פסקי דין על שלום בן חמו | פסקי דין על עיריית בת ים | פסקי דין על דוד תמיר |

25653-05/14 סעש     19/02/2019




סעש 25653-05/14 שלום בן חמו נ' עיריית בת ים, דוד תמיר








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 25653-05-14



לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ
נציג ציבור (מעסיקים) מר זהר זלמן אקשטיין

ה
תובע
שלום בן חמו
ע"י ב"כ עו"ד סיגל פעיל
ועו"ד יפעת תבור
-

ה
נתבעים
1. עיריית בת ים
2.
דוד תמיר

ע"י ב"כ עו"ד עודד שטרוזמן



פסק דין


לפנינו תביעה של מר שלום בן חמו
(להלן – התובע), המשמש כמציל בעיריית בת ים
, כנגד עיריית בת ים
(להלן – העירייה) וכנגד מר דוד תמיר
(להלן – מר תמיר), מציל ראשי ומנהל אגף החופים בעיריית בת ים
המשמש כמנהלו הישיר של התובע, וכן חבר בוועד עובדי עיריית בת ים
.
התובע טען בכתב תביעתו כי הנתבעים התנכלו והתעמרו בו, פגעו בתנאי עבודתו ובכך הפרו את הוראות חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), תשנ"ז-1977 (להלן – חוק הגנה על עובדים). כמו כן התובע טען כי הנתבעים ביזו והשפילו אותו, הוציאו דיבתו לרעה ופגעו בשמו הטוב, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק איסור לשון הרע).

התובע ביקש בתביעתו לחייב את הנתבעים בפיצוי כספי וכן לתת צו מניעה זמני וקבוע האוסר על המשך הפגיעה; להורות על תיקון שנות הוותק שלו וזכויותיו הסוציאליות בהתאם; ליתן צו הקובע כי הקריטריונים הקבועים עבור משרת "מנהל תחנת הצלה" אינם חוקיים או מידתיים וכן לתת צו המורה לעירייה לנקוט בהליכי משמעת אישיים כנגד מר תמיר בגין התנהגותו כלפי התובע ובכלל זה לקבוע כי אין למר תמיר חסינות כעובד עירייה בגין מעשיו.
התובע הגדיר בכתב התביעה את אחריותו של מר תמיר בשל היותו מנהל התובע אשר הוציא דיבתו לרעה, השפיל, ביזה והתעמר בו.

הנתבעים הגישו כתב הגנה בו נטען כי למר תמיר קיימת חסינות לפי
סעיף 7א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש
] (להלן – פקודת הנזיקין) מתוקף היותו עובד העירייה. העירייה מגבה אותו בכובעו כמנהל וכממונה הישיר על התובע, ככל שהדברים נוגעים לטענות התובע בדבר הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.
כן נטען שככל שטענות התובע כלפי מר תמיר הן על תפקידו בוועד העובדים, הטריבונל המוסמך אינו בית הדין לעבודה כי אם מוסדות ההסתדרות או רשות השיפוט של ההסתדרות.

התובע הגיש "בקשה לקביעת אי התקיימות תנאי החסינות על פי סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין או לחילופין להשהות החלטה עד לשמיעת הראיות בתיק".

ביום 12.10.15 ניתנה על ידי אם בית הדין החלטה בבקשה של התובע שלפיה אין לקבל בשלב זה את טענת החסינות של מר תמיר בתביעה כנגדו בגין הפרת חוק איסור לשון הרע, וכי ההכרעה תינתן במסגרת פסק הדין.

טענות התובע


א.
הוותק המוכר של התובע
- התובע גילה אי התאמות בתלושי שכרו בין

מספר שנות הוותק ושנת תחילת עבודתו בעירייה ובין מספר שנות עבודתו בפועל בעירייה. לטענתו נתונים אלה אינם נכונים מאחר שרצף שנות עבודתו ארוך יותר מהמצוין בתלושי השכר. התובע החל את עבודתו כמציל בשנת 1984 אך הוא לא עבד באופן רציף. מועד תחילת עבודתו הפורמאלי כפי שצוין בתלושי השכר הוא משנת 1991. התובע פנה בעניין זה לסמנכ"ל העירייה ולוועד העובדים מספר רב של פעמים והובטח לו כי העניין יטופל, ואולם העניין לא טופל.

ב.
התנכלות
- התובע טען כי ישנו קיפוח במעמדו כעובד של העירייה והתנכלות אישית מטעם מר תמיר כלפיו, שכן רצונו המוסווה של מר תמיר הוא להזיק לתובע ולמנוע את קידומו, על אף שהוא ראוי לכך.

ג.
מניעת קידום של התובע
- עד לשנת 2008 מנעה העירייה את קידומו של התובע לתפקיד של מנהל תחנה, על אף הוותק שלו והמקצועיות שלו, ואף מינתה לתפקיד מנהל התחנה עובד אחר שהיה עם ותק נמוך מזה של התובע.
בשנת 2008 פורסם מכרז פנימי למשרת מנהל תחנה וראוי היה כי התובע יקבל את המשרה בהתאם לוותק שלו. ואולם, במכרז נקבעו קריטריונים חדשים ובלתי סבירים למשרה זו, שכללו בין היתר את הכישורים הבאים: השכלה של 12 שנות לימוד, רצוי השכלה על תיכונית, ידיעת השפה העברית, כושר ביטוי בעל פה ובכתב, רצוי ידיעת שפה זרה נוספת ועוד. קריטריונים אלה נקבעו משיקולים זרים ודינם להתבטל. הנתבעים ידעו כי לתובע אין 12 שנות לימוד והשכלה על תיכונית. כמו כן, הם ידעו שהתובע סובל מבעיות דיסלקציה ולכן יש לו קושי מוחשי בכושר ביטוי בעל פה ובכתב. קריטריונים אלה נקבעו על מנת להזיק לתובע ולמנוע את קידומו. התובע פנה ליו"ר ועד העובדים, מר אבי אפיה (להלן – מר אפיה), בעניין זה אך לא זכה למענה.

ד.
דרישה בלתי סבירה לבדיקות רפואיות מטעם העירייה
- העירייה מנסה לאורך כל הדרך להקשות על עבודתו של התובע ולהוציא אותו מהמערכת. העירייה אף ניסתה לערוך לתובע חוות דעת רפואית שהושתתה על נתונים כוזבים ותאונות ישנות. הנתבעים הכריחו את התובע לחתום על שלושה טפסי ויתור על סודיות רפואית, והוא נשלח מספר רב של פעמים לבדיקות רפואיות אצל רופאים תעסוקתיים מטעם העירייה. העירייה ניסתה לקבל חוות דעת "מתאימה" לצרכיה על מנת להצדיק את פיטוריו של התובע בגין אי כשירות רפואית. וזאת על אף שסמנכ"ל העירייה קיבל מענה מהיועצת המשפטית להסתדרות העובדים, כי היא לא מצאה הוראה בחוקת העבודה שקובעת כי קיימת זכות לרשות מקומית להפנות עובד לרופא תעסוקתי מטעמה, וכי אין לראות באי ביצוע בדיקה של עובד אצל הרופא התעסוקתי כהפרת משמעת.
בסופו של דבר, התובע עבר את הבדיקות הרפואיות על ידי הרופא התעסוקתי מטעם העירייה פעם נוספת ונקבע בהערכה תעסוקתית מיום 13.11.13 שאין לו מניעה רפואית לעסוק בעבודתו כמציל.
העירייה אף ניסתה למנוע את השתתפותו של התובע בהשתלמות השנתית באילת ולפגוע בהמשך עבודתו כמציל, משום שהתובע סירב לחתום פעם נוספת על טופס ויתור על סודיות רפואית.

ה.
מניעת ה"פעילות הספורטיבית
" - סוגיה נוספת שבה ניתן לראות כי ההתנהלות הנתבעת מול התובע הייתה בחוסר תום לב ועל מנת להתנכל לו, היא סירוב לבקשת התובע לקבלת שעת הפסקה כדי לעסוק בפעילות ספורטיבית, דבר שהוא נהוג ומקובל אף ללא קבלת אישור מיוחד. התובע פנה למר אפיה, כאמור יו"ר ועד העובדים, וביקש שיבואו להחליף אותו בתחנת ההצלה בין השעות 09:00-10:00 בבוקר, על חשבון שעת המנוחה שמגיעה לו. ואולם, נאמר לו כי עליו לפנות למר תמיר כדי לקבל את אישורו. לאחר שהתובע פנה למר תמיר, האחרון סירב לבקשתו.

ו.
לשון הרע
- התובע ניסה למנוע את ההתעמרות שעבר ושלח מכתבים למשנה למנכ"ל, מר אהרון סוחמי, שבהם כתב כי הכריחו אותו לעבור בדיקות רפואיות חוזרות ונשנות, כי מר תמיר מתנכל לו. ביום 4.8.13 קיבל התובע מכתב ממר תמיר ובו טענות פוגעניות שהופנו לתובע ולמשפחתו. המכתב, שחלק ניכר מהטענות בו לא נכונות, נשלח בתפוצה גדולה ועל כן הוא מהווה הוצאת לשון הרע נגד התובע.
נוסף על כך, המכתב כלל חומר וטענות שמהוות פגיעה בפרטיות התובע, וכלל חשיפת פרטים אישיים על משפחתו של התובע. במכתב של מר תמיר היו גם אמירות בנוגע לאשתו וילדיו של התובע ללא רשותם ולכן נגרמה פגיעה בפרטיותם.

התובע פנה למר תמיר במכתב על מנת לקבל שעת הפסקה לספורט. ביום 13.8.13 שלח מר תמיר מכתב מענה לתובע שנוסח בצורה מלגלגת תוך שימוש במשפטים לא ראויים כמו: "מצא לך תירוצים אחרים המצוצים מהאצבע" וכן "הכתיב והכתב שלך משתפר ממכתב למכתב בכתב יד, ברכותיי על תרגולות הכתיבה". משפטים אלה משקפים את ההשפלה שחווה התובע מידי יום בעבודתו. כאמור, בקשתו של התובע נדחתה.

ז.
ניגוד עניינים של מר תמיר
- מר תמיר, נוכח תפקידו המנהלי ובו זמנית תפקידו בוועד העובדים של העירייה, נמצא במצב של ניגוד עניינים מובנה חמור. הדבר בא לידי ביטוי במקרים כמו זה של התובע, אשר לא תומך בעמדות ובדעות הפוליטיות של הנתבעים. מדובר בניגוד עניינים שפוגע בזכות הייצוג של העובדים מול ההנהלה. בעירייה אין ניהול מקצועי של המצילים, ואין הגנה של ועד העובדים על העובדים. תפקידו של מר תמיר נתון לשיקולים זרים והוא פוגע בעובדים ואף בקהל המתרחצים.
התובע הוא אחד מהעובדים הרבים שנפגעים בצורה קשה מתופעה בלתי חוקית זו ומוצאים את עצמם במסכת התעמרות והתנכלות מקצועית ואישית אשר חוזרת ונשנית במרוצת השנים ופוגעת בהם כעובדים ואף גורמת להם לעגמת נפש.

ח.
אחריות הנתבעים
– לעירייה ישנה אחריות בשל היותה מעסיקה של התובע.
אשר לאחריות של מר תמיר, היא קמה בשל היותו עובד של העירייה, שמשמש כמנהלו של התובע, אשר הוציא דיבתו לרעה, השפיל, ביזה והתעמר בתובע. התיקון לחוק ההגנה על העובדים מטיל אחריות אישית על מר תמיר, הממונה מטעם המעסיק.
עוד טען התובע כי פעילותו של מר תמיר לא ראויה ונעשית שלא כדין, לכן הוא לא זכאי לחסינות כעובד עירייה. העירייה כגוף ציבורי חייבת למצות את הדין עם מר תמיר.
מעשי הנתבעים נעשו מתוך כוונה לפגוע בתובע, להשפילו ואף להביא לפיטוריו.

