פסקי דין על דפנה שני | פסקי דין על עירית לוד

3902-04/16 א     23/01/2019




א 3902-04/16 דפנה שני נ' עירית לוד








בית משפט השלום ברמלה


23 ינואר 2019
ת"א 3902-04-16 שני נ' עירית לוד




בפני

כב' השופט הבכיר זכריה ימיני


תובעים
דפנה שני


נגד

נתבעים
עירית לוד



פסק-דין

תביעה של מי שהייתה בעלת דירה בעיר לוד להחזר מיסי עירייה שלטענתה גבתה ממנה העירייה שלא כדין, ותביעה לפיצויים בגין גבייה זו.

כללי:
בעלי הדין:
1.
התובעת, מתווכת מקרקעין במקצועה, הייתה הבעלים הרשום של דירת מגורים בת 4.5 חדרים בקומה 4 ברחוב רבי עקיבא 7/18 בלוד (להלן-"הדירה").

2.
הנתבעת הינה רשות מקומית אשר הוקמה על פי פקודת העיריות, ואשר הדירה נמצאת בתחום שיפוטה.

מערכת היחסים בין הצדדים:
3.
התובעת הייתה משכירה את הדירה, עד למכירתה, ולמעשה, הדירה מבחינתה הייתה נכס מניב.

4.
לטענת התובעת, בחודש יולי 2010 קיבלה מהנתבעת דרישה לשלם מיסי עירייה בסך 14,209 ₪. התובעת פנתה לעירייה לברר מדוע נשלחה לה דרישת התשלום. משלא קיבלה התובעת מהנתבעת תשובה המספקת אותה, הגישה לבית משפט השלום ברמלה את ה"פ 20496-10-11, בה עתרה נגד החיובים ששלחה לה התובעת לשלם בגין מיסי עירייה. תוך כדי ניהול ההליך משנת 2011 מכרה התובעת את הדירה. על מנת לקבל את אישור העירייה לטאבו, שילמה התובעת לנתבעת ביום 29.7.14 את הסך 26,396 ₪. לאחר תשלום זה נמחק ההליך משנת 2011, תוך שניתנה לתובעת האפשרות להגיש תביעה כספית בגין נזקיה הנטענים.



טענות הצדדים (בהתחשב בטענות שנטענו בסיכומים):
5.
ביום 4.4.16 הגישה התובעת את תביעתה נגד הנתבעת בה היא תבעה ממנה את הסך 66,396 ₪ לפי הפירוט כדלקמן:
-
29,396 ₪ בגין הסכום ששילמה התובעת לנתבעת לצורך קבלת האישור לטאבו;
-

20,000 ₪ פיצויים בגין עגמת נפש;
-

20,000 ₪ בגין השבת הוצאותיה המשפטיות של התובעת משנת 2011 ובהליך הנוכחי.

6.
בסיכומיה טענה התובעת כי טענות הנתבעת כלפיה הן:
1)
היו תקופות ביניים בהן הדירה לא הושכרה או לא דווח לנתבעת כי הדירה הושכרה, ומשכך, על הנתבעת לשאת בחיובים בגין תקופות אלה;
2)
תקופות הביניים אליהן מתייחס החוב, לטענת הנתבעת, הינן: בשנת 1999 תקופה של חודשיים, בשנת 2002 תקופה של 17 יום, בשנת 2003 תקופה של 5 חודשים, בין השנים 2006-2007 תקופה של שנה, ובשנת 2008 תקופה של חודש ימים.

7.
על טענות אלו השיבה התובעת כדלקמן:
1)
לכל אורכם של ההליכים בבית המשפט הכחישה התובעת את קיומו של חוב כזה או אחר;
2)
בחינת הראיות בתיק תומכת ומחזקת לא רק את טענת התובעת כי היא דוברת אמת, אלא מצביעה על כך כי הנתבעת, כמי שהוענק לה כוח רב על פי מסלול הגבייה המנהלי בו בחרה לנקוט נגד התובעת, עשתה שימוש בכוחה כאמור בלי לנהוג ביושר, בהגינות ותום לב;
3)
במהלך ההליכים המשפטיים הממושכים התברר כי הנתבעת נמנעה מלפעול בהתאם לחובות המוטלות עליה כרשות, לרבות חובה לפעול ביעילות, במהירות, בשקידה ראויה, בסבירות ובמידתיות.
4)
דרישות התשלום לפי פקודת המסים גבייה נשלחו לכתובת הלא הנכונה. אילו טרחה הנתבעת קצת יותר, הייתה מגלה את כתובתה הנכונה של התובעת, וראיה לכך היא שהמסירה של אחת ההתראות בוצעה בכתובתה הפרטית ברחוב לסקוב 28א' בחולון;
5)
תביעת הנתבעת נגד התובעת התיישנה, והדרישה לפי פקודת המסים גבייה התיישנה;
6)
הנתבעת השתהתה בגביית החוב;
7)
חזקת התקינות של המעשה המינהלי של הנתבעת וחזקת הרשומה המוסדית שהגיש הנתבעת נסתרו;
8)
התנהלות התובעת בתשלום מיסי העירייה לא הייתה כהתנהגות של סרבן תשלום כמשמעותו בפקודת המסים גבייה;
9)
לתובעת נגרמה עגמת נפש רבה מהתנהלות הנתבעת, וכן הוצאות משפט מרובות.

