פסקי דין על עירית תל-אביב-יפו | פסקי דין על עליזה הכט | פסקי דין על דניאל הופמן |

8590-05/18 עא     27/01/2019




עא 8590-05/18 עירית תל-אביב-יפו נ' עליזה הכט, דניאל הופמן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 8590-05-18 עירית תל-אביב-יפו
נ' הכט ואח'




לפני
כבוד השופטת
אביגיל כהן


המערערת:

עירית תל-אביב-יפו
ע"י ב"כ עו"ד דוד ששון


נגד


המשיבים:

1.עליזה הכט
2.דניאל הופמן
ע"י ב"כ עו"ד משה לין




פסק דין



1.
לפני ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב – יפו (כב' השופטת איילה גזית) מיום 24.4.18 בת"א 14582-09-17 (להלן: "תיק קמא") לפיה נמחקה תביעת המערערת נגד המשיבים על הסף.
כיוון שההחלטה היא בפועל

פסק דין
, הוגש הערעור עליה בזכות.

2.
רקע עובדתי נדרש:
א)
בחודש אוגוסט 2009 נחתם הסכם שכירות למבנה ברחוב שבח 7 בתל אביב (להלן: "הנכס") בין המשיבים – בעלי הנכס (להלן גם: "בעלי הנכס") לבין השוכרת – קוויק חרוצים ניהול בע"מ (להלן: "חברת קוויק"). תקופת השכירות עפ"י ההסכם הינה
– מיום 1.8.2009 ועד ליום 31.7.11.

ב)
ביום 9.1.11 הגישו בעלי הנכס ערר על החלטת העירייה (מנהל הארנונה)
לפיה נדחתה ההשגה מטעמם בנוגע לדרישתם לבטל את חיובי הארנונה שהוטלו עליהם בגין הנכס מיום 1.9.09 עד ליום 31.3.11 (להלן: "תקופת האחזקה").






הערר התקבל ובהתאם ביטלה העירייה חיובי המשיבים בתקופת האחזקה. שם המחזיק בנכס שונה ברישומי העירייה במהלך שנת 2011 בדיעבד לחברת קוויק, עליה הושתו החיובים.

ג)
תביעת בעלי הנכס נגד השוכרים: (ת.א. 45894-02-11):
ביום 3.3.11 הגישו בעלי הנכס - המשיבים תובענה כספית לבימ"ש השלום בתל אביב – יפו נגד חברת קוויק ו -4 נתבעים נוספים שהינם בעלי מניות או מנהלים אצל חברת קוויק בסך 634,817 ₪ -
ת"א 45894-02-11.

בסעיף 16 לכתב התביעה פורט סכום התביעה כך:

"חישוב ההוצאות של התובעים עד להגשת כתב התביעה:

"א. חוב דמי שכירות עד ליום 30/01/2011
289,398 ₪
ב. חוב לעיריית תל אביב בגין ארנונה ומים
271,739 ₪
ג. תשלומי ביטוח מבנה ששילמו התובעים במקום הנתבעים
12,105 ₪
ד. חוב לחברת מי אביבים
35,408 ₪
ה. תשלום לעו"ד אביטל חן
7,540 ₪
ו. שכר טרחה והוצאות בתביעת פינוי
18,026 ₪
ז. אגרה ששולמה בתביעת פינוי
601 ₪
סה"כ
634,817 ₪".


בנוגע לחוב הארנונה נטען כי חברת קוויק לא רשמה על שמה את חשבונות הארנונה והמים וגם לא שילמה אותם (סעיף 9 לכתב התביעה).


בדיון שהתקיים ביום 19.7.11 הצדדים הסמיכו את בימ"ש השלום (כב' השופט עודד מאור) לפסוק בתובענה על דרך הפשרה, עפ"י שיקול דעתו, ללא הנמקה, בהתאם לסעיף 79 א לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") כשגבולות פסה"ד ינועו בין 150,000 ₪ ל- 300,000
₪.







