פסקי דין על אחים מ.ש.מ. תורג'מן בע"מ | פסקי דין על מרסל אבו | פסקי דין על דוד אבו |

2994/04 א     16/11/2005




א 2994/04 אחים מ.ש.מ. תורג'מן בע"מ נ' מרסל אבו, דוד אבו




24
בתי המשפט

א 002994/04
בית משפט השלום ירושלים
16/11/2005
תאריך:
כב' השופט משה סובל

בפני
:

אחים מ.ש.מ. תורג'מן בע"מ

בעניין:
תובעת
קספר שמואל דוד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1. מרסל אבו

2. דוד אבו
נתבעים
ברקוביץ שמואל

ע"י ב"כ עו"ד
החלטה

עם הגשת התובענה הגישה התובעת בקשה לצו עיקול זמני על נכסיהם של שני הנתבעים בגובה סכום התביעה (649,230 ₪) בצירוף הוצאות (70,000 ₪), ובסה"כ: 719,230 ₪. בהחלטתה מיום 16.2.04 נאותה כב' הרשמת ת. נמרודי להורות על עיקול נכסיה של הנתבעת 1 (להלן - הנתבעת) עד לסך של 500,000 ₪, ודחתה את הבקשה לעיקול נכסיו של הנתבע 2 (להלן - הנתבע) מהטעם ש"בשלב זה אין ראיה מהימנה לכאורה לעילת התביעה נגד הנתבע 2" (בש"א 2133/04).

החלטה זו תעסוק בשתי בקשות. הבקשה הראשונה הנה של הנתבעת, ובה מתבקש בית המשפט לצמצם את העיקול שהוטל על נכסיה ולהעמידו על סך של 119,000 ₪ (במקום 500,000 ₪). בקשה זו באה בתחילה בפני
כב' הרשמת ונדחתה, אולם ערעור שהוגש על החלטה זו התקבל ונקבע כי הבקשה לצמצום העיקול תידון לגופה בפני
י (בש"א 4645/04). הבקשה השנייה הנה של התובעת, ובה מתבקש בית המשפט להרחיב את העיקול הזמני באופן שהוא יעמוד על הסכום המקורי שהתבקש (719,230 ₪) ויחול גם על נכסיו של הנתבע (בש"א 9744/04 והאישור שניתן במסגרתה לתובעת להגיש בקשה מתוקנת בבש"א 2133/04).
בקשת הנתבעת לצמצום צו העיקול

בפתח הדברים יש לחזור על האמור בהחלטתי מיום 25.11.04 בבש"א 4645/04 בדבר מניעותה של הנתבעת (המערערת שם) לעתור לביטול מוחלט של צו העיקול הזמני:

"הבקשה החוזרת כוללת בתוכה עתירה לביטול מוחלט של צו העיקול הזמני, בטענה שהבקשה למתן הצו לא הצביעה על ראיות לכאורה לגניבה כלשהי שבוצעה על ידי המערערת. העובדות עליהן טענה זו מבוססת, כפי שהן מפורטות בבקשה החוזרת ובסעיפים 2-7 לתצהיר המערערת התומך בה, היו ידועות למערערת, או למצער יכולות היו להיות ידועות לה, בעת שהגישה את בקשתה המקורית, ולפיכך אין להרשות לה את הוספתן לאחר חלוף התקופה לבקש את ביטול הצו. טעם נוסף המונע התרת העלאתה של הבקשה לביטול הצו - להבדיל מצמצומו כפי שהתבקש במקור - הוא הודאתה של המערערת בסעיף 1 לבקשתה המקורית: "התביעה מגלה עילה לכאורה נגד הנתבעת מס' 1 בסכום של 119,000 ₪" (ההדגשה שלי - מ.ס.). זוהי הודאת בעל דין, שבהעדר טעם מיוחד, שלא לדבר על אי-הצגת כל טעם, אין להתיר חזרה ממנה אף לא בהליך ביניים".

