פסקי דין על משה בילו | פסקי דין על זיוה בילו | פסקי דין על מוסך יאיר חדרה בע"מ

28085-11/15 תאמ     24/02/2019




תאמ 28085-11/15 משה בילו, זיוה בילו נ' מוסך יאיר חדרה בע"מ









בית משפט השלום בחדרה



תא"מ 28085-11-15 בילו נ' מוסך יאיר חדרה בע"מ

תא"מ 43437-12-15 בילו נ' מוסך יאיר חדרה בע"מ


תיק חיצוני:


בפני
כב' השופטת הדסה אסיף




התובעים
1. משה בילו
2. זיוה בילו

ע"י בא כוחם עו"ד ברק


נגד

הנתבעת
מוסך יאיר חדרה בע"מ
ע"י בא כוחה עו"ד אריאל משה





פסק דין



1.
התובעים הם בעלים של נכס, שהוא חלק ממבנה שנמצא ברח' המתכת 9 בחדרה. מדובר בנכס מסחרי, ששטחו כ-
500 מ"ר והתובעים השכירו אותו שנים רבות לנתבעת, שעשתה בו שימוש לצורך המוסך שהיא מפעילה.

2.
תחילת השכירות היתה בשנת 2003. בהמשך, נחתם בשנת 2013 הסכם שכירות נוסף, שלפיו שכרה הנתבעת שוב את הנכס למשך שנה, עם אופציה להאריך את השכירות לשלוש שנים נוספות, כל פעם בשנה נוספת, כשמימוש האופציה מותנה במתן הודעה על כך 3 חודשים מראש ולפני תום כל שנה.

3.
ביום 29/3/15 שלחה הנתבעת הודעה לתובעים, לפיה אין בכוונתה להאריך עוד את הסכם השכירות, שעתיד היה להסתיים ביום 31/8/15.
לטענת התובעים, בפגישה שנערכה בנכס ביום 1/9/15 התברר להם כי הנתבעת הפרה את ההסכם, בכך שהחזירה את הנכס לידיהם כשהוא מנותק מחשמל וממים, מבלי לסגור מעבר שפתחה באחד הקירות, מבלי לתקן את המדרגות למשרד שנמצא בחלקו המזרחי של הנכס, ללא מערכת לכיבוי אש, וללא גישה לחדר החשמל.

4.
לטענת
התובעים, בשל מצבו של הנכס כפי שהוא חזר לידם, עלה בידם להשכיר אותו שוב רק ביום 1/3/16, שישה חודשים לאחר שהנתבעת פינתה אותו, וגם זאת רק במחיר מופחת, מאחר שלא היה בו חשמל.

5.
לטענת התובעים, מאחר שהנתבעת לא השיבה את הנכס לידיהם במצבו כפי שהתחייבה לו על פי ההסכם, הרי שהיא הפרה את ההסכם, ועליה לפצות אותם בגין הנזקים שההפרה גרמה להם.
אף שבכתב התביעה פורטו נזקים רבים, חלקם חלופיים, בסיכומיהם התמקדו התובעים רק בחלק מאותם נזקים. ב

פסק דין
זה אדון רק בראשי הנזק כפי שפורטו בסכומים, שכן נראה שהתובעים זנחו את הטענות באשר ליתר הנזקים שפורטו בתביעה אך
לא נדרשו בסיכומיהם.

6.
בסיכומיהם טענו התובעים כי יש לחייב את הנתבעת לשלם להם את הסכומים ששילמו לשם חיבור חשמל לנכס: סך של
12,217.4 ₪ ששילמו לחברת החשמל, סך של 2340 ₪ ששילמו לחשמלאי, את הסכום ששילמו עבור חיבור והתקנת מונה מים חדש – 184.3 ₪, וכן את הסכום ששילמו בגין ארנונה לחודשים ינואר ופברואר 2016 שבהם חויבו בתשלום ארנונה אף שהנכס עמד ריק ולא היה מושכר – 2,180.5 ₪.

7.
בנוסף טוענים התובעים כי יש לראות את הנתבעת כמי שלא החזירה את החזקה בנכס ולכן עליה לשלם להם 200 $ בגין כל יום פיגור, לכל הפחות עבור התקופה של שישה חודשים שבהם לא הושכר הנכס לגורם אחר. התובעים דורשים בראש נזק זה סכום של 137,781 ₪.

8.
בנוסף לסעדים הכספיים האלה, עתרו התובעים גם לצו, שיורה לנתבעת לסלק ידה מהחלק המערבי של חדר החשמל ששייך, לטענתם, להם, ואשר היא מונעת מהם גישה אליו.

