פסקי דין על אדי ארד | פסקי דין על יצחק אביגדור

8177-09/18 תק     05/02/2019




תק 8177-09/18 אדי ארד נ' יצחק אביגדור








בית משפט לתביעות קטנות בנתניה



ת"ק 8177-09-18 ארד נ' אביגדור


תיק חיצוני:


בפני

כבוד הרשמת בכירה
אפרת רחלי מאירי


תובע

אדי ארד


נגד


נתבע

יצחק אביגדור









פסק דין


מונחת לפניי תביעה כספית להשבת סכום שנגבה לכאורה ביתר לעומת המקובל בשוק במסגרת עסקה לרכישת מסנן מים ביתי ושירותי אחזקה.


טענות הצדדים
על פי המתואר בכתב התביעה, ביום 1.11.10 הגיע הנתבע לבית התובע וזאת ללא הזמנה מוקדמת והציע לו להתקין בביתו מערכת לסינון מים ביתית. התובע הסכים להצעה והנתבע התקין את המערכת וגבה סכום של 3,300 ש"ח. במהלך השנים, הגיע הנתבע לבית התובע והחליף את המסנן מעת לעת בתשלום. ביום 8.1.18 הגיע הנתבע שוב לבית התובע, החליף מסנן וביקש תשלום בסך 2050 ש"ח (בניגוד לסכום שגבה בעבר, אז דרש סכום הנע בין 1000-1500 ש"ח). באותו מעמד, הציע הנתבע לתובע שישלם סכום של 4900 ש"ח עבור טיפולים למשך 3 שנים, אותם כינה כ"ביטוח" תיקונים ואחזקה שוטפת. התובע הסכים להצעה ושילם סכום זה בשלושה תשלומים. ביום 20.8.18 הגיע הנתבע להחליף את המסנן וביקש תשלום עבור עבודתו זו בסך 2800 ש"ח וזאת למרות ששולם לו סכום של 4900 ש"ח עבור 3 שנות טיפולים. לאחר חילופי דברים ומסע שכנוע, לא רק שהתובע לא קיבל החזר במסגרת הביטוח משהנתבע טען פתע כי הביטוח אינו כולל החפת חלקים, התובע מצא עצמו משלם לנתבע סכום
נוסף
של 2700 ש"ח בארבעה תשלומים. לטענת התובע, הנתבע גבה ממנו תשלומים ביתר עבור טיפול במערכת המסנן הביתי והוא דורש את הפער שבין הסכום ששולם לבין מחיר השוק.
הנתבע מנגד, מבקש לדחות את התביעה. תחילה דחה את טענת התובע ביחס להגעה ללא תיאום מראש. לגופו של עניין, טען, כי ביום 8.1.18 הוא הוזמן לבית התובע למתן שירותי אחזקה שוטפים וכאשר הגיע למקום הבחין כי הפילטר אינו תקין והיה דרוש תיקון. בסיום אותו טיפול הוצע לתובע לרכוש תוכנית טיפולים למשך 3 שנים
ללא
חלפים והתובע הסכים להצעה זו ורכש את תוכנית הטיפולים. כאשר הנתבע הגיע בחלוף חצי שנה לצורך תחזוקה שוטפת, זיהה נזילה ועלה צורך בהחלפת פילטר. לטענתו, התובע אישר החלפה זו והנתבע עבד במשך 3 שעות לתיקון התקלה. משתוכנית הטיפולים אינה כוללת מחירם של חלקי חילוף, נדרש התובע לשלם עבור הפילטר החדש והתקנתו.
דיון והכרעה
4.
עניין התקנת מסנני מים ומכירתם אינו מוצר או שירות שהמחוקק הגדיר כנתון תחת פיקוח ועל כן גם תלונה על הפקעת מחירים לרגולטור הייעודי (אגף האכיפה במסחר במשרד הכלכלה או משרד החקלאות או המפקח על המחירים וכיוצ"ב) איננה בת פתרון בנסיבות העניין.
חיוב במחיר שאינו סטנדרטי, אין בכך משום בגדר עוולה אזרחית אלא אם נעשתה תוך
ניצול מצוקת הצרכן לפי סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 או תוך הצגת מצג שווא או הטעיה לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן או הפרת חובת הגילוי לפי סעיף 4 לחוק הגנת הצרכן. זאת, גם בשים לב לעוולת התרמית לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] או הטעיה, כפייה או עושק לפי סעיפים 15, 17 ו-18 חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, בהתאמה. היה והמקרה אינו נכנס בגדר אלה, ואינו משתייך למוצרים המצויים תחת פיקוח כאמור, הרי שידיו של בית המשפט כבולות, גם אם "רוח חכמים אינה נוחה הימנו" ויש בדבר משום ניחוח המכרסם בתחושה המוסרית, להבדיל מהמשפטית.
ככלל, מחיר מופרז הוא מחיר העולה על המחיר שהיה נגבה בתנאי תחרות (ראו והשוו: בש"א 8450/02 רוזנבוים נ' פז שירותי תעופה (25.6.2007). בעניין יונייטד ברנדס קבע בית הדין האירופי כי מחיר מופרז הוא מחיר שאינו מקיים יחס סביר לערכו הכלכלי של המוצר, כאשר ערכו הכלכלי של המוצר אמור לשחזר את המחיר שהיה נקבע בשוק בתנאי תחרות. כך למשל, על מנת לזהות מחיר בלתי הוגן ניתן למשל לבחון את הער בין מחיר המוצר לבין עלות ייצורו
(united brands co. v. commission of the european communities
[1978] e.c.r 207)

