פסקי דין על מוטי אטיאס | פסקי דין על צחי ראובן

14316-02/18 תאח     24/02/2019




תאח 14316-02/18 מוטי אטיאס נ' צחי ראובן








בית משפט השלום בחדרה



תא"ח 14316-02-18 אטיאס נ' ראובן


תיק חיצוני:


לפני כבוד השופטת הדסה אסיף




התובע

מוטי אטיאס
ע"י באי כוחו עוה"ד גב' יצחקי
וגב' ברק


נגד

הנתבע
צחי ראובן
ע"י בא כוחו עו"ד ירון נוח




פסק דין
1.
התביעה היא לפינוי מושכר.
לטענת התובע, בינו ובין הנתבע נחתם הסכם שכירות, שלפיו שכר הנתבע את הנכס לתקופה של 5 שנים מיום 1/1/12 ועד ליום 31/12/17.

לטענת התובע, בהסכם ניתנה לנתבע אופציה להאריך את ההסכם ב- 5 שנים נוספות, אך הוא לא מימש אופציה זו. בנוסף, לטענת התובע, כבר בתוך תקופת השכירות הראשונה, החל מחודש יולי 2017, הפסיק הנתבע לשלם את דמי השכירות ובעת שהוגשה התביעה, נותר חב לתובע דמי שכירות בגין 6 חודשים עבור תקופת החוזה הראשונה.

לכן, לטענת התובע, על הנתבע לפנות את הנכס.

2.
ביום 13/3/18 ניתן כנגד הנתבע

פסק דין
בהעדר הגנה.
בעקבות בקשה שהגיש הנתבע לבטל את פסק הדין, בוטל פסק הדין והנתבע הגיש כתב הגנה.

3.
הראיות נשמעו בפני
ביום 18/2/19. בתום הבאת הראיות, סיכמו ב"כ הצדדים את טיעוניהם.

4.
לאחר ששמעתי את טענות ב"כ הצדדים ושבתי ועיינתי בחומר שהוגש על ידם, אני מחליטה לקבל את התביעה, ולהורות על פינויו של הנתבע מהנכס.

5.
הסכם השכירות נערך בכתב ידו של התובע. מקריאת ההסכם ברור שהצדדים, שאינם משפטנים, לא הקפידו לכלול בו את כל ההסכמות שהיו ביניהם והוא כולל רק את עיקרי הדברים. כך, למשל, אין בהסכם התייחסות למועד תשלום דמי השכירות, אין בו התייחסות לאופן שבו ישולמו דמי השכירות ואין התייחסות למקרה של הפרת ההסכם.

6.
מהעדויות נראה כי אף שהצדדים השתמשו בהסכם במונחים שהם לכאורה משפטיים, הם לא עשו בהם שימוש באופן המקובל. כך, למשל, הצדדים התייחסו ל"אופציה נוספת ל- 5 שנים נוספות בהסכמת הצדדים", אף שאופציה, מעצם טיבה, אינה כפופה כרגיל להסכמת שני הצדדים, אלא היא זכות שנתונה בידיו של צד אחד בלבד והוא שרשאי להחליט אם להפעיל אותה.

7.
באופן דומה, יש לבחון גם ניסוחים אחרים שנעשו בהסכם ובכלל זה לבחון את המחלוקת שבין הצדדים ביחס לתקופת השכירות שמיום 31/12/17 ועד ליום 31/12/22.

8.
התובע טוען שתקופה זו גם היא ניתנה לנתבע כאופציה להארכת החוזה, שתקופת השכירות על פיו מסתיימת ביום 31/12/17. התובע טוען שהנתבע לא מימש את האופציה ועל כל פנים גם הפר את הסכם השכירות ביחס לתקופת השכירות הבסיסית.

9.
הנתבע, לעומת זאת, טוען שתקופת השכירות שמיום 31/12/17 ועד 31/12/22 היא חלק מתקופת השכירות המקורית. לטענתו, ההסכם הינו לשכירות לתקופה של 10 שנים, גם אם אלה פוצלו לשתי תקופות, שדמי השכירות בהן שונים, כך שדמי השכירות לתקופה של עד 31/12/17 היו ע"ס 2,000 ₪, ואילו דמי השכירות לתקופה שמיום 31/12/17 נקבעו לסך של 2,100 ₪ לכל חודש. לטענת הנתבע, על כך שזו היתה כוונת הצדדים, ניתן ללמוד מן העובדה שהמילה "אופציה" שמופיעה בשורה השביעית להסכם, נמחקה ובמקומה נכתב "שכ"ד".

