פסקי דין על ג'יורג'י סרוחנוב | פסקי דין על נינה סרוחנוב | פסקי דין על סבטלנה רבייב

53296-12/15 א     02/02/2019




א 53296-12/15 ג'יורג'י סרוחנוב, נינה סרוחנוב נ' סבטלנה רבייב








בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 53296-12-15 סרוחנוב ואח' נ' רבייב



בפני

כבוד השופטת
תמר נאות פרי


התובעים

1.ג'יורג'י סרוחנוב

2.נינה סרוחנוב


נגד

הנתבעת
סבטלנה רבייב



פסק דין

בפני
תביעה למתן סעד הצהרתי לגבי הפרת חוזה מכר דירה וסעד כספי נלווה.
רקע כללי -
1.
הדירה בה עסקינן (להלן: "הדירה") הינה דירת מגורים ברחוב מוהליבר 12/1 בקרית ים (גוש 10444 חלקה 626).
2.
בשנת 1997, התובעים - ג'ורג'י ונינה סרוחנוב
(להלן: "התובעים"), רכשו את הדירה תמורת 105,000 $ ממיכאל דוידוב ז"ל (להלן: "המנוח מיכאל"), אשר היה בנו של המנוח יעקב דוידוב ז"ל, שעסק בתיווך נדל"ן (להלן: "המנוח יעקב"). לצורך מימון רכישת הדירה – נטלו התובעים הלוואה מובטחת במשכנתא (להלן: "ההלוואה") מאת "משכן" - בנק פועלים למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"). התובעים לא גרו בדירה לאחר רכישתה, אלא השכירו אותה למנוח מיכאל (שגם בה טרם הרכישה). בשנת 1999 עזבו התובעים את הארץ לתקופה מסוימת – והתקשרו עם הנתבעת, סבטלנה רבייב
(להלן: "הנתבעת") בהסדר לגבי הדירה.
3.
הצדדים חלוקים לגבי מהות ההסדר וקיום תנאיו, אך מוסכם כי לאחר ההתקשרות עם הנתבעת בשנת 1999, התובעים לא החזיקו בדירה והנתבעת השכירה את הדירה לאחרים, עד מחצית שנת 2006, עת שבו התובעים לחיפה ונכנסו לדירה.
ההליך הקודם -
4.
התביעה הנוכחית הוגשה בעקבות הליך קודם שהתנהל בין הצדדים במסגרת ת"א (מחוזי חיפה) 4426-08-13 (בפני
כב' השופטת שטמר, להלן: "התיק הקודם"). בתיק הקודם, התבררה תביעה אשר הגישה
הנתבעת
כנגד התובעים ובמסגרתה התבקש מטעם הנתבעת

