פסקי דין על מרים סלים עומר | פסקי דין על עאטף עומר | פסקי דין על עיטאף עומר ואח' |

14896-05/16 א     24/01/2019




א 14896-05/16 מרים סלים עומר, עאטף עומר, עיטאף עומר ואח' נ' מדינת ישראל








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 14896-05-16 עומר ואח'
נ' מדינת ישראל


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופטת עדי חן-ברק






התובעים

.1

מרים סלים עומר
, ת"ז 020134813

באמצעות יורשיה:

.2

עאטף עומר

, ת"ז 053728200

.3

עיטאף עומר
, ת"ז 053857405

.4

עפאף סרחאן, ת"ז 054818034
.5

סמיה עומר
, ת"ז 055828826

.6

מוחמד עומר
, ת"ז 056343239
באמצעות יורשיו:
.7

סאלח עומר
, ת"ז 049847858

.8

סלאם אסדי
, ת"ז 037795218

.9

נוח'ה עומר אסדי, ת"ז 033087867
.10

אחמד עומר
, ת"ז 058985284

.11

זינאת מוסא
, ת"ז 059357749

.12

פרג' עומר, ת"ז 024743809
.13

ג'מיל עומר, ת"ז 029196730
.14

רזק עומר, ת"ז 025889106
.15

סמיה עכאוי, ת"ז 020134847



נגד

הנתבעת


מדינת ישראל



פסק דין


תביעה לפיצויים בעקבות הפקעת מקרקעין הנמצאים כיום בתחום העיר כרמיאל, על פי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות").
המחלוקת בין הצדדים נסבה הן סביב שאלת הזכויות והן סביב שאלת שיעור הפיצויים להם זכאים התובעים בהתאם לסעיף 13 (קביעת שווי הקרקע וקביעת שיעור דמי החכירה).
הפיצוי בגין סעיף 12 לפקודה נזנח נוכח היותו בעל ערך כספי זניח.

א. מבוא:

1.
המנוח סלים מחמד עומר ז"ל (להלן: "המנוח סלים") היה הבעלים של 3/4 חלקים מהזכויות של המקרקעין בגוש 19045 חלקה 52 שבכרמיאל (להלן: "המקרקעין").
השטח הכולל של החלקה הנ"ל הינו 10,549 מ"ר, וחלקו של המנוח סלים - 7,911 דונם.
2.
התובעים 1.1-1.13 הינם יורשיה של המנוחה מרים סלים עמר ז"ל (להלן: "המנוחה מרים"), שהייתה אחותה של התובעת 2.
המנוחה מרים והתובעת 2 הן בנותיו של המנוח סלים ויורשות שלו בשיעור של 1/9 כל אחת, כך שחלקה של כל אחת מהן במקרקעין עומד על 879.08 מ"ר.
חלקן של שתי הבנות בכלל החלקה הוא 1/6.
3.
ביום 19/3/76 פורסמה בילקוט הפרסומים מס' 2206 הודעה על הפקעת החלקות הנדונות, בהתאם לסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות.

החלקות נרשמו על שם מדינת ישראל
בהתאם לסעיף 19 לפקודה, והודעה על כך פורסמה בי"פ מס' 2959 מיום 1/9/1983.
4.
ערב ההפקעה חלה על המקרקעין תוכנית המתאר המנדטורית
rp/50/42
לפיה היה יעוד המקרקעין – יעוד חקלאי (

agricultural zone
), אם כי יובהר כי בהתאם לתקנון התוכנית, הרי שבשטחים מסוג זה, ועל אף שסווגו כשטחים חקלאיים, ניתן היה לבנות בית מגורים אחד בכל חלקה ששטחה דונם אחד לפחות (כאשר שטח הבית אינו עולה על 180 מ"ר או 15% משטח החלקה), ומכאן שיש להתייחס ליעוד המקרקעין כיעוד המשלב בניה וחקלאות כאמור בפס"ד אסדי בו נדונה אותה תוכנית מנדטורית, ע"א 4299/15 אסדי נ' מ"י ניתן ביום 8/12/16, (להלן: "פס"ד אסדי").
5.
ביום 23/8/09 נחתם הסכם בין הנתבעת לבין שאר יורשי המנוח סלים, שלהם היו 7/9 חלקים במקרקעין (להלן: "היורשים האחרים"),
בנוגע לתשלום פיצויים, שאינם שנויים במחלוקת בגין זכויותיהם בחלקות הנ"ל.
בהתאם להסכם שנחתם שולם ליורשים האחרים סך של 116,107 ₪ זאת בהתאם לאמור בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצורכי ציבור התשכ"ד- 1964.

לאחר חתימת ההסכם הגישו היורשים האחרים כנגד הנתבעת תביעה לבית המשפט המחוזי
בחיפה (ת.א. 11248-08-10, בפני
כב' השופט רניאל) בדרישה לתשלום פיצויים גבוהים יותר מאלה ששולמו להם במסגרת ההסכם.
ביום 5/8/11 ניתן

פסק דין
ע"י כבוד השופט רניאל בו נקבע


כי הנתבעת תוסיף ליורשים האחרים תוספת של 0.15 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק לתיקון דיני הירושה, מיום 19.3.76 ועד לתשלום מלא בפועל.
6.
היורשים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון (ע"א 7369/11), וביום 19/5/14 ניתן

פסק דין
לפיו חויבה הנתבעת לשלם ליורשים האחרים סכום של 100,000 ₪ בערכים של מועד מתן פסק הדין של בית המשפט עליון.
7.
במסגרת ההליך שבפני
, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי בטענה כי בניגוד להלכת ארידור (אשר קבעה תקופת מעבר בת 3 שנים עד ליום 21/3/16 שבמהלכה לא ניתן יהיה להעלות טענת התיישנות), הוגשה התביעה לאחר המועד הקובע בהלכת ארידור.

