פסקי דין על אגודת הסטודנטים המרכז ללימודים אקדמיים (ע"ר) | פסקי דין על אור אדיר | פסקי דין על קורל הירשברג |

6159-05/16 א     08/01/2019




א 6159-05/16 אגודת הסטודנטים המרכז ללימודים אקדמיים (ע"ר) נ' אור אדיר, קורל הירשברג








בית משפט השלום ברחובות


8 ינואר, 2019


ת"א 6159-05-16 אגודת הסטודנטים המרכז ללימודים אקדמיים (ע"ר)
נ' אדיר




לפני
כבוד השופטת
רנה הירש


התובעת

אגודת הסטודנטים המרכז ללימודים אקדמיים (ע"ר)
ע"י עו"ד נוני חסון


נגד

הנתבעים
1.אור אדיר
ע"י עו"ד אסי יונה

4.קורל הירשברג
ע"י עו"ד עליזה לוין



פסק דין
1.
הנתבע כיהן כיו"ר התובעת, והוא נדרש בהליך זה להשיב את שלקח לעצמו כשכר והחזר הוצאות. יש לדון במחלוקת הנוגעת לטענות כי הכספים נלקחו שלא כדין, ובמסגרת זו לשקול אם יש לחייב את הנתבע בהשבת כספים אלו, כולם או חלקם? האם לנתבעת אחריות לפיצוי התובעת בגין כספים ששולמו לנתבע על פי הרשאתה כמורשית חתימה אצל התובעת? אלו השאלות בהן אדון להלן.
הרקע ותמצית טענות הצדדים
2.
התובעת הינה אגודת הסטודנטים של המרכז האקדמי באור יהודה (להלן: המכללה). הנתבע 1 (להלן: הנתבע) שימש כיו"ר האגודה החל מחודש פברואר 2013 ועד אוקטובר 2015, דהיינו, למשך 33 חודשים. הנתבעת 4 (להלן: הנתבעת) שימשה כמורשית חתימה אצל התובעת מיום 21.02.13 ועד ליום 03.05.13, קרי, למשך פחות מחודשיים וחצי.
3.
בכתב התביעה טענה התובעת כי הנתבע משך לעצמו משכורות וכספים אחרים בסכום כולל של 374,582 ₪ במהלך תקופת כהונתו כיו"ר האגודה. לשיטת התובעת על הנתבע להשיב את כל הכספים שלקח (סעיף 35 לכתב התביעה -
ההדגשה במקור
):
"ניתן ללמוד כי כל הכספים שלקח הנתבע 1, נטל אותם לעצמו, לא דווח עליהם, ונטלם במרמה ושלא כדין, תוך ניצול מעמדו כיו"ר התובעת וניצול זכות החתימה שהופקדה בידו, ע"י ציבור הסטודנטים."

עוד טענה התובעת (סעיף 36 לכתב התביעה -
ההדגשה במקור
):
"ברור ונהיר לכל בר בי רב כי הנתבע 1 בשיתוף עם מורשי החתימה עשה דין לעצמו ונטל לכיסו הפרטי סך של 374,582 ₪,

במרמה ושלא כדין בניגוד גמור לחובת הנאמנות... ובניגוד לתקנות התובעת ולמטרותיה ועליו להשיב לתובעת את שלקח ממנה ללא כל הרשאה ובחריגה מסמכות, כספים שאמורים לשרת את ציבור הסטודנטים."
התובעת טענה כי על הנתבע בשיתוף עם הנתבעת להשיב את הכספים שנלקחו על ידי הנתבע או שולמו לאחיותיו (שעבדו כמזכירות האגודה) שכן התנהלו במרמה ובניגוד לדין. התביעה הועמדה על סך של 409,0632 ₪.
לחלופין, טענה התובעת (סעיף 43 לכתב התביעה), כי יש לחייב את הנתבעים בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. לחלופי חלופין טענה התובעת כי הנתבע חייב בסכום התביעה בעילות של מרמה, גניבה, חריגה מסמכות והפרת הסכם, רשלנות, ומעילה בתפקיד. התובעת סבורה כי הנתבעת היתה חייבת לבדוק אם התשלומים שולמו כדין, ומאחר שחתמה על שיקים ששולמו באופן בלתי תקין, יש לחייבה בשל רשלנות, מעילה בתפקיד, מרמה ושיתוף פעולה עם התנהלות שלא כדין.
4.
הנתבע טען בכתב ההגנה כי התביעה הוגשה בשל "נקמנות" של יו"ר האגודה שהחל בתפקידו לאחר הנתבע, ללא בחירות ראויות, ומצא להגיש תביעת סרק הכוללת הכפשות חסרות בסיס וחסרות כל יסוד, תוך הצגת תמונה חלקית והסתרת מידע מבית המשפט. הנתבע טען כי שכרו נקבע בישיבה חוקית מן המניין, פה אחד, על בסיס המידע שניתן לעניין שכרה של היו"ר הקודמת.
עוד נטען, כי הפרוטוקול נחתם כדין ואושר על ידי ב"כ האגודה, ההוצאות דווחו לרואה חשבון האגודה ולמבקר, וכן נכלל בדוחות שהוגשו לרשם העמותות ובקשות/תכניות התקציב שהוגשו למכללה, לרבות דווחים רבעוניים לסמנכ"ל הכספים במכללה או מי מטעמו.
5.
הנתבעת טענה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב בהעדר פנייה מוקדמת ומבלי לשמוע את גרסתה וזאת למרות שלא לקחה סכום כסף כלשהו לעצמה. התביעה כנגד הנתבעת הוגשה על מלוא סכום התביעה על אף שהיתה בעלת זכות חתימה למשך תקופה קצרה ביותר וזאת למרות שמדובר בסכום עצום במיוחד בתביעה המופנית כנגד אישה צעירה כבת 30. עמדת הנתבעת היא כי היה על התובעת לבדוק ולברר טרם הגשת התביעה את המועדים שבהם שימשה מורשית חתימה באגודה, במקום להפוך את התביעה למסע דיג אסור שגורם לנתבעת הוצאות משפטיות ממשיות בהתחשב בשווי התביעה כפי שהוגשה.
הנתבעת הוסיפה וטענה כי חתמה על מספר מוגבל של שיקים לפי מידע שקיבלה מהנתבע בדבר מטרת התשלומים, והם יועדו כהחזר הוצאות עבור רכישת רהיטים למשרד האגודה (שראתה כי סופקו ונעשה בהם שימוש) ומשכורות למזכירות האגודה שהיתה עדה לעבודתן היומיומית במקום. הנתבעת הלינה על כך כי התובעת אינה מציינת בתביעה אלו מהשיקים נושאים את חתימת הנתבע. הנתבעת הוסיפה וטענה (סעיף 33 ח') כי
"למרות שטוענת לפעולות בניגוד לדין, לא פירטה התובעת, בניגוד לנדרש, את סעיפי החוק שהופרו. לא תוכל לתקן זאת בהמשך".

