פסקי דין על עירית שפרעם | פסקי דין על א.ד שירן עבודות כלליות | פסקי דין על רזק רזק | פסקי דין על מ.ס. קרקעות הגליל ואח' |

21554-12/11 א     21/02/2019




א 21554-12/11 עירית שפרעם נ' א.ד שירן עבודות כלליות, רזק רזק, מ.ס. קרקעות הגליל בע"מ ואח'








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 21554-12-11 עירית שפרעם
נ' א.ד שירן עבודות כלליות
מ.ז 511441917 ואח'


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופט יואב
פרידמן

התובעת
עירית שפרעם


נגד

הנתבעים
1. א.ד שירן עבודות כלליות
2. רזק רזק
(ניתן פס"ד – נדחתה)

3. מ.ס. קרקעות הגליל בע"מ (ניתן פס"ד – נדחתה)
4. "נוית" חברה להשקעות (1995) בע"מ (ניתן פס"ד – נדחתה)
5. משה ויס (ניתן פס"ד – נמחק)
6. אדיב עיאס (ניתן פס"ד – נמחק)


פסק דין


1.
תביעה כספית שהגישה עיריית שפרעם על סך 310,348 ₪ - נכון ליום הגשת התביעה. התביעה מתייחסת לחובות ארנונה מים וביוב לשנות מס 2000 עד 2011. כתב התביעה הוגש ביום 20/12/11. התביעה הוגשה במקור כנגד 6 נתבעים. ניתנו שני פסקי דין חלקיים. בראשון מיום 10/8/15 נמחקו בהסכמה נתבעים 5,6. בשני, נדחתה בהסכמה התביעה כנגד נתבעים 2-4.

2. נותרה לדיון מערכת היחסים מול נתבעת 1. האחרונה הציפה כבר בכתב ההגנה טענת התיישנות. טענות נוספות של הנתבעת הינן שעזבה את הנכס נשוא התביעה שהינו נכס מסחרי ששכרה, כבר בסוף שנת 1999, או תחילת שנת 2000; שנתנה הודעה לתובעת על עזיבתה; וכי בכל מקרה לא פעלה התובעת בסבירות כדי לאתר המחזיקים הנכונים מאז עזבה הנתבעת, ואף לא כדי לאתר הנתבעת ולמסור לה הודעה על הליכי גבייה מנהליים שפתחה בהם ביחס לנתבעת.

3. טענה נוספת הינה שהבניין המושכר היה נכס מסחרי גדול בן 3 קומות כאשר הנתבעת שכרה רק חלק קטן ממנו והעירייה מנסה לייחס לה חובות ביחס לכלל הנכס, שכן אינה מצליחה לחלץ את חלקה של הנתבעת מכלל השטח או החובות.

4. כתב התביעה תוקן. בסעיף 4 לכתב התביעה יוחסה לנתבעת היותה מחזיקה בשלושה נכסים שבגוש 10286 תחת מספר לקוח 511441917 בספרי העירייה. הנכס הראשון אליו התייחסה התביעה כנכס א' הינו חלקה 29 בגוש, הידוע כנכס 1513600 (העיריה מייחסת כאן לנתבעת החזקה בשטח של 220 מ"ר). נטען שהנתבעת החזיקה בו מסוף שנת 2000.
הנכס השני אליו התייחסה התביעה כנכס ב' , מצוי אף הוא בחלקה 29 וידוע כנכס 1516303 בספרי העירייה (ולגביו מיוחסת החזקה בת 100 מ"ר). נטען שהנתבעת החזיקה בו משנת 2000 עד 2007.
הנכס השלישי אליו התייחסה התביעה כנכס ג', מצוי בחלקה 12 בגוש וידוע כנכס 1516306. נכס ג' כפי שהודגש ע"י מנהל מחלקת הגבייה בעירייה – אינו אלא מד מים שבנכס הראשון בן 220 מ"ר, כלומר הוא מתייחס (כנטען אף בסיכומי העיריה) לצריכת המים ולחוב המים המיוחס לנתבעת כמחזיקה בנכס הראשון של 220 מ"ר, עבור שנות החוב הנתבעות.

