פסקי דין על עופר מקסימוב |

8294/03 בשפ     24/09/2003




בשפ 8294/03 עופר מקסימוב נ' מדינת ישראל




בבית המשפט העליון
בש"פ 8294/03
בפני
:
כבוד השופט מ' חשין
העורר:
עופר מקסימוב



נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל


ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתב"ש 91941/03 מיום 2.9.03 שניתנה על-ידי כב' השופט ש' טימן

תאריך הישיבה: כ"ז באלול תשס"ג (24.9.03)

בשם העורר: עו"ד פלדמן אביגדור
בשם המשיבה: עו"ד עידו דרויאן
החלטה

מונח לפני עררו של העורר על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, החלטה בה דחה בית-המשפט את בקשת העורר לעיון בחומר חקירה. הערר מוגש על-פי הוראת סעיף 74 (ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 (חסד"פ).

2. העורר עומד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות חמורות הכרוכות במעילה שהתגלתה בבנק למסחר בע"מ (הבנק). כדברו של כתב האישום, גנבו העורר, אחותו - אשר הייתה אותה עת עובדת הבנק - ואביהם של השניים, מן הבנק, סכום כסף של לא פחות מ-250 מיליון ש"ח. גניבה אדירת-מימדים זו, על-פי גירסת התביעה, נועדה להחזרת חובות שהעורר נפל אליהם בשל היותו מכור להימורים.

3. לעת חקירתו במשטרה, כך אף במהלכה של פרשת התביעה, שמר העורר על זכות השתיקה. לאחר סיום פרשת התביעה הודיע סניגורו של העורר כי מרשו לא יעיד וכי לא תנוהל פרשת הגנה, וכך נקבעו מועדים להגשתם ולשמיעתם של סיכומים. ואולם כחודשיים לאחר מכן הודיע הסניגור כי יש ברצונו של העורר להעיד, וכך נדחה מועד השמעת הסיכומים.

4. גירסת העורר בעדותו הייתה כי חלק ניכר מכספי המעילה החזיר לבנק - ביתר דיוק: ללקוחות הבנק - בצ'קים בנקאיים ובמזומן שהופקדו במישרין על-ידו לחשבונות הלקוחות. התביעה הופתעה מגירסתו זו של העורר - גירסה שהועלתה לראשונה אך באותו שלב של ההליכים - ועל כן ביקשה היתר מבית-המשפט להזים את דבריו בהעדתו של רואה-החשבון צבי איציק, המסייע בידי מפרק הבנק ובידי בנק ישראל, כדי שיעיד על החזרות של סכומי כסף לחשבונותיהם של לקוחות הבנק. על-פי בדיקה שערך מר איציק נמצא כי הוחזרו לחשבונות של לקוחות אשר חשבונותיהם נבזזו סך של כ-16 מליון ש"ח.

5. במהלך עדותו ביקש בא-כוחו של העורר את מר איציק "לקבל את כל החומר של הבירור עם הלקוחות", אך בית-המשפט נעתר לבקשת המדינה וסירב לקבל את דרישתו של העורר. אמר בית המשפט בהחלטתו, ואלה היו דבריו:

מדובר בעד הזמה. התביעה מסתפקת במה שאמר כאן ובחקירה נגדית שלו וכיוון שכך, אין זכות להגנה לבקש עוד חומר, כדי לבדוק את העד, או לוודא עימו פרטים, מה גם שלטעמי ועד כמה שהבינותי עד לשלב זה, אין חשיבות רבה לאותן שיחות עם לקוחות. אולי להגנה יש חשיבות והדבר יוסבר בסיכומים.

על כל פנים, כיוון שהתביעה אומרת שאין זה חומר חקירה ואיננה מעוניינת למשוך את ההליך יותר, אינני מורה לעד להביא את אותם תצהירים או את אותן [כך] סיכומי שיחות עם לקוחות, מעבר למה שחקרה המשטרה.

מר פלדמן יוכל להמשיך ולחקור את העד בלעדי החומר הזה, או לסיים בכך את חקירתו.
בכך נסתיים שלב הבאת הראיות, ולימים העלתה התביעה את סיכומיה על הכתב. לעת הזו, שומה עליה על הסניגוריה להגיש את סיכומיה שלה.

6. אחר הדברים האלה, הגיש העורר לבית-המשפט "בקשה לעיון בחומר חקירה" כהוראת סעיף 74 לחסד"פ, ועיקר הבקשה היה כי בית-המשפט יורה את המדינה "להמציא לעיון הח"מ העתק של 1,289 השיקים הבנקאיים שהופקדו בחשבונות לקוחות הבנק למסחר בין השנים 2002-1997 (להלן- תקופת המעילה), ואשר מצויים בימים אלה בידי רו"ח צבי איציק...". כן נתבקש בית-המשפט להורות להמציא לידי העורר מיסמכים שונים ונוספים באותו הקשר.

