פסקי דין על עו"ד רחלי שור | פסקי דין על עו"ד שרה כהן | פסקי דין על יורם בן שטרית | פסקי דין על שריתה בן שטרית |

21737-12/16 א     21/12/2018




א 21737-12/16 עו"ד רחלי שור, עו"ד שרה כהן נ' יורם בן שטרית, שריתה בן שטרית








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 21737-12-16 שור(מנהל עיזבון) ואח' נ' בן שטריט ואח'



לפני
כבוד השופט עמית יריב


התובעות והנתבעות שכנגד:

1. עו"ד רחלי שור
2. עו"ד שרה כהן
מנהלות עיזבון המנוח מלך פבר ז"ל


נגד


ה
נתבעים והתובעים שכנגד
:

1.יורם בן שטרית

2.שריתה בן שטרית
ע"י ב"כ עו"ד עמיר ליבונטין

פסק-דין

לפני תביעה ותביעה שכנגד לסילוק יד ממקרקעין ובצידן תביעות כספיות.

מלך פבר ז"ל (להלן: "המנוח") הוא הבעלים הרשום של קרקע בגוש 6929 חלקות 151-150 הממוקמת בין הרחובות שמעון רוקח 24 ואמזלג 41, בשכונת נווה צדק בתל אביב (להלן: "המקרקעין"). התובעות מונו כמנהלות עיזבון זמניות על עזבונו של המנוח על פי צו בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 2.6.2015.
הנתבעים הם הבעלים הרשום של נכס מקרקעין הנמצא ברחוב שמעון רוקח 26 תל אביב יפו, והרשום כחלקה 149 בגוש 6962.

התביעה העיקרית
טענות התובעות
התובעות טוענת כי המנוח נפטר בשנת 1954. לאחר פטירתו, עברה אלמנתו, חיה פבר ז"ל, להתגורר בבית אבות בתל אביב, שבו התגוררה עד פטירתה בשנת 1958.
התובעות מוסיפות כי למנוח ולאשתו היו ארבע בנות אשר הלכו לעולמן, ובשלב מסוים, פנתה נכדתם, גב' יהודית זאקי-לאופר, המתגוררת בצרפת, אל התובעת 2, סיפרה לה כי למיטב ידיעתה, רכש סבה נכס מקרקעין בתל-אביב – יפו, וביקשה את עזרתה באיתורו. בעקבות זאת, החלה התובעת 2 לנסות ולאתר את נכס המקרקעין נושא הליך זה.
התובעות טוענות כי הן אתרו את תיק העיזבון מספר 1384/56 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, שממנו עולה כי בעבר מונו שני מנהלי עיזבון, אשר ככל הנראה נפטרו זה מכבר. התובעות מוסיפות כי מנהלי עיזבון אלו טיפלו במקרקעי המנוח ועשו שימוש בכספים שהגיעו מהשכרתו לצורך החזקתה של אשת המנוח בבית האבות ולצורך טיפולים רפואיים בעבורה. ברם, לאחר פטירתה – הופסק הטיפול בתיק העיזבון ומקרקעי המנוח נותרו ללא פיקוח וללא טיפול במשך שנים ארוכות.
לטענת התובעות, ביום 16.9.2013 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז צו ניהול על ידי האפוטרופוס באשר לחלקה 150 בלבד והצו נרשם בלשכת רישום המקרקעין ביום 1.12.2013. ביום 21.12.2015 נרשם בחלקה
150 ו- 151 צו מינוי מנהלי העיזבון על מקרקעי המנוח.
התובעות טוענות כי מבדיקה שנערכה במקרקעי המנוח עלה כי במקרקעין קיימות שתי פלישות – האחת בחלקה 150 והשנייה בחלקה 151 כלהלן:
א.
באשר לפלישה בחלקה 150 – התובעות ניהלו הליך משפטי בבית משפט זה במסגרת ת.א 35329-01-16. ההליך הסתיים ב