ביום 27.9.11 ניתן פס"ד בתיק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט לפיו חויבו הנתבעים שם לשלם לתובעים – בעלי הנכס סך של 225,000 ₪ לשם סילוק סופי ומוחלט של התביעה.
בימ"ש קמא ציין כי לקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים והסכום שנקבע משקף את עמדת בימ"ש ביחס לטענות השונות.

ד)
תביעת העירייה נגד השוכרים (ת.א. 47232-07-14):
העירייה ומי אביבים 2010 בע"מ הגישו בחודש יולי 2014 תביעה לבימ"ש השלום בת"א – יפו
נגד חברת קוויק ושלושה נתבעים נוספים - ת"א 47232-07-14.
מדובר בתביעה שהוגשה לתשלום חובות ארנונה ומים נטענים של חברת קוויק בגין שימוש בנכס (הפעלת מועדון ריקודים)
בתקופת האחזקה.

סכום החוב הנתבע הועמד על 483,605 ₪ (נכון ליום 13.7.14).

נגד חברת קוויק ובעל מניות נוסף (נתבע 2) ניתן

פסק דין

במעמד צד אחד בהעדר כתב הגנה, על יסוד כתב התביעה.


נגד נתבעים 3
ו -4 ניתן פס"ד ביום 30.5.17 לפיו נדחתה התביעה נגדם לאחר שבימ"ש השלום (כב' הש' אילן דפדי) הגיע למסקנה כי אין מקום להטיל עליהם חיוב אישי בגין חובות חברת קוויק.

בעלי הנכס, המשיבים בערעור, לא היו בעלי דין בהליך בפני
כב' השופט דפדי.
במסגרת פסק הדין נקבע בין היתר כי
הנתבעים
3ו-4
שם שילמו לבעלי הנכס את הסכום שנפסק בתביעה בה נתבעו בין היתר החובות כלפי העירייה בגין הנכס המושכר

נקבע בפסק הדין, בין היתר:
"...34.הנתבעים 3 ו-4 כאמור נתבעו על ידי בעלי הנכס. במסגרת הליכים אלה
ניתן ביום 27.9.2011

פסק דין
על דרך הפשרה במסגרתו חויבו הנתבעת ובעלי המניות לרבות הנתבעים 3ו-4 בתשלום
סך כולל של 225,000 ₪ לטובת בעלי הנכס מבלי לפרט את מרכיביו של הסכום (ראו נספח ד לתצהירי הנתבעים 3 ו-4). במועד מאוחר יותר אף נחתם הסדר לתשלום החוב הפסוק
בין הנתבעים 3ו-4 לבעלי הנכס במסגרתו שילמו שני אלה את החוב בחלקים שווים ובפריסה של 20 תשלומים חודשיים שווים ורצופים החל מיום 30.11.2011.




הנתבעים הצהירו כי בלית ברירה ומאחר שהנתבעת הייתה לא פעילה ובעלי המניות האחרים ניתקו כל קשר, הם נאלצו לשאת בתשלום סכום זה לבדם (ראו סעיף 10 ונספח ה לתצהיר הנתבעים 3ו-4).

35.תשלום הסכום הפסוק בתביעה, שכאמור הוגשה בין היתר בגין חובות ארנונה ומים, על ידי הנתבעים 3ו-4 לבעלי הנכס עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 326 לפקודה לפיה בעל החוב הנכון והראוי הוא בעל הנכס".


3.
ההליך בתיק קמא:
א)
ביום 7.9.17 הגישו
העירייה ומי אביבים תביעה לבימ"ש השלום בת"א – יפו נגד המשיבים -בעלי הנכס, על סך 225,000 ₪.

