פסקי דין על שושנה גאלי | פסקי דין על אסתר ליבוביץ

50747-03/16 תאמ     27/12/2018




תאמ 50747-03/16 שושנה גאלי נ' אסתר ליבוביץ








בית משפט השלום ברחובות



תא"מ 50747-03-16 גאלי נ' ליבוביץ


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופט
ישראל פת


התובעת

שושנה גאלי


נגד


הנתבעת

אסתר ליבוביץ




פסק דין




הצגת המקרה:
1.
מה דינו של חדר שנבנה בבית משותף עבור דייר בקומה אחת על ידי שכנו המתגורר בקומה גבוהה יותר, במטרה לאפשר לשכן בקומה הגבוהה לבנות גם הוא על גבי החדר, כאשר הדייר בקומה הנמוכה אינו משתמש בחדר הנוסף במשך תקופה ממושכת ובחלוף שנים מבצע פעולות המעידות על רצונו להשתמש בחדר הנוסף? האם ניתן לחייב את הדייר בקומה הנמוכה לשלם לשכנו עבור החדר שבנה עבורו ובאלו תנאים?


עניינה של התביעה שלפניי בטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט, בגין שימוש בחדר שנבנה ע"י התובעת ובעלה המנוח עבור הנתבעת, כאשר הראשונים הרחיבו את דירתם באמצעות תוספת של חדר, כשבמקביל בנו חדר מתחתיו לצד דירתה של הנתבעת, בעלת הדירה בקומה שמתחת לדירת התובעת ובעלה, באופן שיוצר אחידות בחזית הבניין. במהלך השנים לא עשתה הנתבעת כל שימוש בחדר וממילא סירבה להשתתף בעלויות בנייתו. בחלוף כ-13 שנים, פרצה הנתבעת את הקיר החיצוני של הבניין לעבר החדר הנוסף, שיפצה את החדר, התקינה בו תשתיות שונות, ואף החלה לספחו לדירתה, עד שקיבלה התראה מטעם העירייה כי לחדר אין היתר בנייה.

השאלה שבמחלוקת היא האם נוכח התנהלותה של הנתבעת במועד פריצת הקיר החיצוני לעבר החדר הנוסף מוטל עליה לשלם לתובעת בגין תוספת החדר; וככל שנענה לשאלה זו בחיוב מהו שיעור התשלום הראוי.
עוד עולות שאלות וטענות נוספות שזכרן לא בא בכתב ההגנה, אולם נידרש אליהן במידת הצורך בהמשך הילוכנו.




תיאור המחלוקת בקליפת אגוז:
2.
התובעת היא בעלים של דירה ברחוב שדרות דואני 61/3 יבנה. הבית מורכב ממבנה אחד ובו ארבע דירות. הבית נרשם כבית משותף בפנקס הבתים המשותפים. בבעלות התובעת שתי דירות, בבעלות הנתבעת דירה אחת בקומת הכניסה והדירה הרביעית בבעלותו של דייר נוסף.
התובעת ובעלה המנוח חפצו להרחיב את אחת מדירותיהם, המצויה בקומה שנייה של הבניין ואף הגישו בקשה להיתר בנייה לעיריית יבנה. בתאריך 28.4.02 ניתן היתר הבנייה. ההיתר ניתן עבור תוספת בחלק האחורי של הבניין בגודל של עשרות מ"ר (שאינה מעניינה של התביעה דנן) וכן תוספת בחזית הבניין של 4 מ"ר.
שיטת הבנייה של התוספת של ארבעת המ"ר שתוכננה לצד דירת התובעת, היתה באמצעות בניית עמודים בקומה הראשונה, לצד דירתה של הנתבעת, כשעל גביהם אמור היה להיבנות חדרה הנוסף של התובעת ובעלה המנוח. אולם, על מנת שלא לכער את הבניין בבנייה של עמודים שעל גביהם יחידה אחת בולטת ומסיבות נוספות שנדון בהן בהמשך, החליטו התובעת ובעלה המנוח שלא להעמיד את התוספת שבנו עבור עצמם על גבי עמודי בטון חשופים אלא לעטוף את העמודים שנבנו בקומת הכניסה בסמוך לדירתה של הנתבעת באופן שיצר חדר שלם בשטח של 4 מ"ר, גם לצד דירתה של הנתבעת.
במהלך השנים טענה הנתבעת כי אין לה כל עניין בחדר והיא אכן פעלה בהתאם, לא פלשה לחדר ולא עשתה בו כל שימוש. במהלך שנת 2015, לאחר שפינתה את משרדה ששכן בדירה וביקשה לשפץ את הדירה לצורך השכרתה למטרת מגורים, פרצה את הקיר החיצוני שהפריד בין הדירה לבין התוספת והרחיבה את דירתה באמצעות התוספת. לאחר שהנתבעת קיבלה מכתב התראה מעיריית יבנה ביחס לחוקיותו של החדר (כך, לטענתה), ערכה בירור בעירייה, לטענתה, ולאחר שהתברר לה כי לא יינתן לה היתר בנייה, חסמה את היציאה לחדר באמצעות קיר גבס ואף הרכיבה על גביו מטבח בצד הפנימי של הדירה.