10.
לטענת הנתבע, הסכם השכירות לא הסתיים איפה, והוא זכאי להמשיך ולהחזיק בנכס עד לסוף שנת 2022. לטענת הנתבע, יש לדחות את טענת התובע אודות הפרת ההסכם. לטענתו, הוא שילם את כל דמי השכירות, ואף אם היו איחורים כאלה ואחרים, הרי שהתובע הסכים להם. הנתבע גם טוען, שמאחר שלא נקבע בהסכם מתי ישולמו דמי השכירות, הרי שהוא רשאי לשלם את דמי השכירות של כל שנה במועדים שונים ובלבד שעד לסוף השנה ישלם את כל דמי השכירות לאותה השנה.

11.
לאחר ששמעתי את שני הצדדים אני מעדיפה, חד משמעית, את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע.

12.
אני מאמינה לתובע ולעדותו, לפיה סוכם בין הצדדים על כך שתקופת השכירות הראשונה תהיה לחמש שנים בלבד, וכי במהלך תקופה זו יבחנו שני הצדדים את האפשרות להמשיך את ההסכם לחמש שנים נוספות, ועד לשנת 2022, כשהם קובעים מראש את דמי השכירות שיחולו במקרה כזה.

13.
עדות התובע הותירה רושם מהימן מאוד, דבר שלצערי איני יכולה לומר גם על עדות הנתבע. על הרושם השלילי שהותירה עדות הנתבע תעיד העובדה שבא כוחו, בסיכומיו, היה ער לרושם הזה, ולכן טען שאין צורך בהכרעה עובדתית שתתבסס על מהימנות, שכן המחלוקת היא רק משפטית (עמ' 25 ש' 35-36).

14.
גרסת התובע גם נתמכת בעובדה שההסכם מדבר, לצד תקופת השכירות השניה, על "אופציה נוספת", ניסוח שמתיישב היטב עם טענת התובע, לפיה תקופת השכירות השניה
הייתה גם היא אופציה ולפיכך תקופת השכירות השלישית היתה אופציה נוספת.

15.
כאמור, עדות הנתבע הותירה רושם שלילי מאוד ואינני מאמינה לעדותו כלל. לא רק שהרושם הבלתי אמצעי שהותיר הנתבע היה שלילי ובלתי מהימן, גם נמצאו סתירות רבות בעדותו.

כך, למשל, כאשר נשאל הנתבע על החצר שהוא עושה בה שימוש, השיב תחילה שהוא שוכר את החצר מחנות אחרת ומשלם עבור החצר דמי שכירות (עמ' 17 שו' 12 – 14). כאשר התבקש להציג את הסכם השכירות ביחס לחצר, טען: "אני לא ידעתי שאני צריך להביא את הטופס הזה. הייתי מביא אותו אם הייתי יודע שזה קשור לזה" (עמ' 17 שו' 16 – 17). מתשובה זו ניתן להבין שאכן יש הסכם שכירות ביחס לאותה חצר. רק כאשר נשאל הנתבע מה גובה דמי השכירות שהוא משלם עבור החצר, ולאחר שהתנגדות בא כוחו לשאלה נדחתה, יצא המרצע מן השק, והתברר שתשובת הנתבע, לפיה הוא שוכר את החצר תמורת דמי שכירות ועל פי הסכם שכירות, לא היתה אמת, והנתבע נדרש לאלתר גרסה חדשה.
הפעם טען הנתבע כי הוא עושה שימוש בחצר על פי בקשה של עיריית חדרה שביקשה ממנו לתחום את המקום על מנת למנוע השלכת אשפה ופסולת וכי רק חלק מהחצר שייך לבעלים של חנות אחרת. בגרסה החדשה גם טען הנתבע כי הוא אינו משלם שכירות לאותה חנות אלא "נותן לה עציצים בתמורה" (עמ' 18 שו' 14 – 21).

16.
טעם נוסף, לכך שאינני מאמינה לעדות הנתבע, מצוי בתשובותיו השונות ביחס לשאלה אם קיבל או לא קיבל את מכתב התובע מיום 24/9/17. באותו מכתב ציין התובע כי בסוף אותה שנה מסתיים חוזה השכירות, וביקש מהנתבע להודיע אם הוא מממש את האופציה. במקרה כזה, ביקש התובע מהנתבע להמציא לו 12 שיקים ע"ס 2,100 ₪ כל אחד עד ליום 1/12/17 ולסיים את תשלום כל החובות עד לאותו מועד. הנתבע הכחיש שקיבל את אותו מכתב, אך אינני מאמינה לעדותו. זאת, משום שראיה לכך שהנתבע קיבל את אותו מכתב, מצויה בעובדה שבפני
ותיו לתובע מיום 14/1/18 הודיע הנתבע לתובע כי בידו 12 שיקים עבור כל שנת 2018.