הנימוק השני - הודאת הנתבעת בקיום עילת תביעה לכאורית נגדה על סך של 119,000 ₪ - אינו מושפע מבקשתה המתוקנת של התובעת להרחבת העיקול, ולפיכך עומד במלוא תוקפו גם היום. בכך די כדי לחסום את ניסיונה של הנתבעת לתקוף כעת את עצם מתן העיקול. מעבר לצורך ייאמר כי הנימוק הראשון עומד אף הוא בתוקף, חרף בקשתה המתוקנת של התובעת להרחבת העיקול. כפי שיובהר להלן, אותה בקשה מוגבלת לנתונים חדשים שלא היו ידועים או יכולים להיות ידועים לתובעת בעת שהגישה את בקשתה המקורית לעיקול. מאותו טעם, ובתורת תמונת ראי, הנתבעת מוגבלת אף היא בתקיפת צו העיקול לטענות מהסוג האמור. ראו גם תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. והנה, המסמך היחיד שנתחדש לנתבעת לאחר הגשת בקשתה מיום 16.3.04 לצמצום צו העיקול הנו מכתבה של משטרת ישראל מיום 23.3.04 בדבר הגשת תלונה מצד התובעת לגניבה על ידי הנתבעת בסך של 115,000 ₪. מסמך זה תומך, לכל היותר, בצמצום העיקול שניתן אך לא בביטולו.

לגופם של דברים, אין מקום גם לא לצמצום העיקול. הסכום בו התובעת נקבה בתלונתה למשטרה מתייחס לתקופת עבודתה של הנתבעת אצלה בחודשים ינואר 2003 עד ינואר 2004, והדבר מצוין במכתב המשטרה הנזכר לעיל. סכום זה תואם את הנטען בכתב התביעה בדבר היקף הגניבה בתקופה זאת (118,965 ₪). העובדה שהתובעת בחרה בשעתו להגביל את תלונתה במשטרה לאותה תקופה אינה אומרת בהכרח שאין באמתחתה כיום ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התרחשות גניבות גם בתקופות קודמות. לבקשת העיקול המתוקנת מצורפים מסמכים המתייחסים לפעילות הקופה בה עבדה הנתבעת בשנים שלפני 2003. לגבי שנת 2002 צורפו העתקי ספחי ביטול הקופה (נספח א'). לגבי השנים הקודמות (החל מ-1997) צורפו טבלאות ניתוח וסיכום הביטולים וההחזרים של כל קופה (נספחים ג', ו', ז'). אמנם ספחי ביטול לשנים הקודמות ל-2002 לא הוצגו, אך לכך ניתן הסבר בסעיף 6 לתצהירו של חשב התובעת, והוא שהקופות של העסק היו "פחות מתוחכמות בשנים אלו". חשב התובעת מפרט (בסעיפים 3(ז) ו-5 לתצהירו) כיצד התיעוד הכתוב שנאסף מוביל לשיטתו למסקנה לפיה היקף הגניבה למשך כל תקופת עבודת הנתבעת מסתכם בסך שבין 516,000 ל-565,000 ₪. הנתבעת ויתרה על חקירה של החשב על תצהירו, ומשכך יש להניח את נכונות דבריו בדבר הימצאות תיעוד כתוב, בדרגה המרבית האפשרית בשים לב למגבלות הטכנולוגיות של הקופה בשנות העבר, לכל סכומי הגניבה הנטענים בכתב התביעה. כפועל יוצא, אין מקום לומר כי התביעה בנוגע לשנים שקדמו לשנת 2003 הנה ספקולטיבית באופן המונע מלהכיר בקיומן של ראיות מהימנות לכאורה להוכחתה. לא למותר להוסיף כי באישור המשטרה מיום 30.6.04 (נספח ז' לבקשה המתוקנת) נאמר שתלונת התובעת מיום 4.2.04 ייחסה לנתבעת גניבה בסך של כ-540,000 ₪.