פסק דין
הצהרתי לפיו נכרת הסכם מכר בינה לבין התובעים לגבי הדירה וכי היא זכאית לזכויות בדירה.
הנתבעת טענה בתיק הקודם כי ההסדר בינה לבין התובעים היה חוזה למכירת הדירה וכי ההסדר מגולם בייפוי כוח בלתי חוזר שעליו חתמו הצדדים בפני
עורך דין ביום 10.11.1999 (להלן: "ייפוי הכוח") המאפשר לה להעביר את הזכויות בדירה על שמה. לטענתה, התמורה החוזית המוסכמת הייתה תשלום של 13,000 $ בעת החתימה ולאחר מכן – סילוק יתרת החוב בגין ההלוואה כלפי הבנק. עוד טענה הנתבעת כי אכן שילמה לתובעים 13,000 $ במעמד החתימה, לאחר מכן שילמה לבנק 26,000 ₪ בגין חוב שנצבר במשך תקופה מסוימת, ולאחר מכן - עמדה בהתחייבויותיה מכוח ההסכם ומכוח הסכמות מאוחרות שהיו בין הצדדים – ולכן, יש להורות על פינוי התובעים מהדירה ועל מתן סעד הצהרתי לגבי זכויותיה בדירה.
התובעים טענו בתיק הקודם כי הם לא מכרו לנתבעת את הדירה וכי ההסדר היה שהנתבעת תפעל מטעמם להשכיר את הדירה לצדדים שלישיים, תגבה את דמי השכירות, תשלם בעצמה את החזרי ההלוואה השוטפים לבנק – ותשאיר בידיה (כשכר טרחה או כעמלה) את ההפרש בין שכר הדירה שתגבה לבין תשלומי החזר ההלוואה שתשלם. לטענתם, ייפוי הכוח נועד לאפשר לנתבעת להשכיר את הדירה ולתחזק אותה בשם התובעים ולא מעבר לכך, כי לא שולם להם 13,000 $ או כל סכום אחר, כי היא לא שילמה את תשלומי החזר ההלוואה כנדרש וכי בכל פעם שנודע להם על פיגורים בביצוע התשלומים הם הודיעו לנתבעת כי עליה להסדיר את יתרת החוב. לטענתם, בשנת 2006 הנתבעת הודיעה להם כי היא אינה יכולה לשאת עוד בתשלום החזר ההלוואה וביקשה כי הם ייקחו את הדירה בחזרה לידיהם – וכך היה, ומאז הם משלמים את התשלומים לבנק. עוד טענו הנתבעים כי כאשר שבו לדירה, היא הייתה במצב תחזוקתי לא טוב והם נדרשו לתקן את הליקויים בעלות של 30,000 ₪. לטענתם, משנת 2006 ועד הגשת התביעה בהליך הקודם, בשנת 2013, הם לא שמעו דבר מהנתבעת, למרות שהם מחזיקים בדירה ומשלמים את החזרי ההלוואה לבנק - ולכן, יש לקבוע כי אין עסקינן בהסכם מכר וכי לנתבעת אין כל זכויות בדירה.
5.
ביום 5.11.15 ניתן

