן, אף אם אינו מוצמד ברישום לדירת הנתבעים, וגרמה (באמצעות בא כוחה) לנוסח מעורפל ובעייתי של המסמך שאמור היה להסדיר שימוש זה. התובעת הביאה בכך להסתמכות הנתבעים על ההבטחות שניתנו להם, בהעדר מסמך המבהיר כי אין הדבר כך, התקשרות בחוזה ותשלום סכום כסף נכבד.
במצב זה, העלאת טענה בהמשך כי לא היתה כוונה לאפשר שימוש של הנתבעים במחסן לאורך זמן, מהווה הפרה של חובת תום הלב המוטלת על התובעת. בשל כך, אין לאפשר לתובעת להתנער מהתחייבותה לאפשר לנתבעים שימוש במחסן בלא הפרעה וללא תשלום נוסף.
רשות הדירה או בלתי הדירה?
26.
בסיכומה טענה התובעת, כי לכל היותר , ניתנה לנתבעים רשות לעשות שימוש במחסן ללא תמורה, ומדובר ברשות הדירה. על כן, עם מסירת הדרישה לפינוי המחסן, הופסקה הרשות והיה על הנתבעים להיעתר לדרישה זו.
עפ"י ההלכה הפסוקה, אף אם קיימת רשות להחזיק בנכס, שאינה מוגבלת בזמן (ולכאורה כך טוענים הנתבעים) אזי אין המדובר בזכות בלתי הדירה, ובעל הנכס יכול להביא לסיומה בכל עת במתן הודעה למחזיק שאינו מוכן עוד להמשיכה (ר' בג"צ 45/71, אריה קרושבסקי נ' עיריית תל-אביב-יפו, כה(1) 792 [1971], בעמ' 796 - 797). מדובר אם כן, לכאורה, ברשות מכללא וזאת בשל הימנעות התובעת במשך שנתיים מטענה כגנד המשך השימוש שעושים הנתבעים במחסן. רשות זו ניתנת לביטול בכל עת, בהודעה של בעל המקרקעין כי הוא אינו מעוניין עוד להרשות לאחר את ההחזקה במקרקעין (ר' ע"א 32/77, אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, לא(3) 210, 214 [1977]).
27.
עם זאת, פסיקה זו דנה במקרים בהם הרשות ניתנה מכללא וללא תמורה, וזאת בשונה מהמקרה דנן. בענייננו, נקבע לעיל כי על פי הנספח עליו חתמו הצדדים, ניתנה לנתבעים רשות לעשות שימוש בלעדי במחסן. אם כן, לא מדובר ברשות מכללא אלא ברשות מפורשת.
ברע"א 2701/95, תחסין מוחי אלדין כנעאן נ' אחמד עבד אלטיף גזאוי, נג(3) 151, 170 [1999] נקבע כי
"כאשר מתעוררת בפני
בית-המשפט טענה בדבר ביטול רישיון במקרקעין, ומתבקש סילוק ידו של בעל הרישיון מהמקרקעין עקב כך, על בית-המשפט לבחון, על-פי נסיבות המקרה, אם יהיה זה מן הצדק לאפשר לבעל המקרקעין לבטל את הרישיון ואם יש מקום להתנות את הביטול בתנאים. לעניין זה יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בכוונת הצדדים לרישיון, בתנאי הרישיון, בציפייה שיצר בעל המקרקעין אצל בעל הרישיון, במידת הסתמכותו של זה האחרון על הרישיון שניתן ובנזק שנגרם לו עקב כך..."


בע"א 815/81, יעקב כליפא נ' אלי שאול, לו(3) 78 [1982] נדון מקרה בו הוכח שניתנה הסכמה לבנייה של שני חדרים, ובית המשפט נדרש לשאלה אם יכול הדייר שנתן הסכמה לחזור בו. בית המשפט העליון קבע שם, בעמ' 83, כי
"
בזה טרם חשבתי על השאלה, אם מבחינה משפטית יכלו המשיבים לחזור בהם מהסכמתם. בנסיבות הענין התשובה היא, לדעתי, שלילית, כי עקב הסכמתם של המשיבים שינו המערערים את מצבם לרעה: עברו כשנתיים, בלי שהמשיבים נקטו פעולה אחרת, כגון טיפול בהשגת שיכון אחר, בסמכם על הסכמת המשיבים. הם גם השקיעו כספים ומאמצים בהכנת התכנית החדשה לקווי הבנייה על-ידי המודד ובהכנת תכנית הבנייה ובטיפול בהגשתה לעירייה. נוכח כל אלה נוצרת מניעות מטעמי צדק, המונעת מן המשיבים חזרה מהסכמתם ללא טעם סביר לשינוי זה מעמדתם המוצהרת. מניעות זו עומדת למשיבים לרועץ, בתור טענת הגנה מספקת בפני
השימוש המאוחר שהם מבקשים לעשות בזכותם הקנינית."