התובעים טענו, מנגד, כי מאחר ויורשים אחרים תבעו זכויותיהם בגין המקרקעין, ואף קבלו פיצויים ששולמו בהתאם להסכם שנערך עימם ביום 23/8/09 (שולם פיצוי ביחס ל - 7/9 משטח המקרקעין, כאשר כעת תובעים היורשים רק את יתרת הזכויות בשיעור של 2/9 מהחלקה), אזי, יש בכך הודאה בקיום זכות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, ויש למנות 7 שנים ממועד חתימת ההסכם שנחתם עם הנתבעת, כך שהתביעה לא התיישנה.
8.
בהחלטה שנתנה על ידי כבוד השופטת ציגלר ביום 21/8/17 (בתוארה דאז כרשמת) נדחתה הבקשה לסילוק על הסף, ונקבע כי מירוץ ההתיישנות החל ביום 23/8/09 - מועד ההסכם שנחתם בין הנתבעת ליורשים האחרים, שכן יש לראות בהסכם הודאה של הנתבעת בכך שעליה לשלם פיצויים בגין כלל החלקה שהפקיעה, ומכאן שהודאה זו מקפלת בתוכה גם הודאה בקיום זכות כל היורשים לקבל הפיצוי בגין ההפקעה, לרבות התובעים בתיק זה על אף שלא היו צד להסכם.
9.
באשר למחלוקת בין הצדדים ביחס לגובה הפיצוי, להלן פירוט האמור בחוות דעת הצדדים:
התובעים:
הוגשה חוות דעת שמאית מיום 1/9/17 ערוכה ע"י מר פהים מח'ול.
נקבע
כי בעת ההפקעה, הקרקע שהופקעה הייתה חלק מתכנון הקמת העיר כרמיאל, ולפיכך יש לחשב את דמי החכירה האבודים לכל שנה בהשוואה לנכסים בעלי מאפיינים זהים, ובהתחשב בכך שפוטנציאל הקרקע היה ידוע כבר במועד הקובע, קרי מועד ההפקעה, כאשר יש להתייחס לפוטנציאל הקרקע כפי שניתן היה לצפות במועד הקובע, כאשר הידיעה על הקמת העיר כרמיאל הביאה לעלייה משמעותית בפוטנציאל המקרקעין באזור.
המומחה הבחין בין קרקע חקלאית רגילה לבין קרקע נטועה עצי זית.
כן קבע כי יש לחשב את דמי החכירה האבודים בשיעור של
6% משווי החלקה שנה אחר שנה, החל מתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת, בהתאם להלכת הייטנר (ע"א 3079/08 מ"י נ' הייטנר, ניתן ביום 4/7/12).
דמי החכירה האבודים בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות הערכו על ידי המומחה בסך של 160,000 ₪ עבור דונם שאינו נטוע עצי זית, 256,000 ₪ עבור דונם נטוע עצי זית, וסך של 570,000 ₪ עבור שטח של דונם בייעוד מגורים.
הפיצוי בהתאם לסעיף 12 לפקודת הקרקעות נזנח, כאמור בפתיח.
הנתבעת:


הוגשה חוות דעת שמאית מיום 20/3/18, ערוכה ע"י מר יצחק רוגובין.
המומחה התייחס לכך כי החלקה הרלוונטית ממוקמת במרחק של כ - 700 מטר דרומית
לכביש 85, במרחק של כ - 2,400-2,900 מטר מגבול השטח הבנוי של כפר בענה.
נקבע כי סכומי השווי בהם נישום שווי הקרקע החקלאית הינם בטווח של 500-600 ₪ לדונם לשנה. כן נקבע כי סכומי השווי בהם נישום שוויה של קרקע חקלאית לצורך הערכת גובה הפיצוי לפי סעיף 13 אינו נמוך ברובם של המקרים מסך של 40,000 ₪ לדונם, וכי שיעור דמי החכירה הראויים לקרקע חקלאית הינו 1.5% לשנה.
באשר לדמי החכירה למגורים המומחה הביא נתונים מהם עולה כי דמי שכירות לנכס מגורים נמצא בטווח שבין 3.5% לבין 5%. כדי לקבל את שיעור דמי החכירה למגורים יש לחלץ את מרכיב הקרקע מהשיעור הכולל של דמי השכירות למגורים כך שיש להעמיד את שיעור דמי השכירות לקרקע על 2.5%.
נקבע כי סכום דמי החכירה הראויים לחלקה הינו סך של 38,443 ₪.

10.
נוכח הפערים המשמעותיים בין חוות דעת המומחים מונה בהחלטה שנתנה ביום 6/5/18 מומחה מטעם בית המשפט - גלעד יצחקי.
יצחקי העריך את שווי החלקה לפי גישת ההשוואה לנכסים דומים שנמכרו סמוך ככל הניתן למועד הקובע בכל אחת מהשנים שלגביהם יש לקבוע דמי חכירה שנתיים.
המומחה ציין כי החלקה הרלבנטית הייתה במועד הרלבנטי חלקה ללא פיתוח ורחוקה מפיתוח ובינוי קיים של הכפרים בענה ומג'ד אלכרום יחד עם זאת התייחס לשטח כבעל פוטנציאל התפתחות טבעית על פי נתוני הקרקע ביום ההפקעה, ולא כאל שטח נטול פוטנציאל או בעל פוטנציאל נמוך.
המומחה ביצע את הערכתו לעניין שווי ערך הדונם הראשון למגורים ע"י בדיקת עסקאות שבוצעו בחלקות המיועדות למגורים בכפר בענה, נחף, ראמה ודיר אלאסד, וערך חישובי התאמה לפי 125% לבניית 5 יח"ד לדונם נטו.
המומחה חישב לפי מקדם תוספת של 15% בגין ביטול גורם המושע בעסקאות ההשוואה, ויצא מנקודת הנחה כי שווי חלקת מגורים בכפר גבוה משווי חלקת מגורים באזור חקלאי, ולכן קבע מקדם הפחתה של 20%, ובסיכומו של דבר קבע מקדם משוקלל בגובה 0.42.


באשר לשווי קרקע לחקלאות העריך המומחה את השטח תוך הקפאת המצב התכנוני והפיזי ערב ההפקעה, ברם התייחס אליו, כאמור, כשטח בעל פוטנציאל התפתחות טבעית.


לעניין שיעור דמי החכירה קבע כי דמי החכירה הראויים לקרקע למגורים ולקרקע חקלאית, על בסיס דמי שכירות רעיוניים, הינם בשיעור של 6% עד חודש 12/2008 (כולל), ובשיעור של 5% לתקופה של 1/2009- 12/2017.
המומחה לא קבל קביעת מומחה הנתבעת לפיה שיעור דמי החכירה הראויים לייעוד המגורים היא בשיעור של 2.5%, שכן הדבר עומד בסתירה לשיעור דמי החכירה הנהוג ברשות מקרקעי ישראל הקבוע ל 5%.
כן קבע המומחה כי מסקנת מומחה הנתבעת בנוגע לשיעור דמי השכירות בקרקע חקלאית עומדת בסתירה להנחיות של השמאי הממשלתי, לפיהם שיעור ההיוון בתנאי שוק רגילים הוא 5%-6%.
המומחה בחן, בין היתר, את שיעורי ריבית הפריים על מנת לקבוע מהם דמי החכירה המהווים פיצוי ראוי בגין הפסד הריבית וירידת ערך הכסף.