פסק דין
בתיק הקודם (להלן: "פסק הדין הקודם"). בפסק הדין נקבעו העובדות הבאות:
(א)
לגבי רכישת הדירה מהמנוח מיכאל – כוונת התובעים הייתה לממש את זכאותם לקבל הלוואה בתנאים מועדפים בהיותם עולים חדשים, אך הם לא התכוונו להתגורר בדירה כאשר רכשו אותה מהמנוח מיכאל, לא ראו אותה עובר לרכישה, המנוח מיכאל המשיך להתגורר בה אף לאחר שמכר אותה לתובעים, ולאחר מכן היא עברה לשוכרים מטעם הנתבעת.
(ב)
לגבי העסקה עם הנתבעת – כוונת הצדדים הייתה למכור את הזכויות בדירה, או יותר נכון – את הזכות של התובעים לקבלת ההלוואה בתנאים השמורים לעולים חדשים. על הכוונה למכור את הזכויות (ולא רק לאפשר לנתבעת לטפל בדירה ולהשכיר אותה לצדדים שלישיים) ניתן ללמוד גם מלשון ייפוי הכוח, המאפשר לנתבעת להעביר את הזכויות על שמה, למשכן את הדירה, לסלק את המשכנתא הרובצת על הדירה ועוד פעולות שאינן מתיישבות עם גרסת התובעים לגבי מהות "ההסדר" אלא עם כוונת מכר. בנוסף, אין היגיון בטענת התובעים לפיה ההסדר היה שהנתבעת מתחייבת לפרוע את ייתרת ההלוואה כנגד גביית דמי השכירות, שכן אין בהסדר שכזה התייחסות למצב בו הנתבעת לא תצליח להשכיר את הדירה, ולמרות זאת חייבת לכאורה לפרוע את ההלוואה של התובעים ועשויה להיקלע לחובות.
(ג)
מבחינה כספית - הנתבעת שילמה לתובעים 13,000 $, וקביעה זו סומכת בין היתר על העדות של הנתבעת, של בן זוגה דאז, ראובן דנילוב (להלן: "דנילוב") ושל מתווך נוסף בשל אלכסנדר אליגוייב (להלן: "אליגוייב").
(ד)
הנתבעת שילמה בשנים 1999 עד 2006 תשלומים משמעותיים על חשבון סילוק ההלוואה, אם כי גם התובעים שילמו סכומים מסוימים בתקופה זו. התובעים פנו לנתבעת במהלך תקופה זו כמה פעמים לגבי הצטברות פיגורים למול הבנק, וזאת כאשר קיבלו התראות מהבנק, אך הדבר נובע מכך שההלוואה הייתה רשומה על שמם, נקיטת הליכים מצד הבנק הייתה גורמת להם נזק אישי – ולכן, היה להם אינטרס לדאוג לכך שההלוואה תסולק במועד והדבר אינו מעיד על כך שהם היו עדיין בעלי הזכויות בדירה. היו אף מקרים בהם הנתבעת נתנה לתובע תכשיטים כנגד תשלומים שהוא שילם לבנק.
(ה)
התובעים שבו להתגורר בדירה בשנת 2006, עקב בקשתם מהנתבעת לאפשר להם לגור שם למשך תקופה קצרה, אשר התארכה.
(ו)
התובעים משלמים מאז כניסת לדירה את תשלומי סילוק ההלוואה, אלא שהדבר מתחייב עקב כך שהם מתגוררים בפועל בדירה ולא משלמים לנתבעת דמי שימוש או דמי שכירות, ולכן – הם לא נפגעים מבחינה כלכלית בתקופה זו. התובעים לא "ניזוקו" עקב כל השתלשלות האירועים, שכן הם רכשו את הזכויות מאת המנוח מיכאל כנגד 105,000 $ אך שילמו לו בפועל רק 7,000 $ והיתרה – שולמה באופן שהתובעים סילקו את ההלוואה שכבר הייתה על הדירה, בסך 98,000 $, ונטלו את ההלוואה שעל שמם. היות והם קיבלו מהנתבעת 13,000 $, והעבירו אל שכמה את החובה להמשיך ולשלם את החוב למול הבנק, אזי שהם שילמו למנוח מיכאל 7,000 $ וקיבלו מהנתבעת 13,000 $ ולכן, נמצאים במעין "יתרה" של 6,000 $ ולא ניזוקו.
6.
לאחר הקביעות העובדתיות מעלה, מבחינה משפטית, נקבע כי למרות העדר חוזה מסודר בכתב, הוכחו יסודות קיומו של הסכם מכר לגבי הדירה. עוד נפסק כי שני הצדדים עשו יד אחת להונות את הבנק ואת המדינה, במטרה לקבל הלוואה בתנאים מועדפים למרות אי-עמידה בקריטריונים הנדרשים – אך למרות אי החוקיות האופפת את ההתקשרות בין הצדדים, אין מקום להורות על בטלות ההסכם מחמת אי חוקיותו.
בהתאם נפסק כי על התובעים לפנות את הדירה עד ליום 1.2.2016, כי פסק הדין מהווה

פסק דין
של פינוי, וכי הנתבעת תהא זכאית לרישום הזכויות בדירה על שמה, בתנאי שתשלם את יתרת ההלוואה או שתעביר את ההלוואה על שמה.
7.
התובעים הגישו ערעור לגבי פסק הדין הקודם (ע"א 8645/15 – להלן: "הערעור") ובעוד ההליך מתנהל בבית המשפט העליון הוגשה התובענה הנוכחית.