בעניין רייס (רע"א 2616/03 ישרכארט בע"מ נ' רייס, פ"ד נט (5) 701), אימץ בית המשפט העליון את שני המבחנים שנקבעו בדין האירופי בעניין יונייטד ברנדס לזיהוי מחיר מופרז. בית המשפט קבע כי הוכחת מחיר מופרז יכול שתעשה על ידי בחינת הפער בין עלות הייצור לבין מחיר המכירה או על ידי מבחן השוואתי. נטל ההוכחה מוטל על כתפיו של התובע להראות כי הפער בין המחיר שגבה העוסק לבין עלויותיו היה מופרז ובלתי מוצדק. ואולם, באותו מקרה בית המשפט העליון התייחס למחיר שגבה בעל מונופולין ובחינת ההפרש המהווה את הרווח שלו האם הוא מחיר בלתי הוגן, בשים לב לכך שאומדן עלויות הייצור של בעל המונופולין הוגדרה שם "כשמשימה סבוכה כשלעצמה".
מכל מקום, לו היה מדובר בגביית מחיר מופרז על ידי בעל מונופולין, הרי שהסעד היה באמצעות אכיפה והתערבות מצד הרשות להגבלים עסקיים, והמחוקק העניק כלים לרגולטורים להסדרת הנושא, עת הם בוחנים את התמונה במלואה ובידם הכלים לערוך השוואות בין עוסקים וכן איזונים בין האינטרס הצרכני לאינטרס העסקי. כן פועלים בשוק ארגוניים ותאגידים ששמו על דגלם את הסחר ההוגן ומבצעים אכיפה אזרחית, להבדיל מהטלת סנקציה משפטית. תחרות היא בריאה וראויה להגנה משהיא מקדמת את היעילות, מגדילה את התועלת הכלל משקית ומטיבה עם הצרכנים, בדרך של הפחתת מחירים, בין היתר, והגדלת איכות המוצרים ומגוונם.
5.
במקרה דנן, מדובר בשירות שאינו מונופוליסטי שנמשך 8 שנים ( 2010-2018). אין מדובר ב"סיטואציית דוחק" בה העוסק מגיע לחצרי הצרכן תוך ניצול מצוקתו אותה עת להיזקק לשירותיו (בעיות חשמל, אינסטלציה וכיוצ"ב) או במקום בו העוסק הוא בעל השליטה במצרך באותו האזור (חנייה בבית חולים או מכירת מצרכים מסוימים במתחם בית החולים או אף במתחם בילוי מגודר), או אז הצרכן מוצא עצמו "צרכן שבוי" להיזקק למוצר תחת מחיר מופקע. דבר כגון דא מצריך כאמור התערבות רגולטורית ובכלל זה חקיקתית, בשים לב להבחנה בין עסקים קטנים לגדולים ונתח השוק שהם ממלאים, השלכות תקציביות וחברתיות. שכן, תקנות ונהלים היוצאים מפי הרגולטור הרלוונטי, נחקקים עלי ספר לאחר שנתקיים דין ודברים עם העוסקים מחד והצרכנים מנגד – למצער נציגי כל אלה שדבר החקיקה רלוונטי עבורם –מתוך חתירה לערוך איזון ראוי, מידתי וסביר המבוסס על ניתוח של עלות מול תועלת הטמונים באינטרס הצרכנים לעומת העוסקים בדבר. אלה פועלים בעבודת צוות. הם בוחנים דין משווה, שומעים דעות שונות ולאחר עיגון לפי המדרג הנורמטיבי (חוק מפי הרשות המחוקקת או תקנה או נוהל מפי הרשות המבצעת שחלקם באישור הרשות המחוקקת), בית המשפט יפרשו ויישמו. רשות ורשות בתחומה:

