פסקי דין על שאול בר נוי | פסקי דין על דוד מלכה | פסקי דין על מלכה מלכה | פסקי דין על מדינת ישראל ואח' |

486/05 עפ     30/11/2005




עפ 486/05 שאול בר נוי נ' דוד מלכה,מלכה מלכה,מדינת ישראל ואח'




1
בתי המשפט

בבית המשפט המחוזי בחיפה
עפ 000486/05
בפני
:
כב' השופטים: ש. ברלינר - ס. נשיא [אב"ד]
י. גריל

א. שיף

תאריך:
30/11/2005
המערער
שאול בר נוי

בעניין:

נ ג ד
1. דוד מלכה

2. מלכה מלכה
3. שלוחת תביעות מרחב חוף – משטרת זבולון קרית חיים
4. מדינת ישראל
המשיבות מס' 3-4 ע"י פרקליטות מחוז חיפה

המשיבים
פסק דין
א. בפני
נו ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת א. קנטור), מיום 16.5.05 בת.פ. 3639/01, לדחות את בקשתו של המערער לפיצויו לפי סעיף 77 של חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וכן לפי סעיף 80 של אותו חוק.

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

ביום 21.3.2001 הגישה המאשימה, מדינת ישראל, באמצעות שלוחת תביעות זבולון – מרחב חוף, כתב אישום כנגד המערער בגין עבירה של הסגת גבול לפי סעיף 447(א)(1) לחוק העונשין, וכן בגין עבירה של תקיפה לפי סעיף 379 של אותו חוק. הדיון התקיים בבית המשפט השלום בקריות, ת.פ. 3639/01.

ביום 12.6.01 התקיימה ישיבת הקראה בפני
כב' השופטת א. קנטור בה כפר הנאשם-המערער בסעיפי כתב האישום.
ביום 31.10.01 התקיימה ישיבת הוכחות שנדחתה הואיל ועד התביעה, המתלונן, לא הגיע לדיון למרות שזומן. במהלך ישיבה זו הודיע המערער כי המתלונן הורשע בתיק פלילי מקביל ת.פ. 3638/01 בתקיפתו של המערער, ועל כן אין להאשים את המערער בעבירת התקיפה.

כן הודיע המערער כי בידיו ראיות המוכיחות שהדירה בה החזיק המערער היתה בחזקתו והוא לא הסיג בה גבול.

ב"כ המאשימה ביקש לעיין בראיות אלה, וסירב לסגור את התיק בטענה שבידיו ראיות חד משמעיות לפיהן המתלונן הוא זה אשר החזיק בנכס כדין.
בסוף פרוטוקול הדיון של אותה ישיבה, הצהיר המערער שאם תסכים התביעה לחזור בה מכתב האישום, יסכים הוא לביטולו של כתב האישום לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.

ביום 5.12.01 התקיימה ישיבת תזכורת במעמד המאשימה בה הודיעה האחרונה לבית המשפט כי המערער טרם המציא לעיונה את פסק הדין המקנה לו את מכלול הזכויות בדירה נשוא הסכסוך.

ביום 23.1.02 התקיימה ישיבה נוספת במעמד המאשימה בלבד ואזי הודיעה ב"כ המאשימה כי היא מבקשת לחזור בה מכתב האישום. כב' השופטת א. קנטור קבעה בהחלטתה שהיא מורה על ביטול כתב האישום בהסכמה.

ג. ביום 18.4.02 הגיש המערער לבית המשפט קמא בקשה לפסוק לו פיצוי כספי בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין ו/או סעיף 60 של פקודת הנזיקין. קודם לכן הגיש המערער כתב תביעה בסדר דין מהיר כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2 לתשלום פיצויים עקב הארוע נשוא הדיון, אך התביעה האזרחית לא הגיעה לכלל דיון, הואיל והמערער לא הופטר מתשלום אגרת משפט.
לאחר שהמשיבים הגישו את תגובותיהם לבקשת הפיצוי שלו, עתר המערער, בתגובה שהגיש לבית משפט קמא ביום 11.8.02, להקנות לו זכות עמידה, הן בהתאם לסעיף 80, והן בהתאם לסעיף 77 לחוק העונשין.

ד. כב' השופטת א. קנטור קבעה בהחלטתה מיום 10.9.02 שיש לדחות את בקשתו של המערער לפיצוי על בסיס הוראת סעיף 77 לחוק העונשין, הואיל וסעיף זה דן בפיצוי שנאשם אשר הורשע אמור לפצות את מי שניזוק עקב העבירה שנעברה על ידי מי שהורשע, ולכן אין סעיף זה רלוונטי לבקשתו של המערער.

בנוסף לאמור לעיל, בחנה כב' השופטת קמא בהחלטתה הנ"ל את אמות המידה להפעלתו של סעיף 80 לחוק העונשין בהתאם לאמור בפסקי הדין: ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(3), 73, וע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(4), 450.

סעיף 80(א) של חוק העונשין, שכותרתו : הוצאות ההגנה מאוצר המדינה, קובע כי:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל, רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור." (ההדגשה שלנו).

בית-המשפט קמא הגיע למסקנה שבקשת הפיצוי של המערער עומדת בתנאי הסף שבסעיף 80 לחוק העונשין, דהיינו, כתב-האישום בוטל, לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ.
בית המשפט קמא בדק האם היה יסוד להאשמה, בהתאם לאמור בהלכת דבש, ומצא כי התביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, וחזרה בה מן האישום משהומצאה לה הראיה שחיזקה את גירסת הנאשם, ואשר לא היתה יכולה להימצא ברשותה אלמלא הנאשם.

באשר לעילה הנוספת שנזכרת בסעיף 80 לחוק, דהיינו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", קבע בית משפט קמא בהחלטתו מיום 10.9.02 שגם עילה זו לא התקיימה בענייננו מן הטעם שהמערער נמנע מלהציג בפני
המאשימה את הראיות אשר היו מובילות לכך שהמאשימה היתה חוזרת בה מכתב האישום.

הואיל והנטל להוכחת העילות המזכות בפסיקת פיצוי לפי סעיף 80 של חוק העונשין רובץ על כתפיו של הנאשם (המערער בענייננו), והוא לא עמד בנטל זה, דחתה כב' השופטת קמא בהחלטתה הנ"ל את בקשת הפיצוי של המערער.

ה. על החלטה זו מיום 10.9.02, הגיש המערער ערעור שנדון בבית משפט זה בע"פ 2668/02 בהרכב השופטים ש. ברלינר, י. דר וא. שיף
. המערער העלה טענות מרובות כנגד ההחלטה הנ"ל של בית משפט קמא מיום 10.9.02, והוסיף וטען, בין יתר טענותיו, כי היה מקום לקיים דיון בבקשתו, ולא להסתפק בקבלת תגובות בכתב.