הנתבעת סברה כי התביעה אינה מבוססת, סתמית ומגמתית, הוגשה בניגוד לחובות מוגברות המוטלות על גוף מעין ציבורי. הנתבעת העלתה תהיות בכתב ההגנה על כך שלא נתבעו גם רואה החשבון שאישר את הדוחות הכספיים ומבלי לחשוף את כל מסמכי העמותה, הן אלה שהוגשו לרשם העמותות והן את כלל התיעוד בענייניה הכספיים של האגודה.
6.
להשלמת התמונה יצוין כי כתב התביעה המקורי הופנה גם כנגד שתי נתבעות נוספות ששימשו בתקופות מסוימות כמורשות חתימה באגודה. ביחס לשתי נתבעות אלו, הוגשה הסכמה אשר על בסיסה נדחו התביעות נגדן ללא צו להוצאות. הרושם היה כי לא הושגה הסכמה דומה עם הנתבעת 4 בשל העדר ויתור נתבעת זו על הוצאותיה המשפטיות.
7.
מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר איתמר טרובק (להלן: טרובק) אשר התמנה להיות יו"ר האגודה באוקטובר 2015. חקירתו הנגדית של טרובק התנהלה בדיון הראשון ביום 22.2.18, והיתה ארוכה וממושכת מטעם ארבעת ב"כ הנתבעים וכתוצאה מכך לא ניתן היה לסיים את ישיבת ההוכחות באותו מועד ונקבעו מועדים נוספים להשלמת החקירות הנגדיות של כלל העדים ולסיכומים בעל פה לחודש דצמבר 2018. כמו כן, הוגש תצהיר עדות ראשית שנערך על ידי סמנכ"ל המכללה (להלן: הסמנכ"ל) אשר לא התייצב לדיון, ונימסר כי הוא חולה. הסמנכ"ל אף לא התייצב לדיון השני כאשר נמסר שהוא עם בנו בבית חולים. בנסיבות אלו, הסכימה התובעת להוצאת תצהירו מהתיק (עמוד 31 שורות 13-15).
8.
לדיון הראשון התייצב רואה חשבון מטעם התובעת, שלא נתן תצהיר, מר ולדימיר בליאק (להלן: רו"ח האגודה), אולם בשל התמשכות הדיון הוא לא העיד באותו מועד. על כן, בסיום הדיון נקבע כי על התובעת להפקיד סכום נוסף עבור שכר התייצבותו (לאחר שנפסק לו שכר בגין התייצבותו לדיון ההוכחות הראשון), ביחד עם בקשה לזימונו באמצעות בית המשפט. לא בוצעה הפקדה נוספת ולא הוגשה בקשה לזימון רו"ח האגודה לדיון ההוכחות השני ובפועל הוא לא התייצב בבית המשפט והתובעת ויתרה על עדותו (עמוד 32 שורה 11).
מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו ומטעם הנתבעת נשמעה עדותה. אף אחד מהצדדים לא זימן את היועצת המשפטית של האגודה דאז (להלן: עו"ד האגודה), אשר נטען כי מסרה מידע בנוגע לשכרה של היו"ר הקודמת, או את רואה החשבון זוהר נוימרק (אשר בדק את הדוחות הכספיים של האגודה בשנים 2010 עד 2014).
9.
חקירתו הנגדית של טרובק חשפה חוסר ידע משמעותי מצדו באשר לנתונים הבסיסיים שהוצגו בכתב התביעה, כאשר הוא האציל את הסמכות לבצע את הבדיקות השונות לרואה חשבון ולעורך דין, ולדבריו,
"אינני מנהל את התביעה"
(עמוד 8 שורה 17) וכי הבדיקות נערכו על ידי אחרים -
"ערכנו באמצעות אנשי מקצוע שלקחתי שיעזרו לי"
(שם, שורה 19). טרובק אישר כי לא בדק את שכרה של היו"ר הקודמת שכן
"לא יכולתי לבדוק לאורך כל ההיסטוריה... ראיתי שהיא קיבלה שכר, לא חיוויתי דעה אם זה בסדר..."
(עמוד 10 שורות 10-13).
כאשר טרובק עומת עם הטענה כי הסמנכ"ל אישר את התקציב, לא ידע לומר מה אושר (עמוד 12 שורה 27) אולם לדבריו
"יכול להיות שהיה דין ודברים, ברגע שאמרת לי שזה מה שוידל שלח זה מקובל עלי"
(שם, שורות 33-34) אם כי לא ידע להסביר עבור מה שולמו משכורות האגודה ועל אף שטען כי יש לו השערה כללית, לא ידע להסביר אותה השערה (עמוד 13 שורה 32 עד עמוד 14 שורה 4). נראה כי השקפת עולמו של טרובק מבוססת על כך שהוא קיבל את שכרו כמלגה ישירות מהמכללה ולא מתוך תקציב האגודה וסבר שזוהי הדרך הראויה והנכונה לפעול ואישר בסופו של דבר כי
"אם... סמנכ"ל הכספים דאז בא ואישר לכלל כוח האדם של האגודה משכורת בסכום של 119,600 ₪ והוא בא ואמר בסדר, אני לא מתווכח על זה. אני יודע דבר אחד שבתקופתי..."
(עמוד 14 שורות 25-26). כאשר טרובק חזר ועומת עם העובדה שניתן לכאורה אישור בשנת 2011 לשכרה של היו"ר הקודמת בסך של 120,000 ₪ בסך הכל, מסר כי
"אני לא אומר שזה בסדר ואני לא חושב שזה סביר שיו"ר האגודה מקבל סכומים כאלה... למיטב ידיעתי מבחינת החוק עלות מנהלה לא צריכה לעלות על 30% מכלל התקציב... מי אמר שזה אושר? לא קיבלתי דוח מינהל תקין מרשם העמותות"
(עמוד 16 שורות 25-31).
מר טרובק הוסיף בעדותו שלא בדק וניסה לאתר אם היתה ועדת ביקורת ומי היו חבריה אלא ייפה את כוחם של אחרים לבצע בדיקה זו (עמוד 19 שורות 24-34), כמו שהסמיך אנשי מקצוע מטעמו, רואה חשבון ויועמ"ש, לפנות למשרדי רואה החשבון ולבקש את כל החומר הגולמי לפיו הוצאו תלושי שכר ונערכו דוחות (עמוד 25 שורות 25-28). לשיטתו של טרובק, גם לאחר שהתברר לו כי ייתכן ונמשכו על ידי הנתבע
כספים שלא כדין, לא עשה בדיקה בעצמו אלא
"העברתי את המסמכים לגוף המקצועי"
(עמוד 27 שורה 29) ולא ביצע בדיקות נוספות בעצמו כדי לבחון כיצד אושרו הדוחות ומדוע לא אותרו הכשלים קודם לכן.
10.
בשלב הסיכומים, פירט ב"כ התובעת והבהיר לראשונה, כי טענות התובעת כנגד פעולות הנתבע, וייחוס התנהלות בניגוד לדין, מקורה בהוראות

תקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד, לחבר ועד ולחבר ועדת ביקורת בעמותה), תשס"ט-2009 (להלן: התקנות). עם השמעת הטיעון, ניכר היה שב"כ הנתבעים מופתעים מההפניה לדין זה, וב"כ הנתבעת אף ביקשה שהערתה תירשום לפרוטוקול. ב"כ הנתבעת טענה כי מדובר בהרחבת חזית שאין לאפשר (עמ' 61, שורה 22). בהתאם, איפשרתי לנתבעים להשלים את טיעוניהם בהפנייה לאסמכתאות משפטיות בעניין זה.
הנתבע צירף מספר פסקי דין העוסקים בסוגיה של עשיית עושר ולא במשפט, שעניינם פטור מחובת השבה, בנסיבות שבהם נמצא כי ההשבה בלתי צודקת. הנתבעת הפנתה להוראות הדין שעניינם אופן ניסוח כתב התביעה, והחובה לפרט את הוראות הדין כאשר מובאת טענה להפרת חובה חקוקה.
דיון והכרעה
11.
אקדים סוף דבר לראשיתו ואבהיר כבר בשלב זה, כי מצאתי לדחות את התביעה, ועם זאת, להביע ביקורת מסויימת על התנהלות כל הצדדים בעת כהונתם של הנתבעים כחברי התובעת. ביקורת זו תשוקף בפסיקת ההוצאות בגין ניהול ההליך.
התביעה נגד הנתבע 1
מרמה
ועשיית דין עצמי
12.
הלכה היא כי נטל

ההוכחה

להוכיח

טענת

מרמה

מוטל

במלואו

על

הטוען

את

הטענה, וכי נטל

זה

הינו

כבד

במיוחד

ועולה

על

רמת

ההוכחה

הנדרשת

בהליך

אזרחי

רגיל (ר' ע"א 51/89, האפוטרופוס

הכללי

נ. צאלח אסעד סעד

אבו

חמדה
,

פ"ד

מו(1) 491 [1992]).
ההלכה הפסוקה

קובעת

כי

כאשר

נטענת

טענת

מרמה,

מוטל

על

הטוען אותה

נטל להוכיח

טענתו ברמה

של
"וודאות

קרובה"

(ע"א 125/89, מפרק

חברת

קופל

טורס

בע"מ נ.