טענות הצדדים:
3.
התובעת טוענת כי בעצם הפלישה של הנתבעת לחדר הנוסף העידה הנתבעת על עצמה מכללא כי יש לה עניין בחדר הנוסף, ומכאן הדרישה לתשלום בגין עשיית עושר ולא במשפט.
הנתבעת העלתה מצידה במהלך עדותה טענת קיזוז (טענה שזכרה לא בא בכתב ההגנה) ולפיה התובעת ובעלה בנו בנייה מסיבית בשטח של כ-44 מ"ר בעורף על גבי חלק מדירתה שלא כדין, בנייה שבגינה עליהם לשלם לה. כן היא טוענת כי לא עשתה מעולם שימוש בתוספת. עוד טוענת הנתבעת כי בנה של התובעת הפציר בה לפרוץ מדירתה לחדר והבטיח לה כי אין בכוונת אמו לתבוע אותה בגין פריצה זו. כמו כן טוענת הנתבעת כי מאחר שלא ניתן לקבל היתר בנייה לחדר הרי שבאופן פורמלי אין לה כל אפשרות להשתמש בחדר וממילא אין חשש שתעשה בו כל שימוש. יוער כי גם זכרה של טענה זו לא בא בכתב ההגנה.
בתצהיר המאמת את כתב ההגנה שלה טוענת הנתבעת כי אין מדובר בחדר בשטח של 4 מ"ר אלא בחדר בשטח של 2.5 מ"ר. בסעיף 13 לכתב ההגנה היא מתייחסת ל-4 מ"ר. במהלך עדותה לפניי חזרה בה במידה מסויימת הנתבעת כאשר בתחילה טענה כי מדובר בחדר בשטח של 4 מ"ר ולאחר מכן תיקנה את השטח ל-3 מ"ר בלבד (לעניין זה ראו שורה 27 בעמוד 18 לפרוטוקול).
בהמשך (בשורות 10 ו-17 לעמוד 19 לפרוטוקול) כבר נקטה הנתבעת בקביעה כי מדובר ב- 3 מ"ר. מכל מקום, דומה כי במהלך פרשת ההגנה הטענה בדבר חישוב המטראז' נזנחה.

יוער כי אין כל מחלוקת בין הצדדים על כך שכיום לא ניתן להוציא היתר בנייה לחדרים חדשים הנבנים בבניינים אחרים ברחוב
או בשכונה. זאת, בשל העובדה שהאזור מיועד להליכי "פינוי בינוי", וממילא אין לעירייה אינטרס להקנות זכויות נוספות לדיירים סמוך לפני ביצוע הליכי ה"פינוי בינוי". דומה כי גם אין חולק על כך שלתובעת ניתן בזמנו (בשנת 2002) היתר בנייה לחדר שבנתה לצד דירתה שלה.
המחלוקת בהקשר זה מתמקדת בשאלה האם במקרה דנן שבו מדובר בחדר שנבנה לפני כ-16 שנים כחלק מהרחבה של חזית הבניין וביחד עם חדר שמעליו, שלו ניתן היתר בנייה, וכאשר מעולם לא נדרשה הריסתו של החדר מושא התביעה דנן, האם במקרה כזה ניתן יהיה להוציא היתר בנייה. יודגש כי רק במהלך הדיון הציגה הנתבעת את המכתב שהוצא לה ע"י העירייה אולם לא התאפשרה הגשתו לתיק, בהינתן שמדובר בהרחבת חזית אסורה.
מכל מקום, לא הוכח לפניי כי לא ניתן לחלוטין להוציא לחדר דנן היתר בנייה, ומכאן שאין כל ביטחון שהיתר בנייה כזה לא יוצא בהמשך הדרך ע"י הנתבעת או ע"י מי מחליפיה.


דיון והכרעה:


עשיית עושר ולא במשפט:
4.
ב"כ התובעת בסיכומיה עותרת לחיוב הנתבעת לפצות את התובעת בגין השימוש שעשתה הנתבעת בשלד הבניין של דירת התובע, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט, בהתאם להוראות
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979

(להלן: "החוק"). סעיף 1(א) לחוק קובע את הדברים הבאים:

"מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה."

הוראה כללית זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי
הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין".
בעניינו ברי כי התקבל נכס מהמזכה לזוכה כדרישת התנאי הראשון. כמו כן ברי כי ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה. בהקשר זה מן הראוי לציין כי ה
חוק


דחה בצורה ברורה את הרעיון, שלפיו הפסד של התובע הינו תנאי להשבה, שכן דרישה זו אינה מופיעה בסעיף 1 לחוק. לבסוף: ההתעשרות התקבלה ע"י הזוכה שלא עפ"י זכות שבדין. הדין שהופר הוא אותו חוזה מכללא שנכרת בין הצדדים עם פעילותה של הנתבעת לסיפוח החדר לשטח דירתה.
ברע"א 371/89,


ליבוביץ

נ

'

אליהו

בע

"

מ

,

פ

"

ד

מד

(2) 309, 321, מבהיר הנשיא שמגר את הדברים הבאים:
"היסוד השלישי, על פיו נבדקת השאלה האם ההתעשרות היא "שלא על פי זכות שבדין", מצביע על כך כי לא די בעצם ההתעשרות כדי להצמיח עילה בעשיית עושר. אף אין זה די כי ההתעשרות מקורה במזכה והיא על חשבונו. על-מנת שתצמח עילה בעשיית עושר יש צורך ביסוד נוסף. היסוד הנוסף מתמקד בטיבה של ההתעשרות. הוא בוחן אם היא התקבלה "שלא על פי זכות שבדין". רק התעשרות שאיננה על-פי זכות שבדין עשויה להצמיח למזכה סעד בעילה של עשיית עושר ולא במשפט
.
...
המקרים הקשים להכרעה בשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הם המקרים בהם לא ניתן להצביע על דין מפורש אשר מקנה לזוכה זכות להתעשר או שולל זאת ממנו. במקרים אלה, המבחן לשאלה אם ההתעשרות אינה כדין הוא בבחינה אם התעשרות זו היא בלתי צודקת
.
...
מבחן הצדק, על פיו נבחנת השאלה האם ההתעשרות אינה כדין, מודרך על-פי "תחושת המצפון והיושר" ועל-פי השקפות בדבר "הישר והטוב"... אין פירושו של דבר כי המבחן ייחתך על-פי תחושתו הסובייקטיבית של כל שופט....
השיקולים בהחלת העקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע
,
את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעילות שמכוחה זכה הנתבע ברווח"