התובע טען כי העירייה פגעה בתנאי עבודתו ובתנאים הסוציאליים שמגיעים לו לפי החוק.

טענות הנתבעים

א.
התובע התקבל לעבודתו כמציל בעירייה, תוך רגישות מצד העירייה לרקע המשפחתי והאישי שלו. לאורך השנים התובע התקדם בעבודתו ובתפקידו כמציל וקיבל את מלוא הזכויות המגיעות לו במסגרת עבודתו.

ב.
עברו התעסוקתי של התובע כמציל רצוף מחדלים, אירועי אלימות ועבירות משמעת. התובע נדרש להסברים בקשר לתפקודו כמציל בשל הפרת נהלי עבודה.

ג.
למר תמיר קיימת חסינות לפי סעיף 7א לפקודת הנזיקין מתוקף היותו עובד העירייה. העירייה מגבה את מר תמיר בכובעו כמנהל וכממונה ישיר של התובע ככל שהדברים נוגעים לטענות התובע בדבר הוצאת לשון הרע ופגיעה בשמו הטוב.

ד.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובע לא פירט במסגרת כתב התביעה מה הם אותם ביטויים נשוא עוולת לשון הרע, ולא צירף את בני משפחתו, שלטענתו נפגעו בגין "השמצות" אלה, כצד לכתב התביעה.

ה.
התובענה צופה פני עתיד כי התובע חושש מפני הכללתו בתוכנית ההבראה או בשינויים הארגוניים בעירייה, על כן יש לדחותה.

ו.
דין התביעה להידחות בהעדר עילה ובהיותה קנטרנית וחסרת תום לב. התובע התייחס לאירועים שאירעו לפני זמן רב, למשל בעניין הקריטריונים שנקבעו לתפקיד מנהל תחנת הצלה – מכרז משנת 2008.

ז.
דין התביעה להידחות בהעדר סמכות עניינית, שכן רוב הטענות מופנות למר תמיר, שהוא עובד עירייה ומשמש כבעל תפקיד בוועד העובדים. על כן הטריבונל המתאים לבחינת טענות התובע הוא מוסד ההסתדרות או רשות השיפוט של ההסתדרות.

ח.
דין התביעה להידחות בהעדר יריבות בין התובע לעירייה, שכן התובע העלה טענות כנגד מר תמיר ולא כנגד העירייה, כאשר משתמע כי קיימת מחלוקת אישית בין התובע למר תמיר על רקע היותו בוועד העובדים.

ט.
לעניין הוותק בעבודה טענה הנתבעת כי התובע עצמו ציין כי החל לעבוד כמציל בשנת 1984 אך לא באופן רציף. התובע הפסיק לעבוד בשנת 1988 ואז נותקו יחסי העבודה. הוא חזר לעבוד בעירייה בחלוף שנתיים וחצי, בשנת 1991.
התובע עבד בשנת 1984 במשך חודשיים בלבד. תקופה זו לא מוכרת לצורך ותק.
בשנת 1988 עבד התובע עונת רחצה אחת בלבד. על אף שהתובע עבד בשנת 1988 רק עונת רחצה מלאה אחת, לפנים משורת הדין הכירה העירייה בתקופה זו כוותק לשכר. לתובע אין ותק עבודה משנת 1984, ושכרו וזכויותיו של התובע הוסדרו בהתאם לתחילת העסקתו משנת 1991.

י.
הנתבעים הכחישו את טענות התובע בדבר קיפוח ואי קידום בעבודה. העירייה רשאית כמעסיקה לקבוע קריטריונים מקצועיים למכרזים, ובפרט למכרז מנהל תחנה. התובע נזכר בחלוף שנים רבות לטעון טענות כנגד המכרז. התובע לא עמד בתנאי הסף למשרה זו שכן לא היה בעל 12 שנות לימוד ולא ידע להתבטא היטב בעל פה ובכתב.

יא.
מעת לעת נדרשים מצילי העירייה לעבור בדיקות רפואיות לשם בחינת כשירותם לעבודה שכן מדובר בתפקיד האמון על חיי אדם. העירייה עומדת על הצורך בכשירות המצילים. התובע היה מודע לכך שהוא נדרש כעובד העירייה מתוקף תפקידו כמציל לעבור בדיקות כשירות, בייחוד כשהוא הוגדר והוכר כבעל נכות בברכו ועת שעבר תאונות עבודה בעבר. התובע סירב להיבדק אצל רופא תעסוקתי מטעמה של העירייה עד לסיום עונת הרחצה בשנת 2013. עובדי העירייה נדרשים לשתף עמה פעולה ככל שהדברים נוגעים לבדיקת כשירותם בעבודה. חוות דעת הרופא התעסוקתי מטעם העירייה נדרשה כדי לבחון את מצבו הרפואי של התובע נוכח רצף תאונות עבודה ופגיעות פיזיות שעבר. הבדיקה נדרשה לשם המשך עבודתו כמציל.
לאחר שהתובע עבר בדיקה אצל רופא תעסוקתי, בחוות דעת נכתב הרופא כי על רקע פציעותיו של התובע הוא צריך לעבור בדיקות תקופתיות לבחינת כשירותו בעבודה באמצעות רופא עירייה.

יב.
אשר לטענה בדבר התנכלות בגין סירוב לבקשה לצאת לפעילות ספורטיבית במהלך ההפסקה, טענו הנתבעים כי מר תמיר שם קץ להפרות המשמעת של התובע ולמשחקי הכדורגל שהוא אירגן תוך כדי פגיעה בעבודתם של המצילים. לא מדובר בהתנכלות מצדו של מר תמיר אלא באי עמידה של התובע בנהלים ברורים של עבודה ובהפרת משמעת כמציל.

יג.
בהתייחס לטענת התובע בנוגע ללשון הרע, ציינה הנתבעת כי התובע לא פירט מהן אותן השמצות וטענות פוגעניות שהופנו כלפיו וכלפי בני משפחתו. כעולה ממכתבו של מר תמיר, עברו התעסוקתי של התובע כמציל רצוף מחדלים, אירועי אלימות ועבירות משמעת. המכתב נכתב במענה למכתביו הקודמים של התובע. התובע טען להוצאת לשון הרע אולם העתקי מכתבי התובע בדבר "התנכלות" הופנו על ידו לגורמים שונים בעירייה או לוועד העובדים בעותקים באותה התפוצה בדיוק. נוסף על כך, הועלתה טענת חסינות של מר תמיר.

יד.
התנהגותו של התובע כללה אי קבלת מרות של המנהלים, אי עמידה בנהלים, עבירות משמעת וסירוב לשתף פעולה עם העירייה בהקשר עם בדיקת כשירותו לעבודה חודשים ארוכים.
ראיות שנשמעו

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית ונחקר עליו בדיון.
מטעם התובע הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון:
v
מר בנימין דבש, שעובד כמנהל תחנת הצלה בעירייה, ואשר הגיש תביעה נגד העירייה (תיק סע"ש 34491-07-15). ביום 9.7.17 ניתן

פסק דין
על ידי כב' השופט דורי ספיבק ובו נדחתה תביעתו.
v
מר אריה ארגז, מציל בעירייה (להלן – מר ארגז). מר ארגז העיד כי מר תמיר התנכל לו אישית וכי בגללו הוא לא קיבל קידום בעבודה. מר ארגז והתובע תבעו את העירייה ואת מר תמיר (תיק סע"ש 9851-08-14) ותביעתם נמחקה על ידי כב' השופטת אופירה דגן-טוכמכר.
v
מר יצחק גולוב, מנהל תחנת הצלה של התובע משנת 2012 (להלן – מר גולוב).
v
מר תמיר אליהו, מציל בעבר ואחראי תחנות הצלה.

מטעם הנתבעים הגישו תצהירי עדות ראשית ונחקרו עליהם בדיון:
v
עו"ד חנה כהן-מוצן, יועצת משפטית של העירייה (להלן – עו"ד כהן-מוצן).
v
מר תמיר, מציל ראשי שמשמש כמנהל אגף חופים משנת 2011, בעל הסמכה כעורך דין ומשמש גם כתובע עירוני בעל הסכמה מהיועץ המשפטי לממשלה – מסייע למחלקה המשפטית בכל הנוגע לנושא של דו"חות חנייה (עמ' 61 ש' 25-29 לפרוטוקול הדיון). כמו כן, מר תמיר חבר בוועד העובדים בעירייה למעלה מ-20 שנה וחבר בוועד הארצי של המצילים. נוסף על כך, מר תמיר הוא דירקטור בתאגיד המים (עמ' 62 ש' 1-12 לפרוטוקול הדיון).
v
מר אהרון סוחמי, שעבד בעירייה בתפקיד משנה למנכ"ל העירייה ומנהל משאבי אנוש בעירייה, ופרש מהעירייה בשנת 2015 (להלן – מר סוחמי).
v
מר נתנאל לרנר, סמנכ"ל משאבי אנוש וארגון בעירייה החל מחודש מאי 2015, שהחליף את מר סוחמי בתפקידו.

עובדות

נשמעו חקירות ארוכות בארבע ישיבות הוכחות מהן מתקבלת תמונה מצערת של יחסי עבודה עכורים בין הצדדים, ויכוחים, תביעות רבות ואף פניות לבית הדין למשמעת.

התובע החל לעבוד כמציל בתחנת הצלה במחלקת החופים של העירייה בשנת 1984, ואולם הוא לא עבד ברציפות (אישור מהמוסד לביטוח לאומי צורף כנספח ל"א לתצהיר התובע).

בתלושי השכר של התובע מחודשים ינואר-מרץ 2014 צוין כי תאריך תחילת העסקתו היה ביום 24.5.91 והוותק שלו לשכר הוא 21.25 (נספח ב לכתב התביעה).

ביום 31.10.91 משך התובע כספים מקרן הפנסיה שנצברה לטובתו בסך 292 ₪. בטופס הבקשה וההצהרה צוין כי סיבת המשיכה היא "התחיל שוב לעבוד בעירייה החל 7/91" (נספח ג' לכתב התביעה).

ביום 4.8.04 פנה התובע למר סוחמי וטען כי הוותק שלו ורצף שנות עבודתו ארוך יותר ממה שנכתב בתלושי שכרו.
ביום 29.3.05 השיב לו מר סוחמי כי בשנת 1984 עבד התובע במשך חודשיים בלבד לכן תקופה זו לא מוכרת לו לצורך ותק על פי הסכם קיבוצי כללי בדבר תנאי עבודתם של המצילים מיום 4.11.00 במסגרתו עוגנו זכיותיו של מציל ותיק (נספח א לתצהירו של מר סוחמי) [להלן – ההסכם הקיבוצי]. ההסכם הקיבוצי קובע שכל שתי עונות רחצה מלאות נחשבות כשנת ותק אחת. כמו כן, במכתבו של מר סוחמי נכתב כי בשנת 1988 עבד התובע עונה מלאה ולפנים משורת הדין הוכרה לו תקופה זו כוותק לשכר בלבד (נספח ד ו-ה לכתב התביעה בהתאמה).

ביום 7.6.94 התקיימה ישיבת ועד עובדים בה הוחלט לתת לתובע קביעות עם תום עונת הרחצה בשנת 1995 (נספח ו לכתב התביעה).

בשנת 2008 פורסם מכרז פנימי למשרת מנהל תחנה. התובע לא היה זכאי להשתתף במכרז כי לא עמד בתנאי הסף, ובין היתר כיוון שלתובע אין 12 שנות לימוד (נספח ז לכתב התביעה).

