פסקי דין על רות בלוב | פסקי דין על בוטיק סנטרל בע"מ

12409-06/15 א     18/12/2018




א 12409-06/15 רות בלוב נ' בוטיק סנטרל בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 12409-06-15 בלוב נ' בוטיק סנטרל בע"מ



לפני
כבוד השופטת מי-טל אל-עד קרביס



ה
תובעת
:

רות בלוב
ע"יב"כ עו"ד שרם


נגד

ה
נתבעת
:
בוטיק סנטרל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ברכה



פסק דין


לפניי תביעת פיצויים לפי
פקודת הנזיקין [נוסח חדש
] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת לאחר שנחבטה בפני
ה בדלת זכוכית שבכניסה לעסק, בית מאפה של הנתבעת.

1.
התובעת, ילידת 1965, עבדה במועדים הרלוונטיים כראש לשכת שר החוץ. בתאריך 21.7.14, בשעה 22:00 או בסמוך לכך, היא הגיעה לחנות לממכר מוצרי מאפה אותה מחזיקה הנתבעת בקניון סינמה סיטי בירושלים (להלן: "החנות" או "העסק") כדי לרכוש כיבוד לישיבה שהיתה אמורה להתקיים למחרת במשרד. בבואה להיכנס לחנות היא נתקלה בדלת הכניסה העשויה זכוכית, נחבטה בפני
ה וכתוצאה מכך אפה נשבר. בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, התובעת עותרת לחייב את הנתבעת, המחזיקה בחנות ומי שהיא רואה בה כאחראית לנזקיה, בתשלום פיצויים בסכום של כ - 90,000 ₪ והוצאות.

2.
הנתבעת אינה מכחישה את פגיעתה של התובעת מדלת הזכוכית, אולם היא כופרת באחריותה לקרות האירוע, טוענת כי היה זה באשמתה הבלעדית של התובעת אשר לא שמה לב לאן פניה מועדות, וחולקת גם על גובה הנזק הנטען.

המחלוקת היא אפוא הן בשאלת החבות הן בשאלת הנזק.

החבות

3.
שני עדים נשמעו בבית המשפט – התובעת בעצמה ומר אריק דהאן, מי שניהל באותה העת את החנות והיה בה באותו לילה (להלן: "דהאן"). לא היו עובדים או קונים נוספים בחנות בעת האירוע. אומר מיד; עדותה של התובעת היתה קוהרנטית, סדורה וברורה. מצאתי להעדיפה על פני עדותו של דהאן. להלן נימוקיי;

4.
על פי תצהירה וחקירתה הנגדית של התובעת, בסוף יום העבודה, לקראת השעה 22:00 היא הגיעה לקניון סינמה סיטי כדי לרכוש בחנות כיבוד לישיבה שהתקיימה במשרד למחרת בבוקר. אמנם השעה היתה מאוחרת, לקראת שעת סגירת החנות, ולכן היא גם לא היתה בטוחה שהחנות תהיה פתוחה, אולם כאשר יצאה מהמעלית לכיוון רחבת החנויות, היא ראתה את החנות מוארת, את דהאן מאחורי הדלפק והבינה שהחנות אינה סגורה
(תע"ר בסעיף 3; פרוטוקול מיום 22.5.18, בעמ' 5 שו' 5-8. כל ההפניות מכאן ואילך הן לפרוטוקול זה).
לדבריה, לא מיהרה כי היא לא היתה צריכה את הכיבוד "מיידית", והיו גם בעבר מקרים בהם הגיעה כשהחנות סגורה ולכן היא היתה מבצעת את הקניה בבוקר
(שם, בשו' 19-20, 9-12).
בבואה להיכנס בדלת הכניסה – נתקלה בה. דהאן רץ לעברה, עזר לה לעמוד על רגליה, הושיט לה בקבוק מים קפואים ונייר סופג לדם שנזל מאפה. כמו כן הוא התנצל, וציין כי הדלת תמיד פתוחה ולכן היא אינה מסומנת. לדבריה, דהאן הוסיף כי היה לקראת סגירה ולכן סגר את הדלת (סעיף 5-6 לתע"ר).

5.
טרם שאדרש לעדותו של דהאן
(שבחלקים ממנה תמך בגרסתה של התובעת),
להלן תיאור של אותה דלת כניסה. תמונות שלה, שצולמו על ידי התובעת כשבוע לאחר האירוע, הוגשו על ידי התובעת וסומנו [ת/1-ת/2] (עמ' 5 שו' 25-26). ניתן להתרשם מהתמונות (שצולמו כאשר הדלת סגורה) כי עסקינן בדלת כניסה שעשויה מזכוכית שקופה. מסביב,
משקופים מעץ. משני צדדיה של הדלת חלונות ראווה מזכוכית. בדלת עצמה, בצד שמאל שלה, פחות או יותר במרכזה, יש ידית פתיחה אנכית ממתכת. למעט האמור, אין על הדלת כל מדבקה, שלט או סימון. אמנם דהאן טען בחקירתו הנגדית כי יש על הדלת מדבקות בצבע כחול-תכלת שקשה לראות אותן, אולם ניתן לקבוע מעיון בתמונות (העד גם הודה בכך) שהמדבקות נמצאות על חלון הראווה שמימין לדלת הכניסה (עמ' 12 שו' 3-6).