.
כאמור לעיל, הדין שהופר הוא אותו חוזה מכללא שנכרת בין הצדדים. עם זאת, גם בהתאם למבחן הצדק ולאחר שנבחן את התנהגות הצדדים ואת יתר הרכיבים המפורטים לעיל הרי שברי כי יש מקום לחייב את הנתבעת מכח דיני עשיית העושר ולא במשפט. בהמשך הילוכנו נאזכר פסקי דין (בעיקר של בתי משפט שלום) שהכירו ברמת העקרונית בחיובים מעין אלו בהקשר של בניית תוספות לבנייני מגורים.

טענת הקיזוז:
5.
נפתח בטענתה הראשונית של הנתבעת לפיה התובעת חייבת לה סך מסויים בגין שימוש בצד האחורי של דירתה של הנתבעת לשם הרחבת דירת התובעת בחלקה האחורי ולא בחזית, בהתאם להיתר הבנייה שפורט לעיל. ענייננו בטענת קיזוז לא מפורטת, לא מוכחת, שזכרה לא בא בכתב ההגנה והעלאה מאוחרת של טענה זו בשלב תצהירי העדות הראשית והעדויות מהווה הרחבת חזית, שלא התאפשרה. בהקשר זה ראו למשל ספרו של אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה 12, תשע"ו-2015, בעמוד 146.
בין כה וכה, לא נדרשה הנתבעת במסגרת ההליך דנן (אף שבית המשפט אפשר לה בהחלטתו מיום 15.10.17, להגיש בקשה להארכת מועד להגשת כתב תביעה שכנגד בעניין) להוכיח את טענתה בעניין זה וזכויותיה המשפטיות בעניין נשמרות לה.
בהתנהגותה העידה הנתבעת כאלף עדים על רצונה בשבירת הקיר החיצוני ובהוספת התוספת לדירתה. הנתבעת טוענת אמנם כי הוטעתה (ע"י בן התובעת, שהעיד לפניי) לסבור כי יש היתר בנייה לתוספת שלה, עובדה שהתבררה כלא נכונה; אולם עד היום ובמשך למעלה מעשור ומחצה לא הרסה הנתבעת את התוספת העומדת לצד דירתה.
יתירה מכך: הנתבעת מצהירה אמנם כי אין לה כיום שום עניין בתוספת הזאת, במיוחד בהינתן שבהעדר היתר בנייה לא ניתן לעשות שימוש בחדר. אולם מי יתקע לידינו כף כי בחלוף תקופה, וללא כל קשר לסוגיית היתר הבנייה, יפעלו הנתבעת, יורשיה או חליפיה לשימוש בתוספת?! ומי יתקע לידינו כף כי הנתבעת או חליפיה לא יפעלו להוצאת היתר בנייה בסמוך לאחר הכרעתי בתיק?!

בהקשר זה מן הראוי להפנות לפסק דינה של השופטת מרים קסלסי, בת"א
(

שלום

–

ירושלים

) 40129-06-13

, צבטאני נ' בנימין (מיום 6.12.15), שם נקבע כי התובעים ביצעו את ההרחבה על אף שידעו מראש כי בעלת הדירה דאז לא תשתתף איתם בעלויות גם לאחר שנים רבות, וכן כי הנתבע לא היה בעל הדירה במועד שבו נבנו תוספות הבנייה ואף לא היה קשור בדרך כלשהי לבעלת הדירה, אלא רכש את הדירה כ- 20 שנה לאחר ביצוע העבודות לאחר שבדק את מצבה המשפטי במרשם המקרקעין, שם סומנה תוספת הבנייה כחלק בלתי נפרד משטח הדירה. כלומר: לא היתה באותו מקרה התעשרות שבוצעה על חשבון התובעים (המזכים).
משמעות הדברים לענייננו היא כי בחלוף פרק זמן ממועד הכרעתנו זו יכולה הנתבעת למכור את הנכס לצד ג' שיפעל להרחבתו לעבר התוספת, ואז ודאי וודאי שלא תישמע טענה כי צד ג' חייב לשלם לתובעת בגין החדר הנוסף.
על התנהגותה מכללא של הנתבעת ניתן ללמוד מפעילותה להכנסת תשתיות שונות ע"י קבלן השיפוצים מטעמה (ובכלל זה, חיבור לאינסטלציה של מים, ביוב, חשמל וגז, בתוך החדר ומחוצה לו, כפי שהדברים עולים מסעיף 21 לתצהירו של בן התובעת ומתיק המוצגים); וכן נוכח העובדה שבהתאם לתמונה שהוצגה לפניי הוכנס תנור אפייה של הנתבעת לחדר.

הנתבעת עצמה העידה במהלך עדותה כי אם אכן היתה עושה שימוש בתוספת הרי שהיה עליה לשלם לתובעת; אולם, זאת, בכפוף לקיזוז הסכומים המגיעים לה בגין החלק האחורי שנבנה ע"י התובעת על גבי דירתה של הנתבעת, כטענתה, או בכפוף לקיזוז סכומים ששילמה לשיפוצניק בגין שיפוץ החדר הנוסף, שיפוץ שהעלה חרס, לטענתה, בהעדר היתר בנייה. לעניין זה ראו שורות 2-7 בעמוד 21 לפרוטוקול. בהינתן שטענת הקיזוז הנ"ל לא הוכחה ע"י הנתבעת, ובהינתן שענייננו בהרחבת חזית אסורה, הרי שאין לי אלא לקבל את אמירתה שלה, המהווה הודאת בעל דין, בדבר חובתה לשלם לתובעת בגין בניית החדר.

