פסקי דין על אנדרסון דיאנה | פסקי דין על וולפסון אדם יהושע | פסקי דין על וולפסון בלפולסקי מור |

14892-09/16 העז     08/12/2018




העז 14892-09/16 מדינת ישראל נ' אנדרסון דיאנה, וולפסון אדם יהושע, וולפסון בלפולסקי מור








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



הע"ז 14892-09-16 מדינת ישראל
נ' דיאנה ואח'




בפני

כבוד השופטת שרון אלקיים


בעניין:

מדינת ישראל



המאשימה


נגד


1.אנדרסון דיאנה
2.וולפסון אדם יהושע
3.וולפסון בלפולסקי מור



הנאשמים


הכרעת דין


1.
ביום 7.9.16 הוגש כתב אישום כנגד גב' אנדרסון דיאנה
שרון (להלן- הנאשמת 1), מר וולפסון אדם יהושע
(להלן – הנאשם 2) וגב' וולפסון בלפולסקי מור
(להלן – הנאשמת 3) בגין העסקה שלא כדין לפי סעיפים 2(א)(1)-(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991 (להלן – חוק עובדים זרים) ולפי סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז -1977 (להלן – חוק העונשין).

2.
הנאשמת 1 היא אמו של הנאשם 2 והבעלים של הבית ברחוב הדיה 8 ברמת השרון (להלן – הבית). הנאשמים 2-3 הם בני זוג המתגוררים בבית.

3.
בכתב האישום נטען כי ביום 24.3.15, בסביבות השעה 9:30, במסגרת ביקורת שערכו מפקחי רשות האוכלוסין וההגירה, נמצאה בבית הגב'
sonix nardo dizon
, עובדת זרה מהפיליפינים שביצעה עבודות משק בית (להלן – העובדת או סוניה).
העובדת לא הייתה אזרחית או תושבת ישראל ולא הייתה רשאית לעבוד אצל הנאשמים. העובדת נכנסה לישראל באשרת מבקר ומשנת 1986 נכחה בישראל ללא כל אשרה.

הנאשמים 2-3 הלינו את העובדת הזרה בביתם.

עוד נטען בכתב האישום כי הנאשמים כולם העסיקו את העובדת במשותף בעבודות משק בית.

4.
בהתאם להחלטה מיום 16.5.17 תוקן כתב האישום ביום 19.5.17 באופן שתקופת ההעסקה המיוחסת לנאשמת 1 תעמוד על כ-12 שנים לפחות ואילו תקופת ההעסקה המיוחדת לנאשמים 2-3 תעמוד על כ-4 שנים לפחות.

5.
במסגרת החקירה הראשונית של הנאשמת 1 היא הודתה בהעסקת העובדת במשק בית.

6.

כבר בפתח הדברים אציין כי בהתאם לסעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מצאתי לנכון להרשיע את הנאשמת 1 בהתאם להודאתה, ולזכות את הנאשמים 2-3 מן הטעמים שיפורטו בהרחבה להלן.

העדים והראיות
7.
מטעם המאשימה העידו מר רפאל חיון, פקח הגירה וחוקר מעסיקים במאשימה (להלן- מר חיון); מר אדם ווקנין, ראש צוות אכיפה במאשימה (להלן- מר ווקנין);
מר סמואל זריהון, חוקר במאשימה (להלן- מר זריהון); ומר ערן הרשקוביץ, מפקח וחוקר במאשימה (להלן- מר הרשקוביץ).

מטעם הנאשמים העידו הנאשמים בעצמם.

8.
כלל העדים נחקרו במסגרת דיון ההוכחות שבמהלכו הוגשו המוצגים הבאים:
מטעם המאשימה -
א.
דו"ח פעולה מיום 23.3.15
(מא/1).
ב.
צו כניסה מיום 23.3.15
(מא/2).
ג.
דו"ח הילוות נתין זר בחשד לשהייה שלא כדין בישראל
(מא/3).
ד.
רשימת עובדים
(מא/4).
ה.
פרוטוקול חקירת הנאשמת 1 מיום 28.12.15
(מא/5).
ו.
פרוטוקול חקירת הנאשם 2 מיום 24.3.15
(מא/6).
ז.
פרוטוקול חקירת הנאשמת 3 מיום 24.3.15
(מא/7).
ח.
תעודה בדבר ראיות חסויות
(מא/8).
ט.
תעודת עובד ציבור- מעמד נתין זר
(מא/9).
מטעם הנאשמים
-
א.
מזכר שהיה חלק מחומר החקירה

ׁ
(נא/1).
ב.
תרשים הבית

(נא/2).