טענות התובעים בכתב התביעה -
8.
בחלק הראשון של כתב התביעה הנוכחי טענו התובעים כי הם סבורים כי פסק הדין הקודם שגוי וכי לא נחתם בין הצדדים חוזה מכר לגבי הדירה. הם מעלים טענות רבות לגבי השאלה אם נכרת הסכם מכר אם לאו, אם שולמו 13,000 $ אם לאו, אם הנתבעת שילמה לבנק על חשבון ההלוואה אם לאו, מהי משמעותו של ייפוי הכוח וכו' - וזאת אגב התייחסות פרטנית למכלול הקביעות שבפסק הדין הקודם והעלאת טענות לגבי טעויות שנפלו בו לשיטתם.
דוגמאות לטענות שכאלו הן הבאות: (א) אליגוייב, אשר עדותו שימשה לצורך חלק מהקביעות העובדתיות בפסק הדין הקודם – טוען כיום כי הוא התקשר עם הנתבעת בחוזה לפיו היא תשלם לו עבור עדותו בבית המשפט, והוא מבקש היום לחזור בו מהדברים שמסר בבית המשפט בהליך הקודם; (ב) על פי טענת הנתבעת בתצהיר שניתן בתיק הקודם, העסקה עם התובעים הייתה בסוף 1997 או תחילת 1998, אך ייפוי הכוח נחתם רק בשנת 1999; (ג) הסכם המכר התייחס לכאורה רק לתת-חלקה 6, אך הדירה כוללת גם את תת-חלקה 5 והמשמעות הינה שהסכם שכזה, ככל שקיים, מתייחס רק למחצית הדירה; (ד) מי שנקבע שקיבל את התשלום של 13,000 $ היה התובע 1 בלבד, ולכן אין כל קביעה באשר לכך שהתובעת 2 מכרה אף היא את זכויותיה בדירה;
וכיוצא באלה טענות לגבי העובדות שנקבעו בפסק הדין הקודם.
9.
עם זאת, התובעים מאשרים כי הם מודעים לכך שכל עוד לא יבוטל פסק הדין הקודם במסגרת הערעור – נקודת המוצא במועד הגשת התביעה הנוכחית הינה שהקביעות העובדתיות אשר בפסק הדין הקודם מחייבות גם בתביעה הנוכחית – ומסכימים, לצורך התביעה הנוכחית, כי נחתם הסכם מכר בין הצדדים וכי מצד אחד - הנתבעת שילמה 13,000 $, ומצד שני - התובעים הם אלה ששילמו חלק מתשלומי החזר ההלוואה עד שנת 2006 ואת כל התשלומים לבנק אחרי שחזרו להתגורר בדירה ביוני 2006 (עד מועד הגשת התביעה הנוכחית בסוף שנת 2015). לטענתם, סך התשלומים ששילמו עד כה על חשבון השבת ההלוואה (ובתוספת 30,000 ₪ ששילמו בגין תיקון ליקויים בדירה בשנת 2006) עולה כדי סכום מצטבר של למעלה מ-130,000 ₪.
10.
על רקע האמור, טוענים התובעים כי אף אם היה הסכם מכר עם הנתבעת, אזי שהוא הופר מטעם הנתבעת בכך שהיא לא משלמת את החזרי ההלוואה כפי שהתחייבה. לשיטתם, היות והנתבעת לא שילמה את התשלומים לבנק במשך שנים רבות, ואין המדובר באי תשלום חד- פעמי או למשך תקופה קצרה, המדובר בהפרה יסודית - המקנה להם את האפשרות לבטל את החוזה. לטענתם הם העלו את הטענות עוד במסגרת ההליכים שהתנהלו בתיק הקודם, ולמצער – יש לראות בהגשת התביעה הנוכחית הודעת ביטול לכל דבר ועניין.
עוד טוענים התובעים כי לו היה נכרת בין הצדדים חוזה מכר מסודר, סביר להניח כי הוא היה כולל תניה בדבר פיצוי מוסכם בשיעור של 10% מהתמורה החוזית, שהינו שיעור מקובל. מאחר ולפי פסק הדין הקודם - הדירה נמכרה כנגד תשלום של 13,000 $ בתוספת להתחייבות לפירעון יתרת ההלוואה, אשר עמדה באותה העת על סך של 82,000 $ - הרי ששווי הדירה לצורך הסכם המכר היה 95,000 $ נכון לתחילת 1998, כלומר כ-446,000 ₪ נכון לאותו מועד. מכאן, שעל הנתבעת לפצותם ב-10% מהסכום בבחינת פיצוי מוסכם = 44,600 ₪.
בנוסף, היות והנתבעת הפרה את ההסכם (ככל שקיים) ויש להורות על ביטולו למפרע, המשמעות הינה שהנתבעת החזיקה בדירה שלא כדין מהמועד שבו היא קיבלה את החזקה בדירה לידה ועד שהתובעים שבו לדירה ביוני 2006. לכן, התובעים זכאים לקבל מהנתבעת דמי שימוש ראויים לגבי כל התקופה, והם מעריכים את הסכום בכ-1,000 ₪ לחודש ובסך הכל 80,000 ₪ לגבי כל התקופה. התובעים אף דורשים מהנתבעת כי תשיב להם את הסכום של 30,000 ₪ אשר לטענתם הם השקיעו בהשבת מצב הדירה לקדמותו עקב ההזנחה מטעם הנתבעת.
11.
לכן, הסעד לו עותרים התובעים בתביעה הנוכחית הינו מתן

