פסקי דין על ולדימיר זטולובסקי |

7066/04 עפ     30/11/2005




עפ 7066/04 ולדימיר זטולובסקי נ' מדינת ישראל






ולדימיר זטולובסקי

המערער:

נ. בונדר

ע"י ב"כ עוה"ד
נ ג ד
מדינת ישראל

המשיבה:

א. אדם מטעם פמ"ד

ע"י ב"כ עוה"ד

מהות הערעור: ערעור על

פסק דין
של בית משפט השלום בקרית גת (כב' השופטת ר. ברקאי) בת.פ. 1920/03

פסק דין
השופט נ. הנדל
:
1. לאחר שמיעת ראיות הורשע המערער בכתב אישום שמכיל 21 אישומים. הכרעת הדין קבעה את אשמת המערער בביצוע שתי עבירות של קשירת קשר להונות את הציבור, חמש-עשרה עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, שלוש עבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר בנסיבות מחמירות, עבירה של הדחה בחקירה, חמש עבירות של התיימרות כבעל סמכות, ארבע עבירות של סיוע לשהייה בישראל שלא כדין ועבירה של החזקת מכשירים לעשיית חותמים. על המערער נגזר עונש מאסר בפועל למשך שלוש שנים והופעל נגדו מאסר בפועל לתקופה של שנה, באופן מצטבר - כך שעליו לרצות עונש מאסר בפועל למשך ארבע שנים, כן נגזר עליו מאסר על תנאי למשך שנה, לבל יעבור כל עבירה בה הורשע במשך תקופה של שלוש שנים מיום שחרורו, וקנס בסך 30,000 ש"ח או שלושה חודשי מאסר תמורתו. הערעור מופנה כלפי שני חלקי פסק הדין של בית משפט קמא.

מעשי המערער השתרעו על תקופה של כחמש שנים. העבירות בוצעו בשני שלבים. בשלב הראשון המערער שיווק ומכר דרכונים של ארגון w.s.a.. בשלב השני הנפיק דרכונים של "מדינת מלכיצדק", והציג עצמו בתור קונסול של המדינה. דרכון w.s.a מופק על ידי ארגון הפועל למען זכויות אדם. באמצעות דרכון w.s.a ניתן לדרוש שזכויות אדם יכובדו וימומשו, אך אין לדרכון נפקות מדינתית. אולם, המערער העמיד מצג שווא לפיו הדרכון מהווה מסמך זיהוי שמאפשר ביצוע פעולות שונות, ומעניק לבעליו זכויות כגון שהייה חוקית בארץ. מדינת מלכיצדק הינה מדינה וירטואלית. היא קיימת בדמיון של מספר אנשים אך טרם מצאה דריכת רגל על כדור הארץ. לקוחות המערער, אשר מסרו לו תמורה כספית עבור שירותיו, הינם עולים חדשים קשי יום ושוהים בלתי חוקיים.

פסק הדין נשוא הערעור מנומק ומפורט. בית משפט קמא התמודד בכשרון רב עם סוגיות עובדתיות ומשפטיות. הכלל של אי התערבות ערכאת ערעור במימצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה המבררת, יפה לענייננו. הסניגור המלומד לא קימץ ידו והעלה שלל טענות משפטיות נגד הכרעת הדין. החוט המקשר את טענותיו בערעור זה הוא שלנוכח הראיות שהוצגו, הראיות שלא הוצגו ומרכיבי סעיפים שונים בכתב האישום טעה בית משפט קמא באשר להרשעת המערער בחלק מהאישומים. טענותיו של הסניגור יוצגו עתה בצורה פרטנית.

2. הסניגור מלין כנגד החלטת בית משפט השלום להרשיע את המערער, בעניינם של שבעה מתלוננים, בעבירות של קבלת דבר במרמה. זאת מן הטעם שמתלוננים אלו לא העידו במשפט. אישומים אלה מתייחסים להטבות כספיות שקיבל המערער בגין מכירת דרכוני w.s.a. הסניגור סבור שללא עדות המתלוננים התשתית הראייתית לוקה בחסר. בכדי להשיב על טענה זו הייתי מפנה את הסניגור לדברי מרשו. הווה אומר, העדר עדות של מתלונן אכן חסר הוא, אך ניתן לרפאו על ידי הודאת נאשם במהלך עדותו או בהודאה בעובדות מסוימות בשלב המענה לכתב האישום. במספר הזדמנויות תיאר המערער אילו טובות הנאה הבטיח לרוכשי הדרכון. הוא העיד על אמרותיו המפורשות והסבריו למתלוננים - גם אלה שלא העידו, מה ירוויחו כתוצאה מקניית הדרכון. התובע ציטט מדברי בא כוח המערער לפיהם מרשו "מודה בהנפקת הדרכונים והמסמכים כמפורט באישומים... הוא טוען כי את הדברים עשה מכוח סמכות שהיתה נתונה לו כדיפלומט - כקונסול של מדינת דומיניון של מלכיצדק...". יחד עם זאת, יש לבדוק האם בעדות המערער יש התייחסות לכל אחד מהמתלוננים בנפרד, שהרי אין לבסס הרשעה באישום בודד ביחס למתלונן מסוים, על סמך תיאור כללי בלבד.