9.
תמצית טענות המאשימה
א.
הכניסה לבית בוצעה בהתאם לצו כניסה שהוצא על ידי בית המשפט. לאחר שפקחי המאשימה ראו את העובדת הזרה עת היו מחוץ לבית וזו התעלמה מהם, פקחי המאשימה דפקו בדלת הבית והנאשמת 3 פתחה את הדלת. המפקחים הזדהו בפני
הנאשמת 3 וזו ביקשה להמתין
לבואו של הנאשם 2 וכך היה. צו הכניסה כולל את חצרי הבית. משכך, הצו בוצע כדין ולא נפל כל פגם בביצועו.
ב.
במועד הביקורת נחקרו הנאשמים 2 ו-3, לאחר שניתנה להם הזכות להיוועץ בעו"ד בהתאם לבקשת הנאשם 2.
הנאשמת 1 זומנה אף היא לחקירה ונגבתה ממנה עדות ביום 28.12.15. הנאשמת 1 הודתה בביצוע העבירה, העסקת העובדת על ידה החל משנת 1986 ועד למועד הביקורת ביום 24.3.15.
ג.
הנאשם 2 אישר בעדותו כי הפעולות שביצעה העובדת בבית היו לטובתו ולרווחתו. במסגרת חקירתו במועד ביצוע הביקורת הודה הנאשם 2 כי הוא זה המשלם לעובדת את משכורתה.

בדיון ההוכחות ניסה הנאשם 2 להפחית מאחריותו והעיד כי הוא התגורר עם אשתו במרתף הבית וכי אמו אף היא מתגוררת בבית כשהיא מגיעה לביקורים. עוד העיד כי אחיו לן בבית בתקופה מסוימת וכי כלל לא הייתה לו השפעה על תנאי העסקת העובדת ותפקידו היה להעביר את משכורתה של העובדת מחשבון הנאשמת 1 לידי העובדת.
ד.
הנאשמת 3 גרה בבית עם בן זוגה ובנם,
נהנתה מפירות העסקת העובדת ודי בכך כדי לקבוע כי העסיקה את העובדת במשותף ושלא כדין.
ה.

עובד זר שנמצא בשטח השייך או נמצא בשימוש של בעל המקרקעין קמה חזקה לפיה לעובד קיים קשר של יחסי עובד ומעסיק עם אותו בעל מקרקעין.
ו.

לנאשמים לא היה היתר להעסקת העובדת. זאת ועוד, העובדת, נתינה מהפיליפינים, נכנסה לישראל באשרת מבקר בשנת 1986 ומאז שהתה בישראל ללא כל אשרה ומדובר למעשה בהיעדר היתר כפול. כידוע, ענף משק הבית אינו נכלל בין הענפים המצוינים בחוק ככאלה שיש אפשרות ליתן בגינם היתר להעסקת עובדים זרים.
ו.
המפקחים שנכחו בביקורת אינם זוכרים את הביקורת מושא כתב האישום מעבר לתיעוד המצוי בתיק החקירה שנערך מיד ובסמוך לביקורת. יש לקבל את דו"ח הפעולה וטופס רשימת העובדים כראיה לאמיתות תוכנם, בהתאם לכלל הקפאת הזכירה שבעבר. המפקחים בעדותם מאמצים את האמור בדו"ח הפעולה שכן, נרשם הוא במועד הביקורת והוא מתאר את שארע. דו"ח הפעולה הפך לחלק מעדותו של רפאל חיון ונטמע בה.

10.
תמצית טענות הנאשמים
א.
כבר בתחילת ההליך הנאשמת 1 לקחה אחריות מלאה על ביצוע העבירה והודתה בחקירתה הראשונה כי היא זו שהעסיקה את העובדת.[1]