בית המשפט קיים דיון בערעור ביום 19.12.02, וקבע בפסק דינו שבעניננו אין תחולה לסעיף 81 של חוק העונשין (שעניינו: הוצאות ההגנה על המתלונן) הואיל ונקודת המוצא בסעיף 81(א) של חוק העונשין היא: "זיכה בית המשפט את הנאשם...", וזאת אם נוכח בית המשפט לדעת שהתלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קנטור או ללא יסוד. בענייננו המערער לא זוכה, וממילא לא קמה לו עילה לתביעת הוצאות הגנתו מן המתלונן (מלכה). עד כאן באשר לסעיף 81 של חוק העונשין.
ואילו בכל הנוגע לתביעת הוצאות ההגנה מאוצר המדינה לפי סעיף 80 של חוק העונשין, הורה בית משפט זה בפסק דינו מיום 19.12.02 להחזיר את הדיון לבית המשפט קמא במטרה לזמן את המערער ואת נציג המדינה לצורך קיום דיון בבקשה.
ו. על פסק דינו הנ"ל של בית משפט זה בע"פ 2668/02 הגיש המערער בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון וזו נדונה ברע"פ 339/03. בית המשפט העליון קבע שאין מקום ליתן רשות ערעור.

בהחלטתה מיום 16.3.03 ציינה כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן שבית המשפט המחוזי קבע שמן הראוי כי הערכאה הראשונה תקיים דיון בבקשה, ככל שזו נוגעת לתביעת הוצאות מן המדינה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, ואולם עם החזרת הדיון לבית משפט השלום, נפתח מחדש עניינו של המערער באופן שכאשר יינתן

פסק דין
חדש או משלים על ידי בית משפט השלום, שבו תוכרע הזכות לפיצויים גם לפי סעיף 80 לחוק העונשין, תהא אפשרות למערער להגיש ערעור על פסק הדין מחדש בכל הנושאים שעמדו בפני
בית משפט השלום מלכתחילה, ושבהם לא חיווה בית המשפט המחוזי את דעתו כלל לאור החזרת התיק לערכאה הדיונית.

ז. תקופה ארוכה נדרשה לצורך איתורם של המשיבים מס' 1 ומס' 2, עד אשר ביום 24.2.05 התקיים בבית המשפט קמא דיון במעמד הצדדים כולם.

בתאריך 16.5.05 ניתנה ההחלטה החדשה בעניין בקשת הפיצוי של המערער. בהחלטה זו סקרה כב' השופטת קמא את השתלשלות העניינים בהליך המשפטי כמצוין לעיל.

בית המשפט קמא ערך ניתוח מקיף של סוגית הפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין לעניין תביעתו של המערער להוצאות הגנה כנגד המשיבות מס' 3 ומס' 4.

בית המשפט קמא קיבל לעיונו את תיק חקירת המשטרה, כפי שצויין ביום 24.2.05, בעמ' 7 לפרוט' (ועיינו גם בפיסקה 15 של ההחלטה מיום 16.5.05, עמ' 14).

כב' השופטת קמא קבעה שהיא עיינה בתיק החקירה ולא מצאה בחומר הראיות שהמערער המציא לעיון המשטרה את המסמכים הרלוונטיים, המצביעים על זיקתו לנכס, במהלך החקירה, ועובר להגשת כתב האישום נגדו.

כב' השופטת קמא הוסיפה וקבעה שהמערער צירף את המסמכים הרלוונטיים בעקבות הדיון שהתקיים בבית המשפט ביום 5.12.01 (ת.פ. 3639/01). המבקש המציא מסמכים אלה בפגישה שנערכה בינו לבין ראש שלוחת תביעות במשטרת זבולון, רפ"ק איטח, ביום 9.1.02. משהתקבל חומר זה עשה רפ"ק איטח שימוש בסמכותו וסגר את התיק כנגד המערער.

לפיכך, הגיע בית משפט קמא למסקנה :

"כי לא ניתן לומר שבמקרה זה לא היה יסוד לאשמה מחמת התנהגות בלתי סבירה ובלתי זהירה של התביעה, אשר סגרה את התיק מיד כשהובאו בפני
ה המסמכים הרלוונטיים". (עמ' 14 בהחלטה מיום 16.5.05).

ח. לגבי העילה הנוספת אשר בסעיף 80 של חוק העונשין ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת") קבעה כב' השופטת קמא, בפיסקה 16 של ההחלטה מיום 16.5.05, שהיא לא מצאה כי עילה זו התקיימה במקרה הנוכחי באופן שיש בו כדי להביא לפסיקת הוצאות הגנה לזכות המערער.

כב' השופטת קמא הפנתה בהחלטתה לדבריו של כב' המשנה לנשיא, השופט מ. חשין, בע"פ 4466/98 הנ"ל (הלכת דבש), פ"ד נ"ו(3), 73, בעמ' 118:

"במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב האישום שהוגש נגדו... נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בחקירה וכיו"ב".

כב' השופטת קמא הצביעה על כך שהמערער, יכול היה במהלך חקירתו להציג בפני
המשטרה את פסק הדין שקבע את זכויותיו בנכס, וזאת כחלק מראיות הגנתו ובמקרה כזה לא היתה התביעה מגישה כנגדו, מלכתחילה, כתב אישום, לא בגין העבירה של הסגת גבול, ולא בגין העבירה של תקיפה.

ואולם, בתיק החקירה לא הוצגו ראיות אלה, אלא רק לאחר הדיון בבית המשפט מיום 5.12.01. במהלך פגישתו של המערער (ביום 9.1.02) עם ראש שלוחת התביעות, ומשהציג המערער את המסמכים, ולאחר ששוכנעה המאשימה שהיתה למערער זכות בנכס, היא חזרה בה מכתב האישום.

כב' השופטת קמא הביאה בהחלטתה גם מן האמור בדברי כב' השופטת ד. ביניש בע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(4), עמ' 450 , בעמ' 458:

"בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים על בית המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד – התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי מידתי בנאשם מחמת אי – חוקיות או מעשה זדון, ויתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט...".

על כך יש להוסיף את דבריה של כב' השופטת ד. ביניש, שם, בעמ' 463:

"התנהגותו של נאשם במהלך החקירה במשטרה או במהלך משפטו, אף היא נכללת בגדר מכלול השיקולים שיובאו לעניין החזר הוצאות ותשלום פיצויים. אדם המבקש להקים לעצמו זכות לפיצוי או שיפוי צריך להראות, בין היתר, כי התנהגותו שלו לא גרמה למצב שנקלע אליו בחקירתו או במשפטו ולא תרמה לו...".

מסקנת כב' השופטת קמא, בענייננו, היתה שלא התקיימו בנסיבות המקרה שבפני
נו העילות שיש בהן כדי לזכות את הנאשם בהוצאות הגנתו.

ט. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי הנטל להוכיח אחת משתי העילות, אשר לפי סעיף 80 של חוק העונשין, רובץ על כתפי הנאשם-המבקש, וזאת בהתאם להלכת דבש (ע"פ 4466/98).
המערער לא עמד בנטל הנדרש.

עוד קבעה כב' השופטת קמא שהמערער לא הוכיח איזה הוצאות הגנה נגרמו לו בגין ניהול ההליך, ולכן אפילו היה בית משפט קמא קובע שמתקיימת עילה המצדיקה פסיקת הוצאות הגנה, עדיין אין זה ברור האם היו למערער הוצאות הגנה, ואם כן, מה גובהן (פיסקה 17 של ההחלטה מיום 16.5.05).

