פסקי דין על אורי חזות | פסקי דין על איתן צדוק | פסקי דין על הינומה המרכז לכלה וליופי הנשי |

33524-09/13 סעש     31/12/2018




סעש 33524-09/13 אורי חזות נ' איתן צדוק, הינומה המרכז לכלה וליופי הנשי בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בירושלים


סע"ש 33524-09-13



31 דצמבר 2018

לפני
:

כב' השופטת
שרה ברוינר ישרזדה
–
סגנית נשיא
נציגת
ציבור (עובדים)
גב' דרורה נבון
נציג ציבור (מעסיקים)
מר
יצחק אופנהיים

ה
תובע
אורי חזות


ע"י ב"כ: עו"ד גבריאל גורל
-

ה
נתבעים
1. איתן צדוק



2.
הינומה המרכז לכלה וליופי הנשי בע"מ


ע"י ב"כ: עו"ד אלישע דיקמן



פסק דין

לפנינו תביעה לתשלום שכר בגין עבודה בשעות נוספות, פיצויי הלנת שכר, תשלום לקרן
פנסיה, פיצויי הלנת קצבה, פיצויי פיטורים והלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, פדיון דמי הבראה, פדיון חופשה, ופיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד ואי מתן תלושי שכר.

רקע נדרש
1.
נתבעת 2
(להלן: הנתבעת) עסקה בזמנים הרלבנטיים להליך זה, במתן שרותים לארועים
חתונות וכיו"ב)- צילום אירועים, עיצוב שמלות כלה, איפור , הכל בעסק הידוע בשם "הינומה".
2.
התובע עבד אצל נתבעת 2 כצלם ארועים (לטענת הנתבעים החל מ- 1.5.02 ולטענתו מחורף 2001) ועד
לחודש ספטמבר 2012 (התאריך המדויק אף הוא שנוי במחלוקת) .
3.
נתבע 1
(להלן: הנתבע/ איתן)
הוא בעל המניות היחיד והמנהל של הנתבעת.
4.
כיום
הנתבעת
אינה פעילה. על פי שלט שהופיע עם סיום הפעילות על בית העסק של הינומה, צוין כי הוא עבר למיקום אחר בכתובת המפנה לעסק אחר בשם "אמורה" המנוהל ע"י בתו של הנתבע- שיר צדוק (להלן: שיר).
5.
התובע הוא צלם ארועים שצילם
בהינומה.
6.
מעבר ליחסים המקצועיים ,שררו בין הצדדים יחסים חבריים וקרובים ( עמ' 5 ש' 15, ס' 14 לתצהיר הנתבע)
7.
אין הנתבעת עורכת אירוע צילום(חתונה וכדו') מדי יום ביומו,( ר' בין היתר ס' 18-19 לתצהיר התובע, עמ' 21 ש' 13-16). אין חולק כי ביום שהיה בו
אירוע
שבו צילם-התובע היה מגיע למשרד
הנתבעת
ומשם יצא כדי לצלם את הארוע.
עוד מוסכם כי התובע היה נוכח במשרד הנתבעת גם בימים בהם לא היו אירועים
שאותם צילם . (אשר למשמעות שיש לזמן זה כזמן עבודה חלוקים הצדדים.)
8.
התובע היה מקבל תשלום עבור על בסיס ארוע צילום
. (הצדדים חלוקים בשאלה האם השכר עמד על 600 ₪ או 400 ₪
אליבא דנתבעת, באירועים קטנים
עמד התשלום ע"ס שבין250-350 ₪ )
9.
ביום 23.8.12 נרשם התובע כעסק מורשה ברישומי מע"מ. תעודת עוסק מורשה
הונפקה לתובע ביום5.9.12
(נספח א לתצהיר המשלים של התובע מתאריך 21.4.16)
10.
ביום 16.8.2012 רכש התובע מצלמה לשם צילום ארועים (נספח ג' לתצהירו המשלים 21.4.16)(הצדדים חלוקים
בשאלה האם המצלמה שנקנתה הייתה מצלמת רחף או לא.(נספח ט' לתצהיר הנתבע לעומת נספח ג' האמור)
.
11.
התובע המציא לתיק בית הדין שתי חשבוניות בגין שרותים
שהנפיק מעסקו הפרטי באוקטובר ובנובמבר
2012 עבור צילום במצלמת רחף.

המחלוקות
12.
עיקר המחלוקת בהליך זה הוא סביב השאלה, מה היה היקף עבודתו של התובע אצל הנתבעת, והנובע מכך- אם מגיע לתובע
גמול בגין שעות נוספות, ו/או הפרשי שכר ו/או פיצוי הלנתם. לענין זה ישנה מחלוקת בשאלות:
מה היה היקף יום עבודה של התובע שבו התרחש ארוע
שאותו צילם, כמה ימים שכאלה היו, והאם עבד התובע גם בימים בהם לא היו ארועים. כמו כן אין הסכמה בין הצדדים על גובה התשלום ששולם בגין כל ארוע.
13.
עוד חלוקים הצדדים לגבי זכאות התובע לפדיון ימי חופשה , דמי הבראה, דמי חגים, פיצוי בגין העדר הפרשות לפנסיה, ופיצוי הלנתם.
14.
גם באשר לזכאות לפיצוי לא ממוני בגין אי מתןהודעה לעובד
על שינוי בתנאי העבודה לפי ס' 5(ב) לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד")
ופיצוי לפי חוק הגנת השכר תשי"ח, 1958 (להלן: "חוק הגנת השכר")- חלוקים הצדדים.
15.
נסיבות סיום העבודה אף הן שנויות במחלוקת וכן כל הנגזר מכך.
16.
עוד נדרשים אנו להכריע בשאלה האם ישנה אחריות אישית על הנתבע לתשלום כלשהו ככל שיפסק.

דיון והכרעה
מתכונת העבודה והיקפה
להלן תידון מתכונת העבודה של התובע בשלושת הפרמטרים שצוינו לעיל, כן יקבע שעור התשלום בגין יום צילומים וכן אורך תקופת העבודה. קביעותינו בענינים אלה ישמשו בסיס להכרעה בתביעות התובע
לזכויות שונות, כפי שידונו בהמשך.
היקף המשרה- היקף ימי הארועים בהם צילם התובע
17.
כאמור,
מוסכם על הצדדים כי התובע קיבל שכר רק עבור ימים בהם צילם אירוע. אין חולק כי לא נוהל רישום של נוכחותו של התובע בשעון נוכחות. כמו כן מצאנו ובסופו של דבר כך גם הודה איתן, כי רישום הנוכחות בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת
אינו משקף את היקף הנוכחות בפועל. (ר' עמ' 31 ש' 32-עמ' 32 ש' 15. כך למשל, נספח ד' לתצהיר הנתבעת הסוכם את ימי עבודת התובע אליבא דנתבעת אינו תואם את המופיע בתלושי השכר, כגון בשנת 2009 שלאורכה מצוין בתלושי השכר סך של 23 ימי עבודה מדי חודש.).
18.
הנתבעים צרפו לתצהיריהם יומני עבודה של הסלון לתקופה שמאז1.1.09 ועד29.9.12. התובע אישר בחקירתו הנגדית כי היומנים עשויים לשקף את היקף העבודה.
ר' עמ' 18 ש' 29-31.
מצאנו מקום אם כן לאמץ את הרשום ביומנים כאינדיקציה להיקף הארועים שבהם צילם התובע .

על פי חישוב
בית הדין עולה כי מספר האירועים בחודש לאחר חיסור הארועים הכפולים אשר בהם אין חולק כי התובע לא יכול היה לעבוד במקביל בו זמנית
,עולה כי היקף הממוצע של אירועים בחודש עמד על 10.28 ימים בחודש. סך זה מהווה 41% משרה. (לפי 25 ימי עבודה בחודש, כגרסת התובע בתביעתו).
יוער , אמנם לשיטת הנתבעים , לא כל יום ארוע שהנתבעת טיפלה בו והמופיע ברישומי יומניה היה בהכרח גם יום שבו צילם התובע
(ס' 19 לתצהיר הנתבע, עמ' 32 ש' 24) אלא שמשנמנעה הנתבעת מלמלא חובתה לערוך דוחות נוכחות, ובהעדר כל אסמכתא אחרת להיקף עבודת התובע מתוך סך הארועים שבהם עסקה הנתבעת, הרי שנאמץ את מספר ימי הארועים שצוינו ביומני הנתבעת כמספר הימים בהם צילם התובע.

היקף העבודה- שעות העבודה לצרכי צילום ארוע
19.
סוגיה זו נחלקת למעשה לשני עניינים הדורשים בירור והכרעה- באיזה/באילו מצלמות צילם התובע וכן- מהו אורך יום העבודה הכרוך בצילום ארוע. הסוגיה הראשונה דורשת הכרעה שכן הובהר שישנם הבדלים בין אורך יום עבודה במצלמת רחף לבין עבודה במצלמות אחרות ובכלל זה ב"
steady cam
"
20.
אין חולק כי צלם רחף נדרש להגיע לארוע החל מ17:00 לכל המוקדם( כדאליבא דתובע-עמ' 7 ש' 19) או בין השעות 18.00-19.00 (כדאליבא דאיתן בס' 21 לתצהירו, בעוד צלמים במצלמות האחרות צריכים להגיע לסלון כבר בשעה שהכלה נערכת ומתכוננת לחתונה, לערך בשעה 13:00 (ר' עמ'7 ש' 19-24, עמ' 9 ש' 4-5) ו "
כי לעובדה שהתובע עבד בעיקר כצלם רחף משמעות כפולה , הרלוונטית הן לעניין גובה השכר והן לעניין היקף המשרה
"(ס' 20 לסיכומי הנתבעת). אשר לשעת תחילת העבודה
במצלמת רחף העדפנו את גרסת התובע נוכח העדרם של רישומים ע"י הנתבעת- היינו השעה 17.00.

באילו מצלמות צילם התובע?
21.
לטענת התובע עסק בצילום במצלמת רחף, במצלמת כתף, וכן בצילום במצלמת
steady cam
. כאסמכתא לכך הביא
פרסומת של הנתבעים שבה רואים את התובע מצלם ב"
steady cam
" (נספח ו'1 לתצהירו).הנתבעת טענה מנגד, שהתובע עבד אך ורק בתור צלם רחף.
התובע הודה שהוא התחיל את עבודתו כצלם רחף וכך עבד במשך מספר שנים (עמ' 5 ש' 19)

"
...בשנים ראשונות הייתי צלם רחף לאחר מכן שעזבו אנשים מסויים התווספו לי התוספות
."

כאשר נשאל מתי עבר לעבוד כצלם כתף, הוא נמנע מליתן גרסה ברורה (פרוטו' עמ' 5 ש' 21-30):

"
ש. שהתקבלת לעבודה התקבלת כצלם רחף
ת. התקבלתי כצלם.
ש. עד שלב מסוים אמרת שעבד צלם רחף ושעזבו אנשים...
ת. שעזבו אנשים והיה צורך בצלם כתף מילאתי את התפקיד הזה.
ש. מהיום הראשון לעבודה.
ת. לא מהיום הראשון
ש. האם העבודה שלך כצלם וידאו היה משנת 2009 שערן עזב.
ת. לא. הרבה לפני כן.
ש. תספר
ת. הייתי צלם כתף גם שערן היה, הוא היה מצלם תמונות ואני כתף
."