העדר היתר בנייה
:
6.
באות כח הצדדים הכבירו בטענות: האחת בדבר הקושי בהוצאת היתר בנייה לחדר,
והשנייה בדבר הקלות להשיג היתר בנייה באותו מקרה, בהינתן שענייננו בחדר שנבנה לפני שנים רבות, מעולם לא נדרשה הריסתו ולחדר שמעליו באותה מתכונת בדיוק הוצא היתר בנייה.

כאמור, הטענה כשלעצמה לא הועלתה בכתב ההגנה וממילא מדובר בהרחבת חזית אסורה, אולם למעלה מן הצורך נידרש לטענה זו לגופה. הנתבעת לא הוכיחה כי עשתה כל שביכולתה לקבל היתר בנייה מהעירייה וכי למרות ניסיונותיה החוזרים והנשנים זה לא ניתן לה. הנתבעת הייתה יכולה לפעול לקבלת היתר בנייה מהעירייה, במיוחד בנסיבות שבהן נבנה החדר לפני כמעט שני עשורים, מעולם לא נדרשה הריסתו וחדר מעליו משמש את השכנים לכל דבר ועניין, כאשר ניתן לחדר זה היתר בנייה. לא הוכח לפניי שהנתבעת נקטה באיזשהו צעד לשם קבלת היתר בנייה ולא הוכח לפניי שאין כל סיכוי לבקשה כזו אם תוגש.

בכל מקרה, גם אם נצא מנקודת הנחה כי היתר כזה לא יינתן לנתבעת וגם בהינתן שאין אפשרות חוקית להשתמש בתוספת הרי שניתן יהיה למכור את הנכס או להציג אותו ככולל את התוספת. כלומר, ענייננו בפוטנציאל התעשרות עתידי, כאמור.

לכל האמור לעיל, יש להוסיף את הסכמתה מכללא של הנתבעת לקיום החדר ולבנייתו לצד דירתה, כאשר במהלך השנים מעולם לא דרשה את הסרתו ו/או פעלה להריסתו!

חובת הפיצוי במקום שבו אין כל הנאה לזוכה ממעשהו של המזכה:
7.
הנתבעת העלתה טענה לפיה התובעת אינה זכאית לכל שיפוי בגין בניית החדר לאור העובדה שנוכח קביעת העיריה בדבר העדר היתר בנייה לא ניתן להשתמש בחדר.
כבר ציינתי לעיל כי מדובר בטענה חדשה המהווה הרחבת חזית אסורה. עם זאת ולמעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי מקרה דומה כבר נבחן משכבר הימים ע"י ביהמ"ש העליון, בהקשר של חיוב בתשלום בגין מרפסת, אף שניתן צו להריסתה. לעניין זה ראו את דבריו של השופט אשר בע"א 32/77, טבוליצקי נ' בית כנסת, פ"ד לא(3), 210, בפסקה 6:
"נשארה אם-כן לדיון השאלה האחרונה והיא, אם מגיע למשיבה פיצוי בעד המרפסת שהוקמה על-ידה. שופטת השלום המלומדת סברה, כי אין למשיבה זכות לפיצוי מפני שהמרפסת לא תעבור לרשות המערער, כי אם תיהרס על-פי פסק-דינו של בית-המשפט - משמע שלמערער לא תהיה כל הנאה בהשקעה שנעשתה על-ידי המשיבה. משיב על כך בית-המשפט המחוזי, כי בעיית הפיצוי בעבור השקעה במקרה של ביטול רשיון אינה נפתרת לפי המבחן אם ובאיזו מידה יהנה בעל המקרקעין מההשקעה של בעל הרשיון, אלא שבכל מקרה של ביטול רשיון יש לפצות את בר-הרשות בשווי השבחת הקרקע, בתנאי שהשבחה זו נעשתה בידיעת בעל המקרקעין... בענין זה דעתי כדעת בית-המשפט המחוזי, וגם אני סבור שעל המערער לפצות את המשיבה על השקעותיה בהקמת המרפסת.... ".
(ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור. י.פ.).
דומה כי הדברים יפים אף לענייננו. גם אם לא ניתן לעת הזאת להשתמש בחדר הנוסף, הרי שהתנהלותה של הנתבעת ביחס אליו מעידה על יותר מהסכמה מכללא לשימוש בו ואף לרצון לשימוש עתידי בו, ומכאן החובה לשאת בעלויותיו.


פעולה לקידום אינטרס עצמי:
8.
ב"כ הנתבעת טוענת בסיכומיה כי לא קמה לתובעת הזכות לתבוע מהנתבעת השבה, שכן התובעת ובעלה המנוח בנו את השלד והיסודות, על מנת לקדם אינטרס עצמי שלהם ועל כן, אין התובעת זכאית להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו תועלת מפעולתם.
המלומד פרופ' דניאל
פרידמן, בספרו

דיני עשיית עושר

ולא במשפט

, כרך א' מהדורה שלישית, בעמ' 205, מתייחס לסוגיה הנדונה וקובע כדלקמן:

"7.1 העיקרון הכללי הוא שמי שפעל לקידום אינטרס עצמי איננו זכאי להשבה מאנשים אחרים אשר הפיקו אגב כך או באופן אינצידנטלי תועלת מפעולתו.... טעמו של הדין ברור. מבצע הפעולה צופה לרווח או הנאה שיפיק מן הפעולה. זה צריך להיות שכרו, ואין הוא זכאי לשכר נוסף. דברים אלה כוחם יפה, אף אם הפעולה לא עלתה יפה...".