לסיכום: המומחה העריך את דמי החכירה הראויים לפי סעיף 13 לפקודה לכלל החלקה:
ביעוד מגורים – 247,671 ₪, ביעוד חקלאי – 1,047,515 ₪ ובהס"כ 1,294,980 ₪, כאשר חלקם של התובעים בחלקה (1/6) סך של 215,831 ₪.

11.
בישיבת ההוכחות שהתקיימה ויתרו הצדדים על חקירות המומחים (הן המומחים מטעמם והן המומחה מטעם בית המשפט). תחת זאת הוגשו בהסכמה פרוטוקולי חקירתו של המומחה ב - 3 תיקים קודמים בהם נחקר ביחס לסוגיות דומות:
ת.א. 2460/3/16 להלן: "תיק בכרי".
ת.א. 32216/3/16 להלן: "תיק נעמה".
ת.א. 12229/2/16 להלן: "תיק ג'ריס".


ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם בע"פ.

ב. טענות הצדדים (בתמצית):

התובעים:

12.
יש לדחות טענת ההתיישנות של הנתבעת שכן הנושא כבר הוכרע בהחלטת כבוד השופטת ציגלר במסגרת דחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף, ולא השתנו העובדות הידועות ממתן ההחלטה ועד היום, שכן לא נשמעו ראיות בתיק והנתבעת ויתרה על חקירת המצהירה מטעם התובעים.
13.
באשר לפיצוי נטען כי יש לקבל את קביעות המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ואין מקום לסטות מהאמור בחוות דעתו זאת בשים לב לפסיקה הנוגעת למעמדו של מומחה המתמנה מטעם בית המשפט, ובשים לב לפסיקה העניפה במסגרתה נפסקו דמי חכירה בשיעור 6%.
14.
באשר לחוות דעת מומחה הנתבעת נטען כי היא מגמתית ולא סבירה.
15.
באשר לחישוב לפי דונם לבניה והיתרה לחקלאות נטען כי מאחר והנתבעת לא שלמה ליורשים האחרים פיצוי בהתאם לדונם הראשון כשווי לבניה, אזי, יש מקום לפסוק לתובעים בתיק זה פיצוי מלא בגין הדונם הראשון לבניה ולא פיצוי יחסי כפי שעשה המומחה שמונה.

הנתבעת:

16.
יש לדחות את התביעה בשל טענת התיישנות.
החלטת כבוד השופטת ציגלר ניתנה במסגרת בקשה לדחייה על הסף, ואין בה כדי להכריע באופן סופי בטענת ההתיישנות.
אין לראות בחתימה על ההסכם הודאה בקיום זכות ביחס ליורשים שלא חתומים על ההסכם, וההסכם אינו יכול להשליך על היורשים בתיק הזה, על אף שהמדינה הכירה בזכויות המנוח (בעליה של החלקה).
16.
באשר לפיצוי - אין מקום לקבל קביעות המומחה שמונה ומבוקש לאמץ האמור בחוות דעת מומחה הנתבעת.
המומחה שמונה הסתמך בחוות דעתו על עסקאות, שאין מקום להשוות ביניהן לבין השטחים הרלבנטיים לתיק זה, שכן הוא לקח בחשבון עסקאות קרובות משמעותית לאיזורי פיתוח לעומת החלקות הרלבנטיות.
המומחה לא ערך התאמות מתאימות והשתמש באותן עסקאות לצורך הערכת חלקות שונות בתיקים אחרים.
17.
תוכנית ג/424 לא חלה על החלקה הנדונה שכן היא הופקדה בשנת 1976 ואושרה רק בשנת 1980, ועל כן לא היה בה כדי להשפיע על שווי החלקה במועד ההפקעה.

ככל שהיה מקום לקבוע כי תוכנית ג/424 חלה על החלקה במועד הרלבנטי ממילא לא היה מקום להעריך שווי דונם ראשון למגורים שכן בתוכנית ג/424 ניתן להקים ביעוד חלקאי רק מתקני השקייה.
18.
יש לפסול הערכת המומחה לכל הפחות לשנים 1986-1997, שכן בנוגע לתקופה זו לא ביסס המומחה את הערכתו על עסקאות השוואה, אלא על קביעותיהם של שמאים אחרים וקביעת השופט רניאל בפס"ד שניתן בתיק אחר, זאת מבלי שהמומחה ערך בעצמו את הבדיקה הנדרשת, ומבלי שהפעיל שיקול דעת עצמאי, וכאשר קביעתו ביחס לשנים אלו הינה קביעה שרירותית, מבלי שיש אפשרות לדעת מהן עסקאות ההשוואה עליהן התבססו השמאים האחרים והשופט רניאל, וכן אין דרך לדעת מה היו מקדמי ההתאמה שהשתמשו המומחים האחרים לגבי תקופה בת 11 שנים, ולא די בהפניה למספר התיק של כבוד השופט רניאל כפי שעשה המומחה בתוספת לחוות דעתו שהוגשה יום לפני מועד ההוכחות שכן עדיין לא ניתן לדעת מהן עסקאות ההשוואה שעמדו לנגד עיניהם של השמאים האחרים והשופטת רניאל.
19.
אין מקום להסתמך על שלוש עסקאות שהביא המומחה לגבי השנים 1986-1997, שכן מדובר בשלוש עסקאות בלבד שהובאו לגבי 11 שנים, והדבר עומד בניגוד לתקן השמאי מס' 3 הדורש הבאת שלוש עסקאות בנוגע לכל שנה, ולכן יש לאמץ, לכל הפחות, בנוגע לשנים אלה את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת.
20.
לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מטעם המומחה לשאלה מדוע ביחס לאותן חלקות נעשה שימוש במקדמי חישוב שונים, כאשר השימוש השונה בשיעורי המקדמים שעשה המומחה פוגם באמינות העסקאות, ועל כן יש לאמץ את מסד העסקאות שהביא מומחה הנתבעת, שכן העסקאות הנ"ל בוצעו בחלקות דומות לחלקות של המקרה דנן.