בעדותו התייחס המערער למתלוננת באישום השני (ראה עמ' 326 לפרוטוקול בית משפט קמא), למתלונן באישום החמישי (ראה עמ' 327, 329), למתלונן באישום השישי (ראה עמ' 330), למתלונן באישום האחד עשר (ראה עמ' 325, 337, 338), למתלוננים באישום הארבעה-עשר (ראה עמ' 345, 347) ולמתלוננת באישום השישה-עשר (ראה עמ' 364 ,369). שונה המצב, לדעתי, לגבי המתלוננת באישום העשירי. לגביה, המערער אינו מוסר הודאה מפורשת, והמדינה התייחסה למוצגים שכוללים את צילום תעודת הזהות של המתלוננת אשר היה ברשות המערער. לא הייתי מסתפק בכך כהוכחה לביצוע העבירות הנדונות. בניגוד לאישומים האחרים, ההוכחה הנדרשת בפלילים לא הוצגה ביחס לאישום זה. משכך, הייתי מציע שלא לקבל את טענת הסניגור בנדון, פרט לאישום העשירי שלגביו הייתי מציע לזכות את המערער מחמת חסר בהוכחה.

3. המערער טוען שלא קיבל דבר במרמה מפני שהוא הציע יעוץ בענייני הגירה תמורת תשלום, ואכן נתן יעוץ כזה ללקוחותיו. הוא סבור כי צבר ניסיון רב בתחום ההגירה, ולכן אין כאן מרמה אלא עסקה של מתן שירותים תמורת תשלום. טיעון זה הינו ניסיון ליצור טעות אופטית, במובן זה שהסניגור ממקד את המבט בנקודה אחת בתמונה, תוך ציפייה שנתעלם מהתמונה בכללותה. גם אם היעוץ כלל, זעיר פה זעיר שם, מידע מסייע, הרי שהוא עמד ברובו על קנה רצוץ שהנשען עליו יפול. המערער לא רק הציע יעוץ אלא גם הנפיק מסמכים שבמקרה הטוב ערכם כקליפת השום, ובמקרה הפחות טוב הם למעשה פיקטיביים.

פיקטיביות הדרכון של מדינת מלכיצדק מהווה את הבסיס לטענה אחרת של הסניגור. לדבריו הדרכון אינו זיוף כי אם חיקוי בלבד. אולם, ההגדרה של זיוף על פי סעיף 414 היא "עשיית מסמך הנחזה להיות את אשר איננו והוא עשוי להטעות". המבחן של זיוף הינו השוואת המסמך הקיים עם מה שהוא מתיימר להיות. בראייה זו ניתן להציג את המסמך כנחזה להיות דרכון חוקי של מדינה, ולא הוא. המסמך ודאי מטעה, ומטרתו להטעות. מבחינת התכלית שעומדת ביסוד עבירת הזיוף מתקשה אני לאמץ את אבחנת הסניגור. נהפוך הוא. מכירת דרכון של מדינה שאינה קיימת מחמיר את מימד הפליליות שבזיוף.