שינוי הגרסה לעומת המובא לעיל, (אז יחס קבלת תפקידים נוספים לעזיבת עובדים בעוד במובאה דלעיל אינו מתיחס לכך ולמרות הדרישה לפרט הוא מותיר עמום את מועד תחילת עבודתו במצלמות האחרות ) מהווה התחמקות. הדבר פוגע
באמינות גרסת התובע.

מאידך גיסא
העידו עדי הנתבעת באופן "מתוזמר" לענין זה.
הגברת שרה סיבוני (להלן: "סיבוני") הצהירה כי ממה שהיא
ראתה את התובע, הוא עבד
רק כצלם רחף (ס' 5 לתצהירה) אך בעדותה אמרה כי יתכן שגם עבד כצלם במצלמות אחרות (עמ' 84 ש' 27-28). בתצהיר גב' עדנה מוסרי (להלן גב' מוסרי) (ס' 6) טענה כי התובע צילם במצלמת רחף.
אלא שבחקירתה הודתה שהיא אינה יודעת להבחין בין סוגי מצלמות(עמ' 77 ש' 6-11). כאשר הציגו בפני
ה את הפרסומת בה מופיע התובע מחזיק במצלמת "סטדי קאם" לא ידעה כלל לזהות את המצלמה . אם כן אין בעדותן של עדות אלה כדי לתמוך בגרסת הנתבעים.
הנתבעת טענה כי אין לראות במופיע בפרסומת כהוכחה לכך שהתובע היה צלם בעוד סוגי מצלמות מלבד צלם רחף . כן
טענה כי החליטה שלא להשתמש במצלמה זו כיון שהיא כבדה (עמ' 40 ש' 2-3).
איננו מקבלים הטענה כי הפרסומת אינה משקפת דבר. אין חולק כי צולמה בארוע אמיתי ויש להניח כי הנתבעת בקשה בפרסום לחשוף בפני
לקוחותיה את האפשרויות העומדות לרשותה מבחינת צילום ולא ליצור מצגי שווא.
אנו מקבלים איפוא
את טענתו של התובע כי עבד עם עוד סוגי מצלמות לבד ממצלמת רחף.
22.
אך
בכך לא סגיי שכן מתוך הדברים דלעיל כלל לא ברור היקף העבודה שבצע התובע במצלמת רחף אל מול עבודה במצלמות אחרות.
בהעדר נתונים בענין זה מצאנו מקום לקבוע כי בכ-60% מן הארועים שמש התובע כצלם רחף בלבד
.
בבסיס קביעותינו אלה שמשו הנתונים הבאים: א. התובע אישר כאמור כי תחילת דרכו היתה כצלם רחף. תחילת דרך זו, קודמת למגבלת ההתישנות, שהיא 10/2007. ועדיין , כאמור, התובע התחמק מלומר מתי החל לצלם במצלמות נוספות. בנסיבות אלה , וכאשר הופנה לשנת 2009 , ולא מסר גרסה אחרת, מצאנו מקום לתת משקל לכך ולקבוע כי גם בתוך מגבלת ההתישנות היתה תקופה שבה לא צילם אלא במצלמת רחף. ב. משאין מחלוקת כי עיקר נסיונוו ומקצועיותו של התובע היתה כצלם רחף, הרי יש מקום לסבור שברגיל, ובהעדר צורך אחר, היה משובץ לתפקיד זה. ג. התובע הכחיש בתצהירו את טענת הנתבעת כי כשהחל בעסקו הפרטי רכש מצלמת רחף (סעיף
4
לתצהיר המשלים מיום21.4.16 ור' נספח ג' לתצהירו המשלים ). אין בית הדין יודע האם נספח ג' זה מהווה חשבונית לרכישת מצלמת רחף או אחרת, כשם שאינו יודע לפרש את החשבונית נספח ט' לתצהיר הנתבע- שמשקפת רכישת מצלמה אחרת ב 13.9.12- אלא שהצדדים לא חלקו על משמעותן של החשבוניות. עם זאת יצוין שע"ג נספח ג' האמור מצוין כי מדובר ב"ביטול" ויתכן לכן שהחשבונית המאוחרת יותר (נספח ט'( היא המשקפת את המצלמה שקנה בסופו של דבר התובע- היינו מצלמת רחף.
מכל מקום, לא ניתן להתעלם מכך שבפועל , כעולה מהחשבוניות הראשונות שלו בעסקו החדש (נספחים ב1 ו-ב2 לתצהיר משלים), הארועים הראשונים שערך
כעצמאי נעשו במצלמת רחף. בין אם היתה זו מצלמה שלו ובין אם אחרת, מסתבר שנקרא לצלם דווקא בתפקיד זה ובכך ביטוי להיות מצלמה זו, המצלמה בה התמחה. בשל כך יש מקום להניח שזה היה עיסוקו העיקרי גם אצל הנתבעת.
מאידך גיסא, העובדה כי סוגיה זו כשלעצמה דורשת הכרעה היא פרי של העדר רישום שעות נוכחות ועל כן לא ניתן להתעלם מהמשקל הראייתי שיש לכך.
23.
אשר לשעת תחילת עבודתו של צלם רחף, העדפנו את גרסת התובע לפיה המדובר בשעה 17.00 הנראית לנו מסתברת יותר בהתחשב במועדים מקובלים לתחילת שעת ארועי חתונות.
24.
אם כן, קובעים אנו כי ב60% מהארועים צילם התובע במצלמת רחף. נוכח האמור מעלה , שעת התייצבותו של התובע בארועים אלה לעבודה , היתה השעה
17.00

אורך יום העבודה בעת צילום ארוע
24.
מעבר לקביעה דלעיל, שומה עלינו לקבוע מתי מתחיל יום עבודה של צלם שאינו צלם רחף וכן , מתי מסתים יום עבודת צלם באשר הוא.
התובע טען כי הוא התחיל את יום עבודתו בימים בהם מתקימים אירועים בזמן בו הכלה הייתה מגיעה לסלון, לכל המאוחר בשעה
13:00 ,לפעמים אף מוקדם יותר. עבודתו התאפיינה בימים אלה לפי תיאורו כך: תחילה בסידור הציוד לאירוע, אח"כ בצילום הזוג לקראת האירוע, בהמשך צילום האירוע -עד השעה 01:00 לפנות בוקר, אח"כ היה צריך לפרק את הציוד במקום העסק כך שהיה מסיים את העבודה בשעות הקטנות של הלילה. לטענתו היה עובד בימים בהם יש אירועים כ14-15 שעות עבודה רצופות ביום (ס' 18 לתצהירו).
בעדותו שינה מגרסתו וניסה להרחיב את יריעת שעות עבודתו
(עמ' 11 ש' 10-11)
:"...הייתי יכול להגיע ב12 שאיתן נמצא בארץ

". לא מצאנו מקום לקבל גרסה
חדשה זו
אף אם נביא בחשבון את העובדה שכבר בתצהירו טען שהתייצב קודם לשעה 13.00 וזאת כיון שמדובר בתאורים מעורפלים שלא ניתן לבסס עליהם כל קביעה.
25.
הנתבעת טענה כי בימים בהם צילם אירועים התובע התחיל לעבוד בשעה 18:00 (נוכח טענתה שאותה קבלנו רק חלקית- שצלם במצלמת רחף) לכל המוקדם וסיים לכל המאוחר בשעה 01:00 בלילה, (ר'ס' 16 לתצהיר שיר וס' 16+21 לתצהיר איתן). (יוער כי בעדותה טוענת שיר כי הארועים היו מסתיימים בין 23:30ל 01:30 מצאנו אם כן לראוי לקבוע כי הסתימו על פי רוב שעה 1.00.
26.
אם כן, הצדדים אינם חלוקים על כך שיום צילום נסתיים בד"כ בשעה 1.00. המחלוקת נוגעת לשאלה מה קרה אחר כך .התובע טען בתצהירו (ס' 19) כי בשעה 01:00 היה עליו להחזיר את הציוד לסלון ולהכינו לעבודה , וכי
היה מסיים את עבודתו ב3-4 בבוקר. מעדיפים אנו את עדותו של איתן שטען כי אין מדובר בציוד שדורש זמן כה רב לארגון
(מעבר למה שנעשה באולם הארועים עצמו בסיום הארוע) וכל שנדרש הוא להטעין את הסוללות של המצלמות (עמ' 37 ש'25). מה גם שהתובע עצמו (כדלעיל) ציין שגם בפתח יום צילום נדרש זמן "לארגן את הציוד" (ס' 18לתצהירו), לא סביר שלפרק ציוד לוקח כל –כך הרבה זמן.
הנתבעת טענה עוד כי סיום העבודה היה ב1.00 שכן האתרים בהם צולמו הארועים היו סמוכים לסלון. איננו יכולים לקבל טענה כזו כאשר ברי כי אולמות ארועים יש רבים
ואין כל דרך לקבוע מסמרות בענין זה. אם כן, אנו נעריך (בהתחשב בשעת הלילה המאוחרת) כי נדרשה לתובע
מאז סיום הארוע ועד לסיום העבודה בפועל כחצי שעה להחזרת הציוד
ועזיבת הסלון
ואם כן יום עבודה של התובע הסתיים בשעה 01.30.

(הנתבעת טענה כי הצלמים היו במקרים רבים ,עם סיום הארוע ובטרם החזרת הציוד לסלון, הולכים לאכול במסעדה – האמנו לעדות זו ומכל מקום אין לכך חשיבות שכן זמן שכזה אינו חלק מזמן העבודה).
אנו קובעים איפוא כי בימים שבהם היה התובע מצלם בארועים
במצלמת רחף היה יום עבודתו נמשך על פני כ-8 וחצי שעות, שהן
בגדר שעות לילה, בעוד כאשר צילם במצלמה אחרת , היה יום צילומים כאמור נמשך על פני 12 וחצי שעות, אף הן כמובן בגדר שעות לילה.
התחשיב
הנובע מכך ביחס לזכויות התובע ידון בנפרד.