"מלאכת השיפוט בנויה על עריכת איזונים. חשוב האיזון הפנימי כפי שחשוב האיזון החיצוני. האיזון הפנימי מתייחס להפעלת שיקול-
דעת שיפוטי. בית-
משפט, במסגרת תפקידו, נאלץ לבחור בין שיקולים לגיטימיים חיוניים, כגון חופש הפרט, מול הגנת הציבור. האיזון החיצוני נוגע להפרדת הרשויות. לא טוב שמחוקק ישמש כשופט, כפי שלא טוב ששופט ישמש כמחוקק. רשות ורשות בתחומה.
הרשות המחוקקת מעבירה חוקים. חיי המעשה מגוונים ובלתי צפויים. קיים צורך לפרש חוק, ליישם חוק ובשיטה חוקתית גם לבקר את החוק. לא ניתן לערוך ספר חוקים אשר יענה על כל המצבים, ללא מלאכת השיפוט.
בשיטה קונסטיטוציונית הפרדת הרשויות הופכת לחשובה אף יותר. חוקי יסוד מחייבים בית-
משפט לבחון חוקים. מכאן שעליו לשמור על הגבולות. אם בית-
משפט פועל כמחוקק, יוצא כי הוא ממלא שני תפקידים. בו בעת, הוא קובע את הדין ומבקר אותו חוקתית" (
ראו בר"ע 615/02 פלוני נ' פלונית, תשס"ב (2) 108, 129-130).
(ראו והשוו לפסק דיני בעניין מכבי שירותי בריאות, ת"ק 39585-08-16 אופיר כהן נ' מכבי שירותי בריאות (10.3.2017)).
כך, ביום 23.1.2017 אושרה המתודולוגיה החדשה לפיקוח מחירים בכל הנוגע למוצרים בפיקוח. זאת, לנוכח "השינויים בתנאים הכלכליים בשווקים ושינויים בכללי התקינה החשבונאית, ולאור המלצות הוועדה לשינוי כלכלי-חברתי בשנת 2011, החליטה ועדת המחירים לגבש מתודולוגית בסיס חדשה לקביעת המחירים. המתודולוגיה החדשה מתבססת על עבודת עומק שבוצעה על ידי צוות יועצים מקצועיים, בהנחיית חברי ועדת המחירים. בהמשך, לאחר פרסום המתודולוגיה וקיום שימוע ציבורי מקיף, הוכנסו שינויים לאור הערות הגופים בפיקוח בשימוע ציבורי וכן לאור המפקחים במשרדים המשותפים לוועדה". ללמדך, כי בחינה של נתח שוק, כוח שוק, אופי המוצר או השירות, כמו גם בחינת היכולת לפגוע לאורך זמן בתנאי אספקתו של מוצר או באיכותו או במחירו מצריכה עבודת עומק מטרימה טרם הטמעת שינויים. זיהוי מחיר מופרז – בין אם באמצעות כימות הפער בין מחיר המוצר לעלות ייצורו או ניתוח הרווחיות ממכירת המוצר ביחס לרווחיות המקובלת בתעשייה הרלוונטית או השוואת מחיר השירות למחירו בשווקים אחרים או בתקופות אחרות, היא עניין לבחינתו של הממונה על ההגבלים העסקיים ובידו הכלים לאכיפה כנגד גביית מחיר מופרז (ראו גילוי דעת 1/14 האיסור על גביית מחיר מופרז ע"י בעל מונופולין (9.4.2014)). על כן, מקום בו לא יוכחו יסודות העוולה, הרי שאין בידי בית המשפט כדי לסייע והמזור אינו בכתליו. אין בדבר כדי למזער את תחושת הניצול או האמון שאבד – ומאמינה אני בכל ליבי לתחושות התובע - אולם על מנת לזכות בסעד בדמות פיצוי או השבה, על התובע לעמוד במאזן ההסתברותי הנדרש במשפט האזרחי.
האם התקיימה עילת העושק?
6.
סעיף 18 לחוק החוזים דורש 5 יסודות על מנת להקים את עילת העושק: 1) קיומו של חוזה; 2) קשר סיבתי; 3) ניצול; 4) מצוקה או חולשה שכלית, או חולשה גופנית או חוסר נסיון; 5) תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. ודוק; יסודות 3-5 הם יסודות מצטברים וחייבים להתקיים במלוא תוקפם, דהיינו, להיות חמורים דיים (ראו לעניין זה ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו (1) 762 (1981). להלן: פרשת סאסי).
ומן הכלל אל הפרט. במקרה דנן, לא התרשמתי כי היסוד הרביעי מתקיים, עת מדובר בתנאים מצטברים. חוסר ניסיונו של התובע אינו שונה מכל צרכן אחר בתחום מסנני המים, והייתה ביכולתו האפשרות בכל עת לבטל את השירות או להתנתק ממנו וכן לעשות סקר שוק קודם לכן (או לברר עם הקולגות שלו שלנוכח זאת נקשר בהסכם עם הנתבע) – זאת, משאין מדובר במצרך חיוני או תחת שליטה "מונופוליסטית" של העוסק. ודוק; גם לו מדובר בחוזה מרע בגין הנסיבות, אין בכך כדי לקיים קשר סיבתי. אף אם נניח לטובת התובע כי במקרה דנן התקיימו שני היסודות הראשונים, הרי שיש לבחון כאמור האם מתקיימים במצטבר יסודות 3-5. בענייננו, לא מתקיים יסוד "המצוקה" ברמה המשפטית (והמבחן הוא לא ברמה המילולית), שכן, הלכה היא, שרמת המצוקה צריכה להיות גבוהה ואף לחץ ארעי איננו נכנס בגדר "מצוקה" כדרישת הסעיף. במקרה דנן, השתכנעתי מחומר הראיות שהונח לפניי, כי המדובר באדם מפוכח ותמימותו נובעת מאישיותו לנוכח ניסיונו הטוב עם בני אדם, אולם לא מדובר בנאיביות המובילה לאי שליטה בענייניו. משמע, שאין המדובר בחולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, להבדיל, כאמור, מחוסר ניסיון אובייקטיבי שאינו שונה מבחינה אובייקטיבית מכל מי שאינו עוסק או עושה שימוש בתחום מסנני המים. מדובר אומנם בפנסיונר (ששימש טייס קרבי בחיל האוויר בעברו), אולם הוא עצמו העיד כי הוא בעל 50 שנה ניסיון עם אנשי מקצוע, "האמון שלי באנשים נשאר אבל יכולת לזהות אנשים שלא ראויים לאמון פחתה" (עמ' 1 לפרוטוקול הדיון). הוא האמין בנתבע במשך 8 שנים ואלו רקמו יחסי חברות שגלשו מעבר לקשרי העבודה, והפגיעה באמון לא נבעה בשל גילו של התובע או בשל חוסר ניסיון שיכול היה להתגבר עליו באמצעות בחינה מתמדת של המחירים המוצעים ותמיכת בני המשפחה עמם התלווה לדיון. התרשמתי כי אכן הוא חסר ניסיון בתחום, אולם הוא גילה חוסר ניסיון סביר כאדם מן היישוב ולא באופן בולט על פני אחר.
בכל הנוגע לתנאי החמישי, גם אם המחיר בהתאם למה שהציג התובע כדוגמא מן המרשתת - ואכן יש פער משמעותי גם ביחס לעלות "הביטוח" שהציע הנתבע לתובע למשך 3 שנים שנדמה כי אף עדיף לרכוש כ-3 מסנני מים חדשים בכל שנה ולהרכיבם ולא לעשות ביטוח - הרי שניתן לטעון ל"טעות בכדאיות בעסקה", שאינה נכנסת בגדרה של "טעות" על פי החוק המביאה לביטולו של חוזה. שכן, התובע לא היה חייב היה להתקשר דווקא איתו בעסקה, ויכולת של איש שיווק לשכנע היא חלק מעיסוקו ולא ניתן לזקוף זאת נגדו
אלא
אם נקט אמצעים לא כשרים כגון הבטחות שווא או מצג שווא. מדובר בעוסק מורשה הפועל כיחיד והתובע לא היה חייב כאמור לקבל דווקא ממנו את השירות בתחום מסנני המים, וכל שכן, כאשר בכל עת יכול היה להתנתק מהעסקה ולא לחדש עסקאות במשך 8 שנים.
עוד יודגש, כי התובע לא צירף חוות דעת מומחה ערוכה כדין ביחס לטענותיו בדבר הסכם שהוא בלתי מקובל ובלתי סביר ביחס למתנהל בשוק ולא די במסמך כזה או אחר שהוצא מהאינטרנט כדי להוכיח (או בידיעה השיפוטית לעניין זה) אלא במומחה המכיר את המטרייה ויכול להעיד עליה. סיכומו של דבר, לא הוכח כי מצבו של התובע כאזרח ותיק או כי היה בעל קשיים אחרים גופניים או נפשיים שנוצלו
הובילו
להתקשרות בעסקה (ראו והשוו: תק 41249-07-15 רפאל שריקי נ' יעקב זיו ואח' ((12.1.2017)).
האם התקיים סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן בדבר ניצול מצוקתו של צרכן?
7.
סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן עניינו "איסור הפעלת השפעה בלתי הוגנת". בהתאם לסעיף זה, לא יעשה עוסק דבר העלול לפגוע ביכולתו של צרכן לקבל החלטה אם להתקשר בעסקה עמו באופן שיש בו שלילה של חופש ההתקשרות של הצרכן או פגיעה מהותית בחופש ההתקשרות שלו. הסעיף מונה מספר חזקות שבהתקיימותן, הנטל עובר לעוסק להוכיח שלא פעל תוך הפעלת השפעה בלתי הוגנת, וזאת מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף -
(1)
הגביל את יכולתו של צרכן לעזוב מקום או יצר בפני
צרכן את הרושם שהוא מוגבל ביכולתו לעזוב מקום;