8.
הנתבעת טענה שיש לדחות את תביעת התובעת מהסיבות כדלקמן:
1)

התובעת נהגה להשכיר את הדירה, ובתקופות בהן הייתה הדירה מושכרת, שילמו השוכרים את דמי השכירות, ככל שהתובעת דיווחה על חוזי השכירות, ובתקופות השכירות;
2)
התובעת לא הסדירה את מלוא החובות בהן חויבה בגין הנכס בתקופות בהן היה הנכס רשום על שמה. תקופות החוב הן: מיום 1.1.1999 ועד ליום 28.1.1999, מיום 1.7.02 ועד ליום 17.7.02, מיום 1.11.03 ועד ליום 29.3.04, מיום 1.6.06 עד ליום 1.6.07, ומיום 21.9.08 ועד ליום 22.10.08;
3)
לאורך השנים קיבלה התובעת בהיותה בעליו של הנכס, דרישות תשלום, אשר נשלחו לנכס ולכתובות שנמסרו על ידה לעירייה, כאשר במסגרת דרישות התשלום ומכוחן, נדרש התובעת לשלם את החיובים שהוטלו על הנכס בגין המועדים הנזכרים לעיל, בהן לא החוזק הנכס על ידי שוכר;
4)
הודעה על חיובים אלו שהוטלו על התובעת ודרישת העירייה כי תסדירם, נמסרו גם לתובעת באופן אישי על ידי העירייה בביקוריה במחלקת ההכנסות של העירייה. חרף האמור, לא הסדירה התובעת את חובה, והעירייה נאלצה לנקוט כנגד התובעת
בהליכי גבייה, במסגרתם הטילה עיקולים שונים על נכסי הנתבעת;
5)
התובעת לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה ולא סתרה את תקופות החוב הנטענות על ידי העירייה, כפי שהן מופיעות בספריה, הנהנים מחזקת התקינות על פי החוק;
6)
עדותה של התובעת מלאה סתירות ואינה עקבית;
7)
התובעת ידעה היטב על חובותיה כבעלים של הדירה, והתנהלה כסרבנית תשלום.
8)
יש לדחות את טענת ההתיישנות שטענה התובעת, ואם יש לקבל את טענת ההתיישנות, יש לקבלה אך ורק לגבי 2 תקופות חיוב, האחת מיום 1.1.199 עד 28.2.199, והשנייה, מיום 1.7.02 ועד ליום 17.7.02. סכומי המסים משוערכים עד
לשנת 2014 מגיעים לסך 7,955 ₪ נכון לשנת 2014.

העדויות:
9.
מטעם התובעת העידה התובעת בלבד, אשר הגישה תצהיר עדות ראשית בו חזרה על האמור בכתב התביעה.
התובעת נחקרה חקירה שכנגד בה העידה כי בחודש 7/2010 הנתבעת עיקלה לה את האוטו. מודה שקיבלה את הודעת התשלום משנת 2010. מודה שהייתה הבעלים של הדירה, וכי הדירה הושכרה החל משנת 1995. לא הייתה לה תשובה של ממש לשאלה מדוע לא פירטה את כל השוכרים להם השכירה את הדירה, ואת התקופות בהן החזיק כל שוכר בדירה. מודה שלעתים היו פערים מסוימים בהם לא החזיק שוכר בדירה. טוענת שפנתה לעירייה לקבל הסברים, אך לא התייחסו אליה. כאשר לא היו שוכרים בדירה היא שילמה את מיסי העירייה בגין הדירה. יש לה קלסר שלם עם ניירת של הפשע שלטענתה עשתה לה העירייה, אך לא יכלה להביא אותו למשפט. בתצהירה אין פירוט עבור אילו תקופות שילמה ארנונה ועבור אילו תקופות לא שילמה ארנונה. החליפה מספר פעמים מקומות מגורים, אך לא הודיעה על כך לעירייה, מכיוון שהגישה חוזי שכירות וסברה כי העירייה תבדוק את חוזי השכירות. לפני שנת 2010 לא קיבלה כל דרישת תשלום לתשלום המסים. שם משפחתה הקודם היה שיניצקי. כל פעם ששוכר סיים תקופת שכירות הביא לה אישור של העדר חובות בעירייה, אך לא הביאה אישורים אלו.

