פסקי דין על אשר ביטון | פסקי דין על אגמו | פסקי דין על ורגוס |

451/00 א     17/11/2005




א 451/00 אשר ביטון נ' אגמו בע"מ,ורגוס בע"מ




1
בתי המשפט

בית משפט מחוזי חיפה
א 000451/00
בפני
:
כב' השופטת שושנה שטמר

תאריך:
17/11/2005
בעניין:
אשר ביטון
ע"י ב"כ עו"ד
שאער ואח'

רח' ביאליק 1 חיפה
טל': 8679717-04
התובע

נ ג ד
1. אגמו בע"מ

2. ורגוס בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד
שמואל ילינק ואח'

בית קרדן
דרך פ"ת 154 - תל אביב
טל': 6911919-03
הנתבעות
פסק דין

רקע עובדתי
1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת שעסק בתיקון גלילת תריס בחצרי הנתבעות.
בהתאם להסכמת הצדדים, אשר קיבלה תוקף של החלטה בדיון ביום 29.10.03, הכירו הנתבעות באחריותן לאירוע נשוא כתב התביעה, בעוד שהתובע קיבל על עצמו אשם תורם בשיעור של 12%.
בפסק-דיני זה עלי לקבוע את סכום הפיצויים המגיעים לתובע.

2. התובע, יליד 13.9.1964, נשוי ואב לארבעה ילדים. במקצועו הוא מסגר, ומאז שנת 1986 הוא עצמאי, בעל מסגריה משלו.
ביום 25.10.1996 הוזמן התובע על-ידי הנתבעות לתקן שער-תריס גלילה חשמלי שהיה מותקן בחצרים המשותפים לשתי הנתבעות. במהלך ביצוע התיקון, נפגע התובע מפלטת מתכת שנפלה על ראשו (להלן: "התאונה").
מהפגיעה, איבד התובע את הכרתו והובהל לבית החולים בנהרייה. בסמוך לאחר מכן הועבר לבית החולים רמב"ם בחיפה, שם אובחן "כסובל משבר דחוס פרונטו-אורביטלית" (ת/13).
לאחר אשפוז של שלושה ימים שוחרר התובע לביתו עם הנחיות להמשך טיפול תרופתי והמלצה למנוחה ולבקורת במרפאה כעבור חודשיים. לאחר שחרורו מבית החולים, נבדק התובע מס' פעמים בבית החולים בנהרייה ובמרפאות קופת חולים כללית בשל תלונות על כאבי ראש. יצוין, כי המדובר בפני
ות ספורדיות לסיוע רפואי וכי לא קיים תיעוד בדבר טיפולים רפואיים שעבר התובע לאחר תחילת שנת 1998.

3. מיום התאונה ועד ליום 15.6.1997 היה התובע בתקופת אי כושר מוחלטת (נספח יא לתחשיבי הנזק מטעם התובע). הועדה הרפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה של 10% החל מיום 1.12.1997, וציינה כי "אין מקום להפעיל תקנה 15. לדעת הפוסקים מסוגל לחזור לעבודתו במשרה מלאה" (נספח יג לכתב התביעה).

4. אין מחלוקת, כי התובע שב לעבודתו (המחלוקת בנוגע לפגימה ביכולת תפקודו לאחר התאונה תידון בהמשך), ואף כי חל שיפור בהכנסותיו ביחס לשנים שקדמו לתאונה.
נכותו הרפואית של התובע
5. בהסכמת הצדדים, מונו פרופ' ח. שטיין, מומחה לאורטופדיה, ופרופ' א. בנטל, מומחה לנוירולוגיה ולפסיכיאטריה, כמומחים מטעם בית המשפט להערכת נכויותיו של התובע, כל אחד בתחום הרפואה בו התמחה.

6. פרופ' שטיין, אשר בדק את התובע ביום 15.7.01, סיכם את ממצאיו לגבי התובע, כדלקמן (ת/נ/א):

"קיים פער במקרה זה בין תלונותיו של הנבדק ובין ממצאים קליניים.
מאחר ואובייקטיבית אין ספק שמדובר באדם שסבל פגיעה במערכת העצבים ולאור העובדה שחבלה זו נגרמה ע"י נפילת חפץ מגובה שגרם לחבלה בציר אורך לגולגולת ולכן גם לעמוד השדרה הצווארי, בדיקת השרירים הממוחשבת מתארת קיום חולשה משני הצדדים בהתאם למידת המאמץ שנתבקש לבצע. יותר מאמץ, יותר הפרעה.
מצב זה אינו מתואר בקובץ תקנות המל"ל. הוא דומה למתואר בסעיף 35(1)ב ומהווה נכות שגובהה מחצית מן המתואר בסעיף זה דהיינו מן החבלה שסבל בתאונה נשוא תביעה זו- נותרה נכות בגובה 5%."

7. יצויין כי סעיף 35(1)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956, דן במחלות העצמות והפרקים, אשר משפיעות באופן קל על כושר הפעולה.