(2)
מנע מצרכן את האפשרות להתייעץ לגבי התקשרות בעסקה או לגבי תנאיה;
(3)
ערך ביקורים חוזרים ונשנים בבית צרכן כדי לשכנעו לקשור עמו עסקה, אף שהצרכן הביע, במפורש או במשתמע, את רצונו כי יימנע מכך;
(4)
ביצע פניות חוזרות ונשנות לצרכן או לבני משפחתו כדי לקשור עסקה, אף שהביעו, במפורש או במשתמע, את רצונם כי יחדל מכך;
(5)
ניצל מוגבלות נפשית, שכלית או גופנית של צרכן, כשהוא יודע או היה עליו לדעת על קיומה של מוגבלות כאמור;
(6)
ניצל את העובדה שצרכן אינו יודע את השפה שבה נקשרת העסקה במידה מספקת לשם הבנת העסקה;
(7)
איים או נקט אמצעי הפחדה כלשהו כלפי צרכן או כלפי בני משפחתו;
(8)
סיפק לצרכן נכס או שירות בתשלום, ללא בקשה מפורשת של הצרכן;
(9)
יצר רושם כי צרכן זכה או יזכה בפרס או בהטבה אחרת, אף שאין פרס או הטבה כאמור או שנדרש תשלום מהצרכן או תנאי אחר כדי לקבל את הפרס או את ההטבה ואלה לא פורסמו מראש;
(תיקון מס' 45) תשע"ו-2016
(10)
מנע מצרכן להביא למקום העסק או מקום אחר המנוהל על ידי עוסק (בפסקה זו – מקום) מזון או שתייה מאותו סוג הנמכר במקום, אלא אם כן המקום במהותו הוא בית אוכל; הוראות פסקה זו לא יחולו אם המשטרה או ממונה ביטחון כהגדרתו בחוק להסדרת הביטחון בגופים ציבוריים, התשנ"ח-1998, הורו על מניעה כאמור מטעמי ביטחון הציבור.

