פסקי דין על יואב אבן טוב |

589/98 עפ     04/01/1999




עפ 589/98 יואב אבן טוב נ' מדינת ישראל




בבית המשפט המחוזי בנצרת
פ ר ו ט ו ק ו ל

בפני
כב' ס. הנשיא: ע.ר. זועבי

ע.פ.: 589/98

המערער/ת/ים: יואב אבן טוב


- נ ג ד -

המשיב/ה/ים: מדינת ישראל

פ ס ק - ד י ן

.1 זהו ערעור המערער יואב אבן טוב
(להלן המערער) על פסק דינו של בית
משפט השלום (תעבורה) בטבריה, כב' השופט עדווי, שניתן במסגרת ת.פ.
4-08235/0ביום 1/7/98לפיו הורשע המערער לאחר דיון ארוך ונגזר
דינו.

.2 נגד המערער הוגש בפני
בית משפט קמא כתב אישום בו יוחס למערער
עבירות בגין אי מתן זכות קדימה בצומת ואי ציות לתמרור ב- 36
עבירות בניגוד לתקנות ( 64ג), ( 22א) לתקנות התעבורה.
בכתב האישום צויין כי המערער נהג ביום 26/7/94בשעה 12.50ברכב
מסוג פולקסווגן מספר 18-347-52בטבריה ולא ציית לתמרור ב- 36
המוצג בפני
ו ולא נתן זכות קדימה לרכב אחר שנכנס לצומת.

.3 בית משפט קמא נתן ביום 1/7/98הכרעת דין מנומקת אשר לפיה הרשיע
את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והוטל עליו קנס בסך 500
ש"ח או מאסר למשך 10ימים, כמו כן הוטל על המערער עונש של פסילה
על תנאי לתקופה של 2חודשים למשך שנה.
על פסק הדין הנ"ל הגיש המערער את ערעור הזה.

.4 טענות המערער:
א. המערער טוען כי התביעה לא הצליחה להוכיח קיומו של תמרור.
התביעה היתה חייבת להוכיח את כל היסודות העובדתיים המפורטים
בהגדרת "תמרור" לפי תקנה 1לתקנות.
לכן ומשום שדבר זה לא הוכח לפי טענת המערער עדיין לא עבר אל
שכמו הנטל להוכיח כי התמרור הוצב שלא כדין.

ב. המערער עוד טוען כי לא הוכח ע"י התביעה כי התמרור הוצב או
סומן על פי החלטה של הרשות; ראש העיר אצל את סמכותו כרשות
תמרור דבר שלא היה מוסמך לעשותו.

ג. המערער טוען לחילופין כי הוא מצדו עשה את כל הדרוש ממנו
ובכך יצא ידי חובתו.

ד. לחילופי חילופין העלה המערער את הטענה כי בית משפט קמא שגה
כאשר לא איפשר לו להמשיך ולהביא עדי הגנה.

ה. המערער טוען כי כב' השופט קמא טעה כאשר קבע בהכרעת דינו
שב"כ המערער לא חקר את עד התביעה בכלל על ביצוע העבירה ועל
נסיבותיה ולא ניסה לערער את אמינותו ומהימנותו.ב"כ המערער
שאל את עד התביעה אם יש לו זכרון עודף מעבר לרישומיו שנעשו
בזמן אמת, ועד התביעה ענה שאין לו זכרון כזה.

ו. על סמך הטענות הנ"ל, מבקש המערער לזכותו ולחייב את המדינה
בהוצאותיו ולחילופין להקל בעונש אשר הוטל על המערער.

.5 טענות ב"כ המדינה:
א. ב"כ המדינה טוען כי התביעה אכן עמדה בנטל הראיה והוכיחה כי
בצומת הוצב תמרור. ב"כ המדינה מסתמך על

פסק דין
שניתן בע.פ.
331/58בית משפט מחוזי בחיפה, אשר בו צויין בין היתר כי די
בעדותו של שוטר תנועה כי במקום הארוע הוצב תמרור כדי
שהתביעה תוכיח כי במקום הוצב תמרור. עד התביעה העיד כי הוא
ראה בעיניים שלו כי לפני המערער היה מוצג תמרור ב- 36ברור
לעיון ונמצא תקין לאחר בדיקה על ידו. עד התביעה לא נחקר
בכלל בקשר תאורו וצורתו של התמרור נשוא הערעור.