בכתב התביעה
פירטו התובעות את השתלשלות העניינים, הדרישה לתשלום ארנונה ומים בגין תקופת האחזקה מבעלי הנכס, ההשגה שנדחתה, קבלת הערר ורישום בדיעבד של חברת קוויק כמחזיקה בתקופת ההחזקה, התביעה הכספית שהגישו התובעות נגד חברת קוויק ובעלי המניות עקב אי תשלום החוב (ת"א 45894-02-11 וכן התביעה בת"א 47232-07-14).

נטען כי משקיבלו בעלי הנכס סך של 225,000 ₪ בהתאם לפסה"ד שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט בת"א 45894-02-11 עליהם להעבירו לתובעות.

ב)
בכתב ההגנה טענו בעלי הנכס כי העירייה זכאית לגבות ארנונה מקוויק בהתאם להחלטת וועדת הערר וכי הם לא קיבלו כספים מבעלי המניות של קוויק עבור ארנונה.
הוכחשו טענות להיעדר תום לב ועשיית עושר ולא במשפט.


לא התבקש סילוק תביעה על הסף אלא דחיית התביעה לגופו של עניין ולא הוגשה בקשה לסילוק על הסף.







ג)
בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 8.4.18, המליץ בית משפט קמא למחוק את התביעה.
ב"כ התובעות הודיע לאחר הדיון כי הן מבקשות להמשיך בניהול ההליך.

יום לאחר משלוח הודעת ב"כ התובעות, ניתנה ביום 24.4.18 החלטה לפיה נמחקה התביעה על הסף מחמת העדר עילת תביעה. התובעות חויבו לשלם לכל אחד מהנתבעים סך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ.
יצוין, כי מפרוטוקול הדיון ניתן לראות, כי נבחן נושא מחיקת התביעה בהסכמה, אך אין תיעוד לכך שבית משפט אמר כי בכוונתו לסלק התביעה על הסף, ככל שלא תושג הסכמה.

4.
החלטת בימ"ש קמא:
נקבע כי מפסק הדין שניתן לפי סעיף 79 א' לחוק בתביעת בעלי הנכס נגד השוכרים (ת.א. 45894-02-11), לא ניתן לזהות איזה חלק מהסכום נפסק עבור הארנונה והמים ואם בכלל נפסק בגין רכיבים אלה סכום כלשהו.

כמו כן, נקבע כי עפ"י החלטת ועדת הערר חברת קוויק חבה בתשלום הארנונה ומים.

בימ"ש קמא קבע כי המשיבים צודקים בטענה לפיה אין כל בסיס לייחוס הסכום שנפסק על דרך הפשרה בסך 225,000 ₪ לתשלום בגין חוב ארנונה ומים.

נקבע:
"אילו וועדת הערר הייתה קובעת שהנתבעים הם אלה המחזיקים של הנכס, וכי עליהם כבעלים לשלם את החוב לעירייה, אזי היו הנתבעים מסתמכים על הוראות חוזה השכירות כדי לתבוע החזר תשלום ארנונה מחברת קוויק, אלא שלאור החלטת וועדת הערר, בעניין היותה של חברת קוויק המחזיקה, החיוב בגין ארנונה ומים איננו מוטל על הנתבעים כבעלים".

עוד נקבע כי גם עפ"י גרסת התובעות הסכום הכולל שנפסק, הוא בין היתר עבור ארנונה ומים וחייב את הנתבעים בגין כל העילות (סעיף 12 לכתב התביעה).

בימ"ש קמא הגיע למסקנה כי בנסיבות אלה, אין כל דרך לבימ"ש הדן בתיק להפריד
מהסכום הכולל בסך 225,000 ₪ שנפסק לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט את הסכום המפורש שנפסק עבור ארנונה ומים, אם בכלל נפסק סכום כלשהו עבור רכיב הארנונה והמים, לאור החלטת ועדת הערר.



