פסקי דין על גריפאת/מחמד מחמוד | פסקי דין על גריפאת/גרידאת עלי | פסקי דין על גריפאת/גריהאת פיסל |

2282/03 פ     20/11/2005




פ 2282/03 מדינת ישראל נ' גריפאת/מחמד מחמוד, גריפאת/גרידאת עלי , גריפאת/גריהאת פיסל




61
בתי המשפט

פ 002282/03
בית משפט השלום חיפה
20/11/2005
תאריך:
כב' השופטת רחל חוזה
- סגן נשיא
בפני
:
המאשימה
מדינת ישראל

בעניין:
- נ ג ד -
הנאשמים
1 . גריפאת/מחמד מחמוד

2 . גריפאת/גרידאת עלי

3 . גריפאת/גריהאת פיסל
ב"כ המאשימה - עו"ד סמי איליה
הנאשמים - בעצמם
ב"כ הנאשמים - עו"ד בויראת עאדל
נוכחים:

פסק - דין

בכתב האישום שהוגש כנגד שלושת הנאשמים (להלן: "הנאשמים"), נטען כי ביום 3.6.01, בשעה 16:00, על רקע של סכסוך חקלאי בנושא בקר (להלן: "העדר"), נטלו הנאשמים מוטות ברזל ומקלות עץ במטרה לתקוף את מר יהושע כהן, מר יעקב פרומר ומר חסן גדיר (להלן: "המתלוננים").
בהמשך, הכה הנאשם מס' 2 את יהושע כהן בכבל ריתוך בחזהו ואיים עליו באומרו לו: "עכשיו אתה תמות". כן הפעיל דיסק חיתוך וזרקו בעודו מכובה לעבר יהושע כהן שנפל ארצה.
כן נטען בכתב האישום כי בהמשך הארוע תקפו הנאשמים את חסן גדיר ויעקב פרומר והיכו אותם באמצעות מוטות ברזל ומקלות עץ.
כתוצאה מהתקיפה נחבלו חסן גדיר ויהושע כהן ונזקקו לטיפול רפואי.

העבירה שיוחסה לנאשמים בגין מערכת עובדתית זו היא תקיפה בנסיבות מחמירות, בניגוד לקביעות הסעיף 382 (ב) לחוק העונשין תשל"ז- 1977, אך ברור הוא כי ציון סעיף עונשין זה הינו שגוי והכוונה, כעולה מעובדות כתב האישום, היתה לעבירה בניגוד לקביעות הסעיף 382 (א) לחוק העונשין.

לנאשם מס' 2 יוחסה אף עבירת איומים, בניגוד לקביעות הסעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז- 1977.
בישיבת ההקראה מיום 11.5.04, בפני
כב' השופטת י. אבירם, כפרו הנאשמים במעשים שיוחסו להם בכתב האישום.

התיק הועבר לשמיעת ההוכחות בפני
.

בפיתחו של פסק הדין, הנני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשמים מן העבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וזאת מחמת הספק.

עד התביעה מס' 1, מר יהושע כהן, עסק בתקופה הרלוונטית בגידול בקר בכרם מהרל והיה בעלים של מכלאה ונקודת מים בישוב.

העד העיד כי הוא מכיר את הנאשמים דרך עסקי הבקר שהיו ביניהם.

העד נתבקש בחקירתו הראשית לתאר את אשר אירע ביום 3.6.01 והעיד באומרו:

"באותו יום אני, כל שנה מתקנים את הגדרות ואת המכלאה כי בקר שובר והורס, אכן היה לי שם גנרטור עם כלי ריתוך ודיסק, ואני תקנתי והיו לי עוד קבוצה של שלושה חבר'ה שהם עזרו לי לתקן את הגדרות ומה שהיה צריך שם. לפתע, הגיחו כל הנאשמים ועוד אנשים, קבוצה של בערך 7-8 אנשים, והם התחילו לתקוף את כולם ללא ויכוחים וללא שום דבר, הם היו מצוידים עם מקלות ומוטות ברזל, אני ראיתי את הסכנה אז כיביתי מיד את הגנרטור. בא עלי גריפאת וחטף לי את הדיסק מהיד, הוא לא ידע שאני כיביתי את החשמל, הוא הפעיל אותו ואמר שעכשיו אני אמות, וזרק לי אותו על החזה. אני חודשים מספר לפני כן עברתי ניתוח לב פתוח, וקיבלתי מכה חזקה בחזה, נפלתי לאחור וקיבלתי גם מכה בגב. אז הם עזבו אותי והתחילו עם האחרים, עלי היה מכוון אלי, הם התפזרו אל כל החבר'ה שהיו שם. כל אחד לקח לעצמו קורבן והיכה אותו והם היכו אותם עם מקלות וזויות, מוטות ברזל. אני לא יכולתי להבדיל אבל כולם הרביצו לכולם, זה היה תוהו ובוהו. אותי אישית תקף רק עלי". (עמ' 14, שורות 2-12 לפרוט').
לבית המשפט הוגשו התעודות הרפואיות המתיחסות לפציעותיו של העד. התעודות סומנו ת/1 ו- ת/2.

בתעודה הרפואית ת/1 מצוין כי אין סימני חבלה חיצוניים ובת/2 נכתב כי העד מתלונן על כאבים באזורים שונים בגופו.

בחקירתו הנגדית הוצג לעד מסמך שנכתב ביום האירוע ומתאר את אשר אירע באותו יום. המסמך סומן
נ/1.

העד טען בעדותו כי את נ/1 ערך יעקב פרומר, אך גם הוא חתום עליו והוא נשלח לכל המוסדות.

במסמך נ/1 נאמר כי הנאשם מס' 1 ובניו נוהגים דרך קבע להפריע ולחבל בעבודתו של יעקב פרומר עם העדר וכן איימו בעבר על יעקב פרומר וחסן גדיר.

העד נשאל באשר לסכסוך קודם שהיה בינו לבין הנאשם מס' 1 בשנת 2001 והשיב כדלקמן:

"משטרת ישראל הגיעה יום אחד אלי, אמרו לי שיש צו לעשות חיפוש אצלי בעדר, שאלתי על איזה רקע, אמרו לי על רקע גניבות, בקר גנוב, אמרתי שאני מוכן וכל הגורמים פיצוח, סיירת, משמר הגבול, משטרה כחולה, כל אותם גורמים שמתעסקים והרופא הוטרינר, הם באו ואספו לבד בקר והתחילו לסנן ולמיין, וכמובן שיש רישום כל בהמה במדינת ישראל
יש לה רישום ויש לה כרטסת והבהמה בעצמה ממוספרת. הם עשו את העבודה ואני עקב מחלתי לא יכולתי לשבת שם כל הזמן, אני הלכתי הביתה ומה שמסתבר שהם מצאו בהמות חשודות ולקחו אותם להסגר בבאר שבע. זה היה בשנת 2001. מסתבר שחלק מהבקר נגנב ממושב בגליל העליון, לא זוכר את שם המושב, העבירו את התיק של כל הסיפור הזה לצפת. הכניסו אותי בתור שותף של הגנבים, היות וזה נתפס אצלי בשטח, הם, הנאשמים, היו החשודים ואני היות וזה בשטח שלי אז אני הייתי חשוד כשותף גם כן". (עמ' 16, שורות 12-21 לפרוט').
כן העיד כי ביום האירוע, עסק בתיקון המכלאה ביחד עם יעקב פרומר, חסן גדיר ושני חתניו של חסן גדיר וכי הוא עבד עם מכונת ריתוך ודיסק ואילו שאר העובדים עבדו עם פליירים וחוטי ברזל.