י. לענין עתירתו של המערער לחייב את המשיבים מס' 1 ומס' 2 לפצותו לפי סעיף 77 לחוק העונשין, ציינה כב' השופטת קמא שבקשתו זו של המערער נסמכת על העובדה שהמשיב מס' 1 הורשע בת.פ. 3638/01 בתקיפתו של המערער. ב"כ המאשימה שבת.פ. 3638/01 עתרה, בשעת הטיעון לעונש בבית משפט קמא, להטיל על המשיב מס' 1 עונש מאסר מותנה וקנס, ולא ביקשה להטיל בנוסף לכך פיצוי לטובת הניזוק – המערער. בגזר הדין שניתן בת.פ. 3638/01 נדון המשיב מס' 1 לעונש של מאסר על תנאי.

כב' השופטת קמא קבעה בהחלטתה שהמערער לא הצביע על אסמכתא שלפיה זכאי הניזוק לפנות לבית המשפט בבקשה שמי שהורשע יחוייב לפצות את הניזוק לפי סעיף 77 של חוק העונשין.

כב' השופטת קמא הוסיפה שהמאשימה היא אשר מנהלת את ההליך במסגרת המשפט הפלילי, היא הטוענת לעונש, והיא הרשאית לבקש שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפיצוי הניזוק לפי סעיף 77 של חוק העונשין. במקרה שבפני
נו לא עשתה המאשימה שימוש בהוראת סעיף 77 של חוק העונשין. מסקנת כב' השופטת קמא היתה שלא הוקנתה לבית המשפט סמכות ליתן את הסעד שנתבקש על ידי המערער בהליך אשר בו בחר לנקוט.

בית המשפט קמא הפנה את המערער לאפשרותו לתבוע את המגיע לו, לטענתו, בהתאם לפקודת הנזיקין.

י"א. על החלטתה של כב' השופטת קמא מיום 16.5.05, מונח בפני
נו ערעורו של המערער. לטענת המערער, החלטתו הנוכחית של בית משפט קמא אינה אלא "עותק משופץ" של ההחלטה הקודמת.

עוד טוען המערער ששגה בית משפט קמא בהתעלמו מן העובדה שבידי המאשימה היה פסק-דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן, וכן עדות המערער בעניין זכותו במקרקעין, לרבות עדותו לעניין האלימות מצד המשיב מס' 1, וכל זאת זמן רב טרם תחילתו של ההליך הפלילי.

ידיעתה של המאשימה באה לידי ביטוי בכך שהיתה ברשותה תלונתו של המערער בדבר מעשיו של המשיב מס' 1 זמן רב טרם תחילתו של ההליך הפלילי. בנוסף, נמסרה למאשימה דרישה לעזרה לפינויו של המשיב מס' 1 מן הנכס בהתאם לפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן.
בנוסף, טוען המערער כי שגה בית המשפט קמא כאשר פירש את סעיף 77 של חוק העונשין כך שניתן, לפי פרשנות זו, לפסוק פיצוי לניזוק רק מקום בו המאשימה עותרת לכך, כשלניזוק עצמו אין זכות עמידה בדרישת הפיצוי, חרף העובדה שהניזוק הוא הצד הנפגע.

טענה נוספת שמעלה המערער בערעורו היא שהבקשה לקבלת פיצוי בהליך הפלילי הוגשה נוכח העובדה שהמשיבה מס' 4 סיכלה את הליך הפיצויים האזרחי שהמערער נקט בו.

י"ב. בדיון שהתקיים בפני
נו ביום 3.11.05, במעמד המערער מחד גיסא, וב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4, מאידך גיסא (ובהעדר המשיבים מס' 1 ומס' 2), פירטו בפני
נו הצדדים את טענותיהם.

המערער חזר על הטענות שציין בהודעת הערעור, והצביע על כך שביום האירוע, 9.7.99, הוא הגיש, ידנית, תלונה לקצין התורן בתחנת זבולון (הוגש בפני
נו וסומן א'), ומסמך זה אמור היה להיות בתיק החקירה.

טוען המערער שעל יסוד המסמכים שהיו בידי משטרת ישראל, לא היה מקום מדעיקרא להגיש את כתב האישום כנגדו ולכן זכאי הוא לפיצויים, והכוונה היא לפיצוי בהתאם להוראת סעיף 80 לחוק העונשין. טוען המערער שגם בהתאם לצו הביניים שניתן על ידי כב' השופט ס. ג'ובראן, הוא, כלומר המערער, הינו בעל הזכות במקרקעין, ואסור לאיש להתגורר בנכס זולת המערער או גרושתו.

עוד ובנוסף טען המערער שהוא זכאי לפיצויים על יסוד העובדה שהמשיב מס' 1 (דוד מלכה
) הורשע בתקיפתו של המערער.

י"ג. ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 טענה שבכל הנוגע לבקשת הפיצוי לפי סעיף 77 של חוק העונשין יש לדחות את הערעור על הסף, וזאת נוכח העובדה שהמשיב מס' 1 נעדר מן הדיון.
ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 הוסיפה וטענה שבכל הנוגע לפסיקת פיצוי לפי סעיף 77 של חוק העונשין, הצדדים הנכונים להליך הינם המאשימה והנאשם, ומי שעותרת לפסיקת הפיצוי זו המדינה.
תרופתו של הניזוק היא אכן במישור האזרחי ואין הוא יכול לעשות שימוש בסעיף 77 של חוק העונשין, הואיל וסעיף זה מתייחס להליך הפלילי.

ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 מצביעה על כך שנאשם שהוטל עליו בגזר הדין לפצות את הניזוק, רשאי לערער על כך במסגרת הערעור על גזר הדין, ואין זה מתקבל על הדעת ששנים לאחר שכבר ניתן גזר הדין יגיש הניזוק בקשה, בנפרד מן ההליך הפלילי שנקטה בו המדינה, לחייב את הנאשם בפיצוי לפי סעיף 77 של חוק העונשין.

בנוסף טענה ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 שהמערער גם לא הוכיח פריטי נזק שניתן להכיר בהם לפי סעיף 80(ב) של חוק העונשין, ולכן, לטענתה, הסוגיות שהועלו על ידי המערער הינן תאורטיות.

סעיף 80(ב) של חוק העונשין הסמיך את שר המשפטים לקבוע בתקנות סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים שניתן לפסוק. בהתאם לתקנות אלה ניתן פיצוי בגין מאסר או מעצר, בגין שכ"ט עו"ד וכן החזר הוצאות לפי קבלות. לדעת ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 לא מתקיים בענייננו אף לא אחד מתנאים אלה, ולכן אפילו היה בית המשפט סבור שהמערער זכאי עקרונית לקבל פיצויים מן המדינה, לא הוכיח המערער נזק בר-פיצוי בשים לב לתקנות שהותקנו בהתאם לסעיף 80(ב) של חוק העונשין.

מוסיפה ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 שאין בכל האמור לעיל כדי למנוע מן המערער להגיש תביעה אזרחית לפיצויים. תביעה כזו הוגשה על ידי המערער, אך היא לא נדונה מאחר ובקשתו של המערער לפטור מאגרה לא נעתרה.

ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 הוסיפה בטיעוניה והצביעה על כך שסעיף 81 של חוק העונשין, שעניינו "הוצאות ההגנה על המתלונן", מאפשר חיוב המתלונן בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם, מקום בו זיכה בית המשפט את הנאשם, ואילו במקרה שבפני
נו המערער לא זוכה אלא המאשימה חזרה בה מן האישום כנגד המערער ולפיכך בוטל כתב האישום לפי סעיף 94(ב) של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982.