ודוק: הראיות הלכאוריות הקיימות אינן מצביעות אלא על כך שהתביעה איננה מחוסרת סיכוי. סיכוי, ולא למעלה מכך. השאלה מהו שיעור הסיכוי אינה ניתנת לתשובה בשלב הנוכחי, בו טרם נחקרו העדים וטרם לובנו לעומקן טענות ההגנה כנגד הגיונה של גרסת התובעת ותשתית הראיות שביסודה. אכן, טענות הגנה אלה אינן של מה בכך, אלא מחייבות שקילה יסודית ורצינית. אולם שאלת שיעור הסיכוי של התביעה איננה טעונה תשובה בשלב הנוכחי, שהרי ראיות לכאוריות המספיקות לשם מתן צו זמני אינן צריכות אלא להוכיח "שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה... בשלב זה של בקשה לסעד זמני, אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צידקתו של מי מן הצדדים" (רע"א 7139/96 טריגוב נ' "טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד נא(2) 661, 666. ראו בדומה: רע"א 970/02 ריבר נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2002(1) 698; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 736- 737; א. וינוגרד, תקנות סדרי הדין (מהדורה רביעית) 485-486). אכן, "המבקש סעד ארעי אינו חייב להוכיח את תביעתו, אולם מותר לבית המשפט לבדוק, אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים" (א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית-2003) 401). בדיקה זאת נעשית על סמך התבוננות היולית בראיות המצורפות ולא בדרך של ניתוח מקיף ומעמיק שלהן, שהרי "בדונו במתן סעד זמני אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות, ואף אין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות, כאילו עמד להכריע בעניין סופית" (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108). הדברים נכונים במיוחד שעה שהתביעה אינה מתייחסת למעשה גזל נקודתי אלא לגזל זוחל ונמשך על פני תקופה ארוכה על ידי מי שמצוי בקשר הדוק ושוטף עם התובע. כפי שאמר בית המשפט המחוזי בנצרת בת"א 524/98 השחר העולה תעשיית ממתקים בע"מ נ' סוואד, תק-מח 98(2), 2729:

"מטבע הדברים, גניבות לא נעשות לאור היום, לא מתגלות מיד, ויש צורך בחקירה משטרתית לעתים מסועפת כדי לגלות מי גנב, מתי גנב וכמה גנב. לכן אין המבקשת יכולה לענות על שאלות המשיבים בדיוק נמרץ, כמה שנים נמשכו הגניבות, כמה בדיוק היו כמויות הגניבה, כיצד בדיוק התרחשו הגניבות וכיצד קרה שסחורה גנובה מצאה את עצמה במחסני המשיבים... אישור רואה החשבון על חסר סחורה ששוויה כשלושה וחצי מליון ש"ח נכון ל-31/12/97 הוא מבסס על ההפרש שבין הצנצנות שמולאו, ושחלקם נגנבו, למספר הצנצנות הריקות שהוחזרו למפעל. לאור המספר הגבוה של צנצנות מיוצרות ביום, אין הסכום החסר שצויין על ידו, נשמע בלתי מתקבל על הדעת... המבקשת אינה חייבת להמציא חוות דעת של מומחים, בהליך של בקשתה למתן צו עיקול זמני. די שבית המשפט שוכנע שהתביעה נתמכת בראיות מהימנות ובשלב זה אין עורכים בדיקה יסודית וממצא של יסודות התביעה אלא מסתפקים בראיה לכאורה".

הנה כי כן, גם באותה פרשה לא היה בידיה של התובעת בעת הגשת התביעה תיעוד כתוב שאיפשר לה לנקוב בסכום המדויק של הגניבה, ובכל זאת הוחלט להסתפק בחומר הקיים לצורך העיקול הזמני.

התנאי הנוסף למתן צו עיקול זמני - קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין כתוצאה מאי מתן הצו (תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי) - מתקיים אף הוא בנדון דידן. במישור זה התחוללה התמורה העיקרית בדיני העיקול הזמני בעקבות העלאת הזכות לקנין לדרגה של זכות חוקתית חרותה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק הדין" (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, 800). לא זו אף זו, אלא שבמסגרת ההכרעה בשאלת קיומו של צורך במניעת שינוי מצב התובע לרעה, נודעת מאז חקיקת חוק היסוד עדיפות לזכות הנתבע להגנה על קניינו מפני עיקול על פני זכות התובע להצליח במימוש