האם בוצעה עבודה בימים בהם לא היו ארועים?
27.
לטענת התובע , גם
בימים בהם לא היה מצלם כל
אירוע היה עדיין
עובד בנתבעת, וזאת בכל מה שקשור לניהול המשרד, החל מלקיחת ציוד לתיקון והשבתו מהתיקון, נסיעות לצורך הבאת ציוד חדש, הפקדות כספים וצ'קים , עבודה בשיפוצים במקום העבודה, לרבות העברת ציוד וביצוע עבודות שונות הקשורות לשיפוצים, נסיעות לצורך הבאת ציוד משרדי כגון ספה למשרד(סעיף 20,19 לתצהירו). בימים בהם איתן היה בחו"ל,
טען התובע, כי היה נפגש עם לקוחות על מנת "לסגור" אירועים, וענה לטלפונים (עמ' 11 ש' 13).
גרסתו באשר לשעת התיצבותו במשרדי הסלון בימים אלה השתנתה ונעה בין 9.00 ל11.00 .
מנגד
טענה הנתבעת טענה כי התובע עבד רק בימים שבהם צילם אירוע, זאת גם אם הרבה לשהות להנאתו ולרצונו בסלון במשך שעות אחרות .
28.
מצאנו כי אכן התובע שהה
פעמים רבות בסלון גם בימים בהם לא היו ארועים, ויתכן אף שסייע מעת לעת לעבודת הסלון במהלך השהיה, כמו גם שמצא את הסלון מקום לבילויים והנאות (משותפים עם צלמים/עובדים אחרים וגם פרטיים משלו). עם זאת לטעמנו, זמנים אלה לא היוו זמני עבודה אלא זמנים חופשיים שבהם כלל לא נדרש לשהות במקום, וגם ככל ששהה בסלון בעת העדרו של איתן (בהיותו בחו"ל) וסייע מעת לעת למשרד, עשה כן במסגרת היחסים החבריים והקרובים עד כדי כמעט קרבת משפחה עם איתן. נפרט:
29.
התובע הודה כי
בינו לבין איתן היו יחסים חבריים . הנתבע העיד וכן אישר התובע כי תחילת הקשרים בין הצדדים היתה
כאשר אביו של התובע עבד אצל הנתבע.אביו של התובע נפטר כשהיה בן 15,
ולאחר מכן הנתבע "אימץ" את התובע , דאג
לצרכיו,ודאג לו לעבודה
(עמ' 31 ש' 10-11) .
הנתבע בתצהירו ס' 14 כתב כי התובע היה לו כבן ממש ולכן הוא העסיק אותו, עוד כתב כי התובע בילה זמנים ארוכים בביתו ובסלון ואף השתתף בארוחות שבת
משפחתית של הנתבע וגם הצטרף למשפחתו לחופשות בחו"ל הוא. וכך גם העידה שיר בתצהירה ס' 13-14 .
התובע אישר
כי הוא היה נוסע לחופשות בחו"ל יחד עם הנתבע (עמ'9 ש' 15-17 ) , אם כי לטענתו לא רק ביחד עם חברים ולא עם משפחה, דבר אשר מחזק המסקנה כי הקשר ביניהם חרג מעבר ליחסי עבודה רגילים זאת גם אם
נקבל את גרסתו כי היה משלם עבור עלויות הנסיעה שלו.
בשינויים שבין הגרסאות מעדיפים אנו את גרסת הנתבע באשר למידת הקרבה ה"משפחתית" שבינו לבין התובע- זאת בין כשלעצמה ובין נוכח אינדיקציה אחרת לכך
כדלהלן.
מתוך הראיות שלפנינו עלה, ועל כך אין חולק, כי עד נוסף (שנחקר ע"י שני הצדדים בח"נ) מר צבי טברסקי, התגורר במחסן של הסלון במשך מספר שנים, וזאת כ"טובה" שעשה לו איתן באופן אישי בשל מצוקתו הכלכלית/משפחתית. התנהגות מיטיבה שכזו מתיישבת היטב עם טענותיו של איתן שנטה חסדיו למי שנזקק לכך, ומשאין חולק כי התובע נזקק לכך בעת התייתם מאביו וכי מאז החלו הקשרים בין השניים, יש מקום לקבל גרסת הנתבע.
אם כן, הקשרים בין הצדדים חרגו מתחום יחסי העבודה והיו גם בעלי משמעות חברית ומשפחתית.
אשר להתנהלות המקובלת בכלל בתחום זה ושל התובע בפרט, העידה הגב'
מוסרי עדת הנתבעת , ובנדון זה האמנו לה, כי העובדים
היו יושבים במקום העבודה למרות שלא היתה עבודה בפועל, היא אף נתנה כינוי
לפגישות האלה "פרלמנט" , כך העידה(עמ' 76 ש' 20-23):"

ש. בסעיף 5 את אומרת שהוא נהג להעביר זמן פנוי בסלון.
ת. זה אחד התחביבים של העובדים בסלון. אנחנו עובדים. אני העבודה שלי היא פול טיים. יתר העובדים אין להם כל הזמן עבודה אז הם יושבים בחברות. אני קוראת לזה " הפרלמנט".


אמנם הוסיפה
ש.ת. אם מישהו נכנס הם עובדים. בשביל זה הם שם

אך מצאנו כי בפועל, כפי שיפורט בהמשך, אין עסקינן בעבודה כלשהי ואף אין הדבר נדרש מהתובע, אלא , כיון שנמצא בסלון להנאתו, לא התעלם מהפונים לסלון, כפי שיפורט להלן.
(ור' גם ס' 5 לתצהירה וס' 5 לתצהיר הגב' סיבוני)
וכן העידה שיר (עמ' 70 ש' 8-13)
:"
היו אירועים עם זמרים והייתי הולכת המון עם אבי. הוא היה מסיים בסביבות 00:00 הכי מאוחר ב-01:00. מרוב שאין הרבה מה לעשות בחיים ואנשים משועממים, ואין פה לדבר לבחורה, אני הייתי יודעת על זה שהוא היה מביא לשם בחורות, עושה איתן את מה שהוא היה עושה איתן, ואחר כך אומר שהוא היה מסיים לעבוד בשעה 03:00. תמיד הייתי מייבשת אותו ליד אנשים שלא היה עושה את זה. אמרתי לו את זה כשהוא היה מגיע, כי לא היה לו הרבה עיסוק בחיים.
”
כך גם עלה מתוך מכתבו של העד טברסקי
(הוגש על ידו ברישת הדיון מיום17.7.16 שקטעים ממנו הושחרו) :
התובע עשה שימוש בסלון בשעות שונות לצרכיו האישיים (כולל גם באירוח בשעות הלילה). ברי כי התובע חש "בבית" במקום וככל בן בית – קבל את פני מי שפתח את הדלת .
מר טברסקי העיד עוד , כי התובע היה מגיע אליו
למחסן ומבקש ממנו שיוריד לו סרטים מהאינטרנט.
מכל העדויות עולה כי הסלון לא היה אך ורק בסיס ליציאה לעבודה בארועים אלא היה גם מקום בילוי לתובע וליתר חבריו, אשר היו שוהים שם לצרכיהם הפרטיים ולעתים גם האינטימיים.

טענתו של התובע כי בפועל בעת אותה שהייה ביצע עבודה של ממש , לא שכנעה כשלעצמה ובוודאי לא היתה בהירה דיה כדי לקבוע כי עסקינן ב"עבודה" להבדיל ממתן סיוע ידידותי כדלהלן.
30.
בין יתר טעמינו למסקנה זו כלולים גם הדברים הבאים:
א. מן הראיות עולה כי
התובע עצמו
לא ראה את נוכחותו בשעות הבוקר בין כאשר הנתבע נמצא ובין כאשר איננו, כמחויבת.
שעות התייצבותו כאשר שהה הנתבע בחו"ל היו גמישות. (עמ' 11 ש' 2-3). (אליבא דה"ה סיבוני
ומוסרי ,הגיע בשעות הצהרים, ומצאנו מקום ליתן משקל לגרסה זו, שאף מתישבת עם
צרכי הארועים כדלעיל)
ב. כשנשאל התובע
האם
ענה לטלפונים השיב כי כך עשה כאשר איתן שהה בחו"ל, אך מצד שני הוא סייג ואמר כי
גם הבנות של איתן היו עונות לטלפונים
"תלוי מי נמצא במשרד" (עמ' 13 ש' 17-32).
מכאן ברי כי הנתבעת לא הסתמכה על המצאותו של התובע בסלון לא בעת שהיה איתן בארץ ולא כשהיה בחו"ל.
כאשר נשאל מה תפקידו בזמן בו איתן בחו"ל ענה כי הוא היה סוגר עסקאות מול לקוחות. אך כשנשאל כמה עסקאות כאלה "סגר" בפועל, לא יכול היה להעיד כי המספר הגיע לכדי 10 לקוחות (ועסקינן, כזכור בתקופה של 10 שנים). גם מידת ה"סגירה" שביצע התובע באותם מקרים ספורדיים להם טוען, מוטלת בספק. כשנשאל כיצד היה מסביר ללקוחות הצעת מחיר ענה שהוא היה מקבל הוראות מסלון הכלות וגם מאיתן.
אם כן, יתכן שהתובע ענה לשאלות לקוחות אך למעשה ברור כי לא היה מוסמך לעשות דבר וכי העסק לא נסמך על נוכחותו. לא זו אף זו, בפועל "עסקה נסגרה" על פי רוב ככוללת שרותי סלון (הטיפול בכלה + שמלת הכלה), וכן שרותי צילום, כך שברי כי התובע לא יכול היה לטפל בעסקה באופן מלא וכדבריו. (עמ' 15 ש' 1-5
):
"