התובע חתם על טופס ויתור על סודיות רפואית ונבדק על ידי רופא תעסוקתי מטעם העירייה. התובע התבקש על ידי העירייה לחתום פעם נוספת על טופס ויתור על סודיות רפואית ולהיבדק פעם נוספת על ידי רופא תעסוקתי.
ביום 23.1.13 פנה מר סוחמי במכתב לעו"ד הלן הרמור מההסתדרות החדשה בעניין הפניית עובדים לרופא תעסוקתי ובו כתב כי המעסיק רשאי ולעיתים אף חייב לשלוח עובד לבדיקה אצל רופא תעסוקתי כדי לוודא את כושר עבודתו. וכן כי אם העובדים יסרבו לפניה של המעסיק לחתום על מסמכים שקשורים לבדיקה אצל רופא תעסוקתי העירייה תראה בכך הפרת משמעת. עו"ד הרמור השיבה לו כי מהבדיקה שביצעה היא לא מצאה הוראה בחוקת העבודה שקיימת לרשות מקומית זכות להפנות עובד לרופא תעסוקתי מטעמה (נספח ח לכתב התביעה).

ביום 8.8.13 פנה התובע לוועד העובדים וביקש לעסוק בספורט בשעת המנוחה שלו (נספח יד לכתב התביעה).

ביום 4.8.13 קיבל התובע מכתב ממר תמיר שפירט את התנהלותו של התובע מול העירייה. למכתב צורפו בהעתק גורמים שונים מהעירייה וכן גורמים מהסתדרות העובדים (נספח י"ז לכתב התביעה).

ביום 13.8.13 שלח מר תמיר מכתב נוסף לתובע שבו הוא סירב לבקשתו לקבל שעת הפסקה ובין היתר כתב לתובע: "הכתיב והכתב שלך משתפר ממכתב למכתב בכתב יד, ברכותיי על תרגולות הכתיבה", וכן כתב "מצא לך תירוצים אחרים המצוצים מהאצבע ל'חוסר ספורט ראוי', לכאורה, כדבריך". גם מכתב זה הועבר בהעתק גורמים שונים מהעירייה וכן גורמים מהסתדרות העובדים (נספח ט"ז לכתב התביעה).

ביום 13.11.13 עבר התובע בדיקות רפואיות נוספות על ידי רופא תעסוקתי מטעם העירייה שקבע כי אין לו מניעה רפואית לעסוק בעבודתו כמציל (נספח י לכתב התביעה).

טענות התובע על התנכלות בהסתמך על חוק הגנה על עובדים

סעיף 2(א) לחוק הגנה על עובדים
קובע:
"לא יפגע מעסיק בענייני עבודתו של עובד ולא יפטרו בשל כך שהגיש תלונה נגד מעסיקו או נגד עובד אחר של אותו מעסיק, או שסייע לעובד אחר בקשר להגשת תלונה כאמור".

סעיף 4 לחוק הגנה על עובדים
קובע:
"הגנות ותרופות לפי חוק זה יינתנו רק לגבי תלונה שהתקיימו בה כל אלה:

(1)
התלונה הוגשה בידי העובד בתום לב או שהעובד סייע בהגשת התלונה בתום לב;

(2)
התלונה הוגשה על הפרת חיקוק במקום העבודה, או על הפרת חיקוק בקשר לעבודת העובד או בקשר לעסקו או לפעילותו של המעסיק, ובגוף ציבורי – גם אם התלונה הוגשה על פגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין;

(3)
התלונה הוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונה או המוסמכת לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה".

בתביעה לפי חוק הגנה על עובדים, לא די לטעון לתחולתו של חוק זה באופן סתמי ו"כבדרך אגב". יש לוודא כי במסגרת כתב הטענות מפורטים, ולו בתמצית, יסודות העילה לפי החוק (ראו בר"ע (ארצי) 59941-11-14 אטורה תעשיות בע"מ - יורם שיטרית, מיום 19.10.15).

החוק מקנה הגנה למי שמגיש "תלונה". במקרה דנן אין בכתב התביעה כל אזכור לתלונה שהוגשה, ועל כן יש לקבוע כי התביעה לא מגלה עילת על פי חוק הגנה על עובדים.

אנו סבורים כי המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לדיון שלפנינו היא התעמרות והתנכלות תעסוקתית.

טענות התובע על התעמרות בעבודה - המסגרת הנורמטיבית

טרם נכנס לתוקפו חוק ספציפי אשר דן בהתנכלות תעסוקתית ובסעדים הנובעים ממנה, על כן לא קיימת כיום עילת תביעה עצמאית ונפרדת, שמצמיחה כשלעצמה סעד מובחן של פיצוי בגין התנכלות תעסוקתית. לפיכך, נסיבות עובדתיות אשר עולות כדי התנכלות תעסוקתית (אם וככל שתוכחנה) יכולות לבטא התנהלות בלתי תקינה של מעסיק שעשויה להקנות פיצוי בגין חוסר תום לב או עוגמת נפש - עילות בהן מוסמך בית הדין לדון. להתנכלות תעסוקתית, עשויות להיות פנים רבות. המונח המשפטי "התנכלות תעסוקתית" טרם קיבל ביטוי מפורש בחקיקה, שכן החוק למניעת התנכלות תעסוקתית, כאמור, לא נכנס לתוקף. על כן, לא קיימת בשלב זה, הגדרה משפטית ברורה ומוסכמת למונח האמור (סע"ש 53849-07-15 יעל וייס – ריסקו בע"מ, מיום 16.6.16).
בהצעת החוק מוגדרת "התנכלות תעסוקתית" כך: "פגיעה בכבוד עובד או השפלתו במקום העבודה, לאורך תקופה ובאופן חוזר ונשנה, באופן שהופך את סביבת העבודה לעוינת ויוצר הטרדה רגשית, לרבות התנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה".

המונח התנכלות תעסוקתית טומן בחובו קשת של התנהגויות הראויות להוקעה ולמיגור במהלך יחסי עבודה. בדברי ההסבר להצעת החוק מצוין כי התופעה של התנכלות תעסוקתית מתייחסת, בין היתר, להתנהלויות פוגעניות, משפילות ומטרידות הגורמות לאדם סבל רגשי ומצוקה נפשית, ובין השאר, זלזול והמעטה בערך העובד, השמתו ללעג והשמעת הערות מעליבות הנוגעות אליו, והכל באופן שהופך את סביבת העבודה לעוינת (ראו הצעת החוק והאזכורים המופיעים בדברי ההסבר וראו סע"ש 38335-03-14 מנחם נפתלי – מדינת ישראל – משרד ראש הממשלה, מיום 10.2.16 (להלן - פרשת נפתלי), וסע"ש 16783-04-14 גיא אליהו - משרד ראש הממשלה, מיום 31.5.16 (להלן - פרשת אליהו)).
לדעתנו, גם בהעדר חוק, ההתנהגויות שפורטו בהצעת חוק, ובפסק הדין נפתלי הם בגדר הפרת הסכם העבודה, אשר כולל בתוכו, גם אם לא נקבע בו מפורשות, חובה שלא לפגוע בכבוד הצד השני לחוזה, או בכל אחת מזכויות היסוד שלו. הפרה כזו, או קיום של חוזה עבודה בחוסר תום לב, תצמיח עילה של פיצוי בגין נזק ממוני ולא ממוני (עגמת נפש). אנו סבורים כי בית הדין מוסמך לדון בעילת תביעה המושתתת על טענות הנוגעות להתנכלות תעסוקתית, מכוח סמכותו הטבועה לדון – כערכאה בעלת סמכות ייחודית – במערכת היחסים שבין עובד למעסיק, ובכלל זה בחוזה העבודה, בהשלכותיו ובנפקויותיו.

להשלמת התמונה אציין כי נראה שלא כל התנהלות מצד המעסיק ממנה נפגע העובד מהווה "התנכלות תעסוקתית" ויש לבחון את הנסיבות ואת הפגיעה גם מנקודת מבט חיצונית לעובד ולא רק בראי סובייקטיבי (ראו תע"א (ת"א) 10690/07 גליה אאוסקר - הבנק הבינלאומי הראשון
,
5.2.13, נוסח מתוקן 31.3.14, ערעור לבית הדין הארצי נמחק, להלן - פרשת אאוסקר).

חוזה העבודה, אף אם אינו חוזה כתוב, חולש על מערכת היחסים שבין עובד למעסיק. מכוחו של חוזה זה וכן מעצם טיבם וטבעם של יחסי העבודה חלים על הצדדים לחוזה התחייבויות כתובות ושאינן כתובות, אשר הפרתן עשויה להקים לצד שנפגע פיצוי מכוח עילה חוזית כגון הפרת חובת תום הלב או מכוח עילה שעניינה עגמת נפש.

החובה לנהוג במסגרת יחסי עבודה בתום לב ובכבוד הדדי נובעת מחוזה העבודה, מטיב מערכת היחסים בין הצדדים ומזכויותיו של העובד הקבועות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. במסגרת זו מוטלת על המעסיק החובה לספק לעובדו סביבת עבודה שאינה פוגענית, סביבה מכבדת ובטוחה שהיחסים המתקיימים בה מושתתים על ענייניות ומקצועיות, סובלנות ואדיבות. מדובר במושכלות יסוד של משפט העבודה המהוות את הבסיס האיתן לכל מערכת יחסי עבודה, אף אם אינן כתובות ברחל בתך הקטנה בחוק ספציפי.

בפרשת אאוסקר נפסק כי התובעת לא הוכיחה תשתית עובדתית להקמת עילה של התנכלות תעסוקתית ומטעם זה לא דן בית הדין בהרחבה בשאלת סווגה של עילת ההתנכלות התעסוקתית. יחד עם זאת, לצורך ניתוח התשתית העובדתית נדרש בית הדין לשאלה מהי התנכלות תעסוקתית ודן בהגדרת המונח האמור ובשאלה האם הונחה תשתית עובדתית להוכחתו, אם לאו.
בית הדין האזורי לעבודה בירושלים בפרשת נפתלי נדרש להכריע בשאלת המקור החוקי לפסיקת פיצוי בגין העסקה פוגענית. בית הדין ציין כי עצם העובדה שהחוק למניעת התנכלות תעסוקתית טרם נכנס לתוקף אין בה כדי למנוע הגשת תביעות בגין עילה זו, על אף שהחוק עצמו אינה מהווה מקור עצמאי לחיוב המעסיק בפיצוי. על כן מצא בית הדין לפסוק את הפיצוי בשל העסקה פוגענית בגין עגמת נפש. דברים דומים נפסקו על ידי בית הדין האזורי בירושלים בפרשת אליהו.
בפרשת נפתלי ובפרשת אליהו צוין כי נוכח התפתחותו של עולם העבודה ואופיו הדינמי, לעיתים נדרשים בתי הדין להתייחס לתופעות חברתיות רווחות המקבלות ביטוי מעשי בעולם העבודה, עוד בטרם גובשו אותן תופעות חברתיות לכדי חוק ספציפי ותקף. אלה הדברים אשר נפסקו בהקשר זה:

"החקיקה משקפת תופעות הקיימות בחברה, ואשר רק לאחר זמן ניתן להן ביטוי בחקיקה. כך למשל הטרדה מינית הייתה קיימת עוד לפני חקיקת החוק וניתנו פסקי דין העוסקים בכך (ראו למשל
עש"מ 6713/96 מ"י-זוהר בן אשר, פ"ד נב
(1)650, ניתן ביום 9.3.98)"
(סעיף 44 לפסק הדין בפרשת נפתלי).

"עולם העבודה הוא עולם דינמי ביותר, ולא אחת נותנים בתי הדין ביטוי לתפיסות רווחות בחברה עוד בטרם הסתיימו הליכי החקיקה. כך למשל הוגמשו הכללים הנוגעים לנטל ההוכחה המוטל על העובד לגבי הוכחת עבודה בשעות נוספות, עוד לפני שנכנס לתוקף סעיף 26ב לחוק הגנת השכר, התשי"ח 1958,
שעניינו העברת נטל ההוכחה מן העובד אל המעסיק (
ע"ע)(ארצי) 212/06
ימית א. בטחון (1998) בע"מ נגד אלי אפריים, ניתן יום 12.11.08)".
(סעיף 28 לפסק הדין בפרשת אליהו).