עוד נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. בזמן הזה היה בשטח אחד מהנאשמים?
ת. לא. הם הופיעו בבת אחת כולם.
ש. כמה אנשים הופיעו?
ת. אמרתי, 7-8 אנשים בערך.
ש. שלושת הנאשמים באו יחד עם עוד כמה אנשים?
ת. נכון.
ש. פתאום באו והתחילו להכות אותכם?
ת. כן.
ש. באיזה כלים הם התחילו לתקוף אותכם?
ת. אותי תקפו עם הדיסק, ואת האחרים עם מקלות וזויות, בדיוק מי עשה ואיך עשו את זה אני לא יודע כי אני נפלתי.
ש. תסכים איתי שדוקא אתה יודע מי תקף אותך?
ת. רק מי שתקף אותי אני יודע, זה היה עלי גריפאת. אני מצביע עליו (מצביע על הנאשם מס' 2).
ש. בזמן שעלי תקף אותך, אתה לא התגוננת?
ת. אני לא הספקתי לעשות שום דבר, זה נפל לי כמו רעם ביום בהיר
ש. על איזה חלק מגופך הוא תקף אותך?
ת. בחזה.
ש. איך?
ת. הוא זרק עלי את הדיסק. הוא שלף אותו מידי וזרק אותו. אלי לא באו עם מוטות ברזל, אלא אל האחרים.
ש. בזמן שתקף אותך מה הנאשמים האחרים עשו?
ת. לא יודע, הייתי עסוק עם עצמי ולא היה לי לא אפשרות ולא זמן לעשות שום ביקורת או איזה שהיא מבט, אני הייתי עסוק עם עצמי". (עמ' 17, שורות 7-29 לפרוט').

עד התביעה מס' 1 אישר כי מסר הודעה במשטרה ביום 5.6.01 וכי הדברים שמסר היו אמת. ההודעה הוגשה לביהמ"ש וסומנה נ/2.

בהודעתו נ/2, טען העד כי הוא הבעלים של המכלאה ושל שטח המרעה וכי הבקר שהיה ביום האירוע במכלאה אינו שייך לנאשם מס' 1. (שורות 9-12 לנ/2).

כן תיאר בהודעתו זו את אשר אירע באומרו:

"הגיעו שלושת הבנים של מוחמד גריפאת והם א) פייסל ב) ג'עפר ג) עלי, אחריהם הגיע האב מחמוד גריפאת וכולם החזיקו במקלות וזוויות ברזל ... עלי רץ לעברי תפס כבל ריתוך ונתן לי מכה בחזה ואמר לי "עכשיו אתה תמות", הרים דיסק חיתוך הפעיל אותו לכיווני. אני נבהלתי ונפלתי אחורה על גבי. אין אני זוכר מי כיבה את הגנרטור אז הדיסק הפסיק לפעול ועלי זרק הדיסק עלי וקילל אותי". (שורות 19-28 לנ/2).
עד התביעה מס' 2, מר יעקב פרומר, הקים חברת בקר ועבד עם עד התביעה מס' 1.

העד פירט בחקירתו הראשית את אשר התרחש ביום האירוע בדבריו אלה:

"נשוא התלונה שהגשתי במשטרה בתחילת יוני, ביום 4.6.01. שפצנו גדרות והיינו אמורים לסדר את המכלאה לטובת מפקד שהיה צריך להיות לנו על ידי משרד החקלאות חדרה שבו בודקים את הפרות, נותנים להם זריקות, מספר ימים קודם לכן שפצנו את המכלאה כדי לקיים את המפקד בצורה מסודרת. ביום 3.6.01, הגענו לעבוד במכלאה לאחר שסיימנו את הגדרות ואז על יד השוקת של המים ישבו כל הבנים של מחמוד גריפאת, ארבעה בנים ראיתי שם. ביניהם את עלי ופיסל. האבא לא היה באותו רגע. בסביבות השעה 16.30, הגיע האבא הוא הנאשם מס' 1, ירד מהאוטו והתחיל לצעוק ואמר לבניו ולעוד כמה אנשים שהיו שם, אמר להם:"הם עוד חיים?". צעק וחימם אותם והם לקחו ברזלי זוית שהיה בשטח, אבנים, מקלות והתנפלו על יהושע כהן, על חסן גדיר, מי שעבד איתנו במרעה, שאגב בן שלו נהרג בציר פילדלפי, ועלי.

עלי מאחור, ראיתי שיהושע מקבל מכה בחזה, ראיתי בזוית העין שזורקים עליו משהו, חסן גדיר הסתגר בתוך האוטו שלי, באו אליו עם מקלות וברזלי זוית, פתחו את דלתות האוטו שלי והתחילו להכות אותו, ביקשתי רחמים ושיעזבו אותו, התנפלו עלי מאחור, קבלתי ראשיה בראש, מכות וחבלות. חסן התחיל לדמם מאחורי הראש, ביקשתי שיפסיקו, עלי אמר לי שהם יודעים שאני גר בנתניה והם יודעים שהייתי בצבא ב-504 שזאת יחידת מודיעין מסוימת, מה שלא עשו לך שם, אנחנו נעשה לך. אחר כך עלי אמר לי כשלידיו אחיו שמגבים אותו, הם אמרו שיתנו לי את התרופה, וסימן עם ידו על צוארו בתנועת שחיטה. הם אמרו את הדברים בערבית. במצב הזה צריך להגיד לזכותו של האבא שהוא צעק להם בשלב זה שלא ירביצו לי יותר, זאת אמר האבא". (מעמ' 20, שורה 18 - עמ' 21, שורה 12 לפרוט').
כן נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. אמרת שתקפו את חסן, אתה יכול לספר האם ראית מי תקף את חסן?
ת. תקפו אותו הבנים, עלי ופיסל, לאחד היה מוט ארוך ביד, לשני היה ברזל זוית. אני לא זוכר כרגע למי במדויק. כעושים דברים כאלה דרך חלון או דרך דלת פתוחה, חלק פוגע בי, כי ניסיתי להגן על חסן שהיה בתוך האוטו.
ש. מי בדיוק תקף אותך?
ת. עלי ופיסל. חלק מהזמן הותקפתי מאחור ולא ראיתי מי. את הראשיה שהכניסו לי בראש, אני לא יודע מי נתן לי.
ש. מה היה החלק של מחמוד, הנאשם מס' 1?
ת. הוא הלהיב את הרוחות, הוא זה שדרבן אותם להכות, הוא דיבר בערבית, אני מבין את השפה, אני דובר את השפה, הוא אמר להכות אותנו מכות רצח, הוא שאל בהתחלה אם עדין אנחנו
חיים? בפועל הוא, הנאשם מס' 1, היכה פעם אחת אותי בידיו ופעם אחת את חסן גדיר.
ש. איך הוא תקף את חסן?
ת. במוט עץ שהיה שם. הם אמרו לחסן שהוא לא יצא מפה חי.
ש. ראית שיהושע הותקף?
ת. ראיתי שיהושע קיבל מכה בחזה וזה ראיתי מזוית עין, ראיתי שזורקים עליו משהו, אני חושב שזה היה עלי". (עמ' 21, שורות 13-28 לפרוט').

עד התביעה מס' 2, העיד כי נחבל כתוצאה מהאירוע בכל חלקי גופו אך לא הלך לקבל טיפול רפואי ולא התלונן.

בחקירתו הנגדית העיד העד כי הותקף על ידי הנאשם מס' 2 וכן על ידי הנאשם מס' 3 וכי ראה מזווית העין את הנאשם מס' 3 תוקף את יהושע כהן.

כן העיד כי מטרתה של חברת הבקר שהקים עם יהושע כהן היתה לגדל עדר ולמוכרו, אך הנאשם מס' 1 גנב את העדר. (עמ' 22 ,שורות 17-22 לפרוט').

העד הוסיף בחקירתו הנגדית כי ביום האירוע עבד בשטח עם יהושע כהן, חסן גדיר ופועל נוסף וכי עסקו תחילה בסידור הגדרות ולאחר מכן נכנסו למכלאה שגודלה 300 מ"ר על מנת לסדר את המכלאה.
כאשר הבחין בנאשמים רצים, היו לטענתו כל העובדים בתוך שטח המכלאה. (עמ' 23, שורות 7-20 לפרוט').