ש.
נניח שזוג יושב איתך ואתה מוסמך לסגור עסקאות על צילום ושמלות.
ת. אני מוסמך לצילום.
ש.
מגיע זוג והוא רוצה עסקה כוללת ואיתן בחול ואתה מחליף אותו איך אתה מתנהל.
ת. מביאים לי מהסלון את ההצעת מחיר, אם השמלה עלתה 5 אלף ואז אומרת תעשה לה הנחה של 1000 בגלל שהיא סוגר
." וכאמור לעיל, בלאו הכי הוראות קיבל מאיתן.
ועוד- עיקר טענת התובע
היא לעבודה כאשר שהה איתן בחו"ל, כמה זמן איתן שהה בחו"ל לא הוכח באופן ברור.
ד. הוברר כי התובע לא היה היחיד שהיה מצוי בסלון. לא זו בלבד שעובדות הסלון היו במקום
אלא במשרד נכח גם בנו של התובע – שאף הוא צלם.
ר' עמ' 21 ש' 18.
ה. נוכחות התובע כאמור, בסלון היתה להנאתו ולכל היותר סייע בהיותו "פנים" שקבלו את פני מי שנכנס באקראי ולא נדרשה לצרכי עבודה שכן לא זו דרך פעולתם של לקוחות הבודקים אפשרות להתקשר עם הנתבעת. כפי שהעיד מר
טברסקי (עמ' 63 ש' 13-16) אנשים לא מגיעים לסלון באקראי כדי להתקשר בהסכמים לצרכי ארועים.
ו. טענתו של התובע כי נסע פעם להביא ספה למשרד רק מחזקת את הגירסה כי יחסים בין התובע לנתבע היו חברים/ משפחתיים והתובע עשה את הפעולה כחלק מיחסים אלו, הרי גם לטענת התובע עבודתו הייתה כצלם או במשרד בזמנים בהם איתן שהה בחו"ל ,אין הוא טוען כי עבודתו היה גם להיות סבל.
ז. שאר העבודות אשר טען התובע כי עסק בהן גם כאשר איתן היה בארץ כגון לקיחת ציוד לתיקון והשבתו , הפקדות צ'קים , עבודה בשיפוצים וכו' נעשו שלא על בסיס יום יומי , זאת גם אם נאמץ את גרסתו למרות הכחשת הנתבעת.
ח. התובע הודה כי מעולם לא ביקש שכר
עבור מה שעשה שאינו כלול בצילום (
עמ' 21 ש' 10-16
):
"
ש.
עשר שנים אתה לא דורש שכר על העבודה במשרד, ואמרת לי נכון שהוא היה בחול זה נדרש ממני. מהתשובה אני מבין שכשהוא לא היה זה לא חלק מהסיפור.
ת. לא.
ש.
איך אתה לא דורש משכורת
ת. דורש, הייתי בא עם מה שכתוב לי על הדף
ודורש את מה שמגיע לי ,
ש.
אבל על הבוקר לא דרשת.
ת. זה היה מובן מאליו שזה מה שצריך לעשות להגיע למשרד, הוא היה מודיע.
ש. אם אתה מקבל פר אירוע ויש ימים שאין אירוע, איך זה מפצה אותך אם ישבת יומיים ולא היה אירוע בכלל את השעות שלך?
ת. הייתי מגיע לשם כי אם לא תשבו ותעבדו לא יהיה איך לסגור אירועים
"
ודוק לענין זה , אין חולק כי השכר שקיבל התובע היה שכר עבור ארוע, שהוברר כי הוא התמורה המקובלת והנפוצה בשוק בגין עבודות אלה (כך עלה מעדות טברסקי, ואף אליבא דנתבע הוברר כי בפועל זה המחיר שמשולם גם לקבלנים חיצוניים. אם כן , הנסיון לטעון כי פרנסתו של התובע הותלתה ע"י איתן בהמצאותו בסלון ע"מ לקבל לקוחות – אינו משכנע שכן לא קיבל מעבר למקובל בשוק.
ט. יוער בהקשר זה, נתנו אמון בטענת הנתבע (עמ' 34 ש' 10) שנתמכה
גם בעדות מר טברסקי(עמ' 58 ש' 27-29) כי המקובל בענף הוא ששרותי צילום מסופקים על ידי קבלנים עצמאיים וכי התובע הוא זה שביקש לעבוד באופן שעבד – כשכיר. לטעמנו הסכמתו של הנתבע בזמן אמת למערכת התקשרות שכזו נעשתה לטובת התובע בלבד לאחר שהנתבע לקח אותו תחת חסותו, כאשר החל התובע לעבוד אצלו בגיל צעיר מכח ההיכרות עם אביו המנוח של התובע.
אם כן, טענתו של התובע
בדיעבד, כי "עבד" בימים בהם לא היו ארועים לא שכנעה
ולטעמנו העלאתה בדיעבד לאחר סיום עבודתו, ונוכח מערכת היחסים בין הצדדים, עולה כדי חוסר תום לב.
31.
בתחום אחר קבעה פסיקת ביה"ד הארצי (
עב"ל 78/08 מגרה יעקב - המוסד לביטוח לאומי (08.04.2008)):
"הלכה פסוקה היא כי כאשר הצדדים הטוענים ליחסי עבודה הם קרובי משפחה, בית הדין בוחן בקפידת יתר את טיבם של היחסים שנוצרו: האם בפני
ו מערכת יחסים התנדבותית, המגלמת בתוכה עזרה משפחתית או שמא נוצר בין בני המשפחה קשר חוזי המסדיר מערכת של זכויות וחובות. לשם עמידה על טיב היחסים שנוצרו בין בני המשפחה, ייתן בית הדין את דעתו, לפרמטרים שונים, ובהם, בין היתר מסגרת שעות העבודה, האם השכר ששולם היה ריאלי או סמלי וכיו"ב. נקבע עוד כי הנטל להוכיח כי יחסים בין בני משפחה חורגים מגדר עזרה משפחתית וולונטרית ולובשים אופי של יחסי עובד מעביד, מוטל על מי שטוען לקיומם של יחסי עובד מעביד .. בקביעת טיב הקשר שבין הצדדים נודעת חשיבות רבה לשאלת תשלום השכר, שכן יחסי עובד מעביד מטיבם מחייבים מתן תמורה עבור ביצוע עבודה"
.

ערים אנו
לכך שבענייננו אין עסקינן
בקשרי משפחה ממש, אלא ביחסים קרובים אחרים, אך
הרציונל שביסוד הדברים דומה. כאן ישנו מנגנון ברור של תשלום שכר עבור עבודה מוגדרת, וישנה מערכת יחסים אחרת, שמעבר לעבודה (ולמעשה קדמה לה בזמן והולידה את קשרי העבודה) שכנגדה מעולם לא סוכם ולא שולם דבר. אין מקום בדיעבד לראות במערכת יחסים זו מערכת יחסי עבודה.
אם כן, אנו קובעים כי תקופת שהותו של התובע בסלון שלא במסגרת הכרוך בעבודת הצילום עצמה
(הכוללת הכנה לצילום והחזרת וסידור הציוד) לא היותה תקופת עבודה ועל כן לא מזכה את התובע בכל זכות מכח דיני העבודה.

גובה התשלום בגין יום צילומים
32.
התובע טען כי התמורה עבור עבודתו בנתבעת היתה 600 ₪ ליום שיש בו אירוע. הנתבעת טענה כי קיבל 400 ₪ ₪ בלבד.
הנתבע עצמו אישר כי שולם לתובע לפי מספר ימים במכפלת שווי יום , וזאת על פי רישומים שהיה התובע עורך על פתקים ומגיש לו
(עמ' 32 ש' 4)
התובע הביא כראיה (נספח ז לתצהירו) פתק שמראה את הסיכום החודשי של סך האירועים אשר התובע עבד בחודש. שם נכתב שהשכר עמד על 600 ₪ לאירוע. הנתבעת
טענה שמדובר בפתק שנכתב במהלך המשא ומתן בין הצדדים לקביעת תנאי העבודה. טענתה זו אינה מתיישבת עם העולה מהמסמך עצמו שם מצוין תחשיב תוך ציון מה שנדמה כארועים ספציפיים (מוזכרים שמות אולמות ארועים שונים). אלה לא נדרשים לשם מו"מ על תנאי העסקה.
על כן מקובל עלינו שבגין כל ארוע קיבל התובע 600 ₪.
33.
(אשר לטענת הנתבעת כי היו אירועים קטנים בהם התמורה הייתה בין 250-350 ₪ (סעיף 23 לתצהיר איתן).לא מצאנו מקום להתייחס אליהם ולשקלל אותם בחישוב הסופי, כיוון שהם היו נדירים והתובע עצמו טען כי לא השתתף בכאלה ארועים
)
34.
בשולי הדברים נתיחס
לנתוני פדיון צ'קים שנמסרו לתובע , לטענתו, עבור שכרו לשנת 2010 על סך 66,250 ₪, אותם המציא כאסמכתא לאי התאמה בין נתונים אלה לבין הנתונים שבתלושי שכרו (תלוש דצמבר מראה שהוא קיבל לשנת 2010 סך על 34,715 ₪ ) מעבר לשאלת אי ההתאמה שבין התלוש לבין נתוני השכר שתידון בהמשך, הרי שלא מצאנו בכך אינדיקציה לקביעת גובה השכר בגין ארוע. לענין זה קבלנו טענת הנתבעת כי חלק מהצ'קים שנפדו על יד התובע נעשו במסגרת סיוע שנתן התובע לנתבעת בפדיון שיקים שלה.

אורך תקופת העבודה
35.
התובע טוען כי הוא התחיל לעבוד אצל הנתבעתבחורף 2001 וסיים בסוף ספטמבר 2012.לטענת הנתבעת תחילת העבודה חלה ב1.5.02 והסתיימה ב20.9.12
כפי המצוין בתלושי שכרו.
(כך צוין בכל התלושים). על אף שבהמשך , כפי שידון, מצאנו פגמים רבים בתלושי השכר שהנפיקה הנתבעת, עדיין לא מצאנו שלא לאמץ את המצוין שם לענין מועד תחילת עבודת התובע, שכן יש מקום לסבור כי תאריך ספציפי זה לא הומצא יש מאין, מה גם שבאין בפי התובע גרסה ברורה אחרת.
כך גם לענין מועד סיום העבודה, אשר הנתבעת נקטה לגביו בתאריך מדויק.
אם כן תקופת עבודת התובע אצל הנתבעת היתה בין 1.5.02 ל-20.9.12.

על רקע מסקנותינו אלה נבחן להלן את רכיבי התביעה הנוגעים לעבודת התובע

התביעה לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות
36.
התובע טען לזכאות לתשלום בגין עבודה בש"נ. אין חולק כי לתובע שולם על בסיס ארוע ולא נערך כל תחשיב המפרט ומחלק בין שעות עבודה "רגילות" ל"נוספות" כך אף לא בתלושים. על כן יש להביא בחשבון השכר ששולם כשכר עבור מתכונת העבודה בערכי שעה רגילים ולפסוק לתובע את תוספת ערכי הש"נ בהיקפים להם זכאי.
37.
כעולה מן האמור, בין אם ביצע
התובע עבודות צילום במצלמת רחף ובין אם במצלמה אחרת, הגיע יום עבודה להיקף המחייב בתשלום בגין עבודה בש"נ, בהתחשב בכך שעסקינן בעבודת לילה.
38.
נוכח קביעותינו לעיל, זכאי התובע להפרש שכר בגין ש"נ
בסך של 36,625 ₪ לפי התחשיב הבא:

עבור הימים בהם עבד התובע במצלמת רחף: ערך שעת העבודה (לפי
600 ₪ חלקי 8.5 (שעות)= 70.5 ₪.
שעור של 25% מסך השעה הוא
17.625 ₪, ובסה"כ עבור 1.5 שעות נוספות שביצע התובע באירועים אלו – 26.47 ₪. כאמור, התובע עבד סך של 60% באירועים מסוג זה, מתוך 10.28 ימי עבודה ממוצעים בחודש – כך שהוא זכאי לתשלום חודשי בסך של 163 ₪ עבור שעות נוספות לאירועים מסוג זה.
עבור הימים בהם עבד התובע בשאר המצלמות
: ערך שעת העבודה (לפי
600 ₪ חלקי 12.5 (שעות)= 48 ₪.
הפרשים בגין שעות הנוספות, 2 שעות בערך של 125% ו2.5 שעות בערך של 150% שביצע התובע באירועים אלו
מגיעים ל 84 ₪ לארוע. כאמור, קבענו כי התובע עבד סך של 40% באירועים מסוג זה, מתוך 10.28 ימי עבודה ממוצעים בחודש – כך שהוא זכאי לתשלום חודשי בסך של 345 ₪ בגין שעות נוספות לאירועים מסוג זה.