בעוד שסעיף 80 של חוק העונשין מאפשר חיוב אוצר המדינה בהוצאות ההגנה של הנאשם הן במקרה שבו הנאשם זוכה, והן במקרה שהאישום בוטל לפי סעיף 94(ב) של חוק סדר הדין הפלילי, הרי בנסיבות של סעיף 81 של חוק העונשין, חיוב המתלונן בהוצאות ההגנה מותנה בכך שבית המשפט זיכה את הנאשם, וכאמור כבר לעיל, לא זה המקרה שבפני
נו.

על יסוד כל אלה ביקשה ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 שהערעור יידחה.

המערער הגיב על דברי ב"כ המשיבות מס' 3 ומס' 4 בציינו שאין להעלות נושאים חדשים בשלב הערעור. המערער הלין על כך שהמדינה לא ביקשה לחייב את המשיב מס' 1 לשלם פיצוי למערער, לאחר שהמשיב מס' 1 הורשע בתקיפתו של המערער, והוסיף שהמדינה למעשה הגנה על המשיב מס' 1 כאשר הביעה עמדה שאין לפטור את המערער מתשלום אגרת משפט שעה שהמערער נקט בהליך של תביעה אזרחית כנגד המשיב מס' 1.

כמו כן טען המערער, שלא הוא צריך לשאת בתוצאות העובדה שהמשיבים מס' 1 ומס' 2 נעדרו מן הדיון שבפני
נו הואיל והיה על המדינה לדאוג להזמנתם כנדרש.

י"ד. לאחר שנתנו דעתנו להחלטתה של כב' השופטת קמא, מתאריך 16.5.05, להודעת הערעור, ולטיעוניהם של שני הצדדים כפי שפורטו בפני
נו בדיון מיום 3.11.05, סבורים אנו שדין הערעור להידחות.

גם אם היה עולה בידי המערער לבסס את העילות בהתאם לסעיף 80(א) של חוק העונשין, לא ניתן היה לדעתנו, להיעתר לבקשתו של המערער הואיל ולא הוכחו פריטי נזק המזכים בתשלום הוצאות או פיצוי לפי סעיף 80(א) של חוק העונשין, ובהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות").

סעיף 80(א) של חוק העונשין מכיר בשני סוגים של פריטי נזק: האחד, פיצוי בגין מעצר או מאסר בשל האשמה ממנה זוכה הנאשם או בשל אישום שבוטל. השני, הוצאות הגנתו של הנאשם.

סעיף 80(ב) של חוק העונשין קובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.

סעיף 8(א) של התקנות עניינו פיצוי בעד מעצר או מאסר, ואין הוא רלוונטי לענייננו.

סעיף 9 של התקנות עניינו הוצאות ההגנה, והוא מתייחס לשני סוגים של הוצאות ההגנה, כמצויין בתוספת לתקנות: האחד: הוצאות בפועל שבית המשפט או הרשם הכיר בהן לפי קבלות. השני: שכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ.

במקרה שבפני
נו לא נטען בבקשה לפסיקת פיצוי כספי שהוגשה לבימ"ש קמא, גם לא בטיעון בעל פה בפני
בימ"ש קמא ביום 24.2.05, אף לא בהודעת הערעור ובטיעון שבפני
נו, שהמערער נשא בהוצאות. לא צורפו קבלות בגין הוצאות כאלה, והוא הדין באשר לשכ"ט עו"ד.

המערער ניהל את משפטו מבלי שהיה מיוצג. נוסיף שההליך המשפטי ב-ת.פ. 3639/01, עד לשלב ביטול כתב האישום, היה הליך קצר.
עולה מן האמור לעיל: מקום בו הוכיח נאשם שמתקיימת אחת מן העילות המזכות בתשלום הוצאות הגנה או פיצוי, כאמור בסעיף 80(א) של חוק העונשין, עליו גם להוסיף ולהוכיח את פריטי הנזק כפי שנקבעו והוגדרו בתקנות הנ"ל.

במקרה שבפני
נו פסיקת פיצוי בגין מעצר או מאסר אינה רלוונטית. הוצאות בפועל, לפי קבלות, לא הוכחו, והוא הדין באשר לשכ"ט עו"ד.

לכן, משלא הוכחו פריטי הנזק לא היה מנוס מלדחות את הבקשה, וזאת גם אילו היה עולה בידי המערער להוכיח שהתקיימה בענייננו אחת מן העילות שבהתאם לסעיף 80(א) של חוק העונשין.

ט"ו. נוסיף, שהוראת סעיף 81 של חוק העונשין ("הוצאות ההגנה על המתלונן") אינה חלה במקרה שבפני
נו הואיל וסעיף זה חל במקרה בו זיכה בית המשפט את הנאשם לאחר שנוכח לדעת שהתלונה הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד. בענייננו, הנאשם לא זוכה, אלא האישום בוטל לפי סעיף 94(ב) של חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] , תשמ"ב-1982, ולכן אין תחולה לסעיף 81 של חוק העונשין [במובחן מסעיף 80(א) של חוק העונשין שחל גם במקרה שבו בוטל האישום לפי סעיף 94(ב) הנ"ל].

ט"ז. משלא הוכיח המערער את פריטי הנזק המזכים בתשלום הוצאות או פיצוי לפי סעיף 80(א) של חוק העונשין, ובהתאם לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ"ב-1982, לא היה מנוס מלדחות את בקשתו של המערער לחיוב המדינה בהוצאות הגנתו.

למעשה, ניתן היה לסיים בכך את הדיון , אך למרות זאת נוסיף ונבחן האם מתקיימות בענייננו העילות בהתאם לסעיף 80 (א) של חוק העונשין.
סעיף 80(א) לחוק העונשין מבטא את זכותו של נאשם שזוכה מן האישום אשר הוגש נגדו, או שהאישום בוטל לפי סעיף 94(ב) של חוק סדר הדין הפלילי, לקבל את הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו, בשים לב לאמור בסעיף 80(א) של חוק העונשין, ובהתאם לתקנות ששר המשפטים הוסמך להתקין לפי סעיף 80(ב) של חוק העונשין.

זכות זו לפיצוי מצומצמת ומוגבלת בשיקולים שכונו בפסיקה "אינטרסים נוגדי פיצוי".

אנו מפנים לע"פ 2366/03 עסאף (בן אליאס) עסאף ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4) 1961, דברי כב' השופט א. לוי, בפיסקה 11 של פסק הדין :

"....הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. שלא כמו במשפט האזרחי, הזכאות לתשלום הוצאות משפט ופיצויו של נאשם שיצא זכאי בדינו אינה אוטומטית (ראו המ' 28/77 אהרן קמארה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 69, 70). שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים "נוגדי פיצוי" אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם. אף המחוקק היה ער לקיומם של שיקולים ואינטרסים מסוג זה, ועל כן העניק לבית המשפט שיקול דעת רחב בשאלת זכאותו של נאשם לפיצוי, וטבע את הביטוי "רשאי" לצוות. ביטוי נוסף לכך, ניתן למצוא בסעיף 80(ב) הקובע כי שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות סכומי מקסימום לפיצוי שינתן מכוחו של הסעיף. נציין, כי בסמכות זו אכן נעשה שימוש (ראו תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982), ללמדנו כי אף שיקולים תקציביים עשויים להשפיע על היקפה של הזכות הקבועה בסעיף 80. שיקול נוסף אשר עשוי להגביל את הזכאות לפיצוי ותשלום הוצאות מכח סעיף 80, הוא הרצון שלא לרפות את ידיה של התביעה, בשל האינטרס הציבורי בהעמדה לדין ואכיפת שלטון החוק, אינטרס המהווה תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת (ע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 490)".