בתשובה לשאלות ב"כ הנאשמים, הוסיף העד לתיאורו על התרחשות האירוע באומרו:

"ש. בזמן שעסקתם בתיקון הגדרות, הייתם כולכם אחד ליד השני או מפוזרים?
ת. מרחק של 20 מטר אחד מהשני, רק כשהם באו ועשו את העליהום עלינו, אני וחסן רצנוו לכיוון האוטו, ויהושע ברח לכיון השני. זה הכול מגודר ואתה לא יכול לצאת משם החוצה.
ש. יש כניסה אחת?
ת. הכניסה פתוחה. נכנסים עם האוטו.
ש. תתאר את המכלאה והאם ניתן להכנס לתוכה דרך הגדר?
ת. מי שרוצה להשתחל יכול, אבל יש כניסה גדולה ואין בעיה להכנס פנימה.

ש. מאיזה צד הם באו כל הבנים של אבו פיסל?
ת. מכיון השוקת לכיון הדלת הכניסה הראשית למכלאה. השוקת היא מחוץ למכלאה. כל השטח מגודר אבל השוקת מחוץ למכלאה.
ש. באיזה מרחק עמדתם מהרכב שהחנית אותו?
ת. הכל ענין של כ-20 מטר". (מעמ' 23, שורה 27- עמ' 24, שורה 9 לפרוט').

כן נשאל באשר לכלים בהם הותקף והשיב:

"ש. הם באו והיה יחד איתם מוטות ברזל או שבאו ולקחו את זה מהמכלאה?
ת. אין ברזלי זוית זרוקים בתוך המכלאה.
ש. על איזה מוטות מדובר?
ת. מוטות עץ ומוטות ברזל בזוית.
ש. מאיפה הם נכנסו?
ת. מהשער הראשי.
ש. איפה שהחנית את הרכב?
ת. לא. אני חניתי עם הרכב בתוך המכלאה בפני
ם". (עמ' 24, שורות 13-20 לפרוט').

העד נשאל היכן עמד בזמן שהותקף והשיב באומרו:

"על יד האוטו, בתוך האוטו הייתי והם פתחו את הדלת וניסו לפגוע בי ובחסן ופגעו. אני גם יצאתי מהאוטו. אחרי שתקפו אותי כשאני בתוך האוטו, יצאתי מהאוטו, הלכתי לצד השני, לכיון הנהג, במשך הדרך שאני מאחור ממשיכים לחבוט מי מאחור, ניסיתי לעזור לחסן נוכח האיומים שהם אמרו שהוא לא יצא חי. נכנסנו לאוטו כי ברחנו וסגרנו את הדלתות. חשבתי שהוא ירגע אבל טעינו. הבנים פתחו את הדלתות. אני ראיתי את פיסל, את עלי ועוד אח אחד, ועוד מישהו זר שאני לא יודע את שמו. הם פתחו את הדלתות של האוטו. תקפו אותי מצד אחד ואת חסן מהצד השני". (מעמ' 24, שורה 27 - עמ' 25, שורה 2 לפרוט').
העד צייר את שטח המרעה וטען כי כל התוקפים נכנסו מהכניסה הראשית. השרטוט סומן נ/3.

עד התביעה מס' 2 הוסיף בחקירתו הנגדית כי בעת האירוע לא היה בקר במכלאה אלא בחוץ במרעה.

העד אישר כי ערך את המסמך נ/1 וכי בעת עריכתו היה עימו יהושע כהן וכן אישר כי מסר הודעה במשטרה מיום 4.6.01. ההודעה סומנה נ/4.

בחקירתו החוזרת אישר העד כי הגיש תלונה במשטרה ביום 4.6.01. האישור על הגשת התלונה סומן ת/3.

עד התביעה מס' 3, מר אילן רגב, הינו מי ששימש כחוקר במשטרת זכרון יעקב.

העד אישר כי גבה את הודעותיהם של הנאשמים מס' 3 ו-1 ביום 17.7.01. ההודעות הוגשו וסומנו ת/4
ו-ת/5.

בחקירתו הנגדית העיד עד התביעה מס' 3 כי מהודעות המתלוננים עלה כי רשם את השמות של האנשים שהיו בשטח בעת המקרה כפי שעלו מהודעות המתלוננים וכי זימן לעדות את הנאשמים וניסה לאתר את מר אלי בר און ששהה בחו"ל באותה עת. על פעולות חקירה אלה נרשמו מזכרים שסומנו נ/5 ו- נ/6.

עד התביעה מס' 4, מר חסן גדיר, שירת בצה"ל כגשש ועבד כרועה בקר בתקופה הנדונה.

העד נשאל באשר להתרחשות האירועים ביום 3.6.01 והשיב כדלקמן:

"קרא לי יהושע כהן מכרם מהרל, לתקן גדר בעבודה שתמשך כ-4 ימים. אנחנו התחלנו לעבוד יחד עם עוד פועלים שאני לא מכיר אותם, אנחנו אני מתכוון אלי ויהושע וקובי ועוד שלושה פועלים. עבדנו שם בתיקון הגדר, ביום הראשון והשני והשלישי וביום הרביעי הגענו למכלאה לתיקון בתוך המכלאה. ברגע שהגענו לשם, בשלב סיום העבודה, הגיע מחמוד גריפאת, והבנים שלו, חלק אני מכיר וחלק לא, את הנאשמים שנמצאים באולם בית המשפט, אני מכיר את עלי, הנאשם מס' 2 ואבא שלו.

את הנאשם מס' 3 אני לא מכיר מקודם. ברגע שראיתי אותם הלכתי וסגרתי על עצמי את האוטו כי הייתי מאוים לפני כן. הגיעו החבר'ה אז אבא שלהם רצה מהם שהם ירביצו לפועלים שנמצאים שם". (עמ' 30, שורות 20-27 לפרוט').

ובהמשך לתשובתו נשאל והשיב באומרו:

"ש. שמעת אותו אומר את זה?
ת. כן, כי החלון היה חצי פתוח. שמעתי שאמר להם, מה עד עכשיו השארתם אותם חיים?, זה מה שאני זוכר. היה כל מיני התפרצויות וצעקות וסגרתי את החלון של האוטו כי פחדתי על עצמי. הגיע עלי ואבא שלו, פתחו עלי את הדלת וסחבו אותי מעבר לאוטו. אז התחלתי לקבל מכות בכל חלקי גופי.
ש. איך בדיוק קיבלת את המכות ועל ידי מי?
ת. אני חושב שעלי היה לו זוית ביד, ואני פשוט נדחפתי מהאוטו וראיתי את עצמי בחוץ, היה אחד בשם קובי שעבד על הזמן בגדר, נתן לי מים ואז הקאתי. לא יודע מי נתן לי את המכות, כל מי שהיו שם. קיבלתי מכות בבטן, בראש, כמעט בכל חלקי הגוף שלי. יש מכות יותר קשות, יש מכות פחות קשות". (עמ' 31, שורות 1-10 לפרוט').
העד העיד כי אם אמר בהודעתו במשטרה שעלי הכה אותו, אזי זאת האמת, מכיוון שמסר דברי אמת במשטרה, אך היום הוא כבר אינו זוכר במדויק מי הכה אותו. (עמ' 31, שורות 11-23 לפרוט').

עוד הוסיף כי נזקק לטיפול רפואי בעקבות החבלות שספג. התעודה הרפואית המתיחסת לפציעותיו הוגשה וסומנה ת/6.
בתעודה הרפואית מציין הרופא כי ישנם שפשופים במרפק ימין ונפיחות קלה מאחורי האוזן.

עד התביעה מס' 4, אישר כי קיבל איומים מהנאשם מס' 1, שהזהירו לבל יתלונן במשטרה. (עמ' 32, שורות 2-6 לפרוט').
בחקירתו הנגדית העיד העד כי לא היה לו סכסוך אישי עם הנאשמים, אולם באיומים שקיבל מהם נדרש שלא להתקרב לשטח המכלאה.

כן העיד כי ביום האירוע היו במכלאה עוד שלושה עובדים, מלבד שלושת המתלוננים.

