פסקי דין על דור אור קרית גת נכסים בע"מ | פסקי דין על אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין | פסקי דין על צד שלישיכלל מוצרי בטון | פסקי דין על בקשה הצד השלישי לסילוק נגדו על הסף |

27138-05/17 א     06/12/2018




א 27138-05/17 דור אור קרית גת נכסים בע"מ נ' אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ, צד שלישיכלל מוצרי בטון בע"מ, בקשה הצד השלישי לסילוק נגדו על הסף








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 27138-05-17 דור-אור קרית גת נכסים בע"מ ואח' נ' אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בעמ ואח'








לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק


התובעת
:




דור אור קרית גת נכסים בע"מ


ע"י ב"כ עו"ד עפר פירט ועו"ד הוד אלפסי


נ ג ד

הנתבעת
:
אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ערן שפינדל ועו"ד שירי שירן



צד שלישי
:

כלל מוצרי בטון בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מאיר לפלר ועו"ד יהונתן גלנטי

בקשה מטעם הצד השלישי לסילוק ההודעה נגדו על הסף

החלטה
לפני בקשה לסילוק על הסף של הודעת צד ג' ששלחה הנתבעת. האם עומד הצד השלישי בנטל המוטל עליו לסלק ההודעה על הסף? ומהי המשמעות של הסדר הגישור שגובש בין הנתבעת לצד השלישי? האם הוא יוצר מעשה בית דין בין הצדדים? והאם במידה ויש לבטלו חובה לפנות בהליך המתאים לבית משפט השלום, שם גובש? אלה הן השאלות המרכזיות הטעונות הכרעה.
1.
ביום 1.12.13 נחתם הסכם מכר בין אזורים, חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ (להלן: הנתבעת או אזורים) לבין חברת דור אור קרית גת נכסים בע"מ
(להלן: התובעת או דור אור), לרכישת כל זכויות חכירת המשנה במקרקעין בשטח של 44,047 מ"ר באזור התעשייה בקיסריה (להלן: הקרקע).
ביום 19.12.13 ביצעה התובעת בדיקה של הקרקע. תוצאות הבדיקה היו תקינות, וביום 9.2.14
קיבלה הקרקע לידיה. מוסכם על התובעת והנתבעת שבמעמד קבלת החזקה בקרקע הגיע למקום מר כרמי, מנכ"ל חברת כלל מוצרי בטון בע"מ
(להלן: הצד השלישי או כלל בטון), שמפעלה פועל במגרש הסמוך. מר כרמי הצביע במהלך פגישה זו, על מספר מקומות ספציפיים בהם מוטמנת פסולת בטון. התובעת הופתעה מאוד לשמוע שבמקום מוטמנת פסולת. על רקע זה ביצעה ביום 13.2.14 בדיקה נוספת בקרקע (להלן: הבדיקה השנייה) שהעלתה כי בחלק מהבורות שנחפרו נמצאה פסולת בטון, ובאחד הבורות נתגלו אף לוחות אסבסט, בעומק של כמטר מתחת לפני הקרקע. ביום 17.2.14 העבירה התובעת לנתבעת את תוצאות הבדיקה השנייה, וביקשה ממנה כי תפנה את הפסולת מהקרקע.
בעקבות זאת ביצעה הנתבעת עבודת פינוי פסולת, והגישה (ביום 23.6.14) תביעה נגד הצד השלישי לבית משפט השלום בחיפה, על סך של מיליון ₪ (ת"א 43745-06-14 (להלן: התביעה בחיפה)). כתב התביעה הוגש נגד כלל בטון (נתבעת 1) ונגד מר כרמי (נתבע 2). בתביעה זו הנתבעת עתרה לקבלת פיצוי בגין התנהלות הצד השלישי בשל הזיהום בקרקע. במסגרת ההליך בבית משפט השלום הופנו הצדדים להליך גישור, שהסתיים בהצלחה. הם חתמו (ביום 27.7.15) על הסכם, שאושר (ביום 29.7.15) כ

פסק דין
על-ידי בית משפט השלום (להלן: הסדר הגישור). ההסדר קבע כדלקמן:

2. לסילוקן הסופי והמלא של מלוא טענות מי מהצדדים האחד כלפי משנהו, בכל עניין שהוא עד וכולל מועד החתימה על הסדר זה לרבות בכל דבר ועניין הקשור ו/או הנוגע לעובדות נשוא התובענה ולרבות בקשר לדרישת הנתבעת מספר 1 [כלל בטון] להחזר פקדון בסך 20,000 ₪, ומבלי שמי מהצדדים יחשב כמודה באיזה מהטענות שהועלו במסגרת כתבי הטענות, מסכימים הצדדים כדלקמן:
3. התביעה כנגד הנתבע מספר 2 [מר כרמי] תדחה ללא צו להוצאות.
לא יאוחר מחלוף 30 יום ממועד החתימה על הסכם זה תשלם הנתבעת מס' 1 לתובעת סך כולל וסופי של 80,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין וזאת לסילוק יתרת דמי השכירות עפ"י הסכמי השכירות נשוא התובענה."
2.
התובעת עלתה לקרקע בראשית שנת 2016, והחלה בעבודות להכשרתה לשם בניית מחסן לוגיסטי ומשרדי הנהלה. לטענתה, רק בשלב זה גילתה כי היקף הזיהום של הקרקע הוא אדיר. מדובר בפסולת בטון בכמות העולה על 70,000 טונות(!), שהוטמנה בקרקע באופן שיטתי ובעומקים שונים. בשל כך נגרמו לה נזקים כבירים. לשיטתה, הנתבעת הונתה אותה. לפיכך הגישה (ביום 14.5.17) את התביעה שלפני נגד חברת אזורים לפיצוי כספי על-סך 15,526,283 ₪, בעילות חוזיות ונזיקיות.
3.
בעקבות זאת ביקשה בתחילה הנתבעת מבית המשפט כי כלל בטון תצורף כנתבעת נוספת, שכן לשיטתה היא האחראית לכל הנזק המיוחס לה. מפעלה שוכן בשכנות לקרקע, והיא אף חכרה והחזיקה בחלק מהקרקע שהזכויות בה נמכרו לתובעת. הוסיפה הנתבעת וטענה שכלל בטון ניצלה את הקרקע כאתר פסולת של מפעלה, המייצר מוצרי בטון שונים. במאמר מוסגר יצוין שחברת כלל בטון הייתה במשך שנים ארוכות חברת בת של חברת איטונג, שהייתה בשליטת אזורים, עד למכירתה בספטמבר 2002 (או בסמוך לכך) לחברת ארנסון תעשיות בע"מ (להלן: ארנסון). מכל מקום, בקשתה זו של הנתבעת נדחתה, והיא הגישה הודעת צד ג' נגד כלל בטון, ובה עתרה לשיפוי בגין כל הנזקים שבהם תחויב, אם תזכה התובעת בדין.
ומכאן הבקשה שלפני בה עותרת כלל בטון לסילוק ההודעה נגדה על הסף, נוכח מעשה בית דין, ויתור ומניעות, התיישנות, שיהוי וחוסר סמכות עניינית.