כאמור, לבית הדין קיימת סמכות לדון בהעסקה פוגענית, שכן היא עשויה להוות ביטוי להתנהלות חסרת תום לב ביחסי עבודה – עילה בעלת מקור חוזי שלבית הדין סמכות לדון בה וכן עשויה להקים נסיבות שיש בהן כדי לגרום לעוגמת נפש המקנה פיצוי, אשר גם ביחס אליה מוסמך בית הדין לפסוק. אם תוכח מסכת עובדתית אשר עולה כדי העסקה פוגענית, עשויה המסכת העובדתית האמורה להצמיח לתובע זכות לסעד דוגמת סעד חוזי, גם בנסיבות בהן טרם נכנס לתוקפו החוק למניעת התנכלות תעסוקתית.

האם הוכחה תשתית עובדתית להקמת עילה של התנכלות תעסוקתית?

טענות התובע בנוגע להחתמתו על טפסי ויתור על סודיות ובדיקות רפואיות נוספות

התובע הצהיר כי בתאריך שאינו זוכר, לאור בקשתו של מר סוחמי, הוא חתם על טופס ויתור על סודיות רפואית לצורך בדיקה של רופא תעסוקתי. לאחר מכן הוא נבדק אצל רופא תעסוקתי - ד"ר טמיר גפן (להלן – ד"ר גפן).
התובע הצהיר כי הוא בעל 10% נכות רפואית בגין פגיעה בברך, וכי פגיעה זו לא מפריעה לו בתפקודו בעבודה. עוד הצהיר כי כל בדיקות הכשירות שהוא ביצע אצל רופאים תעסוקתיים מטעם העירייה היו תקינות. התובע הצהיר שידוע לו כי 90% מהמצילים הם בעלי נכות של 10% ואף גבוה מכך, אך כולם כשירים לעבוד בשירותי ההצלה, ואילו רק אותו שולחים פעם אחר פעם לבדיקות ולרופאים תעסוקתיים בשל שיקולים זרים. לטענתו דרישות אלה מהוות התעמרות כלפיו.
התובע הצהיר שלקראת השתלמות המצילים דרש ממנו מר סוחמי לחתום פעם נוספת על טופס ויתור על סודיות רפואית, בטענה שהרופא לא קיבל את החומר הרפואי ולא נתן חוות דעת "מספקת". התובע ציין בפני
ו כי הוא כבר חתם על טופס ויתור על סודיות רפואית וגם נבדק על ידי רופא תעסוקתי, לכן לא ברור לו מדוע הוא נשלח לבדיקות רפואיות פעם נוספת. התובע סירב לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית במעמד השיחה עם מר סוחמי.
התובע הצהיר כי בעקבות שיחתו עם מר סוחמי, הוא פנה לד"ר גפן ושאל אותו על חוות הדעת שהוא נתן לגביו לאחר שביקר אצלו. התובע הקליט את השיחה עם ד"ר גפן והגיש את תמליל השיחה לבית הדין. ד"ר גפן השיב לו כי הוא הפסיק לעבוד עם העירייה, ולדבריו: "אני עושה את העבודה והם אומרים ומצפים שאני אכתוב להם דברים איך שהם רוצים ובהיעדר חומר רפואי, אז אני לא הכתובת הנכונה חביבי". כמו כן הוא הוסיף: "לא משנה אני לא בעדך ולא בעדם, אני מעניין אותי יושר רפואי..." (תמליל השיחה צורף כנספח ו לתצהיר התובע). יצוין שד"ר גפן לא העיד בפני
נו ולא נחקר בנוגע לאמירותיו.
התובע הצהיר כי בעקבות סירובו לחתום פעם נוספת על טופס ויתור על סודיות רפואית, כשלושה ימים לפני היציאה להשתלמות, הוא קיבל מכתב שלפיו אם הוא לא יחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית הדבר ייחשב כהפרת משמעת והוא לא יצא להשתלמות ולא יתחיל את עונת הרחצה.
התובע הצהיר כי הוא פנה למר סוחמי והאחרון אמר לו כי ההחלטות והסנקציות נקבעו על ידי מר תמיר, וכן כי מר תמיר "לא רוצה אותו כמציל". במעמד השיחה התברר לתובע כי מר תמיר הוא גם זה שהכין את טפסי הוויתור על סודיות רפואית והרופאים התעסוקתיים הובאו מטעמו.
התובע הצהיר כי בשל האיומים הוא הסכים לחתום על הטופס פעם נוספת. הוא עבר בדיקות רפואיות על ידי הרופא התעסוקתי מטעם הנתבעת, ד"ר ברוך סגל, שקבע בהערכה תעסוקתית מיום 13.11.13 כי לאור תפקידו, אין בנתוני הבדיקה מניעה רפואית לעסוק בעבודתו כמציל (נספח י לכתב התביעה).
התובע הצהיר כי הוא ניסה למנוע את ההתעמרות שעבר וכתב מכתבים למר סוחמי, שבהם הוא טען שאין טעם לערוך לו בדיקות רפואיות חוזרות ונשנות. כמו כן, הוא ציין במכתביו כי מר תמיר מתנכל לו וכי גם ועד העובדים מתנכל לו (מכתבים מיום 9.7.13 ומיום 21.7.13 צורפו כנספחים י1 ו-י2 לתצהיר התובע).
התובע הצהיר כי ביום 7.8.13 הוא שלח מכתב למר אפיה בנוגע לכך שיש התעמרות וחוסר צדק במקום העבודה וכי ועד העובדים לא עוזר לו (נספח י"ב לתצהיר התובע).
בחקירתו העיד התובע כי הוא חתם על טופס ויתור על סודיות רפואית והלך לרופא תעסוקתי ברגע שהתבקש לעשות זאת על ידי מר סוחמי. לפי עדותו, ברגע שהרופא התעסוקתי לא סיפק לנתבעים את מה שהם רצו אז הם פנו לרופא תעסוקתי אחר. בעקבות זאת, התובע פנה ליו"ר הוועד, מר אפיה, בטענה שהוועד מתנכל לו, והאחרון אמר לו לא לחתום על טופס הוויתור על סודיות (עמ' 39 ש' 6-15 לפרוטוקול הדיון).
מנגד מר סוחמי הצהיר כי בהתאם לנהלים ולדרישת העירייה כמעסיקה כל עובדי העירייה מחויבים לבדיקות אצל רופא תעסוקתי בעת קבלתם לעבודה וכן לאור היעדרות ממושכת מהעבודה. במקרה של התובע מדובר היה בהיעדרות בעקבות תאונות העבודה שעבר. מעיון בתיקו האישי של התובע עולה כי התובע עבר כ-10 אירועי תאונות עבודה במהלך תקופת העסקתו כמציל (נספחים ו 1-12 לתצהירו של מר סוחמי). כמו כן, לתצהירו צורף פירוט ההיעדרויות מהעבודה של התובע בעקבות תאונות עבודה (נספח ז לתצהירו של מר סוחמי).
מר סוחמי הצהיר כי התובע סירב לעשות בדיקות באופן שיטתי ובמשך חודשים ארוכים. לפי תצהירו מחודש ספטמבר 2012 נקבע כעניין של מדיניות של העירייה כי כל מציל שיעדר עקב תאונות עבודה ישלח לבדיקה אצל רופא תעסוקתי. בנסיבות אלה עמדה העירייה על בדיקת כושרו הגופני של התובע מול הרופא התעסוקתי, ד"ר גפן. התובע נדרש להמציא מסמכים רפואיים שהיו חסרים לרופא התעסוקתי כדי להשלים את הבדיקה (העתק תכתובת בעניין בדיקת התובע אצל הרופא צורפה כנספחים ח 1-7 לתצהירו של מר סוחמי). על התובע היה למלא את הנחיות הממונים עליו, ואולם, התובע למרות נכותו ולמרות היסטוריית תאונות עבודה, לא המציא את המסמכים הרפואיים הנדרשים כדי להשלים את הבדיקה. התובע בחר "למשוך" את הזמן עד לסוף חודש יולי 2013 ורק אז הסכים להיבדק אצל הרופא התעסוקתי. התובע סירב להציג מסמכים רפואיים. בסופו של דבר התובע לא ביצע את הבדיקה הרפואית הראשונה אצל הרופא התעסוקתי כנדרש בשל היעדר חומר רפואי מתאים. הרופא התעסוקתי של העירייה הוחלף והתובע נדרש להיבדק פעם נוספת. מר סוחמי הצהיר כי הוא עדכן את התובע כי עליו להיבדק שוב. עוד הצהיר כי בסופו של דבר התובע נבדק אצל הרופא רק לאחר סיום עונת הרחצה ולאחר דחיות רבות מצדו.
לאחר שהתקבלה חוות הדעת של הרופא התעסוקתי התברר לעירייה כי לתובע הוכרה נכות בשיעור של 10% על ידי המוסד לביטוח לאומי. התובע לא טרח לעדכן את העירייה בזמן אמת לגבי קביעת נכות זו (נספחים י"א 1-2 לתצהירו של מר סוחמי).
מר תמיר העיד כי במסגרת תפקידו הוא מדווח על תאונות עבודה של עובדים הכפופים לו לממונים עליו. מר תמיר הצדיק את הדרישות לבדיקה רפואית בתפקידים הדורשים כושר גופני, בעקבות תאונות עבודה מתמשכות או סדרתיות, מחלות לפרקי זמן ממושכים או כדי לגלות התחזות (עמ' 64 ש' 1-5 לפרוטוקול הדיון).
לשאלת ב"כ התובע האם מציל יכול להישלח לבדיקת רופא תעסוקתי אם הוא אומר שהוא בריא, רק כדי להוכיח את טענתו, השיב מר תמיר בחיוב. מר תמיר העיד כי בהליך כזה התגלה שהתובע הסתיר את העובדה שהוא נכה בשיעור של 10% וייתכן שיש לכך השפעה על רמת הכושר שלו להיות מציל. על כן הוא צריך להיבדק על ידי רופא תעסוקתי כדי לוודא שהוא כשיר לתפקיד (עמ' 63 ש' 24-28 לפרוטוקול הדיון). נוכח תאונות העבודה הרבות שבהן נפצע התובע, הצדיק מר תמיר את דרישתו לערוך לתובע בדיקה רפואית נוספת.

אין ספק כי תפקיד של מציל מצריך כושר גופני, ולכן דרישה של ביצוע בדיקה רפואית לאחר פגיעה בעבודה לא נראית לנו כדרישה בלתי סבירה. על כן, הדרישה לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית אינה בגדר "התעמרות" אלא דרישה לגיטימית.
אין אנו מקבלים את טענת התובע כי הנתבעים התעמרו בו משום שדרשו ממנו לחתום על טופס ויתור על סודיות רפואית פעם נוספת, וכן משום שדרשו ממנו להיבדק אצל רופא תעסוקתי פעם נוספת. התובע בתפקידו כמציל נדרש לעבור בדיקה אצל רופא תעסוקתי מדי תקופה. יש לזכור כי מדובר בתפקיד שאמון על שמירת חיי אדם, על כן התובע צריך להיות בכושר גופני כפי שנדרש בתפקידו כמציל. יוער כי סירוב לחתום על טופס ויתור על סודיות יכול להתפרש כניסיון להסתיר מידע מהמעסיק. על כן דין טענות התובע בעניין זה להידחות ואין לראות באירועים אלה התעמרות והתנכלות כלפי התובע.

11.
אי מתן אישור לעסוק בפעילות ספורט בהפסקה

התובע הצהיר כי הוא ביקש לקבל שעת הפסקה כדי לעסוק בפעילות ספורטיבית על חשבון שעת המנוחה שמגיעה לו, אך מר תמיר סירב לכך.
מנגד, מר תמיר הצהיר כי הוא ביקש לשים קץ לתופעה של משחקי הכדורגל בימי שישי שלא בתחום תחנת ההצלה, שכן במצב זה נוצר תקן חסר של כוח אדם בתחנה. עוד הצהיר מר תמיר כי מדובר היה בהפרות משמעת של התובע עת אירגן משחקי כדורגל תוך כדי פגיעה בעבודה השוטפת של המצילים. התובע התנהג שלא בהתאם לנוהלי העבודה והותיר תקנים חסרים בתחנת ההצלה. לתצהירו של מר תמיר צורף מכתבו מיום 13.8.13 בעניין זה שאליו נתייחס בהמשך (נספח י"ג לתצהירו של מר תמיר).

