פסקי דין על מוטי ויסנברג ברק | פסקי דין על ר.ש.ת בנין והשקעות | פסקי דין על נתנאל גרופ | פסקי דין על רונן תמר ואח' |

14617-02/17 א     19/02/2019




א 14617-02/17 מוטי ויסנברג ברק נ' ר.ש.ת בנין והשקעות בע"מ, נתנאל גרופ בע"מ, רונן תמר ואח'








בית משפט השלום בראשון לציון


ת"א 14617-02-17 וויסנברג ברק ואח'
נ' ר.ש.ת בנין והשקעות בע"מ
ואח'



לפני
כבוד השופט
מוטי פירר

תובע
מוטי ויסנברג ברק


נגד
נתבעים

1. ר.ש.ת בנין והשקעות בע"מ
2. נתנאל גרופ בע"מ
3. רונן תמר
4. שמואל תמר





החלטה

בין הצדדים מתנהל הליך בוררות, בפני
כב' הבוררת דורית כרמלי, זאת בהתאם להסכם שנחתם ביניהם, הוגש לתיק זה ובעקבותיו עוכבו ההליכים בתיק (ר' החלטה מיום 9.1.18).
עניינה של בקשה זו בעתירת התובע בהתאם לסעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") לאשר את החלטת כב' הבוררת מיום 14.11.18, במסגרתה הטילה על הנתבע 3 (להלן: "הנתבע") תשלום הוצאות התובע בסך 7,500 ₪, בגין אי התייצבות הנתבע לדיון הוכחות שנקבע ליום 31.10.18 (להלן: "ההחלטה"). על הנתבע הוטל לשלם את הסכום האמור בתוך 30 יום ממועד ההחלטה, ומשלא עמד בכך הנתבע, ועל מנת שלא יידרש התובע להמתין עד לסיום הליך הבוררות כדי לגבות את הוצאותיו, הגיש האחרון את בקשתו לאישור ההחלטה.
לנתבע הסברים שונים באשר להעדר התייצבותו לדיון ההוכחות; לדבריו היעדרות זו נבעה מנסיבות אישיות שונות אשר חרגו משליטתו ואשר אינני מוצא מקום לפרטן במסגרת זו. אין בדעתי לדון בטענות אלו שכן אינני מהווה במסגרת החלטה זו כערכאת ערעור על החלטת כב' הבוררת, כמו כן לא הוגשה בקשה לביטול ההחלטה בהתאם לסעיף 24 לחוק.
בהחלטתי מיום 28.01.19 הוריתי לצדדים להביע עמדתם בשאלה שבמחלוקת, בהתייחס להלכה שנפסקה לאחרונה בבית המשפט העליון בעניין רע"א 5526/18 זוהר יפה נ' דורית (יפה) דיאמנט (13.12.18) (להלן: "עניין יפה").
השאלה אשר עמדה להכרעה בעניין יפה, דומה עד מאוד לשאלה שבפני
נו, והיא: "
האם ניתן לאשר את רכיב ההוצאות שהושתו על צד לבוררות במסגרת החלטה אחרת שניתנה על ידי הבורר
".
נקודת המוצא היא כי על פי סעיפים 23 ו-24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "החוק"), לבית המשפט סמכות לאשר, לבטל, להשלים ולתקן פסק בוררות. פסק בוררות מוגדר בסעיף 1 לחוק כ"
פסק שניתן על ידי בורר, לרבות פסק ביניים
". לעומת זאת, אין בית המשפט נזקק לאשר 'החלטה אחרת של בורר'.
החלטה כזו יכולה להיות בסיס לבקשת ביטול על פי אחת מעילות הביטול המנויות בסעיף 24 לחוק, רק כאשר היא חלק מפסק הבוררות כולו (ר' סעיף 17 לחוות דעתו של כב' השופט מינץ בעניין יפה).
עוד הבהיר בית המשפט בעניין יפה (כב' השופט מינץ אליו הצטרפה כב' השופטת וילנר, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט סולברג), כי לא ניתן לפצל בין ההחלטה הבסיסית בגינה נפסקו ההוצאות – בענייננו – דחיית מועד דיון ההוכחות למועד נדחה עקב אי התייצבות הנתבע, לבין ההחלטה שנלוותה לה – פסיקת ההוצאות לטובת התובע. "
אין מקום להבחין בין חלקיה השונים של ההחלטה האחרת של הבורר, וכשם שלא ניתן לאשר את ההחלטה כולה, לא ניתן לאשר חלקים מסוימים ממנה – כגון רכיב חיוב צד לבוררות בהוצאות ההליך מושא ההחלטה