בנוסף, מפנים אנו לדברי כב' השופט (בדימוס) א. מצא, בע"פ 4492/01 דוד עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(3), 734, בעמ' 740 סיפא:

"חשוב להטעים כי בשקילת הנסיבות המקימות זכות לפיצוי כנגד הנסיבות המצדיקות שלילת הפיצוי או הפחתתו, נתון לבית המשפט שיקול דעת רחב. ובצדק ציין חברי השופט ריבלין כי בהפעלת שיקול דעתו האמור, עשוי בית המשפט לייחס משקל גם לשיקולים כלליים של מדיניות משפטית שאינם מיוחדים למקרהו של הנאשם המבקש, כגון "... שיקולים חוקתיים ותקציביים מוסדיים או השיקול שלא לרפות את ידי התביעה מלבחון מחדש את המשך ניהולו של הליך הפלילי...". (ע"פ 303/02, חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(2), 550 בעמ' 559)".

י"ז. המחוקק קבע שני תנאים מצטברים שרק בהתקיימם יהיה בית המשפט רשאי להורות על תשלום פיצוי לנאשם:

1. הנאשם יצא זכאי בדינו או שכתב האישום בוטל לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ. בענייננו אין מחלוקת כי כתב האישום בוטל בהתאם להסכמת הצדדים לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ.

2. לא היה יסוד להאשמה או התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את מתן הפיצוי.

באשר לתנאי "לא היה יסוד להאשמה" כותב כב' השופט א. לוי בע"פ 2366/03, ענין עסאף הנ"ל, בפיסקה 13 של פסק הדין:

"במסגרת תנאי זה, על בית המשפט לבחון את תשתית הראיות שהייתה מונחת בפני
התביעה ערב הגשת כתב האישום, ולשאול אם יש בתשתית זו כדי להצדיק את הגשתו של כתב האישום. על שאלה זו נשיב בחיוב מקום שיש בראיות כדי ליצור אצל תובע סביר צפייה להרשעה. ודוק: המבחן לקיומו של יסוד לאשמה הוא אובייקטיבי".

וכן עיינו בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל ואח'
, פ"ד נו(3) 73, עמ' 88-90.

לענין תנאי זה קבעה כב' השופטת קמא בהחלטתה מיום 16.5.05:

"...במקרה זה הנאשם עצמו אישר כי לא עיין בחומר החקירה שבידי המאשימה והמאשימה הצהירה כי באם ימציא לה הנאשם

פסק דין
המאשר את זכויותיו בנכס – תחזור בה מן האישום וכך אכן עשה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהשתלשלות אותה תיארתי לעיל". (עיינו בעמ' 13 של ההחלטה, שורות 25-28).

בדיון אשר התקיים ביום 24.2.05 בפני
בית משפט קמא, טען המערער כי המסמכים הנוגעים לזכויותיו בנכס הוצגו למשטרת ישראל עוד בשלב הגשת התלונה המקורית. המדינה מצידה טענה כי הראיות המזכות כלל לא היו ברשותה בעת הגשת כתב האישום וכי המשיבות מס' 3 ומס' 4 פנו למערער על מנת שימציא את המסמכים המעידים על זכויותיו.

בית המשפט קמא ביקש את תיק המשטרה (פ"א 8123/99 של תחנת זבולון) ועיין בו טרם כתיבת ההחלטה. מסקנת כב' ביהמ"ש קמא היתה כי הראיות המזכות הומצאו לראש שלוחת התביעות בתחנת זבולון, רפ"ק איטח, רק ביום 9.1.02.
כב' השופטת קמא ציינה בפיסקה 16 של החלטתה, עמ' 14, שהמערער יכול היה להציג בפני
המשטרה את פסק הדין שקבע את זכויותיו בנכס כחלק מראיות הגנתו, ובמקרה כזה ברי שהתביעה לא היתה מגישה נגדו כתב אישום מלכתחילה, לא בגין העבירה של הסגת גבול, ולא בגין העבירה של תקיפה.

על פי קביעתו של כב' ביהמ"ש קמא, ראיות אלה לא הוגשו, אלא לאחר הדיון מיום 5.12.01 ובמהלך פגישתו של המערער עם ראש שלוחת התביעות בתחנת זבולון בתאריך 9.1.02. משהציג המערער מסמכים אלה, ולאחר ששוכנעה המאשימה שהיתה למערער זכות בנכס, היא חזרה בה מן האישום.

בנסיבות אלה, כשהמערער, לפי קביעתו של כב' ביהמ"ש קמא, הציג את המסמכים הרלוונטיים בפני
ראש שלוחת התביעות, רק לאחר שהחל ההליך המשפטי, לא ניתן לקבוע שלא היה יסוד להגשת כתב האישום כנגד המערער מדעיקרא.

אנו מפנים להחלטתו של בית המשפט קמא, מיום 16.5.05, עמ' 14, שורות 10 - 17:

"מצאתי כי המבקש אכן צירף את המסמכים בעקבות הדיון בביהמ"ש ב- ת.פ. 3639/01 ביום 5.12.01, זאת במהלך פגישה שנערכה בינו לבין רפ"ק אלי איטח, ראש שלוחת התביעות בתאריך 9.1.02 ואשר בעקבותיה השתמש ראש השלוחה בסמכותו וסגר את תיק החקירה נגד המבקש, לאחר שהמבקש הסכים לכך בדיון מיום 31.10.01.

על כן, אני סבורה כי לא ניתן לומר שבמקרה זה לא היה יסוד לאשמה מחמת התנהגות בלתי סבירה ובלתי זהירה של התביעה, אשר סגרה את התיק מיד כשהובאו בפני
ה המסמכים הרלוונטיים".

עולה מכל האמור לעיל, שהמערער לא עמד בנטל המוטל עליו ולא הוכיח שלא היה למאשימה כל יסוד להגיש כנגדו כתב אישום.

י"ח. נעבור עתה לדון בעילה האחרת המצויה בסעיף 80(א) של חוק העונשין, דהיינו, נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. ביחס לעילה זו נאמר מפי כב' השופט א. לוי, בע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 1961, בפיסקה 14 של פסק הדין:

"עילה זו המנוייה אף היא בסעיף 80(א), היא עילה שגבולותיה לא תוחמו, והיא מאפשרת לבית המשפט לתת משקל למגוון שיקולים, שעה שהוא בא להחליט אם להורות על פיצויו של נאשם שזוכה".

כב' השופט א. לוי מפנה, שם, בעניין עסאף הנ"ל לע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(1), 481, בעמ' 498, לדבריו של כב' השופט בדימוס (י. זמיר) אשר פירט שורה של שיקולים שיש להביאם בחשבון:

"האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתירות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר על המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל העדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה".

"רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה. יש נסיבות שבהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה. בית המשפט הוא זה שצריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוך התחשבות במגבלות של המשאבים הנוגעים לצורך זה, באילוצים שבהם פועלות הרשויות המופקדות על אכיפת החוק ובתפקוד הראוי של בית המשפט..." (שם, בעמ' 499).