פרופ' פרידמן מבחין אפוא בין פעולה שביצע אדם לקידום אינטרס עצמי אשר גרמה טובת הנאה אינצידנטלית (אגבית), אשר אינה ניתנת להשבה, לבין מקרים בהם אין המדובר בהנאה אגבית של האחר.

בנדון דנן, פעלו אמנם התובעת ובעלה המנוח במסגרת בניית היסודות, השלד והמעטפת גם לקידום אינטרס אישי שלהם, לצורך הרחבת דירתם, אולם פעולתם זו כרוכה באופן שאינו ניתן להפרדה, בבניית יסודות הנדרשים גם להרחבה עתידית של דירת הנתבעת שבקומה הראשונה. בניית היסודות והשלד מלכתחילה נעשתה על מנת לאפשר תוספת הרחבת בניה עבור שתי הקומות שבבניין, ועל כן, לא מדובר בהנאה אגבית שנצמחה לדירה שבקומה הראשונה בשל פעולה לקידום אינטרס עצמי של בעלי הדירה שבקומה השנייה.

לעניין זה ראו למשל את

פסק דינו של הרשם הבכיר אמיר צ'כנוביץ' (כתוארו אז), בתא"מ 45892-07-11, יוסף בנין נ' ליאורה שמעוני (ראו את הקביעה בסעיף 16 לפסק הדין. באותו מקרה לא היתה עמידה בכלל תנאי הסף המפורטים לקמן, ובכלל זה לא נמצא שם כי הזכייה באה לזוכה מן המזכה, ומשכך נדחתה תביעת התובע. יוער כי גם בעניין צבטאני דלעיל, אחת הסיבות לדחיית התביעה היתה שהזכייה לא באה לזוכה מהמזכה).


שיקול תום הלב של הנתבעת:
9.
בבואנו לבחון את השאלה האם ההתעשרות נעשתה תוך הפרת דין חיצוני הרי שעלינו לבחון את שאלת תום ליבה של הנתבעת. לעניין זה מפנה בצדק ב"כ הנתבעת לפסק דינו של השופט בנימין ארנון בבית המשפט המחוזי (מרכז – לוד) בת"א 4433-01-1, בן סירא ואח' נ' ברנהיים ואח'. באותו עניין פעלו התובעים לשינוי ייעוד קרקע שבבעלותם, כאשר שינוי הייעוד חל אף על המקרקעין הסמוכים והכלואים שבבעלות הנתבעים. ביהמ"ש קבע כי בתביעה מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט על התובע להוכיח כי התעשרות הנתבע נעשתה תוך הפרת דין חיצוני, או תוך התנהלות שלילית וחסרת תום לב של הנתבע. באותו מקרה לא הוכח כי הנתבעים פעלו בחוסר תום לב. לעומת זאת, במקרה שלנו ברי כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב, כאשר פעלה לפריצת קיר הלבנים החיצוני של הבניין לעבר החדר הנוסף והיא ממשיכה לטעון כי אינה אמורה לשפות את התובעים בגין חדר זה.


פעולה בהעדר חסרון כיס:
10.
ב"כ הנתבעת מעלה טענה לפיה המקרה שלנו עומד בתנאי סעיף 2 לחוק, הקובע חריגים לזכות ההשבה, כדלקמן:

בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת.
כלומר: ישנם שני חריגים לחוק שדי בהתקיימות אחד מהם לשלול את זכות ההשבה: ניתן לפטור מהשבה במקרה שבו הזכייה לא הביאה לחסרון כיס של התובעת או משיקולי של צדק.
בנדון דנן נגרם חסרון כיס לתובעת, אשר בנתה את התוספת לדירת הנתבעת ממקורותיה שלה. גם אם היה לתובעת אינטרס עצמי בבנייה, כמפורט לעיל, הרי שיש לאבחן בין פעולה אגבית לבין פעולה שמטרתה גם לסייע לנתבעת בהרחבת דירתה, כבנדון דנן. מכאן שאין מקום לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה בשל הטענה להעדר חסרון כיס לתובעת.
באשר לחריג השני, המתייחס לשיקולים של צדק, הרי שטענה זו מבססת עצמה על שתי טענות נוספות לפיהן הנתבעת התנגדה לבניית התוספת שאף מסתירה לה את אור השמש. נתייחס לטענות אלו.


התנגדות לבנייה והסתרת אור השמש:
11.
הנתבעת טוענת, כאמור, כי התנגדה לבנייה וזו נעשתה ללא הסכמתה (ראו סעיף 6 לסיכומים). דא עקא שעם פריצת הקיר החיצוני הביעה את הסכמתה מכללא לתוספת לחדר. מכאן שגם טענת הסתרת אור פני השמש נופלת.
יודגש כי במהלך השנים שמבניית התוספת ועד הפריצה לחדר לא נקטה הנתבעת בכל פעולה המביעה את העדר שביעות רצונה מהחדר ובכלל זה לא פעלה מאז ועד היום להריסתו. זאת ועוד: הנתבעת לא השכילה להצביע על כל אמירה פוזיטיבית שלה בכתב ובעל פה במהלך השנים המבססת התנגדות לבניית החדר ודורשת את הריסתו.
לא זו אף זו: לצורך ביסוס תביעה בעילה של עשיית עושר מכוח
סעיף 1(א)

לחוק, אין צורך להוכיח כי הנתבע הסכים לקבלת הזכייה (הנכס, השירות או טובת ההנאה), וכל שנדרש להוכיח הוא שהזכייה באה לנתבע מהתובע שלא על פי זכות שבדין. לעניין זה, ראו את
פסק דינו של השופט הבכיר מיכאל תמיר (כתוארו אז), בת"א 56146-01-13, בלום נ' זהבי (סעיף 31 לפסק הדין. יוער כי באותו מקרה התקבלה בחלקה תביעת התובעים להשבה אולם בד בבד התקבלה גם תביעה שכנגד שהוגשה ע"י הנתבעת והתביעות קוזזו האחת מול רעותה, להוציא שכר טרחה שנפסק לטובת התובעים).
בנסיבות אלו אינני מוצא לנכון לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה בשל שיקולי צדק.