12.
מקרים נוספים שנטענו כהתעמרות בעבודה

היו עוד מספר מקרים שהועלו לאחר כתב התביעה והתובע טען לגביהם כי היוו התעמרות כלפיו. אנו נזכיר את אותם המקרים בקצרה.

א.
העדר השתתפות מלאה בכנס באילת והליכים משמעתיים בגין זה - התובע הצהיר שהתנהלה כנגדו וכנגד שלושה מחבריו לעבודה חקירה משמעתית. על פי מכתב התלונה שהוגש כנגדו וכנגד חבריו, נודע למר תמיר על כך שהם עזבו את ההשתלמות באילת יום לפני סופה. ואולם, לא נערך להם בירור לפני החקירה. התובע וחבריו נחקרו על ידי חוקר חיצוני אשר נשכר על ידי העירייה. עם סיום החקירה נשלח מכתב למר ארגז ומר סוחמי, שלפיו החקירה המשמעתית בנושא ההיעדרות מההשתלמות הסתיימה מבלי שינקטו הליכים נוספים.

ב.
העברה לא מוצדקת לתחנה אחרת – התובע הצהיר שבעונת הרחצה בשנת 2013 הוא עבד בחוף יולנדה כאחראי תחנה. לאחר כארבעה חודשי עבודה הוחלט להעבירו לתחנת סלע ב' וזאת ללא כל הודעה מוקדמת וללא סיבה מוצדקת.

ג.
העדר אישור לחופשה בשל בר מצווה של בנו של התובע עד לרגע האחרון – התובע הצהיר כי ביום 23.7.14 הוא הגיש בקשה למר תמיר, מר גולוב ומר אפיה לחופשה בין הימים 19.9.14-20.9.14 לצורך יציאה לבר מצווה של בנו.
ביום 6.6.13 השיב לו מר תמיר ודרש לציין את סיבת ההיעדרות וכתב כי "בכל מקרה, בקשתך להיעדר תישקל רק בסמוך לתאריכים שציינת בכפוף לאילוצי היעדרות של מצילים אחרים כדוגמתך, ולהבדיל, היעדרות מצילים אחרים בשל שירותים מילואים בצו 8 במבצע צוק איתן" (נספח כ"ד לתצהיר התובע).
יוער כי בהתאם למכתב ששלח מר תמיר למצילי האגף, אין כל חובה לציין את סיבת ההיעדרות (המכתב מיום 6.6.13 צורף כנספח כ"ג לתצהיר התובע).

ד.
אי שחרור לטיפולי פיזיותרפיה – התובע הצהיר כי מר תמיר לא אישר לו יציאה להמשך טיפולי פיזיותרפיה עד לקבלת התייחסות מרופא תעסוקתי.

ה.
הגשת תביעה משמעתית כנגד התובע – ביום 24.8.16 הגישה העירייה כנגד התובע תובענה לבית הדין למשמעת לעובדי הרשויות המקומיות (בתיק 40/16) המייחסת לו עבירות משמעת של הפרת הוראות ממונה והתנהגות שאינה הולמת עובד רשות מקומית. לטענת התובע תובענה זו הוגשה בגין מעשים של התובע אשר התיישנו. עוד טען התובע כי התובענה הוגשה כדי "להפחיד" אותו ומצילים נוספים בעירייה.

אנו סבורים כי כלל המקרים האלה לא עולים לכדי מסכת התעמרות והתנכלות בעבודה כלפי התובע, אלא (לפחות בחלקם) מהווים חלק מהפררוגטיבה הניהולית של המעסיק. אין במקרים אלה
פגיעה בכבוד עובד או השפלתו במקום העבודה, ולא מדובר ביצירת סביבת עבודה עוינת שיוצרת הטרדה רגשית או התנהגות בריונית כלפי עובד במקום העבודה
. על כן דין טענת ההתעמרות של התובע להידחות.

האם זכאי התובע לוותק שונה מזה שחושב על ידי העירייה?

התובע הצהיר כי הוא החל את עבודתו כמציל בעירייה בשנת 1984, אך הוא לא עבד באופן רציף. במהלך השנתיים הראשונות, 1984-1985, הוא עבד חודשיים בכל עונה.
לאחר מכן התובע הצהיר כי הוא עבד כך:
-
בשנת 1986 הוא עבד ארבעה חודשים.
-
בשנת 1987 הוא לא עבד בשל בעיות אישיות שמנעו ממנו לעבוד במערך ההצלה של הנתבעת.
-
בשנת 1988 חזר התובע לעבוד עונה נוספת בנתבעת. שנה זו הוכרה לו בוותק עבודה לשכר בלבד לאחר דרישותיו.
-
בין השנים 1989-1990 לא עבד התובע בשל בעיות אישיות. לפי עדותו הוא היה בבית סוהר בתקופה זו (עמ' 35 ש' 21-22 לפרוטוקול הדיון).
-
משנת 1991 ועד ליום הגשת התביעה חזר התובע לעבודה רציפה אצל הנתבעת.

התובע צירף העתק מדיווח למוסד לביטוח לאומי כנספח ל"א לתצהירו.
לתצהירו צורפו תלושי שכר בהם מופיע תאריך תחילת העסקתו של התובע ביום 24.5.91 (תלושי שכר לחודשים ינואר 2014, פברואר 2014 ומרץ 2014 צורפו כנספח ב לכתב התביעה).
התובע העיד גם שהוא פדה את קרן הפנסיה שלו עד לשנת 1991 (עמ' 37 ש' 22-25 לפרוטוקול הדיון). הדבר מעיד על כך שכנראה הוא ראה בכך סיום התקשרות וחזרה לאחר מכן.
התובע טען כי יש חוסר התאמה בין תלושי שכרו בנוגע לשנת תחילת עבודתו בעירייה. התובע הצהיר כי לאחר דרישות רבות לתיקון שנת הוותק למשכורת, לתחילת העבודה ולוותק הפנסיה נעשו לו מספר תיקונים, אך לא כפי שנדרשו. התובע הצהיר כי בתלושי השכר שלו מחודש יוני 1994 ועד לחודש אוקטובר 1995 צוין תאריך תחילת עבודתו מחודש יולי 1988. בתלושי השכר שלו מחודש נובמבר 1995 ועד לחודש נובמבר 1997 צוין כתאריך תחילת עבודתו חודש מאי 1991. מחודש דצמבר 1997 ועד לחודש יוני 2006 צוין תאריך תחילת עבודתו חודש יוני 1994. מחודש יולי 2006 ועד מועד הגשת התצהיר צוין תחילת עבודתו בחודש מאי 1991 (נספח ל"ג 1, ל"ג 2, ל"ג 3 לתצהירו).
התובע הצהיר כי במשך השנים הוא גילה אי התאמות בתלושי השכר שלו לעניין הוותק שצוין בתלושי השכר ושנת תחילת עבודתו בעירייה, וכי הוותק שלו בפועל ארוך יותר מזה שצוין בתלושי השכר. במשך השנים פנה התובע לעירייה ולוועד כדי לתקן את העוול שנעשה לו. ביום 4.08.04 פנה התובע במכתב למר סוחמי ולוועד העובדים והלין על כך ששנות הוותק שלו לא נכונות (נספח ד לכתב התביעה). מתעוררת אצלנו שאלה: מדוע אם התובע טען כבר בשנת 2004 בנוגע לכך, הוא השתהה בתביעתו לבית הדין עד לשנת 2014 – כ-10 שנים?
מר סוחמי השיב לתובע במכתב מיום 29.3.05 כי בשנת 1984 הוא עבד חודשיים בלבד ותקופה זו לא מוכרת לצורך ותק על פי ההסכם הקיבוצי של המצילים. לפי ההסכם הקיבוצי כל שתי עונות רחצה מלאות נחשבות כשנת ותק אחת. כך גם הכירו לתובע את עבודתו כמציל זמני לפני שקיבל קביעות. מבדיקה שנערכה עלה כי בשנת 1988 עבד התובע עונה מלאה ולפנים משורת הדין הוכרה לו תקופה זו כוותק בשכר בלבד (נספח ה לכתב התביעה).
התובע הצהיר כי לפני שהוא שלח את המכתב למר סוחמי, באחת השיחות עמו האחרון הבהיר לו כי עובד ותיק לצורך קידום בעבודה נחשב רק לפי רצף העבודה והובהר לו כי הוא "הבא בתור" (כפי הנראה לקידום).
התובע הצהיר בנוגע למסמך מיום 15.5.06 שלפיו למר גבריאל אלבז ולמר ניסים אפיה נעשה חישוב ותק לשכר וותק לפנסיה מתחילת שנות עבודתם, למרות שבפועל הייתה לעובדים אלה הפסקה ברצף עבודתם (נספח ל"ו לתצהירו). לטענת התובע מסמך זה מוכיח את אפלייתו מול מצילים אחרים. התובע העיד כי הוא הוותיק ביותר ואולם הם (אלבז ואפיה) מופיעים כוותיקים ממנו, והדבר השפיע על הקידום שלו (עמ' 50 ש' 20-28 לפרוטוקול הדיון).
מר סוחמי הצהיר כי התובע החל לעבוד בעירייה ביום 24.5.91 כפקח עונתי בחוף הים, ובשנת 1991 עבד התובע כחודשיים (מספר ימי עבודה בפועל). בשנת 1992 עבד התובע כפקח עונתי כשישה חודשים ובסוף שנת 1992 קיבל התובע תעודת הסמכה למציל בחוף הים. בשנת 1993 עבד התובע כמציל עונתי שישה חודשים. בשנת 1994 עבד התובע כמציל עונתי ארבעה חודשים, ובשנת 1995 עבד התובע כמציל עונתי שישה חודשים.
מר סוחמי הצהיר כי על פי ההסכם הקיבוצי כל שני עונות רחצה (בנות שישה חודשים) נחשבות כשנת ותק אחת. כלומר הוותק המוכר לשכר נספר לפי מספר החודשים שביצע התובע בפועל במהלך השנים 1991-1995 – 24 חודשים. התובע עבד בפועל רק שנתיים מלאות בתקופה זו, ולמרות זאת הוא קיבל ותק לשכר של 2.5 שנים. עוד הצהיר מר סוחמי כי בשלב מאוחר יותר, לאור פנייתו של התובע ובדיקה בנושא, הוכרה לו עונת רחצה של שנת 1998 כעוד חצי שנה לוותק לשכר וכי הדבר מקובל במקומות עבודה ציבוריים – בסך הכול הוכרו לו 3 שנים (כאמור במכתבו של מר סוחמי לתובע בעניין הוותק בעבודה מיום 29.3.05). מר סוחמי הצהיר כי למעשה הוכר לתובע ותק לשכר שהינו גבוה מזה שהוא אמור היה לקבל.
עוד הצהיר מר סוחמי כי הוותק בעבודה מתעדכן בתלוש ינואר עבור שנת העבודה הקודמת. על כן הוותק בעבודה לתובע שנכון לחודש ינואר 2016 עומד על 20 שנה ושלושה חודשים. מר סוחמי הצהיר כי הוותק לשכר כולל: וותק מוכר + וותק עבודה. על כן התובע זכאי לוותק לשכר של 23.3 שנים (הוותק בעבודה נספר החל מיום 1.1.96 לאחר קבלת הקביעות, בצירוף 3 שנים שהוכרו נוסף על כך כוותק לשכר) - נכון למועד הגשת תצהירו.
לגבי אי ההתאמות שעליהן הצביע התובע בתלושי שכר בדבר תקופת תחילת עבודתו, הצהיר מר סוחמי כי הן טכניות ולא מהותיות שכן התובע העיד בעצמו שרוב תלושי שכרו מעידים על תקופת עבודתו החל משנת 1991.
מר סוחמי הצהיר כי הוותק לפנסיה הוא עבור שנות העבודה בעירייה והוא מתעדכן בכל שנה עבור שנת העבודה הקודמת. הוותק לפנסיה של התובע הוא 20.3 שנים (נכון למועד הגשת תצהירו).
ביום 15.5.16 שלח מר סוחמי מכתב לענף השכר בו יצאה הנחייה שלפיה נקבע כי מועד תחילת עבודתו של התובע משנת 1991, וכן כי התקופה שבין השנים 1991-1994 לא תיחשב לפנסיה ולפיצויים (נספח ל"ו לתצהיר התובע). מר סוחמי הצהיר לגבי מכתב זה כי הנחייה זו התקבלה לאחר התדיינות עם ועד העובדים וכי באופן עקרוני כל סוגיית הוותק של המצילים נערכה בעירייה בשקיפות מלאה ובתיאום עם ועד העובדים.
עוד הצהיר מר סוחמי כי הוותק לפנסיה והוותק לשכר נקבעים לכל המצילים בהתאם לקריטריונים זהים (תקופת העבודה בפועל מידי עונת רחצה אם יש רציפות בעבודה משנה לשנה) – כל אחד לפי המקרה הספציפי שלו. אשר לשני המצילים האחרים שהתובע טען לגביהם כי החישוב עבור הוותק לשכר וחישוב הוותק לפנסיה נעשו מתחילת עבודתם למרות שבפועל הייתה לעובדים הפסקה ברצף עבודתם (אלבז ואפיה), הצהיר מר סוחמי שלפי מכתבו מיום 15.5.16 החישוב לוותק לפנסיה לא נעשה מתחילת עבודתם של המצילים והוותק לשכר הוכר באופן חלקי בלבד.
מר סוחמי העיד כי יש הבדל בין ותק לשכר לוותק לפנסיה. המועד הקובע לוותק לפנסיה הוא המועד בו המציל קיבל קביעות. בשנים שקדמו לכך מחשבים את העונות השלמות בהן עבד המציל ומוסיפים אותן לוותק (בשכר). אם המציל עבד במשך תקופה שקצרה מעונה שלמה אז תקופה זו נצברה לוותק בשכר. עוד העיד מר סוחמי כי לצורך מתן קביעות המציל צריך לעבוד במשך שלוש עונות רצופות ומלאות. ואילו לצורך הוותק לשכר חושבו גם תקופות שקצרות משישה חודשים. מר סוחמי העיד כי אינו זוכר אם זה מעוגן בהסכם הקיבוצי, אך כי גם בחוקת העבודה יש סעיף כללי שמעגן מתן ותק לעובד ברשות מקומית. מר סוחמי השיב לשאלת בית הדין כי גם לשכר וגם לקביעות נצברו השנים חלקית. עוד העיד כי אם מציל נכנס לקביעות אז מתייחסים לעונות שהוא צבר לצורך הוותק בשכר (עמ' 84 לפרוטוקול הדיון).
לעניין הדרגה העיד מר סוחמי כי יש מסלול קידום של מצילים שמתייחס למועד כניסתם לתפקיד – לוקחים את הדרגה התחילית של מסלול הקידום וזו הדרגה שהוא צריך לקבל כדרגה התחלתית (עמ' 84 ש' 28-30 לפרוטוקול הדיון). לפי עדותו הדרגה מושפעת מהוותק לקביעות ולא מהוותק לשכר. לגבי הפנסיה העיד כי הוותק נחשב מהרגע שהמציל קיבל קביעות (עמ' 85 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון). וכן העיד מר סוחמי כי למציל זמני, לפני קבלת הקביעות, תקופת העבודה נחשבת לוותק בשכר (עמ' 85 ש' 13-14 לפרוטוקול הדיון).
אשר לשינוי שנערך בוותק של התובע העיד מר סוחמי כי למצילים יש הסכם מיוחד בגלל האופי העונתי – אם מציל הפסיק לעבוד מספר חודשים אז סופרים את הוותק מחדש (עמ' 85 ש' 23-28 לפרוטוקול הדיון).
לשאלת בית הדין השיב מר סוחמי כי התובע ידע בנוגע לשינוי בוותק לשכר, כיוון שגם ראש הוועד עדכן אותו כיוון שהמו"מ נוהל עם וועד העובדים (עמ' 86 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון). נוסף על כך, מר סוחמי העיד בנוגע לחישובי הפיצויים והפנסיה של התובע, שכאשר התובע יפרוש אז תיערך בעניינו בדיקה מעמיקה לגבי כל שנה ואחר כך ייערך החשבון הסופי (עמ' 90 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון).
אשר לטענת התובע כי יש שני עובדים אחרים שמקבלים תוספת ותק גדולה משלו, יובהר כי ישנם הבדלים בין הנתונים של התובע ורציפות עבודתו לבין הנתונים של עובדים אחרים. עוד יוער כי גם אם נפלה טעות והחישוב שנערך לעובדים אלה שונה מהחישוב שנערך לגבי התובע, והם קיבלו הטבות מעבר למגיע להם על פי דין, הדבר לא מקנה סעד לתובע – העירייה אינה רשאית להגדיל את שנות הוותק שלו, שכן הדבר יהווה חריגת שכר אסורה.
אנו מקבלים את גרסתו המפורטת של מר סוחמי בתצהירו ובעדותו בעניין חישובי הוותק וקובעים כי לא הייתה פגיעה בוותק לשכר או בוותק לפנסיה של התובע.
התובע לא הביא כל ראיה אשר יכולה לסתור את גרסת הנתבעת לגבי חישובי הוותק, כפי שעולה מתצהירו ומעדותו של מר סוחמי. נוסף על כך, התובע עצמו אמר כי הוא היה מודע לוותק שנרשם לו והשינויים שחלו בו, ככל המאוחר בשנת 2004, ואולם, הוא המתין עם פנייתו לבית הדין עד לשנת 2014. לפיכך לגבי דרישתו חל שיהוי מובהק. על כן דין טענות התובע בעניין רכיב זה להידחות.