ב.
ביחס לנאשמים 2 ו-3 לא הוכח היסוד העובדתי ביחס להעסקת העובדת. יסודות העבירה בה הואשמו כלל לא התקיימו ולא הוכחו אף לא לכאורה. משכך, יש לזכותם.
ג.
הנאשמים 2 ו-3 כלל לא העסיקו את העובדת. אין מחלוקת כי העובדת התקבלה והועסקה על ידי הנאשמת 1. הנאשמת 1 נתנה לה הנחיות והוראות ביחס למדיניות תחזוקת הבית ושילמה לה את שכרה. כמו כן, הייתה אחראית על גובה שכרה ומכלול התנאים הסוציאליים המגיעים לה.
ד.
הבית בבעלות הנאשמת 1 והנאשמים 2 ו-3 התגוררו בו בתקופה הרלוונטית לכתב האישום בד בבד עם מגוריה של הנאשמת 1 בבית ובני משפחה נוספים, חלקם בגירים, שהתגוררו אף הם בבית בתקופה הרלוונטית.
ה.
האינדיקציות היחידות לכאורה לאותה העסקה הן עדותו של מר חיון, המהווה עדות שמיעה מכלי שלישי, הודיית חוץ לכאורה של הנאשם 2 אשר לא ניתנה חופשית ומרצון וממילא אינה נתמכת בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה" לחיזוקה. מכאן שמהימנותן ומשקלן של אלו אפסיים. זאת, לעומת גרסת הנאשמים אשר העידו כולם כי המעסיקה של העובדת היא הנאשמת 1 בלבד.
ו.
כניסת המפקחים אל הבית בוצעה בניגוד להוראות החוק והנוהל הרלוונטי ולמעשה בלתי חוקית. כניסה זו מהווה פגיעה חמורה בזכותם של הנאשמים להליך הוגן ובזכות לפרטיות.

זאת ועוד, במהלך החקירה נפלו פגמים ובוצעו מחדלי חקירה כמו למשל, הטסת העובדת טרם גביית עדותה וכן, העובדה כי רק מפקח אחד מילא את דו"ח הפעולה.

משנפל פגם מהותי בחיפוש ומשמדובר בפגם חמור לאור היות החיפוש לא חוקי, ומשהראיות הן תוצר ישיר של החיפוש הרי, שהמקרה האמור עומד בשלושת השיקולים שנקבעו בעניין יששכרוב ויש לפסול את הראיות הנ"ל.
ז.
האישום כנגד הנאשמים 2 ו-3 חוסה תחת הגנה של זוטי דברים לאור העובדה כי המעסיקה הבלעדית של העובדת היא הנאשמת 1, כפי שהיא בעצמה הודתה. מדובר בזוג צעיר בתחילת דרכו שהתגורר בבית של הנאשמת 1 ולא שילם מעולם את שכרה של העובדת או תשלומים עבור אחזקת הבית. האינטרס הציבורי העומד בבסיס הגשת כתב אישום פלילי וניהול הליך ארוך אינו מתקיים בענייננו.

המסגרת הנורמטיבית
11.
העבירות המיוחסות לנאשמים בהליך שלפני מצויות בסעיפים 2(א)(1) -(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן- חוק עובדים זרים).

12.
סעיף 4א לחוק עובדים זרים קובע חזקה הניתנת לסתירה לפיה
"יראו מחזיק במקרקעין כמי שמעסיק עובד זר שנמצא עובד במקרקעין, אלא אם כן הוכיח המחזיק אחרת.

"

הפסיקה קובעת כי די בכך שימצא העובד הזר בשטח הנמצא בשימוש של מחזיק במקרקעין על מנת שיתקיימו יחסי עובד ומעסיק בין המחזיק במקרקעין לעובד הזר (להלן – החזקה).[2]

ואולם, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה על ידי הנאשם וכפי שנקבע בע"פ (ארצי) 29340-12-10 קובי שי נ' מדינת ישראל
[פורסם בנבו-3.11.11]:
"מדובר בחזקה עובדתית אשר נועדה לאפשר למאשימה להוכיח את קיום העבירה גם כאשר אין לה ראיות ישירות על קיום יחסי עובד – מעסיק בין העובד הזר שנמצא באתר ובין המחזיק באתר, אלא רק ראיות נסיבתיות המצביעות על כך. חזקה זו ניתנת לסתירה על ידי הנאשם, ודי בכך שהוא יקים ספק סביר; ועם זאת, לצורך סתירת החזקה יש צורך ביותר מאשר ספק סתמי גרידא או בטיעון בעלמא."

13.
הפסיקה קובעת עוד כי "על מנת להרשיע בעבירה על פי סעיף 2(א) לחוק, על המדינה להוכיח, מבחינת היסודות העובדתיים של העבירה, כי נמצא אדם שהעסקתו טעונה היתר, כי היתר שכזה לא היה, וכי הנאשם הוא שהעסיק אותו".[3]

14.
היינו, על מנת להרשיע, נדרשת המאשימה להוכיח מעל לכל ספק סביר את התקיימותם של כלל היסודות העובדתיים של ביצוע העבירה. על המאשימה להוכיח את זהותו של העובד הזר, היעדר היתר עבודה, וקיומם של יחסי עובד ומעסיק, שכן ביסודה של העבירה שבסעיף 2(א) לחוק העסקת עובדים עומדת ההנחה העובדתית כי הנאשם "העביד" עובד זר.