פסק דין
הצהרתי לפיו הסכם המכר שנחתם בין הצדדים בהתאם לפסק הדין הקודם - הופר בהפרה יסודית ובוטל וכי לנתבעת
אין כל זכויות בדירה; ועוד עותרים הם למתן סעד כספי לחיוב הנתבעת לפצותם בסך של 156,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
טענות הנתבעת בהליך הנוכחי -
12.
הנתבעת מבקשת לדחות את התביעה.
לטענת הנתבעת התובעים נהגו בחוסר תום לב כאשר במקביל להגשת הערעור לבית המשפט העליון הוגשה התובענה הנוכחית אשר למעשה מנסה לקעקע את יסודותיו של פסק הדין הקודם.
לטענת הנתבעת, כפי שנקבע בפסק הדין הקודם - אכן הייתה עסקה בין הצדדים אשר במסגרתה מכרו התובעים לנתבעת את הדירה במצבה
as is
, וכי המדובר בדירה אשר כוללת שתי יחידות דיור. הנתבעת חוזרת על עמדתה כי שילמה לתובעים 13,000 $, לאחר מכן שילמה לבנק
26,000 ₪ וכי היא זו ששילמה את מרבית תשלומי המשכנתא החודשים השוטפים עד 2006, ולא התובעים, וכי היו פעמים בהן היא נתנה תכשיטים לתובע כנגד תשלום לבנק מטעמו. הנתבעת אף טוענת כי כאשר התובעים חזרו לדירה בשנת 2006, היה זה בטענה לפיה הם זקוקים למקום להתגורר בו לתקופת זמן קצרה, כנגד התחייבות מצדם לשאת במקומה בתשלומים למול הבנק במהלך התקופה בה יתגוררו בדירה, אלא שהם המשיכו לגור בדירה, סירבו לפנות אותה למרות דרישותיה, ולכן היא נאלצה להגיש כלפיהם את התביעה בתיק הקודם. הנתבעת מאשרת כי מאז ששבו התובעים לדירה בשנת 2006 הם אלה שמשלמים את התשלומים השוטפים לבנק – אך לשיטתה, אין המדובר בהפרה מצדה של הסכם המכר היות וזו הייתה ההסכמה בין הצדדים עת ביקשו התובעים לשוב לדירה בשנת 2006, וברור שאם היא לא יכולה להשכיר את הדירה "שלה", היא לא יכולה ולא צריכה לשלם את ההלוואה אשר עדיין על שם התובעים.
13.
לסיכום, הנתבעת טוענת כי אין לסטות מהקביעות העובדתיות שבפסק הדין הקודם, לרבות הקביעה לפיה אכן נכרת הסכם מכר בין הצדדים, וכי את הטענה הנוכחית של התובעים לגבי כך שהנתבעת הפרה את אותו הסכם – יש לדחות מכל וכל.