העובדה שנעשה שימוש במקדמים שונים מלמדת גם שהאזור שנבחר לעסקאות השוואה אינו מתאים לחלקה נשוא הדיון.
21.
קיימת מגמתיות מצד המומחה להתעלם מעסקאות שבוצעו במחירים נמוכים, והעדפה
להתייחס לעסקאות שבוצעו במחירים גבוהים יותר. בהתנהלותו זו מביע המומחה (אם כי לא במפורש) תמיכתו בטיעון כי הדיווחים על עסקאות במחירים נמוכים אינם אמינים כאשר טענות מסוג זה נדחו ע"י בתי המשפט.
22.
אין התייחסות בפקודה לריבית הפריים, ולא ברור המקור לקביעות המומחה בנושא זה.

מכל מקום יש לפרש את פס"ד הייטנר בו צוין כי הפיצוי הינו תחליף לריבית על רקע המצב העובדתי הנדון בפסה"ד, בו היה פער בין דמי השכירות הקונקרטיים לבין שיעור דמי החכירה הרעיוניים על פי ייעוד המקרקעין.
בהלכת לאפי נקבע כי לא אמור להיות פער בין דמי השכירות הקונקרטיים לדמי החכירה הרעיוניים כאשר השימוש שניתן היה לעשות במקרקעין זהה לייעודם, וההלכה שנקבעה בפס"ד לאפי אינה מסוייגת רק למקרה הספציפי שנדון בפני
בית המשפט, והיא אומצה אף בבית המשפט המחוזי בחיפה בתיקים אחרים, ומכאן שלא אמור להיות פער בין דמי השכירות הקונקרטיים לדמי השכירות הרעיוניים, כאשר השימוש שניתן לעשות במקרקעין זהה ליעוד, שכן שניהם אמורים לשקף פירות שניתן להפיק מהמקרקעין.

ג. דיון והכרעה:

23.
ראשית יש להסיר מן הדרך את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.
בהחלטה מנומקת דחה בית המשפט (כב' השופטת ציגלר) את הבקשה לסילוק על הסף, וקבע כי לאור ההסכם שנחתם בין הנתבעת ליורשים האחרים, בנוגע לאותה חלקה, ובשים לב להוראת סעיף 9 לחוק, הרי שיש לראות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות במועד החתימה על ההסכם, דהיינו, 23/8/09, ומכאן שבמועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת התיישנות.
24.
אין לי אלא להצטרף לנימוקי כבוד השופטת ציגלר, ולטעמי לא ראוי היה כי הנתבעת תמשיך ותעלה אותן טענות, שכבר נדחו בהחלטה מנומקת ומפורטת על ידי בית משפט זה, וזאת כאשר בחרה הנתבעת שלא לנקוט בהליך ערעורי על החלטת כבוד השופטת ציגלר.
אכן עצם ההכרעה במסגרת הבקשה לסילוק על הסף בטענת התיישנות, אינה מונעת מבית המשפט לשוב ולהידרש לטענת ההתיישנות,
ואף להגיע למסקנות שונות, אך זאת רק במידה ומתקיימות נסיבות שתצדקנה הערכה מחודשת של הנושא (ראה בספרו של אורי גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה 12, עמ' 181, וכן ראה האמור ברע"א 1582/12 כרמל אולפינים נ' תעשיות אלקטרו כימיות, ניתן ביום 15/3/12).
הנסיבות שתצדקנה את ההערכה המחודשת הן נסיבות בהן מתגלות עובדות חדשות במסגרת שמיעת הראיות בתיק, אשר לא היו ידועות במועד מתן ההחלטה בבקשה לדחיה על הסף:
"הלכה היא שגם אם נפסק, במסגרת החלטת ביניים, כי תובענה מסוימת לא התיישנה, אין בית המשפט מנוע לחזור ולהידרש לשאלה האמורה, ואף להגיע למסקנות שונות, אם מתקיימות נסיבות שתצדקנה הערכה מחודשת של העניין (כגון אם במהלך שמיעת הראיות, כאשר מתבררת התובענה לגופה, מתבררות עובדות נוספות שיכולות לשפוך אור על סוגיית ההתיישנות (
ע"א 161/73
ארדה בע"מ נ' סמסונוב פ"ד כח

(2) 228, 234 (1974);
ע"א 3604/02
אוקו נ' שמי פ"ד נו

(4) 505, 508 (2002))" (הדגשה לא במקור. ע.ב.).
במקרה דנן בו התבססה מסקנת בית המשפט בדחיית טענת ההתיישנות, על נימוקים משפטיים, וכאשר לא התגלו עובדות חדשות, שלא היו ידועות קודם להליך שמיעת הראיות – אין מקום להגיע למסקנות שונות, ויש לדחות טענת ההתיישנות, שכאמור לא היה מקום להעלותה כלל בשים לב לנימוקי הדחיה כאמור בהחלטת כבוד השופטת ציגלר.
למעלה מן הצורך והדרוש אוסיף גם לגוף העניין היה מקום לדחות טענת ההתיישנות:
העובדה שהנתבעת הכירה בתשלום הפיצוי בגין הפקעת החלקה מלמדת על הכרתה בזכויות הנפקע – ביחס לזכויותיו המלאות בחלקה, ולא רק 7/9 מזכויותיו (וכפי שטענה באת כוח המדינה בפתח הדיון בפני
: "מכירים בזכויות של המנוח שהוא הבעלים של החלקה" – עמ' 8 שר' 28.
יש בהכרה זו שכללה גם תשלום פיצויי ההפקעה לחלק מהיורשים, הודאה בקיום זכות אותה יש לראות גם ביחס ליורשים האחרים על אף שלא היו צד להסכם.

