פסקי דין על אבי אטיאס | פסקי דין על מירב אטיאס | פסקי דין על אילן אלימלך

18157-12/17 עא     26/01/2019




עא 18157-12/17 אבי אטיאס, מירב אטיאס נ' אילן אלימלך








בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 18157-12-17 אטיאס ואח'

נ' אלימלך


תיק חיצוני:


בפני
כבוד השופטת העמיתה שושנה שטמר

בעניין:

1. אבי אטיאס
2. מירב אטיאס
ע"י ב"כ עו"ד טיקוצקי ו/או אח'
המערערים
- נגד -

אילן אלימלך
ע"י ב"כ עו"ד פרץ שמעון ו/או אח'
המשיב


פסק דין







1.
ערעור על פסק-דין מיום 24/10/2017, שניתן בבית משפט השלום בקריות על ידי כב' השופטת לובנה שלאעטה חלאילה (להלן "בית המשפט קמא") בת"א 28116-12-11. בפסק דינו נתקבל חלק מתביעתו של המשיב, ונפסק כי הסכם המכר של
העסק של המשיב למערער מבוטל וכי על הצדדים להשיב זה לזה את הכספים שהועברו במסגרת ההסכם.

רקע עובדתי
2.
המשיב היה בעליו של עסק ליבוא והתקנה של מתקני ספא (ג'קוזי, סאונות, מקלחונים וכו') בשם "בי פוזה" (להלן "העסק"). המערערים הם בני זוג.

בתאריך 23.10.2009 חתמו המערער והמשיב על הסכם למכירת העסק למשיב. לפי סעיף ז' להסכם המחיר המוסכם על הצדדים היה 100,000 ₪ שישולמו בתנאים הבאים: 30,000 במעמד חתימת ההסכם ו-70,000 בעשרה תשלומים שווים של 7,000 ₪ כל אחד בצ'קים שימסרו למשיב במעמד החתימה על החוזה. כן כלל המכר אתר הבית של העסק באינטרנט, קו טלפון ששימש את לקוחות העסק ודרכו התקבלו
ההזמנות, ליווי ותמיכה כללית לשיווק המוצרים למשך שלושה חודשים ללא תשלום, קו ייבוא בלעדי כולל ספק מוצרים שבאתר האינטרנט, מאגר לקוחות ומלאי סחורה שתימכר למערער ביום ההתקנה, כאשר "לכל פריט ופריט" ישלם המערער למשיב 50% מהמחיר הנקוב באתר הבית של המשיב.

3.
לטענת המשיב ביום מכירת העסק שווי המלאי העסקי שעמד לרשות החברה היה
468,589 ₪ כולל מע"מ כאשר בוצעו הזמנות באתר החברה בהיקף של 110,665 ₪.ביום 17.10.210, שנה לאחר ההתקשרות ולאחר שהצדדים החלו לפעול לפי ההסכם, ועקב צו שהוצא ע"י הוועדה המקומית לתו"ב, האוסר שימוש במחסן של המשיב, הועבר המלאי של העסק, בהסכמה, למחסן של המערער.

4.
המחלוקת העיקרית בין הצדדים, הייתה בשאלה אם שלמו המערערים למשיב את מלוא התמורה המוסכמת עבור העסק. מחלוקת נוספת שהתעוררה הייתה מה צריך להיות גובה ההשבה.

טיעוניהם העיקריים של הצדדים בבית משפט קמא
5.
המשיב תבע 215,377 ₪, שכללו
מחצית שווי המלאי (בערכי מכירה) שהיה בחזקתו במעמד ההתקשרות ושהועבר למחסנו של המערער, בניכוי תשלומים שבוצעו על ידי המערערים: הם שלמו לו רק 28,000 ₪ מתוך התמורה המוסכמת בסכום של 100,000 ₪. המשיב טען כי המערערים לא שלמו לו את המקדמה בסכום של 30,000 ₪ וביקשו ממנו לחכות עם התשלום עד שימכרו נכס מקרקעין שהיה בבעלותם. מתוך 10 תשלומים של 7,000 ₪ כל אחד, שלמו לו המערערים רק ארבעה תשלומים, שסכומם הוא 28,000 ₪. נמסרו לו שיקים לתשלום שבעת התשלומים, אולם אלו הוחזרו למערערים עוד במעמד ההסכם, כיון שהם ביקשו להעביר לו מדי חודש בחודשו את התשלום מתוך המכירות שיבצעו. עוד טען המשיב, כי בגין מלאי המוצרים שהועבר, שולם לו רק 92,000 ש"ח, שהן מחצית מהמגיע לו על פי ההסכם. המשיב טען כי המערערים לא דיווחו לו
על המכירות והבריחו את המלאי העסקי שקיבלו לידיהם ממנו לחברה חדשה שלהם. הסכום הנתבע, 215,377 ₪ חושב כך: מחצית המלאי בערכי מכירה ובניכוי הסכומים שחושבו (28,000+92,000 ₪ כאמור לעיל ובניכוי עלות אמבט עיסוי שהמערערים העבירו למשיב, בתוספת של 6,033 ₪ ששולם ע"י המשיב בגין סחורה שהזמין המערער מהספק בסין וסך של 100,000 ₪ פיצוי בגין הפגיעה במוניטין של העסק. בנוסף, בשל הפרת ההסכם, תבע המשיב לבטלו.