פסק דין
פינוי בהסכמת הצדדים.
ב.
באשר לנכס בחלקה 151 – הגישו מנהלות העיזבון את התביעה שלפניי. בתביעה זו הן טוענות כי הנתבעים, המחזיקים במקרקעין הסמוכים למקרקעי המנוח, פלשו לתוך מקרקעי המנוח, בנו בחלקים מהם הרחבות לדירתם, ובין היתר עושים במקרקעי המנוח שימוש כגינה, מחסן וסככה (להלן: "הנכס").
לטענת התובעות, בחודש בפברואר 2016 הן פנו אל הנתבעים ודרשו את פינויים מהנכס, אולם חרף פגישה שהתקיימה עם הנתבע 1 וחרף מכתב תזכורת נוסף שנשלח אל הנתבעים בחודש מרץ 2016 – לא פינוי הנתבעים את הנכס והם מחזיקים בו עד היום.

על כן, התובעות טוענות כי הנתבעים מחזיקים בנכס שלא כדין ובנסיבות אלה יש להורות על סילוק ידם ממנו. בנוסף, טוענות התובעות כי על הנתבעים לשלם דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשו בנכס בשבע השנים האחרונות על סך של 161,257 ₪.
התובעות מבקשות היתר לפיצול סעדים, בכדי שיכולו לתבוע בגין דמי שימוש ראויים עבור מלוא התקופה שבה עשו הנתבעים או מי מטעמם שימוש בנכס, לרבות התקופה שלאחר הגשת כתב התביעה ועד לפינוי הנכס בפועל, וכן לשיפוי בגין הנזקים שנגרמו לעיזבון המנוח עקב השימוש האמור, כאשר סכומי התביעה הכספית יתבררו, יגובשו ויכומתו.
טענות הנתבעים
הנתבעים טוענים כי בהתאם לתכנית מפורטת 2277 מיועדת חלקה 151 לצורכי ציבור, כאשר עיריית תל אביב תפסה חזקה בפועל בקרקע ובנתה בה מקלט ציבורי תת קרקעי, וכן כניסה חיצונית למקלט על פני הקרקע.
לטענת הנתבעים, משמדובר במקרקע המיודעת להפקעה לשימוש ציבורי, ולאור העובדה כי העירייה כבר תפסה חזקה בקרקע – אין לעיזבון המנוח עוד כל זכויות חזקה בקרקע ולפיכך אין הוא זכאי לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים מהנכס.
הנתבעים טוענים עוד כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות מאחר שהקרקע הייתה נטושה ומוזנחת במשך שנים רבות והפכה למפגע קשה לכל הדיירים המתגוררים בסמוך לקרקע כאשר הושלכו בה גרוטאות ופסולת, וכפועל יוצא שימשה גם כמחסה לבעלי חיים שונים.
הנתבעים מציינים, כי הואיל וסברו שהמנוח הוא הזכאי להחזיק בנכס, לאור העבודה כי הוא רשום בספרי המקרקעין כבעליו, הם ניסו לאתר את יורשיו אולם לא אותר כל אדם המנהל את הנכס ולכן החלו לפני כעשר שנים לטפל בקרקע בעצמם.
הנתבעים טוענים כי ניקו וגידרו את הנכס, כאשר לצורך ביצוע פעולות אלו השקיעו סך של 150,000 ₪. לטענת הנתבעים, הם משתמשים בנכס החל מהמועד בו הושקעו על ידם הכספים כאמור, לשימושים שונים כגון מחסן ומשטח לתליית כביסה.
לטענת הנתבעים, זמן קצר לאחר שנוקה הנכס וגודר, פנו אליהם נציגי עיריית תל אביב והודיעו כי הקרקע היא שטח ציבורי בחזקת העירייה, וכי לאחר משא ומתן בין הצדדים הוחלט שהם ימשיכו להחזיק בנכס לצורך שימושם ובכך ימנעו את המפגעים בו.
התובעים טוענים כי במשך השנים שחלפו, לא פנה אליהם איש מטעם המנוח בדרישה כלשהי ביחס לנכס. הנתבעים מוסיפים כי השקיעו כספים רבים בכנס, וכעת בחלוף השנים, ובהתחשב בהשקעה שנעשתה על ידם – התובעות מנועות לסלק את ידם מהנכס בלא שישבו להם את מלוא השקעתם.
התביעה שכנגד
טענות התובעים שכנגד (להלן: "הנתבעים")
הנתבעים טוענים כי במשך למעלה מעשרים שנה הם סובלים מנזילות קשות ממקרקעי המנוח לביתם, והואיל שלא ניתן היה לאתר את המנוח – ביצעו עבודות רבות בשטח בכדי לתקן את המפגע ולאפשר מגורים סבירים בביתם.