8. פרופ' בנטל, אשר בדק את התובע ביום 30.1.01, סיכם את ממצאיו לגבי התובע, כדלקמן (ת/נ/ג):

"...תיאור נסיבות התאונה מעידות על פגיעה קשה בראש, עם סימני שבר דחוס באיזור הפרונטו-אורביטלי הימני. בבדיקות ההדמיה שנעשו מיד לאחר הפגיעה וכעבור שלושה חודשים לא נמצאו נזקים תוך מוחיים.
...
כאבי הראש המתוארים קרוב לוודאי נובעים מהפגיעה הישירה בעצם הגולגולת והשבר הדחוס שפגע בקרומי המוח שמתחתיו, וזהו המקור לכאבי הראש ההתקפיים אותם הוא מתאר... סביר להניח גם שעקב הפגיעה הפרונטלית חלו שינויים בהתנהגותו ובכישוריו הקוגנטיביים. מאחר ומאז התאונה חלפו חמש שנים הרי יש לראות את מצבו הנוכחי כסופי.
מסקנות:
לאור כל האמור לעיל יש להכיר בנכות צמיתה כוללת ומשוקללת בשיעור של 19% וזאת על פי הסעיפים הבאים של מבחני הנכות של המוסד לביטוח לאומי:
1) בגין כאבי הראש הנוירולוגיים – 10% על פי סעיף 29(6)ii
2) בגין הפרעות ההתנהגות והליקויים הקוגנטיביים – 10% מותאם לסעיף 34.ב."

9. לטענת הנתבעות, אין מקום להשית ממצא כלשהו על חוות דעתו של פרופ' בנטל, כיוון שהיא מבוססת במידה רבה על הנחות ולא על עובדות, וכראיה - הימנעותו מלשלוח את התובע לבדיקת mri ובדיקת חלון עצם על מנת לעמוד על מצבו הרפואי לאשורו. כן טוענות הנתבעות, כי מחומר הראיות שהוצג לפני בית המשפט עולה שעם חלוף הזמן שב התובע לתפקד באופן תקין. לפיכך, טוענות הנתבעות, יש להעמיד את נכותו של התובע על 0%.

10. בחקירתו על-ידי ב"כ הנתבעות בישיבת ההוכחות מיום 29.10.03, חזר פרופ' בנטל על המסקנות אליהן הגיע בחוות דעתו. כאשר עומת מול האפשרות שהתובע חזר לעבוד בהיקף מלא, השיב (עמ' 27 ש' 2-1 לפרוטוקול):

"המצב שתיארתי הוא המצב שהיה לפני 3 שנים. אם חל שינוי בכושר עבודתו ובתלונותיו, צריכה להעשות הערכה נוספת מחדש."

11. לאחר שבחנתי את חוות דעתו של פרופ' בנטל, את תשובותיו בחקירתו בבית המשפט ואת שאר המסמכים הרפואיים, ובשים לב לכך שהנתבעות לא הציגו חוות דעת רפואית הסותרת את חוות דעתו של פרו' בנטל, שוכנעתי כי אין הצדקה להתערב במסקנותיו של פרופ' בנטל. אמנם פרופ' בנטל הביע דעתו, כמפורט לעיל, כי אם יוכח לפניו שחל שינוי בכושרו של התובע לעבוד ובתלונותיו הבריאותיות יש מקום להערכת ניכותו מחדש, אולם מנגד הוא טען כי בהחלט יתכן שהתובע רצה לחזור "למערכת של חיים נורמליים ולא להקלע למערכת של טיפולים" (עמ' 2 לפ' מש' 20). גם התובע טען כי לא פנה לטיפולים באשר לכאבי הראש שלו, כיוון שאין הוא אדם המרבה ללכת לרופאים, מה גם שהרופא אמר לו "לחכות בסבלנות" (עמ' 18 מש' 12), ואני מבינה מכך כי הבין שאין הטיפול הרפואי יכול לעזור לו בטווח קרןב, ולפיכך אין תועלת בהמשך התייצבות לפני הרופאים. בנסיבות אלה, אינני רואה סיבה שלא לקבל את ממצאיו של פרופ' בנטל לגבי ניכותו של התובע. יפים לעניין נטייתו של בית המשפט לקבל דבריו של המומחה שמונה על ידו, ושהוא אמור להיות ניטרלי בחוות דעתו, דבריו של כב' השופט אלוני ב-ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכה בע"מ נ' מונטי רבי ואח', דינים-עליון טו, 560:

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן." (ההדגשות הוספו – ש.ש.).

טענותיהן של הנתבעות בדבר השינויים שחלו במצבו של התובע לאחר מתן חוות הדעת, הן רלוונטיות להערכת נכותו התפקודית של התובע, וייבחנו בהמשך בהקשר זה.