ולגוף העניין –

25.
שאלת הפיצוי:

ככלל תכלית פיצויי ההפקעה הינה להעמיד את בעל הזכות במקרקעין המופקעים באותו מצב אלמלא הייתה נערכת ההפקעה: לא להיטיב מצבו ולא לגרום לו נזק.
המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לעניינו הינם סעיפים 12 ו-13 לפקודת הקרקעות.
על פי סעיף 12 לפקודה תעשה קביעת הפיצוי על ידי הערכת שווי המקרקעין בהתאם לשווים בשוק במועד ההפקעה (מועד פרסום ההודעה בדבר הפקעה ברשומות), בהתאם לתמורה שהיתה מתקבלת בעסקה רצונית. כלומר הפיצוי בגין השווי הנומינאלי של הקרקע כאשר לצורך חישוב ערך הקרקע יש להתחשב בשימושים המותרים בהתאם ליעוד התכנוני במועד ההפקעה.
במקרה דנן ובשים לב לסכום הזניח לא נתבע כל סכום בגין סעיף 12 לפקודה.
26.
הפיצוי שבמחלוקת הינו הפיצוי המגיע בהתאם לאמור בסעיף 13 לפקודה המתייחס למצב בו חלף זמן רב בין ההפקעה ותפיסת המקרקעין על ידי הרשות המפקיעה לבין מועד תשלום הפיצוי,
אז מתווסף לפיצוי גם מרכיב "פירותי".
רכיב זה משקף את הנזק שנגרם לבעל הזכויות, נוכח חלוף הזמן ממועד ההפקעה ותפיסת החזקה ועד התשלום בפועל, כשמטרתו לפצות נפקע על הנזק שנגרם לו בתקופת ההחזקה מצד אחד, ומהצד השני
- כדי להמריץ את הרשות המפקיעה לשלם את פיצויי ההפקעה בזמן (ראה ע"א 8937/08 מ"י נ' סלים מוחמד ניתן ביום 1/12/11).
27.
יצויין כי סעיף 13 בוטל במסגרת תיקון הפקודה בשנת 2010, ואולם במועד הרלבנטי לתביעה דנן, הסעיף היה בתוקף, ואין חולק כי התובעים רשאים להסתמך עליו בתביעתם.
התובעים בחרו במסלול הפיצוי של קבלת תשלום קרן נומינאלי לפי סעיף 12 לפקודה (עליו ויתרו כאמור לעיל), ובנוסף קבלת פיצוי פירותי נומינאלי בדמות "דמי חכירה אבודים" בהתאם לסעיף 13(1) לפקודה ממועד תפיסת החזקה ועד לתשלום הפיצוי.

אביא להלן נוסח הסעיף:

" (1) מקום שקנה שר האוצר החזקה באיזו קרקע, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל שהן בה,
בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי הוראות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר;
בתנאי כי מקום שהציע שר האוצר בכתב לאיזה תובע כל סכום כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם שר האוצר לאותו תובע-פיצויים בשל אבדן דמי-חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה שר האוצר החזקה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה אותה הצעה.
(2) במקרה סכסוך בדבר סכום הפיצויים שעל שר האוצר לשלמם לפי סעיף קטן (1), רשאים היועץ המשפטי לממשלה או האדם התובע אותם פיצויים לפנות לבית המשפט בבקשה לקבוע אותו סכום".

28.
בית המשפט העליון עמד על מטרת הסעיף ודרך חישוב הפיצוי בהלכת הייטנר כדלקמן:

"מטרתו של סעיף 13 היא להעמיד את הנפקע באותו מצב כספי בו היה עומד אלמלא ההפקעה. מכאן הרציונל מדוע חישוב דמי החכירה האבודים צריך להיעשות על פי שווי הנכס משנה לשנה על פי יעוד הנכס והשימושים שניתן היה לעשות בנכס על פי התוכניות התקפות עובר להפקעתו....מטרת הסעד של סעיף 13 היא לפצות בגין עיכוב בתשלום פיצויי ההפקעה ולא בגין השימוש במקרקעין, ולכן נקבע בפסיקה כי הפיצוי ייעשה בדרך של פסיקת ריבית או לחילופין בדרך של אחוז משווי הקרקע משנה לשנה".

כלומר
דמי החכירה האבודים נגזרים משווים המשתנה של המקרקעין, משנה לשנה, עד למועד תשלום הפיצוי.
29.
על מנת להעריך את שווי המקרקעין בכל שנה, מקובל להשתמש בשיטת ההשוואה בה נבחנות עסקאות רצוניות בכל שנה, ממועד ההפקעה ועד לתשלום הפיצוי בפועל, כאשר מדובר בעסקאות שנעשו בקרקעות בעלות תכונות דומות לאלה של המקרקעין המופקעים.
לאחר קביעת שווי המקרקעין המופקעים בכל שנה ושנה, יגזרו משווי זה דמי החכירה האבודים המשקפים את הפיצוי הפירותי.
30.
בפסיקה נדון גם המצב, כדוגמת המקרה דנן, בו הקרקע היתה בתחומי התוכנית המנדטורית שהוגדרה כיעוד חקלאי ואולם לאור תקנון התוכנית נקבע
כי יש לראות את הדונם הראשון בכל חלקה כמיועד לבניה למגורים, ואת יתרת החלקה כמיועדת לחקלאות כלומר לא יעוד חקלאי "טהור" אלא יעוד המשלב בניה וחקלאות, כאשר בהמשך נקבעה תוכנית מתאר חדשה שאינה מאפשרת בחינת עסקאות השוואה מתאימות, שכן בתוכנית החדשה לא התאפשרה בניה למגורים בקרקע שסווגה כחלקאית.

בענין ע"א 4299/15 אסדי נ' מדינת ישראל
ניתן ביום 8/12/16 התייחס בית המשפט למצב בו בוטלה התוכנית המנדטורית ובמקומה נקבעה תוכנית מתאר חדשה, כך שמאותו מועד לא היו עוד עסקאות השוואה ביעוד ששילב בניה למגורים בקרקע שסווגה כחלקאית. נקבע כי נתוני ההשוואה היחידים הקיימים בשנים אלה הם כאלו הנוגעים לאדמות חקלאיות טהורות שאינן כוללות זכויות בניה מחד וכאלה הנוגעים לקרקעות המיועדות לבניה מאידך, ללא שילוב בין הקטגוריות, ועל כן נפסק כי בחישוב הפיצוי נדרש לבחון, בנפרד, עסקאות במקרקעין דומים בכל אחד מהיעודים (חקלאות טהורה ובניה), ומעסקאות אלו לגזור את שווי החלקות בכל שנה ושנה, תוך ביצוע ההתאמות הנדרשות למאפיינים היחודיים לחלקות.
כן נקבע כי בכל חלקה יש לערוך "פיצול רעיוני" כאשר דונם אחד מתוכה יחושב על בסיס ערכי קרקע למגורים, ויתרת החלקה כמיועדת לחקלאות בלבד ללא זכויות בניה.
31.
עוד אומר כי בחישוב הפיצוי המצטבר לפי סעיף 13 לפקודה מקובל להתעלם מהשנים הראשונות לאחר ההפקעה, שכן שנים אלה מתאפינות בערכים זניחים, ולפיכך בפועל מקובל לבצע השוואה לעסקאות דומות במקרקרעין שבוצעו החל משנת 1986 ואילך.