לא שוכנעתי כי המקרה דנן נכנס בגדר אחד מהמקרים המתוארים. לטענת התובע הנתבע סיפק לו נכס או שירות בתשלום ללא בקשה מפורשת מצדו, בעוד הנתבע טען כי הציע את שירותיו מיוזמתו אולם תיאם עם התובע הגעתו. לעניין זה אין נפקות. אין מדובר במקרה בו הנתבע כפה עצמו 'הר כגיגית' והותיר במקום את הנכס או העניק שירות ללא רצונו של הצרכן ולאחר מכן דרש את התשלום או קבע כעובדה מוגמרת את שכרו לאחר ביצוע העבודה (למעט שני מקרים, כפי שיפורט בהמשך, והסעד לכך בהתאם). לשון אחר; ישנה מחלוקת בין הצדדים, האם הנתבע הגיע למקום בתיאום עם התובע או שהגיע ללא תיאום מראש, אך אין מחלוקת, שהנתבע הוזמן על ידי התובע בסופו של דבר והעסקה עמו נמשכה מספר שנים.
מדובר בעסקה ברוכלות, היינו, הצעת עסקה לצרכן מאת עוסק שבא שלא לפי הזמנה למקום מגוריו או פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא שבעקבותיו הגיע העוסק למקום הצרכן כדי לקשור עסקה (סעיף 8 לחוק הגנת הצרכן). לתובע שמורה הזכות לבטל תחת ההגנה המיוחדת שהעניק המחוקק בסעיף 14ג1 בשל היותו אזרח ותיק וזאת תוך 4 חודשים מיום עשיית ההסכם ועל כן, בכל הנוגע לעסקה המאוחרת – רשאי התובע לבטלה (אם כי מועד הגשת התביעה הוא המועד בו הכריז התובע על סיום העסקה עם הנתבע) אולם הוא לא עתר לכך במסגרת תביעה זו אלא זו נסובה ביחס לעסקאות עבר.
8.
התובע ביקש ללמד כי הנתבע גבה ממנו סכומים שהסתכמו באלפי שקלים בגין עניינים פעוטים שהגבייה בגין ביצועם הייתה צריכה להסתכם בלא יותר מכמה מאות שקלים, וכך גם ביחס למכירת המוצרים. לא הוכח לפניי כי הנתבע הגיע לבית התובע ובדרכי מרמה ניצל את מצוקתו או גילו המבוגר. כאמור בפרק הדן בדבר בחינת התקיימותה של עילת העושק, מדובר בהתפתות בדרכי שיווק של יצירת יחסי אמון וחברות משולבת בתמימות שאינה נובעת מגילו של התובע או מצוקה בה היה שרוי, מקום בו היה שרוי.
אכן, "הובעה בספרות העמדה שלפיה במקרים קיצוניים של חוסר הגינות בתנאי החוזה יש לפרש את המושג...'חוסר ניסיון' בצורה ליבראלית ולכלול בה א תמימות, חוסר הבנה או חוסר התמצאות (רע"א 617/08 מלון עדן נהריה בע"מ נ' יוסף קסל, תקדין עליון 2014 (3) 12581). לא זאת בלבד. סירובו של הנתבע לקבל חוות דעת אובייקטיבית במסגרת מינוי בהסכמה של מומחה מטעם בית המשפט בכל הנוגע למחירי השוק המקובלים ורף גבייתו מעוררת תחושה שאינה נוחה, גם אם עסקינן בשוק הפרטי והחופ
שי. ככלל, הימנעות זו פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הוצג המסמך או העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובתו (ראו
ע"א 55/89
קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר
, מ"ד(4) 595;
ע"א 641/87
קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ
, פד"י (1) 239, 245).