הנתבעים מציינים, כי בהתאם לחוות דעת השמאי י.ש אביטל מיום 19.1.2017, עלות התיקון בגין נזקים אלו עומד על סך של 24,650 ₪, אולם מאחר שמדובר בתיקון חוזר ודומה לתיקונים שנעשו על ידם לאורך השנים הם מעמדים את עלות התיקונים בגין שבע השנים האחרונות בסך של 172,550 ₪.
הנתבעים מבקשים ליתן צו עשה המורה לתובעות לתקן את כל הדרוש, לבצע אטימה של גג מקרקעי המנוח ולגזום את הצמחייה כך שתפסק הנזילה לביתם.
הנתבעים טוענים כי בהתאם לתשריט המידה המצורף כנספח ו' לכתב התביעה שכנגד, קיימת פלישה בשטח נכס שבבעלות המנוח לשטח חלקה 149 השייך להם, ולכן על המנוח או מי מטעמו להרוס כל בניה שנעשתה בשטח החלקה השייכת להם, ולסלק את ידו משם.
בנוסף לאמור לעיל, הנתבעים דורשים כי המנוח או מי מטעמו ישלם להם את הסך של 150,000 ₪ בגין ניקוי, ריצוף וגידור הנכס.
טענות הנתבעות שכנגד (להלן: "התובעות")
התובעות טוענות כי חלקה 151 אינה בבחינת קרקע פנויה, שכן בעבר היתה חלקה זו חלק מחלקה 150, אשר היתה מושכרת לצדדים שלישיים, וכעת היא מוחזקת שלא כדין על ידי הנתבעים.
לטענת התובעות, הכניסה המקורית לביתם של הנתבעים היא מרחוב שמעון רוקח 26 ולא מרחוב אמזלג 41, כך שהחלקה הגובלת ברחוב אמזלג 41 וגובלת אף בחלקה 151 היא חלקה 148 – שכלל אינה בבעלות המנוח, וכפי הנראה הנתבעים השתלטו גם על חלקה זו.
התובעות מציינות כי חלקה 151 כלל אינה צמודה לחלקה 149 שבבעלות הנתבעים, אלא לחלקה 148, וככל שמצב החלקה הפריע בדרך כלשהי לנתבעים, הרי שעמדו בפני
הם האמצעים החוקיים לטפל בכך, ואין הדבר מהווה משום הצדקה לפלישה בלתי חוקית לחלקה שאינה בבעלותם ושימוש בה כמנהג בעלים.
התובעות טוענות כי מביקור בבית הנתבעים עולה שאינם סובלים, כהגדרתם, מהחלקות שבבעלות המנוח, אלא שהם למעשה נהנים מפלישה לשטחים שאינם שלהם ובכך מגדילים באופן משמעותי את ביתם ואת חצר ביתם.
בעניין זה טוענות התובעות כי הנתבעים לא עשו כל ניסיון לאתר את המנוח, שכן לא פנו בהתאם לנדרש לאפוטרופוס הכללי על מנת להפנות את תשומת ליבו לעובדה כי מדובר בנכס עזוב הדורש טיפול. מכאן, שלטענת התובעות הנתבעים העדיפו להשקיט את העניין ולפלוש באופן בלתי חוקי לחלקה 151 לעשות בה שימוש לצרכיהם ולהנאתם.
בכל הנוגע לטענות לרטיבות, התובעות טוענות כי חוות הדעת שצירפו הנתבעים מעלה כי המקור לרטיבות בדירתם היא נשירה של עלים מעצים הממוקמים בחלקה 150 לפתח הניקוז של המרזבים. לטענת התובעת, גם ללא שיתוף פעולה מצד מי שהחזיק בחלקה 150 (אשר ניתן נגדו