32.
ולמקרה דנן :

לאחר שעיינתי בחוות דעת השמאים מטעם הצדדים, ובפרט חוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט, ולאחר שעיינתי בפרוטוקולי חקירתו בשלושת
התיקים האחרים בהם מונה ונחקר, ושקלתי טענות הצדדים, אני סבורה כי יש לאמץ האמור בחוות דעת המומחה שמונה.
ככלל הלכה פסוקה היא כי למומחה המתמנה על ידי בית המשפט, מעמד מיוחד, ולכן יטה בית המשפט לאמץ חוות דעתו של מומחה שמתמנה אלא אם קיימים טעמים חריגים ונימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן.
ראה בהקשר זה האמור בע"א 5509/09 עבד אלקאדר נ' מסרווה ניתן ביום 23/2/14, ע"א 293/88 ניימן נ' רבי ניתן ביום 23/4/90, ע"א 558/96 שיכון עובדים נ' רוזנטל פ"ד נב(4) 563,
ע"א 3056/99 שטרן נ' שיבא, ניתן ביום 4/2/02
.

ולא נעלם מעיני כי על אף האמור לעיל ברור כי
מסקנותיו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט אינן באות במקום מסקנותיו של בית המשפט, שכן בית המשפט הוא הגורם המכריע על פי מכלול הראיות שבפני
ו, ולפיכך רשאי בית המשפט לאמץ את מסקנות של המומחה מטעמו, לדחותה או לאמץ חלקים ממנה (ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, ניתן ביום 12/1/04).
33.
אין בידי לקבל טענת הנתבעת לכך שנפל פגם בעסקאות ההשוואה עליהן הסתמך המומחה מטעם ביהמ"ש.
בחירה בעסקאות השוואה על מנת להעריך שווי המקרקעין והבחירה לאלו עסקאות יש מקום לתת התייחסות בפעולת ההשוואה – היא פעולה מקצועית בתחום השמאות, ויש לקבל מקצועיות המומחה שמונה בפעולה זו שכן לא הוכח כי נפל בה כל דופי או פגם.
המומחה אישר בחקירתו בתיקים האחרים כי לא הביא בחוות דעתו את כל עסקאות ההשוואה שבוצעו באותו איזור, והסביר כי הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הסתמכות על כל העסקאות מהאזור תביא לתוצאה בלתי הגיונית ולא מתקבלת על הדעת (תיק ג'ריס: פרוטוקול עמ'9 שורה 3). המומחה הוסיף והבהיר, בעניין זה, כי לצורך הכנת השומות בתיקים השונים בהם מטפל, הוא ביצע עבודת רקע וכן בדק ובחן את כל העסקאות שהיו באיזור, כאשר רק לאחר בדיקת כל העסקאות הסיק כי הסתמכות על כלל העסקאות באיזור, ללא הפעלת שיקול דעת מצידו, תביא לתוצאות בלתי הגיוניות.
המומחה הוסיף וציין כי מסד העסקאות שהביא מומחה הנתבעת אינו מתאים להשוואה מאחר ומדובר בעסקאות שבוצעו באזור מחוץ לשטח השיפוט של הכפר בשונה מהחלקות הנדונות בתיק זה, וכלשונו בעמוד 16 לחוות הדעת:
"עסקאות ההשוואה שהביא השמאי רוגובין הן עסקאות שבוצעו מדרום לכביש 85 ומדרום לכפר ראמה, מחוץ לשטח השיפוט של הכפר. לדעתי המחירים בעסקות ההשוואה האלה נמוכים מהשווי שיש לייחס למרכיב הקרקע החקלאית בחלקה נשוא ההערכה. לדעתי מיקום החלקה נשוא ההערכה הינו "מרכזי" יותר והיה בעל פוטנציאל טבעי להתפתחות מהירה וגדולה יותר מאשר חלקות ההשוואה שמדרום לכפר ראמה גם בתנאים של שנת 1976".
אזכיר כי המומחה לא נחקר על האמור בחוות דעתו, ומכאן שדבריו לא נסתרו ויש לקבלם.
אציין כי דברים דומים הוסברו על ידי המומחה בחקירתו בשני התיקים האחרים (נעמה וג'ריס) ביחס לעסקאות ההשוואה שפורטו בחוות דעת מומחה הנתבעת.
34.
בנוגע לקביעות המומחה ביחס לשנים 1986-1997:
המדינה בקשה לפסול את הערכתו של יצחקי לשנים אלה מאחר וביסס הערכתו על קביעות שמאים אחרים, ולא על עסקאות השוואה, זאת בדומה לתיק ת"א 213-05-15 חאזן נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 13/6/18 (להלן: "תיק חאזן"), בו נטען כי כב' השופט שרעבי דחה את הערכתו של יצחקי לשנים אלה בשל נימוק זה.
ברם מעיון בחוות דעתו של יצחקי בתיק חאזן עולה כי יצחקי צירף כנספח א' טבלה ובה ארבע עמודות המתייחסות להערכות של השמאי שפירא, השמאי דמבינסקי, פס"ד של כב' השופט רניאל, והשווי הסביר עפ"י הערכתו של יצחקי.
כב' השופט שרעבי קבע כי לא ניתן לסמוך על קביעותיו של יצחקי לשנים אלה, זאת מאחר ולא פורטו פרטי העסקאות עליהם הסתמכו השמאים שפירא ודמבינסקי, וכן לא ניתנו פרטים אודות קביעותיו של כב' השופט רניאל.
בתיק זה שונה המצב, שכן עיון בנספח א' לחוות דעתו של המומחה בתיק שבפני
מעלה כי, בניגוד לנספח שבתיק חאזן בו צורפה רק הטבלה שפורטה לעיל, בתיק שבפני
י, בנוסף לטבלה הנ"ל, הוסיף יצחקי טבלה נוספת בה פורטו שלוש עסקאות השוואה (עסקה אחת משנת 1987 ושתי עסקאות משנת 1989) לרבות פרטים על מיקומן, השטח הנמכר, השווי המוערך וביטול גורם המושע (להלן: "נספח א'").
כן ציין המומחה בתחתית נספח א', בתיק שבפני
י, כי:
"הפיצוי המוסכם בגין הפקעת שטחים חקלאיים בכביש הגישה לקיבוץ מורן- תב"ע ג/4137 נקבע ל- 4.5$/ מ"ר נכון למועד הקובע 18/2/1987".