ב. עוד טוען ב"כ המדינה כי לפי הפסיקה (ע.פ. :)331/58
"עצם הצבת התמרור הינה הוכחה לכאורה שכל הפורמליות הדרושה
לשם כך נתמלאה כחוק והטוען את ההפך עליו ההוכחה". לפי כך
טוען ב"כ המדינה כי במקרה שלנו קיימת חזקה שהתמרור הוצב
כדין ועל המערער להוכיח את ההפך.

ג. ב"כ המדינה טוען שב"כ המערער בעצמו הודיע בפרוטוקול בית
משפט קמא בעמ' 22שורה :3
"לאור החלטת כבודו אין לי עדים נוספים היום, וממילא לא היו
לי". לכן לא בית המשפט זה שמנע מהמערער להביא עדים נוספים
ולשאת בנטל כפי שהמערער טוען.

ד. ב"כ המדינה טוען כי העונש אשר הוטל על המערער הינו עונש קל
ביותר.

ה. לפי כך, מבקש ב"כ המדינה לדחות את הערעור.

.6 דיון:
עיינתי בטענות שני הצדדים והגעתי למסקנה כפי שאפרט כדלקמן:

א. האם הצליחה התביעה להוכיח את יסודות העבירה לפי תקנה ( 22א)
לתקנות?

תקנה ( 22א) לתקנות קובעת כי:
"עובר דרך חייב לקיים את ההוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה
הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא
כדין".

כדי להרשיע נאשם בעבירה בניגוד לתקנה הנ"ל על התביעה להוכיח
את היסודות העובדתיים לאותה תקנה. אחד מיסודות העבירה הוא
קיומו של תמרור.

נאשלת השאלה אם הוכח קיומו של תמרור?
תמרור לפי תקנה 1לתקנות הוא:
"כל סימון אות או איתות, לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור
המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת
רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או
להדריך עוברי-דרך".

בקשר לענין קיומו של התמרור ב- 36במקום הארוע רשם השוטר
אשר תפס את המערער בדו"ח ת/:1
"בהיותי עומד ברח' יהודה הנשיא מול לשכת... הבחנתי ברכב
הנ"ל אשר יורד בדרך הציונות ולא נותן זכות קדימה לרכב שעה
כאשר בדרך ולפניו מוצב תמרור ב- 36ברור לעין ונמצא תקין
לאחר בדיקה שלי. הנהג שעלה נאלץ לבלום בצומת ובכך מנע
תאונה...".

כמו כן, העיד השוטר בפני
בית משפט קמא מזכרונו (ראה הפרוט'
מיום 7/9/95עמ' :2
"בהיותי עומד ברח' יהודה הנשיא מצב סטטי בפיקוח תנועה
בתפקיד פיקחתי על תמרור ב- 36מדרך הציונות ליהודה הנשיא.
ראיתי תנועה שמאלה לרח' טרומפלדור. רכב שירד מכיוון דרך
הציונות ליהודה הנשיא לא נתן זכות קדימה לרכב שעלה כשלרכב
שמגיע מרח' הציונות יש תמרור ב- 36מוצב תקין...".

השוטר רשם בדוח והעיד באופן חד וחלק כי הוא ראה את התמרור
ב- 36מוצב במקום הארוע. למרות זאת לא טרח ב"כ המערער לחקור
את העד בחקירה הנגדית בענין זה ולא ניסה בכלל לקעקע את
דבריו הנ"ל של העד. לכן אין לו אלא להלין על עצמו. ועיינתי
בע.פ. 331/58פ"מ יח עמ' 243ואני מסכים עם הקביעה שנקבעה
שם כדלהלן:
"אין צורך כי הקטגוריה תביא עדות כי צורתו של תמרור הנדון
במשפט, תואמת את צורת התמרור כפי שפורסם ברשומות, די אם עד
מומחה לדבר זה, כגון שוטר תנועה, יעיד שבמקום היה מוצב
תמרור...". ועוד נקבע:
"עצם הצבת התמרור, הינה הוכחה לכאורה שכל הפורמליות הדרושה
לשם כך נתמלאה כחוק ,והטוען את ההפך, עליו ההוכחה".