פסק דין
לפינוי) היו יכולים הנתבעים לפתור את הבעיה בנקל, באמצעות ניקוי ופינוי עלים מפתחי הניקוז. התובעות מוסיפים כי הימנעותם מלעשות היא רשלנות תורמת מוחלטת לנזקים שנגרמו להם, המוכחשים כשלעצמם.
בכל הנוגע לטענות לנזקים שנגרמו לביתם, התובעות טוענות כי הטענה לפיה נדרשו הנתבעים לבצע תיקונים דומים במשך עשרים שנה היא מופרכת ומוכחשת, זאת מאחר שמדובר בתיקונים חד פעמיים כגון – התקנת קולטי שמש, חיפוי הגג וכד', שנעשו לפני שנים רבות וחלה התיישנות על הוצאות אלה, ולכן החישוב שערכו הנתבעים נעשה לצורך ניפוח כתב התביעה שכנגד.
מכאן, שלטענת התובעות לא די בכך שהנתבעים פלשו שלא כדין לחלקה שאינה שלהם, כעת הם תובעים על ביצוע עבודות שהשקיעו לכאורה בקרקע, תוך שהם נהנים מהשקעות אלו על חשבון המנוח, וממילא היו ההשקעות לצרכיהם ולהנאתם בלבד, ואין להם כל זכות לתבוע הוצאות אלה מעיזבון המנוח.
בכל הנוגע לטענת הפלישה, התובעות טוענות כי לא קיימת כל פלישה מחלקה 150 לחלקה 149, וכי מדובר בנכסים שנבנו לפני שנים רבות בהתאם למצב החלקות המקורי. התובעות מוסיפות כי הנתבעים רכשו את נכסם בחלקה 149 כאשר הבנים היו בנויים וגבול החלקות היה מסומן באופן ברור שלא ניתן לשינוי.