4.
לפני שנפנה לטיעון המשפטי שבבקשה אציג את העומד בבסיסה;
לשיטת כלל בטון, נוכח העובדה כי השליטה בה הועברה לידי ארנסון עוד בשנת 2002, אין זה סביר כלל ועיקר שניתן לייחס לה אחריות להיקפי הפסולת האדירים מושא התביעה. מערך הייצור של מפעל כלל בטון מצוי כולו במגרש אותו הוא חוכר. מגרש זה שוכן בצמידות למגרש מושא המחלוקת. מחוצה לו לא היו מצויים מעולם אמצעי ייצור, כגון קווי יציקה, מנופים, מכונות יציקה, מסורים וכיו"ב. משנת 2012-2003 שכרה כלל בטון מאזורים רצועה אורכית צרה בשטח כולל של 6 דונם בלבד בחלק המערבי של המגרש (שחלקו הכולל עומד כאמור על כ-44 דונם). ביתרתו המוחלטת של המגרש פעלה אזורים בין בעצמה ובין באמצעות חברות אחרות מקבוצת אזורים ובכללן כלל מערכות בניה בע"מ, מודול בטון קונסטרוקציות בע"מ. לכל אלה הייתה אזורים אחראית. ומה לגבי השטח שכלל בטון שכרה? מטרת השכירות הייתה לאפשר כניסה ויציאה לשטח המפעל שלה, המצוי במגרש הסמוך כאמור, והיא הייתה רשאית, בנוסף, לעשות שימוש במבנה ארעי שהיה קיים בשטח המושכר. כבר במועד זה (הסכם השכירות הוא מיום 5.5.03) הייתה בשטח המושכר פסולת רבה שהושארה על-ידי אזורים. כאשר שקלה כלל בטון לצמצם את השטח המושכר על-ידה במגרש מושא המחלוקת, דרשה ממנה אזורים (ביום 4.7.06) לפעול לפינוי הפסולת מהשטח המושכר ומשטחה של אזורים. כלל בטון דחתה (ביום 13.7.06) דרישה זו. היא השיבה כי מאז נרכשה על ידי ארנסון לא הושלכה מצדה כל פסולת, לא בשטח המושכר ולא בשטחה של אזורים. בנוסף, אין בידיה כל מידע כיצד טופל הנושא בזמן בו הייתה כלל בטון חברה נכדה של אזורים. הצד השלישי טוען אפוא כי אזורים ידעה על קיומה של פסולת בנייה רבה במקום לכל המאוחר בשנת 2006. ביום 31.12.12 פינתה כלל בטון את השטח המושכר. ביום 17.6.13 פנתה אזורים לכלל בטון בדרישה לפינוי הפסולת שלטענתה הותירה במקום, וכלל בטון דחתה הדרישה (ביום 26.6.13). כל אלה היו לפני עסקת המכר שבין אזורים לבין דור אור.
וכאן אנו מגיעים לתביעה בחיפה.
כאמור, לאחר שהתובעת גילתה את הפסולת במגרש, הגישה אזורים את התביעה נגד כלל בטון לבית משפט השלום בחיפה. היא ציינה בכתב התביעה כי זו מתייחסת לא רק לשטח המושכר אלא לכל 44 הדונם, ורק מטעמי אגרה העמידה את סכום התביעה על 1,000,000 ₪ (פסקאות 35-34 לכתב התביעה הראשונה). מכאן שכל העובדות הרלוונטיות היו בידיעת אזורים עוד בשנת 2006, ומכל מקום כל טענותיה בהודעת הצד השלישי היו ידועות לה כבר אז. הסכם הגישור התייחס גם לסוגית הפסולת במגרש אזורים. הוא יוצר מעשה בית דין במערכת היחסים שבין הנתבעת לבין כלל בטון. היא לא יכולה להעלות כעת טענות בעניין הטמנת פסולת לפני מועד חתימת הסכם הגישור. מכאן, שעצם מתן האפשרות לאזורים לנהל ההליך נגד כלל בטון יחטא לרציונל הטמון במניעת הטרדתו של בעל דין להתדיין שוב בעניין שכבר נדון והוכרע. דחיית הבקשה תרוקן את מוסד הגישור מתוכנו. במסגרת הגישור ויתרו הצדדים על התביעות ההדדיות ביניהם, והנתבעת מנועה אפוא מלהגיש הודעת צד ג' בנסיבות העניין. עוד יש לסלק את ההודעה על הסף בשל התיישנות ושיהוי. ככל שהנתבעת מבקשת לפתוח מחדש את הסדר הגישור, עליה להגיש בקשה מתאימה לבית המשפט המוסמך, קרי בית משפט השלום שבחיפה, ובית משפט זה נעדר סמכות לעשות כן.
5.
חברת אזורים טוענת כי אין לסלק את ההודעה לצד ג' שהגישה. קיים פער ניכר בין היקף הפסולת שעמד על הפרק בתביעה בחיפה לבין זה שנתגלה לאחר מכן. אי אפשר להתעלם מהעובדה שמפעלה של כלל בטון שוכן בסמיכות לקרקע מושא המחלוקת, ושהיא החזיקה בפועל בחלק מהקרקע והשתמשה בה כאתר פסולת של תוצרי מפעלה, תוך שבחרה להטמין את אותה פסולת מתחת לפני הקרקע. התובענה הוגשה כשלוש שנים לאחר שאזורים מסרה את ההחזקה במקרקעין לידי התובעת. התובעת עצמה עלתה לקרקע והחלה בעבודות בה רק בחלוף שנתיים ממועד העברת החזקה במקרקעין. מדובר בפרק זמן ממושך בו יכלה כלל בטון להמשיך ולהשליך פסולת במקום. בענייננו מתקיימות נסיבות מחשידות, לפיהן מר כרמי, מנכ"ל כלל