לאור האמור לעיל, בימ"ש קמא הגיע לתוצאה כי תביעת התובעות נעדרת בסיס עובדתי או משפטי המקים לתובעות עילת תביעה והורה על מחיקתה, תוך חיוב התובעות בתשלום הוצאות ושכ"ט עו"ד בתוספת מע"מ בסך 2,500 ₪ עבור על אחד
מהמשיבים.

5.
תמצית טענות המערערות:
(1)
מבחינה דיונית:
א)
לא הוגשה בפני
בימ"ש קמא בקשה לסילוק על הסף, ועל כן בשיטה המשפטית הנוהגת, טעה בימ"ש קמא משנתן פס"ד על מחיקת התביעה.

ב)
בטרם בימ"ש קמא מחק את התביעה, היה מקום לאפשר למערערות להציג את ראיותיהן בנוגע לטענות.

ג)
החלטת ועדת הערר לא הוצגה בפני
בימ"ש בטרם ניתן פסה"ד לפי סעיף 79 א' לחוק. קיומה הוסתר ע"י המשיבים על מנת להטעות.

ד)
בימ"ש התעלם מפסה"ד שניתן בתביעה של העירייה נגד בעלי המניות של חברת קוויק בגדרו נדחתה התביעה נגדם, בין היתר משום שהם כבר נתבעו לשלם את אותם תשלומי ארנונה ושילמו אותם.

(2)
מבחינה מהותית:
א)
המסקנה הראויה מהעדר הפרדה בין רכיבי התביעה היא, כי בימ"ש בפסק דינו לפי סעיף 79 א' לחוק, התייחס לכלל רכיבי התביעה ולכלל טענות הצדדים לרבות ארנונה. כב' השופט מאור ציין כי נתן את פסה"ד לנוכח כלל רכיבי התביעה.

ב)
הסוגיה שהיה על בימ"ש להכריע היא: האם אכן המשיבים הודיעו לבימ"ש קמא על כך שהם לא עומדים על עילת השיפוי בגין הארנונה ולא אם ניתן להפריד את רכיב הארנונה מסכום פסה"ד.





ג)
ככל שלא ניתן לדעת מה הסכום שנפסק בגין הארנונה, היה מקום לקבוע כי המשיבים מיצו את תביעתם להחזר מלוא תשלומי הארנונה ולהשיב את מלוא חוב הארנונה למערערת.

ד)
ככל שלא ניתן לדעת מה הסכום שנפסק בגין הארנונה, היה מקום לשמוע ראיות ולאמץ מסקנה ראויה של חלוקת הסכום שנפסק בין כלל רכיבי התביעה. לחלופין, לחלק את סכום פסה"ד באופן יחסי לרכיבי התביעה.

(3)
בימ"ש קמא שגה כשלא נתן משקל לחוסר תום ליבם של המשיבים. המשיבים ידעו כי לא עומדת להם עוד עילת תביעה לשיפוי בגין הארנונה והבינו שבימ"ש מתכוון ליתן פס"ד ללא שמיעת ראיות.


6.
תמצית טענות המשיבים:
א)
החלטת בימ"ש קמא ניתנה כדין בהתאם לסמכות בימ"ש עפ"י תקנה 100 לתקסד"א ולאחר שהתקיים דיון מחוץ לפרוטוקול ביום 8.4.18 במהלך ישיבת קדם המשפט וניתנה למערערת הזדמנות להודיע עמדתה באשר להמלצת בימ"ש למחוק את התביעה וכיצד היא מתכוונת להוכיח את התביעה, אך היא לא עשתה כן.
נטען כי ביהמ"ש פעל בזהירות הנדרשת וההחלטה ניתנה לאחר שבימ"ש קמא בדק בישיבת קדם המשפט קיומה של עילת תביעה ושמע את בעלי הדין.