17.
הנתבע התפתל ארוכות על דוכן העדים, בניסיון להסביר מדוע הציע לתובע לקבל 12 שיקים מראש עבור שנת 2018, אם הדבר לא נעשה בעקבות בקשתו של התובע במכתבו מיום 24/9/17, ודי לעיין בתשובותיו על מנת להבין מדוע לא ניתן להאמין להן כלל (עמ' 21 שו' 14 – 26).

18.
גם תשובותיו של הנתבע, ביחס למועדי התשלום של דמי השכירות שהיה עליו לשלם בשנת 2017, רחוקות מלעורר אמון. הנתבע התחמק בעקביות גם מתשובה בעניין הזה וכאשר נשאל על תשלומים לשנת 2017 בחר להשיב על תשלומים לשנת 2018 (עמ' 19 שו' 25 – 36). בסופו של דבר, ואף שלטענתו ההסכם אינו נוקב במועד ספציפי לדמי השכירות ולכן יש לבחון את דמי השכירות השנתיים, ואף שהוא טען שדמי השכירות השנתיים לשנת 2017 שולמו לתובע במלואם (עמ' 19 שו' 21 – 22), התברר כי חלק ניכר מדמי השכירות לשנת 2017 כלל לא שולם באותה שנה ושולם לתובע רק במהלך ינואר 2018.

לעניין הזה לא היה בפי הנתבע הסבר מניח את הדעת. לאחר שהתברר לו שנסיונו, לתלות את העיכוב בתשלומים בכך שהתובע סירב לקבל את הכסף בשל ההליך המשפטי, לא צלח, העלה גרסה חדשה ולפיה העיכוב בתשלום היה בגלל עסקה שעשה מול מלון רמדה ומקורו בכך שמלון רמדה עיכב את התשלומים שהגיעו לו (עמ' 20 שו' 15 – 24).

19.
מעבר לכך שמדובר בגרסה חדשה, שזכרה לא בא בשום מסמך או כתב טענות עד כה, ושלא הוצגה לה שום ראיה שהיא, הנתבע גם הודה בסופו של דבר שהתובע לא הסכים להמתין לכסף וביקש מהנתבע להעביר לו את דמי השכירות (עמ' 20 שו' 33).

20.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאינני מאמינה לעדות הנתבע ביחס להסכם ואני מעדיפה את גרסת התובע, לפיה הצדדים הסכימו מראש על 3 תקופת שכירות. ביחס לשתיים האחרונות, החל מיום 31/12/17, היה הנתבע זכאי לאופציה.

21.
הצדדים לא פירטו בהסכם כיצד תמומש האופציה. לכן, יש לפנות בעניין זה, ועל פי סעיף 3 לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971 (להלן – "החוק")
לנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל עליהם בעסקאות קודמות, ובאין נוהג כזה, לנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג.

22.
בין הצדדים שבפני
לא היו עסקאות שכירות קודמות, ולפיכך יש לפנות לנוהג שצדדים סבירים רואים אותו כחל בעסקאות מאותו סוג, היינו שיש ליתן הודעה מראש על מימושה של האופציה. בהתאם, אם חפץ הנתבע במימושה של האופציה, היה עליו להודיע על כך לתובע, ומראש. הודעה כזו לא נמסרה מהנתבע בשום דרך, ועל כל פנים, הנתבע אף לא טען שמסר הודעה כזו לתובע.

23.
אם לא די בכך, ואף אם לא היה מקום לקבוע קיומו של נוהג שלפיו ניתנת הודעה מראש על מימושה של אופציה, הוכח שהתובע פנה אל הנתבע, וביקש ממנו מפורשות להודיע לו, בתוך 21 יום ממועד מכתבו מיום 24/9/17, אם הוא מבקש לממש את האופציה. התובע אף ביקש שהנתבע, אם יבחר לממש את האופציה, ישלם תחילה את כל חובותיו וימסור לו 12 שיקים לשנת 2018. כפי שכבר ציינתי, הנתבע קיבל את המכתב הזה, אך בחר להתעלם ממנו. הנתבע לא הודיע לתובע על מימוש האופציה, לא השלים את תשלום דמי השכירות של שנת 2017, וגם לא מסר לתובע שיקים עד ליום 1/12/17, כפי שדרש התובע במכתבו הנ"ל.

24.
בכך ויתר הנתבע על מימושה של האופציה ותקופת השכירות הסתיימה ביום 31/12/17.

די בכך כדי להביא לקבלת התביעה ולמתן צו לפינויו של הנתבע מן הנכס.