בטון, ידע לציין שמוטמנת פסולת. הסדר הגישור אינו מהווה מעשה בית דין, מאחר שנודע לאזורים על היקף הנזק האדיר רק לאחר חתימתו ואישורו בבית המשפט; הסדר הגישור מתייחס לטענות שהיו קיימות עד מועד החתימה עליו. יתכן שכלל בטון גרמה לנזק לאחר אישור ההסדר. באשר לטענת ההתיישנות, אין למנות את תקופת ההתיישנות מיום שנולדה עילת התביעה של הנתבעת כלפי הצד השלישי, אלא מיום הגשת התביעה העיקרית נגדה. עוד טענה אזורים כי ההתיישנות נמדדת רק מראשית שנת 2016, עת גילתה להפתעתה כי נמצאת בקרקע פסולת נוספת. טענת ההתיישנות מחייבת בירור עובדתי, ולא ניתן להכריע בה במסגרת סילוק על הסף. בנוסף, בית משפט זה רשאי, לשיטתה, להכריע גם בטענות בדבר ביטול הסדר הגישור.
6.
בתגובתה שבה חברת כלל בטון וטענה כי מקרה זה נכנס – ובמובהק – בשערי נתיבות הסילוק על הסף. שורת הצדק מחייבת למנוע הליכי סרק, והטרדת בעלי דין שכנגד. בנסיבות המקרה הנוכחי, אזורים ויתרה על טענותיה כלפי כלל בטון בכל עניין שהוא. היא נטלה על עצמה סיכון כשחתמה על הסדר הגישור ביודעה שבמקום מוטמנת פסולת.
אין זה יתכן שכלל בטון הטמינה כמות אדירה של 70 אלף טון של פסולת בעומק הקרקע בתקופה שממועד החתימה על הסדר הגישור (27.7.15) ועד לתאריך 14.5.17 (מועד הגשת התובענה). בנוסף, מדוח הבדיקה עלה שקיימים מקומות רבים שבהם הייתה פסולת בקרקע עוד לפני יום 17.2.14 (המועד בו הועבר דוח הבדיקה). אשר לטענת ההתיישנות, כאמור עוד בשנת 2006 נוהלה תכתובת בין אזורים לבין כלל בטון ביחס לפסולת בשטח אזורים. מכאן שכבר אז התגבש כוח התביעה של אזורים נגד כלל בטון, ובעניין זה די בקיומו של קצה חוט, כדי שמרוץ ההתיישנות יתחיל. מהבחינה הדיונית אזורים לא תמכה תשובתה בתצהיר על כל המשתמע מכך, הן ביחס לעובדות העומדות בבסיס המחלוקת, הן ביחס לסוגיית ההתיישנות.
7.
כלל בטון עמדה על קיום דיון בבקשה וחקירת המצהירה מטעמה של אזורים. בניגוד לרושם שניתן היה לקבל, חברת אזורים תמכה את תגובתה המקורית בתצהיר, אך היה זה תצהיר של יועצת משפטית, שצורף אגב דיון בבקשה אחרת. מכל מקום בינתיים הוחלף תצהיר זה באחר (להשתלשלות האירועים ראו בהחלטתי מיום 4.11.18), והתקיים דיון (ביום 7.11.18) בו נחקרו המצהירים, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם. הגיעה אפוא עת ההכרעה.
8.
היש לסלק על הסף את הודעת צד ג' שהגישה הנתבעת נגד כלל בטון?
על פי הפסיקה "כלל הוא כי מחיקה על הסף של תביעה היא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו קלושה, כי התובע יזכה בסעד המבוקש, ומושכלות ראשונים הם כי אין להכריע בגורל תביעה בעודה באיבה אלא אם ברור על פניו כי אין לה כל סיכוי להתקבל" (רע"א 751/05 החברה הלאומית לאספקת פחם בע"מ נ' "צים" חברת השיט הישראלית בע"מ (פורסם במאגרים, 2005, בפסקה 8(א) להחלטת כב' השופטת פרוקצ'יה). הדברים ידועים, ואין צורך להרחיב. חברת כלל בטון מודעת היטב לכך שהמשוכה הניצבת בפני
ה בכל הנוגע בסילוק ההליך על הסף היא גבוהה. ועדיין, לשיטתה, תעשה ותצליח. זאת נוכח טענתה לקיומו של מעשה בית דין, ונוכח טענת ההתיישנות העומדת לימינה. "דחייה על הסף כשמה כן היא: מכוונת היא למקרים דוגמת מעשה בית דין או התיישנות. במקרים אלה ואחרים שכמותם אין בית המשפט מכריע בהליך לגופו ואין הכרעתו סובבת סביב השאלה אם התובע (או המבקש) הוכיח את עילת תובענתו. הקביעה כי תובענה כלשהי תידחה על הסף מבוססת על הכרעה בסוגיה נקודתית, בעלת אופי מקדמי" (דברי השופט, כתוארו אז, גרוניס ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ, פ"ד ס(3) 245, 259 (2005)).
האם ענייננו נופל אפוא לגדר הכלל או שמא לגדר החריג? מענה לשאלה מצריך היזקקות לרקע, וברקע הדברים עומד היקף פסולת ניכר שטעון היה פינוי. 70,000 טונות של פסולת – לא פחות. קיים אפוא פער משמעותי ביותר בין היקפי פסולת אלה לבין היקף הפסולת הידוע שעמד על הפרק בתביעה בחיפה. ניתן אף ללמוד אודותיו מהפער בין הסכומים שנתבעו בתביעות השונות. בתביעה הנוכחית נתבעים נזקים בהיקף של למעלה מ-15 מיליון ₪. סכום התביעה בחיפה הועמד על מיליון ₪, וגם אם מדובר בהעמדה לצורכי אגרה, עדיין מדובר בסדרי גודל אחרים לחלוטין, שבהם כמות עושה איכות. על רקע זה, ואגב ליבון הטענות שבין התובעת לבין הנתבעת, תעלה, מן הסתם, השאלה מיהו האחראי האפשרי להטמנת הפסולת.