טענת התובע בנוגע לתנאי מכרז למשרת מנהל תחנה (מכרז 2008)


התובע הצהיר כי עד לשנת 2008 העירייה מנעה את קידומו, וזאת על אף שהתפנה תקן מנהל התחנה והתובע היה ראוי לקבל תפקיד זה בשל הוותק שלו והמקצועיות שלו. ואולם, מר גבי אלבז קיבל את התפקיד במקומו למרות שהיה לו פחות ותק.

התובע הצהיר כי בשנת 2008 פרסמה העירייה מכרז פנימי למשרת מנהל תחנה. במכרז נקבעו קריטריונים חדשים למשרה שלהלן: השכלה של 12 שנות לימוד לפחות, רצוי השכלה על תיכונית, ידיעת השפה העברית, כושר ביטוי בעל פה ובכתב, רצוי ידיעת שפה זרה נוספת ועוד (נספח מ"א לתצהיר התובע). התובע הצהיר כי הנתבעים ידעו שאין לו 12 שנות לימוד, וכי קריטריונים אלה נקבעו כדי למנוע את קידומו.

לפי עדותו של התובע היה אי צדק במינוי שכן הוא היה הכי ותיק והיה אמור להתמנות למנהל התחנה. לטענתו מר סוחמי אמר לו במפורש שהוא הכי ותיק ברצף והוא "הבא בתור" (למינוי כמנהל התחנה) (עמ' 38 ש' 1-8 לפרוטוקול הדיון). התובע חזר והעיד שנקבע תנאי הכשירות כדי שהוא לא יקבל את התפקיד. כמו כן, הוא העיד כי הוא לא פנה לבית הדין בעניין זה בשנת 2008 (עמ' 28 ש' 9-11 לפרוטוקול הדיון).
התובע העלה טענות לגבי מכרז שנערך לפני למעלה מ-10 שנים, כך שחל שיהוי בולט על טענות אלו.
לגופו של עניין, התובע לא הוכיח כי דרישות אלו היו בלתי סבירות או שנועדו להכשיל את מינויו. העירייה רשאית כמעסיקה לקבוע תנאי סף במכרזים שלה, בין היתר כשמדובר בקריטריונים מקצועיים במשרה ניהולית כדוגמת מנהל תחנה. אנו סבורים כי קריטריונים בדבר 12 שנות לימוד והתבטאות נאותה בעל פה ובכתב הם קריטריונים סבירים למשרה זו. על כן דין טענות התובע בעניין זה להידחות.

טענה על ניגוד עניינים של מר תמיר כמנהל המצילים וכחבר בוועד העובדים


התובע הצהיר כי לנוכח תפקידו המנהלי של מר תמיר וכן תפקיד "המפתח" שלו בוועד העובדים, מר תמיר מצוי בניגוד עניינים מובנה וחמור, והוא מנצל את מעמדו כדי לפגוע בתובע ובכל עובד אחר שלא תומך בעמדתו ובדעותיו הפוליטיות. מדובר בניגוד עניינים קיצוני שפוגע בזכות הייצוג של העובדים מול ההנהלה. נוצר מצב שבו לעובדים אין מעסיק וממונה הגון ונקי משיקולים זרים ואין לו גם ועד עובדים אשר נקי משיקולים זרים. לפי תצהירו של התובע כל מעשיו של מר תמיר נעשים שלא במסגרת מילוי תפקידו ותוך עניין אישי במטרה לגרום נזק לתובע ולעבודתו. כמו כן, מר תמיר נותן מענה ודואג רק לאנשים שנמנים עם "אנשי שלומו" - מקורביו. התובע הצהיר כי הוא לא מנוי עם "אנשי שלומו" של מר תמיר על כן הוא נפגע בצורה קשה מכך, וחווה מסכת של התעמרות והתנכלות מקצועית ואישית אשר חוזרת ונשנית במהלך השנים.

מנגד מר תמיר הצהיר כי הוא סבור שמדובר בעובד שכל רצונו לעשות ככל העולה על רוחו ולנצל את עובדת היותו עובד קבוע ברשות ציבורית כדי לאיים ולפגוע בו כמנהלו תוך הפרות משמעת בהתנהלותו ובעבודתו בחוף הים ומול העירייה.

טענותיו של התובע כנגד מר תמיר על רקע היותו חבר בוועד העובדים דינן להידחות בשל היעדר סמכות עניינית. ייתכן כי הטריבונל המתאים לבירור טענות אלו הוא ברשות השיפוט של ההסתדרות. דינן של טענות אלו להתברר בערכאה המוסמכת.