בתשובה לשאלות ב"כ הנאשמים, השיב העד באומרו:

"ש. אתה היית במהלך העבודה ביום האירוע ואמרת שאבו פייסל, מחמוד גריפאת הגיע לשטח ואמר לילדיו מה הם עוד בחיים?
ת. נכון.
ש. אז הילדים שלו היו בשטח לפני זה?
ת. כן. היו לפניו. אני הייתי באוטו, כשראיתי אותם נכנסתי לאוטו.
ש. כשאבו פייסל הגיע, היית מחוץ לאוטו?
ת. כן. זהו הנאשם מס' 1.
ש. באיזה מרחק היה עלי ממך?
ת. הם היו במרחק של בערך בין 100 ל-150 מטר. המרחק הזה היה לפני התקיפה, עד שהגיע אבא שלהם.
ש. ממשפחת גריפאת, היו רק שלושת הנאשמים בשטח או היו עוד נוספים?
ת. אני ראיתי בסך הכל 4 אנשים". (מעמ' 33, שורה 19- עמ' 34, שורה 2 לפרוט').

כן העיד בתשובה לשאלות ב"כ הנאשמים כדלקמן:

"ש. האם נכון שאתה לא ראית מי תקף את קובי פרומר?
ת. לא. אני הייתי באוטו וברגע שראיתי אותם סגרתי על עצמי מרוב פחד, אבל שמעתי כל מיני צעקות בחוץ.
ש. האם נכון שלא ראית מי תקף את יהושע כהן?
ת. יהושע עמד מולי, אני הייתי בדיוק מולו וקובי היה אחרי, ראיתי את יהושע עף אבל לא יודע ממה. ראיתי כל מיני צינורות, הרבה בלאגן שם.
ש. האם נכון שברגע שראית את יהושע עף, עלי היה ליד רכבך ופתח את הדלת?
ת. אם אתה שואל אותי מי פתח את הדלת זה עלי. המרחק ביני ובין יהושע בזמן שעף היה כ-25 מטר ואז סגרתי את הדלת עלי, הדלתות של האוטו הם זכוכית ואפשר לראות מה קורה בחוץ.
ש. באותו רגע עלי היה ליד הרכב?
ת. לא באותו רגע, אחרי שהותקף יהושע, הם עברו לתקוף מאחד לאחד. ראיתי את יהושע עף ולא ראיתי ממה הוא עף כי היו הרבה ממשפחת הנאשמים". (עמ' 34, שורות 4-15 לפרוט').
העד הוסיף בחקירתו הנגדית כי בשטח המכלאה היו מונחים ברזלי זווית רבים.

בתשובה לשאלת ב"כ הנאשמים האם הוכה על ידי הנאשם מס' 1, השיב העד "אני קיבלתי מכות מכולם". (עמ' 34, שורה 26 לפרוט').

כן נשאל והשיב כדלקמן:

"ש. בתאריך 24.8.02 היית אצלי במשרד לשם תיק אזרחי?
ת. כן הייתי במשרדך ולא זוכר מתי. הגעתי אליך כי היה לי אז שני בנים, בן אחד מהם לפני 5 חודשים נהרג בציר פילדלפי ברצועת עזה, הייתי מאוים, אז מרוב פחד הגעתי אליך. הייתי מאוים על ידי הנאשמים.
ש. אתה מתכוון לשנת 2002?
ת. כן.
ש. שנה אחרי האירוע היית גם מאוים?
ת. למשל היום, נשאר לי בן אחד ואם אשמע שהבן היחידי שלי מאוים, אני בבעיה. אני רוצה לספר שמה שקרה בחוץ, מחוץ לאולם, האדון עלי אמר לי שנשאר לי עוד בן ושאשמור עליו. הדברים נאמרו בנוכחות עלי מוחמד גדיר". (מעמ' 35, שורה 24 - עמ' 36, שורה 5 לפרוט').
העד טען כי הוא אינו זוכר פרטים רבים מן המפגש במשרדו של ב"כ הנאשמים וכן טען כי אינו זוכר האם חתם על תצהיר בנוכחותו. התצהיר הוגש לביהמ"ש וסומן נ/7.

כן העיד באומרו:

"ש. האם נכון שבחודש מאי 2001 נתבקשת על ידי יהושע כהן לעבוד בגדר תמורת יומית של 200 ₪?
ת. כן. עבדתי אצלו בסך הכול 4 ימים ואמרתי לך זאת.
ש. האירוע הזה היה ביום האחרון של העבודה שלך?
ת. כן.
ש. האם נכון שביום האחרון הגיע קונה אחד בשם שטראוס לשטח על מנת לקנות את הבקר?
ת. אני הלכתי לשם בתור עובד בלבד, לא ידוע לי דבר כזה. צריך לשאול זאת את יהושע כהן". (עמ' 36, שורות 22-27 לפרוט').
במועד זה הוגשה לבית המשפט הודעתו במשטרה של הנאשם מס' 2 מיום 7.6.01. ההודעה סומנה ת/7.

עד התביעה מס' 5, רס"ב חסון פראג', שירת בתחנת המשטרה שבזכרון יעקב בתפקיד של סייר.

עד זה אישר בחקירתו הראשית כי ערך דו"ח פעולה מיום 6.6.01 ואישר את נכונות תוכנו. הדו"ח הוגש וסומן ת/8.

בדו"ח ת/8 מציין העד כי קיבל קריאה להגיע למכלאה ולהזהיר את הנאשם מס' 1, לא להתקרב לשטחי המכלאה והמרעה של מר יהושע כהן.

בעדותו של עד זה הסתיימה פרשת התביעה.
עד ההגנה מס' 1 , מר מחמוד עלי גריפאת, הוא הנאשם מס' 1.

העד תיאר בעדותו הראשית את התרחשות העניינים ביום האירוע:

"ש. ספר לבית המשפט איפה היית ב-3.6.01?
ת. הייתי בבית שאן בבית משפט על בנין ללא היתר בניה. בני עלי היה איתי ביחד בבית המשפט, עלי זה הנאשם מס' 2. קיבלתי טלפון אחרי שהייתי בבית המשפט, שיש אנשים שסוגרים את העדר במכלאה להעמיס אותו, על העדר שלי בכרם מהר"ל שנמצא בשטח שהיה בסיכום עם יהושע כהן, השטח של יהושע כהן והעדר שלי. הייתי שם 5 שנים עם העדר.
ש. אתה זוכר ממי קבלת את הטלפון?
ת. לא זיהיתי את הקול, רק אמרו לי שלוקחים לי את העדר וכבר לקחו לי פעם, קיבלתי שהילדים שלי קיבלו את המידע הביתה שגונבים לי את העדר. ביקשתי לדבר עם אלי ברון מכרם מהר"ל שיזעיק את המשטרה ואני נסעתי עם הבן שלי עלי לשם, מצאתי שיהושע כהן וקובי וחזן ועוד שני צעירים מביר מכסור, סוגרים את העדר ורוצים למכור אותו לבנאדם בשם שטראוס, זה נודע לי אחרי זה. כשהגענו לשם, אין לי זכות לגעת באנשים, עמדנו שם וחיכינו למשטרה כי ידענו שהיא צריכה להגיע. קיבלנו דיווח שהמשטרה לא מגיעה כי יש להם אירוע, פתחתי את השער של העדר והאנשים הלכו למכוניות שלהם ועבזו בלי שאף אחד יגע בהם, לא אני ולא הבנים שלי. תפסתי אותם שגנבו לי עדר של 35 ראש, הם גנבו ומכרו אותם, זה היה לפני האירוע הזה ויש על כך תלונה במשטרה ואז גם לא נגעתי בהם.
שברו לי פרה בשטח, זה גם לפני האירוע. כל הרקע הזה לא רבתי איתם ולא כלום, העדר היה שלי, ה שטח של יהושע כהן, הוא רצה לזרוק אותי משם ויש לי הסכם איתו לעוד 4 שנים קדימה. הוא עשה לי קשיים כדי שאצא מהשטח והיה רב איתי. יש אולי 10 או 15 תלונות נגדי שאני פלשתי לו לשטח. פייסל באותו רגע ששמע הגיע גם למקום, הגענו כמעט ביחד לשטח". (מעמ' 43, שורה 5 - עמ' 44, שורה 4 לפרוט').