6.
ולעדותו של דהאן; למרות שהתובעת הגישה את ראיותיה לפני הנתבעת, וגרסתה היתה פרושה באופן גלוי וברור בתצהיר שאליו צורפו תמונות (ת1-ת/2), תצהירו של דהאן [נ/1] שהוגש לאחר מכן היה שגוי. עדותו בבית המשפט לא היתה עקבית, אלא מהוססת ובחלקה אף סותרת את תצהירו תוך שהוא מנסה לבצע תיקונים לנאמר בו.

א.
דהאן הצהיר כי בעונת הקיץ תמיד תלוי על דלת הכניסה שלט מרובע עם הכיתוב "פתוח מיזוג אויר". בנוסף, מתחת לאותו שלט היתה מדבקה ארוכה קבועה עם כיתוב ומעליה פס לבן. לתצהירו צירף את התמונה [נ/2].

דא עקא, שבתחילת עדותו, דהאן תיקן את תצהירו והצהיר שהתמונה [נ/2] אינה תמונה של הדלת ממנה נכנסה התובעת, כי אם תמונה של דלת כניסה נוספת לחנות, שנמצאת (במבט מבחוץ) מימין לדלת
ש
ממנה התובעת נכנסה
(עמ' 10 שו' 7-8).
עוד התברר כי התמונה [נ/2] שצורפה לתצהירו אינה תמונה שצולמה על ידו כי אם תמונה שהוצגה לו על ידי חוקרים (ככל הנראה חוקרים פרטיים של מבטחת הנתבעת – הערה שלי מ.א.ק).

כל תצהירו של דהאן מבוסס על אותה תמונה [נ/2] של דלת כניסה לא נכונה, ולכן במהלך עדותו בבית המשפט ניסה לבצע התאמות לדלת הכניסה הנכונה, זו שבתמונות [ת/1-ת/2] שצולמו על ידי התובעת.

ב.
דהאן הצהיר כי ראה את האירוע וכי פגיעתה של התובעת נובעת מכך שהיא לא הסתכלה לכיוון הדלת (סעיפים 1, 9 ו – 10 לתע"ר). בפועל התברר כי עמד בתוך החנות, מאחורי הדלפק, ואכן ראה את התובעת מרחוק, הולכת ברחבת החנויות לכיוון החנות
(ראו סימון
x
על גבי תמונה [ת/4])
.
הוא שם לב שהיא נפגעה רק לאחר ששמע רעש
(עמ' 13 שו' 29-32, עמ' 14 שו' 10, שו' 20-30).

העד אינו יכול אפוא להעיד כי התובעת לא הסתכלה לכיוון הדלת, שכן גם הוא לא הסתכל עליה בעת הפגיעה או מיד לפניה.

ג.
דהאן הצהיר כי בעונת הקיץ הוא תמיד סוגר את הדלת (ובכך התכוון לדלת הלא-נכונה) כדי לשמור על הקור בחנות, והסביר בחקירתו שלמרות שמדובר בקניון סגור, אין בו מזגן
(סעיף 3 לתע"ר; עמ' 12 שו' 16-23).
אך אז התברר כי דלת הכניסה (הנכונה) [ת/1-ת/2] תמיד פתוחה ["99.99%" מהמקרים], גם בערבים וגם בפעמים קודמות שבהן התובעת היתה מגיעה לחנות
(דהאן, עמ' 11 שו'
26-30, עמ' 13 שו' 24).

בכך סתר דהאן סעיף אחר בתצהיר שלו (סעיף 11) בו הוא מכנה את דבריה של התובעת בתצהירה כ"שקר וכזב" כאשר ייחסה לו אמירה לפיה הדלת תמיד פתוחה.

ד.
עוד העיד העד כי האירוע התרחש בשעות הבוקר (בין השעה 10:00 לבין השעה 12:00), לא בערב. אך מיד הוסיף "לא זוכר. זה היה לפני 4 שנים. אני לא סגור על השעה"
(עמ' 12 שו' 1-2, עמ' 13 שו' 27).