10.
מטעם התובעת העידה, גב' רקפת סלע-פרץ, מנהלת מחלקת ההכנסות והארנונה בעירייה החל משנת 2002. גב' פרץ חזרה על האמור בכתב ההגנה וצירפה לתצהיר פירוט החוב לגבי כל תקופה ותקופה, וכן הסכמים רבים שהתובעת עצמה לא צירפה לכתב התביעה ולתצהירה.
גב' סלע נחקרה חקירה שכנגד בה העידה כי התובעת מעולם לא דיווחה לעירייה על שינויים בכתובות מגוריה. כאשר גילו בשנת 2007 שהתובעת מתגוררת בחולון, שלחו לה את הדואר לחולון, אם כי זה בסדר לשלוח את הדואר לכתובת הנכס. ניתקו מים בשנת 1998 ו-1999 בגלל חובות. בשנת 1998 ו-1999 מאגרי המידע לה היו כמו היום, ולעירייה לא היו משאבים לבצע חקירות ולהגיש בקשות לקבלת מידע ממשרד הפנים. התובעת ידעה היטב מה היו חובותיה, ומידי פעם הגיעה למשרדי העירייה בענייני חובותיה. בשנת 2006 העירייה עברה מחברת מחשוב אחת לחברת מחשוב אחרת, אך לא אבד כל פרט מידע במעבר זה. רישומי העירייה מאד אמינים, והם מבקשים לראות בהם רשומה מוסדית. גב' סבח טעתה במכתב שצורף כנספח ב' לתצהיר התובעת, ולאחר קבלת הסכם שכירות העבירו החוב על שם התובעת. בגביית החוב העירייה לא כפופה לטענת התיישנות, כי טענת ההתיישנות היא טענת הגנה ולא טענת התקפה. אין להם נתונים לגבי פעולות אכיפת הגבייה מלפני שנת 2006, כי היא נגרסה. העירייה לא חיכתה עד שהחוב יתפח עקב הריביות, אלא התובעת היא זו שלא רצתה לשלם את החוב. את עיקול הרכב היא שלחה באופן אישי לכתובת התובעת בחולון. המכתב של אהובה שגוי מכיוון שנדיה הייתה אצלם, ובגלל שקיבלו חוזה שכירות של מר דזשוילי שהוא מקביל לנדיה והוא ותקופת השכירות קצרה משנה, אז העבירו את החובות לחשבון התובעת, וזאת לתקופה שמיום 1.6.06 ועד ליום 1.6.07. העדה גם הסבירה את החוב לתקופה זו חרף חילופי דיירים.

11.
לאחר סיום שמיעת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם, עליהם עמדנו לעיל.



דיון ומסקנות:
נטל הראיה:
12.
אחד מכללי הראיות בהליכים משפטיים הוא שנטל הראיה מוטל על התובעת. במקרה שבפני
נו התובעת היא בעלת הדירה, ועליה מוטל נטל הראיה.

13.
מקור נוסף המטיל את נטל הראיה על התובעת מצוי בסעיף סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש
]
(להלן-"פקודת העיריות") הקובע כי:

"פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן."
דהיינו,
סעיף 318
הנ"ל קובע חזקה הניתנת לסתירה על ידי מי שחויב בתשלום ארנונה, ואם החייב לא עשה כן, נותרת החזקה על כנה.
על מנת לסתור את ספרי התובעת, היה על הנתבעת להביא ראיות שהאמור בספרי החשבונות של התובעת אינו נכון. הנתבעת לא עשתה כן, ועל כן נותרה חזקת תקינות ספרי החשבונות של התובעת על כנה.