דיון והכרעה
השאלות הטענות הכרעה בהליך שלפני הן:
א.
האם הנתבעים פלשו למקרקעי המנוח?
ב.
בהתאם לסעיף א' האם על הנתבעים לשלם לתובעות דמי שימוש ראויים עבור השימוש במקרקעי המנוח, ואם כן כמה?
ג.
האם מקרקעי המנוח פלשו למקרקעי הנתבעים?
ד.
האם יש לקבל את טענות הנתבעים ביחס לכספים שהשקיעו לכאורה בנכס?
אדון בשאלות לפי הסדר.
האם הנתבעים פלשו למקרקעי המנוח
מעיון בנסח רישום המקרקעין עולה כי המנוח הוא הבעלים של חלקות 150 ו- 151 במקרקעין (ראו נספחים א'1 ו- א2' לכתב התביעה המתוקן). סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") קובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתכנו. מכאן, שאין מחלוקת כי המנוח הוא הבעלים הבלעדי של המקרקעין וככל שהנתבעים טוענים כי יש להם זכות להחזיק בחלק מהמקרקעין -
הרי שנטל ההוכחה מונח על כתפיהם, ומדובר בנטל כבד.
כבר בנקודה זו אציין כי בכל הנוגע לטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים, הרי שהמנוח רשום כבעלים של המקרקעין לאחר הסדר, כך שלא ניתן להעלות טענות אלו כנגד זכויות קנייניות כלשהן במקרקעין.
גם טענת השיהוי אינה יכולה לעמוד ולהקנות לנתבעים זכויות כלשהן במקרקעין: ההלכה הפסוקה קובעת, כי תובענה תידחה מחמת שיהוי במקרים חריגים ונדירים, כאשר הימנעות מנקיטת הליך מלמדת על זניחת הזכות, וכאשר הצד שכנגד שינה מצבו לרעה (
ראו
ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז
(5) 433, 446 (2003)). ממילא, טענת השיהוי יכולה לחול רק ביחס לרכיב הכספי, שהרי עם חקיקת חוק המקרקעין, בוטל מוסד ההתיישנות הרוכשת במקרקעין, ואם אין בהתיישנות כדי להקים זכות קניינית במקרקעין – הרי שמקל וחומר לא ניתן להחיל זכות קניינית מכוחה של טענת שיהוי.
הנתבעים אינם מכחישים כי הם עושים שימוש בנכס הממוקם בחלקה 151, אך טוענים כי קיבלו רשות מאת עיריית תל אביב לעשות שימוש בנכס וזאת נוכח היותו נכס ב"ייעוד ציבורי" שהופקע על ידי העירייה. לחילופין, טענו הנתבעים כי מאחר שלא איתרו את המנוח או מי מטעמו, הם טיפלו בשטח שהיה מטרד בעבורם. שתי טענות אלו אינן יכולות לעמוד, ואבאר.
בכל הנוגע לטענת רשות מהעירייה, אין מחלוקת בין הצדדים כי המקרקעין מיועדים מבחינה תכנונית לצרכי ציבור, אולם ייעוד תכנוני של מקרקעין אינו מפקיע זכויות קנייניות כלשהן ולא מעניק זכות קניינית לרשות כלשהי. קרי – ייעוד המקרקעין לחוד, ושאלת הבעלות בהם לחוד. אילו הופקעו המקרקעין, אזי לא היה כל קושי להציג ראיה לכך: בדמות הערת אזהרה במרשם המקרקעין, פרסום ברשומות של הודעת ההפקעה וכן הלאה. בנסח הרישום לא רשומה כל הערה בדבר הפקעה, ולא הוצגה ולו ראשית ראיה לטענה כי לעיריית תל-אביב – יפו יש זכות כלשהי בנכס. דין טענה זו להידחות אפוא.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם אם היו מוכיחים הנתבעים כי מדובר בנכס שהופקע - אין בכך כדי להקנות לנתבעים זכויות בו, אלא לגורם המפקיע.
גם טענת הנתבעים כי העירייה נתנה להם רשות לעשות שימוש במקרקעין אינה יכולה לעמוד, שכן לא נתמכה בכל ראיה עצמאית, למעט גרסתם של הנתבעים עצמם, שמשקלה מוגבל (וראו ס' 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). מאחר שעיריית תל-אביב – יפו היא רשות ציבורית, חזקה כי אילו הייתה נותנת רשות מפורשת לנתבעים לעשות שימוש במקרקעין, היה לכך תיעוד. אלא שלא זו בלבד שלא הוצגה כל ראיה המאפשרת לקבוע כי אכן, כטענת הנתבעים, התירה להם העירייה את השימוש, הנתבעים אף לא זימנו לעדות כל נציג מעיריית תל-אביב – יפו שיכול היה לאשש את טענתם זו. על כן אני דוחה את הטענה בדבר רשות שנתנה עיריית תל-אביב – יפו לנתבעים לעשות שימוש במקרקעין.
בכל הנוגע לטענה הנתבעים כי הם משתמשים בנכס מאחר שלא איתרו את המנוח (או כי יורשי התובע ויתרו במכוון על רכוש זה – ראו סעיף 11 לסיכומי הנתבעים), הרי שדי בדרישת התובעות, אשר באות בנעלי המנוח, לפנות הנכס ולמצות את זכויות המנוח - בכדי לשלול את חזקת הנתבעים בכנס. יתרה מכך, גם התעלמות ממקרקעין ואף הזנחה מכוונת של הבעלים - לא מפקיעה זכויות קנייניות ובוודאי שאינה מקימה זכויות לפולש.