יתירה מכך, בתיק שבפני
הגיש המומחה יצחקי מסמך משלים בו פירט את מספרי התיקים בהם ניתנו הערכות השמאים דמבינסקי ושפירא, לרבות פרטים מזהים של הקרקע שנדונה שם (גוש 19145 בשתי השומות, חלקה 69 בחוות דעתו של השמאי דמבינסקי וחלקה 16 בחוות דעתו של השמאי שפירא). כן צוין כי שתי הערכות השמאים אליהן התייחס המומחה בנספח א' בתיק שלפני התייחסו לקרקע באזור התעשייה של כרמיאל.
בנוסף פירט המומחה את מספר התיק בו נתן כב' השופט רניאל את פסה"ד אליו התייחס המומחה שלפני בנספח א' שתואר לעיל. המומחה אף מסר פרטים על הקרקע הנדונה בפסה"ד של השופט רניאל (גוש 19145 חלקות 15,34, וגוש 19146 חלקה 33).

ככלל אכן קיימת בעיתיות בהסתמכות מומחה מטעם ביהמ"ש על חוות דעת של מומחים אחרים, אך זאת כאשר המומחה מצטט באופן לאקוני את שומת המומחים האחרים מבלי לתת מידע על תוכנן של עסקאות ההשוואה בהן דנו המומחים האחרים, לרבות מיקומם המדויק של מקרקעין בהם דנו המומחים האחרים, ופרטים אחרים היכולים לשפוך אור על נכונותה של החלטת המומחה בתיק שלפני להסתמך על שומות המומחים האחרים.
אין לשלול באופן עקרוני יכולתו של מומחה מטעם ביהמ"ש להסתמך על חוות דעת של מומחים בתיקים אחרים ועל קביעות בית משפט בתיק אחר, זאת במקרה בו המומחה מטעם ביהמ"ש מפרט את פרטי עסקאות ההשוואה עליהן הסתמכו המומחים האחרים ונותן פרטים בנוגע לפסה"ד עליו הסתמך כפי שעשה המומחה בתיק זה בשונה מהתיק שנדון בפני
כבוד השופט שרעבי (תיק חאזן).
במקרה דנן, כאמור לעיל, הגיש המומחה מסמך בו פירט נתונים לגבי המקרקעין שנדונו בתיקים בהם הוגשו חוות הדעת של המומחים האחרים ופסה"ד של השופט רניאל. כן נמסרו מספרי תיקי ביהמ"ש בו ניתנו חוות הדעת של המומחים האחרים, כך שניתן לעיין בתיקים ובחוות הדעת של המומחים האחרים ובפסה"ד שנתן השופט רניאל.
ובעיקר - המומחה הבהיר בחקירתו בתיקים האחרים כי כן בחן את חוות הדעת של המומחים האחרים ועבר על כל עסקאות ההשוואה אליהם הפנו:
"חוות הדעת (
של המומחים האחרים אליהם הפנה בנספח א' – לא במקור - ע.ב.)
נמצאות אצלי ואני יכול להראות לך אותם. למצוא

פסק דין
של השופט רניאל אין קושי הוא גם נמצא אצלי וגם הבאתי מראה מקום ושם יש התייחסות לכל העסקאות האלה" (תיק ג'ריס: פרוטוקול עמ' 7 שורה 15).

מכאן שאין לסטות מקביעות המומחה גם לגבי שווי המקרקעין בשנים 86-97, ויש לאמץ מסקנותיו כאמור בחוות דעתו.
35.

לעניין קביעת התשואה השנתית של דמי החכירה האבודים:
מומחה בית המשפט קבע כי
דמי החכירה הראויים לקרקע למגורים ולקרקע חקלאית, על בסיס דמי שכירות רעיוניים, הינם בשיעור של 6% עד חודש 12/2008 (כולל), ובשיעור של 5% לתקופה של 1/2009- 12/2017.
לעניין זה העיד המומחה מטעם ביהמ"ש בתיק ג'ריס כדלקמן:
"
אנחנו מוגבלים על ידי החוק ל6% בתקופה שאפשר היה לקבוע אחוזים יותר גבוהים. משהו קרה בשנת 2008, נקודת מפנה כלכלית בכלל בעולם וזאת נקודת החיתוך שאני החלטתי לאמץ. אנחנו כן מדברים על ירידה בשיעורי ההיוון בכל העולם אבל השאלה האם הירידה צריכה להיות מתונה או ירידה דרסטית. לדעתי הירידה היתה צריכה להיות עד 5%. מאז שנת 2008 כולל דוחות שמאים, מביאים בחשבון שהתשואה של הנכסים יורדת. בבדיקות מאותם נתונים של השמאי ממשלתי שהוא הגורם המקצועי, ראינו ירידה מתונה. אנחנו צריכים לראות איך מתנהגים במשק, איך מתנהגים שמאים. לא יכול להיות ששמאי יבוא לביהמ"ש ויגיד אני מהוון ב2.5% כשהשיעור הזה לא קיים בעולם המקצועי שלנו"
(פרוטוקול עמ' 12 שורה 20).