בדומה אני מסתייג גם מטענת הסניגור בקשר להרשעת מרשו, המבוססת על התרשמות בית משפט קמא, בעבירה של התיימרות כבעל סמכות, לפי סעיף 282(3) לחוק העונשין. נטען שלא ניתן להרשיע את המערער בעבירה של התיימרות כבעל סמכות כקונסול שכן הסעיף דורש התחזות למי שמוסמך על פי דין. אולם אין כל דין שמסמיך קונסול של מדינת מלכיצדק, כך שהוא לא התחזה. ושוב, ההעדר של תשתית נורמטיבית - קיומה של מדינה מסמיכה ודין מסמיך - פועל לטובת המערער, אליבא דסניגור. בפועל ההפך הוא הנכון. במדרג העבירה הנדונה העבירה שעבר המערער מצויה ברובד עמוק יותר: העבירה נובעת לא רק מכך שהעבריין אינו מוסמך, אלא אף מפני שאין גורם מסמיך. כבר בראשית ההיסטוריה המשפטית של מדינת ישראל
נקבע לגבי עבירות מסוג זה, כי הן מתייחסות ל"בני אדם הנוטלים לעצמם שררה ורוכשים בכך שלא כדין את אמונתו של הציבור" (ראה ע"פ 51/49, אפלבאום נ' מדינת ישראל
, פ"ד ב, 963, וספרו של כב' השופט קדמי, על הדין בפלילים, חלק שני עמ' 936, מהודרה מעודכנת, תשנ"ה-1995). האינטרס המוגן הינו הפגיעה באמון הציבור ולאו דווקא הפגיעה בגורם המסמיך.

4. הסניגוריה סבורה שהעבירה של מכשיר לעשיית חותמים לפי סעיף 488 לחוק העונשין מטרתה להגן על האינטרס הישראלי ולא על אינטרסים של מדינות זרות. אולם, אינני סבור שבסעיף זה יש להעדיף את הפרשנות הפרטיקולרית על פני הפרשנות האוניברסלית. ב

פסק דין
קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל
, כב' השופט קדמי מתייחס לכך שבעבירות לפי סעיפים 486 ו-487 לחוק העונשין, הנמצאים ליד הסעיף הנדון, מצא המחוקק לנכון לציין שתכולת הסעיף חלה על מדינת ישראל
או על "מדינת חוץ", ואילו הבחנה כזו לא מצויה בסעיף 488. ברם, מבהיר כב' השופט קדמי בפסק הדין האמור: "הדבר נעשה בשל כך שאותם שני סעיפים מדברים ב"בולים". אלה - כמו מטבע - "מתאפיינים" ב"השתייכות" למדינה המפיקה אותם, ועל-מנת למנוע ספקות בעניין ההגנה על בול או על מטבע זר נאמרו בעניין זה דברים מפורשים. לא כך הוא המצב לעניין "מסמך" של מדינה זרה, ודין ה"חותם" כדין "מסמך". כאן העיקר הוא ה"מסמך" או ה"חותם", כאשר השתייכותו למדינה זו או אחרת אינה מעלה ואינה מורידה" (ע"פ 3363/98, פ"ד נג(2) 479). הייתי מוסיף שההשתייכות למדינה מדומה, אף היא אינה מעלה ואינה מורידה. הסעיף מתיחס לאדם אשר "ביודעין מחזיק או מעביר או מתקין מכשיר שניתן להפיק בו הטבעה הדומה להטבעה המופקת במכשיר שעושים בו חותם המשמש לצורכי שירות ציבורי או צרכי אדם שהוסמך על פי דין להשתמש בחותם". מכאן, יש לבחון את הדמיון בין ההטבעה המדומה לבין ההטבעה כדין. בענייננו, המחשבה הפלילית והמעשה הפלילי של המערער עונים על דרישות הסעיף. הדמיון נראה לעין ומדבר בעד עצמו (וראה ת/33 - הגלופה שהוגשה כמוצג בהליך קמא).

הסניגור מלין על כך שמרשו הורשע בעבירת קשר להונות. טענתו הינה במישור העובדתי. לדעתו האישום הספציפי עמום והראיות דלות. מסכים אני שמן הראוי היה שהמדינה היתה מפרטת את התשתית העובדתית בשני הסעיפים הרלוונטיים. עם זאת אין בפני
נו מקרה בו הנאשם לא קיבל הזדמנות להתגונן כנגד פרטי האישום. בית משפט קמא הכריע את הדין באישום זה תוך התייחסות לדברי המערער ולראיות אחרות (ראה עמ' 50-51 להכרעת דינו של בית משפט קמא, וכן עמ' 298-300 לפרוטוקול קמא). עבירת הקשר הינה עבירה עצמאית, ונפרדת מעבירת ההונאה. הכרעת בית משפט קמא מבוססת על ממצאים עובדתיים. כאמור ערכאת הערעור תטה שלא להתערב בכגון דא, לא באשר לסעיף זה ולא באשר לסעיפים אחרים.