עזבון המנוחה רוזה

רוזנברג ז"ל
, פ"ד

מו(4) 441, 449 [1992]) או של
"הוכחה באפשרות גבוהה"

(ע"א 1266/91, יעקב קרן נ. בנק איגוד, פ"ד מד מו(4) 197 [1992]).
לא ברור איך אפשר לטעון למרמה, כאשר יש - והיה בזמן אמת - תיעוד מלא של השכר ששולם, אם בדו"חות הכספיים, אם בתקציב, אם בדיווחים לרשויות. יש קושי בטענת המרמה גם מאחר ומדובר באותו שכר ששולם ליו"ר הקודמת, שאף הוא דווח.
מסקנה זו נכונה גם לטענה של עשיית דן עצמי. לא יכול להיות "דין עצמי" כאשר מדובר ב"דין משותף", החלטות ופעולות שאינן נעשות במחשכים על בסיס רצונו הבלעדי של יו"ר האגודה, אלא בשקיפות, תוך שיתוף פעולה מלא של האסיפה הכללית, ובידיעה של עו"ד האגודה, ועדת הביקורת, הסמנכ"ל (כגורם מפקח מטעם המכללה) ורו"ח האגודה.
הפרת חובת נאמנות
13.
כדי להוכיח הפרת חובת נאמנות, יש לעמוד בנטל להוכיח תחילה את קיומה של חובת הנאמנות, היקפה, משמעותה ויישומה. לא די בטענה בעלמא להפרת חובה זו.
14.
התובעת היא עמותה, המהווה ישות משפטית נפרדת, הנושאת בחובת הנאמנות הנטענת כלפי ציבור הסטודנטים. סעיף 19(א) לחוק העמותות, תש"ם-1980 קובע כי
"לכל עמותה תהיה אסיפה כללית, ועד וועדת בקורת, ויכול שיהיו לה מוסדות נוספים כאמור בתקנונה."
עוד נקבע בחוק זה, בס"ק (ג)(1) כי
"עמותה שמחזורה השנתי עולה על 750,000 שקלים חדשים חייבת למנות רואה חשבון".
בענייננו, לא נטען ולא הוכח המחזור השנתי של האגודה, ואולם הוברר כי מונה רואה חשבון לאגודה (ר' בקשת התובעת לזימונו, בקשה 21 ובמיוחד סעיף 2 שם). כמו כן הוברר בעדותו של טרובק כאמור לעיל, כי היה יועץ משפטי לאגודה (עו"ד האגודה) וכי הסמנכ"ל בחן את בקשות התקציב והיה במגע עם הנתבע ונציגי האגודה במועדים הרלבנטיים.
בנסיבות שפורטו, ככל שהאגודה אישרה באמצעות בעלי תפקידים שונים בה והקשורים עמה (ולא רק הנתבע) את ביצוע תשלומים, הן ליו"ר הקודמת והן לנתבע, היא לכאורה הפרה בעצמה את אותה חובה, והפניית אצבע מאשימה כלפי הנתבע אינה ראויה ואינה הגונה. לעניין זה אתייחס במסגרת הדיון בטענה לעשיית עושר ולא במשפט.
15.
על כן, נדחית הטענה להפרת חובת הנאמנות על ידי הנתבעים.
עשיית עושר ולא במשפט
16.
סעיף 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), קובע כך:
'(א)
הועלתה בכתב טענות טענה של הפרת חובה חקוקה, יצויין החיקוק אשר הפרתו מהווה עילה לתובענה.
(ב)
מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מהסתמך על הוראת דין כאמור מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו."
בית המשפט העליון סיכם את הדין בעניין זה בע"א 7183/13, אסתר ברק נ' דלתא קפיטל גרופ בע"מ [12.07.2015] (פסקה 16) וקבע כי:
"הכלל הוא, אפוא, כי אזכורה של הוראת דין בכתב התביעה הוא בגדר רשות ולא חובה, להוציא המקרה של הפרת חובה חקוקה... על כן, ככל שלפני בית
המ
שפט עמדה מערכת עובדתית מסוימת, רשאי הוא לפסוק על פי נימוקים משפטיים שונים מאלה שהועלו בתביעה, 'ובלבד שהתמונה נובעת מן הראיות שהיתה לצדדים ההזדמנות להידרש אליהן' (רע"א 7288/12 רוזן נ' אברמוביץ פסקה י"א (23.10.2012)). ואמנם לעניין זה יפה הזהירות, שכן על הנתבע לדעת מפני מה עליו להתגונן ויש לאפשר לו להכין הגנתו כראוי ולהיערך לקראת המשפט..."
[ההדגשה שלי - ר.ה.].
התובעת בענייננו, לא דאגה לפרט בכתב התביעה את סעיפי הדין אשר לגישתה הפרו הנתבעים, בטענתה לעשיית עושר ולא במשפט. בכך מצאתי כי התובעת פגעה באפשרותם של הנתבעים להכין את הגנתם כראוי ולהיערך לקראת טיעוני התובעת, כפי שהועלו בסיכומיה. עם זאת, וחרף האמור, מצאתי לנכון לדון לגופן של טענות התובעת בעניין זה - אשר מצאתי לדחותן - שכן הדיון בזכות ההשבה נדרש במסגרת ההתייחסות לתחום דיני החוזים, כפי שיפורט להלן.
17.
חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר) קובע בסעיף 1 את חובת ההשבה, ועל פיו:
"(א)

מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה.
(ב)


אחת היא אם באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת."
סייג לחובה זו נמצא בסעיף 2 לאותו חוק, ועל פיו
"בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת."

[
ההדגשה שלי - ר.ה.
]
.
בהמשך, קובע סעיף 3 לחוק עשיית עושר כי
"הזוכה

רשאי

לנכות

ממה

שעליו

להשיב

את

מה

שהוציא

או

התחייב

להוציא

או

השקיע

באופן

סביר

להשגת

הזכיה
.
"

18.
לכאורה, הטענה כי התובע קיבל שכר והוצאות "שלא במשפט", משמעה, על פי הגדרת העוולה, כי הנתבע קיבל
"שלא על פי זכות שבדין"
את הכספים. מאחר שדחיתי את הטענה כי התובע פעל במרמה, הרי שיש לבחון אם היה בסיס אחר "שבדין" לקבלת הכספים.
בענייננו, התובעת הפנתה לתקנה 4 לתקנות (עמ' 61, שורות 28-29). מכאן, כי לשיטת התובעת, היא בגדר
"עמותה