9.
מהו מקומה של כלל בטון בהליך הבירור העתידי?
עיקר המחלוקת בין הצדדים סב סביב משמעות הסדר הפשרה שגובש בתביעה בחיפה. כזכור, סעיף 2 להסדר הכריז אודות סילוק סופי ומלא של "מלוא טענות מי מהצדדים האחד כלפי משנהו, בכל עניין שהוא עד וכולל מועד החתימה על הסדר זה לרבות בכל דבר ועניין הקשור ו/או הנובע לעובדות נשוא התובענה ולרבות בקשר לדרישת הנתבעת מספר 1 להחזר פיקדון בסך של 20,000 ₪, ומבלי שמי מהצדדים יחשב כמודה באיזה מהטענות שהועלו במסגרת כתבי הטענות,..." [ההדגשה הוספה].
ניתן לטעון כי הסדר הגישור התייחס רק לטענות שנטענו בין הצדדים "עד וכולל מועד החתימה על הסדר זה". מכאן שבמידה ויתברר שכלל בטון הטמינה פסולת לאחר החתימה על ההסדר,
הרי שההסדר לא יהווה מעשה בית דין כלפיה. זוהי המשמעות המתבקשת של הדיבר "עד וכולל מועד החתימה על הסדר זה". עד וכולל, מכסה את ההווה ואת העבר אך לא את העתיד. פרשנות זו של ההסכם היא אפשרית בהחלט, ואף מתבקשת. היא עולה בקנה אחד עם ההיגיון הכלכלי ומתיישבת עם תחושות הצדק. יש לה אפוא עיגון לכאורי בלשון, ובתכליות האובייקטיביות המשמשות אותנו בפרשנות חוזים (לדיון רחב יותר בתכליות אלה ראו ה"פ (ת"א) 26723-10-16 עזרא נ' כדורי (פורסם במאגרים; 2017)).
די בקיומה של פרשנות חוזית זו, לגזור את דין הבקשה הנוכחית לשבט. זאת משום שיש לברר האם אכן חברת כלל בטון הטמינה פסולת אחרי כריתת ההסדר. אין בכך כדי לומר שהטענות תתקבלנה. יהיה מקום לבחון במלוא הרצינות את טענות כלל בטון לפיה ההסתברות לכך אינה אפשרית, אך אין בפני
ודאות מכרעת שאכן אלה הם פני הדברים. הסוגיה טעונה ליבון עובדתי – ולא ידורו יחדיו סילוק על הסף והכרח בליבון עובדתי.
10.
זאת ועוד; במהלך הטיעונים בפני
השמיעו שני הצדדים השגות אודות אי התייצבותם של מצהירים רלוונטיים לשם דיון בבקשה. חברת כלל בטון הצביעה על כך שהמצהירה המקורית, שהייתה מעורבת בגיבוש הסדר הפשרה בתביעה בחיפה לא הגיעה לדיון (אם כי הסתבר כי בינתיים פרשה מתפקידה, והיה קיים קושי בהתייצבותה (שאינו קשור לתוכן תצהירה)).
אינני סבור שאי התייצבות זו צריכה להיזקף לחובת אזורים. מקובל אצלנו שאומד דעת הצדדים לחוזה - ובכלל זה המובן שיש לתת ללשון החוזה - אינו נקבע לפי הכוונה הסובייקטיבית הטהורה שלהם אלא לאור הביטוי החיצוני של כוונותיהם. זוהי הגישה המכונה בספרות האקדמית כ"גישה האובייקטיבית" לדיני החוזים. מטרתה לעודד ודאות ויציבות חוזית, ולהגן על הסתמכותם של אלה ששינו מצבם לרעה לאור הבעות הרצון החיצוניות של הצדדים. כך, עוד לפני למעלה ממאה שנה כתב השופט הולמס בארצות הברית כי בדיני החוזים אין אנו שואלים למה יוצרי החוזה התכוונו במחשבתם אלא מה יבין דובר אנגלית מן המניין מהמילים שבהן בחרו להשתמש, בהינתן נסיבות כריתת החוזה (
oliver wendell holmes, the theory of legal interpretation, 12 h
arv
. l. r
ev
. 417, 417-418 (1899)
). והשופט לרנד האנד (
learned hand
) ציין כי גם אם יצעדו לבית המשפט שלו עשרים בישופים (אנשי כמורה מכובדים), שישמשו כעדים, וישבעו בהן צדק כי התכוון צד לחוזה למובן זה ולא לאחר, לא יהיה בכך כדי להועיל. הבעת הרצון החיצונית היא הקובעת ולא הרצון הפנימי (האמירה מובאת אצל
k
ent
g
reenawalt
, l
egal
i
nterpretation
262 (2010)
). גישה אובייקטיבית זו אינה זרה לישראל. היא זו הנוהגת בשיטתנו המשפטית (ראו אצל גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 135 (2005)(להלן: שלו))ׂׂ. בכך אימצנו גישה השונה מזו הנוהגת בקונטיננט, שם מיוחסת חשיבות רבה הרבה יותר לכוונות הסובייקטיביות הטהורות של הצדדים (ראו הניתוח אצל
m
c
m
eel
, t
he
c
onstruction