הלכה זו יסודה בניסיון החיים ובשכל הישר: "הרוצה לשכנע בטענותיו, וישנן ראיות העשויות לסייע בכך – יופיעו הראיות מיד" (ראו לעניין זה את רע"א 7933/15 פישר נ' מילוא תמיר (13.12.15) בפסקה ח').
ברם, אני מתרשמת כי היה בידו של התובע שלא להיכנס לעסקאות נוספות. מעבר לכך שאין מדובר במצרך חיוני כמו ביוב או חשמל למשל, הרי שהיה על התובע לקבל הצעות מחיר, להשוות ביניהם ולקבל החלטה בהתאם. כך גם יכול היה לוודא כי הנתבע לא גובה מחיר גבוה מידי אלא בהתאם לסטנדרט המקובל בשוק ובהתאם לבעיה בה יש צורך לטפל.
במקרה דנן, אין מדובר בעסקה יחידה במסגרתה התעוררה מחלוקת בין התובע לבין הנתבע ביחס לתמורה שהנתבע זכאי לקבל בגינה (או אז היה על הנתבע
כתובע
העותר לקבלת שכרו אם לא היה משולם להוכיח את סוג העבודה, היקף העבודה, את ימי העבודה או פירוט עלויות אשר ממנו ניתן יהיה להסיק מה בדיוק הייתה כמות ועלות העבודה) – אלא טענה גורפת עבור 8 שנים בהן בוצעה עבודה, שקיים גם קושי אינהרנטי מבחינה ראייתית לבחון כל עבודה לגופה.
10.
עם זאת, ביום 28.1.2018 לא נסתר על ידי הנתבע כי רק בתום העבודה הגיש חשבונית שלא סוכם על עלותה מראש, עת המחיר השתנה. כך גם ביחס לסך של 2800 ₪ שנגבה עבור העבודה שבוצעה ללא הצגת העלות מראש ביום 20.8.2018. במצב בו הנתבע הציב לתובע עובדה מוגמרת בדבר קביעת עלות העבודה, הרי שגם אם בעל מקצוע לא יכול להעריך במדויק את עלות ביצוע העבודה, שהוא לקח על עצמו, משום שהוא לא יכול לדעת מראש מה כמות העבודה ומה משאבים עליו להשקיע בה –על בעל מקצוע להודיע ללקוח מה בערך יהיו הוצאותיו בקשר לאותה עבודה מראש. שכן, כאשר לקוח היודע, פחות או יותר, עלות עבודה המוצעת על ידי בעל המקצוע, יש לו האפשרות להחליט אם הוא מוכן שאותו בעל מקצוע יבצע העבודה במחיר שקבע, או לבדוק גם מחירים אחרים אצל בעלי מקצוע אחרים. על כן, כאשר בעל מקצוע נוטל על עצמו לבצע עבודה, עליו החובה להבהיר מראש את עלותה. אומנם "אין להוציא מכלל אפשרות שבסוג עבודה כזה, ישנן עבודות שיודעים כיצד מתחילים אותה ואין לדעת, בשלב הראשוני, מה עשויות להיות ההתפתחויות בשלבי העבודה, אך גם במקרה כזה על בעל המקצוע להבהיר ללקוח את כל האפשרויות העומדות בפני
ו ולהבהיר בערך, מה עשויות להיות הוצאות הלקוח - אם במקרה כזה או במקרה אחר" (ראו והשוו: ת"ק 28217-09-10 גד גזל נ' דורון בונה (28.2.2011)).
ודוק; אין ויכוח על כך שהצרכן צריך לשלם על מה שהוא נהנה. זאת, כמבואר בשו"ע סימן רס"ד סעיף ד: "וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צוותיך, אלא צריך ליתן לו שכרו ". אולם, ישנו הבדל ממה נובע החיוב. הואיל ולא היה סיכום, כי אז החיוב נובע מהלכות נהנה. לפי זה, התשלום הוא על דרך אומדנה, וכמבואר בקצות החושן סימן של"ב סק"ג – לפי הפחות במומחי מערכות סינון. מאידך, ניתן לראות את הסכום של השנים הקודמות כסכום מחייב כל עוד לא דובר אחרת. כך, הרמ"א בסימן של"ג סעיף ח הכריע כצד השני "אם לא התנה ודאי על דעת התנאי הראשון השכיר עצמו".
סבורני, כי מי שהזמין מומחה לתיקון ולא סיכם עמו מראש סכום עבור התיקון, צריך לשלם לו כפי שמקובל ובתחומים בהם יש פערים בין המחירים שבעלי המלאכה השונים לוקחים, יד בעל הבית על העליונה, ויכול לשלם לו כשכר הנמוך שמקובל (אלא אם כן ידוע שהוא לוקח כתשלום פועלים יקרים, וראו והשוו: קצוה"ח סימן שלא, ס"ק ג).
על כן, מקום בו לא ניתן לחשב באופן מדויק, כי אז רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים על פי אומדנה ובלבד ששיעור הפיצוי יאומד לפי מידת הנזק או התיקון המשוער. הצעות המחיר שהציג התובע יכולות להעיד על מחירי התיקון אצל בעלי העסקים אצלם נערך התיקון ולא על מחירי השוק הנוהגים (בניגוד לעדות מומחה). אפילו ולא נסתרו הצעות המחיר, עדיין ניתן ללמוד על המתנהל בשוק עת מוגשות מספר הצעות ולא אחת או שתיים. מה גם, שלא נערך ביקור בדירתו של התובע וההצעות לא ניתנו לאחר ביצוע הערכה בשטח של הקיים. מכל מקום, הגם שאף בבית משפט לתביעות קטנות הנטל רובץ על התובע הן ביחס לסוגיית החבות והן ביחס לשיעור הנזק, כפי שנקבע בעניין אשקר (רע"א 10124/17 אשקר נ' סלימאן), ובעניין קלופשטוק (רעא 2413/18 דגנית פרץ קלופשטוק נ' זויה סטריקוב (4.9.18)), הרי שבמצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני
בית המשפט לצורך עריכת אומדנה וניתן אף לנהוג בגמישות מסוימת. בענייננו, גם הנתבע לא סתר כי הוא גובה מעבר למקובל בשוק (דבר שלגיטימי כשלעצמו), ובשים לב לתכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות– פתיחת שערי בית המשפט בפני
"האזרח הקטן", גם על ידי פישוט הליכי הדיון על ידי הגשמת סדרי הדין ודיני הראיות, אני קובעת שעל הנתבע להשיב לתובע סך של 600 ₪ עבור העבודה שבוצעה ביום 8.1.2018 עת הוא לא טען מנגד כי מדובר בעבודה אחרת או העניק טעם סביר מדוע גבה מחיר שונה.
בכל הנוגע לסכום שנגבה על סך של 2800 ₪, הנטל מועבר לעוסק להוכיח כי אכן הציג את העסקה לפני הצרכן שהביטוח הפרטי אינו כולל החלפת חלקים וסך של 6150 ₪ (ולאחר הנחה 4900 ₪) עבור שלוש שנים הוא רק עבור השירות בדמות תיקון ולא כולל החלפת חלקים ישנים במשך אותן 3 שנים, או תחזוקה שוטפת. מדובר
בפרט מהותי
לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן שעל העוסק להציג לצרכן. ודוק; די בכך שהדבר עלול להטעות.
הטעיה לפי חוק הגנת הצרכן יכולה להיעשות גם בתום לב. רוצה לומר, כי
אין אנו נדרשים להוכיח כוונה להטעות מצד העוסק. עצם הוכחת יסודות העוולה העובדתיים מקים חזקה משפטית של הטעיה, וזו יכולה גם להיות על דרך של מחדל ובתו"ל. צירוף המילים "עלול להטעות" אינו דורש רכיב של הטעיה בפועל. די להוכיח כי קיים פוטנציאל להטעיה. יכול שאם היה יודע התובע כי הביטוח איננו כולל חלפים, כי אז לא היה נקשר בעסקה על סך של 4900 ₪. הנתבע לא הוכיח כי הסכום ע"ס של 4900 ₪ היה אמור להיות מסויג רק לטיפול ותחזוקה בפילטר פעמיים בשנה.
על כן, דומה כי על הנתבע להשיב לתובע סך של 2800 ₪. ואולם, הואיל ובאותו מפגש הוא גבה 2800 ₪ וטען שלא מדובר בעניין שיש עליו ביטוח שירותי, והתובע כבר שילם 4900 ₪ למטרת הביטוח שלכאורה המפגש בחודש אוגוסט 2018 היה אמור להיות מכוסה והתובע לאחר אותו מפגש כבר ביטל את העסקה בחודש ספטמבר 2018, ובשים לב לכך שמדובר בעסקה מתמשכת והביטוח הוא למעשה ביטוח פרטי באופן של נתינת שירותים על ידי העוסק עצמו (הביטוח הוא רק בהיבט המילולי ולא המשפטי לפי חוק חוזה הביטוח), הרי שמדובר בעסקה קצובה מתמשכת וברור גם כי התובע לא יקבל שירותים בשנת 2019-2012 וגם לא קיבל עבור שנת 2018 במסגרת הביטוח (עקב הגבייה בנפרד על סך של 2800 ₪ הכוללת גם "טיפול לפילטר ותחזוקה במסגרת הסכם שירות" מלבד "פירוק פילטר ישן" ו"התקנת פילטר חדש") – אני קובעת כי העסקה ע"ס של 4900 מתבטלת והתובע ישלם סך של 1290 ₪, כפי שיפורט להלן, עבור אותו מפגש
ולא
2800 ₪ (שכן מדובר רק בפירוק פילטר והתקנת פילטר חדש של 'עמיעד אלפא ספיר' – בשים לב למחיר המסנן כולו שהציג התובע בסך של 489 ₪ והפילטר הוא רק חלק ממנו, ועל כן לא ברור מדוע נדרש הרכיב של טיפול הפילטר ויש בכך משום גבייה כפולה).
למעלה מן הצורך יצוין, כי אף לאחר שהטיפול בפילטר כבר נגבה במסגרת הביטוח, הרי שגבייה במקרה דנן עבור טיפול בפילטר משמעותה גבייה
משולשת.
הואיל והוריתי על ביטול עסקת שירות התיקונים "הביטוחי" מחמת אי גילוי בדבר החלפת החלקים, ובשים לב לכך שאף אחד מהצדדים לא טען לביקורים ללא תלשום החל מחודש ינואר 2018 ועד לסוף חודש אוגוסט 2018 (כאשר ביקור לפי הסכם השירות אמור להיות פעם בחצי שנה ולמעשה מדובר בביקור הראשון מאז תחילת הסכם השירות), הרי שיש לתמחר את הביקור מיום 20.8 מחדש. גם בתמחור מחדש, יש להפחית מסך של 2800 ₪ הואיל ועצם הפעולה של פירוק הפילטר והרכבת פילטר חדש הוא בגדר "טיפול". לו היה ביטוח, הרי שלא היה צורך לתמחר שירות תיקון. משאין ביטוח, ועלות ממוצעת של ביקור טכנאי הוא 250 ₪ והנתבע גובה גם על פי שיטתו לצורך רווחיותו ולאו במחיר השוק (עלות טכנאי כנגד מפגש אחד מתוך תקופת הביטוח בת השלוש שנים הכוללת 6 פעמים