6.
המערערים הכחישו את טענותיו של המשיב. המערער טען כי שילם למשיב במזומן במעמד חתימת ההסכם מקדמה בסך של 30,000 ₪ ומסר לידיו שיקים ע"ס של 7,000 ₪ כל אחד וטען כי שילם תמורתם מדי פעם במזומן, למעט שני שיקים שתמורתם ניתנה בשיקים חלופיים. המערער הכחיש את שווי המלאי הנטען נכון למועד חתימת ההסכם, כך גם את שווי ההזמנות וטען כי בכל מקרה הבעלות במלאי, לפי ההסכם, עוברת אליו רק ביום ההתקנה של הפריטים. משלא הותקן כל מוצר מעבר לאלה ששולמה מחצית תמורתם למשיב, לא הועברה אליו הבעלות במוצרים ומכאן הוא לא חב בכל תשלום למשיב. לעניין טענה אחרונה זו, הייתה עמדת המשיב, שכל המלאי לא הוחזר לו.

פסק הדין של בית משפט קמא
7.
באשר למחלוקת הראשונה, כמה שולם מתוך הסכום של 100,000 ₪, קבע בית משפט קמא כדלקמן: לאחר שהמשיב אישר את קבלת שני התשלומים הנוספים מעבר לשני אלה שהמערער הציג, המחלוקת בין הצדדים ביחס לתשלומים החודשיים נגעה לשישה תשלומים. ביהמ"ש בחן את העדויות והראיות שהוגשו וקבע כי לא עלה בידי המערער להוכיח את ביצוע התשלומים האחרים. נקבע כי נטל השכנוע היא על המערער בהיות טענותיו בבחינת "הודאה והדחה" שכן הוא לא כפר בגובה התמורה החוזית להעברת העסק. למערערים הייתה שליטה מלאה על הנהלת החשבונות של המשיב; המערערת הודתה כי ניהלה את החשבונות של המשיב בכל הנוגע לעסק והייתה לה גישה חופשית ושליטה מלאה לתוכנת הנהלת החשבונות שלו, ולפיכך, אם אמנם שולמו סכומים מעבר לאלו שהמשיב טען להם, יכלה המערערת להוציא את החשבוניות המתאימות.

8.
באשר לתשלום המקדמה בסך 30,000 ₪ , נקבע כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את התשלום. לאחר תום שמיעת הראיות בתיק ומתן צו להגשת סיכומים, הגיש ב"כ המערערים "הודעה" אליה צורף דף חשבון מחשבונה של המערערת בבנק מזרחי ממנו עולה כי ביום 23.10.19 (יום חתימת ההסכם) הייתה משיכת מזומנים מהחשבון בסכום של 30,000 ₪. המערער טען כי עקב סכסוך שהיה לו עם הבנק, לא הייתה לו אפשרות להנפיק את התדפיס מחשבונו
לפני כן. בית משפט קמא לא קיבל את הראייה בשלב זה של ההליך, והוסיף כי גם אם הראייה הייתה מוגשת בשלב שמיעת הראיות, לא היה בה כדי לשנות ממסקנותיו, שכן הנטל המוטל על כתפי המערער להוכיח את תשלום המקדמה לא הורם גם לו היה עומד הפלט של הבנק לפניו;
לא ניתן על סמך הפלט לקבוע כי הכסף אכן הועבר לידי המשיב. בית משפט קמא פירט את נימוקיו, תוך שהוא מסתמך גם על העדויות בתיק:

"הטענה לנטילת הלוואה לצורך תשלום מקדמה, נטענה לראשונה בסיכומי ב"כ הנתבעים ולא נזכרה בכתב ההגנה, בתצהיר או בעדות הנתבעים. אילו אכן ניטלה הלוואה לצורך ביצוע תשלום נושא ההסכם, יש להניח כי הדבר היה נחרט בזיכרון הנתבעים, או הנתבעת לכל הפחות, ותשובתה שלה בחקירתה הנגדית כי אינה יודעת איך שולמו הכספים, אל מול עדות הנתבע כי רק חלק מהכספים מקורם מכספים שנמשכו מחשבונה של הנתבעת משקפים היטב עד כמה לא ניתן להישען על תדפיס שהוגש להוכחת התשלום".