of
c
ontracts
: i
nterpretation
, i
mplication
,
and
r
ectification
97-104 (2011)
). לכן, אין זה הכרחי שיתייצב מי שהיה מעורב בגיבוש הסדר הגישור כדי שניתן יהיה לטעון טענות באשר לפרשנותו הראויה. ממילא סוגיה זו תלובן אגב בירור התביעה.
לעומת זאת, אני מוצא קושי באי ההתייצבות לדיון של מצהירים אפשריים מטעם כלל בטון, שטיפלו באופן ישיר בעניין הפסולת, או שהייתה להם ידיעה ממקור ראשון בעניין זה. כך, הצד השלישי צירף את תצהירה של גב' רות שר-שלום, המשמשת בתפקידים שונים בקבוצת ארנסון, ובכלל זה כמזכירת החברה, אך בניגוד לאמור בבקשה לסילוק על הסף לא צורף אליה תצהירו של מר פביס, שעבד בקבוצה בתחום ההנדסה (ראו עמ' 7 לפרוטוקול (מיום 7.7.18 ש.24)). לא הוגשה כל בקשה להשלים החסר בעניין זה מטעם הצד השלישי. בנוסף, מר כרמי שידע להצביע על פסולת במקום לא מסר תצהיר, ולא ניתן הסבר לכך. על פניו מדובר במי שיכול היה לזרות אור על הסוגיה. ולבסוף המצהירה מטעם כלל בטון הודתה שהיא לא ראתה את הפסולת שפונתה (עמ' 11 ש.11). מכאן שלא הוצגה בפני
תמונה עובדתית מטעם כלל בטון ששוללת באופן נחרץ את חלקה בפינוי הפסולת, באופן המצדיק סילוק על הסף.
11.
די בכך כדי להגיע לתוצאה לפיה נוכחותה של כלל בטון נדרשת בהליך הנוכחי, והגורמים הבקיאים בעובדות הרלוונטיות יצטרכו למסור עמדה באשר למקורות הפסולת בתקופה שלאחר הסדר הגישור. מכאן שדין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. טענות למעשה בית דין, התיישנות ומניעות לא יושיעו מבחינה זו. גם לא טענות אודות חשיבות הליכי הגישור וסופיותם. כל אלה אינם מועילים באשר לשאלה האם הוטמנה פסולת לאחר בוא הסדר הגישור לעולם.
12.
ומה באשר לעניין הטמנת הפסולת בתקופה שלפני הסדר הגישור ועד אליו? האם הסדר הגישור יוצר השתק כלפי אזורים מלהעלות טענות נגד כלל בטון ביחס לתקופה זו?
אין ספק שלהסדר הגישור משמעות נורמטיבית. כפי שציין כב' השופט זילברטל בע"א 7200/13 בראל נ' קיבוץ שדות ים אגודה שיתופית חקלאית (פורסם במאגרים; 2016 בפסקה 13 לפסק הדין)(להלן: עניין בראל):
קיים אינטרס ציבורי בקיום הסכמים, ובכללם הסכמים שנכרתו בגדרה של התדיינות משפטית, כאשר סופיות הסכם הפשרה ומימוש ציפיות הצדדים מההליך מאפשרים לבעלי-דין רבים לפנות לדרך זו על-מנת לסיים את ההתדיינות בעניינם [...]. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כאשר מדובר בהסכם שנחתם במסגרת הליך גישור, בסופו אף אישרו הצדדים בבית המשפט כי הסכם הגישור נחתם מרצונם החופשי ותוך הבנת תוכן ההסכם ומשמעויותיו. ככלל, בית המשפט יורה על ביטול הסכם במקרים בהם יוכח שאחד הצדדים כלל לא רצה בהסכם, וחתם עליו בשל טעות, הטעייה, כפייה או עושק. אין זה מתפקידיו של בית המשפט לבחון את כדאיות ההסכם ולתקנו כאשר אחד הצדדים טעה באשר לטיב התנאים או כדאיותם
[ההדגשה הוספה].
מכאן, שהנטל המוטל על חברת אזורים להתגבר עליו הוא כבד.
נטל זה הופך להיות כבד עוד יותר נוכח העובדה שחברת אזורים הייתה מודעת, ככל הנראה, לאפשרות כי קיימת במקום עוד פסולת, כאשר הגישה את התביעה בחיפה. כך, עיון בכתב התביעה (נספח 7 לבקשה לסילוק) מלמד שאזורים טענה כי מר כרמי "אשר למיטב ידיעת אזורים לא ניחן ביכולות 'על חושיות' ידע לציין במסגרת סיור שערך במקרקעין, נקודות ספציפיות על פני שטח של לא פחות מ-44 דונם, בהן מצויה היתה פסולת מתחת לפני הקרקע" [ההדגשה הוספה]. בנוסף חברת אזורים העריכה שאם יהיה מקום לפינוי נוסף, הרי שמדובר בהיקף של 300,000 ₪ (סעיף 33 לכתב התביעה). מכאן שחברת אזורים הגישה את התביעה בחיפה לא רק ביחס לכמויות הפסולת הידועות לה, אלא גם ביחס לכמויות פסולת נוספות. היא נטלה אפוא סיכון לגבי העתיד. אזורים יכולה הייתה לתקן את כתב התביעה כדי להבטיח עצמה, והיא בחרה שלא לעשות כן.