15.
נוסף על הוכחת היסוד העובדתי של העבירה, על המאשימה להוכיח את היסוד הנפשי לביצוע העבירה שהינו כוונה פלילית מסוג "מודעות" בהתאם לסעיף 20(ג) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. לא אחת הוכר בפסיקה כי לשם הוכחת היסוד הנפשי ניתן להסתפק בכלל של "עצימת עיניים" כחריג לידיעה ממשית הנדרשת ברכיב הכוונה הפלילית וכדרך חלופית להוכחתה.

16.
מהאמור עולה כי מאחר שהעובדת נמצאה בבית בו מתגוררים הנאשמים 2
ו-3 קמה חזקה לפיה מתקיימים יחסי עובד ומעסיק בינם לבין העובדת. ואולם, כאמור, המדובר בחזקה הניתנת לסתירה ו הנטל לסתור חזקה זו מוטל על הנאשמים 2 ו-3.

דיון והכרעה
17.
לאור העובדה כי הנאשמת 1 הודתה בביצוע העבירה על ידה השאלה העומדת בפני
היא מתקיימים יסודות העבירה
ביחס לנאשמים 2 ו-3 בלבד.

18.
אקדים אחרית לראשית ואומר כי לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ומכלול הראיות והעדויות שהוצגו בפני
הגעתי לכלל מסקנה כי
לא הוכח היסוד העובדתי ביחס להעסקת העובדת ביחס לנאשמים 2 ו-3.

19.
אין מחלוקת כי נמצאה בבית עובדת זרה, שהעסקתה טעונה היתר; לעובדת לא היה היתר עבודה כדין; הבית נמצא בבעלות הנאשמת 1 ; הנאשמים 2 ו-3 התגוררו בבית בתקופה הרלוונטית.
המחלוקת שנותרה לדיון היא האם הנאשמים 2 ו-3 הם המעסיקים של העובדת אם לאו.

אשר לדעתי ייאמר כי הגעתי לכלל מסקנה שהמעסיקה היחידה של העובדת היא הנאשמת 1, ובין הנאשמים 2 ו-3 לעובדת לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק. אפרט את הטעמים שהביאוני למסקנה זו.

20.
ראשית, הנאשמת 1 הודתה במפורש הן בחקירתה הראשונה והן בדיון ההוכחות, כי היא המעסיקה היחידה של העובדת שנמצאה בבית.[4]

אביא את דבריה כפי שנכתבו בפרוטוקול החקירה הראשונה:
"גרתי ברחוב דרסנר 55 רמת אביב ג עם בעל ושני ילדים זה היה בשנת 1984 ובספטמבר 1986 היא הגיע אלינו והציעה את עצמה לעבוד אצלנו במשק בית וכמטפלת..... ולקחנו אותה לעבודה עשינו חוזה... היא עבדה אצלי עד ליום הביקורת שלכם שבאתם לקחת אותה וזה היה עצוב מאוד. ולא עלה על דעתנו היא הייתה בת בית אצלנו וחלק מהמשפחה....הבית הבית שלי הוא רשום על שמי...החשבון בנק שלי שילם על התחזוקה של הבית והוספתי את השם של הבן שלי לחשבון בנק שלי לשלם על תחזוקת הבית ובגלל זה מופיע השם שלו על התשלומים של הביטוח זה לא שלו זה שלי..."[5]

במהלך חקירתה של הנאשמת 1 היא חזרה על דבריה והעידה כדלקמן:
"אני תמיד שילמתי וכמו שאדם אמר, כשלא הייתי בארץ דאגתי שיהיה לו כסף שיוכל לשלם לסוניה את השכר ואת ההוצאות של הבית. הכסף שלי. אני העברתי כסף מהחשבון בארה"ב לחשבון בישראל. זה אותו חשבון שיש לי מאז שעברתי לגור בארץ ב-1981".[6]
21.
הנה כי כן, מעדות הנאשמת 1 עולה כי העובדת החלה לעבוד אצלה משנת 1986, עת היה הנאשם 2 כבן שנתיים[7]
. היינו, במשך כ-29 שנים.
העובדת עברה, ביחד עם הנאשמת 1 וילדיה, לכל בית בו התגוררו.