טענה בנוגע להפרת חוק איסור לשון הרע


המכתב מיום 4.8.13
התובע הצהיר כי הוא פנה למר סוחמי במכתבים מיום 9.7.13 ומיום 21.3.17 (נספח י1 ו-י2 לתצהירו של התובע). במכתב מיום 9.7.13 הלין התובע על הבקשה של העירייה כי יחתום פעם נוספת על טופס ויתור על סודיות רפואית וייבדק על ידי הרופא התעסוקתי של העירייה.
במכתב מיום 21.7.13 התייחס התובע למר תמיר וכתב כך:
"...
לאחר שיחות איתך ועם דוד תמיר
מהוועד, נוכחתי לדעת בוודאות שהוא זה אשר מבקש את כל הבדיקות והוא אשר מטרטר אותי ממניעים כאלו ואחרים, לפי דבריך הוא אפילו "לא רוצה אותי בחוף", מה עוד שהוא אמר לי אישית שהוא זה שדורש.
לא מובן לי איך דוד תמיד שהינו הוועד שלי מתנכל לי בצורה כזאת במשך שנה, אני חוזר ומדגיש שאני עובד מסור שלמרות פציעות חמורות שאבי אפיה היה נוכח וראה, הגעתי לעבודה ועבדתי בלי להתלונן.
כמו שזה נראה, על פניו הכל נעשה מתוך התנכלות אישית של הוועד
".
המכתבים נשלחו עם העתק למר תמיר וכן לגורמים הבאים: מנכ"ל העירייה, גזבר, סמנכ"ל תפעול, יו"ר הסתדרות מרחב חולון, בת-ים, אזור, עו"ד בהסתדרות ויו"ר ועד העובדים.
ביום 4.8.13 שלח מר תמיר מכתב תגובה למכתביו של התובע והעביר העתק לאותם הגורמים שהיו מכותבים בהעתק למכתבים ששלח התובע למר סוחמי. כמו כן הוא שלח את המכתב גם לעו"ד כהן-מוצן – יועמ"ש העירייה (נספח ד לתצהירו של התובע).
לטענת התובע מכתבו של מר תמיר גולל השמצות וטענות פוגעניות כלפיו וכלפי בני משפחתו. לטענתו המכתב מהווה הוצאת לשון הרע כנגדו לנוכח העובדה כי כל העובדות והטענות האישיות כלפיו וכלפי בני משפחתו נשלחו לתפוצה רחבה. עוד טען כי חלק ניכר מהטענות במכתב לא היו נכונות או התייחסו לאירועים שקרו לפני 20 שנה ושאינם רלוונטיים עוד שכן הוא נענש עליהם.
התובע הצהיר כי מר תמיר טען במכתב כי התובע בעל עבר עשיר בתאונות עבודה והעלה ספקולציות והאשמות שווא ובכך ייתכן שגרם לחשוב שהתובע "מביים" תאונות עבודה. כמו כן, התובע הצהיר כי מר תמיר "ירד" על יכולות הכתיבה והקריאה שלו תוך שימוש בציניות בכותבו: "במיוחד לאור כושר הביטוי והכתיבה הספרותי לכאורה שלך". וכן מר תמיר השתמש במשפט: "נעזרת בכותב המכתבים של חברך, פורקי העול לכאורה... באווירת אנרכיה...". נוסף על כך, התובע הצהיר כי מר תמיר העלה כנגדו האשמות שווא והגדיר אותו כ"מפר משמעת" תוך שהעלה סיטואציות מהעבר וכתב כך: "בעונת הרחצה 1998 בקירוב, איימת לכאורה בחפץ חד, תוך כדי ויכוח מילולי, על מציל עימו עבדת בתחנת ההצלה, תוך העלמת האירוע לכאורה, ואי נקיטת הליכים מתבקשים". התובע הצהיר כי לא היה מעורב חפץ חד במקרה זה. וכן מר תמיר טען במכתבו "כי בשנת 2005 תקפת באופן אלים, מציל חברך לעבודה...". התובע הצהיר כי בינו לבין מר ארגז (המציל שבו מדובר) היה רק ויכוח ולא היה באירוע זה כל תקיפה אלימה. כך גם התובע הצהיר כי מר תמיר התייחס במכתבו להתנהגות ולמעשים מסוימים שבעבר היו חוקיים ולגיטימיים במקום העובדה וכיום כבר לא.
התובע הצהיר כי במכתבו של מר תמיר יש התייחסות לוועד המצילים, כאשר בטענותיו הוא מגן על הוועד וכותב במכתבו זה: "הסתדרת בחיים בזכות אותו ועד...".
התובע הצהיר כי הוא היה המום ופגוע ממה שנכתב במכתב זה. כמו כן, כי אשתו נפגעה מהמכתב ואף העבירה למר תמיר מכתב עם דרישה להתנצלות (נספח ה לתצהירו של התובע).
התובע טען כי אין זה ראוי ומכובד שאדם בתפקיד ניהולי יתנכל לו ויבקש את רעתו ואף ישתמש בוועד העובדים. המכתב שפרסם מר תמיר לא היה מוצדק, שכן לא הייתה הצדקה לתוכן המכתב, לאופן שבו הוא נכתב ולתפוצה הרחבה שאליה נשלח.
התובע אף הצהיר כי מכתבו של מר תמיר מהווה פגיעה בפרטיות שלו, שכן המכתב חשף פרטים אישיים על משפחתו של התובע. התובע טוען כי מר תמיר העלה טענות שנוגעות לאשתו וילדיו ללא רשותם ובכך נגרמה פגיעה חמורה בפרטיותם. טענה זו לא פורטה ונזנחה במסגרת סיכומיו, על כן אנו לא נדון בה.
בחקירתו העיד התובע כי הוא העתיק את המכותבים למכתבו ממכתב שהוועד שלח לו, וכי מר תמיר השיב לתובע וצירף את אותם המכותבים שהיו במכתבו של התובע (עמ' 46 ש' 16-19 לפרוטוקול הדיון).
מנגד, מר תמיר הצהיר בנוגע למכתב מיום 4.8.13, כי מחובתו כמנהל לדווח על התנהלות התובע, בייחוד אם מדובר בעבירות משמעתיות, לגורמי כוח אדם העירייה, וזאת לצורך סדרי עבודה תקינים בעירייה. עוד הצהיר מר תמיר כי קיימת חשיבות לכך שמקום העבודה יהיה נקי מחשש העובד או המעסיק לומר את אשר על ליבו, ובמקרה זה שהמעסיק לא יחשוש שיתבע בשל כך על ידי הכפופים לו. מר תמיר טען כי במקרה זה עומדות לו הגנות החוסות בצל חזקת תום הלב על פי חוק איסור לשון הרע.
מר תמיר הצהיר כי מכתבו לתובע הוכן לאחר בדיקה ולאחר שהוא נועץ עם גורמים בכירים בעירייה וקיבל מהם גיבוי ואישור לכך. עוד ציין מר תמיר בתצהירו שהוא פעל במסגרת תפקידו הציבורי כשלוח העירייה בתום לב ולא בכוונת זדון לגרום נזק לתובע.
מר תמיר ביקש לקבוע כי חסינותו כעובד ציבור עומדת בעינה ולכן אין לחייב אותו אישית בסכום התביעה או בחלקה.
עוד הצהיר מר תמיר כי מכתבו הוצא בתשובה למכתבי התובע לעירייה מיום 9.7.13 ומיום 21.7.13, שלפיהם הוא סירב להיבדק אצל רופא תעסוקתי. ממכתבים אלו של התובע לגורמים שונים עולה כי הוא טען כנגד מר תמיר ל"התנכלות" בכובעו כבעל תפקיד בוועד העובדים. מר תמיר הצהיר כי התובע שלח את המכתבים בתפוצה רחבה לגורמים בכירים בעירייה, לגורמים בוועד העובדים ולגורמים בהסתדרות, ובהם האשים אותו והוציא לשון הרע כנגדו. על מכתבים אלה, שהוצאו בתפוצה רחבה, רצה מר תמיר להגיב בפני
אותם גורמים ובגיבוי מלא של העירייה, כדי להעמיד את הדברים על דיוקם. במכתבו של מר תמיר הוא תיאר אירועים שמעידים על אי מילוי הנחיות על ידי התובע, על פגיעה במשמעת וכן תוארו אירועי אלימות מצד התובע. מר תמיר הצהיר כך "אני עומד מאחורי כל מה שכתבתי".
לטענתו של מר תמיר עומדת לו הגנת תום הלב של "אמת דיברתי", והן לאור הצורך בהבעת דעה לגבי הפרת התובע את נהלי העבודה. מר תמיר טען כי במקרה דנן עומדות לו הגנות לפי חוק איסור לשון הרע בצל חזקת תום הלב – פרסום אמת, פרסום חוות דעת כממונה במסגרת ניהול מערכת יחסי העבודה. לטענתו של מר תמיר יש הצדקה לאמירותיו נוכח הפגיעות הרבות של התובע, שכן לתובע היו תאונות עבודה סדרתיות - לפחות 10 תאונות עבודה שאירעו במהלך תקופת העסקתו. כמו כן, התובע העיד כי נקבעו לו אחוזי נכות של פגיעה בברך – 10% נכות. מר תמיר הצהיר שעובדת נכותו הוסתרה בכוונה מידיעת העירייה שכן פציעתו ייתכן והיה בה לפגוע בתפקודו כמציל האמון על חיי אדם. נכות זו התגלתה רק לאחר בדיקה של רופא תעסוקתי.
עו"ד כהן-מוצן, שכאמור משמשת כיועצת משפטית של העירייה, הצהירה כי המכתב מיום 4.8.13 נשלח על ידי מר תמיר לתובע אחרי היוועצות עם מנכ"ל העירייה וסמנכ"ל התפעול. היא העידה כי היא ראתה את המכתב רק לאחר שהוא נשלח, שכן היא הייתה מכותבת אליו. היא העידה כי "בזמן אמת אני לא זוכרת שהמכתב גרם לי לתדהמה או רעש" (עמ' 54 ש' 13-27 לפרוטוקול הדיון). נוסף על כך, לפי עדותה של עו"ד כהן-מוצן, העובדה שנוסח המכתב "חריף" לא אומרת שהמכתב מבזה את העובד, אלא המכתב מציין עובדות שכתובות בתיקו האישי של התובע (עמ' 55 ש' 1-18 לפרוטוקול הדיון).
המכתב מיום 13.8.13
כאמור, התובע הצהיר כי הוא ביקש לקבל שעת הפסקה כדי לעסוק בפעילות ספורטיבית, דבר שלדבריו מקובל ונהוג אף ללא קבלת אישור מיוחד. התובע פנה למר אפיה, וביקש שישלח מחליף לתחנת ההצלה בין השעות 09:00-10:00 בבוקר, על חשבון שעת המנוחה שמגיעה לו. מר אפיה פנה להסתדרות בנושא שעת ההפסקה, וכשלא קיבל מענה, אמר לתובע כי עליו לפנות למר תמיר כדי לקבל את אישורו. התובע פנה למר תמיר.
ביום 13.8.13 שלח מר תמיר מכתב מענה לתובע שבו סירב לבקשתו לצאת לשעת הפסקה לספורט. התובע טען כי במכתב זה פגע מר תמיר בשמו ובכבודו תוך שימוש במשפטים לא ראויים כגון: "הכתיב והכתב שלך משתפר ממכתב למכתב בכתב יד, ברכותיי על תרגולות הכתיבה", מצא לך תירוצים אחרים המצוצים מהאצבע, ל"חוסר ספורט כראוי", לכאורה, כדבריך". כמו כן תוך כדי שימוש בשפה צינית, מתנשאת ולא ראויה למעמדו של מנהל: "דרך אגב החתירה במים בחוף ירושלים ובסלע ג' היא חתירה באותו ים ובאותם מים, השווים ברמת המליחות..." (נספח כ לתצהיר התובע).
מר תמיר הצהיר בנוגע למכתב מיום 13.8.13 כי במכתבו הוא ביקש לשים קץ לתופעה של משחקי כדורגל בימי שישי שלא בתחום תחנת ההצלה. מצב שבו נותר תקן חסר של כוח אדם בתחנה והדבר פוגע בעבודה השוטפת של המצילים. אשר לטענות התובע בדבר הכפשתו לכאורה כי לא ידע קרוא וכתוב – הצהיר כי התובע העיד על עצמו כי אינו יודע קרוא וכתוב. כמו כן, מר תמיר חזר והצהיר כי מתוקף תפקידו כמנהל חלה עליו חובת דיווח לגורמים בעירייה.
עוד הצהיר מר תמיר כי מעבר לסדרי העבודה התקינים של פתיחת יום עבודה בחוף הים, קיימת משמעות מהותית להגעה לתחנת ההצלה ושמירה על מצבת כוח אדם על פי הנהלים. התוצאה הישירה של אי עמידה בנהלי עבודה הנדרשים בחוף הים עשויה להסתיים אף בטביעה של מתרחצים ועלולה לחשוף את העירייה לתביעות. מתוקף אחריותו כמנהל הוא לא היה מוכן לתרחישים כאלו.
המסגרת הנורמטיבית
חוק איסור לשון הרע
קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1)
להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)
לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)
לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;"

אשר לדרישת הפרסום קובע
חוק איסור לשון הרע:




"פרסום מהו


2.
(א)
פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

(ב)
רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)..
אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)..
אם הייתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.
"

כאשר בוחנים תביעת לשון הרע יש לבדוק ראשית את משמעותו האובייקטיבית של הביטוי, ולקבוע אם מדובר ב"לשון הרע" בהתאם להגדרה המופיעה
בסעיף 1
לחוק ותכליתה, לנוכח הפסיקה. כאשר מדובר בתביעת לשון הרע שעילתה נוצרה במסגרת יחסי עבודה "יש להוסיף לתמהיל האיזונים האמורים גם את המאפיינים הייחודיים של יחסים מסוג זה" (
ע"ע 26198/07/13
ד"ר סיגל שוורץ - ד"ר אמיר אברמוביץ ואח'
, מיום 30.4.15).