5. אין חולק כי הנתבעת שכרה את הנכס מחברה אחרת בשם "נוית חברה להשקעות" על פי חוזה שכירות מיום 1/6/97. הנתבעת מודה כי עשתה שימוש באופציה שניתנה לה בחוזה והאריכה תקופת השכירות עד 31/12/98.

בסעיף 6 לתצהירו של מר מיכאל אטיאס מטעם הנתבעת, ציין הוא כי החברה חדלה להחזיק בנכס בתחילת שנת 2000. בחוזה השכירות (שצורף כנספח ד' לתצהיר מר מוסא סואעד, מנהל מחלקת הגביה בעירייה), מתואר כאמור הבניין כבניין המיועד לתעשייה ומשרדים וכולל 3 קומות, בחלקה 12 בגוש 10286. בסעיף 3 להסכם מצוין כי הנתבעת שוכרת 100 מ"ר. לא ברור מהיכן נולד שטח החזקה נוסף של 220 מ"ר – ולענין זה אתייחס בהמשך.

אכן לא ברור מתצהיר העירייה האם חובות הארנונה מתייחסים לשוכרים נוספים בבניין, כאשר החובות כולם יוחסו למחזיקה ששכרה רק 100 מ"ר ממנו; אולם אפשרות זו אינה סבירה , בשים לב לגובה החובות הנתבעים, ובשים לב לכך שמדובר בבנין עם מרתף ושלוש קומות, ששטחו הבנוי מעל 2000 מ"ר. יש לקבל אפוא הגיונית , שהחוב מיוחס לנתבעת בשל החזקה בשטח של 100 מ"ר בבניין, והחזקה בשטח נוסף של 220 מ"ר בבניין, כדברי העיריה (להבדיל מן השאלה כלום החזיקה בפועל ב 220 מ"ר נוספים –
הערה שלי י.פ).
התצהיר הפנה לספרי העירייה ולחוב המוערך לכל שנה החל משנת 2000 זאת ביחס לשלושת הנכסים – אחד מהם כאמור מד מים.

6. עם זאת
הודה מצהיר העירייה כי יכול והחוב הראשוני כולל גם העברות משנים קודמות, שכן המחשב אינו נותן לחלץ חוב "פר שנה" (ראה בהמשך).

7. הנתבעת מודה כי החזיקה בשטח של 100 מ"ר בבניין כנזכר בחוזה, ונשמעה עדותו של מר נאטור שהחליף כשוכר את הנתבעת באותו שטח, עת עזבה האחרונה. לדבריו, השטח שהושכר הינו שטח שגודר בבלוקים מבטון, והוא נכנס במקומה של הנתבעת ב 1.1.2000. לדבריו שלם לעיריה את כל חשבונות הארנונה מאז. אלא שלא הוצגה אסמכתא שתלמד כי אכן מר נאטור שלם ארנונה מ 2000 עד 2007 (שנות החזקתו לדבריו) בגין 100 מ"ר בבנין.

8. קיים כמובן גם קושי לייחס 100 מ"ר לשטח זה או אחר, היינו לשטח שמודה הנתבעת ששכרה, אולם הצגת אסמכתאות על תשלום ארנונה על ידי מר נאטור באותו גוש וחלקה בגין שטח של 100 מ"ר, הייתה נותנת חיזוק עקיף לדבר.

מאידך , בפן הראייתי קשה להתגולל על מר נאטור (ודאי על הנתבעת, שמסמכים אלה אינם בשליטתה) על שלא שמר מסמכים מלפני 10 עד 17 שנה (עובר למועד עדותו).

9. הנתבעת טוענת כי שכרה בבניין 100 מ"ר ותו לא, על פי הסכם השכירות שהציגה. אולם אין חולק כי כמחזיקה לא קיימה חובת מתן ההודעה בכתב על חדילת החזקתה. לכן לפי סע' 325-326 לפקודת העיריות תיחשב היא כמחזיקה קונסטרוקטיבית, החבה בתשלום גם בגין השנים הבאות שלאחר עזיבתה, עד שנודע לעיריה דבר חדילת החזקתה (בכפוף לסוגיית ההתיישנות – ראה בהמשך). ב 2011 נודע הדבר לאשורה עם הגשת התביעה, ולא נתבעו חובות לתקופה שלאחר מכן.