ב"כ הנאשמים הגיש לבית המשפט חמש תלונות שהגיש מר כהן נגד הנאשם מס' 1 במשטרת זכרון יעקב בנושאים של הסגת גבול, איומים, גרימת נזק וגניבה חקלאית. התלונות סומנו נ/8 - נ/12.

העד נשאל ביחס להסכם קודם שהיה בינו לבין מר כהן, והשיב כי:

"השטח הזה שייך למינהל מקרקעי ישראל, יהושע כהן מחזיק את השטח הזה בהיתר, הגעתי איתו להסדר, אסור לו להכניס בנאדם אחר כי המינהל יקח לו את השטח, כל ההסכם בינינו היה בעל פה ואפילו עדר שלי נרשם על שמו, בשביל שלא יזרקו אותנו מהשטח". (עמ 44, שורות 9-11 לפרוט').

לבית המשפט הוגשו כתב התביעה שהוגש כנגד מר יהושע כהן, בטענה כי הפר את ההסכם שבינו לבין הנאשם מס' 1 וכי הבקר הינו בבעלותו של הנאשם מס' 1 (סומן נ/13), צו מניעה זמני כנגד מר כהן מיום 27.6.01 (סומן נ/14) ותביעה שהוגשה כנגד מר כהן וכנגד הנאשמים על ידי מינהל מקרקעי ישראל (סומנה נ/15).

ב"כ הנאשמים אף הגיש מכתב תגובה שנשלח על ידי היועץ המשפטי של מינהל המקרקעין בו נטען כי מר כהן אינו עומד בדרישות המינהל וכן כי למיטב ידעתו של המינהל העדר בשטח אינו שייך כלל למר כהן. המכתב סומן נ/16.

כן הוגשו מכתב שנשלח על יד הנאשם מס' 1 למינהל (נ/17), מכתב לד"ר הויידא מאת הנאשם מס' 1 (נ/18) וכן תצהירו של מר כהן בו מאשר הנאשם כי חלק מהעדר שייך לנאשם מס' 1 (סומן נ/19).

הנאשם מס' 1 נשאל והשיב באומרו:

"ש. ביום של הקטטה, מה היה?
ת. לא היה קטטה, הוא רק טען כך. הוא טען כל זאת כי מכר את הזכות שלו בבקר לקובי וגם מכר את הבקר. חלק לחזן גדיר והם פשוט רצו לסלק אותי מהשטח והלכו לטובתו כדי לסלק ולא היתה קטטנה ואף אחד לא נגע בהם.
אני רוצה להוסיף שני מילים, החבר'ה טענו שתקענו להם מקל זוית בפני
ם, ברזל זוית אם נתקע בקיר ישאיר סימן, איך לא השאיר סימן בבנאדם. אף אחד לא נגע בהם, אפילו סטירה לא קיבלו. לא אני ירביץ ליהושע כהן כי אני דאגתי לו ולמשפחה שלו". (עמ' 45, שורות 14-20 לפרוט').

בחקירתו הנגדית, נשאל הנאשם מס' 1 והשיב :

"ש. איפה היה פייסל כשאתם הייתם בבית שאן?
ת. בבית. אני לא יודע איך הם התאספו ובאו למקום. אני ועלי הגענו, וגם פייסל וג'אבר הגיעו והיו עוד חבר'ה מהכפר שלי שהגיעו שקיבלו הודעה מה קורה עם העדר.
ש. מה המצב שלך עם קובי פרומר וחסן גדיר?
ת. קובי בא ביום אחד אלי לשטח, הציג עצמו כאיש מוסד וטיפלנו בהרבה נחמדים כמוך.
ש. האם יש לך סכסוך עסקי עם קובי פרומר?
ת. אין לי סכסוך, הוא בא ואיים עלי ואני לא מכיר אותו. יהושע כהן הביא אותו כדי לפנות אותי מהשטח. כל מה שאני אומר, נתתי על כך עדות במשטרה. אחר כך הוא התחיל לבוא כל פעם לשטח, פעם שניה שבר לי את הרגל של הפרה. חסן גדיר הוא בן האיזור שלי, הוא היה רועה אצל גדיר אחסאן, ואחר כך הוא בא בתור רועה ליהושע כהן, כך טען יהושע כהן במשפט, הם, קובי וגדיר, באו כי היה מובטח להם המרעה מיהושע כהן. כשאני דיווחתי למשטרה עליהם, יהושע כהן טען שחסן עובד אצלו. לגבי קובי שבא פעם אחת, אבל הוא היה בא תמיד ויש תלונות במשטרה. קובי מכר לו את חברת הבקר". (עמ' 46, שורות 3-15 לפרוט').

כן העיד כי הוא אינו יודע כיצד נגרמו למתלוננים החבלות המצוינות בתעודות הרפואיות.

הנאשם מס' 1 הוסיף כי לא אמר לבניו "מה הם עוד חיים" ואישר כי בשטח היו ברזלי זווית רבים.

באשר להודעתו של הנאשם מס' 1 במשטרה, היא ההודעה ת/5, מסר בה הנאשם מס' 1 כי קיבל שיחת טלפון ביום האירוע ונאמר לו שמעמיסים את הפרות שלו ולכן הגיע למכלאה עם בנו עלי. כאשר הבחין במתרחש, התקשר לאלי בר און על מנת שיזעיק את המשטרה מכיוון שלא היה לילדיו טלפון. (שורות
11-23 לת/5).

כן מסר כי לא היה כלל מגע פיזי בינו ובין ילדיו לבין המתלוננים וכי כלל לא החזיקו בידם כלים כלשהם.
הנאשם מס' 1 הכחיש כי אמר לילדיו "למה השארתם את הנבלות שנשארו עוד בחיים" וטען כי רק אמר להם לחכות שתגיע המשטרה.

עד ההגנה מס' 2, מר עלי מחמוד גריפאת, הוא הנאשם מס' 2.

העד נשאל בחקירתו הראשית מה התרחש ביום האירוע והשיב:

"הייתי עם אבא שלי בבית שאן בבית משפט, איש אחד התקשר אלינו ואמר שמעמיסים את הפרות שלנו, הלכנו לעדר, נכון ראינו את הפרות סגורות, אבא שלי, הנאשם מס' 1, שחרר את הפרות, התקשרו למשטרה להודיע ואף אחד לא נתן להם מכות. יהושע כהן רוצה להתנקם בי בגלל שעשיתי הקלטה שמצביעה שהעדר לא שלו אלא שלנו". (עמ' 47, שורות 13-16 לפרוט').

בחקירתו הנגדית הכחיש הנאשם מס' 2 כי היכה את מר חסן גדיר או את מר יהושע כהן וטען כי קשרו קשר על מנת לפגוע בו וכי זו עלילת שווא.

בהודעתו ת/7 הכחיש הנאשם מס' 2 את המעשים המיוחסים לו וטען כי מר יהושע כהן משקר וכן כי מר כהן פגע בעדר שלהם בעבר מספא פעמים וכל כוונתו בתלונה זו היא לגנוב את העדר של הנאשם מס' 1. (שורות 8-17 לת/7).
הנאשם מס' 2 טען כי המרעה אכן שייך למר כהן, אולם העדר שייך לנאשמים.

עד ההגנה מס' 3, מר פייסל מחמוד גריפאת, הוא הנאשם מס' 3.

בחקירתו הראשית תיאר הנאשם מס' 3 את התרחשות האירוע באומרו:

"אני עובד במועצת זרזיר, פתאום התקשר אליי אלי ברון, אמר לי שהפרות סגורות ויש את יהושע ועוד הרבה אנשים שרוצים להעמיס את הפרות. ביקשתי ממנו להתקשר למשטרת זכרון, הוא התקשר, אספתי מאצלנו את לורנס, ג'אפר, עטא, מונעם, ונסענו לכיוון כרם

מהר"ל. לפני שהגענו, התקשר אלי החוקר או שוטר ואמר לי שמישהו התקשר בקשר לפרות שלכם בכרם מהר"ל ושאני אבדוק. אלי ברון נתן לו את מספר הפלאפון שלי. הלכנו לכרם מהר"ל, פתאום ראינו את הסוחר שטראוס מעמיס את הבקר שלנו, כשראה אותנו כשהגענו, הם התקפלו לכיון הרכבים שלהם וברחו.
הבקר שלנו היה סגור במכלאה, ראיתי את הפרות סגורות והכין אותם להעמסה. יש את המכלאה ויש את מסלול ההעמסה, שם שמו את הפרות, אנחנו הוצאנו את הפרות מהמכלאה". (עמ' 49, שורות 4-12 לפרוט').