לפחות
היא כ-800 ₪ לפי שיטתו של התובע), ומחיר מסנן חדש הוא 489 ₪, אני מעמידה את סכום הביקור ביום 20.8 במסגרתו בוצע טיפול והוחלף לפילטר חדש על סך של 1290 ₪).
משכך, הנתבע ישיב לתובע סך של 6410 ₪.
11.
בכל הנוגע ליתר רכיבי התביעה בדבר מחירים מופקעים לכאורה, אין בידי בית המשפט את היכולת לאמוד את עלות העבודה שביצע התובע, כאמור. אין בידי בית המשפט חוות דעת הקובעת שהסכום שנקבע על ידי התובע הוא בלתי סביר או בלתי מתקבל על הדעת בשים לב להיקף עבודתו לאורך זמן והוא רשאי כרוכל למכור את מרכולתו במחירים שאינם מחירי השוק. התובע אומנם צירף מסמכים שיש בהם להעריך לטעמו, פחות או יותר, את הסכומים המקובלים בשוק (הנכס בנפרד והשירות בנפרד ולא במשולב), אך מסמכים אלה אינם בגדר חוות דעת בהתאם לדין ואינם מתייחסים לאותה עבודה שביצע הנתבע והערכת אותה העבודה. מהמסמכים שצורפו לא רק שהם אינם ערוכים כחוות דעת כדין אלא אין התייחסות מפורטת האם המסמך משקף אכן את אותה עבודה שביצע הנתבע.
ודוק; מחיר הוא פונקציה של מורכבות העבודה, עלות החומרים או החלקים ומידיות השירות. על כן, אין בידי להיעתר לסעד אותו מבקש התובע בעניין זה.
12.
בטרם נעילה. כב' הרב ד"ר רצון ערוסי, רבה של העיר קרית אונו, נדרש לסוגיה של הפקעת מחירים בהלכה במאמרו "הפקעת מחירים-ריסון הצריכה" (הכיפה, חדשות –מזווית יהודית), שם הוא מבהיר כי בהלכה המסחר הוא חופשי. אין מחירים אחידים. המחירים נקבעים לפי היצע וביקוש, ועפ"י ההתחרות שבין הסוחרים ( משנה, ב"מ, ד, יב, רשב"ם, ב"ב, פט, א, ד"ה ואין). בית הדין מתערב בקביעת המחירים רק במצרכים שהם בגדר "חיי נפש", (רמב"ם, מכירה, יד, א-ב). במצרכים שהם "חיי נפש" – ריווח עד ששית. שאינם חיי נפש – אין הגבלה. תבלינים – עד כפליים. וכן, "הנושא והנותן באמונה, אין לו אונייה. כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו, וכך וכך אני משתכר בו...". רמב"ם, שם, ה. ושו"ע, שם, כז).
נחלקו הדעות אם מפקחים על המחירים, כמו שמפקחים על המשקלות והמדידות. ספרא, יט, פז, ספרי, רצד. תוספתא, ב"מ, ו, יד). בירושלמי, ב"ב, ה, ה, מסופר שראש הגלות מינה את רב כמפקח לעניינים אלו, ורב העניש עבריינים רק בענייני המשקלות, ולא בענייני המחירים. וראש הגלות אסרו בבית סוהר בשל כך. עיין דברי קרנא כנגד רב, בירושלמי, שם. ובבבלי, ב"ב, פט, א, ויכוח קשה בין שמואל לקרנא. שגם שמואל היה בדעה שאין מפקחים על המחירים. ובגמרא שם נאמר, שיש לפקח גם על המחירים, מפני הרמאים, עיין רשב"ם, שם, ד"ה מפני. וההלכה, שהפיקוח על המחירים על ידי בית הדין, רק במצרכי חיי נפש.
מעניין לראות שהדין העברי תואם לדין הישראלי בכך שהמחוקק קבע פיקוח על מחירים אך בנוגע למצרכי חיי נפש. מאחר והמסחר מושתת על היצע וביקוש, חכמי ההלכה נאבקו נגד מפקיעי המחירים גם באמצעות ההלכה על ידי איום בריסון הצריכה. ללמדך, שרוח חכמים לא הייתה נוחה מכך, אולם ביתר המצרכים ההתערבות לא הייתה באמצעות בית המשפט אלא באמצעים משפטיים חלופיים או אף לבר משפטיים – בין אם על ידי הרשות המחוקקת, בין אם על ידי הרשות המבצעת, ובין אם באמצעות קידום אכיפה אזרחית ובכלל זה ארגוני סחר הוגן.
13.
על כן, אני פוסקת כי הנתבע ישיב לתובע סך של 7010 ₪ וכן ישלם הוצאות משפט בסך של 500 ₪.
סך הכל ישלם הנתבע לתובע סך של 7510 ₪ וזאת תוך 45 יום מהיום.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.
המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.






ניתן היום,
ל' שבט תשע"ט, 05 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.













תק בית משפט לתביעות קטנות 8177-09/18 אדי ארד נ' יצחק אביגדור (פורסם ב-ֽ 05/02/2019)