אומד דעתה של הנתבעת:
12.
הנתבעת העלתה טענה כי היא אינה מעוניינת בחדר הנוסף ואין לה כל אפשרות לעשות בו כל שימוש.
על מנת לשער מהי כוונתה של הנתבעת עלינו להתחקות אחר מעשיה, בבחינת "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".
עם הקמת החדר בשנת 2002 התנגדה הנתבעת לשלם עבור החדר ואף לא עשתה בו כל שימוש. בחלוף השנים ובהגיע שנת 2015 ועם העברת משרדה למקום אחר חפצה הנתבעת לשפץ את הדירה, להופכה לדירת מגורים ולהשכירה למטרת מגורים, כאשר באותה עת פעלה הנתבעת לשלב את החדר בתוך הדירה. כאשר התברר לנתבעת כי אין היתר בנייה לחדר (כך, לטענתה) סתמה את הפרצה בקיר גבס ובזה הסתיימו לכאורה ניסיונותיה לצרף את החדר לדירה.
בנה של התובע, מר אילן גלי, מצטט בתצהיר עדותו הראשית שיחה עם הנתבעת מיום 12.8.15, שלפיה מעדכנת הנתבעת אותו ואת אמו באמצעותו, כי אין לה צורך בחדר הנוסף. לעניין זה צירף הבן לתצהירו תמליל שיחה עם הנתבעת. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם ומשליכים על אמינותה של הנתבעת.
לא נסתרה קביעת התובעת (בסעיף 20 לתצהירו של אילן גלי) כי ביום 26.8.15 (שבועיים לאחר מועד השיחה הנ"ל) פעלה הנתבעת, באמצעות השיפוצניק מטעמה, להריסת הקירות החיצוניים של המבנה באופן שהדירה תורחב לעבר החדר, בניגוד לאמרתה הקודמת של הנתבעת כי אין לה כל צורך בחדר. בהתנהלות זו יש משום חיזוק נוסף לטענת התובעת כי הנתבעת היתה מעוניינת בחדר הנוסף.
התובעת הגישה תביעתה ביום 15.11.15 לפני המפקח על רישום המקרקעין ברחובות.
טענותיה של הנתבעת בדבר הביקור של הנציג מטעם עיריית יבנה באתר מתייחסות לביקור מיום 25.10.15, סמוך לפני הגשת התביעה, ואילו השימוע לנתבעת בעירייה התרחש בכלל ביום 21.12.15, לאחר מועד הגשת התביעה דנן. כלומר, במועד הגשת התביעה טרם ידעה הנתבעת בוודאות כי ישנה בעיה עם צירופו של החדר לדירה ואף סברה כי תוכל לצרף את החדר לדירה ללא תשלום לתובעת. הנתבעת לא המציאה כל הצדק להשתהותה בין מועד תחילת השיפוצים מטעמה (26.8.15) לבין הביקור הראשון של פקח מטעם עיריית יבנה (25.10.15), פרק זמן של חודשיים שבהם לא נקטה כל פעולה לשם תשלום איזושהי תמורה לתובעת.
משכך, גם בשל התנהלותה האמורה של הנתבעת, נמצא קושי בהעלאת הטענה בדבר העדר היתר בנייה לחדר, טענה שלא הוכחה לגופה, כאמור לעיל.