9.
באשר למלאי של העסק, קיבל בית משפט קמא
את גרסת המשיב בדבר היקף המלאי שהועבר. המערער לא הגיש כל ראייה ביחס לגורל המלאי המוצרים שלא דווח על מכירתו, ולכן, חויב בתשלום שוויו למשיב. נקבע כי שווי השוק של המוצרים שהועברו למחסן המערער הוא 255,729 ₪, ומחציתו של סכום זה, 127,865 ₪, משקפת את עלות רכישתם ע"י המשיב. מתוך סכום זה יש לנכות סך של 4,750 ₪ , מחצית משווי השוק של ג'קוזי מסוג כנרת שניתן למשיב ע"י המערער, ונותר
מלאי, שלא הוחזר, בסכום של 123,115 ₪, שעל המערער להשיב למשיב.

11.
נדחתה טענותו של המערער שהוסכם כי יקבל דמי איחסון של המלאי בסכום של 6,000 ₪ לחודש. זאת בהעדר כל ראיה תומכת.

12.
באשר לאתר האינטרנט, קבע בית משפט קמא, שאמנם הוא לא הועבר למערער, אולם המערער לא דרש את ביטול ההסכם עקב כך, וראה בטענה זו "תירוץ" שאיננו הגנה ראויה נגד התביעה של המשיב לביטול ההסכם:

"וגם בתביעתו היום אינו עותר לפיצוי בגין הפרה זו. טענת "ההגנה" של המערער, כאילו הפרת התחייבות של המשיב להעברת אתר האינטרנט היוותה הסיבה לאי העברת התמורה בגין מוצרים שונים שמכר, מלבד היותה "תירוץ" הרלוונטי לעבר, אינה יכולה להוות טענת הגנה ברמה המשפטית ואין בהסכם כל חיובים שלובים או חיובים שקיומו של אחד מהם מותנה בקיומו של השני".

13.
נדחתה תביעתו של המשיב באשר לפגיעה במוניטין של העסק כתוצאה התנהלותו של המערער. כמו כן נדחתה טענה המשיב, לפיה על המערער להחזיר לו עבור תשלום שהוא שילם לספק עת התלווה אליו לנסיעה בסין.

14.
נקבע אם כן כי המערער הפר את ההסכם, וההסכם בוטל, תוך חיוב בהשבה. למשיב נפסקו הוצאות בסכום של 15,000 ₪ והחזר אגרה בסכום של 4,000 ₪.

טיעוניהם העיקריים של הצדדים בערעור
14.
המערער טען, שיש להתערב בפסק-דינו של בית-משפט השלום, באופן שייקבע כי הוא אינו חייב למשיב דבר, וכי על המשיב לשאת בהוצאותיו, בין היתר מהנימוקים שלהן: הראשון: בית משפט קמא שגה משלא קיבל ראייה כה חשובה כמו פלט חשבון של הבנק המראה כי ביום העסקה נמשכו 30,000 ₪ מחשבון הבנק של המערערת.
השני:
בית-המשפט קמא שגה בכך שלא קיבל את טענת המערער ששילם את יתרת התשלומים הקבועים בהסכם למשיב במזומן. יש לקזז את הסכום שהעביר לידי המשיב במזומן עם הסכום שבית משפט קמא פסק בעבור מכירת המוצרים על ידו, כמחצית משווי הסחורה, שהועמד על 108,878 ₪.
השלישי
:
היה על בית משפט קמא לפסוק למערערת, שהתביעה נגדה נדחתה, שכ"ט עו"ד והוצאות.
הרביעי
:

לא ניתן משקל ראוי לכך שהמשיב עצמו הפר את ההסכם בכך שאתר האינטרנט לא הועבר לבעלותו.

15.
ב"כ המשיב טען כי דין הערעור להידחות נוכח מכלול הממצאים שפורטו בפסק-דינו של בית-משפט השלום ומנימוקיו, ונוכח ההלכה הפסוקה לפיה בית-משפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית.

דיון והכרעה
16.
אפתח בכך שפסק דינו של בית משפט קמא מפורט ביותר, והוא דן בכל הראיות וטיעוני הצדדים ואף יורד לפרטי פרטים על מנת שלא לקפח מי מהצדדים ולו בסכומים קטנים (וראו בין היתר דיון בעמ' 15,
מול 1-18).