בתשובה לשאלות בית המשפט השיב כדלקמן:

"ש. איך אתה יודע שרצו להעמיס את הפרות?
ת. יש את המכלאה, יש את הרמפה של ההעמסה, הפרות היו בפני
ם, סגרו את הפרות.
ש. הפרות היו במכלאה כשהגעת?
ת. כן.
ש. בדרך כלל הם במכלאה או לא?
ת. במרעה, ביער.
ש. אתה מכיר את שטראוס מקודם?
ת. לא, אני לא מכיר אותו. שמעתי מאחמד מביר אל מכסור, חבר של חסן, אני מכיר אותו טוב, אמר שרוצים למכור את הפרות לאחד בשם שטראוס, הוא אמר לי זאת ביום האירוע, הוא גם היה שם. שמו אחמד ביל בידר. הוא מהצד של יהושע.
ש. הוא הצביע לך על שטראוס?
ת. לא. הוא אמר לי שרוצים למכור את הפרות לאדם בשם שטראוס. לא היה שם כל רכב אחר כדי להעמיס את הפרות". (עמ' 49, שורות 15-27 לפרוט').
בחקירתו הנגדית טען הנאשם מס' 3, כי המתלוננים עמדו ביום האירוע בסמוך לרמפה בזמן שכל העדר סגור במכלאה וברגע שהבחינו בו ובמשפחתו מתקרבים, נכנסו לרכביהם ונסעו.
כן העיד כי כאשר שאל את המתלוננים מדוע הפרות סגורות, ענו לו כי הן מפריעות להם לגדר את המכלאה. (עמ' 50, שורות 11-20 לפרוט').

בתשובה לשאלת בית המשפט האם היה נרגז כתוצאה ממה שראה ענה כי לא התרגז כאשר ראה את המתרחש מכיוון ש"אני מכיר את הסיפורים של יהושע מזמן".

כן נשאל בחקירתו הנגדית והשיב :

"ש. מפנה אותך לת/4, שורות 35, שבה אמרת שאין לך פלאפון, כי נגמר הכרטיס והתקשרתי לאלי שיתקשר למשטרה, איך יצרת קשר עם אלי?
ת. אלי התקשר אלי, הלכתי ואלי התקשר למשטרה ודיבר עם חוקר בשם אילן ואילן התקשר אלי. הלכתי למכלאה כשכל הזמן יש ביני ובין אלי שיחות. אני אמרתי לו שיתקשר לאבא שלי. לא יכולתי לחייג כי נגמר לי הכרטיס בפלאפון שלי.
ש. בכל זאת הצלחת להתקשר לאלי?
ת. אלי התקשר אלי כל הזמן, היה איתי בקשר. אני לא התקשרתי אליו.
ש. מפנה אותך לת/4, שורה 9-10, איך שחררת את הפרות?
ת. באנו לשם, פתחתי את השערים של הפרות, של המכלאה, וזה מפני שאלי הודיע לי שמהמשטרה לא רוצים לבוא ואם היה מדובר ביהודי מכרם מהר"ל בודאי שהיו באים. פתחתי את השערים בזמן שהם הלכו לכיון האוטו שלהם. הם נתנו לפתוח את השער והכול היה בסדר.
ש. למה לא אמרת זאת במשטרה?
ת. אמרתי את זה. התווכחתי עם החוקר למה הוא לא הגיע". (עמ' 51, שורות 17-29 לפרוט').

בתשובה לשאלת בית המשפט כמה זמן לאחר שהגיע למקום עזבו המתלוננים השיב כי:

"אנחנו הגענו, הם הלכו לאוטו ישבו שם קצת ונסעו. אולי לקח להם 20 דקות לשבת באוטו. ישבו באוטו, הסתכלו קצת איך שחררתי את הפרות ונסעו. לא התקרבתי לאוטו שלהם". (עמ' 52, שורות 9-10 לפרוט').
בהודעתו של הנאשם מס' 3 במשטרה, היא ההודעה ת/4, מתאר הנאשם את הסכסוך שבין בני משפחתו למתלוננים, אך מכחיש מכל וכל כאילו היכה אחד מן המתלוננים. לדבריו, הוא והנאשמים 1 ו-2 הגיעו למכלאה על מנת לשחרר את הפרות לאחר שקיבלו שיחת טלפון בה נאמר להם כי מעמיסים את הפרות שלהם. (שורות 8-33 לת/4).

כן מסר בהודעתו כי התקשר למר אלי בר און על מנת שיתקשר ויזמין את המשטרה לאחר שהבחין במתרחש.

עד ההגנה מס' 4, מר אלי בראון, הינו בעל חוות סוסים בכרם מהר"ל.

בחקירתו הראשית תיאר העד את מה שאירע באומרו:

"יש לי חוות סוסים בכרם מהר"ל, באחת הנקודות באותו יום הייתי מעל המכלאות של יהושע כהן וראיתי שאוספים את העדר לתוך המכלאה. ידעתי שהעדר שייך לנאשם מס' 1, וראיתי שהוא לא נמצא שם, והיה שם יהושע, חסן, קובי ועוד שניים או אחד. ראיתי שהנאשם מס' 1 לא נמצא, בגלל שהיה לי רקע בעבר עם יהושע כהן, הייתי שותף איתו בדיוק שבועיים, ויהושע כהן ידוע כאחד כזה שמנצל את השותפים התמימים שנכנסים ועושים איתו שותפות, ובשלב מסוים לוקח להם את העדר. זה מה שקרה לי בעבר, חודשים ספורים לפני האירוע.
ידעתי שקורה משהו שלא צריך לקרות, כי הנאשם מס' 1 לא נמצא שם, לכן מצאתי לנכון להרים טלפון לנאשם מס' 1 שלא ענה לי, הרמתי טלפון לנאשם מס' 3, ואז אמרתי לו שמזיזים את העדר, והוא אמר שהוא לא יודע כלום ושאני אנסה לעשות משהו, אמרתי לו שאני ארים טלפון למשטרה והתקשרתי, דיברתי עם חוקר והוא אמר שאין מספיק ניידות. אז ניתקתי מגע, החזרתי טלפון לנאשם מס' 3 ואמרתי לו שלא נראה לי שהמשטרה תגיע או תעשה משהו ושעליהם לעצור זאת בעצמם". (מעמ' 52, שורה 23 - עמ' 53, שורה 7 לפרוט').
בחקירתו הנגדית העיד העד כי התקשר לנאשמים מאחר וידע כי ביום שאוספים את העדר הבעלים נמצא, וכאשר ראה כי הנאשמים לא נמצאים במקום והעדר נאסף, התקשר אליהם על מנת לברר עימם האם הם מודעים לכך. (עמ' 53, שורות 23-27 לפרוט').

עד ההגנה מס' 5, מר לורנס גזאלין, הינו אחיינו של הנאשם מס' 1.

בחקירתו הראשית נשאל העד והשיב :

"ש. מה ידוע לך על יום האירוע?
ת. היינו יושבים אצל דוד שלי, הנאשם מס' 1, אצלו בבית, הוא לא היה שם. ישבנו שם אני והבן שלי. מישהו התקשר שמישהו צריך לגנוב את הפרות, התקשר לפייסל, הנאשם מס' 3, היינו יושבים ביחד. פייסל אמר לי שנלך והלכנו, היינו 4 אנשים איתנו באו גם עוד שני אנשים, עטה ומנעם. נסענו לשם, לכרם מהר"ל, היה שם במכלאה כמעט 30-40 פרות סגורות. היה כמה פרות מסתובבות בשטח. היה 4-5 אנשים שם שאני לא מכיר, חוץ מיהושע וחסן מביר אל מכסור. היה ויכוח, הייתי רחוק.
ש. האם ראית מישהו נותן מכות?
ת. לא.
ש. מה ראית?
ת. הגעתי לשם ראיתי פרות סגורות במכלאה, היה ויכוח בין יהושע ולא זוכר עם מי התווכח. הויכוח היה למה גונבים את הפרות, לא שמעתי יותר ואחרי הויכוח שחררו את הפרות, לא יודע מי פתח את הדלת ובזה זה נגמר. הלכנו הביתה אחר כך". (עמ' 54, שורות 12-23 לפרוט').
בחקירתו הנגדית העיד העד כי לא הבחין מי שיחרר את הפרות.