ובכן, האירוע קרה בשעה לילה, לקראת סגירת החנות, בשעה 22:00. תימוכין לעדות זו של התובעת ניתן למצוא בתיעוד רפואי של מרפאת "בטרם" מהשעה 23:22 אליה התובעת פנתה לאחר פציעתה
(ראו נספח לתצהיר ע"ר).
הגם שיתכן שהעד אינו זוכר את השעה המדוייקת בה התרחש האירוע, דומה כי לאור פרטים אחרים אותם לכאורה זכר בבירור, לכל הפחות יזכור פרט בסיסי כחלק מהיממה (בוקר, צהריים, ערב) בו התרחש האירוע. ואם אינו זוכר – יש בכך כדי לעורר תהייה ולהחליש את גרסתו.

ה.
כאשר עומת דהאן עם הנתון העובדתי שהאירוע ארע בלילה, הוא נסוג מעט מגרסתו כי הדלת היתה פתוחה תמיד
- "יש ימים קיצוניים שחם נורא, אז אנו סוגרים את הדלת. האמת לא זוכר את השעה" (עמ' 13 שו' 26-27). כמו כן טען (הפעם לגבי הדלת הנכונה [ת/1]) כי מאחר שבאותו יום היה חם, הוא תלה עליה דף
a4
שבו כתב בטוש בכתב ידו "פתוח יש מיזוג" (עמ' 12 שו' 7-9).

כאמור, לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים ומסקנות על סמך עדותו של דהאן שלא עיין בתמונה שהתובעת הציגה לפני שחתם על תצהירו (סעיף 8 לתע"ר);
כאשר תצהירו מבוסס על תמונה [נ/2] של דלת אחרת שאינה רלוונטית לדיון, עד כדי כך שבראשית עדותו הוא נאלץ לבצע תיקון בפרט מהותי הנמצא במוקד המחלוקת; כאשר במהלך חקירתו הנגדית מתברר כי לא ראה את התובעת בעת הפגיעה עצמה ועל כן אינו יכול להעיד שהיא הסתכלה לכיוון אחר; משהתברר שהדלת ממנה נכנסה התובעת פתוחה תמיד, ומשאינו זוכר את שעת האירוע, ולו בקירוב. יש קושי לקבל את עדותו כי דווקא באותו יום הוא זוכר שהיה יום חם במיוחד והוא תלה על הדלת שלט בכתב ידו.

7.
סיכומה של נקודה זו; הדלת בה התובעת פגעה היתה דלת פתוחה דרך קבע, אלא שבאותו היום דהאן סגר אותה מאחר שהיה לקראת סגירת החנות. לא היה על הדלת כל סימון או שלט.

8.
המחזיק במקרקעין חב בחובת זהירות כלפי הבאים בשעריו. במקרה זה, מדובר בדלת של בית עסק שעשויה מזכוכית, אשר פתוחה תמיד, ושאין עליה כל סימון. גם כאשר הדלת פתוחה המשקוף (העשוי עץ) קבוע, כך שאין המשקוף עצמו יכול להוות סממן להבחנה בין דלת פתוחה לבין דלת סגורה
(עמ' 12 שו' 12-15).

כל אלו יוצרים מכשול לקהל הלקוחות.

זאת ועוד; פרט 8.79 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל – 1970 קובע כי לגבי דלתות, מחיצות וקירות שקופים יש חובת סימון לפי תקן ישראלי ת"י 1918 חלק 4 (להלן: "התקן הישראלי"). חריג לחובה זו הוא מקום שבו יש רכיב פרזול בצבע בולט לעין המחלק את הדלת בטווח גובה של 130 עד 160 ס"מ מהרצפה (ראו ס"ק 4 לסעיף 8.79). הנתבעת טוענת כי רכיב הפרזול לאורך הדלת מקיים אחר תנאי זה.
אין בידי לקבל את טענתה.
ראשית
, לתקן הישראלי מצורף שרטוט ממנו עולה כי רכיב הפרזול צריך להיות לרוחב הדלת
(ראו ציור 12ד לתקן הישראלי).
בעוד שבמקרה זה הוא לאורך הדלת
(האפשרות לרכיב פרזול אנכי אמנם קיימת אך מצוין שם שיש צורך שהמרחק בין כל שני רכיבים אנכיים לא יהיה גדול מ – 60 ס"מ, ללמדך כי על פניו מדובר בדלת זכוכית בעלת שתי כנפיים שלא כמו במקרה דנן שעסקינן בכנף אחת
). שנית, פרט 8.79 (5) קובע
כי בכנף דלת שקופה (ובכזו עסקינן), יחולו הוראות פרט 8.80. אלו קובעות כי יש לבצע סימון המבחין בין הדלת השקופה לבין הקיר השקוף בו היא משולבת באמצעות פסים אנכיים
(כשכל פס מורכב משני גוונים מנוגדים)
שרוחבם 5 ס"מ ואורכם 50 ס"מ (לפחות) שמיקומם 100-160 ס"מ מהרצפה. אין בנמצא סימון שכזה.