שלא

מכהן

בה מנהל

כללי"
. מאחר שהגמול המירבי ליו"ר במקרה כזה עולה על הגמול המירבי ליו"ר בעמותה שמכהן בה מנכ"ל, והתובעת ביססה את טיעוניה על סעיף זה, חזקה שאינה טוענת לתחולתה של תקנה 3. במקרה הנדון, אסיפה כללית כונסה בחודש נובמבר 2013 (כחודשים לאחר תחילת כהונתו של הנתבע בתפקידו כיו"ר), וקיבלה החלטה הנוגעת לשכרו, מאז בחירת הנתבע לתפקידו. תקנה
4 לתקנות אינה מחייבת אישור והחלטת האסיפה הכללית "מראש" - בניגוד לנוסח תקנה 3 החלה במקרים שמדובר בעמותה שמכהן בה מנהל כללי - ועל כן לא ברורה הטרוניה של התובעת בעניין מועד כינוס האסיפה הכללית.
19.
התובעת לא הוכיחה - בשל הימנעותה מהבאת עדים רלבנטיים - כי ההחלטה, והתשלום בפועל של השכר עליו הוחלט, הוסתרו ממנה. מכאן מתבקשת המסקנה כי התובעת ידעה אודות ההחלטה, ולא היתה לה כל התנגדות לתשלום השכר שנקבע. לפיכך, משיכת המשכורת של הנתבע היתה על בסיס אישור האסיפה הכללית, קרי על פי זכות שבסיסה בהסכם ואישור האסיפה, שהיא "זכות שבדין". אזכיר כי סעיף 6(א) לחוק עשיית עושר קובע באופן מפורש, כי "
הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים."
לנוכח האמור לעיל, ניתן לקבוע כי המסגרת בה פעלו הצדדים היתה מסגרת חוזית, והשכר שולם מכח הסכמה של האסיפה הכללית, חלים כללי המשפט החוזי, מתייתר הדיון בעילה שבסיסה בחוק עשיית עושר. עם זאת, ולמעלה מן הצורך, מצאתי לנכון לבחון את התנהלות החוזית (למרות שלא הועלתה כל טענה בעניין זה במסגרת הליך זה) ואת האפשרות להורות על השבה, מכח דיני החוזים, על מנת שהדיון יהיה שלם.
הכשל החוזי: טעות, חוזה בלתי חוקי וחובת ההשבה
20.
לא נטען ולא הוכח כי הנתבע היה מודע להוראות התקנות, הקובעות שכר מרבי ליו"ר האגודה. מדובר אם כן בהתקשרות בין הצדדים שנבעה מטעות של שניהם, שלא היו מודעים להוראת הדין. כאשר צדדים להסכם פועלים על פיו ומניחים - אף אם בטעות - כי מדובר בהסכם תקף ומחייב, מנוע הצד שהיה צד להסכם להתכחש לתוכנו ולפעול לקבלת כספים מהצד האחר, שהסתמך על ההסכם.
השאלה היא אם כן, אם בשל הוראות התקנות, יש לפסול בדיעבד את ההחלטה ואת התשלום שבוצע לידי הנתבע, ולחייבו להשיב את השכר ששולם - כולו או חלקו - לתובעת. יש מקום להפנות, במקרה זה,
להוראות סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) הקובע במקרה של טעות משותפת:
"(ב)
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה...

(ד)
'טעות', לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העסקה."
21.
התובעת לא פעלה לביטול ההסכם לעניין שכרו של הנתבע, במהלך כהונתו כיו"ר האגודה. לא הונחה תשתית על בסיסה ניתן לקבוע כי התובעת זכאית, בחלוף תקופת החוזה הנוגע לתנאי העסקתו, לבטלו בדיעבד.
כפי שנפסק אך לאחרונה, בבג"ץ 6301/18, רונית

פוזננסקי

כץ

נ' שרת

המשפטים
[27.12.2018], בפסקה 7 סיפא לפסק דינו
[ההדגשה שלי - ר.ה.]
:
"על דרך ההיקש, הרי זה מעין 'ביצוע בקירוב' של הסדר הטיעון: "הרעיון העיקרי שביסוד דוקטרינה זו הוא כי יש לחתור, ככל הניתן, לקיום החוזה ולהגשמת המטרה העומדת ביסודו, גם אם מתברר בהגיע שעת ביצועו כי אין אפשרות לקיימו ככתבו וכלשונו" (ע"א 11965/05 עזבון המנוח מרדכי קליין נ' פרופסור דוד שרון, פסקה 4 לחוות דעתה של השופטת (כתארה אז) א' חיות (27.8.2009))"
הדברים נכונים ביתר שאת כאשר בעת ביצוע ההסכם לא נמנע ביצועו והאפשרות לקיימו כלשונו, ועניין זה התברר רק בחלוף תקופה נוספת.