משמעותו של קיר גבס בהתאם למקורות המשפט העברי:
13.
כעת עלינו לבחון מהי המשמעות של סתימת הפרצה בקיר גבס. הנתבעת טוענת שוב ושוב (למשל בסיכומים מטעמה) כי לאחר שהתקינה קיר גבס ועליו מטבח במקומו של קיר הלבנים שנפרץ הרי שגילתה דעתה כי אין בכוונתה לעשות כל שימוש בחדר.
לעומתה, טוען בנה של התובעת כי ניתן להרוס בקלות קיר גבס ולצרף את החדר לדירה. אין לי אלא להצטרף לקביעה זו.
הרב יוסף קארו
(הרמ"ח-1488 – השל"ה-1575, ספרד וארץ ישראל), בספרו שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קנד, סעיף יא, עוסק בנזקי שכנים. עניינו של הסעיף הנ"ל הינו באדם שבנה מבנה מול חלון חברו באופן שמסתיר את האור, האוויר וכיו"ב. הרב קארו קובע כי אם בעלי החלון שתק הוא אינו יכול לעורר טענה כי המבנה מפריע לו. נראה את דבריו כדלקמן:
"וכן מי שהיתה לו חלון מוחזקת ובא חבירו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה או סתמה ושתק בעל החלון אינו יכול לחזור ולערער ולפתוח החלון או להרחיק הבנין שכיון ששתק מחל שאין אדם עשוי שסותמים אורו בפני
ו ושתק אא"כ (אלא אם כן) מחל".
על כך מוסיף הרב משה איסרליש (או בכינויו "הרמ"א", הר"ץ-1530 – השל"ב-1572, פולין) בהגהותיו על השולחן ערוך, הג"ה:
"ומיד הוי מחילה... וכל זה כשסתם בעל החצר ושתק בעל החלון אבל כשבעל החלון בעצמו סתם חלונו לא הוי מחילה במה שסתמו לפי צורך שעה אלא אם פרץ פצימי החלון שניכר שאינו רוצה לפתחו עוד או שבנה בנין גמור לפניו וכיוצא בזה (מרדכי פרק קמא דבבא בתרא)".
כלומר: כשבעל החלון עצמו סותם את חלונו זה לא נחשב למחילה ולא ניתן להקים שם בנין מול החלון, כיוון שיתכן שסתם את החלון לצורך שעה ובהמשך יסירו. אולם, אם פרץ את פצימי החלון (הכוונה לפריצת מפתן החלון, המזוזות והמשקוף) הרי שבמקרה מעין זה ניכר שאינו רוצה לפתוח עוד את החלון.
הרמ"א למד דין זה מסוגיית התלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא (דפים יא, ב – יב, א): התלמוד דן בפתיחת פתח ע"י בעל בית או בעל חצר בתוך קבוצת מבנים מול מבוי (קבוצת בתים) של שכנים של בעל הבית ומביא ברייתא (מקור קדום מתקופת המשנה) שקובעת שבמקרה ש"היה סתום ובקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו". קובע התלמוד שם, בשמו של האמורא רבא (דור רביעי לאמוראי בבל, במאה הרביעית): "לא שנו (לא עסקה הברייתא) אלא במקרה שלא פרץ את פצימיו, אבל פרץ את פצימיו, בני מבוי מעכבין עליו"
כלומר: כאשר סתם בעל הבית את הפתח ולא סילק את הפצימים משמעות הדברים היא שיפתח את הפתח בהמשך.
במקרה שלנו, הנתבעת אכן סתמה את הפרצה אולם היא סתמה אותה באופן שמאפשר פתיחתה הנוספת. לו היתה סותמת את הפרצה באמצעות מבנה מלבנים, לאף לא אחד היה ספק כי כוונתה לסתימה סופית ומוחלטת; אולם בנדון דנן הנתבעת סתמה את הפרצה באמצעות קיר גבס שהזמניות שלו ברורה וידועה. בתוך עמי אני יושב וברי לי כי סתימת פרצה באמצעות קיר גבס אינה סתימה הרמטית, אלא סתימה לשעה, הנעשית לפעמים לצרכים משפטיים ותכנוניים שונים. ודאי וודאי כאשר ענייננו בקיר חיצוני של מעטפת הבניין ולא בקיר הפרדה פנימי בין חדרי דירה.
עמדתי זו מקבלת חיזוק במקרה שלנו כאשר הנתבעת לא הרסה את החדר הנוסף שנבנה לפני שנים אף לאחר שנודע לה על העדר היתר בנייה, כטענתה.

מהימנות הנתבעת:
14.
מהימנותה של הנתבעת נבחנה לעיל בהקשרים שונים, אם ביחס לסתירות הפנימיות בסוגיית שטח החדר (ראו סעיף 3 לעיל), ואם בהקשר של המועדים שבהם הוצא לנתבעת צו הפסקת עבודה, כטענתה (ראו סעיף 12 לעיל).


גם אמירותיה של הנתבעת לבנה של התובעת (כפי שהדברים עולים מהתמליל הנספח לתצהירו) מעידים על כוונתה של הנתבעת לחמוק מלשלם לתובעת. דומה כי הסיבה לכך היא תחושתה של הנתבעת לפיה התובעת ובעלה חייבים לה סכומים שונים בגין הבנייה שלהם על השטח בעורף דירתה, אולם לא נוכל להתייחס לטענה שזכרה לא בא בכתב ההגנה ולא הוגשה בעניינה תביעה שכנגד. הנתבעת עצמה היא עורכת דין ויועצת מס, אולם לטענתה אינה מתמצאת בהליכים. מכל מקום, אין ספק כי על הנתבעת לפעול בתום לב ככל האדם.


הוכחת העלויות ששולמו ע"י התובעת לצורך הוספת החדר:
15.
התובעת לא צירפה לכתב התביעה קבלות בגין עלויות בניית החדר, כפי שאלו עלו בשנת 2002, וכפי שמציינת בצדק ב"כ הנתבעת (בסעיף 21 לסיכומיה). עם זאת, יודגש כי ענייננו בבנייה שבוצעה בשנת 2002 ולא היינו מצפים מאדם סביר לשמור קבלות משך תקופה של כעשור ומחצה אך ורק על מנת לשמרם לשעת כושר, שעה שבה ייפתח חלון הזדמנויות להגשת תביעה כבמקרה דנן.
מנגד, צירפה התובעת לכתב התביעה מסמך של מר יצחק טובול, שכן של התובעת המשמש כקבלן, מיום 1.11.15, שביצע את הבניה עבור התובעת ובעלה בשנת 2002. בסיפת מסמך זה כותב מר טובול
כדלקמן:

"עלות כוללת לבנייה קומה אחת בהתאם למפרט שביצעתי בפועל כאמור לעיל פלוס שווי מחצית הגג הינו 35,000 ₪".

מר טובול לא הופיע לפניי, ואף לא הגיש תצהיר חתום לאישור הטענות האמורות במכתבו.
עם זאת, לא נדרשה חקירתו של מר טובול ע"י מי מהצדדים ובמיוחד ע"י הנתבעת, ויש לקבל את המסמך שלו כמקשה אחת.