כלל התוספות
לחודש (163+345) במכפלת 72 חודשים(6 שנים במגבלת ההתישנות) מגיע לכדי
36,625
₪.
39.
לא מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי בגדר הלנת שכר , הן נוכח המחלוקות שבין הצדדים באשר להיקף העבודה שמצאנו בהם ממש, הן נוכח העובדה שבפועל עסקינן בסכום הנפסק בשל פגם בהתנהלות הנתבעת (שלא טרחה להסדיר רישום נכון של השעות) והן בהתחשב במועד הגשת התביעה. סכום זה ישא אפוא בהפרשי הצמדה ורבית כדין.
40.
(לא נעלמה מעינינו האנומליה שכביכול נוצרה באשר לקביעת ערך שעת עבודה של התובע המשתנה בהתאם לסוג המצלמה בה צילם אלא שאנומליה זו היא אינהרנטית להסכמות הצדדים. הצדדים לא טענו כי שולם סכום שונה עבור צילום במצלמה שונה, אף ששניהם מסכימים כי אורך יום העבודה השתנה בהתאם לסוג המצלמה)



התביעה לפיצוי בגין אי מתן תלושי שכר
41.
התובע טען כי אחרי סיום עבודתו ביקש את תלושי שכר המשקפים את עבודתו בנתבעת. לטענתו נמסרו לו תלושים פיקטיביים שאינם משקפים את בסיס שכרו ואת אשר שולם לו. לדבריו, הוא מעולם לא קיבל תלושי משכורת עד לסיום יחסי העבודה.
הנתבע
טען כי הונפקו תלושים ונמסרו אחת לחודש- חודשיים (עמ' 31 ש' 21-31). אין חולק כי התלושים שצורפו
נושאי תאריך 21.8.12 כולם, אלא שלשיטת הנתבע , כך הדבר שכן אז ביקש התובע לקבל העתקיהם .
42.
איננו מוצאים קושי בכך שאין בידי הנתבעת תלושים נושאים תאריכים מקוריים שכן אין כל טעם להחזיק בהם ולטעמנו יש לקבל הטענה כי הוצאו תלושים ואף נמסרו לידי התובע מעת לעת אלא שהתלושים הוצאו שוב לבקשתו. הדברים מתיישבים גם עם נסיבות סיום ההעסקה שידונו בהמשך
. (יצוין כי
בכתב תביעה וכן בתצהיר כתב התובע כי הוא ביקש לראות את התלושים המלאים והנכונים, משתמע מכך כי הוא כבר קיבל תלושים אשר אינם נכונים.)
43.
עם זאת , אין בכך כדי להועיל באופן ממשי לנתבעת, שכן
התלושים שנמסרו,לא שיקפו את התשלומים וכן לא את בסיס החישוב של שכר התובע. ברור , כדלעיל, שבסיס השכר היה מספר ארועי הצילום במכפלת 600, אך לכך אין כל ביטוי בתלושי השכר. חלף כך ישנם רכיבים שאין להם קשר למתכונת העבודה ושאף אינם מתיישבים זה עם זה. עיון בשנים מן התלושים באופן אקראי
( כלולים בנספח ב' לתצהיר התובע).מעלה כדוגמא כי למרות שבשנים מהם נרשמו אותו מספר ימי עבודה(10) ושעות עבודה (70) הרי השכר שונה לחלוטין: בחודש 01.11 השכר ברוטו הוא 3108.81 ₪. ובחודש 02.11 השכר הברוטו הוא 4145.08 ₪. ועוד - בתלוש 01.12 השכר עמד על
3,108.81 ₪, וכנרשם שם
עבד התובע 161 שעות. היינו ערך שעה הוא 19.3 ₪ קרי פחות משכר מינימום שעמד אז על תעריף של 22.04 ₪ לשעה .ישנם גם הבדלים בין נספח ד' לתצהיר הנתבעת שבו פורשת , לשיטתה את היקף העבודה , לבין תלושי המשכורת. בסופו של דבר אישר איתן
עצמו
כי התלושים אינם משקפים את ששולם לתובע וכי הוצאו לפי שקולי הנהלת החשבונות ( עמ' 31 ש' 32-עמ' 32 ש' 15.)
44.
בהתאם להוראות סעיף 26א. לחוק הגנת השכר
, יש מקום לפסוק פיצוי לעובד שבית הדין כי מעסיקו "
לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב)",

עוד נקבע:
"מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת
" .
45.
מצאנו כאמור כי באופן שיטתי לא הונפקו תלושים העונים לדרישות חוק הגנת השכר. בהתחשב בכך מחד, ובמערכת היחסים המיוחדת בין הצדדים מאידך, מצאנו מקום לפסוק לתובע פיצוי ברכיב זה בסך של
8,000 ש"ח.

העדר הודעה לעובד
46.
התובע טען כי הוא זכאי לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בתחילת העבודה ובהמשך גם בגין אין מתן הודעה לעובד בעת שינוי בתנאי העבודה.
מקובלת הטענה כי
הוראות סעיף
5 (ב)(1) לחוק הודעה לעובד
מכוחן נצמחת זכותו של עובד לפיצוי בגין אי מסירת הודעה לעובד, אינן ישימות בכל הנוגע להודעה לעובד שלא ניתנה לתובע לכתחילה עם כניסתו לעבודה(ועל כך שלא ניתנה אין חולק).
עם זאת , הנתבע הודה בסעיף 21 לתצהירו כי היו שינויים בשכרו של התובע החל משנת 2009. באותו זמן כבר נכנסו לתקפן הוראות חוק הודעה לעובד, דבר שחייב את הנתבעת במתן הודעה בכתב לתובע אך זאת לא עשתה: בח"נ הודה הנתבע כי לא מסר הודעה לעובד על השינויים שחלו בשכרו (עמ' 30 ש' 11-12)
:"ש. באיזשהו שלב נתת לו הודעה לעובדה תנאי עבודה? ת. בדיבור בכתב לא."
בנסיבות הענין שמנו לנגד עינינו העובדה שהנתבעת לא טרחה כלל ליתן דעתה לענין הסדרת תנאי עבודתו של התובע כדין ולמעשה, כפי שהובהר לפנינו, ההתנהלות ביחס אל התובע כ"עובד" נעשתה כבדרך אגב וכך גם לענין מתן הודעה לעובד. בנסיבות אלה סבורים אנו כי התנהלות זו היא "ביודעין" היינו , כאשר הנתבעת מתעלמת ממשמעות היות התובע עובד שלה.
מאידך גיסא התחשבנו בכלל נסיבות הענין וביחסים המיוחדים שבין הצדדים שהביאו, כך נראה, את הנתבעת , להתיחסות זו.
על כן אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בגין שינוי תנאי העבודה ב2009 , בסך של 6,000 ₪.

דמי חופשה
47.
התובע טוען לזכאות לפדיון ימי חופשה בגין 4 שנות עבודתו האחרונות, על פי תחשיב שערך שהתבסס על טענתו לענין שווי יום עבודה (שאינו תואם את קביעותינו לעיל) ועל בסיס משרה מלאה.
הנתבעת הודתה בזכאות התובע לפדיון ימי חופשה אלא שמצאה כי השעור שדרש התובע, הוא מופרז. יוער כי בתצהיר איתן הועלתה טענת התיישנות ,אך משזו לא הועלתה בהזדמנות הראשונה, לא תידון.
48.
אין חולק כי הנתבעת לא ניהלה פנקס חופשה כדין ואף הרישומים בתלושי השכר לא כללו ניהול שכזה

(עמ' 30 ש' 20-30).
משכך יש מקום לפסוק לתובע הזכאות בגין 4 שנות עבודתו, אלא שזאת ייעשה בהתחשב בחלקיות המשרה שקבענוה מעלה, ובשווי יום עבודה, כדלקמן:
בהתחשב בחלקיות משרה של
41% זכאי התובע לימי חופשה בהתאם לוותקו כדלקמן: 9 ימים לשנת 2009, 10 ימים לשנת
2010, 11 ימים לשנת2011, 9 ימים לשנת 2012
ובסה"כ
39 ימי חופשה. יום חופשה שווה 600 ₪ כשווי יום עבודה כפי שנקבע לעיל.
לפיכך על הנתבעת לשלם בגין דמי חופשה 23,400 ₪

דמי חגים
49.
התובע טען כי לא קיבל תמורה עבור ימי החג
שחלו במהלך עבודתו . התובע סכם תביעתו ברכיב זה על בסיס 9 ימי חג בשנה במכפלת שווי יום עבודה לשיטתו.
בכך אין די. כבר נפסק:
בתביעה לדמי חגים יש לבחון קיומה של זכאות לדמי חגים לגבי כל חג וחג, בשים לב להוראות המקור הנורמטיבי שחל. משכך, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת (במקרים אלה, הן לפי ההסדר הכללי לדמי חגים והן לפי הסכם 2008, אין זכאות לדמי חגים). אין מקום לנקוט תביעה גורפת שהיא מכפלה של הוותק במספר ימי החג השנתיים, אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים
.

(ע"ע 47268-07-13

אלכסנדר

איליאסייב

-כפיר

בטחון

ומיגון

אלקטרוני

בע
"
מ

(19.2.2017))
התובע לא טרח
לערוך חשבון זה ובמיוחד כאשר ברי כי הוא לא עבד בכל יום ואף ישנן תקופות שלמות
בהן גם לשיטתו לא עבד (כגון תקופת ספירת העומר
- הכוללת חגים כגון פסח ויום העצמאות).
משכך , תביעתו ברכיב זה נדחית.

דמי הבראה
50.
התובע טען כי הנתבעת לא שילמה לו דמי הבראה. הנתבעת טענה כי היתה הסכמה בין הצדדים על הכללת זכות זו בתוך השכר יסוד(ס' 15 לתצהיר הנתבע).
51.
כבר נפסק כי על מנת להכליל בשכר רכיבים שאין מגבלה בהתאם לסעיף 5 לחוק הגנת השכר מהכללתם (וכך הוא לענין דמי הבראה) יש להראות הסכמה מפורשת וחד משמעית.
52.
בעניננו לא זו בלבד שאין הסכמה מפורשת, אלא שכפי שצוין לעיל, הנתבעת לא נתנה כל משקל להסדרה מאורגנת וודאי לא מוסכמת של תנאי ההעסקה. כך שלמרות שבפועל המתכונת לתשלום היתה לפי יום צילום , הרי שהתלושים כלל לא שיקפו זאת. אם כן, אין ביטוי בכל מקום שהוא לא רק להסכמה על תשלום דמי הבראה ,אלא לכל הסכמה שהיא לבד משווי יום צילומים.
53.
זכאות התובע לדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתו, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק לענין זה (כהוראותיו הרלבנטיות לתקופת העסקת התובע), ובהתחשב בוותקו, עמדה על 8 ימים לשנה האחרונה לעבודתו
ו7 ימים לשנה שקדמה לכך. התעריף הרלבנטי
הוא 365 ש"ח ליום הבראה לתקופת 9 החודשים הראשונים
ו-371 ₪ ליום לתקופת 15 החודשים האחרונים.
סה"כ , למשרה מלאה עומדת הזכאות על
5,626.₪ ובהתחשב בחלקיות המשרה דלעיל, על הנתבעת לשלם בגין הבראה: 2,308 ₪ .