מהלך הדיון ומסכת הראיות -
14.
במהלך ניהול התיק הנוכחי, ביום 22.11.17, ניתן

פסק דין
בערעור, ולפיו התובעים קיבלו את המלצת הרכב בית המשפט העליון הנכבד ומחקו את הערעור, ללא צו להוצאות. נוכח האמור, חזרתי והדגשתי בפני
הצדדים כי היקף הראיות שניתן להציג במסגרת התיק הנוכחי כפוף לפלוגתאות המושתקות אשר בפסק הדין הקודם ואין לאפשר כל סטייה מהן – ובהתאם, הצדדים היו אמורים להציג רק ראיות לגבי ההפרה הנטענת. אלא שלא כך היה, והצדדים הציגו וניסו להציג ראיות נרחבות יותר הכרוכות בשאלות שכבר הוכרעו.
15.
וכך, במהלך הדיון נשמעו העדים הבאים: אליגוייב (לגבי תצהירו ת/1 ולגבי הסכם בינו לבית הנתבעת – ת/5); התובע (לגבי תצהירו ת/2); והנתבעת (בעדות ראשית). עוד הוגשו כראיות תעודת עובד ציבור מטעם מפקח על הבניה בוועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות (ת/3), מסמכים לגבי דירה נוספת בבעלות הנתבעת (ת/4); תדפיסים לגבי תשלומים ששילמה הנתבעת לבנק אשר הוגשו כראיה גם בתיק הקודם (ת/6) ותצהיר של התובעת מהתיק הקודם (ת/7).
דיון והכרעה -
16.
לאחר שקילת טענות הצדדים עמדתי כי דין התביעה להידחות, מחמת הטעמים להלן.
17.
כפי שנקבע בפסק הדין הקודם נכרת בין הצדדים הסכם מכר מחייב. אמנם אין הסכם מפורט בכתב אך כפי שנקבע בפסק הדין הקודם ואין בכוונתי להידרש לסוגיה הזו – ההסכם מגולם בהוראות של ייפוי הכוח ובהתנהגות הצדדים. עוד ממצא עובדתי שנקבע בתיק הקודם הינו כי התמורה החוזית אמורה הייתה להיות בסך של כ 13,000 $ אשר שולמו במעמד כריתת ההסכם ולאחר מכן במסגרת תשלומים המשכנתא השוטפים. יש לצאת מנקודת הנחה שכאשר הגיעו הצדדים להסכמות אשר אליהן הן הגיעו, הם ידעו מהי יתרת המשכנתא והעריכו את הסכום שלה בתור חלק מהתמורה החוזית. אין בפני
כיום מסמכים באשר לסכום המדויק של יתרת המשכנתא במועד כריתתה הסכם ונצא מנקודת ההנחה שהצדדים ידעו מהו הסכום והסכימו כי הוא מגלם תמורה הולמת וראויה.
18.
לכן, ניתן לקבל את נקודת המוצא העקרונית של התובעים ולפיה אי תשלום התמורה החוזית מהווה הפרה יסודית של ההסכם. אלא שלא הוכח שהנתבעת הפרה את אותה הסכמה ואף לא הוכח כי התובעים הודיעו על הביטול, ביררו את מצב זכויותיהם בזמן אמת ולא ניתן כיום לקבל את דרישתם להורות על ביטול ההסכם.
19.
כפי שכבר הערתי קודם, שאלת ההפרה היא השאלה היחידה שבה עלי להכריע – והיות והראיות לגבי טענות הצדדים בהקשר זה לא היו רבות, והיות והיה קושי משמעותי בעדויות של התובע ושל הנתבעת (אשר שניהם לא הקפידו להיצמד לעובדות), ונוכח נטל הראייה המוטל על שכם התביעה – הדיון בשאלת ההפרה אינו ארוך כלל ועיקר.
20.
לגבי השנים 1999 עד 2006