". בית המשפט לא קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי אשר סבר כי ניתן לפצל בין ההחלטה הבסיסית לבין פסיקת ההוצאות שנלוותה לה, וקבע כי "
רכיב ההוצאות אינו אלא נילווה להחלטה העיקרית שלצדה נפסקו ההוצאות.
מכאן שלא ניתן לחלק בין השניים ולסווג את החיוב בהוצאות באופן שונה מההחלטה ולפצל את "תוצרי הבוררות
".
בחוות דעתה של כב' השופטת וילנר בענין יפה, הוטעם מבחן הסעד: "
הלכה פסוקה היא כי לשם סיווגה של החלטה הניתנת במסגרת הליך הבוררות – כפסק ביניים או כהחלטה אחרת – יש לבחון האם מדובר בהחלטה בה הכריע הבורר בסעד העומד במוקד הבוררות, כולו או חלקו, ואשר הוגדר בהסכם הבוררות ובכתבי הטענות, או שמא מדובר בהחלטה דיונית-נקודתית שהתעוררה אגב ניהול ההליך, ושהיא אך אבן דרך במשעול המוביל אל הסעד הסופי...
בענייננו, החלטה המחייבת בעל דין בתשלום הוצאות במהלך הליך הבוררות, היא החלטה דיונית מובהקת שהתעוררה אגב ניהול ההליך, והיא אינה נמנית עם אותן החלטות המכריעות בסעד מן הסעדים שפורטו בכתבי הטענות ושהן במוקד הסכסוך בין בעלי הדין. לפיכך, יישום מבחן הסעד על ענייננו מוליך למסקנה כי יש לראות בהחלטה זו "החלטה אחרת", אף אם סוגיית ההוצאות (בהליך הביניים) הוכרעה באופן סופי על-ידי הבורר"
בקשה לדיון נוסף שהוגשה באותו עניין (דנ"א 9166/18), נדחתה על ידי כב' הנשיאה חיות, בהחלטתה מיום 23.1.2019.
לא מצאתי יסוד לטענת התובע לפיה, יש להבחין בין הליך בוררות בעניינו הוסכם בין הצדדים כי ניתן יהיה לערער על תוצאותיו, לבין הליך בוררות כדוגמת זה שבפני
נו במסגרתו סוכם בהסכם הבוררות כי הכרעת הבוררת תהא סופית ומוחלטת וללא זכות ערעור. שיקול זה נזכר אמנם בסעיף 29 לחוות דעתו של כב' השופט מינץ, אולם מדובר בהערת אגב, אשר אינה עומדת בבסיס נימוקי ההחלטה.
בשים לב למבחנים שנקבעו בפסיקה, ובראשם מבחן הסעד, הרי שאין ספק כי החלטת הבוררת בעניין פסיקת ההוצאות מהווה 'החלטה אחרת' ולא 'פסק ביניים'. מדובר בהחלטה דיונית מובהקת שאינה מכריעה בסעד מן הסעדים שבמוקד המחלוקת; כמו כן מדובר בהחלטה שאינה עומדת בפני
עצמה אלא נלווית להחלטה הבסיסית שעניינה ביטול דיון ההוכחות בגין אי התייצבות הנתבע וקביעת מועד חלופי.
בשולי הדברים יוער, כי סיווגן של החלטות דיוניות כגון זו הניתנות במהלך ניהול הבוררות כפסק ביניים, עלולה להביא ל"הצפת" בתי המשפט בבקשות אישור וביטול במהלך הליך בוררות, ובכך לאיין, הלכה למעשה, אחת מתכליותיו העיקריות של מוסד הבוררות, היא הקלה בעומס המוטל על מערכת המשפט באמצעות מנגנון יעיל והוגן ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית המשפט (ר' סעיף 6 לחוות דעתה של כב' השו' וילנר בעניין יפה).
לאור כל האמור, דין הבקשה להידחות.
בשים לב למועד פרסומו של פסק הדין בעניין יפה, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ד אדר א' תשע"ט, 19 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 14617-02/17 מוטי ויסנברג ברק נ' ר.ש.ת בנין והשקעות בע"מ, נתנאל גרופ בע"מ, רונן תמר ואח' (פורסם ב-ֽ 19/02/2019)