22.
לא מן הנמנע כי לנוכח לשון התקנות, ניתן לטעון, כי מאחר והחוזה היה מנוגד להוראות התקנות בקביעת שכר העולה על המקסימום המותר, מדובר בחוזה בלתי חוקי כהגדרתו בסעיף 30 לחוק החוזים ועל כן פסול, הוא בטל.
ביטול כזה כפול להוראות סעיף 31 לחוק החוזים, לפיו
"הוראות סעיפים 19 ו-21 יחולו, בשינויים המחוייבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק זה, אולם בבטלות לפי סעיף 30 רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, לפטור צד מהחובה לפי סעיף 21, כולה או מקצתה, ובמידה שצד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה - לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו."
סעיף 31 מפנה לסעיף 21 לחוק החוזים, הקובע עיקרון של השבה הדדית. חובת ההשבה נובעת מהעיקרון האוסר על עשיית עושר ולא משפט, ולפיכך רשאי בית המשפט, מטעמי צדק (בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק עשיית עושר), לפטור מחובה זו, חלקה או כולה.
בע"א 7141/13 קונקטיב גרופ בע"מ נ' שמעון דבוש [05.11.2015] קבע כב' השופט מזוז (פסקה 16 לפסק הדין) כי
"לא כל אימת שחוזה הוא בלתי חוקי ועל כן בטל, יש להורות על השבה. על בית המשפט לבחון באופן פרטני האם שיקולי הצדק במקרה הקונקרטי מצדיקים להחיל את עקרון ההשבה או לפטור צד מחובת ההשבה, כולה או מקצתה ובתנאים שימצא לנכון. על כן, אין להחיל את עקרון ההשבה באופן אוטומטי-טכני עם בטלותו של החוזה הפסול, אלא יש לבחון האם שיקולי צדק מחייבים השבה, או שמא דווקא פטור מהשבה, מלא או חלקי".
23.
הפסיקה קבעה מבחן של "צדק יחסי", במסגרתו יש לבחון את כלל הנסיבות, את תום הלב של שני הצדדים, שינוי מצבם והסתכמות, שיקולי מדיניות ועוד (ר' לעניין זה דנ"א 10901/08, בייזמן השקעות בע"מ נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד סה(1) 350 [2011], שם נפסק בדעת הרוב בפסק דינה של כב' השופטת נאור (כתארה אז) (פסקאות 21-22)
[
ההדגשות שלי - ר.ה.
]
:
"22.
...אם קיים קשר חוזי, חל סעיף 21 לחוק החוזים, ודרכו משולבים עקרונות דיני עשיית עושר. כפי שאראה בהמשך הדברים בפרק מסלול דיני עשיית עושר, אם לא קיים קשר חוזי, לא חל סעיף 21 לחוק החוזים ו"פתרונה של השאלה מתי ובאלו נסיבות יהיה [על מקבלי התשלום] להשיב את שקיבלו, ימצא בהלכות עשיית עושר ולא במשפט, הממשיכות לחול באותם מקרים שאינם מוסדרים על-ידי [חוק החוזים]"... מקום בו מדובר בתשלום כסף מתוך טעות, הרי שעל פי הדין הכללי עומדת למשלם זכות להשבת הכספים ששולמו מתוך טעות וזאת מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר...
23.
בשורה התחתונה, בשני המסלולים יש מקום ליישם את סעיף 2 לחוק עשיית עושר."
לפיכך, יש צורך לבחון את שיקולי הצדק במקרה דנן, ואם יש בהם כדי לחייב את הנתבע בהשבה - זאת בין
אם במסגרת סעיפים 31 ו-21 לחוק החוזים, ובין אם במסגרת חוק עשיית עושר. על כן, לא תידחה טענת התובעת רק בשל הספק אם יש תחולה לחוק עשיית עושר, ואבחן להלן את השיקולים הרלבנטיים.
בע"א 6705/04, בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ''ד סג(2)1, 35 [22.01.2009], נפסק כי
[
ההדגשה שלי – ר.ה.
]
:
"בית משפט זה עמד בעבר על 'שיקולי הצדק' לפטור מהשבה. נפסק שאין לקבוע בעניין זה מסגרת נוקשה, וכי יש לאפשר לבית המשפט גמישות בעשותו שימוש בשיקול דעתו...
שיקולי הצדק נותנים כר רחב לשיקול דעת שיפוטי בשאלת תוצאות החוזה הבטל ודרך ההשבה בהתאם לנסיבות ... מחד יש לשקול את האינטרס הציבורי במניעת כריתת חוזה בלתי חוקי... האיזון בין שני שיקולים עיקריים אלה – שלעיתים פועלים בכיוונים נוגדים ולעיתים הם פועלים באותו כיוון – הוא שקובע בסופו של יום את היקף ההשבה, מתוך מטרה להגיע לצדק יחסי בין הצדדים. בין היתר יש לשקול את דרגת החומרה של אי החוקיות, מידת 'האשמה' של הצדדים לחוזה, ומידת הביצוע של החוזה הפסול ..."
בהתאם להוראות ההלכה הפסוקה, ייבחנו להלן השיקולים השונים שיש לשקול, על מנת לקבוע אם יש מקום להורות על השבת הסכום ששולם לנתבע, כולו או חלקו.
דרגת החומרה של אי החוקיות
24.
כאמור, התובעת טענה כי השכר ששולם לנתבע חורג מהסכום המרבי הקבוע בתקנות, והפנתה בסיכומיה להוראות תקנה 3(א) ולתקנה 4 לתקנות.
תקנה 3(א) קובעת כך:
"עמותה רשאית לקבוע, בכפוף לכל דין ובאישור מראש של האסיפה הכללית, כי ישולם ליושב ראש הוועד, לחבר ועד או לחבר ועדת ביקורת בעמותה, גמול בעבור השתתפות בישיבות הוועד, ועדותיו הקבועות או ישיבות ועדת הביקורת, לפי העניין; קבעה העמותה כאמור, רשאית היא לשלם ליושב ראש ועד, לחבר ועד או לחבר ועדת ביקורת, גמול שלא יעלה על המפורט בתוספת השניה, לפי העניין, והכל בהתאם לדרגת העמותה"
.
תקנה 4 קובעת גמול מרבי ליור"ר וועד:
"עמותה שלא מכהן בה מנהל כללי רשאית, באישור האסיפה הכללית, לקבוע כי ליושב ראש הוועד ישולם גמול שנתי בעד כהונתו כיושב ראש הוועד, כמפורט בתוספת הרביעית בהתאם לדרגת העמותה...".
התוספת הרביעית קובעת את סכום הגמול המרבי השנתי, בהתאם לדרוג העמותה (על פי התוספת הראשונה). במאמר מוסגר אציין כי התובעת לא הוכיחה את דרוג העמותה, ולשאלתי השיב ב"כ העמותה כי "ברור" שהאגודה נכללת בדרוג 1 שכן מחזורה מצומצם, אך זאת מבלי להביא ראיה לקביעה זו. בנסיבות אלו, קשה לקבוע באופן ברור וחד משמעי מהי דרגת החומרה של אי החוקיות, ועל כן, לא ייקבע כי מבחינת הנתבע, מדובר בחומרה משמעותית וקשה.
בה"פ (מחוזי י-ם) 8131/09, עמותת מוסדות יד עזרה נ' צבי מרגלית [14.07.2009] נקבע כי ניתן להתנות על הוראות חוק העמותות בכלל, ועל התקנות בהן דנה הכרעה זו בפרט, וכי אין לאפשר לעמותה להתנער מהתחייבות שנתנה למי ששימש בה בתפקיד חבר ועד
[ההדגשות שלי - ר.ה.]
:
"19.
...יש לפנות להוראות חוק העמותות, התש"ם-1980 ("החוק") ולתקנות העמותות (גמול ליושב ראש ועד, לחבר ועד ולחבר ועדת ביקורת בעמותה), התשס"ט-2009 ("התקנות")... לאחר עיון בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בכל ההוראות הנזכרות, כדי לבסס טענת חריגה מסמכות...
20.
...התחייבות כגון דא, ביחסי עובד-מעביד, תקפה אף כאשר מצויות לנגד עינינו הוראות חוק העמותות. האיסור למנות את המשיב כחבר ועד, מפאת מתן שירותים למבקשת, אינו שולל את תוקפו של החיוב לשלם עבור ההון האנושי שסיפק המשיב למבקשת...
אין ספק כי ניסיונותיה של המבקשת להתחמק מהתחייבויותיה כלפי המשיב, בעוד היא מקיימת אותן כלפי אחרים מחברי הנהלת העמותה, אינם עושים צדק עם המשיב. במיוחד, לאור העובדה שהמבקשת נהנתה מיגיעו של המשיב במשך שנים רבות, עת עמל, יחד עם החברים האחרים, לקידום פעלה ומטרותיה. דברים אלה באים לידי ביטוי בפסק הבורר.
21.
על רקע זה, ניתן להבין את קביעת הבורר בדבר מניעותה של המבקשת מלטעון שלא התקיימו הדרישות של דיני העמותות וכפועל יוצא, לא נוצר חיוב תקף... ודוק, בחוק העמותות לא קיימת הוראה ספציפית השוללת תוקף מחיוב חוזי כגון זה שבפני
נו. על כן, הוראות חוק החוזים, המהווה דין כללי, הן החולשות על מעמדו הנורמטיבי של החוזה. קביעה זו עולה בקנה אחד עם פסיקת בית הדין לעבודה (דב"ע נה/3-86 לעיל). הנה כי כן, בהענקת תוקף חוזי להתחייבות לשלם שכר, אין סתירה להוראות החוק הקוגנטיות. ברור כי גם בית הדין לעבודה כפוף לדין הקוגנטי, ובכל זאת פסק כפי שפסק."
מידת "האשמה" של הצדדים לחוזה
25.
כאמור לעיל, בנסיבות דנן מדובר בטעות משותפת של שני הצדדים. הפרת הדין נעשתה על ידי התובעת, לא פחות מאשר על ידי הנתבע. בעלי התפקידים בתובעת (אליהם חזר והפנה טרובק בעדותו) איפשרו, ואף אישרו ודווחו בפעול, את תשלום השכר לנתבע בסכום העולה באופן משמעותי על השכר המרבי הקובע בתקנות.
בספרם של המלומדים דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא
במשפט, הוצאת נבו, מה' 3, 2017) נקבע, בין היתר על בסיס דברי כב' השופט ויתקון בבג"ץ 117/67, יצחק וצפרירה גור-אל נ' המועצה המקומית קרית אונו, כא(2) 477 [1967], כי
"... פעמים מצפים מהמשלם שיבדוק את השאלות המשפטיות הקשורות בתשלום... ואם נמנע מנקיטת צעד זה, הוא עלול להיחשב כמי שנטל על עצמו את הסיכון בכל הנוגע לשאלה החוקית"
(עמ' 1010), ובהמשך (שם):
"נראה כי העובדה שהמשלם נהנה מיעוץ משפטי או שהיה מיוצג על ידי עורך דין, גורעת מסיכויי ההשבה בטענת טעות שבחוק."
בע"א 2444/90, אברהם ארואסטי נ' שושנה קאשי, מח(2) 513, 526 [1994] נקבע כי
"יש חשיבות לסופיות ולוודאות, ואין להעלות על הדעת שצד לחוזה כזה יוכל לבטלו בדיעבד, רק מפני שבית המשפט הצהיר אחר זמן על פירוש של הדין בשונה ממה שחשבו הצדדים לחוזה בשעת עשייתו."
אפשר, על פי ההלכה בעניין ארואסטי הנ"ל (בעמ' 527), לראות בטעות התובעת כטעות בכדאיות העסקה, שאין לאפשר לה להתנער ממנו:
"ניתן להגיע לאותה תוצאה גם בדרך אחרת, בכך שטעותם של הקונים בהסכימם לוותר על הערת האזהרה לא הייתה אלא 'טעות בכדאיות העיסקה'. לדעת פרופ' פרידמן, טעות בכדאיות העיסקה היא טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, או שראוי, על-פי הנסיבות, לייחס לאותו צד נטילת סיכון כזו. אם צד נטל על עצמו סיכון מסוים, אזי אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך...."
26.
אפנה לעמדתו של העד (היחיד) מטעם התובעת, טרובק, אשר לשיטתו, הוא היה רשאי לקבל מלגת שכר לימוד מהמכללה, בסכום של כ- 30,000 לשנה וחצי (עמ' 6, שורות 21-11). מכאן נלמד, כי טרובק קיבל כתמורה לתיפקודו כיו"ר התובעת, כ- 20,000 ₪ לשנה. לא הובאה כל הנמקה על בסיסה ניתן לקבוע כי עמדה זו ראויה ועומדת בהוראות הדין, שעניינן "גמול", ולא דווקא שכר. לכאורה, גם מלגה היא בבחינת "גמול" אם היא ניתנת בתמורה לעבודתו של מי שמכהן כיו"ר העמותה, ושניהם אסורים - או מותרים - באותה מידה.
אמנם, לדברי טרובק המלגה שולמה על ידי המכללה, ולא על ידי התובעת, אולם לא הובאה אסמכתא לעניין זה ועל כן מדובר בטענה בעלמא, שלא בוססה בראיה מתאימה.
27.
לכאורה, אין בלשון תקנה 4 לתקנות כל סייג באשר למקור המימון של שכר היו"ר וניתן לטעון כי האגודה אינה רשאית לקבוע גמול שנתי ליו"ר, העולה על הסכום הקבוע בתוספת הרביעית, מכל מקור מימון שהוא.
לעניין זה אציין כי ככל שהמלגה ששולמה לטרובק באה מתוך תקציב התובעת, שהוקטן עקב כך, ניתן אף לראות בסכום זה כסכום שהוצא מתוך תקציב של האגודה ועל כן, כמשולם באופן עקיף מתוך תקציב האגודה.
בענייננו, בבחינת מידת האשם, יש להביא במסגרת השיקולים את העובדה כי הנתבע היה סטודנט, וככזה, לא נטען ולא הוכח כי הוא בעל הידע, בפועל או בכוח, באשר להוראות הדין, ובוודאי שבידיעת החוק ישנה עדיפות של ממש לרו"ח ולעו"ד האגודה. כאשר שני הצדדים טועים ולאחר שנשקלת הנגישות של הגורמים השונים למידע והוראות הדין, נראה כי אשמו של הנתבע פחותה מזו של התובעת, והוא אינו צריך לשאת במחיר הטעות. לעניין זה, ר' הדיון להלן בפרק הדן בהתנהגות הצדדים.
התנהגות הצדדים
28.
בפסק הדין בע"א 5267/03,