25.
למעלה מן הצורך אציין שאף אם היה מקום לקבל את גרסת הנתבע, לפיה תקופת השכירות לא הסתיימה ביום 31/12/17 אלא שהיא מסתיימת על פי ההסכם רק ביום 31/12/22, גם אז זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו. זאת, מאחר שהנתבע הפר את ההסכם, בכך שלא שילם את דמי השכירות כסדרם, ובכך שאת התשלומים עבור החודשים אוגוסט עד דצמבר 2017 שילם רק במהלך חודש ינואר 2018 ולאחר שקיבל יותר מהתראה אחת מהתובע.

26.
כפי שכבר פורט לעיל, את דמי השכירות לחודשים אוגוסט עד דצמבר 2017, שילם הנתבע רק בינואר 2018, ורק לאחר התראות שקיבל מהתובע הן במכתב התובע מיום 24/9/17 והן במכתב ב"כ התובע מיום 3/1/18.

27.
אני דוחה את טענת הנתבע כאילו התשלום באיחור כזה אינו הפרה של ההסכם.

ראשית, כפי שכבר צויין לעיל, משום שגם אם ניתן היה לקבל
את גרסת הנתבע, על כך שמדובר בדמי שכירות שנתיים, הרי שעד לסוף שנת 2017 היה עליו לשלם את כל דמי השכירות לאותה שנה. בפועל הנתבע
שילם לפחות שליש מדמי השכירות של שנת 2017, רק בשנת 2018.

28.
שנית, משום שאף שאין בהסכם הכתוב התייחסות למועד תשלום דמי השכירות, יש להשלים נתון זה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק. בהתאם, יש לפנות לנוהג שהצדדים להסכם ראו אותו כמקובל. על פי מועדי התשלום כפי שהוכחו, שולמו דמי השכירות באיחורים שלא עלו על חודשיים. לעומת זאת, בסוף שנת 2017 היה האיחור בתשלום דמי השכירות גדול הרבה יותר, ולא ניתן עוד לראותו כמוסכם בין הצדדים.

מעבר לכך, הנתבע לא הוכיח שצדדים סבירים, בעסקאות כדוגמת העסקה שבפני
, היו רואים תשלום באיחור של 4 חודשים, כנוהג מוסכם.

29.
יוצא, שבין אם תמה תקופת ההסכם והנתבע לא מימש את האופציה, ובין אם לא תמה תקופת ההסכם, זכאי התובע לסעד של פינוי הנכס, שכן הנתבע הפר את ההסכם.

30.
הנתבע מיקד חלק ניכר מסיכומיו לטענה שהתובע מעוניין לפנותו מהנכס רק משום שהוא מעוניין לקבל עליו דמי שכירות גבוהים יותר מאלה שסוכמו בין הצדדים. טענה זו, אף אם היא נכונה,
אינה יכולה להועיל לנתבע. לאחר שהוכח שהנתבע לא שילם דמי שכירות כסדרם ושילם אותם במועדים שונים ומשונים ועל פי רצונו הבלעדי, תוך שהוא מאחר באופן ניכר בתשלום דמי השכירות, זכאי התובע לסעד של פינוי.

31.
הנתבע גם טען שבעת שבאים להכריע בתובענה יש להתחשב, במצבו הסוציואקונומי, ובכך שהוא תלוי בנכס לפרנסתו ולפרנסת משפחתו.
עם כל ההבנה שניתן לגלות למצבו הכלכלי והמשפחתי של הנתבע, אין בכך כדי להקנות לו זכות להחזיק בנכס של התובע, לאחר שהסכם השכירות תם ולמרות שהוא הפר את הסכם השכירות ולא שילם את דמי השכירות כסדרם.

32.
טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שהתובע כלל לא הודיע על ביטולו של ההסכם, אף שהיה עליו לשלוח הודעת ביטול ברורה ומפורשת. לטענת הנתבע, משלא בוטל ההסכם, אין מקום לפנותו מן הנכס.

אני דוחה טענה זו של הנתבע.
זאת, משום שכפי שכבר צויין לעיל, קבעתי שתקופת השכירות תמה ביום 31.12.17, ולא היה לכן צורך להודיע על ביטולו של ההסכם, שהסתיים משהנתבע לא מימש את האופציה שניתנה לו להאריך את תקופת השכירות.

33.
התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מקבלת את התביעה,
ומורה לנתבע לפנות את המושכר, חנות ברח' החלוץ 2 בגבעת אולגה, הידועה כגוש 10570 חלקה 451, ולהשיב אותה לתובע כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 18.4.19.

אני מחייבת את הנתבע בהוצאות התובע בגין התובענה בסכום של 5,850 ₪.

המזכירות תעביר לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום,
י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.













תאח בית משפט שלום 14316-02/18 מוטי אטיאס נ' צחי ראובן (פורסם ב-ֽ 24/02/2019)