17.
לאחר שבחנתי את מכלול החומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא שדין
הערעור להידחות תוך אימוץ של פסק הדין של בית משפט קמא, וזאת בהתאם לתקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
אני בדיעה, ש
אין עילת התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-משפט קמא; הממצאים שנקבעו תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית-משפט קמא; ואין בפסק-הדין טעות שבחוק. די בכך כדי לדחות את הערעור.

18.
מעבר לנדרש, אוסיף, כי הערעור נסוב רובו ככולו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על-סמך התרשמותו הישירה של בית-משפט השלום מהעדים ומהראיות שהיו לפניו. בית משפט קמא חזר וקבע כי הוא מאמין לעדויות המשיב ולאשתו, ומנגד איננו מאמין לגירסאותיהם של המערערים. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמות בלתי אמצעית מהעדים ומחקירתם על דוכן העדים.
התערבותה של ערכאת הערעור תעשה במקרים חריגים בלבד, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, או כאשר מתגלים פגמים מהותיים, היורדים לשורש העניין, בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (
וראו

ע"א 4175/12



אבן וסיד בע"מ נ' גדיר

פס' 14 (10.3.2014)).

המקרה דנן אינו נופל לגדר אחד החריגים לכלל זה, ובנסיבות אין הצדקה לסטות ממנו.

19.
ועוד, וגם זאת מעבר לנדרש, אתייחס למספר קטן של טענות המערערים ואפתח בעניין הפלט הבנקאי. על אף שהדין התיר לבית משפט קמא שלא לקבל את הפלט בשל האיחור בצירופו לתיק בית המשפט (לאחר הסיכומים) ניתן היה לקבוע כי האינטרס להגיע לחקר האמת גובר על ההתנהלות הבלתי ראויה של המערערים באיחור בנסיונם להגיש את הפלט. זאת מבלי לקבוע שיש להאמין להנמקה שנתנו המערערים לאיחור. על ההתרשלות של המערערים ניתן היה לפצות את המשיב בהוצאות לטובתו, ברם השופטת המלומדת קמא הוסיפה וקבעה כי גם אם היה הפלט מתקבל כראיה, דעתה הייתה שהמערערים לא הוכיחו את טענתם כי הם שלמו את ה-30,000 ₪. קביעתה זו של השופטת קמא באה על רקע העדר האמון שנתנה בגירסאות המערערים על תשלום במזומנים. אעיר כי נשארה התמיהה מדוע לא שלמו המערערים את ה-30,000 ₪
בשיק או בהעברה בנקאית, אלא נטלו "חבילה" של 30,000 ₪ במזומן והעבירו אותה למשיב. יצויין שוב כי יש כאן משום "הודאה והדחה", והנטל על המערערים לשכנע כי אכן שלמו את הכסף למשיב ולא עשו בו שימוש אחר. כמו כן עומדת לחובתם של המערערים קביעתו של בית משפט קמא כי המערערת שלטה בתוכנת החשבונות והיה באפשרותה להוציא חשבונית על התשלום, ולא מובן מדוע לא עשתה כן אם אמנם שולם הסכום. בנסיבות אלו לא מצאתי לנכון להתערב בקביעתו של בית משפט קמא כי לא הוכח כי הסכום אכן הועבר למשיב.

20.
באשר להתערבות ערכאת הערעור בהחלטת בית משפט קמא שלא לפסוק הוצאות למערערת, הרי ההלכה היא כי רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות, וזאת במקרים של טעות משפטית ברורה
או כאשר נתגלה פגם או פסול בשיקול הדעת של הערכאה הדיונית (וראו
ע"א 1937/92 קוטלר נ' קוטלר, פ"ד מט(2) 233, 247 (1995); ע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס [פורסם בנבו] פסקה 52 (14.5.2008
);
ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ
, [פורסם בנבו] פסקה 66
(27.7.2008)].
במקרה דנן איני רואה כי אחד מהמקרים מתקיים, מה גם שבית משפט קמא נימק את החלטתו זו בכך שהמערערת הייתה מעורבת בעסקיו של המערער וכי עדותה לא זכתה לאמון בית המשפט.

21.
אשר על כן, הערעור נדחה. אני מחייבת את המערער לשלם למשיב את הוצאותיו ושכ"ט עורך דינו בסכום כולל של 6,500 ₪ + מע"מ.

13


ניתן היום,
כ' שבט תשע"ט, 26 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 18157-12/17 אבי אטיאס, מירב אטיאס נ' אילן אלימלך (פורסם ב-ֽ 26/01/2019)