22.
גם מעדותם של הנאשמים 1 ו-2 עולה
כי הנאשמת 1 מתגוררת בבית עת היא מגיעה בישראל מידי כחודשיים ולמשך מספר שבועות. כך למשל העיד הנאשם 2:
"ש. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היו לך עוד אחים/אחיות/בגירים שגרו בבית באותה תקופה?
ת. כן. באותה תקופה היו מספר אנשים בגירים נוספות שהתגוררו בבית, אימא שלי, היא התגוררה בבית באופן קבוע בין השנים 2002 עד 2005 ולאחר מכן בין השנים 2005 עד 2015 היא הייתה מתגוררת כל פעם שהייתה מגיעה מארה"ב לישראל שזה היה מדי חודשיים – שלושה. מלבד זאת אחי שכיום בן 32 אבל החל מ-2004 היה בגין בן 18 הוא גם התגורר בבית מדי פעם. בשנים מסוימות היה מתגורר בדרך קבע, בשנים מסוימות היה לו חדר בבית שם הוא לן.
ש. החדר שלו והחדר שלך היו זהים?
ת. לא. הבית היה מחולק כדלקמן: היו 2 קומות ומרתף, אני התגוררתי במרתף. אפשר להיכנס למרתף מכניסה נפרדת אבל לא נעשה בה שימוש....גודל המרתף – במרתף היה ממ"ד שם סוניה הייתה לנה מדי כמה ימים בשבוע.... החדר שלנו היה כ-13 מ"ר. קומה אמצעית – הסלון ומטבח, קומה עליונה היו 4 חדרי שינה ומשרד. היה שם חדר מסטר שם אימא שלי ישנה שם. חדר של אח שלי. יש לי עוד 2 אחים... לכל אחד היה חדר, בין השנים 2002-2005 הם היו בחדרים שלהם באופן קבוע וכשאימא שלי הייתה מגיעה מדי חודשיים – שלושה יחד איתם הם היו לנים בחדרים...."[8]

והנאשמת 1 העידה:

"ש. תסבירי כמה פעמים בשנה את בישראל?
ת. אני בסביבות כל חודשיים – שלשה מגיעה. הילדים שלי פה, הנכד שלי פה. גם השהות שלי בסוכנות היהודית, יש מפגש. כשאדם נפצע היינו כאן כל הקיץ. אפילו רשמתי את הבת שלי לכיתה א' פה אבל כשהכל הסתיים החלטנו לחזור לארה"ב ולרשום אותה שם ולבוא כמה שאפשר. בקיץ יותר זמן מגיעה, 6 שבועות, במשך השנה כל ביקור שבוע – שבועיים.
ש. איפה את מתגוררת כשאת מגיעה?
ת. בבית. אני אוהבת שיש לי בית. אני עברתי לארה"ב כשאבא שלי נפטר, לטפל באמי, אני לא ידעתי אם אשאר בארה"ב. יש לי קופ"ח בישראל, אני עדיין משלמת, כי אני עדיין פה לדעתי, אני פה כמו שאני שם, אני ישראלית כמו שאני אמריקאית, אני אוהבת שיש לי בית פה שאני יכולה להזמין חברים ומשפחה, ולעשות סדר פסח פה. הבית שלי עכשיו – באותו בנין של אדם ומור יש לי דירה. בסוקולוב 18."[9]

23.
עדות הנאשמים היתה מהימנה ועקבית והמסקנה המתבקשת היא
כי מדובר בבית משפחת הנאשמת 1. הנאשם 2, בנה של הנאשמת 1, המשיך להתגורר בבית המשפחה כבגיר ולאחר שנישא עברה גם רעייתו להתגורר בבית עד שרכשו בית משלהם ועברו להתגורר בו. הלכה למעשה הוצבה בפני
הנאשמים 2 ו-3 עובדה מוגמרת כי העובדת נמצאת אף היא בבית המשפחה. לנאשם 2, ובוודאי לנאשמת 3, כפי שהם העידו בפני
[10]
, לא הייתה כל יכולת לפטר את העובדת הזרה או לקבוע את שכרה ותנאי עבודתה. כל אלה היו בידי הנאשמת 1 ונתונים להחלטתה.
וכך העידה בפני
הנאשמת 3:

"ש. האם נתת לה הוראות מה לעשות?
ת. לא. כפי שנאמר קודם לכן סוניה הייתה עובדת מאד מסורה, היא ניהלה את הבית מא' עד ת' הייתה עצמאית ועשתה את כל עבודות הבית ומעולם לא הרגשתי שאני באיזושהי עמדה לא לתת לה הוראות ולא להגיד לה מה לעשות ולא לשלם לה ולא לקבוע לה תנאים."[11]


ובהמשך,


"ש. ומה עשית בסוגיה זו?
ת. לא עשיתי כלום. כפי שהרגשנו שהבית לא שלנו ואנו לא יכולים לקבוע שום דבר לגבי סוניה לא הרגשתי ככלתה של חמותי לשאול שאלות ולומר לה מה לעשות."
[12]
24.
שנית, לא נעלמה מעיני העובדה כי בעת שנחקר הנאשם 2 על ידי מפקחי המאשימה הוא העיד כי הוא שילם את משכורתה של העובדת. ואולם,
בדיון ההוכחות הסביר כי רק סייע לאימו בהעברת התשלום לעובדת, והסבר זה היה מהימן והתיישב עם עדותה הראשונה של הנאשמת 1 בפני
מפקחי המאשימה, וכדבריו:


"ש. בחקירתך נרשם שאתה משלם לה 1000 דולר בחודש וגם דמי כיס.

ת. כן. מספר שנים אחרי 2005 נוצר מצב שבו היה צורך להמשיך לשלם עבור תחזוקת הבית. ומספר נותני השירות היו תמיד מבקשים את כרטיס האשראי ותעודת הזיהוי של אימא שלי שהיא הייתה מחזיקת הבית. בגלל שאימא שלי הייתה בחו"ל היא לא הייתה יכולה לעשות את זה ולכן נוצר צורך שמישהו אחר יעשה את זה עבורה ולכן היה רצון לצרף אותי כמורשה חתימה בחשבון הבנק שלה בישראל כדי שאני אוכל לבצע תשלומים עבורה לתחזוקת הבית וגם להעביר את הכספים לסוניה. אני העברתי את המשכורת שאימא שלי רצתה לתת לסוניה ב-2 אופנים: 1 – השתמשתי במזומן דולרים שאימא שלי הייתה מביאה מדי ביקור לארץ, וכל חודש הייתי לוקח את המזומנים האלה שאמי הייתה מביאה והייתי מעביר לסוניה, ומצד שני הייתי מושך מזומנים מחשבון הבנק של אימא שלי ונותן לסוניה. ולכן כשאמרתי "שילמתי את המשכורת" הכוונה הייתה שהעברתי את הכספים שאימא שלי ביקשה ממני להעביר לסוניה בעבור המשכורת החודשית."[13]

25.
זאת ועוד, מהימנה עלי גרסת הנאשם 2 כי עת נחקר על ידי מפקחי המאשימה במועד הביקורת[14]
, הוא היה נתון בסערת רגשות והתקשה להסביר את כוונתו מאחר שהעובדת אשר גידלה אותו מעת היותו כבן שנתיים נעצרה[15]
. וכפי שהוא העיד בפני
:
"ש. אתה אומר שאני מכיר אותה שנים והיא עבדה גם אצל אימא שלי. איך זה מתיישב עם עדותך עכשיו?
ת. אני משפטן אך אני גם בן אדם, וצריך לזכור את הסיטואציה שהייתי נתון בה. אני לא חושב שהרבה חוקרים גם שהעידו פה זוכרים מקרים שאדם נותן עדות בוכה בשביל נתינה בשביל סוניה מי שהייתה אתנו הרבה שנים למעשה עוזבת ויכול להיות שלא דקדקתי במילים אך כמובן שהכוונה היא שהיא הייתה עובדת של אימא שלי ואמי הייתה המעסיקה שלה והטענה כביכול שברגע שאני הפכתי להיות בגיר אני הפכתי להיות המעסיק שלה זה נשמע לי טענה מוזרה. הטענה אומרת שברגע שהגעתי לגיל 18 הייתי צריך לעזוב את הבית."[16]