פסק דין
העשוי להינתן לטובתו (בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479, 482). יחד עם זאת, וכמו בכל מקרה של איזון בין זכויות מתנגשות, זכות הקנין של הנתבע אינה מוחלטת ועדיפותה על פני זכות הקנין של התובע אין פירושה הצבת מחסום בלתי-עביר המונע לעולם פגיעה בקנינו של הנתבע קודם למתן פסק הדין. העדיפות באה לידי ביטוי אך בנטל הרובץ על התובע לשכנע באמצעות ראיות מהימנות לכאורה כי הפגיעה שתיגרם לרכוש הנתבע כתוצאה מהעיקול אמנם נדרשת לשם מניעת הכבדה על ביצוע פסק הדין, וכן שאותה פגיעה הנה מידתית, אינה חורגת מן הנדרש לצורך מניעת ההכבדה, ומוצדקת בשים לב למאזן הנזקים העלולים להיגרם לכל אחד מן הצדדים כתוצאה ממתן או אי-מתן הצו (רע"א 5935/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193, 198-199).

כפועל יוצא, אין להבין את דרישתה של תקנה 374(ב) בדבר קיומו של "חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין", כמכוונת לומר שהעיקול הזמני הנו הדרך היחידה המסוגלת להבטיח את ביצוע פסק הדין ושבלעדי העיקול פסק הדין לא יהיה בר אכיפה (פרשת סלמונוב, לעיל, עמ' 483). אף אין הכוונה שהחשש הסביר צריך להתייחס דווקא לכך שאם העיקול לא יינתן הנתבע יפעל להברחת נכסיו על מנת למנוע מהתובע להיפרע מהם. אמנם בפרשת מרגליות (לעיל, שם) הוצגה כרלוונטית השאלה "אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין". אך כבר צוין כי "ב

פסק דין
חשוב זה, לא נאמר כי הוכחת מעשי ההברחה היא הדרך היחידה להוכיח את יסוד ההכבדה, מה עוד שתקנות סדר הדין האזרחי שונו לאחר

פסק דין
מרגליות שניתן לפני התיקון. בנוסח המתוקן של התקנות, לא צמצם המחוקק את התקנה רק למקרים של הברחת נכסים, אלא קבע כי התקנה חלה בכל מקרה של הכבדה" (ת"א (מחוזי תל-אביב) 1781/03 רבינוביץ נ' נאמן, תק-מח 2003(2) 9094). ועוד נאמר כי האזכור בפרשת מרגליות של "ענין 'הברחת נכסים', אינו מלמד כי הברחה כזו היא תנאי הכרחי להכבדה אלא מדובר שם בדוגמא להכבדה בלבד" (בש"א (מחוזי י-ם) 4766/00 בר לב נ' בר לב, תק-מח 2001(1) 11667; ראו גם בש"א (מחוזי י-ם) 3384/03 ג'רוסלם פוסט פובליקיישנס בע"מ נ' אטלס סוכנות להפצת עיתונים בע"מ, תק-מח 2003(4) 1479). מטעם זה אושרו בקשות לעיקולים זמניים גם במצבים בהם חשש ההכבדה לא נבע מאינדיקציה לכוונה מצד הנתבע להתרוקן מנכסיו, אלא מהיותו של נכס מסוים, על רקע גובה התביעה מחד והיקף הרכוש של הנתבע מאידך, היחיד אשר באמצעותו יהיה בידי הנתבע לפרוע את פסק הדין אילו יחוייב בו (פרשת רבינוביץ, לעיל; רע"א 1641/01 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה, תק-על 2001(2) 659; ולאחרונה: בר"ע (מחוזי י-ם) 790/05 גלי זיו בע"מ קרן ירושלים, החלטה מיום 24.7.05). על יסוד ההיגיון המקופל באותה השקפה, כאשר בית המשפט העליון ביקש בפרשת סיני (לעיל) לשלול את קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין, הוא נסמך על טענת התובע בדבר רכושם הרב של הנתבעים, והוסיף (שם): "אם אכן זהו המצב, ולמבקשים רכוש ונכסים רבים, אינני רואה כיצד זה יתקשו המשיבים לגבות את חובם, היה ויזכו בתביעתם".