-
ראשית, נקבע עובדתית בפסק הדין הקודם שהנתבעת שילמה תשלומים לצורך החזר ההלוואה בתקופה זו.
שנית, הוצגו מטעמה של הנתבעת המסמכים ת/6 המעידים על התשלומים (מסמכים אשר הוצגו גם בתיק הקודם). בחקירתה הנגדית נשאלה הנתבעת אם ייתכן והמסמכים ת/6 מתייחסים להשבת הלוואה לגבי נכס אחר, ולא ההלוואה שנטלו התובעים, והיא הכחישה טענה זו. לא מצאתי כי יש ראיות לגבי כך שהמדובר בנכס אחר (למרות הטענות בהקשר זה בסיכומי התובעים) – מה גם שהטענה עלתה גם בתיק הקודם ולא התקבלה.
שלישית, הוצגו מסמכים מטעם התובעים לגבי תשלומים שהם ביצעו בתקופה זו, אך לא נסתרה טענת הנתבעת כי היא העבירה לתובע תכשיטים שווי ערך כנגד התשלומים.
לכן, מהמסמכים עולה שלא הוכח שהנתבעת הפרה את חובתה לשלם את ההחזרים החודשיים לבנק במהלך השנים 1999 עד 2006. יש אף לראות כי התובעים היו בארץ במשך רוב השנים, היו בקשר עם הנתבעת, טוענים בעצמם שהתקשרו אליה מדי פעם לגבי פיגורים למול הבנק – אך לא עשו דבר לגבי ההפרה הנטענת. אם הנתבעת הייתה מפרה את ההסכם, כפי שטוענים התובעים, מדוע לא ביטלו את ההסכם במהלך התקופה של שבע השנים האמורות?
לכך יש להוסיף כי עיון בכתב ההגנה של התובעים בתיק הקודם מעלה כי הם לא טענו שם ששילמו את ההחזרים לבנק במקום הנתבעת בתקופה זו למרות שהיא הייתה אמורה לעשות כן.
21.
לגבי השנים 2006 עד מועד הגשת התביעה
-
אין חולק כי מאז 2006 התובעים משלמים את החזר ההלוואה לבנק ולא הנתבעת. לטענת התובעים – הדבר מלמד על הפרה נמשכת של שנים רבות. לטענת הנתבעת – הדבר נובע מכך שהתובעים תפסו את החזקה בדירה, התחייבו לשלם את החזר ההלוואה כל עוד הם בדירה (שהרי הם לא משלמים לה דמי שכירות), וכי הם אלו שהפרו את ההסכמה שהייתה ביניהם, המאפשרת להם להחזיק בדירה למשך תקופה קצרה – ועקב כך נאלצה הנתבעת להגיש את התביעה בתיק הקודם. יאמר כבר עתה, כי הן התובע והן הנתבעת – לא הותירו רושם מהימן במיוחד והעדות של שניהם הייתה בעייתית, מתחמקת לפרקים וניכר היה כי הם נמצאים במאבק הכרוך בנושאים שאינם רק סביב הדירה בה עסקינן. במצב דברים זה, לא ניתן לקבוע שגרסת התובע עדיפה על פני גרסת הנתבעת – במיוחד שעה שאין תמיכה חיצונית לגרסת התביעה.
ראשית, התובעת לא העידה.
שנית, העד אליגוייב לא תמך בגרסת התובעים ככל שעסקינן במחלוקות הרלבנטיות. עד זה ביקש לחזור בו מחלק מהדברים אשר לגביהם העיד בתיק הקודם, וטען כי הוא חתם על הסכם למול הנתבעת אשר במסגרתו היא הבטיחה לו תשלום תמורת עדותו בתיק הקודם. הסכם שכזה ככל הנראה היה (ת/5), אלא שכל העדות של אליגוייב מתייחסת לכריתת ההסכם ולא להתרחשויות לאחר מכן. אליגוייב מבקש לספר על ההסכם בין הצדדים ויודע מידיעה אישית נתונים שקשורים להסכם עצמו, אך הוא לא יודע מי שילם בהמשך את התשלומים לבנק, ולא יודע נתונים לגבי השאלה אם הנתבעת הפרה את ההסכם אם לאו. לכן, אין כל חשיבות לשאלה אם אליגוייב שיקר מעל דוכן העדים כאשר נחקר בפני