26.
תמיכה לגרסת הנאשם מצאתי בעדותם של מפקחי המאשימה שהעידו כי הנאשם 2 היה נרגש מאוד בעת הביקורת.
כך למשל העיד בפני
מר רפאל חיון:
"ש. אז למה אתה אומר שאתה זוכר כאירוע חריג?
ת. כי הנתינה הרבה שנים בישראל, וכשהגיע בעל הבית אדם, הוא היה נרגש מאד, זה ריגש גם אותי באופן אישי, כי הוא אמר שהיא המון שנים בארץ והיא גם גידלה אותו. אם זכרוני אינו מטעה אותי, הוא ביקש גם לשחררה בערבות."[17]
(ההדגשה אינה במקור – ש.א).
בהמשך העיד בפני
מר אדם ווקנין:
"ש. האם היה באירוע הזה משהו מיוחד שהיה יוצא דופן מבחינתך?
ת. שאדם בכה."
[18]
וכן, העיד גם מר ערן הרשקוביץ:
"ש. אתה זוכר משהו חריג באותה חקירה?
ת. אני רק זוכר שהנתינה התגוררה שם המון זמן, אחת הפעמים היותר בודדות שמצאנו נתינה שנמצאת בישראל כ"כ הרבה זמן באופן לא חוקי. היה כמובן קשר רגשי בין הנאשמים לנתינה."[19]
מעדויות אלה עולה, כי הנאשם 2 היה שרוי בסערת רגשות בעת הביקורת של מפקחי המאשימה בבית ובמהלך חקירתו וסביר כי עדותו הראשונה ניתנה תחת לחץ. על כן, אני מקבלת את עדותו של הנאשם 2 כי סייע לאימו בהעברת התשלום לעובדת.

27.
שלישית, טענת המאשימה כי הנאשמים 2 ו-3 נהנו משירותי העובדת ויש בכך כדי להביא להרשעתם בהעסקתה נדחית וזאת לאור המסקנה אליה הגעתי כי מי שהעסיקה את העובדת, קבעה את תנאי העבודה ומי שהיה בידה לפטרה היא הנאשמת 1. לנאשמים 2 ו-3 לא היה כל יד בדבר ולא היה ביכולתם להשפיע על העסקת העובדת ו/או להפסיק את העסקתה.

יפים לעניין זה בשינויים המחויבים,
דברי כב' השופט מ' חשין בבג"ץ 2722/92 מוחמד אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה , מו (3) 693 (14.6.92):
"דבר חוק לעצמו נדמה לעצמות היבשות של יחזקאל הנביא: "ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. וראיתי והנה עליהם גידים, ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם" (יחזקאל לז, ז-ח). ורק עם בוא הרוח - רוח האלהים, רוח האדם - נדע מה דרך נלך בה ומה פירוש ניתן לחוק: "ונתתי רוחי בכם וחייתם..." (יחזקאל לו, יד). וזו רוח האדם, רוח היהודי, אשר על כנפיה נישאנו כל הדורות, ואותה ינקנו עם חלב אמנו: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומתו"
כך לימדנו ספר דברים (כד, טז), וכך למדנו במלכים ב', והיא תורת משה: בעת מלוך יהואש מלך יהודה, קמו עליו עבדיו, יוזבד בן שימעת ויהוזבד בן שומר, והרגוהו (מלכים ב' יב, כא-כב). אחריו מלך ביהודה אמציהו. וכך מספר לנו הכתוב: "ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו ויך את עבדיו המכים את המלך אביו. ואת בני המכים לא המית. ככתוב בספר תורת משה, אשר ציווה ה' לאמר: לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות כי אם איש בחטאו ימות (קרי: יומת; מלכים ב' יד, ה-ו)"
זו הרוח וכך נעשה: "בימים ההם לא יאמרו עוד אבות אכלו בוסר ושני בנים תקהינה. כי אם איש בעוונו ימות, כל האדם האוכל בוסר תקהינה שיניו" (ירמיהו לא, כח-כט)
לא עוד אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה, ולא עוד בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה; ואיש בעוונו יומת
".

וכן, בבג"ץ 6026/94 נזאל נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, פ"ד מח (5) 338 (1994):
"...עקרון היסוד על עומדו יעמוד, לא ינוע לא ימינה ולא שמאלה: איש בעוונו יישא ואיש בחטאו יומת... עקרון היסוד שאנו מדברים בו יורד הוא אל שורשי הסמכות ואין הוא סב אך את שיקול-דעתה של הרשות ואת נושא התואם ('מידתיות', 'יחסיות') בין מעשה עוולה לבין סנקציה של רשות...".

דברים אלה, נאמרו בדעת מיעוט בפסקי דין המתארים נסיבות חמורות בהן יצאו מחבלים ופגעו פגיעות קשות בנפש ופצעו אזרחים תמימים ולאחר מעשים אלו ביקשו להרוס את בתיהם בהם מתגוררים בני משפחתם.