14.
בנוסף לאמור בסעיף 318 פקודת העיריות, התדפיסים מספרי חשבונות הארנונה של הנתבעת הינם רשומה מוסדית. גם גב' פרץ נחקרה על היותם של תדפיסים אלו רשומה מוסדית.
סעיף 34 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 (להלן-"פקודת הראיות") קובע לעניין רשומה מוסדית כדלקמן:

"(א)
רשומה מוסדית תהא ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, אם נתקיימו כל אלה –


(1)
המוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו;

(2)
דרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה;

(3)
היתה הרשומה פלט - הוכח בנוסף, כי –

(א)

דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על

? אמינותה;

(ב)

המוסד נוקט, באורח סדיר, אמצעי הגנה סבירים מפני



חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת

? המחשב.

(ב)
היתה הרשומה פלט, יראו לענין סעיף קטן (א)(1) את מועד עריכת הנתונים המהווים יסוד לפלט, כמועד עריכתה של הרשומה.



(ג)
.......
........................................................


(ד)
התקבלה ראיה מכוח סעיף זה, יהיה הצד שכנגד זכאי לחקור חקירה נגדית עדים שזומנו על ידו לעדות, לשם הזמת הראיה, אם עדים אלה קשורים עם בעל הדין שמטעמו הוגשה הראיה.


מאחר וב"כ התובעת חקרה את גב' פרץ על היותם של התדפיסים שהופקו ממחשבי העירייה ומהנהלת החשבונות שלה, אזי הוכח שספרי החשבונות של העירייה הינם רשומה מוסדית, ועל התובעת היה להוכיח שהרשומה המוסדית אינה נכונה.

15.
על מנת שהוכיח את טענתה כי אינה חייבת מאומה לנתבעת, היה על התובעת להביא כראיה את כל חוזי השכירות עליהם חתמה עם השוכרים, את כל הקבלות על תשלומי המסים לנתבעת ואת התקופות בהן הדירה לא הייתה מושכרת או שהייתה מושכרת לתקופות של פחות משנה. התובעת לא עשתה כן, אלא ביקשה שנסמוך על הצהרתה שאם היא חייבת סכום כסף לאדם מסוים היא הולכת ומשלמת לו את חובו. לכך יש להוסיף את העובדה שעדות התובעת היא עדות יחידה של בעל דין, עליה חלות הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש].

התיישנות הינה טענת הגנה ולא טענת התקפה:
16.
התובעת משתמשת בטענת ההתיישנות כטענת התקפה, אך הלכה היא שטענת ההתיישנות היא טענת הגנה ולא יכולה לשמש כטענת התקפה, קרי, עילת תביעה כנגד נתבע. ראה לעניין זה את ע"א 522/71 מוריס בנין נ. אלברט בנין, פ"ד כח(2) 309. לכך יש להוסיף את הוראות חוק ההתיישנות שההתיישנות היא התיישנות דיונית (של התביעה) ולא של מהות הזכות. נראה שטענתה של התובעת היא שהנתבעת המשיכה בהליכי הגבייה למרות טענת ההתיישנות שטענה כלפיה.

מי חייב בתשלום הארנונה?
17.
בשאלה מי חייב בתשלום הארנונה דנים סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות הקובעים כדלקמן:



325.
חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה.

326.
נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."

סבור אני שהוראות אלו הן ברורות, ועל פיהן נהגה הנתבעת בעת העברת החיוב מהתובעת לשוכרים, ומהשוכרים לתובעת. לאור זאת, בכל התקופות בהן לא היו שוכרים בדירה ובתקופות שבהן תקופת השכירות הייתה פחות משנה, בדין חייבה הנתבעת את התובעת בתשלום הארנונה ומיסי עירייה.

שאלת ההתיישנות-גבייה מינהלית (אקטיבית):
16.
טוענת התובעת כי תביעתה של הנתבעת כנגדה התיישנה, ולכן לא הייתה יכולה להתנות את מתן האישור לטאבו בתשלום כל חובות התובעת הרשומים בספרי החשבונות של הנתבעת.

17.
ב- רע"א 187/05 187/05 נסייר נ. עיריית נצרת עלית, פ"ד סד(1) 215 (20.6.2010) נקבע כי לרשות עומדת תקופה של 7 שנים לגבות חובות מסים שחבים לה תושבים, ואם היא נוקטת בהליכי גבייה מינהליים על פי פקודת המסים (גבייה) לגבי חובות שקדמו ל-7 שנים מיום נקיטת הליכי הגבייה המינהלית, יכול החייב לטעון כנגדה טענת התיישנות. ראה לעניין זה גם את עע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סוויסה ז"ל נ. עיריית רחובות (פורסם בנבו, 1.9.2015) וכן את עע"מ עיריית קרית אתא נ. נילי קורן (פורסם בנבו, 31.5.16) סעיף 12 לפסה"ד של כב' השופט פוגלמן.