נוכח האמור לעיל ובהתאם לחוות הדעת של המומחים מטעם בית המשפט, אני קובעת את נכותו הרפואית המשוקללת של התובע על 23.05%.
השתכרותו של התובע עובר לתאונה
13. על פי דיווחי התובע למס הכנסה (ת/1-ת/11), עמדה הכנסתו החייבת הנומינלית של התובע עובר לתאונה ולאחריה, על הסכומים הבאים: שנת 1995 - 34,935 ₪; שנת 1996 - 77,112 ₪ ; שנת 1997 - 30,664 ₪ ; שנת 1998 - 73,063 ₪; שנת 1999 - 43,910 ₪; שנת 2000 - 89,570 ₪ ; שנת 2001 - 136,151 ₪; שנת 2002 - 87,583 ₪.

14. התובע טוען, כי יש לקבוע את שכרו לצורך קביעת הפסדי השתכרותו, לפי סכום של 20,000 ₪ לחודש עבור השתכרות בעתיד ו-15,000 ₪ לחודש עבור הפסדי העבר. התובע מספר, כי הגידול בהכנסותיו נובע מן העובדה שמאז סוף שנת 1995 החל לקבל הזמנות עבודה ממפעלים גדולים (כגון חברת החשמל והנתבעות). לטענתו, אלמלא התאונה היתה המסגרייה שבבעלותו ממשיכה לצמוח ולשגשג, והוא היה משתכר סכומים גבוהיים יותר מאלו ששולמו לו בפועל. כן טוען התובע בהקשר זה, כי בגין התאונה הוא נדרש כיום להעסיק עובדים נוספים במסגרייה.

15. מנגד טוענות הנתבעות, כי בשל הגידול, שאינו שנוי במחלוקת, בהכנסותיו של התובע, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה. לחלופין הן טוענות, כי יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע לפי שכר של 1,144 ₪ לחודש, שהוא סכום ההכנסה עליה דיווח התובע למל"ל סמוך לאחר התאונה.

16. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי לכלל מסקנה כי השכר אשר על בסיסו יש לחשב את הפסדיו של התובע, הוא הסכום אותו השתכר התובע בממוצע לחודש עובר לתאונה (קרי, בשנת 1996), היינו 7,711 ₪. יודגש, כי חישוב זה מביא בחשבון את העובדה כי בשנה זו עבד התובע רק 10 חודשים (מתחילת השנה ועד למועד התאונה). ולהלן נימוקי:

א. הלכה היא, כי לגבי עצמאים המתפרנסים מיגיע-כפיהם, כמו גם שכירים, חישוב ההכנסה האפשרית אלמלא הפגיעה, יערך על-יסוד ההכנסה המוכחת בתקופה עובר לתאונה (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף – כרך א, מהדורה חמישית, עמ' 146). בענייננו, בסמוך לאחר התאונה שהה התובע בתקופת אי כושר בת שמונה חודשים. גובה הפסד ההשתכרות באותם חודשים, צריך להיות מבוסס (ועל כל פנים לא שוכנעתי אחרת) על השתכרותו בתקופה הסמוכה לתאונה, וזאת בהעדר הוכחה על שינוי צפוי המוכח כפי שמוכיחים אירוע עתידי, דהיינו ולפי מאזן ההסתברויות, כפי שהשתכנע בית המשפט כי סביר להניח שיקרה יותר מאשר שלא יקרה (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהדוה רביעית, עמ' 280 - 279). התובע טען, אמנם, כי בחודשים שלפני התאונה החל לקבל הזמנות מחברות גדולות במשק, ומכאן שהפסדי ההשתכרות שלו גבוהים מאלו המשתקפים מתוך שכרו קודם לתאונה. אני דוחה טענה זו משני טעמים: הראשון – התובע לא הוכיח כי לאחר התאונה ו/או בעקבותיה נאלץ לדחות הזמנות עבודה כלשהן או שביצע עבודות שלא לשביעות רצונו של המזמין (ור' עמ' 22 ש' 31-30 לפרוטוקול). התובע אף לא הוכיח, כי המוניטין של עסקו נפגע בצורה זו או אחרת באופן שהיה עלול לגרור פגיעה בהזמנות העבודה ובהכנסות השוטפות. השני - מעיון בהודעות השומה שהציג התובע, ניכר כי בהכנסותיו השנתיות חלו תנודות חדות שאינן בהכרח קשורות לתאונה. כך, למשל, בשנת 1999 היתה הכנסתו של התובע נמוכה באופן חריג, וזאת על אף שחלפו שלוש שנים מאז התאונה, ומתקבל על הדעת כי הצמצום בהכנסות נבע מבעיות פנימיות בעסקו של התובע ו/או מגמות מיתון כלליות במשק.
לא זאת אף זאת, סבורה אני כי הפוטנציאל של התובע להגדיל את הכנסותיו בעקבות כניסה לשווקים חדשים אכן מומש הלכה למעשה (וכראיה - הגידול בהכנסותיו בשנים שלאחר התאונה, אשר אינו שנוי במחלוקת). בנסיבות אלה, אין הוא זכאי לפיצוי נוסף בעילה זו.