כן העיד כי הוא מתראה עם הנאשמים כל יום, גם מאז המקרה.
עד ההגנה מס' 6, מר ג'אפר מחמוד גריפאת, הינו בנו של הנאשם מס' 1.

העד תיאר בחקירתו הראשית את התרחשות האירוע באומרו:

"אני עם משפחתי הגיע טלפון שיש גניבה בבקר, שיש רוצים להעמיס את הבקר, לפני שלקחנו את האוטו אחי פייסל התקשר למשטרה שידעו שיש גניבה. הגענו לעדר, מצאנו את העדר קשור במכלאה ופיייסל דיבר עם אלי שהוא שייך לעדר שיתקשר למשטרה והמשטרה לא הגיעה. מצאנו במכלאה שמה חמישה אנשים בעדר, שניים למטה, כשהגענו אמרו לנו שהם פועלים ולא אכפת להם, אמרו להם לקשור את העדר וקשרו. הגענו למעלה עד לעדר, ראינו את יהושע וקובי וחסן גדיר. התחלנו לדבר למה קושרים את העדר, דיברתי עם יהושע כהן, ואמר שזה שטח שלו והוא אחראי עליו, אמרנו לו שאנו שותפים בעדר ולמה הוא עושה את זה, אחרי זה היה דיבורים ולא היה מריבות, חיכינו למשטרה שתגיע. המשטרה לא הגיעה, ואבא שלי דיבר עם יהושע, היה קצת צעקות אבל מריבות ואלימות לא היה בכלל. שחררנו את העדר, אחרי זה הלכנו למשטרה לתת עדות וסיפרנו מה קרה". (עמ' 57, שורות 6-15 לפרוט').
בחקירתו הנגדית העיד העד כי העדר היה סגור במכלאה כאשר הם הגיעו למקום, והם שחררו אותן אך הוא אינו זוכר מי פתח את השער.
לטענתו, מר יהושע כהן לא אמר דבר בעת שהעדר שוחרר.

העד אישר כי מסר דברי אמת בפני
חוקר המשטרה ביום 17.7.01. הודעתו במשטרה הוגשה לביהמ"ש וסומנה ת/9.
בהודעתו זו מתאר העד כיצד הגיע לשטח המכלאה, כיצד זה שיחררו הוא והאחרים את העדר והגיעו למכלאה, אך לא היו כל מעשים של אלימות וכל הארוע הסתיים ברוח טובה, בלחיצת יד.
מעמדת הנאשמים בביהמ"ש עולה הכחשה של שלושת הנאשמים במעורבותם במעשים שיוחסו להם בכתב האישום. לטענתם, כלל לא הכו את המתלוננים ולא התרחשה כלל קטטה במקום האירוע.

הנאשמים אמנם הודו בסכסוך ארוך ומתמשך ביניהם ובין מר יהושע כהן, אך טענו כי לא הכו אותו או את אחד המתלוננים האחרים.

ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה כי יש ליתן אמון בגירסת התביעה, כפי שמצאה ביטויה בראיות שבאו בפני
ביהמ"ש ולהרשיע את הנאשמים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.
לגישתה, התביעה הביאה ראיות ישירות מספקות להוכחת אשמתם של הנאשמים, לרבות, עדויותיהם של המתלוננים וכן התעודות הרפואיות.
כן גרסה כי ניתן לראות בהכחשתם הגורפת של הנאשמים את המעשים המיוחסים להם משום חיזוק נוסף לראיות התביעה.
בסיכומיה של ב"כ המאשימה טענה עוד כי עדותם של עדי ההגנה 5 ו-6 אינה מהימנה, מאחר והם עדים בעלי נגיעה אישית שכן הינם קרובי משפחה של הנאשמים.

לענין טענת המאשימה כי בהכחשה גורפת יש משום חיזוק לראיות התביעה, נאמר ע"י כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות", חלק ראשון, תשס"ד-2003, עמ' 730, מהו משקלה הראיתי של הכחשה גורפת על ידי הנאשם, כדלקמן:

"יש שהכחשה גורפת של נאשם מחזקת את ראיות התביעה ... אולם תנאי מוקדם לחיזוק כזה הוא, כי התביעה הביאה ראיות, ישירות או נסיבתיות, הקושרות את הנאשם למעשה העבירה. משלא הונחה תשתית עובדתית המובילה להרשעת הנאשם, אין בהכחשה כשלעצמה משום ראיה לאשמתו, כשם שאין משמעות לאי קבלת גרסתו של הנאשם בהיעדר ראיות לחובתו".

ב"כ הנאשמים טען בסיכומיו כי נתגלו סתירות רבות ומהותיות בגרסותיהם של המתלוננים כפי שהובאו מחקירותיהם במשטרה ומעדותם בבית המשפט.
ב"כ הנאשמים הצביע בסיכומיו על שורה של סתירות המצביעות, לטענתו, על כך שהעדויות אינן אמינות וכי אין ליתן אמון בעדויות אלה.

כן הוסיף כי מלבד הסתירות בין ההודעות במשטרה לבין העדויות בבית המשפט, ישנן סתירות בין העדויות של שלושת המתלוננים.

ב"כ הנאשמים טען בסיכומיו כי ישנן סתירות מהותיות בין עדותו של עד התביעה מס' 1 לבין הודעתו נ/2 כדוגמת מספר האנשים שהגיעו ביחד עם הנאשמים וכן טענתו במשטרה כי אינו יודע מי כיבה את הגנרטור שגרם לדיסק החיתוך להפסיק לפעול, לעומת גרסתו בבית המשפט כי הוא זה שכיבה את הגנרטור.
כן הוסיף כי העד טען כי מייד שהגיעו הנאשמים החלו לתקוף את המתלוננים ואילו מעדותם של שני המתלוננים הנוספים עולה כי הנאשמים המתינו בצד זמן מה בטרם החלו לתקוף אותם.

לגישתו, בעוד שמר יהושע כהן טוען כי הנאשמים הגיעו למכלאה ובאופן מיידי החלו לתקוף אותם, טוענים שני המתלוננים הנוספים כי לפני שהחלו לתקוף אותם ישבו זמן מה בסמוך למכלאה ולא עשו דבר.
כן ישנן סתירות, לטענתו, בגרסאות המתלוננים באשר להימצאות ברזלי הזווית בשטח בטרם הגיעו הנאשמים.

ב"כ הנאשמים הוסיף וטען כי גם התעודות הרפואיות אינן מצביעות על נזקים חמורים שנגרמו למתלוננים.
בת/1 נכתב כי לא ניתן להבחין בסימני חבלה חיצוניים אצל מר כהן ובת/6 נכתב כי מר גדיר סובל משפשופים במרפק ימין ומנפיחות קלה מאחורי האוזן, כך שלגישתו, לא ניתן להסיק מהתעודות הרפואיות כי הפגיעות שצוינו נגרמו מהתגרה שהתקיימה לכאורה.

לכך הוסיף כי עולה ספק ממשי ביחס ליכולתם של כל אחד מן המתלוננים לזהות את התוקפים של המתלוננים האחרים בעודם מותקפים, לטענתם, על ידי אחד מהנאשמים.
אכן, ניתן למצוא שורה של אי התאמות בין הודעת מר כהן במשטרה לבין עדותו בבית המשפט ובין עדות זו לעדויות שני המתלוננים הנוספים בבית המשפט.