אכן, הנטל כבד, אך אין לומר שהוא בלתי אפשרי באופן המצדיק סילוק על הסף. שעה שחברת אזורים הסכימה להסדר הגישור, נראה שנטלה על עצמה "מתחם סיכון" לקיומה של פסולת נוספת. אינני אומר, בהכרח, כי זה נמצא בגבולות 300,000 ₪ הנוספים עליו הצביעה בכתב התביעה בחיפה. לצורך הדיון אוכל להניח כי מתחם הסיכון הוא רחב הרבה יותר. ועדיין בענייננו קיים פער בסדרי גודל ניכרים בין היקף הפסולת שנתגלה, והעומד לבחינה בתביעה הנוכחית, לבין היקף הפסולת שדובר עליו בתביעה בחיפה (ראו לעיל בסוף פסקה 8 להחלטה זו).
יש לערוך בירור עובדתי לגבי המקור של פסולת זו, והיקף הידיעה של אזורים אודותיו. לחברת כלל בטון, שהחליפה בעלים עוד בשנת 2002, יש טענות כבדות משקל לפיהן אין היא אחראית להטמנת הפסולת בקרקע, ושהיקף השימוש שלה בה היה מצומצם; עוד יש לה טענות כבדות משקל לפיהן ככל שמדובר בפסולת עודפת יחסית לזו שעמדה על הפרק בהליך בחיפה, הרי שזו נופלת לגדר "מתחם הסיכון" שאזורים נטלה על עצמה, וטעות שטעתה האחרונה אינה משחררת אותה ואינה מהווה עילה לפתוח את הסדר הגישור מחדש. יחד עם זאת, הסוגיה טעונה בירור עובדתי. אין לשלול מראש ולחלוטין את האפשרות כי מתחם הסיכון, שנטלה על עצמה אזורים, נפרץ, כך שנעבור מטעות בסיכון להטעיה מצד הצד השלישי. ושוב אדגיש - אין אני אומר כי הייתה הטעיה שכזו, והנטל לביסוסה הוא משמעותי, אך הדברים טעונים ליבון עובדתי. כאמור, לדיון בבקשה שבפני
לא הגיעו בעלי התפקיד הרלוונטיים מחברת כלל בטון, שיוכלו לזרות אור על הנושא באופן מספק דיו לעמוד בנטל של סילוק על הסף. הטעיה שכזו, גם לפי עניין בראל, יכולה לבסס חריג לעקרון סופיות הדיון, וסופיות הסדר הגישור; זאת בהינתן הפערים האדירים בהיקפי הפסולת בה אנו עוסקים.
בנוסף, שאלות גבולות הסיכון שנטלו על עצמם הצדדים אף היא מהווה שאלה פרשנית הנוגעת בגבולותיו של הסדר הגישור, וגם היא טעונה ליבון ובחינה. אם לא היה מדובר בפער כזה גדול, ניתן היה להלום ביתר קלות את טענתה של כלל בטון לפיה מדובר בהסדר הממצה את טענות הצדדים. אך פער זה מעורר שאלה פרשנית של גבולות ההסדר, שמצריך גם בירור עובדתי לגבי זהות הגורמים האחראים האפשריים להטמנת הפסולת, ולמידת הידיעה הממשית או מידת הצפיות של הצדדים הרלוונטיים את התמונה כפי שנתגלתה בסופו של יום.
כלל בטון טענה כי אזורים התייחסה בתגובתה לבקשה לסילוק ההודעה על הסף רק לאפשרות של הטמנת הפסולת לאחר הסדר הגישור ולא לאפשרות של הטמנתו לפניו. אך בעניין זה ציינה אזורים, ובצדק, כי טיעונה בנושא היה כללי. בהודעת צד ג' נאמר ש"אזורים בוודאי לא הייתה מודעת להיקפי הפסולת המוטמנת מתחת לפני הקרקע והופתעה מקיומה" (פסקה 43 להודעה לצד שלישי). טענה זו אינה מתחמת את "מרכיב ההפתעה" בזמן. היא מצריכה בירור (גם בשאלה האם אכן מדובר היה בהפתעה). מכל מקום, שעה שהובהר עניין זה במהלך הדיון בפני
, לא ביקשה כלל בטון לתקן טענותיה או לזמן מצהירים נוספים מטעמה.
13.
על רקע זה אינני סבור כי טענות כלל בטון בעניין מעשה בית דין, התיישנות, או מניעות מצדיקות סילוק על הסף. טענות אלה כמובן יעמדו לה בבירור ההליך. באשר לטענת ההתיישנות שהעלה הצד השלישי נגד ההודעה, הרי שלפי הפסיקה הודעת צד ג' היא תביעת השתתפות, וככל תביעת השתתפות, העילה מכוחה נולדה ביום שבו שילם שולח ההודעה את הפיצוי לתובע, או לכל המוקדם, היום שבו ניתן פסק הדין שחייב את שולח ההודעה לשלם פיצוי כאמור (ע"א 1650/10 גד כימיקלים בע"מ נ'
bip chemicals ltd
(פורסם במאגרים, 2012) בפיסקה 26 לפסק דינה של כב' השופטת, כתוארה אז, חיות).
זאת ועוד; הטענות לגבי ידיעת הנתבעת אודות היקף הפסולת בקרקע טעונות בירור עובדתי. גם כאן יש משמעות להיקף הפסולת שבה מדובר, ולידיעה אודותיה. ככל שייקבע שהייתה הטעיה מצד הצד השלישי, הרי שגם לכך יש השלכה על מירוץ ההתיישנות. יתכן שניתן יהיה לקבל את טענות כלל בטון להתיישנות לאחר שתתקבל תמונה ברורה יותר של האחריות להטמנת הפסולת במקום. אך אין לשלול אפשרות כי הוטמנה פסולת בהיקפים ובמועדים השוללים התיישנות ומניעות.