חרף האמור לעיל וגם אם אתייחס למסמך של מר טובול כמסמך שעליו יש לבסס את העלויות של בניית החדר הרי שיש בו כמה קשיים:
ראשית, לא ברור לי האם היו הצעות מחיר נוספות, או שמא שכרו את שירותיו בשל העובדה שהוא שכן של התובעת ובעלה המנוח. התובעת אמנם טוענת כי בעלה המנוח לא התנהל בוותרנות ויש לסמוך עליו כי קיבל את ההצעה הטובה והזולה ביותר, אולם עדותה של התובעת ברובה הינה בגדר "עדות שמיעה".
שנית, לא ברור האם המחיר שהוצג ע"י מר טובול משקף את המחיר ששולם לו בשנת 2002 ע"י התובעת ובעלה המנוח, שכניו, וכיצד מחיר זה נקבע כיום.
שלישית, גם בנה של התובע שהעיד לפניי מעיד כי לא היו מותירים את הקומה הראשונה עם עמודים חשופים, באשר גם לטעמם של התובעת ובעלה המנוח הותרת עמודים חשופים היתה מכערת את הבניין.
כלומר: לתובעת עצמה היה אינטרס לבנות את החדר לנתבעת ולעטוף אותו בקירות, גם לשם יצירת מראה אסתטי לבניין באופן שיהיה זה בניין בעל קווים נקיים וללא "חורים" (ויתכן שהדברים נובעים גם מהיתר הבנייה שהוצא באותה עת לתובעת ולבעלה המנוח), ולא רק לטובת צרכיה של הנתבעת. בהקשר זה ראו התייחסותי לסוגיה העקרונית של פעולה לקידום אינטרס עצמי, כאשר ענייננו כעת בהערכת עלויות בלבד. לגופו של עניין ובהתאם לעלויות הנהוגות לבניית מ"ר (בסך של כ-5,000 ₪ למ"ר, בהתאם למחירונים השונים, כמו גם בהתאם להערכות של רשויות המס) ועל דרך האומדנה נראה שיש לקבוע כי עלויות הבנייה נכון להיום עומדות על סך של 20,000 ₪ (לא כולל מע"מ). בהקשר זה מן הראוי לציין כי אינו דומה תמחור של בניית 4 מ"ר לתמחור של 40 מ"ר ו-400 מ"ר.
על מנת לאשש את קביעתי, נוכל להשתמש באינדיקציה נוספת לבחינת העלויות לבניית החדר: בסעיף 22 לתצהירה קובעת הנתבעת כי בגין שבירת הקירות החיצוניים המפרידים בין הבניין לבין החדר הנוסף (תוך מעבר בחגורות בטון), הדבקת קרמיקה בחדר, העברת קו צנרת מים וביוב, לצורך התקנת כיור וברז (ויתכן שגם העברת נקודות חשמל) שילמה לשיפוצניק מטעמה סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ. ככל שזהו התשלום ששולם ע"י הנתבעת עבור עבודות לשבירת קיר לחדר ואבזורו בתשתיות, הרי שלא יהיה זה מופרך לקבוע על דרך האומדן (ובהתבסס גם על חוות דעתו של מר טובול, שלא נסתרה, כאמור) כי התוספת של החדר אמורה לעלות למצער סך של 20,000 ₪ (לא כולל מע"מ). כאשר נשקלל את
האינטרס העצמי של
התובעת (ובכלל זה, בניית תשתית שעליה נבנה חדרה שלה ושל בעלה המנוח וכן יצירת חזית אחידה לבניין) ונעמיד אותו על מחצית מהעלויות נמצא כי יש להעמיד את עלות ההשתתפות הנדרשת מהנתבעת על סך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ ובסה"כ סך של 11,700 ש"ח.



קביעה על דרך האומדנה:
16.
בחישוב הפיצוי הראוי בנסיבות העניין נקטתי בדרך של אומדנה. השימוש באומדנה נעשה, דרך כלל, "כאשר בית המשפט נתקל בבעיה קשה הנוגעת לכימות הנזק, בין אם בתחום הנזיקין או בענף משפטי אחר... השימוש באומדנה על ידי בית המשפט לא נעשה כחלק מכלל משפטי מרכזי, אלא בא בעיקר כדי ליתן תשובה ראויה במקרים קונקרטיים" (דנ"א 4693/05 בי"ח כרמל-חיפה נ' עדן מלול, מיום 29.8.10, בפיסקה 16 לפסק-דינו של השופט גרוניס. על מנת להקל על הקורא אציין כי פסק דינו של השופט גרוניס מצוי לקראת הסיפא של כלל חוות הדעת). מכל מקום, בנדון דנן הסתייעתי בכמה פרמטרים על מנת להוכיח את הדרך שבה הלכתי בחישוב הפיצוי הראוי בנסיבות העניין, כמפורט לעיל.

לפני סיום, אציין כי נעשו מאמצים על ידי להביא לפשרה בין הצדדים, אולם ללא הועיל. כן אציין כי לא נעלמו ממני טענות אחרות שהועלו על ידי הצדדים אולם לא ראיתי לנכון להתייחס אליהן בהרחבה בפסק דיני.

סוף דבר:

17.
אשר על כן אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת סך של 11,700 ₪ בצירוף אגרת משפט בסך של 878 ₪ (צירוף האגרה ששולמה אצל המפקח על המקרקעין יחד עם מחצית אגרה שנייה) ושכר טרחת עורך דין בסך של 3,500 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.


זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, תוך 45 ימים מהיום.


ניתן היום,
י"ט טבת תשע"ט, 27 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 50747-03/16 שושנה גאלי נ' אסתר ליבוביץ (פורסם ב-ֽ 27/12/2018)