הטענה האחרונה שראויה להתייחסות עניינה הרשעת המערער בעבירה של סיוע לשהייה בישראל שלא כדין. סעיף 31 לחוק העונשין - חלק כללי, מגדיר מסייע כאדם אשר "עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". המסייע הינו צד בעבירה. הסניגור טוען שביצוע העבירה העיקרית לא הוכח. ברם, הדבר אינו נכון נוכח אמרת הנאשם (ראה עמ' 296, 337, 361 - לפרוטוקול, ותיעוד פעולות משטרתיות בדבר מעצרם של חלק מהשוהים הבלתי חוקיים בעניין זה, לרבות הוצאת צו הרחקה מהארץ). האמור מקים תשתית נסיבתית וישירה שהינה מספקת לשם הוכחת העבירה (ראה ת/36-ת/41 ועדות החוקר המשטרתי גולדשמידט, לרבות החקירה הנגדית). אף הסניגור מסכים שבעיקרון ניתן להעמיד לדין את המסייע גם אם המבצע העיקרי לא הועמד לדין.

לחילופין טוען הסניגור כי מרגע שמסר המערער את הדרכונים לשוהים הבלתי חוקיים סברו הללו שהם נמצאים בארץ כדין, או אז נעדרה מהם מחשבה פלילית. והרי, לטענתו, קיומו של רכיב זה אצל המבצע העיקרי הינו תנאי להרשעת המסייע. לביסוס עמדה זו מפנה הסניגור לספרו של פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, חלק ב, עמ' 288. לטיעון זה הייתי משיב בשלוש. ראשית, עיון בספר האמור מלמד כי ההבחנה של פרופ' פלר הינה בין עבירה של כוונה פלילית לבין עבירה של רשלנות, ומשכך, ההבחנה איננה רלוונטית לענייננו. שנית, התשתית העובדתית מלמדת שהסיוע הוענק לשוהים על ידי המערער כאשר המצאותם בארץ היתה מלווה בכוונה פלילית, ובעודם עוברים עבירה פלילית. אי לכך, אין זה המקרה לטעון שהמבצע נטול מחשבה פלילית ככלל. שלישית, תפיסת הסניגור אינה מקובלת עלי. המסייע יכול לסייע לביצוע העבירה תוך כדי רמיית המבצע העיקרי. ישנן חלופות בסעיף 31 המתייחסות לביצוע העבירה ולא למבצע העבירה. הבחנה זו מאפשרת שימת דגש במעשה הפלילי ולא בכוונה הפלילית. כלשון הסעיף: "מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה". עינינו הרואות שאמת המידה היא האם האדם סייע לעשיית העבירה גופא. המבחן הוא הקשר בין מעשי המסייע לבין ביצוע העבירה. הדוגמא של המקרה דנא ממחישה את צידוק התוצאה לפיה המערער יורשע בעבירת סיוע. בקונסטרוקציה העובדתית שנקבעה, המערער רימה את השוהים הבלתי חוקיים וגרם להם להמשיך לשהות בארץ באופן בלתי חוקי. נוכח זאת אינני סבור שיהא נכון לפטור אותו מכל אחריות פלילית בקשר לעבירת השהייה הבלתי חוקית. התוצאה לפיה המערער הינו מבצע בצוותא אינה סבירה, שכן הוא נמצא בארץ כדין, ועל כן נראה שהרשעתו בסיוע לביצוע העבירה מתאימה לעובדות המקרה.

5. צודק הסניגור שהעונש אינו קל כשלעצמו. מעבר לכך, לפני חודשים מספר נבדק המערער על ידי פסיכיאטר של משרד הבריאות, וזאת על פי בקשת הסניגור. נקבע שהוא אחראי למעשיו ומסוגל לעמוד לדין. עם זאת מתברר שהוא "עדיין סובל ממצב פסיכוטי פעיל עם פגיעה מסוימת בבוחן המציאות", הוא מאובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית. מהצד האחר נקבע שהוא "מבין את מהות האשמה והעונש" וכי "שיפוטו החברתי שמור".