במקרה שלפנינו, החשש הסביר להכבדה נובע מטעם אחרון זה. מדובר בתביעה בסך של כ-650,000 ₪. הנתבעת ובעלה הנם בני זוג העובדים למחייתם כשכירים, ומשתכרים שכר ממוצע. מדובר בסכום תביעה מאד משמעותי במונחים של משק בית רגיל. היכולת לפרוע סכום כזה מתוך ההכנסה השוטפת, בלא להיזקק למימוש רכוש קיים, נראית רחוקה. בבקשה למתן צו עיקול זמני נטען כי נכסיהם של בני הזוג מועטים וכי לא ידוע לתובעת על נכסים נוספים שלהם מלבד אלה שמבוקש לעקלם. בהעדר טענה נגדית הסותרת דברים אלו, ניתן לקבוע כי העיקול הזמני נדרש למניעת הכבדה על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן נגד הנתבעת.

בקשת התובעת להרחבת צו העיקול

התובעת לא ערערה על החלטת כב' הרשמת מיום 16.2.04. היא מבהירה כי בקשתה להרחבת צו העיקול אינה מהווה השגה על נכונות החלטת כב' הרשמת למועד נתינתה, אלא נובעת מהעובדה ש"מאז הגשת הבקשה הגיעו לידי המבקשת מסמכים נוספים וחדשים שלא היו בידיה בעת הגשת הבקשה למתן עיקולים המקורית ולא היו יכולים להיות בידיה אז ואשר מאששים בדיוק את הטענה המרכזית בבקשה לפיה הנתבעים-משיבים גנבו מהמבקשת סכום התביעה בסך 649,230 ₪" (סעיף 29 לבקשה המתוקנת). הגבלת הדיון המחודש בבקשת העיקול למסמכים חדשים מן הסוג האמור מתבקשת גם מהחלטתי הנזכרת בבש"א 4645/04 ומתקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המצוטטת באותה החלטה.

תוכנם של מסמכים חדשים אלה פורט בסעיף 29 לבקשה המתוקנת ובסעיף 3 לתצהירו של חשב התובעת התומך בבקשה זאת. כל המסמכים האלה מתייחסים לרישומי הקופה בה עבדה הנתבעת ולשעות נוכחותה בעבודה בשנים נשוא התביעה. חלק מהם מתייחס לכל 7 שנות עבודתה של הנתבעת אצל התובעת. לפיכך מסמכים אלה עשויים, לכל היותר, לבסס את הנטען בכתב התביעה בדבר הסתכמות הגניבות לכל משך תקופת עבודתה של הנתבעת אצל התובעת בסך של 549,230 ₪ (סעיפים 11 ו-19 לכתב התביעה). אכן, גם בבקשתה המתוקנת התובעת נותרה בהערכת שיעור הגניבה הנטענת בסכום זה (סעיף 21 לבקשה; סעיף 23 לתצהיר מנהל התובעת התומך בבקשה; סעיף 10 לתצהיר חשב התובעת התומך בבקשה). במצב דברים זה, בו העמדה העדכנית של התובעת הנה עדיין שהנתבעת גרמה לה "נזקים מוערכים של כחצי מליון שקלים חדשים" (סעיף 34 לתצהיר מנהל התובעת התומך בבקשה המתוקנת; וכן סעיף 24 לבקשה), קיימת התאמה בין שיעורו הכספי של צו העיקול מיום 16.2.04 לבין שיעור הגניבה הנטענת, ואין עילה להגדלת העיקול. יתרת התביעה הנה לחיוב הנתבעת לשלם לתובעת "פיצוי מיוחד לפי דיני הנזיקין" בסך של 100,000 ₪ (סעיף 24 לכתב התביעה). בהעדר פירוט וביסוס בכתובים של הנזק שנגרם לתובעת מעבר לעצם השווי הכספי של מה שלטענתה נגנב ממנה, אין לומר כי קיימות "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" המתייחסת לראש נזק זה (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). לפיכך התובעת אינה זכאית לעיקול זמני על חלק זה של התביעה. נמצא כי על גובה העיקול להישאר כמות שהוא.