כב' השופטת שטמר בתיק הקודם או ששיקר כאשר העיד בפני
. עדותו אינה רלבנטית לשאלת ההפרה שבמחלוקת בתיק הנוכחי.
שלישית, אף כאן – הזמן פועל לחובת גרסת התובעים, שכן – אם הם סברו שהעובדה שהם משלמים את חזר ההלוואה עולה כדי הפרת ההסכם על ידי הנתבעת, מדוע החרישו במשך כל השנים?
המסקנה המתחייבת היא שהתובעים לא הרימו את נטל ההוכחה הרובץ לפתחם ולא הוכיחו כי הנתבעת הפרה את ההסכם, ובוודאי שלא בהפרה יסודית המאפשרת את ביטול הסכם המכר (אשר קיומו כבר אינו במחלוקת) - לא ביטול כיום ולא ביטול רטרואקטיבי משנת 2006 או קודם לכן.
סיכום -
22.
נוכח האמור – התביעה נדחית.
אינני יודעת אם התובעים ממשיכים להחזיק בדירה בתקופה זו, שכן – לכאורה, על פי פסק הדין בתיק הקודם היה עליהם לפנות את הדירה, והיה על הנתבעת לקבל את החזקה בה ולהתחיל לשלם שוב את ההחזרים לבנק. אינני יודעת אם פסק הדין הקודם עוכב, ובוודאי שעיכוב שכזה אמור היה להסתיים שעה שהערעור נדחה. אין בכוונתי להידרש לנושא,
שכן לא הוצגו נתונים לגבי הסוגיה והיא קשורה בביצועו של פסק הדין הקודם ולא בתיק הנוכחי, ויש רק לקוות שהצדדים יכבדו את הפסיקה.
בתיק הנוכחי התבקש צו מניעה, ובהחלטה מיום 30.12.2015 ניתן צו לרישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין, אך לא ניתן צו מניעה. בהתאם לתוצאת ההליך הנוכחי – יש למחוק את הערת האזהרה שנרשמה, ככל שנרשמה, מכוח ההחלטה מיום 30.12.2015. ככל שצד זה או אחר הפקיד כספים במסגרת ההליכים הנוגעים לבקשה למתן סעדים זמניים – יש להשיב לו את הכספים באמצעות באי כוחו.
23.
לגבי הוצאות המשפט – התרשמותי הייתה דומה להתרשמותה של כב' השופטת שטמר בתיק הקודם, והיא כי העסקה בין הצדדים ו"הסיבוכים הנילווים" הינם תולדה של הכוונה לקבל הלוואה לעולים חדשים בניגוד להוראות החוק ולנהלים. שני הצדדים היו שותפים למהלך ולכן לא אפסוק הוצאות לטובת צד זה או אחר. עוד יוער כי סיכומי התביעה הוגשו באיחור ניכר וסיכומי ההגנה טעם הוגשו למרות אורכות, נוכח מצבם הרפואי של ב"כ שני הצדדים. היות והתוצאה הינה דחיית התביעה, החלטתי שלא להמתין עוד לסיכומי ההגנה - ואני מאחלת רפואה שלמה לבאי כוחם של הצדדים.
ניתן היום,
כ"ז שבט תשע"ט, 02 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 53296-12/15 ג'יורג'י סרוחנוב, נינה סרוחנוב נ' סבטלנה רבייב (פורסם ב-ֽ 02/02/2019)