ב)
המשיבים חוזרים על טענות ההגנה לגופו של עניין אשר פורטו במסגרת כתב ההגנה, מהם עולה לטענתם המסקנה כי התביעה נעדרת עילה.
נטען כי כתב התביעה לא מגלה עילה הואיל ואין אפשרות לעירייה להוכיח שהחוב שנפסק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט כולל את רכיב הארנונה. כן נטען כי התביעה נמחקה הואיל
ובימ"ש קמא הגיע למסקנה כי התובעת אינה יכולה לקבל את הסעד המבוקש על ידה.







7.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים והשלמת טיעון בע"פ הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להתקבל, מהנימוקים כדלקמן:

8.
בהיבט הדיוני:
(א)
עפ"י עקרונות המשפט האדברסרי הנהוגים בישראל, הצדדים הם שמגדירים את יריעת המחלוקת ביניהם וביהמ"ש מכריע בסכסוכים שהצדדים לדיון הניחו לפתחו.
השימוש בסמכויות הסוטות מעקרונות אלו נעשה במשורה והינו בגדר חריג (ראה בעניין זה: רע"א 8903/11 מפעלי הנדסה קדמני בע"מ נ' מקורות חברת המים הלאומית, סעיף 4 לפסה"ד החלקי של כב' הש' נ' הנדל (26.8.12)).
בסמכותו של שופט לקבוע, כי דין תביעה להימחק על הסף, וזאת גם כאשר לא מוגשת בקשת בעל דין בעניין, אך יש לאפשר לבעלי הדין לטעון טענות בעניין בטרם תינתן החלטה לסילוק על הסף.

(ב)
בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 8.4.18 טענה ב"כ התובעות כי אין אינדיקציה לכך שסכומי הארנונה הורדו מהסכום שנפסק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.
לאחר שהתקיים דיון מחוץ לפרוטוקול, טען ב"כ המשיבים כי אם היה משולם החזר ארנונה, הם לא היו מפרישים מע"מ למדינה בגין הסכומים ששולמו ובהתאם לחשבוניות שצורפו לכתב ההגנה הופרש מע"מ בגין כל הסכומים.
לאחר הפסקה הוסכם כי ב"כ המערערות תודיע בכתב תוך 7 ימים האם מסכימה למחיקת התביעה בהמלצת ביהמ"ש.

חרף טענת המשיבים בעיקרי הטיעון מטעמם, מעיון בנט המשפט עולה כי ביום 23.4.18 הודיע ב"כ התובעות כי הן מבקשות להמשיך בניהול התביעה.
על כן, ככל שבית משפט קמא סבר כי יש לסלק התביעה על הסף, היה מתבקש לאפשר לצדדים לטעון בעניין.
פרוטוקול
הדיון אינו משקף טיעון בעניין, ועל כן אין ביכולתי לבדוק מה נטען, אם בכלל ביחס לסילוק על הסף.







9.
לגופו של עניין-
(א)
אזכיר מושכלות יסוד ולפיהן סילוקה על הסף של תובענה הוא צעד דרסטי.
נפסק לא אחת כי על ביהמ"ש
לנקוט משנה זהירות בדונו בבקשה לדחיית התביעה על הסף, שמא תפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות (רע"א 7948/16 עזבון המנוח בנימין שמואלי ז"ל נ' משולם, סעיף 4 להחלטת כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות
(13.11.16)).

אמצעי של סילוק על הסף נשמר למקרים חריגים בהם ברור שאין אפשרות ולו קלושה כי יוכיח התובע את עילת תביעתו (ראה לעניין זה: רע"א 6794/18 איטח נ' קימברלי קלארק ישראל שיווק בע"מ
סעיף 9 להחלטת כב' השופטת י' וילנר (26.11.18)).

אני סבורה כי המקרה שלפני אינו נופל לגדר החריגים בהם היה מקום להכריע בשאלת קיומה של עילת תביעה כטענת סף.
אין מקום לקבוע כבר בשלב זה כי לא קיימת עילת תביעה אפשרית (בהנחה שהעובדות בכתב התביעה יוכחו בסופו של יום), באופן המצדיק סילוק על הסף כבר בשלב מקדמי זה.