לא הוכח כי נודע לעיריה דבר חדילת החזקתה של הנתבעת, קודם לכך. לטעמי, אכן פעולה סבירה מצד העיריה אינה כוללת גם משלוח פקחים אחת לתקופה להתחקות אחר כל חילופי השוכרים בפועל
בבניין מסחרי, המחולק לחללים , קטנים יותר ופחות. בדיוק כשם שאין חובה כזו ביחס לריבוא הנכסים המושכרים בתחום שיפוטה של העיריה, בין למגורים, ובין למסחר או תעשיה. לתכלית זו בדיוק נועדו סע' 325-326 המטילים חובת תשלום הארנונה על המחזיק הקונסטרוקטיבי.

10. להבדיל, נותרה שאלה בעינה, באיזה שטח החזיקה הנתבעת בפועל בבניין – האם רק 100 מ"ר כשיטתה, או במצטבר
320 מ"ר כשיטת העיריה.

11. אני מקבל גרסת הנתבעת שנתמכה בגרסת מר נאטור , כי הנתבעת עזבה בראשית ינואר 2000 את הבנין בו השכירה שטח, ויהי הוא שטח מצטבר של 320 מ"ר כשיטת העיריה (100 מ"ר + 200 מ"ר), או 100 מ"ר כשיטת הנתבעת. לגבי אותו שטח שהחזיקה – אמורה הנתבעת לחוב בחובות שלא התיישנו (ראה להלן) גם לאחר הפסקת החזקתה, עד שנודעה לעיריה דבר הפסקת החזקתה. אולם השאלה
מה אותו שטח, שכו חיוב העיריה מניח שטח של 320 מ"ר, ולא 100 מ"ר.

12. שאלה נוספת נוגעת כאמור לסוגית ההתיישנות:
התביעה הנה לחובות מים ארנונה וביוב לשנים 2000 עד 2011. העיריה נקטה בהליך של עיקול מנהלי לפי פקודת המסים (גביה) בשנת 2008 (מועד לגביו קבעתי כזכור כי העיריה לא הייתה מודעת לחדילת החזקתה של הנתבעת). לדברי מנהל מח' הגביה בעיריה, מר סואעד, אף תפסה העיריה בפועל סכום של 6,400 ₪ במסגרת עיקול מינהלי שהוטל בחשבון הנתבעת בבנק הפועלים ונגבה ב-2009. לתצהירו של מר סואעד צורפו צווי עיקול מינהליים על פי פקודת המיסים (גביה) שנשלחו לבנקים השונים במאי 2008 ובספטמבר 2009 ביחס לנתבעת 1. על פי אישור למס הכנסה שצורף כנספח ז' לתצהירו, שילמה הנתבעת 1 סך של 6,400 ₪ בשנת 2009, בגין חוב מים וביוב (לדבריו, מדובר כאמור בסכום שנתפס במסגרת העיקולים המינהליים בבנק הפועלים). ברור גם שהעיריה היא שהחליטה על ייחוס אותם 6,400 ₪ לחוב המים והביוב, להבדיל למשל מחוב הארנונה. מר סואעד אישר זאת בתשובה לשאלתי (עמ' 19 שו' 15). יוער כי ההעדפה לייחס הגביה לחוב המים והביוב והנטען – נחזית כנובעת ממשטר סעיפים 325-326 לפקודת העיריות, המקימות זכותה של העיריה להפרע ממחזיק קונסטרוקטיבי שלא הודיע לה בכתב על חדילת החזקתו. אפשרות אחרונה זו אינה קיימת לגבי חובות מים וביוב.