י"ט. קיימות דעות רבות ומנוגדות באשר למשמעות אותן נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי, בהתאם לסעיף 80(א) של חוק העונשין, אך נדמה שהכל תמימי דעים: "כי טיבו של הזיכוי משליך ומשפיע על זכאותו של נאשם לפיצוי" - עיינו בפרשת עסאף הנ"ל, בפיסקה 16 סיפא של פסק הדין.

בפרשת דבש, ע"פ 4466/98, פ"ד נ"ו(3), ,73 בעמ' 119, כותב כב' השופט מ. חשין, שם, בעמ' 118:

"במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב-האישום שהוגש נגדו.... נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב".
על ענין זה הסתמך בית המשפט קמא בקובעו כי:

"כפי שהראיתי לעיל נאשם זה היה יכול בחקירתו להציג בפני
המשטרה את פסק הדין שקבע את זכויותיו בנכס כחלק מראיות הגנתו ובמקרה כזה ברי כי התביעה לא היתה מגישה נגדו כתב אישום מלכתחילה לא בגין העבירה של הסגת גבול ולא בגין העבירה של תקיפה, שכן אם היה מציג ראייה כזו ברור כי היתה לו זכות להיכנס לנכס אף תוך שימוש בכוח סביר.

כפי שציינתי לעיל, בתיק החקירה לא הוצגו ראיות אלה, אלא לאחר החלטת ביהמ"ש ובמהלך פגישתו של הנאשם/המבקש עם ראש השלוחה וכאמור משהציג הנאשם את המסמכים ולאחר ששוכנעה המאשימה כי אכן היתה לו זכות בנכס היא חזרה בה מן האישום.

מכאן, שלכאורה על סמך החומר שהוצג בפני
לא התקיימו העילות המזכות את הנאשם בהוצאות הגנתו". (עיינו: החלטתו של בית משפט קמא, עמ' 14, שורות 29-31, ועמ' 15, שורות 1-9).

קביעתה של כב' השופטת קמא, [שעיינה בתיק החקירה], לפיה לא הציג המערער בחקירתו במשטרה ראיות שהיה בהן כדי לבסס את הגנתו, ובכלל זה את פסק הדין שקבע את זכויותיו בנכס, אלא רק במהלך פגישתו עם ראש שלוחת התביעות ביום 9.1.02, היא קביעה עובדתית. אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה הדיונית.
מן הקביעה העובדתית שבהחלטת כב' השופטת קמא עולה שהמערער הציג את המסמכים המבססים את הגנתו בפני
ראש שלוחת התביעות במשטרת זבולון רק במפגש שנערך ביניהם ביום 9.1.02, בעוד שכתב האישום הוגש עוד במרץ 2001. בנסיבות אלה איננו סבורים שיש מקום להתערבותנו במסקנתה של כב' השופטת קמא:

"מכאן, שלכאורה על סמך החומר שהוצג בפני
י לא התקיימו העילות המזכות את הנאשם בהוצאות הגנתו". (החלטת בימ"ש קמא, עמ' 15, פיסקה 16 סיפא).

כ. במהלך הטיעון בפני
נו הגיש לנו המערער עותק ממכתבו אל הקצין התורן בתחנת משטרת זבולון ביום האירוע (9.7.99), מסמך שאותו סימנו באות א'. המערער טען שמסר מכתב זה ידנית ביום האירוע במשטרת זבולון. במכתב זה מופיעה גירסתו של המערער ביחס לנסיבות האירוע, וכן נאמר שהשכרת הדירה למר דוד מלכה
איננה כדין ומנוגדת ל

פסק דין
. לא נאמר במכתב שהעתק פסק הדין מצורף אליו. איננו סבורים שיש בתכנו של המכתב הנ"ל כדי לשנות את המסקנה אליה הגיע כב' בית המשפט קמא.

בתיקו של כב' ביהמ"ש קמא מתוייק, בין היתר, גם מכתבו של המערער מיום 18.7.99 אל רפ"ק מויאל, כשכותרתו של המכתב: "עזרה לפנוי מקרקעין, מסעיף 18 לחוק המקרקעין".
המערער מבקש במכתבו את עזרת המשטרה בהרחקת המשיב מס' 1, דוד מלכה
, מן המקרקעין שברח' חפצי-בה 44 קרית חיים.

במכתב זה של המערער נאמר כי רצ"ב עותק פסק-דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן מיום 24.6.99, וכן עותק צו מניעה מיום 3.11.97, אשר לפי האמור במכתבו הנ"ל של המערער, מונע מגרושתו של המערער ליתן חזקה במקרקעין לצד שלישי כלשהו.

מן החותמת אשר בסיפא של המכתב הנ"ל, והתרשומת בכתב יד אשר בסיפא, עולה שרפ"ק יורם מויאל, רמ"ס תחנת זבולון, מאשר קבלת החומר, אם כי טרם עיין בחומר בעת קבלתו. במכתב זה, כאמור לעיל, מבקש המערער את עזרת המשטרה בפינוי המשיב מס' 1 מן המקרקעין, וזאת על בסיס פסק-דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן מיום 24.6.99, וצו המניעה מיום 3.11.97.
במכתבו זה של המערער אין טענה על כך שמתנהלת חקירה כנגד המערער בגין חשד לביצוע עבירה כלשהי, אדרבא, המערער טוען שהמשיב מס' 1 תקף אותו, וכי אסור היה לגרושתו של המערער למסור את החזקה במקרקעין למאן דהוא.
כאמור, אין במכתב זה התייחסות לחקירה המתנהלת או עומדת להתנהל כנגד המערער.

נוסיף, שרק ביום 18.7.99 נגבתה הודעה תחת אזהרה מן המערער, כך שלא ניתן לְקַשֵר בין פניה זו של המערער מיום 18.7.99 (שעניינה בקשה לעזרה בפינוי המשיב מס' 1 לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין) לבין כתב האישום שהוגש כנגד המערער בערך כשנה ומחצה מאוחר יותר.

בנוסף לפניה הנ"ל מיום 18.7.99 אל רפ"ק יורם מויאל בתחנת זבולון, מצויים בתיק כב' בית המשפט קמא העתקי מכתבים נוספים שהוחלפו בין המערער לבין לשכת היועצת המשפטית של משטרת ישראל בתקופה שבין 28.7.99 עד 22.8.99, ובנוסף גם פניה של המערער מיום 13.9.99 אל היועץ המשפטי לממשלה, אך התכתבות זו מתמקדת בבקשתו של המערער לקבלת סיוע להרחקת המשיב מס' 1 מן הדירה, לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין.

ההתכתבות הנ"ל אינה דנה בטענתו של המערער על כך שאין יסוד להעלאת חשד כנגדו בדבר ביצוע עבירות בכל הנוגע לאירוע נשוא הדיון. לפיכך, אין במסמכים אלה כדי לבסס את טענתו של המערער שהיה על המאשימה לדעת כבר בשלב החקירה כנגדו או לפחות בשלב הגשת כתב האישום, שאין יסוד להאשמה כנגדו.