עו"ד סיגל פרג'-גשורי נ' יעל מיטל
,
נט(5) 337, בעמ' 364-363 [2005] קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה כי
"הגנה כללית של טעמי צדק ויושר מציבה אפוא, בעצם טיבה, את התנהגות הצדדים במוקד שיקול-
הדעת השיפוטי. היא בוחנת את שאלת האשם של מבקש ההקלה או פטור מהשבה; היא משווה את תרומתם של הצדדים להיווצרות הצורך בהשבה, להיקף הנזק שנגרם ולהיווצרות הנסיבות שבגינן מתבקשת הגנה שבצדק וביושר; היא מאפשרת התחשבות בעקרונות של צדק חלוקתי, החותר לעשיית צדק בין הצדדים לחוזה על-
פי מצבם האובייקטיבי... התנהגות התובע עשויה אף היא להיות בעלת חשיבות במכלול שיקולי הצדק היחסי בין הצדדים, ועשוי להיות כי התנהגותו, בצירוף נסיבות נוספות, תצדיק הפחתת שיעור ההשבה הניתנת לו או אף את שלילתה."
בע"א 8728/07,

אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' שמואל מאירסון

[15.07.2010] נקבע כי התנהגות התובע עשויה ליצור מצב של 'השתק', המביאה להפחתת סכום ההשבה או אף שלילתו.
במקרה דנן, כאמור לעיל, שני הצדדים נתנו ידיהם לתשלום שכר לנתבע, שהוא מעבר לשכר המרבי הקבוע בתקנות. שוכנעתי כי הנתבע לא הכיר ולא ידע את הוראות התקנות. כאמור בע"א 292/68,

יעקב יפת ושות' נ' הרולד איסטווד
, פ"ד

כג 604 [1969
] בעמ' 614,
"...במקרה של טעות משפטית, יהיה המשלם על פי רוב אדם ששקל את הצד המשפטי, ואם בכל זאת נתפס לכלל טעות, לא מן הדין הוא, בדרך כלל, לאפשר לו לפתוח את הפרשה מחדש."
29.
מצד התובעת, לא הובאו עדויותיהם של ב"כ האגודה בתקופה הרלבנטית, רו"ח האגודה, הסמנכ"ל או רוה"ח שאישר את הדו"חות לרשם העמותות. הלכה היא, כי

"ככלל, אי

העדת

עד

רלוונטי יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו"

(ע"א 641/87, זאב קלוגר נ. החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1) 239, 245 [1990]), וכי

"מעמידים

בעל

דין

בחזקתו

שלא

ימנע

מבית

המשפט

ראיה

שהיא

לטובתו,

ואם

נמנע

מהבאת

ראיה

רלוונטית

שהיא

בהישג

ידו

ואין

לכך

הסבר

סביר -

ניתן

להסיק,

שאילו

הובאה

הראיה

הייתה

פועלת

כנגדו"

(ע"א 55/89, קופל (נהיגה

עצמית)

בע"מ

נ. טלקאר חברה

בע"מ
, מ"ד (4)595, 602 [1990]).
לפיכך, הימנעות התובעת מזימון כל "בעלי מקצוע" אלו, שהיו אחראיים להתריע על הפרת הדין "בזמן אמת", עומדת לחובת התובעת.
לטובת התובעת אהיה מוכנה להניח כי בעלי התפקידים שפורטו לעיל טעו אף הם, באי ידיעת החוק. כך רו"ח האגודה שאישר את השכר של היו"ר הקודמת לשנת 2011 (נ/1), אשר גם ביקר את הדו"ח הכספי של האגודה (כפי שעולה מ-נ/3 ו-נ/4); היועמ"ש שלא פעלה להתריע על הפרת הדין; וגורמים אחראיים של המכללה שבחנו את
התקציב, שבפועל כלל את השכר ששולם לנתבע (כעולה מנ/4), ואישרו אותו. התנהלותם של אלה מצביעה על כך שככל הנראה, אותם גורמים מקצועיים (בהם נתן גם טרובק את אמונתו, כפי שהובהר בעדותו) טעו בידיעת הדין או הבנתו.
30.
שכרו של הנתבע נקבע בישיבת האסיפה הכללית שהתכנסה כחודשיים בלבד לאחר תחילת כהונתו, שנמשכה קרוב לשלוש שנים. בנסיבות אלו, היה על הגורמים המקצועיים האמונים על הביקורת ומתן ההנחיות להתריע על החריגה מהמותר, ולמנוע את המשך הפרת הדין בתשלום שכר חודשי לאורך זמן, בסכום העולה על המותר.
בנסיבות אלו, אין זה לראוי לטעמי לחייב את הנתבע - שסמך על השכר שנקבע ושולם לו והסכים להמשיך ולכהן בתפקידו בתמורה זו - להשיב את אותם סכומים.
כאמור בע"א 588/87