הפרשות פנסיוניות
54.
התובע טען כי לא הופרשו עבורו כספים לקופת פנסיה וטען לזכאות לכך מכח צו ההרחבה הכללי במשק לפנסיה. הנתבעת לא הכחישה את הטענה אך טענה כי החישוב שערך התובע שגוי. בהתבסס על שעור המשרה וגובה השכר כדלעיל
של 600 ₪ ליום כפול 10.28 ימים בחודש שווה למשכורת ממוצעת בגובה 6,168 ₪.
כפול 12 חודשים
ובסה"כ 74,016 ₪ לשנה. מסכום זה נגזור את האחוזים המגיעים לתובע כדלהלן:
לשנת 2008 סך של 616.44 ₪. לפי 0.833 % לחודש.
לשנת 2009 סך של 1,228.56 ₪. לפי 1.66% לחודש.
לשנת 2010 סך של 1,850.4 ₪. לפי 2.5% לחודש.
לשנת 2011 סך של 2,464.68 ₪. לפי 3.33% לחודש
לשנת 2012 סך של 2,309.22 ₪. לפי 4.16% לחודש (עד לחודש ספטמבר)
ובסה"כ : 8,469.3 ₪.
לא מצאנו כל טעם של ממש לאי תשלום ההפרשות הפנסיוניות. עם זאת התביעה לפיצויי הלנה התיישנה ברובה המכריע (למעט חלקיות החודש האחרון) . בנסיבות אלה תשלם הנתבעת לתובע את הסכומים האמורים בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כדין החל מה 1.7.2010 (מחצית התקופה)

נסיבות סיום העבודה
55.
המחלוקת ברכיב זה היא האם התובע התפטר מתפקידו כטענת הנתבעת או פוטר כטענת התובע. בנוסף טען התובע
כי אם יקבע כי
התפטר , יש לקבוע כי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963 (להלן :"חוק פיצויי פיטורים") יחול עליו כך שבכל מקרה יש לראות את הפסקת עבודתו כפיטורים אשר מזכים בפיצויי פיטורים זאת נוכח העובדה כי סיום העבודה נעשה בעקבות אי הסכמת הנתבע לשלם לתובע את התמורה לעבודתו כפי שנקבע
בדין. לטענתו, בסוף קיץ 2012 הוא פנה בדרישה לאיתן
שיבצע עבורו הפרשות לקרן פנסיה , וישלם לו את המגיע לו ע"פ החוק
ובנוסף שיתן לו את תלושי שכר שלו. בתגובה ענה לו הנתבע ש"לא מתאים לו",וש"יעלה לו יקר מדי" , וש-"אחפש לעצמי מקום עבודה אחר" . לטענתו, פירוש האמירות הוא כי הוא מפוטר ומשכך הוא זכאי לפיצויי פיטורים.
לדבריו, באותו מעמד הנתבע
הבהיר לו כי עליו לסיים את צלום האירועים שנקבעו עד תקופת החגים ואז
ילך כל אחד לדרכו(תצהיר התובע ס' 28-29). עוד טוען התובע כי הנתבע
גם סירב לתת לו מכתב הפסקת עבודה לשם קבלת דמי אבטלה.
56.
הנתבעת טוענת כי התובע תכנן את פיטוריו
על רקע פתיחת עסק עצמאי וכי הודיע על כוונתו לעשות כן לתובע במהלך חופשה משותפת שלהם בחו"ל בקיץ 2012, כאשר במקביל החל במהלכים לכונן את עסקו החדש
כבר ביולי ובאוגוסט רכש מצלמה לשם כך.
57.
נקדים ונאמר כי במחלוקת שבין הצדדים העדפנו את גרסת הנתבעת. מצאנו את גרסת התובע בענין זה מתפתלת ומתעתעת, ועל כן גם בלתי מהימנה. מצאנו מתוך הראיות כי התובע היה מעונין להביא לידי סיום עבודתו לשם פתיחת עסק חדש ועשה על מנת להביא לסיום עבודתו אצל הנתבע לשם כך. נפרט:
58.
נפתח ונאמר כי בבחינת המוטיבציה שהיתה למי מן הצדדים בהבאת יחסי העבודה לסיומם עולה בבירור כי התובע הוא זה שביקש לשנות מן המצב הקיים (לשיטתו, בה לא נתנו אמון כפי שיפורט, על מנת לקבל זכויות סוציאליות) , לשיטת הנתבעת, ביקש לשפר את תנאי שכרו. הענין שיש למי מן הצדדים בסיום היחסים מהווה אינדיקציה כשלעצמו לשאלה האם עסקינן בפיטורין או בהתפטרות. אינדיקציה לענין שהיה לנתבעת דווקא בהמשך ההתקשרות היא עדותו של מר תמיר בן ברוך שניסה, ואין חולק כי עשה כן לבקשת איתן בלבד, לתווך בין הצדדים.
59.
אשר להשתלשלות הארועים: גרסתו של התובע עברה תהפוכות תוך נסיון מתמיד "לתקן" אותה. כך: לכתחילה נטען בכתב התביעה כי בספטמבר 2012 פנה אל הנתבעת בשיחה שהובילה בסופו של דבר לפיטוריו (ס'1 +17 שם). הקושי שנוצר לתובע
עם הגרסה שבכתב התביעה, נבע מטענת הנתבעת בכתב ההגנה
כי כבר באוגוסט רכש מצלמה. על כן התקבלה גרסה מעומעמת יותר בתצהירו שם דובר
על כך שהפיטורין ארעו ב"סוף הקיץ". יוער כי בח"נ טען שהנטען בכתב התביעה "חודד" בתצהיר, אך כאמור , הפך הדבר הוא הנכון.
אלא שגרסה זו לא יכולה היתה לעמוד בח"נ ומול הראיות:
א. ב21.8.12 הודפסו תלושי השכר שר ניתנו לתובע (אין חולק על כך).
ב. התובע העיד בח"נ ,כי כשלשה שבועות קודם קבלת תלושי המשכורת הוא החל לדבר עם הנתבע על מנת לקבל את זכויותיו, תלושי משכורת, הפרשות לקרן פנסיה(עמ' 22 ש' 26- עמ' 23 ש'12).
ג. כשנשאל מתי הייתה השיחה אשר ממנה
הבין כי הוא פוטר ענה כך
:" שבועיים לפני שהייתי אצל הרואה חשבון, סוף הקיץ
"(עמ' 22 ש'21)- היינו בראשית אוגוסט- זאת בניגוד לטענה כי פוטר בסוף ספטמבר וגם בניגוד לטענה כי פוטר "בסוף הקיץ" . רק מעט קודם לכן ענה כי השיחה של הפיטורים נעשתה 10 ימים קודם קבלת התלושים (עמ' 21 ש' 24).
אם כן, גרסת התובע באשר למועד הפיטורין אינה יכולה לעמוד והיא נסתרת מתוך דבריו שלו.
למעשה ניכרים דברי אמת, והגרסה המקורית שדברה על סיום עבודה בספטמבר (בצירוף עדות איתן כי הודיע על כוונה זו קודם לכן) מתיישבת היטב עם יתר הראיות.
60.
מנגד – גרסתו של איתן באשר לנסיבות סיום העבודה לא הופרכה .
61.
הפעולות בהן נקט התובע
עובר לספטמבר מצביעות על תכנון לסיים עבודתו :
א. התובע הודה כי קנה מצלמה כבר ב16.8.12.
ב.. ביום 23.8.12 נרשם התובע כעוסק מורשה ברישומי מע"מ. תעודת עוסק מורשה
הונפקה לתובע ביום5.9.12 16). כשנשאל התובע בחקירתו מתי פתח את התיק במשרדי המע"מ, ענה
שבתחילת ספטמבר (עמ' 25 ש' 1-4)- אך ברור כי פעל לשם פתיחת התיק כבר באוגוסט.
ג. כשנשאל מתי פנה לעו"ד בתחילה ענה ,בחודש אוקטובר(עמ' 22 ש' 14-17). אך כשנשאל האם הפנייה לעו"ד נעשתה לפני פתיחת תיק מע"מ או לאחר מכן, ענה כי אינו זוכר(עמ' 26 ש'13-14). גרסה זו של
התובע היתה לא נכונה בעליל, שכן בסמוך לדברים אלה ממש טען כי הטעם שבגינו פנה לעו"ד היה מחלה ממנה סבל ושלשם כך ביקש תלושים מהנתבעת בעצת בא כוחו (עמ' 22 ש' 10-15). כאמור התלושים הונפקו ב21.8.12 ואם כן
בהכרח הפניה לעו"ד נעשתה קודם לכן, וכך גם , לטעמנו , התכנון לסיום העבודה.
ד. התובע עבד בפועל כעצמאי כבר בחודש 10/12- דבר שיכול להתיישב עם תכנון מראש בלבד. (התובע לא פנה לחפש עבודה).
62.
אם לא די בכל אלה, הרי שגם גרסאותיו של התובע באשר לבסיס המחלוקת אשר מנע המשך יחסי העבודה בין הצדדים השתנו מעת לעת. (ועל מנת לצמצם נפנה לפרק הרלבנטי בסכומי הנתבעת ובאופן ספציפי לסעיפים 63-64 שם). התובע עצמו העיד כי אותה שיחה שבה טוען כי פוטר לא מנעה המשך העסקתו בפועל לו היה מעונין בכך וכלשונו (עמ' 24 ש' 25-28):
ש. האם המשך העובדה באותם תנאים הייתה אפשרית או לא?
ב"כ התובע : אני מתנגד. יש לי קושי עצום עם זה שרומסים זכויות עבודה, זו עבירה על החוק.
ת. טכנית ? אם לא הייתי פונה לפני כן ומציג לו את מה שאני רוצה והיה את כל הבלאגן , כן אבל קרה מה שקרה אז לא."
63.
מסקנת הדברים היא כי התובע התפטר. לענין זה נדגיש- כאמור לכתחילה טען התובע כי הארועים שבהם נאמר לו
שיחפש עבודה אחר משמעה פיטורין ולחלופין נסיבה המזכה בהתפטרות בדין מפוטר. בטרם נתיחס לגוף טענה זו נבהיר , כי בעדותו זנח התובע לחלוטין את טענת ההתפטרות והבהיר כי הדברים שלדבריו נאמרו לו היוו- וכך אף הוא הבין אותם- פיטורין בלבד
(ע' 23). אם כן למעשה זוקקה בחקירתו הנגדית גרסתו העובדתית האחת של התובע, לפיה פוטר מעבודתו. (גרסה שדחינו כאמור). וידויק- העובדה שלפי הבנת התובע את מצב הדברים (שבו נאמרו לו לדבריו המלים דלעיל) היתה הפסקת עבודתו,
היא עצמה הופכת את טענת הפיטורין לטענה עובדתית ולא משפטית בלבד. על כן אין לקבל סברתו כי היה יכול במקביל לכך להעלות, כפי שעשה, טענה עובדתית חלופית של התפטרות. אין עסקינן בשני ניתוחים משפטיים שונים אפשריים למצב עובדתי אחד, שכן אין לבסס טענה (משפטית, להתפטרות בדין מפוטר) כי בנסיבות שנוצרו לא היה צריך להמשיך לעבוד, שהרי הוא עצמו טען שלא זאת
אשר קרה.
64.


מעבר לקביעותינו דלעיל ועל מנת להסיר ספק נבהיר כי גם לו היינו סבורים כי עסקינן
בהתפטרות בגדר סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, היינו כזו שהיא בדין מפוטר- הרי שהתובע לא שכנע כי קיים התנאים הקבועים בפסיקה להכרה בזכאותו לפיצוים בנסיבות אלה :
"
כבר נפסק, כי עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, צריך לעמוד בשלושה תנאים: ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או "נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו"; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון
."

(עע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי נ' טכנובר בע"מ ההדגשות הוספו)
.