18.


ב-עת"מ 18787-07-12 הרב מרדכי חליבה נ. עיריית טבריה (פורסם בנבו, 15.9.13) נפסק שיש לבדוק לא רק האם בוצעו פעולות אכיפה מינהלית, אלא גם לבדוק את איכותן והאם הגיעו לידית החייבים.

19.
נספח י"א לתצהיר גב' סלע הינו רשימת פעולות גבייה מינהלית שביצע הנתבעת בגין חובות התובעת בגין הדירה החל מיום 28.8.06. מאחר ותקופת ההתיישנות הינה 7 שנים לאחור, אזי פעולות הגבייה המינהלית היו יכולות להתבצע לגבי חובות החל משנת 1999. מהעדויות בפני
עולה שהתובעת הייתה מודעת לפעולות אלו ולחובות אלו. התובעת הייתה מבקרת במחלקת הגבייה, ודואגת להעביר לנתבעת את חוזי השכירות, ודואגת לקבל מהשוכרים אישורים על תשלום מיסי העירייה.

20.
לאור האמור לעיל, סבור אני שלאור הליכי הגבייה המינהליים, לא חלה התיישנות על חובות התובעת לנתבעת.

סעיף 340 לפקודת העירייה-גבייה פסיבית:
21.
סעיף 324(א) לפקודת העיריות קובע שלא תירשם בפנקסי המקרקעין כל העברה של נכס, אלא אם הוצגה לפני הרשם, או לפני עוזר הרשם, תעודה חתומה בידי ראש העיריה, המעידה שכל החובות המגיעים לעיריה מאת בעל הנכס ביחס לאותו נכס עד ליום מתן התעודה והנובעים מהוראות הפקודה או מדין אחר –סולקו במלואם או שאין חובות כאלה

. גביית חובות בדרך זו מכונה בפסיקה "גבייה פסיבית".

22.
טוענת התובעת כי העירייה לא הייתה רשאית להתנות את מתן האישור לטאבו בתשלום החובות הנטענים, מאחר וחלפה תקופת ההתיישנות.

23.
לרשות המינהלית המבקשת לגבות את חובותיה בהליכי גבייה מינהלית עומדות שתי דרכים. דרך אחת, מכונה "גבייה אקטיבית", ומשמעותה היא כי הרשות נוקטת ביוזמתה הליכים לגביית החוב, בעיקר באמצעות הסמכות הנתונה לה בפקודת המסים (גביה). דרך אחרת היא "גבייה פסיבית", כלומר, גבייה שבה הרשות אינה פועלת לגביית החובות, אלא ממתינה שהתושב יהיה זכאי לאישור לפעולה כלשהי מצידה, שאז היא מתנה את מתן האישור בתשלום החוב.

24.
לעיל ראינו כי בהלכת נסייר נקבע כי דיני ההתיישנות חלים גם כאשר העירייה נוקטת בהליכי גבייה אקטיביים על פי פקודת המסים (גביה).

25.
ב-עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ. יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.4.15) (להלן-"פס"ד סלומון") נפסק כי דיני ההתיישנות יחולו גם על הליכי גבייה פסיביים, אך הודגש כי ניתן להעלות טענות הנוגעות לשיהוי בתוך תקופת ההתיישנות. לצד זה נקבעה הוראת תחולה שלפיה דיני ההתיישנות לא יחולו על חובות שנצברו עד ליום מתן פסק הדין בפס"ד סלומון, דהיינו, עד ליום 15.4.15.

26.
התובעת מודה כי בחודש יולי 2014 שילמה את סכום מיסי העירייה שדרשה ממנה הנתבעת על מנת ליתן לה אישור לטאבו. בהתאם לפס"ד סלומון, אין תחולה לפס"ד סלומון בחודש יולי 2014, ועל כן נהגה הנתבעת על פי הדין שהיה נוהג בחודש יולי 2014, דהיינו שעל גבייה זו לא חלים דיני ההתיישנות.

27.
בהסתמך על האמור לעיל, לא היה כל פגם או כל מעשה אסור בגביית החוב מאת התובעת לפני הוצאת האישור לטאבו.

סוף דבר:
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת נגד הנתבעת.

התובעת תשלם לנתבעת כדלקמן:
1)
את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל;
2)
שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.
3)

ניתן היום,
י"ז שבט תשע"ט, 23 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.









א בית משפט שלום 3902-04/16 דפנה שני נ' עירית לוד (פורסם ב-ֽ 23/01/2019)