ב. טענת התובע, שבעקבות התאונה ובגינה נאלץ להעסיק עובדים במסגרייה, אינה מקובלת עלי. ראשית, בעדותו של דורון ביטון
, אחיו של התובע אשר עבד עמו במסגרייה, טען האח כי עבד יחד עם התובע באופן סדיר כבר במועד קרות התאונה (עמ' 28 ש' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 29.10.03), היינו - לא רק לאחריה. גם אשתו של התובע העידה, כי סייעה בהנהלת החשבונות של העסק גם בטרם התרחשה התאונה (עמ' 34 ש' 10 לפרוטוקול). שנית, מטפסי 106 של עובדיו אשר הגיש התובע (ת/16), עולה כי העובדים הועסקו שלא באופן רציף כי אם לחודש בודד או למספר חודשים בכל שנה. ללמדנו, כי אין המדובר בהוצאה קבועה ומתמדת, וניכר כי הצורך בעובדים לא הושפע ממצבו הגופני של התובע, כי אם מן הביקוש המשתנה לעבודותיו. יתירה מכך, הצורך בעובדים עולה בקנה אחד דווקא עם טענות התובע בדבר קבלת הזמנות עבודה מגופים גדולים, דבר אשר סביר כי ידרוש מן התובע הסתייעות בכוח אדם נוסף על מנת לעמוד בביקושים.

ג. דוחה אני גם את טענת הנתבעות, לפיה יש לחשב את הפסדי השתכרותו של התובע לפי דיווחיו למל"ל בסמוך לאחר הפגיעה, היינו לפי שכר חודשי של 1,144 ₪. דיווח שקרי למל"ל ראוי לכל גנאי, אולם אין חולק כי דיווח זה אינו משקף את הכנסותיו בפועל של התובע ולפיכך אין להשתמש בו כבסיס לחישוב הפסדיו (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489, 500; רע"א 8608/02 קופ נ' עזרא קצין ואח' דינים עליון ס"ג, 765 סעיף 3 לפסק הדין).
אובדן כושר השתכרותו של התובע
17. לגבי אובדן כושר השתכרותו טוען התובע, כי מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש עזים ומתקשה לתפקד הן בעבודתו והן במטלות שגרתיות של חיי היום-יום. כן מלין התובע על קשיי ריכוז ובעיות זיכרון. התובע טען (עמ' 16 ש' 15 לפרוטוקול) כי בעוד שלפני התאונה נהג לעבוד במסגרייה ימי עבודה מלאים, הרי שמצבו לאחריה חייב אותו לעבוד לעיתים רק שעות ספורות ביום, לעיתים ימים מלאים ולעיתים שלא לעבוד כלל. לפיכך סבור התובע, כי יש להעמיד את נכותו התפקודית על שיעור של 35%.

18. מנגד טוענות הנתבעות, כי לתובע לא נגרמה כל גריעה תפקודית, וזאת בשל הנימוקים הבאים: החל משנת 1998 אין כל תיעוד על פניה של התובע לטיפולים רפואיים ומכאן שמצבו היה תקין; בקלטת מעקב שהוגשה לבית המשפט נראה התובע כשהוא עוסק גם בעבודות כפיים כנדרש במקצועו; נתוני שכרו של התובע מעידים דווקא על צמיחה כלכלית ולא על פגיעה.

19. התמונה הנלמדת מחומר הראיות שהוצג בפני
י, היא כי תפקודו של התובע לאחר התאונה אינו מוגבל במידה הנטענת על-ידו.
ראשית, מתוך החומר הרפואי שהוגש לבית המשפט עולה, כי הפעם האחרונה בה פנה התובע לטיפול רפואי והתלונן על מיחושים הקשורים לתאונה, היתה בשנת 1998. בחקירתו הנגדית הודה התובע כי אינו מרבה לפקוד את המרפאות, אולם טען כי פנה, תחת זאת, לטיפולים ברפואה אלטרנטיבית (עמ' 18 ש' 29-23 לפרוטוקול). דא עקא, שאין בידי התובע כל אסמכתא המעידה כי אמנם פנה לטיפולים מסוג זה (עמ' 19 ש' 4 לפרוטוקול).
בנסיבות אלה נוצר הרושם, כי החל משנת 1998 לכל המאוחר, התובע לא חש עוד כמי שמוגבל באופן ממשי בתפקודו, ובשל כך נמנע מלפנות לסיוע רפואי, כפי שניתן היה לצפות מאדם שכן סובל ממיחושים ואשר תפקודו לקוי. בהקשר זה מקובלים עליי, כפי שכבר הערתי לעיל, דבריו של פרופ' בנטל בחקירתו (עמ' 26 ש' 13-10 לפרוטוקול), כי העדר התיעוד הרפואי מעיד על נכונותו של התובע לחזור לשגרה ולהשתלב במעגל החיים הסדירים. העדר הפניה לרופאים במשך תקופה כה ארוכה מעיד לא רק על נסיון לחזור לשגרה, כי אם גם על מידה בלתי מבוטלת של הצלחה בכך.
שנית, אין חולק כי בשנים שלאחר התאונה המשיך עסקו של התובע להצליח בעיסוקו במסגריה, ולעיל אף דחיתי את טענתו כי קיים קשר סיבתי בין העסקת עובדים נוספים במסגרייה לבין התאונה.