בדומה להליך דנן, בתיק עש"א (מחוזי ת"א) 13556-01-14,
בלה אזרק נ' אהובה בר ניר
[18.06.2014],
ניתן משקל לעובדה שתינתה תמורה להסכמה, ובשל כך נקבע שמדובר בהסכמה בלתי הדירה. בענייננו,
אישר מר וידל כי התמורה המוסכמת עבור הנכס לא הופחת כאשר התברר כי המחסן אינו מוצמד לדירה (עמ' 24, שורות 19 - 29). לעניין זה, יש לטעמי משמעות רבה לעובדה כי על פי לשון הנספח, זכות השימוש במחסן ניתנת לנתבעים
"ללא תמורה נוספת"
, ומכלל לאו נשמע הן: התמורה ששולמה כוללת כבר בחובה את זו הנוגעת לזכות השימוש במחסן.
28.
בשל כך, מקובלת עלי טענת הנתבעים כי שילמו - במסגרת עסקת המכר - גם עבור השימוש העתידי במחסן (בין אם ללא הגבלת זמן, ובין אם לתקופה של 8 שנים, או תקופה קצובה אחרת).
מעבר לכך, עולה מתמליל השיחה כי המחסן היה חשוב מאד לנתבעים, והנתבע חזר פעם אחר פעם שעניין זה משמעותי עבורו, כאשר מר וידל מאשר לו שוב ושוב, כי לא יהיה כל קושי או מניעה שהנתבעים יעשו שימוש במחסן, ואין צורך להיות לחוץ בהקשר זה. בנסיבות אלו, הנתבעים התקשרו בהסכם מכר ושילמו סכום כסף משמעותי עבור נכס, על בסיס מצג שהוצג להם. בכך, הם שינו את מצבם לרעה והביאו ליצירת מניעות מטעמי צדק, לחזרה של התובעת מההסכמה שניתנה.
29.
לפיכך, אני קובעת כי זכות השימוש שניתנה לנתבעים במחסן, כזכות בלעדית, היא זכות בלתי הדירה, לכל הפחות במועדים הרלבנטיים להליך זה, קרי, לפני מועד הגשת התביעה או במועד אחר עד היום.
הרחבת חזית
30.
בשולי הדברים אציין כי מצאתי לדחות את טענות שני הצדדים הנוגעות להרחבת חזית אסורה על ידי הצד האחר. נטען כי היתה הרחבת חזית על ידי התובעת, בהסתמכות על הנספח שלא הוזכר בכתב התביעה ובעדותה של עו"ד נחום שחרגה מתצהירה; נטען כי הנתבעים הרחיבו ושינו את חזית המחלוקת, שכן בכתב ההגנה התבססו על תמלול השיחה ואילו הטענה הנוגעת לפרשנות הנספח הועלתה רק בשלב מאוחר יותר.
שני הצדדים לא צירפו את הנספח, אולם למעשה, כתבי הטענות מתייחסים באופן ברור ומפורט - מצד שני הצדדים - לסוגיה של זכות השימוש במחסן. כל אחד מהם התייחס לזכות השימוש, להגבלתה או אי הגבלתה, למועד גיבוש ההסכמות וכד', אם כי אף אחד מהם לא הפנה באופן מפורש לנספח. שעה שבהמשך שני הצדדים הגישו ראיות וטענות, הביאו עדויות והתיחסו להתחייבויות, הבטחות, הבנות ופרשנויות, של החוזה בכלל ושל הנספח בפרט, לא ניתן לקבל את הטענה כי הצד האחר מנוע מלעשות כן.

סוף דבר
31.
הנתבעים הוכיחו כי הם מחזיקים במחסן כדין ועל כן, אני דוחה את התביעה לסילוק יד שהוגשה נגדם.
32.
אשר להוצאות ולשכר טרחת עו"ד:
בהתאם לכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בתביעה לסילוק יד יש לקבוע שכ"ט לפי שווי הנכס, כאשר נקוב סכום מינימלי לעניין זה. בתביעה זו לא הובאה כל ראיה לשווי המחסן.
מנגד, ב"כ התובעת סברה כי בנסיבות התיק, יש לפסוק
"הוצאות משפט לדוגמא"
(עמ' 48 שורה 25).
לאחר ששקלתי את היקף ואופי הטענות, המחלוקת והסעד; את מספר הדיונים; את משך הדיונים ואת אופי החקירה הנגדית, אני מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעים בסך של 3,000 ₪ (הנתבע 1 התייצב לכל 5 הדיונים בתיק) ובשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪.
הוצאות אלה ישולמו לידי ב"כ הנתבעים בתוך 30 יום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
ה' כסלו תשע"ט, 13 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 23633-09/16 דורה וידל נ' חן רוזנטל, אידית רוזנטל (פורסם ב-ֽ 13/11/2018)