13. התביעה הוגשה ב 20.12.11. העיריה מודעת (ולמצער חייבת להיות מודעת בזמן אמת) להיווצרות פיגורים וחובות לגבי שלושת מספרי הנכסים שצויינו בתביעה – שטח בן 100 מ"ר, שטח בן 220 מ"ר ומד מים ביחס לשטח של 220 מ"ר. הנתבעת הייתה רשומה בספרי העיריה כמחזיקה בשטחים אלה. לפיכך יכולה וצריכה הייתה העיריה ביחס לכל חוב שנוצר, להגיש תביעתה זו שבפני
לכל המאוחר 7 שנים לאחר שנוצר החוב השנתי. לכאורה כל חוב בגין תקופה שהתביעה בעטיו הוגשה למעלה
מ 7 שנים ממועד היווצרותו – התיישן. ההתיישנות הלכאורית נוגעת אפוא לחובות ארנונה ביוב ומים בגין התקופות שלפני 20.12.04 (החל משנת 2000, שהיא השנה שלגביה ואילך נתבעו החובות. כלומר מדובר על תקופת לא מבוטלת של 5
שנים לגביהן חלה התיישנות).

14. בעבר עלתה
שאלה כלום לאחר הלכת נסייר (רע"א 187/05 נסייר נ' עירית נצרת עילית, שקבעה כי דיני ההתיישנות חלים גם בהליכי גבייה מינהליים), יש לראות בהליכי גביה מנהליים בהם נוקטת הרשות לגביית חובות ארנונה, ככזו העוצרת או מאפסת מרוץ ההתיישנות אף ביחס לתביעה אזרחית. המחלוקת בעניין זה (שנגעה בעיקר לשאלה כלום יש לראות בסעיף 15 לחוק ההתיישנות כחל באנלוגיה או במישרין אף על הליכי גביה מינהליים) באה לקיצה עת ניתנה ביום 16.4.18 ההלכה ברע"א 4302/16 עירית ירושלים נ' פרידמן
צבי. בתמצית, אותה הלכה קיבלה העמדה כי הליכי גביה מנהליים בהם נוקטת הרשות אינם עוצרים או מאפסים את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי, וסעיף 15 לחוק ההתיישנות חל רק על תובענות המוגשות לבית המשפט, ולא גם על הליכי גבייה מנהליים.

הלכת פרידמן
הותירה עדיין לרשות פתח,
מכוח שילוב ההלכות הקודמות בעניין נסייר, ובעניין סלומון (עע"מ 8832/12 עירית חיפה נ' סלומון בע"מ) לנקוט בכל זאת בהליכי גבייה מנהלית, כאשר אלו הובאו לידיעת החייב. אז, לצורך שאלת ההתיישנות, ואם הומחש שהובאו לידיעת החייב, קמה חזקה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות במסלול הגביה המנהלית בלבד. בהלכת פרידמן
נקבע בנוסף כי תקופת ניהולם של הליכים אזרחיים לא תעמוד לרשות לרועץ; היינו שאם נקטה הרשות בהליכי גביה מנהלית שהיה בכוחם לעצור את מרוץ ההתיישנות המנהלי, לא תיזקף לחובתה תקופת ניהול ההליך האזרחי עת שתבחן טענת שיהוי או התיישנות (מכוח הלכת נסייר) במסגרת הליכי הגביה המנהליים.
אך הודגש כי פתח זה
שמקים חזקה בדבר איפוס מרוץ ההתיישנות (תלוי כאמור בהליכי גביה מינהלית, שננקטו במועד והמחשה שהובאו לידיעת החייב) – יכול שיעמוד לה לרשות, אך במסגרת הליכי הגביה המנהלית, ולא במסלול של ההליך האזרחי, בו מצויים אנו בגדרה של תביעה זו. נשמטה אפוא טענת התובעת בפני
, כי הליכי הגביה המנהלית בהם נקטה, אמורים לאפס או לעכב מרוץ ההתיישנות בתביעה זו שבפני
.

אני קובע אפוא כי כל חוב, בין אם מדובר בחוב ארנונה, בין בחוב מים ובין בחוב ביוב, שנוצר לפני 20.12.04 – התיישן.