כ"א. צו המניעה שנזכר במכתבו של המערער מיום 18.7.99, וכן בטיעונו של המערער, ניתן ביום 3.11.97 (המ' 28150/97, בר"ע 1654/97 בימ"ש מחוזי חיפה), והורה על עיכוב החלטת ראש ההוצאה לפועל, מיום 7.10.97, (תיק הוצל"פ חיפה 8-95-01517-02), דהיינו, ההחלטה שעל פיה הורה ראש ההוצל"פ לרשם המקרקעין לרשום את כלל זכויות החכירה בדירה ע"ש הגב' עליזה בר-נוי בלבד.
בפסק-הדין של כב' השופט ס. ג'ובראן מיום 24.6.99, בר"ע (מחוזי חיפה) 1654/97 תק-מח 99(2)1445 דן בית המשפט בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער על מספר החלטות של כב' ראש ההוצל"פ בחיפה, ובהן גם ההחלטה הנ"ל מיום 7.10.97.

בפסק דינו מיום 24.6.99 החליט כב' השופט ס. ג'ובראן ליתן רשות ערעור כמבוקש, ולדון בבקשה כבערעור גופו, לבטל את החלטותיו של ראש ההוצל"פ, ולהחזיר את התיק לראש הוצאה לפועל אחר לצורך המשך הטיפול בו.

מעיון בפסק דינו של כב' השופט ס. ג'ובראן מיום 24.6.99 עולה שלמעשה אין ב

פסק דין
זה דיון בנוגע לזכויות במקרקעין, אלא שפסק-דין זה מבטל את החלטותיו של כב' ראש ההוצל"פ, ובהן בין היתר, גם את החלטת ראש ההוצל"פ מיום 7.10.97 בה הורה על רישום כלל זכויות החכירה בדירה ע"ש הגב' עליזה בר-נוי, החלטה אשר עוכבה עוד קודם לכן עפ"י החלטת כב' השופט ס. ג'ובראן מיום 3.11.97.

כבר עמדנו קודם לכן על כך, שכב' השופטת קמא ציינה בהחלטתה מיום 16.5.05 כי בעקבות הדיון בבית משפט קמא מיום 5.12.01, הציג המערער, במהלך המפגש שהתקיים ביום 9.1.02 עם ראש שלוחת התביעות רפ"ק אלי איטח (כעשרה חודשים אחרי הגשת כתב האישום מיום 21.3.01) את המסמכים הרלוונטיים ביחס למחלוקת נשוא הדיון, ואזי שוכנעה המאשימה לסגור את תיק החקירה נגד המערער.

כב' השופטת קמא קבעה, כאמור כבר לעיל, שלא הוכח כי המערער המציא את המסמכים הרלוונטיים במהלך החקירה, עובר להגשת כתב האישום נגדו (עמ' 14 של ההחלטה מיום 16.5.05, פיסקה 15).
לכן בנסיבות אלה לא עלה בידי המערער להוכיח שנתקיימו העילות שיש בהן כדי לזכותו בפסיקת פיצוי או הוצאות ההגנה לפי סעיף 80 של חוק העונשין.

כל זאת הינו בנוסף לקביעתנו אשר בפיסקה י"ד של פסק-דין זה, לפיה לא ניתן להיעתר לבקשתו של המערער מן הטעם שלא הוכחו פריטי נזק המזכים בתשלום הוצאות או פיצוי לפי סעיף 80 (א) של חוק העונשין, והתקנות.

כ"ב. עלינו לדון עתה בהוראת סעיף 77(א) של חוק העונשין:

"77(א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו".

זכות נפגע העבירה לפיצוי, הקבועה בסעיף 77 של חוק העונשין, הוכרה כזכות אזרחית הזרה להוראות חוק העונשין, אך כפופה להן.

לענין זה קובע כב' השופט מ. חשין, בדעת הרוב, ברע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 ,עמ' 463:

"אכן, העובדה שהוראת סעיף 77 לחוק העונשין, היא בגופה, מקנה עילת-פיצוי לנפגע נגד עבריין, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי לשנות מאופייה ומאיפיונה של עילת הפיצויים. אלה, אזרחיים הם מכף רגל ועד ראש".

מטרתה של עילה זו היא מטרה אזרחית מוצהרת וכדברי כב' השופט מ. חשין, בעניין אסף הנ"ל, בעמ' 461:

"אכן, הוראת סעיף 77 לחוק העונשין נסבה על עילה אזרחית; תכליתה - אחת מתכליותיה - היא לחסוך מן הנפגע כי יכתת רגליו לבית-המשפט האזרחי; ומיקומה בדין העונשין כטפלה להוראות עונשין מן-המניין אין בו כדי לשנות מאופייה הגנטי הבסיסי".

ואולם, המעטפת בה נמצא סעיף 77 היא חוק העונשין, על כן גם אם ההוראה הנ"ל היא אזרחית בעיקרה היא עדיין כפופה לסדרי הדין הנהוגים בסדר הדין הפלילי ובהוראות החוק אשר בו שוכנת הוראה זו.

לענין זה עיינו בפרשת אסף הנ"ל, בעמ' 463, וההמשך בעמ' 464:

"ככל עילה אזרחית ex lege, אף העילה האזרחית שבסעיף 77 לחוק העונשין כופפת עצמה להוראות החוק שנועדו לה. כך הוא על דרך הכלל וכך הוא, לענייננו, באשר לתביעת הפיצוי הקבועה בסעיף 77... אכן, סעיף 77 לחוק העונשין מקנה לנפגע זכות אזרחית מוגבלת, ובכל זאת זכות אזרחית היא זו. הזכות נשתלה בתוככי דין העונשין אך מהותה מהות אזרחית היא".

אנו גם מפנים לדבריו של כב' השופט א. ריבלין, שהיה אף הוא משופטי דעת הרוב בפרשת אסף הנ"ל, בעמ' 478:
"התרופה היא תרופה אזרחית, על פי טיבה, אך היא נתונה במסגרת דיונית פלילית. אלא שגם במסגרת הזו לא מתקיים קשר כובל בינה לבין ההרשעה. לא באספקלריה של סדר הדין הפלילי ואף לא מנקודת מבטו של הנאשם". (ההדגשה שלנו).
כ"ג. עולה מן האמור לעיל כי סעיף 77 לחוק העונשין מעניק תרופה אזרחית לנפגע העבירה, ואולם מכאן לא נובע כי נפגע העבירה זכאי לנקוט בהליך, במישרין ובאופן אישי, על מנת לזכות בתרופה זו.

הסמכות לנקוט בהליך נותרת בידי המדינה-המאשימה. אנו מפנים להוראת סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

"11. המאשים - המדינה
המאשים במשפט פלילי הוא המדינה והיא תיוצג בידי תובע שינהל את התביעה".

נוסיף, כי מקום בו המחוקק סבר שיש לאפשר לנפגע העבירה מעמד פעיל במסגרת ההליך הפלילי הוא עשה זאת מפורשות.

כך, לדוגמא, החריג לסעיף 11 המוזכר לעיל היא הקובלנה הפלילית הפרטית הנזכרת מפורשות בסעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982:

"68. קובלנה
על אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על ידי הגשת קובלנה לבית המשפט".

נפגע עבירה רשאי לנקוט בעצמו בהליך פלילי פרטי רק אם העבירה אשר בוצעה כנגדו מנויה מפורשות בתוספת השנייה של חוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982.

משמע, ניהול ההליך הפלילי מופקד בידי המדינה אלא אם נקבע מפורשות אחרת.

חיוב נאשם שהורשע בדין בתשלום פיצוי לנפגע העבירה הוא חלק בלתי נפרד מן ההליך הפלילי, ומסור הוא בידי המדינה.