9.
משכשלה הנתבעת בנקיטת אמצעים פשוטים כדי למנוע מפגע בשטחה המהווה סכנה ללקוחות, היא הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה וחבה בנזק שנגרם לתובעת.

10.
אשר לאשם תורם לו הנתבעת טוענת; מחד גיסא, אין זו הפעם הראשונה שהתובעת מבצעת קניות בחנות, היא מודעת לכך כי יש במקום דלת זכוכית, וגם כאשר הדלת סגורה קיימת ידית. מאידך גיסא, הידית היא לאורכה של הדלת ולא לרוחבה, אין במשקוף העץ כדי להעיד האם הדלת פתוחה או סגורה, ומהעדויות עולה כי הדלת תמיד פתוחה. האשם שדבק בנתבעת, עסק שמטרתו למשוך אליו קונים ולהשיא רווחים, גבוה יותר מזה של התובעת ולפיכך, אשמה התורם של התובעת יוערך בשיעור מתון של 7%.

מכאן לנזקי התובעת.

הנזק

11.
על פי תצהירה של התובעת, לאחר האירוע היא הלכה עם תחבושת על אפה במשך חודשיים. היא צירפה מסמכים רפואיים ספורים המעידים על הטיפול שקיבלה: (א) מסמך מתאריך 21.7.14 ממרפאת "בטרם" אליה פנתה ביום האירוע שאז אובחן שבר בקצה עצם האף; (ב) סיכום ביקור ממרפאת קופ"ח מתאריך 8.8.14 של מומחה אא"ג שבו אובחן שבר באף שנסגר (
fracture nasal bones closed
) ובבדיקה נראה כי יש בליטה בצדו. לסיכום נלווה טופס בקשה לניתוח; (ג) הפניה מתאריך 10.8.14 של מומחה ברפואה פנימית בקופת חולים לחדר מיון בבית חולים שבה נכתב כי מאחר שחלפו שבועיים מאז האירוע והיא לא נותחה, יש אפשרות לנתח באופן דחוף דרך חדר מיון; (ד) מכתב שחרור מבית חולים שערי צדק מתאריך 10.8.14 לפיו אין מקום לטיפול וכי חלפו 20 ימים ממועד הפגיעה.

למעט תיעוד רפואי זה התובעת לא צירפה לכתב התביעה חוות דעת רפואית, ומכאן שהיא מנועה מלטעון לעניין שברפואה, לרבות הטענה כי הפגיעה הביאה לשינוי ולעיוות של מבנה האף, ואם היא רוצה לתקן כיום את מראהו, עליה לבצע ניתוח פלסטי.

12.
אשר להפסדיה הממוניים של התובעת, בהיותה עובדת מדינה, שכרה (ככל שנעדרה) שולם לה, ואין היא עותרת לפצותה בגין רכיב שכר כלשהו. הוצאות כגון הוצאות רפואיות, הוצאות בגין עזרת הזולת או הוצאות נסיעה נטענו באופן כללי, ללא אסמכתה. עם זאת, בהתחשב באופי הפגיעה ובתיעוד הרפואי בשבועות הספורים שלאחר התאונה, כשהטיפול אותו התובעת קיבלה היה חיטוי וחבישה, ניתן לאמוד את סך כל ההוצאה בסכום של 1,000 ₪. הוצאה בגין רכישה מוגברת של תכשירים קוסמטיים לכיסוי הבליטה באף לא נטענה בתצהיר התובעת, אלא רק בסיכומיה. לכן, אין מקום לפיצוי התובעת בגין האמור.

13.
מקובלים על בית המשפט דברי התובעת כי באותה העת עבדה בתפקיד ייצוגי, ופגיעה במראה פניה (ראו תמונה ת/3) לא היתה משובבת נפש, וגרמה, מעבר לכאב, גם לאי-נעימות ולמבוכה רבה. הנזק הלא-ממוני מוערך בסכום של 40,000 ₪.

14.
סך נזקיה של התובעת מגיע לכדי 41,000 ₪, ובניכוי אשם תורם (7%) עומד על 38,200 ₪ (במעוגל).

סוף דבר

15.
הנתבעת תשלם לתובעת סכום של
38,200
₪. כמו כן הנתבעת תישא בהוצאות התובעת (על יסוד קבלות) ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום 8,940 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

המזכירות תמציא

פסק דין
זה לצדדים.
ניתן היום,
י' טבת תשע"ט, 18 דצמבר 2018, בהיעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 12409-06/15 רות בלוב נ' בוטיק סנטרל בע"מ (פורסם ב-ֽ 18/12/2018)