גם אם נקבל כי נפלו פגמם חמורים בתנאי העסקת התובע, שבגינם יכול היה לפנות לנתבעת, להתריע ולעמוד על זכויותיו, הרי
שמצאנו כי התובע לא ביקש לפעול כך. התובע לא כתב דבר (אף שעולה מהאמור לעיל כי היה מיוצג), ולא התריע בדבר דרישותיו כתנאי
להמשך העסקתו. כן לא שכנע כאמור כי סיום העבודה היה על רקע זה
.
לענין זה נוסיף:
אנו דוחים טענת התובע כי בנסיבות הענין לא היה מקום ליתן התראה
(בהתאם לפסיקה לפיה כאשר ברור כי התראה לא תועיל, אין צורך בה)- לא האמנו לתובע בטענתו כאילו פנה לשיפור התנאים וקיבל תשובה שלילית. העדפנו את גרסת הנתבע בתצהירו לפיה, בשל יזמת התובע, נבחנו בין הצדדים מנגנונים חדשים להתקשרות –להבדיל מטענות על פגיעה בזכויות התובע כעובד


אלא שהצדדים לא
הגיעו לכלל הסכמה(ור' לענין ס' 41-42 לתצהיר הנתבע).
נוכח הסתירות בגרסת התובע באשר למועד פגישתו עם עו"ד וטעמיה, איננו מקבלים גם הטענה כי לפתע החל התובע להתקומם על תנאי העסקתו (שלעיל כאמור מצאנו כי חלקם פגומים ביותר) וכי כביכול נוכח סירוב הנתבעת להתאים עצמה לדרישותיו הסתיימה ההעסקה. הנופך המשפטי שנועד להקנות זכאות לפיצויי פיטורין, הוסף לטעמנו בדיעבד, לאחר שהתובע כבר תכנן והסדיר סיום העסקתו.
65.
העולה מן המקובץ בראש פרק זה- דוחים אנו את טענת התובע כי פוטר, ואף את הטענה כי התפטר בדין מפוטר. שוכנענו כי התובע התפטר משיקוליו ובנסיבות בהן רצה לשפר את תנאי העסקתו (ולא- להבטיח זכויותיו על פיהן).
66.
בסכומיו העלה התובע לראשונה טענה לפיה זכאי באופן חלופי לשווי הפרשות לקופת פנסיה ברכיב פיצויים. משטענה זו הועלתה לראשונה רק בשלב מאוחר זה – לא תידון.

פיצויי פיטורין, פיצווי בגין פיטורים שלא כדין, אי עריכת שימוע
67.
משקבענו
כי התובע התפטר על דעת עצמו אין הוא זכאי לפיצויי פיטורין, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, ובשל אי עריכת שימוע . דין טענות אלו להידחות.

טענות קיזוז
67.
לטענת הנתבעת, בשנת 2008
רכשה לתובע מכשיר נייד מחברת פלאפון וזאת בעקבות בקשתו של התובע אשר התחייב כי הוא ישלם את העלות ע"י פריסה של 36 חודשים. לטענתה, בפועל, לאחר 6 חודשים
הפסיק לפרוע חובו ונותרה יתרה בסך 9,492 ₪.
יוער כי טענה בנדון הועלתה לראשונה ע"י הנתבעים בכתב ההגנה , למרות התכתבות שקדמה לתביעה בין ב"כ הצדדים (ר' עדות הנתבע עמ 36 ש' 15-29).
התובע בסעיף 34 לתצהירו מאשר קניית המכשיר הניד ,אלא שטוען שנקנה לצרכי עבודה (לשם קיומו של קשר ישיר עם איתן כששהה בחו"ל), ועל כן לא התחיב לשלם בגינו, ועם סיום יחסי העבודה, השיב אותו לנתבעת. לטענתו לראשונה שמע על טענות הנתבעת בענין זה רק במסגרת ההליך המשפטי. הנתבעת לא התיחסה לטענה זו.
68.
הנתבעת לא צרפה כל מסמך התומך בגרסתה וכפי שהעיד הנתבע בחקירתו (עמ' 36 ש'9-13) :
ש. יש לך הסכם בכתב עם התובע שבו הוא התחייב לך את הסכומים על מכשיר הפלאפון. ת. בעל פה
ש. יש דרישה כתובה שבה השבת ממנו להשיב תשלום על הפלאפון, כן או לא.
ת. בכתב לא. לא הייתי צריך דברים כתובים עם התובע.
ש. אז אין. "
לא זו אף זו, בפועל לא לא נחקר התובע בסוגיות אלה על גרסתו לפיה כלל לא התחייב בתשלום ו/או באשר לטענה כי שילם חלק מעלות הטלפון.
בנסיבות אלה, לטעמנו, לא עשתה הנתבעת די כדי להוכיח טענותיה והן נדחות.

חיוב הנתבע
בסכומים בהם חויבה הנתבעת
69.
לטענת התובע, זכויותיו על פי כתב התביעה , קמות לו הן כלפי הנתבעת שהיא מעסיקתו באופן פורמלי והן כלפי הנתבע
שאין חולק כי הוא מנהלה ובעל המניות היחיד בה. למעשה טוען הן להרמת מסך ההתאגדות והן כי עסקינן במעסיקים במשותף. לטענתו השתמש איתן בנתבעת
לרעה, כדי להתחמק מתשלום חובותיו לתובע תוך כדי
הפרה של חוקי משפט העבודה המגן, כגון באי נתינת תלושי משכורת, אי ניהול פנקס שכר/פנקס חופשה , אי ביצוע הפרשות לפנסיה . בנוסף לא שולמו החובות הבסיסים של הנתבעת
לרשם החברות מה שגרם לכך כי החברה הוגדרה כ-"חברה מפרה חוק". לטענתו, היות ומדובר בהתנהלות של שנים שבה הנתבע
מקפח את זכויות העובד נכון יהיה לקבוע כי איתן הוא המעסיק הישיר של התובע יחד עם הנתבעת.
עוד ציין
כי הנתבע העביר נכסיו לעסק של שיר
כאשר הנתבעת נכנסה לחובות . (עמ' 36 ש' 23-27), והיא הפסיקה פעילותה ולמעשה כיום לא נותר הימנה
דבר ואפילו לא מקום להמציא את כתבי הטענות.
אם כן, התובע טוען כי איתן אחראי לתשלום זכויותיו בין כמעסיק בעצמו (ישירות) ובין מכח הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת.
מעסיקים במשותף – האמנם?
70.
לא מצאנו ממש בטענה כי עסקינן במעסיק במשותף. אין חולק כי העסק היה שייך לנתבעת, הופעל על ידה והיא זו שעמדה מול צדדים שלישיים- לקוחות וספקים (ר' לענין זה תלושי השכר, וכן קבלות של הנתבעת נספחים ה' ו' לתצהיר איתן, וכן העובדה כי עדות הנתבעים העידו כי
היו מועסקות בנתבעת). אף אנו קבענו לעיל כי תלושי השכר (שלא מצאנו כי הונפקו רק בדיעבד כנטען) הונפקו ע"י הנתבעת.
העובדה שלחברה היו אורגנים שפעלו בשמה (במקרה זה הנתבע ) היא
בגדר המובן מאליו. שהרי בהכרח חברה פועלת באמצעות אורגנים שלה ור' לענין זה פסק דינו של ביה"ד הארצי בענין אטורה
(בר"ע 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ- יורם שיטרית) שם נקבע:"
תאגיד פועל תמיד באמצעות אורגניו

. לפיכך, העובדה שבוסקולו הוא זה שסיכם עם שטרית את תנאי העסקתו וקבע את שיעור שכרו, הוא זה שאישר מידי חודש את השכר לתשלום, והוא זה שפיקח על עבודתו של שטרית אינה הופכת אותו למעסיק במשותף.
"
גם העובדה שהתובע היה הדמות הפעילה וכך גם
העובדה שהקשרים האישיים שהיו לנתבע עם התובע הביאוהו לעבודה אין די בהן כדי להכיר בכך שמדובר
במעסיק במשותף. העובדה
ששולם לתובע , כטענתו גם במזומן ,אף בה אין כדי להצביע על העסקה ע"י איתן אישית באופן ישיר.
לא שוכנענו איפה כי הנתבע היה מעסיקו הישיר של התובע בין ביחד עם הנתבעת ובין לבדו.

האם יש בנסיבות הענין מקום להרמת מסך ההתאגדות?
71.
מצאנו לעיל
כי התנהלות הנתבעת כלפי התובע כעובד לקתה בהפרה
משמעותית של זכויותיו הקוגנטיות השונות- הן לענין תלושי השכר, הן לענין העדר הפרשות פנסיוניות והמנעות מתשלום כל זכות שוטפת לה זכאי עובד, למעט תשלום השכר. אלא שבכך לא די כדי להצדיק הרמת מסך ההתאגדות.
72.
נקודת המוצא
לבחינת סוגיה זו, היא הכלל לפיו יש לתת תוקף לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עקרון זה הינו עקרון יסוד בדיני התאגידים. החריג לכך, בדמות הרמת המסך, נועד למקרים חריגים ויוצאי דופן. כפי שהוגדרו בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, שלשונו :
"(א)(1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה."
בהקשר של דיני עבודה, ניתן בפסיקה מעמד מיוחד לעובדי החברה. נקבע כי מדובר בנושה מסוג
מיוחד אשר החברה נושאת כלפיו באחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת. זאת, מכוח חובת תום הלב המוגברת הקיימת ביחסי העבודה ( עע 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) – אילת בע"מ ואח'
(7.12.2002)). בכך הורחבה גדר הנסיבות בהן תבוצע הרמת מסך, תוך שקילת עקרון תום הלב במקרים המתאימים.
73.
בעניננו, לא מצאנו כי בזמן אמת, תוך כדי עבודה, התנהל הנתבע תוך שמוש בחוסר תום לב בנתבעת, לשם התחמקות מחובותיו כלפי התובע, אף שכאמור אלה הופרו באופן ברור. מצאנו כי התנהלות הנתבעת נבעה מכשלים בתפיסת חובותיה והושפעה מהרקע של היחסים המיוחדים בין התובע לנתבע. ראיה לדבר היא כי אין טענה בפי התובע שבמשך שנים לא שולמו לו הסכומים שעליהם הסכימו הצדדים.
74.
אלא שהתובע הצליח להראות כי חל שינוי בהתנהלות הנתבעת, וכאשר נוצר מצב בו היא חבה בחובות כלפי עובדיו ו/או חוששת מחוב צפוי לעובדיה, פעל על מנת להבריח נכסי הנתבעת, הכל כפי שיתואר להלן: הובהר לנו כי החל מינואר 2014, (עמ' 29 ש' 11) כשלשה חודשים מיום הגשת כתב התביעה
דכאן (ולאחר שהתכתבות מטעם התובע החלה עוד בחודש פברואר 2013 -נספח ד' לכתב תביעה) נסגרה פעילות
החברה. עסק אחר בשם "אמורה" החל לפעול במקום זאת.
בעליה הפורמליים של העסק היא שיר


אלא שמתוך הראיות עלה שבפועל
הוא הוקם,
מנוהל עסקית, ומקורות המימון שלו הם איתן עצמו.
יפורט:
75.
הנתבע צרף
כנספח י"ד לתצהירו, את הסכם הרכישה של
הסלון
ע"י אמורה כך נקבע בהסכם:

"
הואיל ואיתן צדוק
, מספר ת.ז 0546422306 בעליו של תאגיד :"הינומה המרכז לכלה בע"מ" ... והואיל ושיר צדוק... מעוניינת לרכוש הפעילות העסקית של חברת "הינומה המרכז לכלה בע"מ"
נפגשו הצדדים ביום 27.2.14 וסיכמו ביניהם את התנאים הבאים:
- כל הפעילות העסקית של חברת "הינומה המרכז לכלה בע"מ " ...תועבר לגברת שיר צדוק... החל מיום 27.2.14.
–בתמורה תעביר גברת שיר צדוק להינומה בע"מ סכום של 118,000 ₪ כולל מע"מ עד ליום 27.2.14. –הסכום הנ"ל כולל ליווי עסקי ומקצועי אשר יינתן על ידי מר איתן צדוק
לגברת שיר צדוק עד אשר יסכימו הצדדים כי גברת שיר צדוק בשלה להמשיך ולנהל את העסק בכוחות עצמה.
על כן באנו על החתום: הינומה המרכז לכלה בע"מ- המוכרת.
שיר צדוק ...- הקונה"
על פי הסכם זה, שיר קנתה מידי הנתבעת את העסק.
יוער כי שיר ניסתה בעדותה לצמצם את המשמעות שיש להסכם (ולטעמנו , על מנת לצמצם הרושם הברור של העברתו מידי הנתבעת) וטענה: (עמ' 68 ש' 6-7):
" ת. אני לא לקחתי את העסק על עצמי. אני פתחתי עסק חדש ולקחתי את הציוד של העסק. מכונות תפירה, מצלמות. על זה שילמתי לו גם כסף
."
דברים אלה אינם מתיישבים עם הוראותיו הברורות של ההסכם, ואף לא עם יתר הממצאים שהובררו כדלהלן.
77.
אף שלכאורה עסקינן ברכישה של פעילות עסקית ע"י שיר, הרי שהובהר כי המקור למימון ה"רכישה" היה (לכאורה) הלוואה של אמו של איתן וסבתה של שיר שמשום מה בחרה לתת ההלוואה דווקא לשיר ובפועל שילמה לכיסוי חובות הנתבעת לבנקים . כשנחקרה שיר על העסקה העידה (עמ' 67 ש' 8-14) :
ש. את קיבלת הלווה מסבתא שלך של כמעט 600 אלף ₪.
ת. כן.
ש. מתוך הסכום הזה כמעט חצי מיליון שקלים הועבר להחזרה של הלוואות לבנקים.
ת. נכון.
ש. נניח שאני יזם . אני מלווה 600 אלף ₪ , ואני נותן מתוך זה חצי מיליון לסגור הלוואות של מישהו אחר.
ת .זה לא בן אדם אחר, זה אבא שלי. חלק מהסכום כבר קיבלתי".


מתוך דבריה ניכר כי העסקה נעשתה באופן מלאכותי, וכדי להרחיק נושים- המתנה שבאופן טבעי אמו של הנתבע תיתן לו, ניתנה משום מה לנכדה- שיר, וזאת רק על מנת שתעביר אותה בעצמה לידי אביה כיון שהוא "
לא בן אדם אחר ,זה אבא שלי
". עסקה בלתי מסתברת שכזו יכולה היתה להתרחש רק בין איתן לבתו. העסקה
נעשתה אך ורק כדי שהנתבע יוכל להמשיך לעבוד בתחום בכסות אחרת . (יוער כי הטענה להחזר ההלוואה ע"י איתן לשיר שהועלתה בח"נ, נטענה בעלמא ולא גובתה בדבר. לא נתנו בכך כל אמון.)
69.
לטענת הנתבע
(ס' 64 לתצהירו) רצה למכור את העסק כיוון שהעבודה בתחום שוחקת והוא חיפש כיוונים אחרים. לא נתנו אמון בגרסה זו שנסתרה בראיות אחרות המעידות על כך שהוא הרוח החיה ב"אמורה" ובכללן:
א. הוא עצמו העיד (ס' 68 שם)כי הוא ממשיך באותה עבודה בחברה של בתו
תמורת תשלום של 6000 ₪ בחודש .
ב. התובע המציא את
ת/2 שהוא שיק
(מחודש 9/14) של "אמורה" שעליו חתום איתן עצמו אשר בעצמו אישר (שם) כי הוא מורשה חתימה בחשבון הבנק של העסק. ויוער, גם בזמן עדותה של שיר, בשנת 2017, כעולה מעדותה (ע' 68 ש8 ואילך) , איתן עודנו מורשה חתימה. בכך יש כדי ללמד שאת עסקה של שיר מפעיל בפועל ולו
פיננסית איתן עצמו.
טענתה של שיר כי זאת נעשה כי בתחילת דרכה היתה "חדשה" בעסק, לא זו בלבד שנסתרת מן העולה מן העדות כדלעיל, אלא שהיא היא הנותנת , כי העברת העסק לשיר לא היתה בעלת הגיון עסקי כלשהו, למעט הוצאת הנכס מתוך נכסי הנתבעת.
ג. מתוך עדותו של מר טברסקי
(שעשה הרבה על מנת להמנע מעדות- ולכך התיחס בית הדין בהחלטות ביניים) ,עלה בבירור כי לא רק הפן הפיננסי של העסק ממשיך להתנהל ע"י הנתבע אלא גם הפן המקצועי ולמעשה העסק כולו, כך שגם לאחר שהנתבעת חדלה מלהיות פעילה , ומאידך "אמורה" היא שפעילה , ברור שהקשר שאותו הוא פוחד לאבד הוא
הקשר עם הנתבע (ולא עם העסק של שיר) וכך מעיד בשנת 2016שנתים וחצי לאחר שלטענתו של איתן לא רצה לעסוק בתחום, (עמ' 45 ש' 7-11):"

ש. בעמ' 2 כתבת שאם תגיע לעדות זה יכעיס את הנתבע ויגרום לו להפסיק לתת לך עבודות ויגרום נזק. מה שכתבת נכון?
ת. כן.
ש. אני מבין שאתה במו"מ עם הנתבע 2 שאתה תעשה את עריכת כל האירועים שלו בעתיד.
ת. כן."
על כן ברור כי בפועל הנתבע לא פרש מניהול עסקי הסלון ,אלא פשוט העביר אותם באופן פורמלי בלבד לשיר אך הוא ממשיך לנהלו ביד רמה.
70.

עוד הוברר כי עם הפסקת פעילותה של הנתבעת בהפעלת הסלון, עברה כל הפעילות- לקוחות, עובדים וכיו"ב- לאמורה ובכלל זה
:
א. העיד התובע ועדותו לא הוכחשה(ואף אושרה –ס' 66 לתצהיר איתן) כי מספרי הטלפון של הנתבעת הועברו לאמורה (נספח ד'1 לתצהיר התובע.)
ב.
על חלון
הסלון הסגור של הנתבעת
הושם שלט
"עברנו" שמסביר שהעסק עבר מכתובתו ל"אמורה" .ר' מוצג ת/1 וכן הודאה
של הנתבע בעמ'29 ש'12-17).
ג. עובדות הנתבעת עברו לעבוד

בעסק החדש באותו תפקיד בדיוק. כך מאשרת סיבוני(עמ' 80 ש' 26 -עמ' 81 ש' 7) וכן מוסרי (74 ש'14-18):

ש. את התחלת לעבוד בשנת 2008?
ת. כן.
ש.ת. אני עובדת כתופרת. היום זה בדרך בית לחם.
ש.ת. אני תופרת שמלות כלה. עברתי מרחוב בצלאל לרחוב דרך בית לחם אחרי פסח 2013 אני חושבת. פסח הקרוב זה יהיה שלוש שנים."
סיבוני אף העידה כי לא קיבלה פיצויי פיטורים(עמ' 75 ש'5-6)
:"

ש. כשאת עברת לדרך בית לחם, שילמו לך פיצויי פיטורים.ת. לא וגם לא דרשתי."

היינו אף הנתבעת ועובדיה לא ראו בשינוי משום חלופי מעסיקים.
ד. הנתבעת חדלה מלפעול ולא השאירה כל
כתובת אחרת מעבר לכתובת המקורית שלה שאין חולק כי אין בה כיום דבר (עמ' 29 ש.11) .
71.
עוד התברר כי הנתבעת לא פורעת חובות
לעובדת האחרת- גם כשהוברר שבידיה

פסק דין
חלוט. לענין זה הפנה התובע
לתיק עע 54825-05-11 הינומה המרכז לכלה וליופי נשי בע"מ- נטליה סריבריאניקוב. כשבעמ' 28 ש' 18-24 הנתבע מודה
כי הליך הערעור נמחק/נדחה.
72.
בענין סטרוגו
(ע"ע 185/08 אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ ואח' נ' דליה ברגר(14.10.09)
נדונה סיטואציה דומה ושם נאמר :

"

אנו סבורים כי בנסיבות אלה, מהלך של הקמה וניהול עסק הממשיך – ולו חלקית – את פעילות החברה, היה למעשה מהלך שרוקן את החברה מנכסיה – תיקי הביטוח. התנהלות מסוג זה מצדיקה אף היא את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיוב המערערים באופן אישי בחיובי החברה כלפי המשיבה. מצב זה דומה למקרה בו בעלי מניות של חברה המצויה בקשיים כלכליים ועומדת בפני
תביעה מצד מי מעובדיה, מקימים חברה חדשה ומעבירים אליה את פעילותה של החברה המצויה בקשיים, מצב המצדיק הרמת מסך על פי הפסיקה [ראו לעניין זה ע"ע 1138/04 אהרון מאיר – שחר ידגר (לא פורסם, 7.11.05)]. נציין כי אין נפקא מינא אם הדבר נעשה בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח נכסים או להונות את נושי החברה.
"
יפים הדברים לעניננו ככפפה ליד.
73.
הנתבע אמנם העיד את מר יאיר יזדי
שציין כי הנתבע הציע לו לקנות את הנתבעת אך הוא דחה את ההצעה כיוון שהנתבעת הייתה במצוקה כלכלית.(עמ' 43 ש' 21-עמ' 44 ש'8). גם אם יצר הנתבע שיחה מעין זו, הרי שהובהר כי לא הבשילה לדבר ואין לדעת מה היה קורה לו יכול היה מר יזדי לרכוש העסק (ושמא לכתחילה הוצע לו הדבר כיון שהיה צפי שיסרב?). אל מול הצעה היולית שלא חרגה מעבר לשיחה,
יש לפנינו נתונים בפועל המצביעים על הברחת נכסי הנתבעת ע"י הנתבע לעסק שהוא עדין מנהל, באמצעות שיר- אשת הקש.
74.
בנסיבות אלה יש מקום להרים את מסך ההתאגדות ולהטיל אחריות אישית על הנתבע לחובות הנתבעת שקבענום לעיל,
ואשר ברור כי הנתבע עשה- בסמיכות למועדים הרלבנטיים- על מנת שלא יוכל התובע (ויתכן גם עובדת אחרת) לגבותם מתוך הנתבעת.

.

סוף דבר
:
על
הנתבעים ביחד ולחוד לשלם
לתובע את הסכומים הבאים:


בגין שעות נוספות סך של 36,625

₪.
בגין אי מתן תלושי שכר סך של 8,000 ₪
בגין אי מתן הודעה לעובד סך של 6,000 ₪
בגין דמי חופשה סך של 23,400 ₪
בגין דמי הבראה סך של 2,308 ₪
בגין אי הפרשות לפנסיה סך של 8,469.3 ₪.

בנסיבות הענין וגם בשים לב להתנהלות הנתבע אשר העלים מידע מבית הדין,
הכל כפי שנדון בהחלטות במהלך הדיון, ישלמו הנתבעים לתובע גם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של
12,000 ₪ (כולל מע"מ).

ניתן היום, כ"ג טבת תשע"ט, (31 דצמבר 2018
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.














דרורה נבון, עובדים

שרה ברוינר ישרזדה
, שופטת

יצחק אופנהיים, מעסיקים














סעש בית דין אזורי לעבודה 33524-09/13 אורי חזות נ' איתן צדוק, הינומה המרכז לכלה וליופי הנשי בע"מ (פורסם ב-ֽ 31/12/2018)