15. מסקנה זו לבדה, אמורה לגזור דחיית התביעה. זאת מאחר ומר סואעד הודה כאמור בתצהירו ועדותו ,
כי החובות הנתבעים עשויים לכלול גם העברה משנים קודמות, בשל מגבלה של מיכון (תוכנת המחשב בה עושה שימוש העיריה מקשה על חילוץ חובות נטו פר שנה) . בסע' 16 לתצהירו ציין כי לאור מוגבלות תוכנות מחשבי העיריה , מרכיב החוב בדו"ח מצב חשבון משנת 2005, בחלק מן הנכסים (לא ברור איזה – י.פ) מכיל חובות משנת 2000 עד 2005. וכי בטבלה שבתצהירו המרכזת הסכומים הנתבעים נכלל פירוט החוב לפי המופיע במחשבי התובעת. במלים אחרות החוב לשנת 2005 כפי שמרוכז בטבלה , כולל גם החובות לחמש השנים שמ 2000 עד 2004 – שהתיישנו. זאת ועוד, בחקירה הודה מר סואעד, שבשל אותן מגבלות מיכון אין הוא יכול גם לחלק לפי שנים חובות שעובר לשנת 2000 (עמ' 26 שו' 20). לכן תיאורטית יכולים להיות גם חובות מועברים משנים 1996, 1997, ו 1998 (עמ' 26 שו' 5). ואם נזכור מרכיב הריבית החריגה בתביעת רשויות מקומיות – נמצא שמתערער כליל בסיס החישוב בו נקטה העיריה , שלא השכילה להפריד בין חובות שהתיישנו לבין כאלה שלא התיישנו, ובצעה העברה מיכונית של חובות שתיישנו "אל תוך"
חובות השנים הבאות.
במילים אחרות, גם חובות שהתיישנו עשוי שהועברו לגדר הסכומים הנתבעים.

למרות שהתביעה ואף הסיכומים הוגשו בטרם ניתנה הלכת פרידמן
, הרי ב"כ הנתבעת הפנה לאותה הלכה לאחר הגשת סיכומיו ואף צירף את פסק הדין. העיריה לא ביקשה לעדכן את סיכומיה או להפחית סכומים או לחלץ סכומים שטרם התיישנו. זאת ועוד, המחלוקת וסימן השאלה שבדין, כלום חל סעיף 15 לחוק ההתיישנות אף על הליכי גביה מינהלית, לא היה בגדר נעלם, עת נוהל ההליך כאן, ובטרם ניתנה הלכת פרידמן
. העיריה נטלה סיכון עת בחרה להציג את התמונה הנוחה ולא גם פילוח ראייתי מסודר, שיוכל לחלץ חובות ברי תביעה, למידה ותתקבל כאן העמדה לפיה התיישנו חובות לתקופת 7 השנים שלפני הגשת התביעה, ולפיה אין בכוחה של העיריה להיוושע במסגרת התביעה האזרחית כאן, מהליכי גביה מינהליים בהם נקטה, בין אם נודעו לחייב ובין אם לאו.
קשה להלום העמדה שבשנת 2011 ולבטח עת הוגש התצהיר מטעם העיריה בשנת 2015, אין בידי העיריה מיכון מחשובי שמאפשר לחלץ חובות לפי תאריכי יצירתם "פר שנה" ולשערך אותם כל שנה בנפרד, מבלי לשרשרם ולהעבירם משנה לשנה.
על העיריה ככל תובע בדין האזרחי, להמחיש את החוב בר התביעה שלא התיישן ורק חוב זה ניתן לשערוך. מאחר שלא ניתן לקבוע לאחר שמיעת הראיות כי החובות הנתבעים אינם כוללים גם חובות שנוצרו לפני 20.12.04 (למעשה הכף נוטה לכך כי הם כן כוללים חובות כאלה), ואין בראיות התביעה משום חילוץ החובות שנוצרו רק לאחר תאריך זה, הרי שדי בכך על מנת שתדחה התביעה כולה. התובעת בתורת המוציא מחברה לא המחישה קודם כל את גודל החוב שנוצר, כחוב שלא התיישן והנו בר תביעה.

16. א. אתייחס גם לשאלת השטח בו החזיקה הנתבעת. הנתבעת טוענת כזכור, שהחזיקה כ-100 מ"ר בבניין כאשר העירה טוענת לשטח מצטבר של 320 מ"ר, בשל החזקה של 220 מ"ר נוספים
באותו בנין. נשאלת השאלה כלום יש להידרש כלל למחלוקת זו. השאלה מתעוררת לאור העובדה שמחלוקת על גודל השטח המוחזק לצרכי ארנונה, ועצם החזקה בו, הינה ברגיל ענין להגשת השגה על ידי הנישום. והכלל הרחב הנו שכאשר יש מסלול השגה וערר יעודי שבדין – על ביהמ"ש להסיג סמכותו ולא לדון בעניין, כאשר יכול היה הנישום לילך במסלול השגה יעודי המותווה לכך בדין. המסלול קיים ומוסדר בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

ב. אולם עדיין גם משלא הוגשו השגה או ערר, זכותו של ביהמ"ש להידרש לסוגיה במקרה המתאים לפי סע' 3(ג) לחוק האמור הקובע: "
על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה."