בהתייחסו לשיעור מקדמי ההיוון העיד המומחה מטעם ביהמ"ש כי הוא עשה שימוש בטבלה שמנהל מקרקעי ישראל עושה בה שימוש, וכן רו"ח ואנשי פיננסיים נוספים (ג'ריס: פרוטוקול עמ' 12 שורה 31).
36.
גם בנושא זה יש לאמץ האמור בחוות דעתו , שכן אף סוגיה זאת הינה "שאלה שמאית מובהקת" – ע"א 2797/15 מדינת ישראל
נ' עיסא ניתן ביום 22/5/16, ועל כן הכלל האמור לעיל בדבר אי סטיה מחוות דעת מומחה שמונה מטעם בית המשפט אלא במקרים קיצוניים, חל.
המומחה אף הבהיר כי
קביעותיו, בעניין זה, תואמות את שיעור דמי החכירה שהמדינה גובה מפולשים או מחזיקים שלא כדין, ומכאן יש ללמוד כי שיעור זה הינו שיעור ראוי אף בעיני המדינה (ראה ת"א (חי') 22214-09-15 אסדי נ' מדינת ישראל
, ניתן ביום 30/7/18 ות"א (חי') 29064-07-15 עאבד נ' מינהל מקרקעי ישראל, ניתן ביום 31/8/16).
כן התייחס המומחה לטענת הנתבעת והבהיר כי לא קבע שיעור של 5% רק בגין גובה ריבית הפריים אלא בגלל נימוקים נוספים:
"ריבית הפריים זה אינדקציה אחת...יש עוד הנמקות לירידה ל-5%. ההפחתה בריבית הפריים והפחתה בשיעור התשואה של נכסים מניבים מראה לנו את הכיוון הכלכלי הנכון לעשות הפחתה מקבילה מקובלת גם בנכסים שאינם נכסים מניבים" – תיק ג'ריס: עמ' 11 שר' 19.
37.
אין בידי לקבל טענת הנתבעת לפיה יש להעמיד את דמי החכירה לקרקע בייעוד מגורים בשיעור של 2.5% ובייעוד חקלאי בשיעור של 1.5% - דמי חכירה אלו נקבעו תוך התחשבות בדמי שכירות הנהוגים בפועל, ואולם בהלכת הייטנר נקבע כי דמי החכירה בהתאם לסעיף 13(1) הם כתחליף ריבית המנותקים מדמי השכירות שהתקבלו או שניתן היה לקבל עבור המקרקעין המופקעים.

הנתבעת ניסתה להיתלות בטיעונה בעניין זה בפס"ד לאפי, וטענה כי לא היה פער בין יעוד המקרקעין מחד לבין השימוש שנעשה בהם בפועל מאידך, ואולם פס"ד לאפי לא שינה את הלכת הייטנר, לפיה דמי החכירה האבודים הינם תחליף לריבית יציר הפסיקה ומשקפים פיצוי פירותי - כספי שתכליתם להעמיד את הנפקע במצב בו פיצויי ההפקעה היו משולמים לו לאלתר. פס"ד לאפי ניתן בנסיבות ספציפיות בהן לא היה קיים פער בין השווי הפוטנציאלי של הקרקע לבין השימוש המידי שניתן היה לעשות בו, ואכן נעשה בו, שכן מדובר היה בקרקע שיועדה לחציבה ואף בפועל שימשה כמחצבה, ועל כן נקבע בהלכת לאפי כי בנסיבות התיק הנ"ל אין הצדקה לקיומו של פער בין דמי השכירות הרעיוניים לבין דמי השכירות הקונקרטיים שכן לו היתה הקרקע משמשת ליעודה, כלומר לחציבה, הרי שבסופו של דבר ולאחר מיצוי מלוא פוטנציאל החציבה, היה נותר במקום בור שכדי לנצלו למטרות אחרות הייתה נדרשת עבודת שיקום שעלותה היה גבוה:
"כאשר השימוש הפוטנציאלי במקרקעין אכן ממומש, כמו במקרה דנא, לא אמור להיות שוני באופן החישוב בין "דמי החכירה הרעיוניים" לבין "דמי החכירה הקונקרטיים". שניהם בסופו של יום, אמורים לשקף את הפירות שניתן להפיק- בכוח או בפועל- מהמקרקעין" .

במקרה שלנו יש לקבל עמדת המומחה כי קיים פער בין פוטנציאל המקרקעין שחלקו עדיין לא מומש, לבין מצבם של המקרקעין בפועל ואין מקום לסטות משיעור דמי החכירה שנקבעו על ידו.
38.
לאמור לעיל אוסיף כי בפסיקה מאוחרת לענין לאפי, לא קבלו בתי המשפט המחוזיים בפסקי דין רבים מאוד את עמדת המדינה בנוגע לשיעור דמי החכירה ונקבעו דמי חכירה בשיעור שנע בין 5% ל-6% כפי שגם נקבע על ידי בענין ג'ריס ונעמה.
עוד ראו: ת.א. 9916/9/15 חטיב נ' מ"י ניתן ביום 2/1/19 (כב' הש' ורבנר), ת.א. 21707/5/14
קשקוש נ' רשות הפיתוח (כב' הש' למלשטרייך) ניתן ביום 26/8/18, ת.א. 19274/3/15 סלאמה נ' מ"י (כב' הש' שרעבי) ניתן ביום 13/3/18, ת.א. 16593/7/15 טאהא נ' מ"י (כב' הש' הוד) ניתן ביום 28/9/17, ת.א. 22214/9/15 אסדי נ' מ"י (כב' הש' טובי) ניתן ביום 30/7/18.

39.
לסיכום כל האמור לעיל יש להעמיד סכום הפיצוי המגיע לתובעים כאמור בחוות דעת המומחה שמונה על סך של 215,831 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1/1/17.

אין לקבל טענת התובעים לפסיקת פיצוי מלא בגין דונם שלם מגורים, אלא לפסוק חלקם היחסי של התובעים בכלל החלקה כפי שחישב המומחה.
על הסכומים שנפסקו יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 37,800 ₪, והחזר הוצאות על בסיס קבלות (לשמאי התובעים, חלקם של התובעים בעלות המומחה שמונה והחזר אגרה).
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

הערה אחרונה: הנתבעת העלתה בסיכומיה טענה כי לא הוצגו לה צווי ירושה או צווי קיום צואה מקוריים. אין לקבל טענה זו משני טעמים:
האחד – בישיבה מיום 8/10/18 נאמר מפי ב"כ הנתבעת כי "אני אודיע בתוך 10 ימים האם יש מחלוקת בזכויות פרט לטענת ההתיישנות..". לא הוגשה כל הודעה המתייחסת לנושא הזכויות ו/או בקשה/דרישה לקבל צווי ירושה או קיום צוואה.
השני – הנתבעת שלמה פיצוי בגין 7/9 מהחלקה ומכאן שחזקה עליה כי בידה המסמכים הדרושים להוכחת זהות היורשים (צווי קיום צוואה או ירושה).


ניתן היום,
י"ח שבט תשע"ט, 24 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.














א בית משפט מחוזי 14896-05/16 מרים סלים עומר, עאטף עומר, עיטאף עומר ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 24/01/2019)