14.
מוסיפה כלל בטון וטוענת כי אין מקום להיזקק לטענת אזורים בעניין ביטול הסדר הגישור, שכן הסמכות העניינית לדון בו מצויה בידי בית המשפט שאישר אותו.

טענה זו מעוגנת היטב בפסיקתו של בית המשפט העליון. כך, למשל, ציינה כב' השופטת, כתוארה אז, חיות בע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (פורסם במאגרים; 2010)
כי "בעל דין המבקש לבטל פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בשל פגם שנפל לטענתו בכריתת ההסכם, רשאי להגיש בעניין זה תביעה חדשה לבית המשפט שנתן את פסק-הדין ולעתור במסגרתה לביטול ההסכם ובעקבות כך לביטול פסק-הדין, בשל אותו הפגם 'בבחינת הלך החבל אחר הדלי'...אך ביטול ההסכם ופסק-הדין הנותן לו תוקף כאמור אינו יכול להיעשות בדרך אינצידנטאלית" (שם, בפסקה 11 לפסק הדין).
אכן, כך בדרך המלך, אך לא תמיד. לכלל יש חריג.
כפי שציינה פרופ' נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 34 (1991):
כדי

להסיר

את

המחסום

הדיוני

שמקים

פסק הדין

לפני

תביעה

נוספת

שהוא

מבקש

להגיש נגד

הנתבע, יהיה

על

התובע

להביא

תחילה

לביטולו

של

פסק הדין

על ידי

בית-משפט מוסמך,


בין

בדרך

של

ערעור

לפני

ערכאה

גבוהה

יותר ובין

בדרך

של

תובענה

לביטול הפסק

בבית המשפט

שנתנו.

לצורך

מעשה בית דין, ייחשב

פסק הדין

סופי

ומחייב

גם כאשר

הוא

כפוף

לערעור

או

הוגשה

תובענה

לביטולו, וכל

עוד

לא

בוטל

כדין, אין בעל הדין

"משתחרר" מכבלי

המניעות

שיצר

פסק הדין, אפילו

הוא

מוטעה. זה

הכלל.
אך

לצידו

של

הכלל, יש

להביא

בחשבון

אפשרות

התרחשותם

של

מצבים

שבהם

יהיה בית המשפט

מוכן

לאפשר

סטייה

מכלל

ההשתק

במקרה

הנדון

לפניו, בין

משום

נסיבותיה המיוחדות

של

ההתדיינות

הראשונה, בין

מטעמים

שבתקנת-הציבור

ולעיתים

אף

מטעמים של

צדק
, המחייבים

להביא

בחשבון

את

התנהגותו

של

בעל הדין

שכנגד

(הנתבע

במקרה זה) וכן

את

נסיבות

ההתדיינות

השנייה
[ההדגשה הוספה].
ובמקום אחר בספרה (שם, בעמ' 342-340) מזכירה פרופ' זלצמן את ע"א 76/81
‎‎
מנחם בוקובזה
‎

‎
נ' דוד שירי,
פד"י לז(3) 622, 631-630 (1983), בו נקבע כי בית המשפט מוסמך שלא להתחשב במעשה בית דין של