אף לא אחד מהמסמכים החדשים המנויים בבקשה המתוקנת לעיקול אינו מתייחס לנתבע. לא זו אף זו, אלא שגם בבקשה המתוקנת אין התובעת מייחסת לנתבע את ביצוע הגניבה עצמה אלא רק ידיעה עליה ועצימת עין ממנה (סעיפים 22-23), כמו גם הנאה מפירותיה (סעיף 24). נמצא כי עדיין חסרות ראיות מהימנות לכאורה להוכחת זכאותה של התובעת להיפרע מהנתבע. ככל שמדובר בעצם הידיעה על מעשי אשתו, הרי בכך כשלעצמו אין לכאורה כדי לבסס אחריות לא בעוולת הגזל (לנוכח הגדרתה בסעיף 52 לפקודת הנזיקין) ולא בעשיית עושר ולא במשפט (לנוכח הדרישה לקבלת טובת הנאה: סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979). ואילו אם הטענה היא להשתתפות הנתבע בנטילת כספי הגניבה, הרי בהקשר זה אין די בהצגת תמיהות באשר ליכולתו לרכוש לאחרונה דירה (סעיף 24 לבקשה) - מהלך בו נוקטים חדשות לבקרים גם זוגות במצבם של הנתבעים המשתכרים לפי הנטען בבקשה 11,000 ₪ לחודש, בין היתר בעזרת הלוואות - אלא על מנת לזכות בעיקול זמני יש להיכבד ולהציג ראיה קונקרטית לכך שבמימון הרכישה היו מעורבים כספים שהושגו בדרך לא חוקית. ראיה שכזו לא הוצגה על ידי התובעת. הטענה בדבר אפשרותה של התובעת להוכיח כי הנתבעים הפקידו בחשבון הבנק שלהם ובקופות גמל סכומים העולים על יכולתם הכלכלית המתבקשת מהכנסתם השוטפת, איננה כלולה בבקשה המתוקנת אלא הועלתה לראשונה בעל-פה במהלך הדיון. ממילא אין אפשרות להסתמך עליה במסגרת החלטה זו, שהרי בקשה לסעד זמני חייבת להיות מוגשת בכתב בצירוף תצהיר אליו מצורפים כל המסמכים עליהם היא נסמכת (תקנה 365(א) ו-(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי). מאותו טעם אין לאפשר לתובעת לעתור בעל-פה להוספת נכסים מעוקלים, ויש לקבל את התנגדותם של הנתבעים לכך שהמצהיר מטעם התובעת ישלים בעל-פה את תצהירו ויגיש בעומדו על דוכן העדים מסמכים נוספים שלא צורפו לתצהירו המקורי. הדרך היחידה הפתוחה בפני
התובעת להגשת נתונים ומסמכים חדשים הנה במסגרת בקשה מתוקנת נוספת לצו עיקול זמני.

סיכום

התוצאה היא שאני דוחה אהדדי הן את בקשת הנתבעת לצמצום צו העיקול הזמני מיום 16.2.04 והן את בקשת התובעת להרחבתו של צו זה. לנוכח תוצאה זו לא ייעשה צו להוצאות.

בכוונתי להורות על הגשת העדויות הראשיות בתצהירים (יחד עם חוות דעת מומחים, ככל שישנן כאלה). בטרם תינתן החלטה המורה כן מתבקשים שני הצדדים להודיע האם באו על סיפוקם בכל הנוגע להליכי הגילוי המוקדם (גילוי מסמכים, עיון בהם ותשובות לשאלונים), או שיש להם בקשות נוספות בעניינים אלה. ההודעות יוגשו עד ליום 11.12.05. צד שלא יגיש את הודעתו עד למועד זה, ייחשב כמי שנתן את אישורו לסיום הליכי הגילוי המוקדם ולבשלות התיק לשלב הבאת הראיות.

התיק יובא לעיוני ביום 13.12.05.
ניתנה היום י"ד בחשון תשס"ו (16 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה סובל
, שופט








א בית משפט שלום 2994/04 אחים מ.ש.מ. תורג'מן בע"מ נ' מרסל אבו, דוד אבו (פורסם ב-ֽ 16/11/2005)