ס"ק (א)(3) הנזכר, מתייחס לטענה של הנתבע לפיה
לא החזיק כלל בנכס בגינו מבוקש לחייבו בארנונה (כזכור, חיוב הארנונה מוטל על המחזיק – ביטוי שפורש כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס; או על המחזיק הקונסטרוקטיבי, מכוח סע' 325-326 לפקודת העיריות).

ג. נראה שמקרה זה אכן מתאים לבירור בהליך כאן, מבלי שתיחסם דרכה של הנתבעת לטעון שלא החזיקה בנכס הנוסף בן 220 מ"ר, בשל אי הגשת השגה ערר. הרשות נתונה אפוא. זאת מאחר ולטעמי לא נכון להשתמש בסע' 325-326 פעם אחת
לשם הטלת החיוב בארנונה על הנתבעת כמחזיקה קונסטרוקטיבית,
למרות שאינה מחזיקה מראשית 2000, ופעם נוספת
לצורך בחינת השאלה כלום יש להימנע מדיון בשאלה היות והמועד להגשת השגה חלף כביכול משכבר, והנתבעת לא נקטה במסלול ההשגה היעודי שבחוק.
הרי ההצדקה הרעיונית למשטר המטיל על המחזיק הקונסטרוקטיבי החיוב בארנונה, למרות שלא החזיק בפועל, הנה שאין לעיריה כלים לעקוב אחרי חלופי מחזיקים, והמחוקק בחר אפוא לתמרץ בעל האינטרס – המחזיק בפועל - לתן הודעה בכתב על חדילת החזקתו וחלופי המחזיקים. זאת עשה על דרך הטלת חיוב הארנונה על המחזיק שכשל לתן הודעה על חדילת החזקתו.

וקבע חובה זו של מתן ההודעה בכתב כחובה מהותית , שהפרתה תטיל החיוב בארנונה מעיקרא על המחזיק שלא הודיע, ולא כחובה ראייתית גרידא. המחזיק הקונסטרוקטיבי נתפס אפוא כמי שחייב בתשלום הארנונה גם לתקופה בה לא החזיק בנכס, בשל העובדה שלא נתן הודעה בכתב לגורם המתאים ברשות המקומית, על חדילת החזקתו.
כישלון לתן הודעה בכתב לרשות המקומית על חדילת החזקה מקים חבותו של המחזיק שעזב גם לתקופה לאחר עזיבתו, עד לתקופה בה נודע לרשות דבר חדילת החזקה. אך הרי אותו מחזיק קונסטרוקטיבי "נתפס ברשת" שכן לא היה מודע מעיקרא לחובת מתן ההודעה, בכלל או בכתב. אין זה הוגן אפוא לייחס לסע' 325-326 נפקות גם לעניין בחינת השאלה כלום חלף מועד ההשגה, ולחסום בירור טענת "לא החזקתי".

הנתבעת כאן לא הייתה מודעת כלל לדרישת תשלום הארנונה עד שהוגשה נגדה התביעה. אני מקבל שלא הייתה ערה בפועל לכך שב 2008 או 2009 עוקל וחולט סכום שבין 6,000 ל-7,000 ₪ בחשבונה. מר אטיאס התייחס לכך בחקירה ואני מקבל
דבריו כי לא היה מודע לענין (מדובר בנגריה המנהלת עסקיה בסניפים שונים בארץ, וככל הנראה "נבלע" אותו סכום בשוגג בין יתר הסכומים, והנתבעת לא ייחסה לו חשיבות בזמן אמת).