20. בהקשר זה יצוין, כי עדי התביעה (אשת התובע, אחיו וכן שניים מן העובדים שהועסקו מעת לעת במסגרייה), אשר בעדותם לפניי השתדלו לתמוך בגרסתו העובדתית של התובע, הם כולם מקורבים לתובע ומעונינים בתוצאות המשפט, ועובדה זו הובאה בחשבון בהערכת מהימנותם. היכולת לבסס ממצא עובדתי על עדויות אלה נפגמת גם בשל העובדה שהעדים יודעו בדבר האבחנות הרפואיות בעניינו של התובע (ר' למשל עמ' 33 ש' 12 לפרוטוקול). כן התרשמתי, כי עדי התביעה עשו מאמצים כדי להציג מצג מוגזם באשר למוגבלויותיו של התובע, לעיתים אף באופן החורג מן הנטען על-ידי התובע עצמו.
כך, למשל, העד קונסטנטין סלבקין, בעמ' 33 ש' 5-4 לפרוטוקול:

"ש: כמה שעות הוא (התובע - ש.ש) עובד ביום.
ת: 3 שעות מקסימום. לפעמים יש מצבים של 4 שעות, אבל זה מקסימום."

זאת, בעוד שהתובע מעיד על עצמו כי לעיתים עובד הוא גם ימים מלאים (עמ' 16 ש' 15 לפרוטוקול).
ובחקירתו של האח דורון ביטון
(עמ' 30-29 לפרוטוקול):

"ש: האם נכון שהוא מבצע את כל הפעולות ללא מגבלות.
ת: לא נכון. הוא לא מסוגל.
ש: האם אתה יכול לומר איזה דברים הוא מוגבל בעבודה.
ת: הוא מוגבל בכל הדברים, בהתחלה הוא מתחיל לעבוד, ופתאום הוא עוזב הכל ולא עושה כלום. יש לו סחרחורת, הוא חלש.
ש: ובסרט שצילמנו אותו ראינו אותו עובד רגיל וסוחב משאות רגיל.
ת: הוא לא עובד רגיל. הוא לא סוחב משאות. כשצריך הוא פורק".

עדויות אלה הן בניגוד להתרשמותי שההגבלה היא בחומרה פחותה, שהתבססה גם על עדותו של התובע בחקירה הנגדית (ר' עמ' 21 לפרוטוקול) וכן על קלטת המעקב בה צולם התובע (נ/2). בהקשר זה יצוין, כי אשתו של התובע העידה כי התובע בנה בעצמו בשנים האחרונות חלק מבית המשפחה החדש (עמ' 36 לפרוטוקול), עדות התומכת במסקנתי שמגבלתו הפיסית של התובע אינה כה חריפה, כפי שטען, ולא פגעה ביכולתו לבצע עבודות, ולו גם עבודות הדורשות כח פיזי.

תימוכין נוספים לאמור ניתן למצוא גם בחוות דעתו של פרופ' שטיין, המציין בחוות דעתו כי "קיים פער במקרה זה בין תלונותיו של הנבדק ובין ממצאים קליניים".

זאת ועוד; גם אם אקבל את טענת התובע בסיכומיו כי עבודתו כיום מתמקדת בפיקוח על הנעשה במסגרייה ובהנחיית עובדיו השכירים, בעוד שלפני התאונה לקח חלק פעיל בביצוע העבודה גופה, הרי שהדבר רק מחזק את מסקנתי כי לא מגבלתו התפקודית של התובע היא הפוגעת בהשתכרותו (אם בכלל קיימת פגיעה שכזו).

22. מנגד, ניתן למנות מספר היבטים אשר בהם נפגמה יכולת ההשתכרות של התובע בעקבות התאונה. טענתו של התובע, כי סובל מסחרחורות, כאבי ראש וקשיים בזיכרון ובריכוז, לא נסתרה. פרופ' בנטל העיד (עמ' 25 ש' 22 לפרוטוקול), כי באבחון בעיות מן הסוג האמור ניזונים הרופאים בעיקר מתלונותיהם של החולים, וכן כי אפשרות סבירה היא שהתובע נמנע מלפנות לרופאים בטרוניות שכאלה מתוך מודעות לכך לא ניתן למצוא לכאבים כרוניים אלו מזור משמעותי (עמ' 26 ש' 13-10 לפרוטוקול). שוכנעתי, כי בעיות אלה מהן סובל התובע, משליכות מיניה וביה גם על יכולת השתכרותו.

23. נוכח כל האמור ולאחר שקילת כל הראיות, אני קובעת כי הפגיעה האורטופדית, כאבי הראש והליקויים הקוגנטיביים, הסבו לתובע נכות תפקודית בשיעור כולל של 15%.