אליעזר כהן נ' צבי שמש
,
מה(5) 297
בעמ' 327-329
[1991] (להלן: פרשת כהן),
"עת נדרשים לשאלה, אם מתקיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת; כאן מיישמים את שיקולי הצדק והיושר לבדיקת גורמים רבים ושונים, בכללם גם, ואולי בראש ובראשונה, מוסריות התנהגותם של הצדדים זה כלפי זה; ורק אם המסקנה המתחייבת הינה, שאכיפת חובת ההשבה (במלואה או בחלקה) על הנתבע הינה יותר בלתי צודקת מאשר אי-אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית, פוטרים את הנתבע מן ההשבה, כולה או מקצתה...".
בספר דיני עשיית עושר ולא במשפט הנזכר לעיל, נקבע (פסקה 29.11) כי
"ההגנה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר נוהגת אצלנו בצורה כללית ורחבה... נמצא, בשיטתנו עשויה ההגנה של שינוי מצב לעמוד לנתבע, אפילו לא היו הנסיבות כאלה שהמשלם חייב היה לנהל את החשבונות בינו לבין המקבל... ואפילו לא היה בהתנהגות המשלם דבר (למעט עובדת התשלום עצמו) ממנו היה המקבל זכאי להסיק, כי הוא זכאי לתשלום. במילים אחרות, ההגנה עשויה לעמוד למקבל, אפילו אין בכוחן של הנסיבות לתמוך בטענת השתק".
השבה הדדית
31.
על פי הוראות הדין, במקרה של השבה, על שני הצדדים להשיב זה לזה את התמורה שקיבלו בשל ההתנהלות הבלתי תקינה. כך נקבע בע"א 10278/09, יונתן אשכול נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה - רעננה [18.07.2011]:
"האם קמה למערער עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט? דיני עשיית עושר ולא במשפט מבקשים למנוע התעשרות לא מוצדקת של צד על חשבון רעהו. במקרה הנדון, אף אם נניח כי התנהלות המשיבות מקימה למערער באופן עקרוני את הזכות לקבל את מגרש 2001 בחזרה, או את שוויו ככל שהשבה בעין אינה אפשרית, הרי שמובן כי מנגד יהיה על המערער להשיב למשיבות את ערכה של השבחת המקרקעין שנותרו בידי האחים שקולניק בעקבות אישור התכנית הראשונה (בערכים ריאליים) וכן יהיה עליו להוסיף תשלום בגין השבחת מגרש 2001 כתוצאה משינוי ייעודו למגורים. המערער בחר להתעלם לחלוטין מהיתרונות מהם נהנו האחים שקולניק כתוצאה מאישור התכנית הראשונה והתעלם מהשבחת מגרש 2001. בנסיבות אלה, כי אין מקום להורות על השבת שווי מגרש 2001, בהעדר ראייה מספקת לביסוס שווי ההתעשרות."

בענייננו, מצאתי כי חיוב הנתבע בהשבה
היא "יותר בלתי צודקת מאשר אי אכיפתה או מאשר אכיפתה החלקית",
כלשון ביהמ"ש העליון בפרשת כהן, שכן אין חולק שהנתבע עבד ופעל עבור התובעת, השקיע לטובתו מזמנו וממרצו בהתאם לדרישות, לצרכים ולמקובל באותה עת - והתובעת לא טענה אחרת. התובעת התעלמה בתביעתה לחלוטין משווי זה, ואף אם התשלום ששולם היה בניגוד להוראות הדין, העובדה שעניין זה לא הובהר לנתבע כך שתינתן לו הזכות לבחור אם לבצע את עבודתו בסכום הנמוך המתאפשר על פי התקנות, או להפסיקה, נזקפת לחובת התובעת.
32.
יש לבחון את זכותו של הנתבע לקבל שכר ראוי עבור פעולתו בתפקידו כיו"ר האגודה. לעניין זה, מאחר שהנתבע טען ששכרו היה דומה לשכר היו"ר הקודמת, וטענתו לא נסתרה (בשל מחדל התובעת, שלא דאגה לזימונה כעדה מטעמה) אלא נתמכה בתיעוד ובדיווחים שהגישה התובעת, יש לראות בשכר ששולם בפועל כדי שכר ראוי, שהנתבע היה זכאי לו. על התובעת, העותרת להשבתה, היה מוטל הנטל להוכיח את שווי ההתעשרות, קרי, את הסכום העודף ששולם לנתבע עבור עבודתו, מעבר לסכום התועלת שקיבלה בגין אותה עבודה.
סכומים שקיבל הנתבע כהחזר הוצאות
33.
מעבר לכך, נראה שלא צריכה להיות מחלוקת אמיתית לזכותו של הנתבע להחזר בגין
ההוצאות שהוציא לרכישת ציוד עבור התובעת.
כפי שנפסק בע"א 386/68,