ד. זאת ועוד, לא הומחשה המצאת הודעה בפועל על דבר הטלת העיקול המנהלי, או המצאת ההודעה לנתבעת על גובה החיוב והשטח, כולל הודעה על המועד להגשת השגה וערר (עיין: סע' 7א לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)).

ה. לטעמי אפוא ,
אין לראות בשתיקת הנתבעת, הן לגבי חיובה בסכומים מאז 2000 והן ביחס לעיקול המנהלי, משום הודאה במקצת הזכות לענין ההתיישנות (איני מקבל שהודאה במקצת הזכות שכוחה עמה לעצור מרוץ ההתיישנות לפי סע' 9 של חוק ההתיישנות צריך שתלמד משתיקה, בבחינת "שתיקה כהודאה"; ולבד מזאת – טענה כזו הנסמכת על כלל השעיה הייתה התובעת צריכה להציף בגדר כתב תשובה, כתגובה לטענת ההתיישנות שבכתב ההגנה. הדבר לא נעשה. הכלל הוא שכאשר מצביע נתבע על חלוף תקופת ההתיישנות הרלבנטית הקבועה בדין, צריך התובע להמחיש על שום מה לא התיישנה תביעתו, ואם חפץ הוא לסמוך יהבו על כלל השעיה זה או אחר, עליו לטענו במפורש – כבר בכתב תשובה, ולהמחיש תחולתו). בנסיבות אלה גם אין לראות בשתיקתה ואי הגשת ערר על גודל השטח לפיו חוייבה משום מיצוי מסלול ההשגה, מכוחו לא ניתן להידרש לטענה זו שלה כאן שכן לא הייתה ערה לדרישה נגדה עד להגשת התביעה.

משבאנו עד הלום לא יהא זה נכון לחסום הדרך בטענה לאי מיצוי זכות הערר – שהמועד להגשתו חלף לכאורה (לפחות מעת שהוגשה התביעה המתוקנת על צרופותיה הייתה הנתבעת אמורה להיות מודעת לטענה שמיוחסת לה החזקה בשטח של 220 מ"ר+100 מ"ר בבניין). משבאנו עד הלום ונשמעו ראיות בענין זה, נראה נכון שביהמ"ש, ולו בתוקף שיקול דעתו, יידרש גם לסוגיה זו.
17. ענין אחר: ביחס לחיובי הארנונה לכל הפחות, עומד לימין העיריה סע' 318 בפקודת העיריות המקים חזקה שהאמור בספריה נכון. אולם לא מדובר בחזקה חלוטה אלא כזו הניתנת לסתירה (כעולה מן הניסוח "ראייה לכאורה" שבסעיף), היינו מעבירה הנטל לנתבעת. אני קובע שהנטל הורם שכן חוזה השכירות מדבר בהשכרה של שטח בן 100 מ"ר, הבנין היה בבעלות נתבעים 3 ו-6 , ולא הוצג חוזה השכרה של שטח נוסף בבניין. אמנם הנתונים בעניין זה הם בידי הנתבעת ולא בידי התובעת, אולם לכך מתווספת גם עדות מר נאטור שאושש דברי הנתבעת שהאחרונה עזבה הבניין ב 1.1.00 ומסרה השטח היחיד שהחזיקה בו למר נאטור, ומדובר היה בשטח של 100 מ"ר. בנוסף צירפה הנתבעת אישור החלפת לקוחות של מוקד 103 בחברת החשמל, לפיו ב 21/9/00 בוצעה החלפת לקוחות במקום האספקה, שכתובתו "שירן עבודות כלליות בע"מ, שפרעם איזור התעשיה". גם מסמך זה נותן תימוכין לכך שבראשית שנת 2000 נכנס מר נאטור כמחזיק במקומה של הנתבעת בנכס, גם אם החלפת הצרכן הרשום בוצעה אצל חב' החשמל רק 9 חודש אח"כ.

18. והנה, דווקא החובות לגבי שטח זה של 100 מ"ר – התיישנו במלואם שכן הנם משנת 2000 לפי הטבלה בתצהירו של מר סואעד.