7. המדינה התנגדה לבקשה, ולאחר שמיעת טיעונים החליט בית-המשפט, בהחלטה ארוכה ומפורטת, שלא להיעתר לה. על החלטה זו הערר שלפני.

8. קראתי את המיסמכים שהונחו לפני, והוספתי ושמעתי השלמות טיעונים על-פה מפי באי-כוח בעלי-הדין. הסתבר לי כי בנוסף לחילוקי הדעות המשפטיים שנתגלעו בין הצדדים, חלוקים הם אף על פירוש אירועים שהיו בבית-המשפט, ובעיקר על פירוש עדותו של רו"ח איציק. לעניין זה אעיר כבר מעתה, כי רואה אני קשור בהחלטתו של בית-המשפט לעת משפטו של העורר.

9. אקדים אחרית לראשית ואומר כך: עורך-הדין פלדמן תמה תמיהה גדולה על כך שהתביעה מסרבת לבקשתו לעיין באותם צ'קים שביקש לעיין בהם, ואף הוסיף וציטט אמרות שלפיהן יש ללכת לקראת נאשם ככל שניתן כדי לאפשר לו להגן על עצמו בכל כלי-הגנה שהמשפט מעמיד לרשותו. על תמיהה זו השיב עורך-דין דרויאן, בא-כוח המדינה, כי לא היה מסרב לבקשתו של עורך-הדין פלדמן לו היו אותם צ'קים מקובצים במקום אחד וזמינים לעיון בהם. אותם צ'קים, כך טען עורך-הדין דרויאן, מפוזרים במקומות שונים, ואין אנו יודעים היכן הם נמצאים. חלק מהם הוחזרו לסניפי הבנקים, חלק מהם אפשר מצויים בבנק ישראל, ומשכך הם פני הדברים משימה בלתי אפשרית היא לכנוס את כל הצ'קים למקום אחד. יתר-על-כן: לאחר שייבחנו הצ'קים בידי העורר יש חשש כי תידרשנה חקירות נוספות והדברים יתגלגלו והלכו עד בלי די. מטעם זה מסרבת המדינה לבקשת העורר, ולולא טעם זה הייתה נענית לבקשתו. על רקע הדברים האלה, לא נותר לי אלא להכריע בבקשת העורר על-פי הוראות הדין, וזאת אעשה עתה.

10. עיקרי הנמקתו של בית-משפט קמא נראים בעיניי ועל-כן אקצר במקום שיכולתי להאריך. ראשית דבר אומר, כי בקשתו הנוכחית של העורר זהה לבקשה שהגיש במהלך משפטו ואשר נסבה על הדרישה כי רו"ח איציק ימציא לבית-המשפט את חומר הבירור שעשה עם לקוחות הבנק. כך ראה בית-משפט קמא את פני הדברים, בקובעו בהחלטתו שבערר לפני: "בקשה זהה של הסניגור ... 'לקבל את כל החומר של הבירור עם הלקוחות' שהשמיע באוזניי הסניגור, במהלך עדותו של רו"ח צבי איציק - נדחתה על-ידי בנימוק כי מדובר בעד הזמה ... אין ספק שבפועל, דחיתי בקשה זהה של הסניגור, במילים אחרות; ותרופתו יכולה הייתה להיות בערכאת הערעור ולא בהגשת בקשה זהה במהותה." (ההדגשות במקור - מ"ח). משאלה הם פני הדברים, אין מקום כי אדרש לעיון בחומר חקירה כהוראת סעיף 74 לחסד"פ. בקשת העיון נבלעה ונטמעה בהחלטתו האמורה של בית-המשפט - לעת הדיון במשפט - וסעדו של העורר חייב שיימצא על דרך של ערעור לבית-המשפט העליון (אם יימצא חייב בדינו). לו אחרת אמרתי, כי אז כמו היתרתי ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי, וכזאת לא יעשה במקומנו. אכן, יש חריגים צרים ומצומצמים להלכה רחבת-אנפין זו, אך לענייננו לא נמצא לי כי בא הוא במסגרת אותם חריגים יחידים ומיוחדים.

11. בהקשר זה טען לפני עורך-הדין פלדמן כי אין זהות בין בקשתו להמצאת מיסמכים בעת עדותו של רו"ח איציק לבין בקשתו עתה לעיון בחומר חקירה, ומשאין זהות בבקשות ממילא אין ההחלטה לעת המשפט מונעת את בקשתו עתה. אני נמנע מהכריע בשאלה זו הגם שהחלטתו של בית-משפט קמא נראית החלטה סבירה בעיניי. בית-משפט קמא הביע דעתו מפורשות כי יש זהות בין הבקשות - וכי מטעם זה ההחלטה הקודמת, לעת המשפט, מחייבת - ומשידעתי כי כבוד השופט שלי טימן הוא השופט המנהל את המשפט והוא השופט אף שנתן את ההחלטה העומדת לפני בערר, רואה אני עצמי קשור בהחלטתו על אודות פירושה של ההחלטה הראשונה (הגם שהחלטה שיצאה מלפני בית-משפט החלטה היא החיה את חייה, ואין היא נדרשת, על דרך הכלל, לפירושו של בית-המשפט).