הפסדי השתכרות לעבר
24. לאחר התאונה היה התובע מאושפז במשך 3 ימים בלבד. אושרו לתובע על-ידי המל"ל תקופות אי-כושר רצופות במשך כשמונה חודשים, היינו עד ליום 15.6.1997. שני הצדדים, בסיכומיהם, הכירו בכך שבעבור תקופה זו זכאי התובע לפיצוי בגין אובדן השתכרות מלא.
על כן, למשך שמונה חודשים מיום התאונה אני פוסקת לתובע פיצוי לפי אובדן מלוא כושר ההשתכרות, וממועד זה ואילך ייפסקו לו הפסדי העבר לפי 15% משכרו ערב התאונה.

25. שכרו של התובע בשערוך של 80% להיום הוא 13,015.1 ₪.
בסך הכל עומדים הפסדי השתכרותו של התובע לשמונה חודשים מיום התאונה ועד ליוני 1997 ובתוספת ריבית חוקית, על סך של 122,354.6 ₪.
החל מיולי 1997 ועד היום יחושב השכר לפי 15% נכות. סכום הפיצוי לתקופה זו, בתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה, עומד על סך של 261,375.5 ₪.

סה"כ ההפסדים לעבר יהיו 383,730.1 ₪.

הפסדי השתכרות לעתיד
26. לטענת התובע, יש לחשב את הפסדי השתכרותו לעתיד עד לגיל 70. הנתבעות, מצדן, אינן מתייחסות בכתבי טענותיהן לגיל הפרישה העתידי של התובע.
בתמיכה לטענתו באשר לגיל פרישתו מעבודה, מבקש ב"כ התובע להפנות ל-ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני ציון נ' אבנר בע"מ, פ"ד נה(2) 511 (להלן: "עניין אבני ציון"). בעניין זה, נדרש השופט אור לשאלת גיל הפרישה העתידי של איש מחשבים, וגילה דעתו כדלקמן:

"מזה עשרות שנים הכירה הפסיקה בחזקה, הניתנת לסתירה, על פיה פרישתו של אדם מעבודה היא בגיל 65. זוהי נקודת המוצא. באין ראיות אחרות, ייקבע גיל זה כגיל בו היה צפוי שהתובע (או המנוח במקרה תביעת תלויים) יפרוש מעבודתו לולא התאונה ...
בצידה של חזקה זו נקבע כלל נוסף, על פיו רשאים בעלי הדין להוכיח נסיבות מיוחדות על פיהן צפוי היה שהתובע המסויים היה פורש מעבודה בגיל נמוך או גבוה מגיל 65 שנים... לעומת זאת, במקרים רבים הכירו בתי המשפט בגיל פרישה גבוה יותר של 68 או 70 שנים. גישה זו הוכרה, לדוגמה, לגבי בעלי מקצועות חופשיים. עורך דין או רואה חשבון אינו מניח את עטו ונועל את משרדו בהגיעו לגיל 65 שנים... גם העובדה שאדם נפגע בגיל מבוגר ועד התאונה עבד במלוא המרץ עשויה לחזק את הטענה שהתובע היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל הפרישה המקובל של 65 שנים. אלה שתי דוגמאות בלבד... לגבי עובדים עצמאים מסכם המחבר ד' קציר בספרו "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה רביעית), את ההלכה ביחס לגיל פרישה שלהם מעבודה:
"ככל הנראה, שעתה, משהתמסדה ההלכה על דבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאים, יהיה הנטל להביא ראיה מוטל על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר" (בעמוד 257 ).
כל העוקב אחר הפסיקה בנושא פיצויים בגין נזקי גוף, נוכח בודאי לדעת כי מפסקי דין רבים משתמע כי גיל פרישה של 65 שנים, ולא גבוה יותר, אינו משקף עוד את המציאות" (ההדגשות הוספו - ש.ש.)

בנסיבות המקרה שלפנינו, סבורה אני כי יש לפסוק לתובע פיצוי לפי גיל פרישה של 67 שנים, זאת בשל הטעמים הבאים:

א. פסק הדין בעניין אבני ציון עסק בגיל פרישה של איש מחשבים, אשר עבודתו מעצם טיבה וטבעה היא עבודה משרדית. לעומת זאת, התובע בענייננו מבקש פיצוי בגין פגיעה בכושר השתכרותו מעבודתו כמסגר, מלאכה שהיא פיסית בעיקרה. במקרים שכאלה, נטה בית המשפט שלא לחרוג מגיל הפרישה הסטטוטרי (ר' ת"א (חי') 10603/96 שמחי דוד נ' המאגר הישראלי לביטוח, תק-מח 2003(1) 2784, 2803 ; ת"א (חי') 10234/96 יוסרא אבו מוך ואח' נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(2) 6603, 6618 – בשניהם נדחתה טענה בדבר יישום פסק הדין בעניין אבני ציון על תובעים שעסקו במסגרות). מנגד, התובע מנהל מסגריה עצמאית, וחלק מעבודתו היא בפיקוח ובפן העסקי של המסגריה.