אעיר בקצרה – כי בכל הנוגע לטענת "בני רשות" שעלתה בסיכומי הנתבעים, הרי שהם התייחסו למקרים מהפסיקה בהם אדם נדרש לפנות נכס לאחר שניתנה לו רשות על ידי בעל המקרקעין לעשות בו שימוש, ולא כבענייננו – כאשר הנתבעים עשו דין לעצמם ופלשו למקרקעין בלי נטילת רשות.
בכדי שאוכל לקבל טענה זו היה
על הנתבעים היה לעמוד בשני תנאים: האחד – להוכיח כי הם מחזיקים זמן ממושך בנכס, והשני – ידיעה של המנוח או מי מטעמו מבלי שעשה דבר כדי לפנותם. מאחר שאין מחלקות כי הנתבעים לא קיבלו מעולם רשות מאת המנוח או יורשיו לעשות שימוש בנכס (שכן הם מעידים בעצמם שלא שוחחו עם מי מיורשי המנוח – ראו עמ' 30 ש' 11-10 לפרוטוקול). מאחר שבעלי המקרקעין (יורשי המנוח) לא ידעו כלל על דבר קיומם של המקרקעין, ממילא לא ניתן לקבוע כי הם ידעו – במועד כלשהו לפני מינוי מנהלות העיזבון – על הימצאותם של הפולשים במקרקעין, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הימנעות הבעלים מפעולה משמיעה רשות מכללא להחזקה במקרקעין, וגם טענה זו נדחית.
הניסיון של הנתבעים להציג מצג כאילו "בלית ברירה" סיפחו לעצמם את הנכס שהיווה מטרד עבור דיירי הרחוב – לא יכול להצדיק את מעשיהם הבלתי חוקיים ואת פלישתם לנכס. ככל שהמקרקעין היוו מטרד, יכלו הנתבעים לפנות לעיריית תל אביב או לנסות ולאתר את בעלי המקרקעין.

בהקשר זה
אציין, כי אף שהנתבעים טענו כי פנו לעירייה פעמים רבות לצרוך טיפול במטרד אך לא נענו, הנתבעים לא הציגו כל ראיה המצביעה על פניה שכזו לעירייה: לא מכתב למחלקת התברואה או לאגף הפיקוח, לא תרשים שיחה למוקד העירייה, אף לא ראשית ראשיתו של תיעוד. מכאן, שהמסקנה המתבקשת היא שהנתבעים לא "טיפלו" בכנס לצורך הסרת המטרד – אלא תפסו חזקה בנכס ופלשו אליו לצורך שימושם והנאתם הפרטית.
זאת ועוד, הנתבע הודה כי עיין בתיק העיזבון של המנוח עוד בשנת 2001 (ראו עמ' 28 ש' 19-18 לפרוטוקול), כך שאין ספק כי כבר אז ידעו הנתבעים כי המנוח הוא הבעלים של הנכס אך עובדה זו לא מנעה מהם לפעול לפינוי הנכס או לחילופין להודיע על קיומו של נכס עזוב לאפוטרופוס הכללי, כפי שנדרש בסעיף 5 לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978.
מכאן, שלא רק שהנתבעים לא הוכיחו כי הם מחזיקים בנכס ברשות – אלא שהוכח כי הם פלשו באופן מודע לנכס ונהגו בו מנהג בעלים ונהנו ממנו משך שנים רבות. על כן – הנתבעים מחזיקים בנכס הממוקם במקרקעי המנוח ללא זכויות שבדין, ויש להיעתר לדרישת התובעות לפנותם ממנו.
דמי שימוש ראויים
משהוכח כי אין לנתבעים כל זכות בנכס ומעמדם כפולשים , ומאחר שהנתבעים קיבלו טובת הנאה מעצם השימוש בנכס על חשבונו של המנוח - הרי שיש לחייבם בדמי שימוש ראויים בעבור שבע השנים שלפני הגשת התביעה (שהיא כאמור תקופה קצרה יותר מהתקופה שבה החזיקו הנתבעים בנכס) קרי – מחודש יוני 2010 ועד חודש יוני 2016.