סעיפים 13 עד 19
בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע
עניינם "פרסומים מותרים; הגנות והקלות" הפוטרים למעשה מאחריות משפטית לפרסום, על אף שמדובר בפרסום הנכנס לגדר המונח "לשון הרע" לפי החוק. כך למשל,
סעיף 14
מקנה את "הגנת אמת הפרסום",
וסעיף 15
מקנה את "הגנת תום הלב". על המתגונן מפני תביעת לשון הרע, להוכיח את הגנתו.

מסקנה
כאמור, מכתבו של מר תמיר מיום 4.8.13 מהווה מענה לשני מכתבים קודמים של התובע למר אפיה, אשר מר תמיר היה מכותב אליהם, ונשלח לאותה רשימת התפוצה כפי שהופיעה במכתבו של התובע בצירוף עו"ד כהן-מוצקין. מר תמיר התייחס במכתבו להתנהלותו של התובע – ריבוי תאונות עבודה, סירוב להיבדק אצל רופא תעסוקתי, היעדרויות, אירועי אלימות בעבר ועוד. אנו מקבלים את גרסתו של מר תמיר בתצהירו שלפיה הוא היה מחויב להתייחס להתנהלותו של התובע מתוקף תפקידו כמנהל אגף החופים בעירייה.
יוער כי יש להבחין בין ההצדקה להעיר לעובד על מה שהממונה רואה כתפקוד לא תקין, ואף הפרת משמעת ובין לשון ההערות שנכתבות, עוד ביתר שאת כאשר הן מועברות לתפוצה רחבה. נפסק כי מחובתו של מעסיק להעיר לעובדיו ולהתייחס לתפקודם מבלי לחשוש מתביעות משפטיות, וזאת כחלק מניהול תקין של מקום העבודה:
"מקום העבודה הוא מקום חי ותוסס, שיש חשיבות להבטיח בו שיח פתוח, ללא חשש או מגבלות, ותוך עידודם של שקיפות, שיתוף וגילוי מרביים (ראו בהקשר זה את פסק דינה של השופטת אביטל רימון-קפלן בס"ע (חי) 19731-07-09
מחמוד בדארנה - מוניר סעד, מיום 1.8.12; ערעור שהוגש לבית הדין הארצי נדחה:
ע"ע 49171-09-12
מיום 17.6.13). חלק מכך נוגע גם לזכותו, וחובתו, של ממונה להעיר לעובדיו הערות ולהעביר ביקורת על דרך תפקודם, כחלק אינטגראלי מניהול תקין של כוח אדם וכאינטרס מרכזי הן של העובדים והן של המעסיק (
ע"ע (ארצי) 2146-04-12
איגוד מבקרי הרשויות המקומיות בישראל - אליהו הרציג, מיום 30.6.13, בסעיף 64 לפסק הדין). מעסיק אמור לפיכך לבצע לעובדיו הערכות תקופתיות, למסור להם אינפורמציה רלוונטית, לנקוט כנגדם בהליכי בירור ומשמעת וליתן בגינם המלצות, מבלי שתתלווה לכך עננה של חשש מתמיד מתביעות משפטיות

".
(
ע"ע 46548-09-12
לירן אבידן המערערת - פלאפון תקשורת בע"מ
, מיום 31.03.2015, ההדגשה שלנו).

מכאן שלצד האינטרס לשמירה על שמו הטוב של התובע, קיימים אינטרסים נוספים כגון האינטרס בהבטחת שיח פתוח ושקיפות במקום העבודה, כמו במקרה זה. מדובר באינטרס משותף הן של העובד והן של המעסיק. אין זה רק בגדר "אינטרס" אלא גם חובה המוטלת על מעסיק להציג בפני
העובד את כל הטענות הנוגעות לתפקודו וקשורות לעבודתו.
ואולם, לא מקובלות עלינו אמרותיו של מר תמיר בנוגע לכישורי הכתיבה של התובע שלהלן:
"דרך אגב, כולי פליאה על יכולת הכתיבה שלך, מעולם לא הפגנתה יכולת כתיבה כה טובה, לפחות לאחר שאמרת לי כי "אינך יודע לקרוא ולכתוב", או שנעזרת בכותב המכתבים של חברך, פורקי העול לכאורה, ששמו להם למטרה, לעשות ככל העולה על רוחם באגף החופים, באוירת אנרכיה, שהח"מ על אף חברותו בוועד למגינת ליבך שלך וחברך, דואג שלא תהיה".
אנו סבורים כי אמרות אלה עולות לכדי ביזוי אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסות לו, ועל כן עונות להגדרת לשון הרע. מדובר באמרות שאין מקומן להיאמר בייחוד על ידי מנהל ישיר לעובד שלו וניתן לראות בהן כפוגעניות, מבזות ומשפילות.
בהמשך המכתב נכתב כך:
"...
40. שכחת לספר על עברך, לפני ש"הוועד דאג לך".
41. שכחת לציין כי לבקשתך ותחנונך, "הועד שלך" מאז תחילת שנות ה90, שינס מותניים, השתדל לדאוג לך לעבודה בים, דאג לשלוח אותך לקורס מצילים, ולעזור לך בחומרי הבחינה, במיוחד לאור כושר הביטוי והכתיבה הסיפרותי לכאורה שלך.
...
43. שכחת לציין כי בשל מעמדך כעובד קבוע בלחץ הועד, גם נישאת לרעייתך, נתברכת בילדים ואפילו רכשת דירה, אפילו גם יש לך רשיון רכב, עם אחזרת רכב, ואפילו – 2 רכבים...
".
אמירות אלה אינן רלוונטיות ואינן ענייניות, ולשונן של אמירות משתלחת ומשפילה את התובע.
אשר לאלמנט הפרסום, אנו סבורים כי בכל הנוגע לביטויים אלה הוא מתקיים, שכן הביטויים לא נאמרו בהקשר למכתביו הקודמים של התובע אשר נשלחו בתפוצה לגורמים הרלוונטיים. מדובר בביטויים שלא קשורים לנושאים שהועלו במכתביו של התובע ונראה שנכתבו על ידי מר תמיר כדי לפגוע בתובע או להשפילו. המכתב נשלח לגורמים שאין להם כל אינטרס לדעת מהם כישורי הכתיבה של התובע או מה עשה בחייו הפרטיים "בעזרתו" של הוועד.
מכל האמור לעיל, אנו סבורים כי במכתבים של מר תמיר הייתה הפרה של חוק איסור לשון הרע כלפי התובע.

האם למר תמיר יש חסינות כעובד עירייה?

הבקשה להכריז על חסיון מר תמיר כ"עובד ציבור" של העירייה יכולה לחול רק בנוגע לרכיבי התביעה שעילתם נזיקית. במקרה דנן, בנוגע לעילה המבוססת על הפרת חוק איסור לשון הרע.

לפי תצהירה של עו"ד כהן-מוצקין, מר תמיר ביצע פעולות במסגרת תפקידו, בתום לב וללא שנזקפה לטובתו טובת הנאה כלשהי בין באופן אישי ובין בכל דרך אחרת מכל פעולה שיבצע וללא כוונה לגרום נזק ואף לא תוך שוויון נפש לאפשרות גרימת נזק.

מנגד טען התובע כי לא יכולה להיות חסינות של עובד ציבור על פי סעיף 7א לפקודת הנזיקין, מאחר שהמעשה נעשה "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

בעניין רע"א 775/11 אברהם פלקסר נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, מיום 11.8.14) קבעה דעת הרוב כי עת מדובר בטענה כלפי עובד ציבור, כמו במקרה שלפנינו, על כך שמדובר במעשה שנעשה בזדון, בכוונה לגרום נזק או תוך שוויון נפש לאפשרות כזו, טענה זו דורשת הוכחה –הנטל הראייתי הוטל על התובע.
ברור שאין להעלות את הטענה באופן שיטתי ואם היא לא תוכח יזכה עובד הציבור בהוצאות משפט ובפיצוי על הנזק אשר נגרם לו. אולם, אין לקבל את טענת החסינות ללא בדיקה ראייתית של טענות התובע.

מן הראיות שנשמעו בדיון עולה כי המכתבים שנשלחו על ידי מר תמיר חרגו ממסגרת תפקידו והיוו הפרה של חוק איסור לשון הרע, ומכך נובע כי החסינות הקבועה למר תמיר בסעיף 7א' לפקודת הנזיקין לא מתקיימת במקרה דנן. במכתב הופיעו ביטויים שנועדו לפגוע בתובע, לבזות אותו ולהשפילו. נראה כי התנהלות זו נעשתה משוויון נפש לאפשרות גרימת נזק לתובע וכן בחוסר תום לב. על כן למר תמיר אין חסינות וניתן להטיל עליו חבות בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.

אחריות של מר תמיר והעירייה וגובה הפיצוי

על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין מעסיק אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעסיק, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. רק "חריגה מוחלטת" של העובד תגרע מאחריות שילוחית של המעסיק.
בענייננו, לא ניתן לומר כי פעולתו של מר תמיר חרגה חריגה מוחלטת ממסגרת מילוי תפקידו. האירוע אירע במהלך עבודתו הרגילה של מר תמיר בעירייה. זאת ועוד, עו"ד כהן-מוצן אף הצהירה כי מכתבו של מר תמיר מיום 4.8.13 הוצא לאחר בדיקה והיוועצות עם מנכ"ל העירייה וסמנכ"ל התפעול. מתצהירה עולה כי העירייה קיבלה על עצמה לשאת בכל נזק ככל שנגרם לתובע כתוצאה ממעשיו של מר תמיר.
לפיכך, נוסף לאחריותו האישית של מר תמיר גם העירייה תישא באחריות שילוחית (לפי סעיף 16 לפקודת הנזיקין). מכל האמור לעיל, מר תמיר והעירייה יישאו באחריות כלפי התובע, יחד ולחוד.

בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע רשאי בית הדין לפסוק פיצוי בגין נזק לא ממוני שלא יעלה על 50,000 ₪.
בקביעת סכום הפיצוי אנו סבורים כי יש להביא בחשבון את מערכת היחסים שבין הצדדים, כאשר גם התובע נהג לפנות למר תמיר תוך "עקיצות" או "העלבות" ונהג להתלונן עליו בפני
גורמים שונים על כך שהוא מתעמר בו. יצוין שבכל מצב חלה חובת תום לב מוגברת על ממונה. על כן אנו קובעים כי סכום הפיצוי שעל הנתבעים לשלם לתובע יהיה בסך של 20,000 ₪.

לסיכום


נוכח האמור לעיל, על הנתבעים לשלם לתובע יחד ולחוד פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בשמו הטוב בסך של 20,000 ₪. סכום זה יישא הצמדה וריבית כחוק אם לא ישולם תוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין.
בהתחשב בכך שהתובע הגיש תביעה על סך של 300,000 ₪ שהתקבלה בשיעור נמוך ביותר, כאשר התנהל הליך ארוך אשר כלל ארבע ישיבות הוכחות, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪ (סך הכל).

לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, י"די"ד אדר א' תשע"ט, (19 פברואר 2019
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




מר זהר זלמן אקשטין,
נציג ציבור מעסיקים

עידית איצקוביץ
, שופטת
אב"ד







סעש בית דין אזורי לעבודה 25653-05/14 שלום בן חמו נ' עיריית בת ים, דוד תמיר (פורסם ב-ֽ 19/02/2019)