חיים אהרוני נ' שאול מירון (מייק)
,

פ"ד

כג(1)46, 47 [1969],
"אמנם חייב בעל-הבית לעשות מעשה, בטרם יכול לתבוע מן הדיירים את השתתפותם ב'הוצאות' מעשהו; אבל משעשה מעשה, אין הדיירים יכולים לבוא בטענה - לא שבחר לעשייתך המעשה ידיים לא טובות, ולא ש'ההוצאות' שהוציא לכך לא היו לטעמם, אם מבחינת טיבן ואם מבחינת מידתן."
במקרה דנן טען הנתבע, כי רכש ציוד וריהוט למשרדי התובעת. לכאורה, היה על התובעת לדאוג להשלמת הציוד הנדרש, בין אם נפגם, בין אם היה חסר ובין אם היה צורך בהשלמתו מכל סיבה אחרת. מקום שלא עשתה כן, אלא הנתבע נאלץ לעשות כן מכספו ולבקש החזר עבור הוצאותיו, אין בכך פגם.
34.
אמנם צודקת התובעת בכך שהנתבע לא הוכיח בקבלות את כל הסכומים אשר הוציא לטענתו. עם זאת, יש להניח כי הוצאותיו - לרבות החזר עבור הוצאות שהוציא בעצמו עבור התובעת - נבחנו על ידי רו"ח האגודה, כמו גם על ידי ועדת הביקורת, בהתאם לחובתם של אלה לפעול כך. שוב אזכיר כי גורמים אלה לא הובאו למתן עדות על ידי התובעת, והדבר פועל לחובתה.
נוסף על כך התובעת, בהיותה יוזמת ההליך, צריכה היתה להוכיח את סכום ההשבה הראוי בנסיבות העניין, קרי, מה מחירו "הנכון" של הציוד שנרכש על ידי הנתבע עבור משרדי האגודה, ומה הסכום העודף שנגבה בחריגה מההוצאה האמיתית. התובעת לא עשתה כן, על אף שחזקה שיש ברישומי רואה החשבון נתונים בעניין זה, לרבות גיבוי ברישום כל הוצאה, שבוודאי נבדקה על ידי בעל המקצוע הנדרש לכך.
אמנם, התובעת טענה כי לא נותרו בידיה מסמכים שכן הנתבע לקח את ארגזי המסמכים ממשרד רו"ח האגודה, עשה בהם כרצונו, והחזיר אותם באופן חלקי (כפי שאף התברר בדיון, ועל כך הבעתי את מורת רוחי באופן ברור - הערה שנרשמה בעמ' 40 לפרוטוקול). אולם, אין די בטענה זו כדי לזקוף לחובת הנתבע את העדר הגשת הקבלות, בשל שני אלה: ראשית, חזקה כי מי שמנהל כספים שומר עותקים, אינו מוסר לאחר את מקור המסמכים בלא להותיר בידיו עותק, וזאת על פי החובה הבסיסית לעשות כן, לצורך האפשרות להסביר את הדו"חות לגורם מפקח, ככל שיידרש בעתיד. אם סטה רו"ח האגודה מהתנהלות סבירה זו, היה צריך להתייצב בבית המשפט להסביר את הסיבה למחדלו. שנית, אחזור ואפנה לדבריו של טרובק בעדותו, כאשר נשאל מהי הבדיקה שערך כאשר סבר שהנתבע משך כספים שלא כדין, לפיהם
"העברתי את המסמכים לגוף המקצועי"
(עמוד 27 שורה 29). מכאן, כי היו מסמכים בידו של טרובק, ולא הועברו - בוודאי לא כולם - לנתבע, בלא לשמור עותקים מתאימים.
35.
לנוכח כל האמור לעיל מצאתי שיש לפטור במקרה דנן את הנתבע מחובת השבה כלשהי של סכומים ששולמו לו כהחזר הוצאות או כשכר עבור פעולותיו ועבודתו כיו"ר האגודה.
התביעה נגד הנתבעת 4
36.
לאחר הדיון בעניינו של הנתבע, למעשה מתייתר הצורך להעמיק בתביעה שהוגשה נגד הנתבעת. התובעת לא עמדה בנטל להוכיח מרמה, גניבה או מעשה מנוגד לדין הפלילי, ואף לא מצאתי לחייב את הנתבע בהשבה כלשהי בגין ההוצאות שהחזיר לעצמו. לפיכך, ומקל חומר, אין מקום לחייב את הנתבעת בתשלום כלשהו.
כפועל יוצא, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעת.
הוצאות המשפט
37.
התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, מאחר שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את חובתו להשיב כספים ששולמו לו, על פי הסכמות שהיו בינו לבין התובע. למרות זאת, לא מצאתי לפסוק לטובתו הוצאות לנוכח התנהלותו. לעניין זה, אבהיר כי התנהלות הנתבע בעת שכיהן בתפקידו היתה רחוקה מלהיות מיטבית. הנתבע פעל למשיכת כספים מ"הקופה הציבורית" בלא לשמור ולתעד את הוצאותיו.
עוד משך הנתבע שכר כאשר הסכומים שרשם על ההוצאות לטובתו בגין שכר זה, אינם תואמים את השכר שנרשם בתלושי השכר שהונפקו לו, והוא לא דאג לתעד ולסדר את הסתירה בין שני אלה.
עוד כשל הנתבע בניהול ההליך, בלקיחת מסמכים מקוריים של הצד שכנגד (אף אם הדבר נעשה ברשות ובהסכמה) בלא להשיבם, ואף מבלי לעדכן את התובעת שבחר לשמור לעצמו ניילונית עם מסמכים, לשימוש במהלך הדיון. כפי שצוין בפרוטוקול הדיון, אני רואה עניין זה בחומרה, ומצאתי כי יש בשל כל האמור יחדיו, הצדקה שלא לפסוק לטובתו הוצאות משפט, חרף דחיית התביעה.
38.
באשר לנתבעת - על אף דחיית התביעה נגדה, מצאתי שהתנהלותה בתקופה הקצרה בה שימשה מורשית חתימה באגודה היתה רחוקה מלהיות אופטימלית, בלשון המעטה. הנתבעת לקחה - או קיבלה - על עצמה תפקיד, בעל אחריות לכספי האגודה, מבלי להבין את משמעות הדבר ומבלי לשאול או לברר, ונראה כי לא היתה מוטרדת כלל מהעובדה שאין לה מידע, רקע או הבנה באשר למשמעות תפקידה כמורשית חתימה.
כך העידה הנתבעת
: "בזמנו, לא ידעתי איך זה מתנהל. אין לי מושג. לא הספקתי בכלל להבין איך זה מתנהל ומה אמורים לעשות"
(עמ' 53, שורות 33-34). בהמשך נשאלה הנתבעת אם הבינה את המשמעות של חתימה שנייה על גבי המחאה של האגודה, כך שדרושות שתי חתימות על כל המחאה, השיבה
"לא. לא היה לי
מושג... לא ידעתי, לא ראיתי. לשאלת בית המשפט ידעתי שיש לי זכות חתימה וידעתי שצריכים שתי חתימות על שיק... הבנתי שצריך שתיים, לא ידעתי מה המשמעות של זה."
(עמ' 54, שורות 10-24).
הנתבעת בחרה לסמוך בעיניים עצומות על הנתבע, בנוגע לסכומי הוצאותיו, מאחר שראתה רהיטים חדשים במשרדי האגודה (ואף עשתה בהם שימוש), אולם לא מצאה לנכון לבדוק את החשבוניות ולוודא כי יש התאמה בסכומים:
"לא ביקשתי כי לא היה לי ספק. לא ביקשתי ולא הציג"
(עמ' 55, שורה 28).
אינני מקבלת את עמדת הנתבעת כי לא היתה מוטלת עליה אחריות או חובה לעשות מעבר לכך. אדם המקבל על עצמו תפקיד, גם אם הדבר נעשה בהתנדבות, לרבות זכות לחתום ולאשר הוצאות כספיות, חייב להבין את אחריותו, את המשמעות של הדרישות ולקחת בחשבון את משמעות פעולותיו. היותה של הנתבעת אישה צעירה וחסרת ניסיון אינו פוטר אותה מחובותיה, כאשר היא מהווה "שומר סף" לכספי ציבור.
מנגד, הגשת תביעה נגדה בסכום מלוא הכספים שנטען כי לקח הנתבע לעצמו שלא כדין, כאשר ניתן היה לבדוק ולברר תחילה את משך הזמן בו היתה מורשית חתימה, ולתחוֹם את סכום התביעה בעניינה לסכומי השיקים שנמשכו במהלך אותה תקופה, אינה ראויה.
הנתבעת עתרה להוצאות משפט בסכום ששולם על ידה בפועל, העולה על 55,000 ₪ (סעיף 85 לתצהיר עדותה).
לאחר ששקלתי את מכלול
לקחתי בחשבון את אלה: סכום התביעה; העובדה שבסיכומיה הסכימה התובעת כי אחריותה של הנתבעת היא לכל היותר בסכום השיקים שנמשכו בזמן היותה מרשית חתימה, וייתכן שרק בסך של 30,500 ₪ (עמ' 67, שורה 20); משך ההליך ומספר הדיונים; הוראת סעיף 512 לתקסד"א; והתנהלות הנתבעת שמהלך כהונתה כסיו"ר האגודה, אני פוסקת לטובתה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪, שהוא סכום הפיקדון שהפקידה התובעת להבטחת שכרה.
סוף דבר
39.
התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעת 4 הוצאות משפט בסכום של 30,000 ₪. המזכירות תסייע בהעברת הוצאות הנתבעת 4 מתוך הפיקדון שהופקד על ידי התובעת, לידי הנתבעת 4 באמצעות באת כוחה.
זכות ערעור בתוך 45 ימים לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום,
ב' שבט תשע"ט, 08 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 6159-05/16 אגודת הסטודנטים המרכז ללימודים אקדמיים (ע"ר) נ' אור אדיר, קורל הירשברג (פורסם ב-ֽ 08/01/2019)