(ב)
בכתב התביעה נטען כי במהלך הדיון שהתנהל בת"א 47232-07-14 התברר לתובעות לראשונה כי למרות שהערר שהגישו בעלי הנכס התקבל, בעלי הנכס הגישו תביעה כספית נגד קוויק ובעלי המניות לשלם להם, בין היתר תשלומי ארנונה ומים בגין תקופת האחזקה והתברר גם שהושג הסכם פשרה לפיו בעלי המניות שהתגוננו בתביעה בת"א 47232-07-14 ישלמו לבעלי הנכס (המשיבים) סך של 225,000 ₪ לסילוק התביעה בגין כל העילות, בהתאם לפסיקת ביהמ"ש לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט.








נטען כי נקבע בפסה"ד בת"א 47232-07-14 כי בעלי המניות שהתגוננו כבר נתבעו בגין אותו סכום וכבר שילמו לבעלי הנכס, בין היתר, את חוב הארנונה בגין תקופת האחזקה.
לטענת התובעות – המערערות, תביעת בעלי הנכס בת"א 45894-02-11 התבססה על הסכם שכירות בינה לבין קוויק ובעלי המניות כי ישלמו את כל תשלומי ארנונה והמים ואי תשלום חובות אלו הקנה להם לשיטתם זכות לדרישת שיפוי בגין סכומים אלו. תביעה לשיפוי כספים משמעותה גביית כספים לכיסוי תשלומים כלפי התובעות, ועל כן בעלי הנכס חייבים להעביר לידי התובעות
כל סכום שגבו מחברת קוויק ובעלי מניותיה בקשר עם תשלומי ארנונה ומים בגין הנכס בתקופת האחזקה.
לפיכך, משקיבלו בעלי הנכס סך של 225,000 ₪ עליהם להעבירו לתובעות.

נטען כי מסקנה זו מתחייבת מפסה"ד שניתן
בת"א 47232-07-14 בו נקבע מפורשות כי בעלי המניות שהתגוננו כבר נשאו בחוב הארנונה והמים שעה ששילמו לבעלי הנכס סך של 225,000 ₪.


נטען כי התשלום אותו קיבלו בעלי הנכס מבעלי המניות שהתגוננו לא היה בגין דמי השכירות אלא בגין תשלומי ארנונה ומים.

(ג)
בכתב ההגנה טענו המשיבים כי הם קיבלו את החלטת ועדת הערר לפיה חברת קוויק כמחזיקה של הנכס חויבה לשאת בתשלום הארנונה החל מחודש ספטמבר 2009 ועד חודש מרץ 2011,
כ- 4 חודשים לאחר שהוגשה על ידם התביעה נגד חברת קוויק ובעלי המניות בת"א 45894-02-11. בעת הגשת התביעה לא היה ידוע להם מה תהיה החלטת ועדת הערר ולכן תבעו גם את חוב הארנונה והמים מחברת קוויק ובעלי מניותיה.
בא כוחם הודיע לביהמ"ש בישיבה הראשונה שהתקיימה בתיק ביום 27.9.11 כי הם מוותרים על תביעת סכום הארנונה ומסכימים לצמצום התביעה לסכום של 300,000 ₪ בלבד ושינתן פס"ד לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט
בגבולות שבין 150,000 ₪ ל – 300,000 ₪, בנוגע לעילות התביעה ללא חובות הארנונה.
נטען כי אין כל אזכור בפסה"ד או בפרוטוקול כי הסכום הפסוק מיועד לתשלום חוב ארנונה. בימ"ש קמא היה מודע בעת מתן פסה"ד כי חוב הארנונה חל על חברת קוויק עפ"י החלטת ועדת הערר ולא היה מקום לפסוק בענייני הארנונה לאחר שבעלי הנכס הודיעו על צמצום התביעה ואף היה ידוע לביהמ"ש כי בעלי הנכס לא שילמו ארנונה במקום חברת קוויק, ועל כן לא נדרש החזר (דברים שנאמרו ב"דיון חופשי" ולא נרשמו לפרוטוקול).