ב. התובע לא הביא כל ראיה ממנה ניתן ללמוד כאילו בענף בו הוא עובד קיים נוהג באשר לגיל פרישה מאוחר יותר ולפיכך טענתו לענין זה לא הוכחה (ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף – כרך א, מהדורה חמישית, עמ' 362).

ג. פסק הדין בעניין אבני ציון ניתן בטרם נחקק חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, אשר העמיד את גיל הפרישה על 67 שנים, במקום 65 עובר לו. סבורה אני, כי משהעלה החוק את גיל הפרישה הסטטוטורי, הרי שהצטמצם אותו הפער אשר הצדיק את התערבות בית המשפט במקרים כדוגמת פסק הדין אבני ציון.

אשר על כן, ובהעדר טעמים לסתור, אני קובעת כי יש לחשב את הפסד השתכרותו של התובע לעתיד עד הגיעו לגיל 67.

28. החל מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67, יגיע הפסד השתכרותו לסך כולל של 422,590.8 ₪ (לפי 1952.3 ₪ לחודש, שהם 15% משכרו הממוצע עובר לתאונה והמשוערך לפי 80%, ולפי מקדם היוון 216.459).

הפסד פנסיה ותנאים סוציאליים
29. אינני פוסקת לתובע פיצוי בגין הפסד פנסיה ו/או תנאים סוציאליים, כיוון שטענה זו, שהועלתה בסתמיות בכתב התביעה, נזנחה על-ידי התובע בהמשך וממילא לא הוכחה.

נזק שאינו ממוני
30. לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך של 150,000 ₪ בגין נזקים לא ממוניים, וזאת לנוכח תקופת אי הכושר שנקבעה לו, אובדן יכולתו לעסוק בתחביביו (כגון צלילה ודייג תת מימי) והתפרצויות הזעם וחוסר הסבלנות מהם הוא סובל לאחר התאונה ואשר פוגעים במרקם יחסיו עם בני משפחתו.
מנגד טוענות הנתבעות, כי התובע היה אדם חם מזג גם עובר לתאונה, וכי מצבו הנפשי באותה תקופה הושפע גם מפטירתו של אביו.

לעניין זה, שוכנעתי כי היקף הפגיעה אותו מתאר התובע הוא מוגזם ביחס למצבו האמיתי. כך, בחקירתה הנגדית העידה אשתו של התובע כי גם לפני התאונה נטה בעלה להתקפי זעם, אף כי במידה פחותה (עמ' 35 לפרוטוקול):

"ש: אמרת שההתפרצויות שלו הם בלי שום פרופורציות.
ת: יחסית למקרה שקורה זה לא הגיוני שככה בו אדם ינהג.
ש: האם יתכן שזה גם בלי פרופורציה למה שהיה לפני התאונה
ת: לפני התאונה זה לא היה ככה
ש: האם נכון שגם לפני התאונה הוא היה עצבני, וזועם
ת: לא ככה"

זאת ועוד, התובע לא הוכיח באיזו תדירות (אם בכלל) נהג לצלול בטרם התרחשות התאונה.

עם זאת שוכנעתי, כי כאבי הראש והמגבלות הקוגנטיביות וההתנהגותיות מהן סובל התובע משפיעות בהכרח על איכות חייו ועל יחסיו עם הקרובים לו. על כן, ובשים לב לתקופת אי הכושר הממושכת בה שהה התובע, אני פוסקת לו פיצוי גלובאלי בסך של 60,000 ₪ להיום בגין נזק לא ממוני.

עזרת הזולת בעבר ובעתיד
32. התובע תבע פיצוי עבור עזרת הזולת בסך כולל של 100,000 ₪ לעבר ולעתיד.
אשתו של התובע העידה, כי בשמונה-תשעה חודשים שלאחר התאונה, נזקק התובע לעזרתה האינטנסיבית. יודגש, כי אשתו של התובע היא עקרת בית והתובע לא פנה לקבלת סיוע מגורם חיצוני כלשהו.

33. מקובל עליי, כי בחודשים הסמוכים לאחר התאונה היה התובע מוגבל בפעילויותיו ונזקק לעזרת בני משפחתו. אולם, הלכה היא כי אין מקום לפסוק פיצוי עבור עזרת קרובים הניתנת מתוך הדאגה השוררת בין קרובי משפחה (ע"א 810/81 לוי נ' מזרחי, פ"ד לט(1) 477, 493; ע"א 327/81 ברמלי נ' חפוז, פ"ד לח(3) 580, 588). עם זאת שוכנעתי, כי אשתו של התובע נדרשה להקדיש זמן רב יותר לטיפול בו, ואני מעריכה את הפיצוי בעבור החודשים בהם נזקק התובע לסיוע משמעותי מבני משפחתו בסכום גלובאלי של 8,000 ₪ להיום.