פסק דין
שניתן בהסכמה בשל שיקולי צדק. ב

פסק דין
זה אף נקבע שאין צורך שבית המשפט יבטל את פסק הדין הקודם שניתן בהסכמה, אלא הוא פשוט רשאי מכוח סמכותו הטבועה שלא להתחשב בו בשל שיקולי צדק:
כבר נפסק אצלנו [...], כי בית המשפט רשאי להושיט סעד לצד להסכם, שקיבל תוקף של פסק-דין, אם ביצועו של אותו הסכם יגרום עוול [...] רשות זו של בית המשפט מקורה בסמכותו הטבועה. לשם כך אין צורך לבטל את פסק הדין. להפך, כפי שמראה כבוד השופט י' כהן (כתוארו אז) [...], בית המשפט מניח, שפסק הדין שניתן בהסכמה הוא תקף, אך הוא משתמש בסמכותו ומושיט סעד, על-מנת שלא ייעשה בו שימוש בלתי צודק
[ההדגשות הוספו].
הניתוח בעניין זה משתלב באופן הרמוני עם הניתוח בחלק הקודם של החלטתי. הנסיבות בהליך שלפני שונות מאלה שעמדו על הפרק בעניין התביעה בחיפה. היקפי הפסולת אינם בני השוואה. נניח כי חרף הנטל הכבד בעניין זה תבוסס הטעיה מצד כלל בטון. נניח כי חרף הנטל הכבד תבוסס אחריות שלה לעיקר הפסולת שהוטמנה. בנסיבות אלה אין לשלול את האפשרות שענייננו ייפול לגדר החריג עליו הצביעה פרופ' זלצמן שבו שיקולי צדק יצדיקו את סיום המחלוקת בערכאה הנוכחית. בנסיבות שכאלה יהיה לנו עניין במעוול שהסתיר את אחריותו להטמנת הפסולת. וניתן לטעון (ללא שאקבע מסמרות בעניין זה כעת) כי יש בכך סטייה רבתי מאותו מתחם סיכון שנטלה על עצמה אזורים בהסכם הפשרה. בנסיבות אלה, שעה שהידיעה מצויה אצל המעוול, קשה להלום את יכולתו להסתתר מאחורי טענות למעשה בית דין. בניגוד לעניין מוסקונה לא יהיה מדובר באותה תשתית עובדתית אלא בתשתית שונה.
הנטל להראות כי אכן מתקיים אותו בסיס עובדתי היכול לכונן את שיקולי הצדק הוא כבד. בהינתן מכלול הנסיבות עליו עמדתי לעיל קשה יהיה לשכנע שאכן כלל בטון היא האחראית להטמנת הפסולת לפני הסדר הגישור בהיקפי הפסולת הידועים לנו כעת. אך עניין זה עדיין טעון בירור עובדתי, ולא הוצגה בפני
עדותם של מי שעסקו במלאכה. יחד עם זאת, קיומה של האפשרות כי כך ייפסק שוללת את ההצדקה לסילוק על הסף. וגם כאן יש מקום להבהיר שייתכן שבסופו של יום, או במהלכו, יהיה מקום להפנות את חברת אזורים בחזרה אל דרך המלך, ולהפנות אותה לביטול הסדר הגישור בבית המשפט שאישר אותו. אך קיומה של ההיתכנות לחריג מצדיקה את נוכחותה של חברת כלל בטון בהליך, תוך שטענותיה שמורות לה.
על שיקולי הצדק יהיה מקום להוסיף בנסיבות העניין גם שיקולים של יעילות דיונית. ממילא כלל בטון תהיה חלק מהליך זה בבירור המקור להטמנת הפסולת, ולבחינת השאלה האם זו הוטמנה לאחר הסדר הגישור. יוצגו גם נתונים כלליים של המקורות להטמנת הפסולת ושל האחריות לה. התמונה המצטיירת בשלב זה נושאת מאפיינים מסוימים, אך אין המדובר עדיין בתמונה ממצה, שניתן לקבוע לגביה קביעות פסקניות ללא שמיעת עדויות. קיים היגיון בריכוז הבירור העובדתי בעניין זה בערכאה אחת, כשמדובר בנזקים נטענים בהיקף של למעלה מחמישה עשר מיליון ₪. בנסיבות אלה שליחת הצדדים לבית משפט השלום בחיפה נראית מיותרת ומכבידה. יתכן שבהליך ההוכחות כאן יתברר כי אין כל טעם ומקום לפתוח מחדש את הסדר הגישור, ושאכן קיים מעשה בית דין בין הצדדים. מדוע יש להטריח אפוא את בית משפט השלום בחיפה לבחון האם יש מקום לפתוח הדברים מחדש, כשלא ברור האם יש לעשות כן? ואם יוכח שתתקיימנה הנסיבות החריגות המצדיקות פתיחה מחדש, הרי שממילא לא ניתן יהיה לברר הטענות לגופן בבית משפט השלום, שהרי היקף הנזקים הנטען נופל לסמכותו העניינית של בית משפט זה. על רקע זה ניתן אף לטעון שהמחלוקת שעניינה בחיפה טפלה להליך העיקרי באופן המקנה גם לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בה (ראו והשוו ע"א 3347/16 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגרים, 2018) בפסקאות 15-14 לפסק דינו של כב' השופט הנדל). אין זה יעיל בנסיבות העניין לשלוח הצדדים לבית משפט השלום לפתיחת הליך שמשמעותו קיומו של דיון בבית משפט זה. ושוב אינני אומר שמתקיימות הנסיבות הממקמות אותנו בחריג לדרך המלך, אך קיומה של האפשרות לכך שוללת בנסיבות העניין סילוק על הסף.
על רקע זה, אין בטענת הצד השלישי בעניין הסמכות העניינית כדי להצדיק את מחיקת ההודעה נגדו על הסף
.
התוצאה אליה הגעתי אינה שוללת את משמעותו של הסדר הגישור. זה ממשיך לעמוד על כנו, על מתחם הסיכון שנטלו על עצמם הצדדים אגב כריתתו. הנטל להצדיק את פריצתו הוא כבד. אם לא תעמוד בו אזורים, הרי שטענותיה נגד כלל בטון יידחו, ואת גרירתה להליך זה ניתן יהיה ללוות בהוצאות מתאימות.
15.
בשאר הטענות שהעלה הצד השלישי לא מצאתי בסיס לסטות מהמסקנה אליה הגעתי.
16.
אני דוחה אפוא את בקשת הצד השלישי לסילוק על הסף של ההודעה שנשלחה נגדו.
בהתחשב בכך שנדרש דיון לשם הכרעה בבקשה, והוצגו כתבי טענות בהיקף ניכר, הצד השלישי יישא בהוצאות הנתבעת בבקשה זו בסך כולל של 18,000 ₪.

המזכירות מתבקשת להמציא את עותק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ח כסלו תשע"ט, 06 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 27138-05/17 דור אור קרית גת נכסים בע"מ נ' אזורים חברה להשקעות בפתוח ובבנין בע"מ, צד שלישיכלל מוצרי בטון בע"מ, בקשה הצד השלישי לסילוק נגדו על הסף (פורסם ב-ֽ 06/12/2018)