הנתבעים חזרו בסיכומיהם על שתי הטענות שהעלו בכתבי טענותיהם והן: השקעה בנכס בסך
150,000 ₪ עבור ניקוי, גידור וריצוף, וכי השימוש שנעשה על ידם בשטח מקרקעי המנוח הוא שולי בלבד – "
מחסן קטן ומתקן כביסה
" וזאת כדי למנוע פלישה של זרים לשטח (ראו סעיף 20 ו – 24 לסיכומי הנתבעים).
טענות אלו של הנתבעים אינן מתיישבות זו עם זו:
מצד אחד טוענים הנתבעים כי עשו שימוש שולי וזניח בנכס, אך מצד שני טוענים כי השקיעו בו סכומים רבים. ספק אם אדם (ובוודאי אדם המעיד על עצמו כי הוא בעל יכולת כלכלית דלה – וראו לעניין זה סעיף 15 לתצהיר הנתבע 1) היה משקיע סכום ניכר של 150,000 ₪ רק לצורך הכשרת המקום לתליית כביסה ומחסן, וסביר אפילו פחות שהיה משקיע סכום ניכר שכזה רק לשם הסרת מטרד כנטען.
הנתבעים טענו עוד, כי מאחר שהמקרקעין הם בייעוד ציבורי, על דמי השימוש להיות נמוכים מאלה הנקבעים בגין מקרקעין בייעוד מגורים. אין בידי לקבל טענה זו. הנתבעים עשו שימוש במקרקעין למטרת מגורים. דמי השימוש שבהם יש לחייבם צריכים לשקף את ההנאה שצמחה להם מן המקרקעין, גם אם השימוש שעשו בהם – מנוגד לייעוד התכנוני.
התובעות הגישו את חוות דעתו של השמאי עופר נקש, אשר הסתמך על מפת מדידה שהוגשה באמצעות מודד, וערך ביקור במקום. חוות דעתו של מר נקש הייתה יסודית מאוד, הוא עמד היטב בחקירה הנגדית, והנתבעים לא הגישו חוות דעת נוגדת. מכל הטעמים אלה, אני מאמץ את חוות דעתו של מר נקש לעניין קביעת דמי השימוש הראויים.
שקלתי תחילה לחייב את הנתבעים בדמי שימוש ראויים רק מהמועד שבו מונו מנהלות העיזבון, שהרי עד למועד זה – ממילא לא הייתה לעיזבון כל ידיעה על עצם קיומם של המקרקעין, ועל כן – התעשרותם של הנתבעים לא באה על חשבון העיזבון, אשר לא היה עושה שימוש אלטרנטיבי במקרקעין, ומכאן שלכאורה מתקיים כאן "זה נהנה וזה לא חסר". אלא שאני סבור כי קביעה כזו תהווה גמול על פלישתם של הנתבעים למקרקעין שלא כדין, ולא תרתיע פולשים עתידיים מפלישה למקרקעין. על כן, לטעמי, יש לחייב את הנתבעים בדמי השימוש הראויים לתקופה בת שבע שנים קודם להגשת התביעה.
בהתאם לחוות דעת השמאי עופר נקש, דמי השימוש הראויים עבור התקופה המצוינת לעיל, מסתכמים בסך של 128,133 ₪
.
יוער עוד, כי הנתבעים לא הוכיחו בראיות טובות את ההיקף הכספי של השקעותיהם במקרקעין, ובוודאי לא הוכיחו כי השקיעו בהם סך 150,000 ₪ או אף סכום קרוב לכך. בנסיבות אלה, אינני רואה להפחית מסכום זה סכום של השקעה במקרקעין, ואינני נדרש לשאלה אם הנתבעים זכאים, תיאורטית, לקזז השקעות נטענות כאמור, וראו לעניין זה סעיף 31 להלן.
האם מקרקעי המנוח פלשו למקרקעי הנתבעים
כאמור, הנתבעים טענו בכתב התביעה שכנגד כי לפי תשריט מדידה קיימת פלישה בשטח נכס שבבעלות המנוח לשטח חלקה 149 השייכת להם, ולכן על המנוח או מי מטעמו להרוס כל בנייה שנעשתה בשטח החלקה השייכת להם.
מלבד העבודה שהנתבעים זנחו טענה זו לאורך ההליך ובסיכומיהם, הרי שמלבד מפת המדידה, שהוגשה שלא באמצעות עורכה, ועל כן משקלה הראייתי אפסי (וראו לעניין זה החלטתי בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון), הרי שהנתבעים לא הציגו כל ראיה המעידה על חריגה כלשהי לשטחם - ולכן דין טענה זו להידחות.
הטענות הכספיות של הנתבעים
כאמור, הנתבעים טענו כי השקיעו בנכס 150,000 ₪, אולם טענה זו נטענה בעלמא, שכן הנתבעים לא הציגו כל ראיה או עדות להשקעותיהם. מתבקש היה כי הנתבעים, הטוענים כי השקיעו סכום ניכר, להציג קבלות או חוות דעת שמאית באשר לעלויות כלשהן שבהן נשאו, אך הם נמנעו מלעשות כן והסתפקו בטענות סתמיות, ולכן דין טענותיהם בעניין זה להידחות.
למעלה מן הצורך אציין, כי גם אילו ראיתי בנתבעים בני רשות בנכס, אף שכאמור לא כך הדבר, אזי זכותו של בר רשות לקבל פיצויים עבור השקעותיו בעת פינוי מהמקרקעין אינה זכות שבדין ואינה אוטומטית, שכן על מנת לזכות לפיצויים, היה על הנתבעים להצביע על הסכמתו המשתמעת של בעל הנכס – המנוח או יורשיו בעייננו, מה שכאמור לא אירע בענייננו.
בכל הנוגע לנזקי הרטיבות, הנתבעים צירפו חוות דעת שמאי מטעמם לפיה מקור הליקויים בדירתם הוא בחלקה 150 שבבעלות המנוח. אולם, חוות הדעת השמאית שצירפו אינה חוות דעת מהנדס, והיא מתייחסת לעלות תיקון הליקויים ולא למקורות הנזק.