35. לאחר מועד זה ולעתיד, ובשים לב לשיעור הנכות התפקודית שפסקתי לתובע ולעובדה כי אינו מוגבל בביצוע מטלות הבית (ואף למעלה מכך - התובע נטל חלק פעיל בבניית ביתו החדש), באתי למסקנה כי ככל שנזקק התובע לעזרת צד ג', הרי שמדובר בעזרה הניתנת על ידי משפחתו הקרובה ואשר לא כרוך בה הפסד השתכרות פוטנציאלי עבור מי מהם. עזרה זו היא בגדר עזרה הניתנת במסגרת חיי משפחה תקינים, ואינה מחייבת מאמץ חריג ויוצא דופן המצדיק פסיקת פיצוי (ד' קציר, פיצויים בשל נזקי גוף – כרך א', מהדורה חמישית, עמ' 836-835).

על כן, סה"כ הפיצוי בראש נזק זה, דהיינו עזרת צד ג' לעבר ולעתיד, יעמוד על 8,000 ₪ להיום.

הוצאות שונות
36. התובע טוען, כי כתוצאה מן התאונה נגרמו לו הוצאות שונות לצרכי ניידות ורכישת תרופות. כן מבקש התובע כי יוחזרו לו ההוצאות שהוציא לשם קבלת חוות דעת רפואיות ואיתור חומר רפואי להכנת התביעה ולהגשתה, בסך כולל של 4,133 ₪ ליום הוצאתן. לכן, מבקש התובע פיצוי כולל בסך 35,000 ₪.

37. שוכנעתי, כי יש לשפות את התובע בגין ההוצאות אשר הוכח כי הוציא לקבלת חוות דעת רפואיות ואיתור חומר רפואי, כדלקמן: חוות דעת פרופ' אברמסקי - שולמו 1,600 ₪ ביום 20.9.98 (ת/15א'), ובשערוך להיום: 2460.9 ₪ ; איתור תיעוד רפואי - שולמו 109 ₪ ביום 4.10.00 (ת/15ב'), ובשערוך להיום: 144.1 ₪ ; איתור תיעוד רפואי - שולמו 84 ₪ ביום 11.12.00 (ת/15ג'), ובשערוך להיום: 110.3 ₪ ; חוות דעת ד"ר שלוסברג - שולמו 2,340 ₪ ביום 22.10.99 (ת/15ד'), ובשערוך להיום: 3230 ₪. סה"כ ההחזרים מסתכמים לסך של 5,945.3 ₪ להיום.

38. בנוגע לשאר ההוצאות שנגרמו לתובע, לרבות הוצאות נסיעה ותרופות, אני פוסקת לתובע פיצוי גלובאלי לעבר ולעתיד בסך של 15,000 ₪ להיום.

תגמולי המל"ל
39. המל"ל הכיר לתובע בתקופת אי כושר החל מיום התאונה ועד ליום 15.6.1997. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה לתובע נכות צמיתה של 10% החל מיום 1.12.1997. בהתאם לקביעות אלה, שולמו לתובע התגמולים הבאים (ת/נ/ד'): במהלך החודשים ינואר-מאי 1997 שולם סך כולל של 5,455 ₪, ובסה"כ כשהם משוערכים להיום ובתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה - 9,621.6 ₪ ; במהלך החודשים יולי-נובמבר 1997 שולם סך כולל של 1,347 ₪, ובסה"כ כשהם משוערכים להיום ובתוספת ריבית חוקית מאמצע התקופה - 2,223.6 ₪; ביום 4.1.1998 שולם לתובע מענק בסך 6,646 ₪ ובשערוך להיום - 10,750.6 ₪.
אם כן, סך תגמולי המל"ל אשר יש לנכות מן הפיצוי לו זכאי התובע, עומד על 22,595.9 ₪.

סוף דבר
40. לסיכום, אלה הפיצויים שאני פוסקת לתובע:
א. בגין הפסדי שכר בעבר 383,730.1 ₪
ב. בגין הפסדי שכר בעתיד 422,590.8 ₪
ג. בגין כאב וסבל 60,000 ₪
ד. בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד 8,000 ₪
ה. בגין הוצאות שונות 20,945.3 ₪
סה"כ 895,266.2 ₪
מסכום זה יש לנכות אשם תורם של התובע, בשיעור 12% - 107,432 ₪.
וכן יש להפחית את תגמולי המל"ל בסכום של - 22,595.9 ₪
סה"כ יתרה לתשלום 765,238.3 ₪.

41. כל הסכומים שחישבתי לעיל הוצמדו למדד הידוע ביום 15/8/05, ולפיכך יש להצמידם למדד זה.
אני מחייבת, אם כן, את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכום של 765,240 ₪ כשהם משוערכים כמפורט לעיל. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 17% ממנו ובצירוף מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 15/8/05 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ט"ו בחשון, תשס"ו (17 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.
שושנה שטמר
, שופטת
000451/00א 051 שחר








א בית משפט מחוזי 451/00 אשר ביטון נ' אגמו בע"מ,ורגוס בע"מ (פורסם ב-ֽ 17/11/2005)