עדי התביעה מס' 2 ו- 4 העידו כי בזמן שעבדו בשטח המרעה ישבו הנאשמים 2 ו- 3 ביחד עם אחיהם והסתכלו על הנעשה וכי רק בשעה 16:00 לערך הופיע האב והתריע בהם על מנת שיתקפו את המתלוננים ורק אז תקפו אותם.
מאידך, העיד עד התביעה מס' 1 כי "לפתע, הגיחו כל הנאשמים ועוד אנשים, קבוצה של בערך 7-8 אנשים, והם התחילו לתקוף את כולם ללא ויכוחים וללא שום דבר".

אף ביחס למספר התוקפים נתגלו אי התאמות בין עדויות המתלוננים.
בעוד עד התביעה מס' 2 טען כי היו בשטח חמישה תוקפים, עד התביעה מס' 4 העיד כי היו ארבעה ואילו עד התביעה מס' 1 טען כי תקפו אותם 7-8 אנשים.

סתירה נוספת ניתן למצוא באשר לשאלת הימצאות ברזלי הזווית בשטח בטרם הגיעו הנאשמים.
עד התביעה מס' 1 העיד כי הנאשמים הגיעו לפתע כשהינם מצוידים בברזלי זווית; לעומתו העיד עד התביעה מס' 2 כי "הם לקחו ברזלי זווית שהיה בשטח". בהמשך עדותו שינה גרסתו וטען כי "אין ברזלי זווית זרוקים בתוך המכלאה".
עד התביעה מס' 4 העיד כי ישנם ברזלי זווית רבים פזורים בשטח.

ביחס לאיומים שהושמעו על ידי הנאשם מס' 2, העיד עד התביעה מס' 1 כי "בא עלי גריפאת וחטף לי את הדיסק מהיד, הוא לא ידע שאני כיביתי את החשמל, הוא הפעיל אותו ואמר שעכשיו אני אמות". עדות זו על איום שהושמע לכאורה על ידי הנאשם מס' 2 לא מצא חיזוקים בעדויות המתלוננים הנוספים והדבר כלל לא הוזכר על ידם.

כפי שציין ב"כ הנאשמים בעדותו ניתן למצוא סתירה בין הודעתו של עד התביעה מס' 1 במשטרה שם טען באומרו "אין אני זוכר מי כיבה את הגנרטור אז הדיסק הפסיק לפעול" ובין עדותו בבית המשפט בה אמר "אני ראיתי את הסכנה אז כיביתי מיד את הגנרטור".
ייתכן כי סתירות ואי דיוקים אלה בעדויות המתלוננים, כשלעצמם, לא היו פוגמים בהכרח ב"נטל השכנוע" של התביעה.
בסעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שכותרתו "ראיות סותרות" נקבע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות".

בע"פ 993/00, אורי שלמה נור נ' מדינת ישראל
, נו(6), 206, נקבע כי:

"יש להבחין בין "'סתירות לכאורה', הנעוצות בטבע האנושי, לבין 'סתירות אמיתיות', המעלות חשש של אמירת שקר; שרק האחרונות מכרסמות ומעמידות בספק את מהימנות העדות שבקשר אליה מתגלות הסתירות"".
בהמשך נקבע כדלקמן:

"אין זה נדיר כי המסכת הראייתית הפרושה לפני בית-המשפט תלקה בחללים מסוימים או בפרשיות סתומות. תפקידו של בית-המשפט אינו ליצור תמונה המגלה את פרטי המקרה בשלמותם, כי אם להכריע אם על-אף קיומם של אותם חללים ניתן לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו ולהרשיעו בפלילים".
בענייננו, כאמור, העידו שלושת המתלוננים כי הוכו על ידי הנאשמים ביום 3.6.01, וכאשר מעדויותיהם עולות הסתירות, כפי שפורטו דלעיל.
שילובן של סתירות אלה עם הראיות הנוספות שהובאו מעלה ספק סביר בדבר התרחשות האירוע, כפי שמתואר בכתב האישום.
לבית המשפט הוגשו התעודות הרפואיות של עדי התביעה מס' 1 ו- 4 ואילו עד התביעה מס' 2 טען כי לא הלך לקבל טיפול רפואי כלל.

מעדויותיהם של שלושת המתלוננים עולה כי הוכו נמרצות על ידי הנאשמים בעזרת מקלות, מוטות ברזל וברזלי זווית, אולם בתעודה הרפואית של עד התביעה מס' 1 נכתב כי אין סימנים לחבלות חיצוניות ובתעודה הרפואית של עד התביעה מס' 4 נאמר כי ישנה נפיחות קלה מאחורי אוזן ימין ושפשוף במרפק ימין, סימנים שהיו יכולים להיגרם בנסיבות אחרות.
יש לציין כי שני המתלוננים נבדקו מספר שעות לאחר האירוע.

נראה הוא כי במידה ומתלוננים היו אכן מוכים כפי שטענו ובאמצעים שנטענו, היו צריכים להראות, לכל הפחות, סימני חבלה חיצוניים כלשהם.

לכך מתווספת עדותם של הנאשמים וכן עדותם של עדי ההגנה 5 ו- 6 שנכחו במקום והעידו כי לא היה כלל מגע פיזי בינם לבין המתלוננים, זאת אף אם משקלן של עדויות עדי ההגנה 5 ו-6 נמוך יחסית עקב קירבה משפחתית לנאשמים.

כב' השופט קדמי בספרו "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1602 מפרט את "מבחן ההשוואה החיצונית" לעניין מהימנות העדות בקובעו כי:

"1) עיקרו של מבחן זה ב"השוואה" של דברי העד לראיות אחרות: הן לדברים שנאמרו מפי אחרים, בעדות או בדרך אחרת; והן לראיות חפציות ולמסקנות המתחייבות מהן.
2) מבחן "ההשוואה החיצונית"- מעמיד את עדותו של העד במבחן ההתאמה וההשתלבות בראיות האחרות שבאו בפני
בית המשפט; ומצריך הצגת "הסבר" לסתירות, תמיהות ואי התאמות המתגלות אגב עריכת השוואות".

אשר על כן, עדותם של העדים בה נמצאו כאמור סתירות ואי דיוקים, מעלה ספק ביחס למהימנותם כאשר הינה באה בצירוף התעודות הרפואיות המעידות כי לא נגרם למתלוננים נזק משמעותי ואף נזק נראה לעין היכול להעיד כי נחבלו קשות וכן בצירוף עדויותיהם של הנאשמים ונוכחים נוספים במקום האירוע.

פגיעה נוספת במשקלן של עדויות המתלוננים ניתן למצוא בכך שמר כהן ושני המתלוננים הנוספים העובדים תחתיו נמצאים בסכסוך מתמשך עם הנאשמים בנושא הבעלות על הבקר.

משמע, לפי "מבחן האישיות" (כב' השופט קדמי, "על הראיות", חלק שלישי, עמ' 1605) של העד ניתן לראות שלעדי התביעה עבר ונגיעה אישית עם הנאשמים המשפיעים על מהימנות העדויות ומשקלן.

לא מצאתי כל הסבר המניח את הדעת או התייחסות כלשהי לנושא הסתירות בעדותם של המתלוננים ולממצאי התעודות הרפואיות.

מכל המקובץ לעיל עולה, כאמור, מסקנתי כי עובדות כתב האישום לרבות התקיפה בנסיבות מחמירות על ידי הנאשמים וכן האיומים שהושמעו על ידי הנאשם מס' 2, לא הוכחו במידת ההוכחה הנדרשת ונותר בליבי ספק סביר בדבר התרחשות המעשים נשוא כתב האישום, ספק ממנו זכאים הנאשמים להנות.

אשר על כן, הנני מזכה את שלושת הנאשמים מן העבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום וזאת מחמת הספק.

ניתנה היום י"ח בחשון, תשס"ו (20 בנובמבר 2005) במעמד הצדדים.

רחל חוזה
, שופטת
סגן נשיא









פ בית משפט שלום 2282/03 מדינת ישראל נ' גריפאת/מחמד מחמוד, גריפאת/גרידאת עלי , גריפאת/גריהאת פיסל (פורסם ב-ֽ 20/11/2005)