12. זאת ועוד. סעיף 80 לחסד"פ מסייג את זכותו של נאשם לעיין בחומר חקירה, והוא במקום בו מדובר ב"ראיות הבאות לסתור טענת הנאשם שהתובע לא יכול היה לצפותה מראש...". הוראה זו חלה על ענייננו, כך טוענת המדינה - וכך אף קבע בית-משפט קמא - והא-ראיה שהותר למדינה להעלות על הדוכן עדי הזמה לסתירת טענתו של העורר כי החזיר לבנק את כל הכסף או, למיצער, את רובו. לטענה זו משיב עורך-הדין פלדמן, כי הוראת סעיף 80 לחסד"פ אינה חלה כלל על ענייננו הואיל והמדובר היה - מבראשית - בחומר חקירה שהעורר היה זכאי לעיין בו, והעובדה - כשהיא לעצמה - כי נושא החזרת הכסף לבנק עלה על דרך של טענת הגנה והזמתה של טענה זו, אין בה כדי לשנות מאופיין של הראיות, ש"חומר חקירה" הן בגידרי סעיף 74 לחסד"פ. על כך משיבה המדינה, כי הצ'קים שהעורר מבקש לעיין בהם, אין הם - ומעולם לא היו - חומר חקירה, ומכאן שיש לדחות את טענתו של עורך- דין פלדמן.

13. נראית בעיני טענתה של המדינה מטענתו של עורך-הדין פלדמן. צמד התיבות "חומר חקירה" שבהוראת סעיף 74 לחסד"פ - זה חומר חקירה שנאשם זכאי לעיין בו - אין הוא ניתן להגדרה מדוייקת, ועשוי הוא לכלול חומר שאינו מצוי אמנם פיזית בידי המדינה אך למדינה יש שליטה עליו. ראו והשוו: ע"פ 1152/91 - סיקסיק, פ"ד מו (5) 8, 19. אשר לענייננו, אני מסכים עם בית-משפט קמא כי אותם צ'קים שמדובר בהם אין הם חומר חקירה שהעורר זכאי לעיין בו. רו"ח איציק פעל בהקשר פירוקו של הבנק, וטיפולו היה אך בהיבט האזרחי של המעילה בכספי הבנק. החומר שאסף רו"ח איציק היה ברשותו - לא ברשות המשטרה - וחומר זה סייע בידו לעת בירור חיוביו של הבנק כלפי לקוחותיו. החקירה האזרחית הייתה לעצמה, החקירה הפלילית הייתה לעצמה, וכל אחת מאלו הלכה בדרכה שלה.

שלא כטענת עורך-הדין פלדמן, לא רו"ח איציק ולא כל קומפלקס פירוקו של הבנק, כל אלה לא היו זרועה הארוכה של המשטרה (בהקשר זה אזכיר כי טענה זו של "זרוע ארוכה" לא הועלתה כלל לפני בית-משפט קמא). לא רו"ח איציק, לא בנק ישראל ולא כל הבנקים האחרים שהצ'קים אפשר מצויים ברשותם, אף לא אחד מאלה מצויים בשליטתה של המשטרה. ראו והשוו: בש"פ 9322/99 - מסארווה, פ"ד נד (1) 376, 384-381. יש להניח כי לו הייתה המשטרה מבקשת מרו"ח איציק כי יעמיד לרשותה את הצ'קים שלעניין, לא היה רו"ח איציק מסרב לבקשה. ואולם לא זו אמת-המידה ל"שליטה" שיש למשטרה בחומר ראיות. שהרי בה-במידה יכול היה אף העורר לבקש מרו"ח איציק אותו חומר ראיות, ולו היה מסרב רו"ח איציק לבקשה היה העורר יכול להעידו לרצונו. יכול היה - ואף עשה שימוש בזכותו זו. אלא שבית-המשפט סירב לבקשה, כפי שראינו לעיל, ועל כך כבר עמדנו בדברינו למעלה.

14. יתר-על-כן: טענתו של העורר כי החזיר את הכספים שגנב אין היא כלל טענה לעניין הרשעתו בדין. פלוני הגונב כספים, ולו מתוך כוונה להחזירם, אינו פוטר עצמו מחיובו בגניבה. להחזרת הגניבה אפשר יש חשיבות בגזירת העונש, אך לא רב מכך. ואמנם, נמצא לי כי רו"ח בר-לב, אשר רו"ח איציק עובד במשרדו, העיד במשפטה של אתי אלון, אחותו של העורר, בשלב של גזירת דינה.

15. סוף דבר: אני מחליט לדחות את הערר.
היום, כ"ז באלול תשס"ג (24.9.2003).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03082940_g01.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








בשפ בית המשפט העליון 8294/03 עופר מקסימוב נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נח 1 49 ] (פורסם ב-ֽ 24/09/2003)