קבלתי כי החזקה בשטח של 220 מ"ר – לא ניתן לייחסה כלל לנתבעת (ולכל הפחות יש לומר
שחל בעניין זה שהוי בן שנים בהגשת התביעה מעת שנודע לעיריה שנוצרו חובות פיגורים ביחס לאותו שטח שנרשם על שם הנתבעת; שיהוי שלמצער גרם נזק ראייתי לנתבעת בהמחשת טענתה ממרחק של זמן לאי החזקה באותו שטח נוסף). משעה שקבלתי כי הורם הנטל שעבר לנתבעת והוכח כי לא החזיקה בשטח הנוסף של 220 מ"ר (ניתן כאמור להתחשב בעניין זה גם באותו נזק ראייתי בשל השהוי בהגשת התביעה, 11 שנה מעת שהחלו להיווצר פיגורים) .

היוצא
שיש לדחות התביעה במלואה.
בשל ה-220 מ"ר שכן הנתבעת לא החזיקה בו (מעבר לכך שחלק מן החובות לגביו – התיישן); בשל חיובי מד המים – שכן חיובים אלה מתייחסים לשטח בן ה 220 מ"ר כאמור אף בסיכומי העיריה;
בשל ה-100 מ"ר כי החיובים לגביו התיישנו.

19. אשוב ואבהיר כי הנכס השלישי אינו אלא מד מים, כאשר ממילא חיובי הצריכה במים נגזרים מן התוצאה ביחס לשטחי ההחזקה. אם מדובר על צריכת מים ושירותי ביוב לתקופת החזקה בנכס שחובות הארנונה לגביו התיישנו - התיישנו גם חיובי המים והביוב (כלומר לו מדובר היה על צריכה בשטח של ה 100 מ"ר – מדובר על חיובים שהתיישנו לפי קביעתי, ולכל הפחות לא המחישה העיריה אלו מהם נוצרו בתקופה שלאחר ה 20.12.04, שלגביה אין התיישנות). ואם מדובר כשיטת העיריה במד מים בגין השטח של 220 מ"ר, הרי לקביעתי
לא החזיקה בו הנתבעת, ואין לחייבה ממילא בגין צריכה זו.
ממילא לא נתפסת הנתבעת ברשתו של סע' 235-236 ביחס לשטח בו מעולם לא החזיקה, ורישומה בספרי העיריה לגביו היה שגוי.
כדי שתהא תחולה לסע' 325 – 326 (החל אמנם על חיובי ארנונה, לא מים וביוב, אך מקל וחומר משעה שמדובר על חיובים אלה) נדרשת קודם כל תקופת החזקה בפועל על ידי הנתבעת בשטח, ואח"כ מחדל של אי מתן הודעה בכתב מצידה על חדילת החזקתה.

20. היוצא שמן הגורן ומן היקב יש לדחות התביעה מעיקרא.
התובעת לא השכילה להפריד בין חיובים שהתיישנו ובין כאלה שלא.
אף אמלא כן: קבלתי שהשטח של 220 מ"ר לא הוחזק על ידי הנתבעת כנטען, וממילא לא חבה היא בגינו חיובי ארנונה מים או ביוב.
החובות לתקופה שלפני 20.12.04 התיישנו – והחובות לגבי השטח בן 100 מ"ר בו נטען שהחזיקה הנתבעת מצוינים בטבלה שערך מר סואעד בתצהירו ככאלו שנוצרו בשנת 2000, כלומר תקופה שהחובות לגביה התיישנו (שוב – אם מדובר בבעיה מיכונית זו או אחרת שגורמת לאיחוד חובות לשנים שונות כמי שנוצרו בשנה אחת – אין לעיריה אלא על עצמה להלין. עם זאת הכף נוטה לכך כי הבעיה המיכונית היא צבירת חובות עבר שהתיישנו והעברתם לשנים הבאות. ולא העברה של חובות משנים מתקדמות ויחוסם אחורה לשנת 2000. מכאן מובן שהחובות ביחס לנכס בו כן החזיקה הנתבעת לקביעתי – התיישנו).

21. אני דוחה התביעה. התובעת תשא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 8000 ₪.


ניתן היום,
ט"ז אדר א' תשע"ט, 21 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 21554-12/11 עירית שפרעם נ' א.ד שירן עבודות כלליות, רזק רזק, מ.ס. קרקעות הגליל בע"מ ואח' (פורסם ב-ֽ 21/02/2019)