בנסיבות המקרה דנן, מדובר במשפחה בה האם, הנאשמת 1, העסיקה עובדת זרה שנים רבות עת ילדיה היו קטינים. ועתה, משבגר הנאשם 2, וטרם עזב את בית אמו על אף שנישא, אין הוא צריך לשלם על חטאיה של האם. אין זה חריג שילדים אינם עוזבים את בית ההורים בגיל מוקדם או עם נישואיהם שכן, התמיכה הכלכלית שילדים מקבלים מהוריהם מסייעת להם להמשך חייהם.
וכפי שארע במקרה שבפני
הנאשמים 2 ו-3 התגוררו בבית הנאשמת 1 עד לרכישת דירתם.
המסקנה המתבקשת מדברים אלה היא כי הנאשמים 2 ו-3 אינם אחראים להעסקת העובדת על ידי אמו של הנאשם 2. שהרי, עת החלה העובדת בעבודתה אצל הנאשמת 1 היה הנאשם 2 כבן שנתיים בלבד ובוודאי שלא יכול היה להחליט באותה העת האם להעסיקה אם לאו.
כמו כן, באותה העת הנאשמת 3, רעייתו של הנאשם 2, נכנסה למציאות שבה העובדת מועסקת אצל הנאשמת 1 זה מכבר, ובוודאי שלא היה באפשרותה, להחליט האם להעסיקה אם לאו או לחלופין האם להמשיך את העסקתה אם לאו.

28.
לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי עלה בידי הנאשמים 2 ו-3 לסתור את החזקה ולהוכיח כי לא התקיימו יחסי עובד ומעסיק בינם לבין העובדת,
על אף שהתגוררו בבית הנאשמת 1 ומשכך, יש להורות על זיכוי הנאשמים 2
ו-3.
לאור מסקנתי זו, לא מצאתי מקום לדון במכלול הטענות שהועלו במסגרת
סיכומי הצדדים, ובכלל זאת בחוקיות הכניסה לחצרים ובפסילת הראיות.

סוף דבר:
29.
לאחר עיון בטענות הצדדים וראיותיהם, הגעתי למסקנה כי יש להרשיע את הנאשמת 1 בעבירה על סעיפים 2(א)(1)-(2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991.

30.
ביחס לנאשמים 2 ו-3 הגעתי למסקנה כי יש לזכותם מן העבירות המיוחסות להם.

31.
טיעונים לעונש יישמעו ביום 24.12.18 בשעה 10:00.



ניתנה היום, ל' כסלו תשע"ט, 08 דצמבר 2018, בהיעדר הצדדים








[1]
ראו ש' 25 בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון 16.5.17; מוצג מא/5.

[2]
ראו הע"ז (ת"א) 58886-07-13 מדינת ישראל
נ' נמרודי ואח', 2.1.17 (פורסם בנבו) והאסמכתאות שם.
[3]
ראו ע"פ 32845-07-15 מדינת ישראל
נ' קארין פילוסוף זרניצקי ואח', (פורסם בנבו- 24.6.18).

[4]
ראו מוצג מא/5 וש' 17-18 וש' 30-33 בעמ' 22 וכן, ש' 1-2 בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[5]
ראו עמ' 2 למוצג מא/5.

[6]
ראו ש' 32-33 בעמ' 22 וכן, ש' 1-2 בעמ' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[7]
ראו ש' 14-15 בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[8]
ראו ש' 20-33 בעמ' 16 וש' 1-10 בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[9]
ראו ש' 19-29 בעמ' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[10]
ראו ש' 13-25 בעמ' 17 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[11]
ראו ש' 28-33 בעמ' 25 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[12]
ראו ש' 10-12 בעמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[13]
ראו ש' 26-33 בעמ' 17 וכן, ש' 1-4 בעמ' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[14]
ראו ש' 1-3 בעמ' 14 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[15]
ראו ש' 4-11 בעמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[16]
ראו ש' 13-18 בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[17]
ראו ש' 17-20 בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.
[18]
ראו ש' 20-21 בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.

[19]
ראו ש' 17-19 בעמ' 15 לפרוטוקול הדיון מיום 9.4.18.







העז בית דין אזורי לעבודה 14892-09/16 מדינת ישראל נ' אנדרסון דיאנה, וולפסון אדם יהושע, וולפסון בלפולסקי מור (פורסם ב-ֽ 08/12/2018)