עוד נטען כי העירייה ומי אביבים העלימו מידיעת בימ"ש קמא שלא בתום לב בתביעה שנוהלה על ידם נגד חברת קוויק בת"א 47232-07-14
את החלטת ועדת הערר מחודש יוני 2011 שחייבה את חברת קוויק לשאת בארנונה משך תקופת האחזקה הואיל והעיריה יודעת שאי אפשר לגבות כסף מחברת קוויק וניסתה לגבות מבעלי המניות או המנהלים.
נטען כי העיריה זכאית לגבות ארנונה מקוויק בהתאם להחלטת וועדת הערר וכי הם לא קיבלו כספים מבעלי המניות של קוויק עבור ארנונה.

(ד)
כתבי הטענות הם אלה שגודרים את המחלוקת בתיק והם מגלים מחלוקת עובדתית.

המחלוקת בענייננו נוגעת לשאלה
האם סך של 225,000 ₪ כולל בחובו גם תשלום בגין חוב הארנונה והמים?

טענת העירייה לפיה כל הסכום בסך 225,000 ₪ ששילמו בעלי המניות למשיבים מורכב מחוב בגין תשלומי ארנונה ומים ואינו בגין דמי השכירות נשען על קביעה נטענת
של בימ"ש קמא בפסה"ד שניתן ביום 30.5.17 בת"א 47232-07-14.
משכך, טענות התובעות מצריכות דיון בקביעות בימ"ש קמא
במסגרת פסה"ד מיום 30.5.17 ומשמעותן
(סעיפים 33-40 לפסה"ד).
בימ"ש קמא לא התייחס
לכך בהחלטה מושא הערעור.

לצורך הכרעה בטענת המשיבים לפיה הם הודיעו ביום 27.9.11 על ויתור רכיב הארנונה,
יש לבחון את שנאמר בדיון שקדם למתן פסה"ד. את פסה"ד שניתן לפי סעיף 79 א לחוק בתי המשפט וכן לדון בטענת המשיבים בנוגע לדברים שנאמרו "מחוץ לפרוטוקול".
מדובר בהכרעה בשאלה עובדתית באופן שאינו מאפשר הכרעה כבר עתה.









10.
ובנימה אישית מצאתי לנכון להוסיף:

הצעתי לב"כ המערערת שלא לעמוד על ערעורו. עשיתי זאת כיון שנראה לכאורה, כי יהיה קשה מאוד להוכיח את הטענות באופן שיאפשר קבלת התביעה לגופה.
פסק הדין שניתן לפי סעיף 79 א' לחוק יקשה על התובעות - המערערות.
יחד עם זאת, אין לקבוע בשלב הנוכחי כי הוכחת התביעה היא
בלתי אפשרית לחלוטין
, ככל שישכילו התובעות להביא ראיות / עדויות כנדרש, ולפיכך, יש לקבל הערעור וליתן למערערת את יומה.

11.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל,
פסק דינו של
בימ"ש קמא מיום 24.4.18 – בטל.

ב)
לא מצאתי לנכון לחייב המשיבים בהוצאות הערעור.
הם לא אלו שביקשו סילוק על הסף ובשלב הנוכחי גם אין לדעת מה תהיה תוצאת ההליך לגופו של עניין.
כל צד ישא בהוצאותיו.

ג)
ככל שהופקד ערבון, הוא יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה.

ד)
המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"א שבט תשע"ט, 27 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.













עא בית משפט מחוזי 8590-05/18 עירית תל-אביב-יפו נ' עליזה הכט, דניאל הופמן (פורסם ב-ֽ 27/01/2019)