מכאן שהנתבעים, אשר נטל ההוכחה לנזקים מוטל עליהם, לא הציגו ראיות מלבד חוות הדעת השמאית (שכאמור לבדה אינה יכולה לקבוע כי מקור הליקויים הוא מנכס שבבעלות המנוח) ועל כן - דין טענותיהם בגין נזקים אלו להידחות.
סוף דבר
הפועל היוצא הוא, אפוא כי התביעה העיקרית מתקבלת בעוד התביעה שכנגד נדחית במלואה.

המנוח הוא בעל המקרקעין, והתובעות, מכוח היותן מנהלות העיזבון, זכאיות לתבוע את סילוק ידם של הנתבעים מהנכס כפי שמוגדר בסעיף 9.ב לפסק הדין.

הנתבעים ישיבו לתובעות נכס זה כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, וזאת לא יאוחר מיום 1.4.2019, בשעה 12:00.
בנוסף, על הנתבעים לשלם לתובעות דמי שימוש ראויים עבור השימוש בנכס בסך 128,133 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

36.
הנתבעים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות ההליך, בסך 10,000 ₪
וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ש"ח. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
37.
התובעות עתרו להיתר לפיצול סעדים. ככל שהכוונה היא להגשת תביעה חדשה בגין דמי השימוש בין הגשת התביעה שלפניי ובין הפינוי בפועל – מדובר בעילה חדשה, אשר אינה טעונה היתר לפיצול סעדים. ככל שמדובר בתביעה בגין נזקים שנגרמו, ככל שנגרמו, למקרקעין, ואשר ניתן יהיה לבחון אותם רק לאחר פינוי המקרקעין – ניתן היתר לפיצול סעדים בהיבט זה בלבד, כמבוקש.

ניתן היום,
י"ג טבת תשע"ט, 21 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 21737-12/16 עו"ד רחלי שור, עו"ד שרה כהן נ' יורם בן שטרית, שריתה בן שטרית (פורסם ב-ֽ 21/12/2018)