כפי שציינתי לעיל, העד שהוא בעצם שוטר תנועה העיד כי במקום
הארוע היה מוצב תמרור ב- .36

ב"כ המערער לא קעקע ואפילו לא טרח לנסות לחקור את העד בקשר
לענין קיום התמרור.

בע.פ. 402/63כרך יח ( )3תשכ"ה נקבע ע"י בית המשפט העליון:
"נראה לי שאמנם יש הבדל עקרוני בין הוראה הקובעת חובה לציית
לתמרורים והמתארת את צורתם והוראתם (שהיא ללא ספק תקנה בת
פועל תחיקתי הצריכה פרסום ברשומות) לבין ההחלטה להציב תמרור
פלוני במקום אלמוני... למעשה, אין לראות בהצבת תמרור במקום
פלוני אלא יצירת הנתונים העובדתיים, שבקיומם נכנס החוק
לפעולה... אכן לא בהחלטה להציב תמרור יש לראות תקנה בת פועל
תחיקתי, אלא בחוק הקובע נורמה משפטית למקום בו הוצב
התמרור, ואילו ההחלטה להציב תמרור מגבשת נתון עובדתי שלגביו
מופעל החוק".

לפיכך, החלטה להציב תמרור אינה מהווה תקנה בת פועל תחוקתי
שצריכה פרסום ברשומות.

עיריית טבריה לא היתה חייבת לפרסם את המקום שבו הוצב תמרור
ב- 36באותה צומת.
ג-
לכן די בכך שעצם הצבת התמרור, הינה הוכחה לכאורה שכל
הפורמליות הדרושה לשם כך נתמלאה כחוק.
ב"כ המערער לא הוכיח את ההפך ולא יצא ידי חובתו.

המסקנה מהאמור לעיל היא שהתביעה הצליחה להוכיח את יסודות
העבירה לפי תקנה ( 22א) לתקנות. ותקנה 64ג, דהיינו הצליחה
להוכיח האשמות המיוחסות למערער בכתב האישום.

ב. טענת ב"כ המערער שבית משפט קמא שגה כאשר לא איפשר למערער
להמשיך ולהביא עדי הגנה, דינה להידחות.

ב"כ המערער הודיע בפני
בית משפט קמא ביום 12/5/98בפרוט'
עמ' :22
"לאור החלטת כבודו, אין לי עדים נוספים היום וממילא לא היו
לי".

ב"כ המערער לא ביקש להזמין עדים נוספים להפך הוא ביקש באותו
מעמד לסכם בכתב. ועל כן טענת ב"כ המערער שבית משפט קמא לא
איפשר לו להביא עדים אינה נכונה בנסיבות אלה.

.7 לאור כל האמור לעיל הגעתי למסקנה שבית המשפט קמא צדק בהרשיעו
המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום ודין הערעור על הכרעת הדין
להידחות.

ובאשר לעונש, העונש ובנסיבות הענין הינו סביר ואינו חמור ואין
מקום להתערב בו. בית המשפט קמא התחשב בכל הנסיבות כולל עבור הזמן
הרב והטיל עונש קל יחסית.

התוצאה היא שאני דוחה את הערעור.

ניתן היום 04/01/99בהעדר הצדדים. המזכירות תשלח העתק

פסק דין
זה
לצדדים.

-------------------
ע.ר. זועבי
, ס.נשיא

סנא חאמד
ל005898ך








עפ בית משפט מחוזי 589/98 יואב אבן טוב נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 04/01/1999)