כ"ד. יתר על כן: זכויותיו של נפגע עבירה, במהלך ההליך הפלילי, נקבעו מפורשות בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. חוק זה מעניק לנפגע העבירה שורה של זכויות, במסגרת המשפט הפלילי המתנהל כנגד הנאשם בביצוע העבירה, וכן זכויות במעמדות משפטיים שונים לאחר ההרשעה, כגון, במסגרת ההליך בוועדת שחרורים, וכן במהלך הליך הענקת חנינה.

כיום, לאחר שנכנס לתוקף סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, רשאי נפגע עבירה להגיש הצהרה לגוף החוקר או לתובע ולפרט בו את הנזקים אשר נגרמו לו בשל העבירה:

"18. הצהרת נפגע [תיקון: תשס"ה]
(א) נפגע עבירה זכאי למסור הצהרה בכתב לגוף החוקר או לתובע, על כל פגיעה ונזק שנגרמו לו בשל העבירה, לרבות נזק גוף, נזק נפשי או נזק לרכוש; מסר הנפגע הצהרה כאמור, זכאי הוא שהתובע יביא את הצהרתו לפני בית המשפט בדיון בענין גזר דינו של הנאשם, לפי הוראות פרק ה', סימן ז' לחוק סדר הדין הפלילי או בדיון בענין נאשם שהוא קטין, לפי הוראות פרק ה' לחוק הנוער.

(ב) אין בהגשת הצהרת נפגע לבית המשפט לפי הוראות סעיף קטן (א) כדי לגרוע מהוראות סעיף 187 לחוק סדר הדין הפלילי.

(ג) השרים יקבעו הוראות לענין הצהרת נפגע לפי סעיף זה, לרבות לענין דרכי הגשתה, תוכנה ועדכונה".

נציין, שצו זכויות נפגעי עבירה (החלה הדרגתית של סעיפים 8(ג), 18, 19, ו-20 לחוק, ושינוי התוספות השניה והשלישית לחוק), התשס"ה-2005, פורסם בקובץ התקנות 6373 בתאריך 27.2.05.

בהצהרה זו, אשר לפי סעיף 18 לחוק הנ"ל, מיידע נפגע העבירה את הגוף החוקר או את התובע בנזקים אשר נגרמו לו ומאפשר לתובע, במעמד הטיעונים לעונש, להגיש את ההצהרה ולבקש פיצוי כספי בגין נזקים אלו. לבית המשפט יש כמובן שיקול דעת האם להיענות לבקשה זו או לסרב לה, והכל בהתאם לנסיבות הספציפיות של המקרה.

גם הוראת סעיף 18 הנ"ל של חוק זכויות נפגעי עבירה, שטרם היתה בתוקף במועד הרלוונטי לענייננו, אינה מאפשרת לנפגע העבירה להגיש הצהרה כזו או בקשה לפיצוי כספי ישירות לערכאה הפלילית שבפני
ה מתברר ההליך הפלילי כנגד הנאשם, אלא פנייתו של נפגע העבירה היא לגוף החוקר או לתובע.

כמצויין כבר לעיל, ההוראה הנ"ל טרם היתה בתוקף במועד הרלוונטי לענייננו.

כ"ה. עולה מן האמור לעיל, שאין המערער זכאי לפנות לבית המשפט, ולעתור לחיובו של המשיב מס' 1, הנאשם בת.פ. 3638/01 של בימ"ש השלום בקריות, בתשלום פיצוי לפי סעיף 77 של חוק העונשין, הואיל והסמכות לנקוט בהליך זה נתונה בידי המדינה כמאשימה המנהלת את ההליך במשפט הפלילי, והיא אשר רשאית לבקש מבית המשפט שהנאשם יחוייב לפצות את הניזוק בגין הנזק שנגרם לו עקב העבירה שבוצעה.

פסיקת פיצוי למי שניזוק על ידי העבירה נתונה לשיקול דעתו של השופט הדן במשפטו של הנאשם, ולא לשופט הדן בעניינו של המבקש את הפיצוי.
השופט הדן במשפטו של הנאשם רואה לנגד עיניו בבואו ליתן את גזר הדין, את כל הנתונים הרלוונטיים, ושומע, בין היתר, גם את דבריו של הנאשם, ויכול לאזן בין השיקולים הצריכים לענין, ולקחת בחשבון את כל רכיבי העונש, ובכלל זה גם הקנס המוטל על הנאשם מחד גיסא, והפיצוי שעל הנאשם לשלם לניזוק, מאידך גיסא.

כל האמור לעיל מבהיר מדוע הסמכות לנקוט בהליך לפי סעיף 77 של חוק העונשין נתונה בידי המדינה, שרשאית לבקש מבית המשפט, במסגרת הטיעונים לעונש, כי הנאשם יחוייב לפצות את הניזוק.

במקרה שבפני
נו נמנעה המדינה מלעתור להטלת פיצוי על הנאשם (המשיב מס' 1) לטובת המערער, וכמוסבר לעיל, אין המערער יכול לבוא במקום המאשימה בגדרו של סעיף 77 לחוק העונשין.

כ"ו. המערער הלין בהודעת הערעור, בין היתר, גם על כך שהמשיבה מס' 4 סיכלה את ההליך האזרחי בו נקט לצורך קבלת פיצויים.

על טענה זו חזר המערער גם בדברי תגובתו בפני
נו, בעמ' 3 לפרוט'. נראה שכוונתו של המערער היא לכתב תביעה שהגיש בת.א. 1129/02 בסדר דין מהיר כנגד המשיבים מס' 1 ומס' 2, ואולם תביעה זו לא נדונה מאחר ובקשתו של המערער לפטור מאגרה נדחתה.

בבקשתו לפסיקת פיצוי כספי, שהוגשה לבימ"ש קמא ביום 18.4.02, מציין המערער שקודם להגשת הליך זה הוא הגיש תביעה בסדר דין מהיר, וזו כאמור לא נדונה לאחר שנדחתה הבקשה לפטור מאגרה.
טענותיו אלה של המערער, בכל הנוגע להליך האזרחי הנ"ל, אין מקומן במסגרת הדיונית שבפני
נו. המסגרת אותה עלינו לבחון מתייחסת אך ורק להוראות סעיף 77, סעיף 80, וסעיף 81 של חוק העונשין.

כעולה מסקירת הנתונים והטיעונים לא עלה בידי המערער לבסס את בקשתו לפיצוי בהתאם להוראות הרלוונטיות אשר בחוק העונשין, ומכאן שלא נפלה שגגה במסקנה אליה הגיע כב' בית המשפט קמא.
לא נותר בידינו אלא להורות על דחיית הערעור, וכך אנו מחליטים.

ניתן היום כח' בחשון, תשס"ו (30 בנובמבר 2005) בהעדר הצדדים.

בהתאם להסכמת הצדדים אנו מורים למזכירות להמציא העתק פסק הדין אל:

המערער, מר שאול בר-נוי ת.ז. 051832095, רח' חפצי-בה 44, קרית חיים 26220.
ב"כ המשיבה, פרקליטות מחוז חיפה.

וזאת, בדואר רשום עם אישור מסירה.

ש . ברלינר
- ס. נשיא
אב"ד

י. גריל
- שופט

א. שיף
- שופט

אורלי אסולין/ר.ס.









עפ בית משפט מחוזי 486/05 שאול בר נוי נ' דוד מלכה,מלכה מלכה,מדינת ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 30/11/2005)