יחד עם כל זה, מעשי המערער חמורים המה. הם השתרעו על תקופה של חמש שנים, ומאופיינים בתכנון, תחכום ותעוזה. הוא איננו מכיר גבולות, תרתי משמע. הסניגור טען שהרווח הכספי שקיבל המערער אינו רב, אולם בית משפט קמא ציין שהסכום "אינו עולה על שמונים וחמישה אלף ש"ח". לדעתי, החומרה בעבירה נמדדת דרך עיני הקורבן. העולם הפך קטן יותר אך הפער בין המדינות גדל. התוצאה היא שאיפה של אנשים מסוימים לעבור ממקום מגוריהם, בו חיי היום יום קשים להם, למקום בו הם סבורים שיוכלו ללגום מחיים טובים יותר. יש ואנשים אלה נואשים ופגיעים. המערער מצא לנכון לנצל את המתלוננים תוך הצגת תוכנית גרנדיוזית. עבור אנשים מסוג זה גם סכום קטן יכול להוות נטל גדול.

עברו הפלילי של המערער מחלחל אל תוך שיקולי הענישה בתיק זה. במאי 2000 הורשע המערער בבית משפט השלום בתל-אביב בעבירה של זיוף בכוונה לקבל טובה, דובר בזיוף דרכון ותעודת זהות ישראליים, לטובת אזרח תורכיה. העבירה בוצעה בשנת 1996, וכתב האישום הוגש בשנת 1998. בין השנים 1997 ועד שנת 2002 עבר המערער את העבירות נשוא תיק זה. התובע הוסיף והדגיש כי המערער נעצר בשנת 2001 בעקבות מסכת התלונות בקשר לדרכוני w.s.a, שוחרר בערובה והמשיך בביצוע העבירות.

התקיימו מספר ישיבות בתיק זה. על אף שהמערער מרצה את עונשו מזה תקופה ארוכה, התרשמתי מכל החומר שלא עסקינן במערער שמביע חרטה או למד את לקחו. קיים חשש של ממש שבהעדר ענישה מוחשית הוא עלול לחזור על מעשיו. עולה שבמקרה זה יש צידוק להרתעה כללית כמו גם הרתעה פרטנית.

מלאכת גזירת הדין סבוכה במיוחד במקרה זה. אף ניתן לומר שהעונש שהוטל על המערער אינו חמור באופן שמצדיק התערבות על ידי ערכאת הערעור. מדובר בעבירות רבות וההחלטה להפעיל את המאסר המותנה באופן מצטבר אחוזת הגיון לנוכח הקשר בין העבירה נשוא התנאי לבין העבירות דנא. אם בכל זאת החלטתי להקל במעט, הדבר נובע ממצבו הנפשי של המערער. נדמה כי לית מאן דפליג שמחלתו גורמת לו, במובנים מסוימים, לסבול ממאסרו יותר מאשר כלל האסירים. על כן, ובהתחשב בכך שבכל מקרה עונש המאסר הינו למשך תקופה ארוכה, נראה שניתן להורות על קיצור בתקופת מאסרו, ולו במידה מועטה. כמו כן, לנוכח אורך תקופת המאסר, אינני סבור שיש מקום להשאיר את הקנס בעינו. יצויין כי לו נותב המימד הכספי של העונש למסלול פיצויי כי אז לא הייתי מתערב.

6. הייתי מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור על הכרעת הדין, למעט האישום העשירי בכתב האישום, ותחת זאת לזכותו מאישום זה, מחמת הספק. כן הייתי מציע לדחות את הערעור על העונש, פרט לכך שעונש המאסר שהוטל בתיק זה ועונש המאסר על תנאי ירוצו בחופף באופן חלקי, כך ששמונה חודשים מתוך התנאי, ולא שנת התנאי כולה, יופעלו במצטבר. אם תוצאה זו תתקבל ירצה המערער עונש מאסר בפועל של ארבעים וארבעה חודשים. כמו כן הייתי מציע להורות על ביטול הקנס.

__
נ. הנדל
- שופט

כב' הנשיא י. פלפל
:
אני מסכים.
__
י. פלפל
- נשיא
אב"ד

כב' השופטת ר. יפה כ"ץ:
אני מסכימה.


____
ר. יפה כ"ץ - שופטת


לכן הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט הנדל
.
ניתן היום כ"ח בחשוון תשס"ו (30 בנובמבר 2005) במעמד הצדדים.

ר. יפה-כ"ץ
- שופטת

נ. הנדל
- שופט

י. פלפל
- אב"ד
18
בתי המשפט
עפ 007066/04
בית משפט המחוזי באר שבע
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
30/11/2005
כב' הנשיא י. פלפל
- אב"ד
כב' השופט נ. הנדל

כב' השופטת ר. יפה-כ"ץ


בפני
:








עפ בית משפט מחוזי 7066/04 ולדימיר זטולובסקי נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 30/11/2005)