9.
הנתבעת מכחישה את כל טענות התובעים. לטענתה, היא אמנם שכרה את הנכס, אך אין שחר לכל טענות התובעים. הנתבעת טוענת שבמשך כל תקופת השכירות שבה החזיקה במושכר, לא היה למושכר חיבור עצמאי לביוב או לחשמל, וחיבור החשמל נעשה באמצעות חיבור משנה לחשמל של בעלים של נכס סמוך. את הנכס הסמוך הזה רכשה הנתבעת בהמשך, לטענתה, יחד עם חיבור החשמל השייך לו, ואז החליטה שלא להמשיך ולספק חשמל לתובעים.

לטענת הנתבעת, גם כשהיא החזיקה בנכס של התובעים, לא היתה לה גישה או חזקה בחדר החשמל וזה היה נעול והמפתחות היו בידי מי ששכר את הנכס הסמוך, שאותו, כאמור, רכשה הנתבעת בהמשך.

10.
לטענת הנתבעת, כאשר קיבלה את הנכס לידיה לא היתה בו מערכת מים תקינה. לטענתה, היא התקינה במקום מערכת חשמל חדשה, שחוברה, כאמור, בחיבור משני לנכס הסמוך, ציידה את המקום בציוד כיבוי אש והתקינה מערכת מים, שאותה חיברה אל חלק אחר של המוסך, שהיה בבעלותה, בנכס סמוך.

לכן, לטענת הנתבעת, אף שהיא מודה שהנכס הוחזר לתובעים ללא חשמל או מים, אין שחר לכל טענות התובעים כאילו קיבלו לידם נכס בלתי תקין, או לטענתם כאילו היה עליה להשיב להם את הנכס כשהוא מחובר לחשמל ולמים.

11.
אשר לסעד של סילוק יד מחדר החשמל – בעניין זה טוענת הנתבעת כי חדר החשמל שייך אמנם לשני הצדדים, אך דווקא משום כך, לא ניתן להורות לה לסלק את ידה ממנו.

12.
בדיון שהיה בפני
ביום 4/7/18 שמעתי את העדים.
מטעם התובעים העיד התובע, משה בילו
, ומטעם הנתבעת העידו יצחק פרבר, וכן תמיר כהן, שהינו אחד ממנהלי הנתבעת.

13.
בתום הדיון הצעתי לצדדים מתווה לסיום המחלוקת בפשרה. ככל הנראה הדבר לא הועיל, משום שהצדדים הגישו סיכומים בכתב, ואלה מונחים עתה בפני
.

14.
טרם שאבוא לדון בכל טענות הצדדים מן הראוי לתאר מעט את הנכס, את הבעלויות בו ואת ההיסטוריה הרלוונטית. הנכס הוא חלק ממבנה, שנמצא ברח' המתכת 9 באזור התעשייה בחדרה. הנכס היה שייך מחציתו לתובעים (להלן – התובעים או בילו) ומחציתו לחיים טומלק (להלן – טומלק).

15.
בתחילה היה הנכס חלל אחד, ובילו וטומלק עשו בו שימוש משותף (סעיף 8 לתצהיר התובע, סעיפים 5-6 לתצהיר כהן). במועד כלשהו, ככל הנראה בשנת 1976 או בסמוך לכך, הוקם חדר חשמל. הוא מוקם כך שמחציתו נמצאת בחלקו של בילו ומחציתו בחלקו של טומלק (נספח 4 לתצהיר התובע, וכן פרוטוקול עמ' 13 ש' 30 ואילך). חדר החשמל שימש את הנכס המשותף, שהיה אז, כאמור, חלל אחד, וללא הפרדה פיזית בין חלקי שני השותפים (ס' 8 לתצהיר התובע, עמ' 23 ש' 14-16, עמ' 13 ש' 30-32).

בהמשך, נבנה קיר הפרדה בין חלקו של טומלק לבין חלקו של בילו. חדר החשמל, עם זאת,
נותר כשהיה, ללא חלוקה פנימית, כשמחציתו בנכס התובעים ומחציתו בנכס של טומלק (עמ' 13 ש' 30-32, עמ' 23 ש' 14-22, סעיף 8 לתצהיר התובע).

לאחר בניית קיר ההפרדה, השכירו בילו וטומלק את החלקים שבבעלותם, כל אחד לשוכר אחר. טומלק השכיר את חלקו לשוכר בשם "פרבר", שהעיד בפני
מטעם הנתבעת. בשלב כלשהו השכירו בילו את חלקם לנתבעת.

16.
התובעים טוענים כי גם לאחר בניית הקיר, נותרו חדר החשמל וארון החשמל, משותפים לשני הצדדים וההתחשבנות בין השוכרים השונים, הן של התובעים והן של טומלק, נעשתה באמצעות מוני משנה.

17.
הנתבעת, לעומת זאת, טוענת שעלות בניית הקיר שולמה על ידי טומלק לבדו, ובילו סירבו להשתתף בעלות הבניה. לטענת הנתבעת, בילו גם סירבו לשאת בעלויות אחרות, ובכלל זה בהוצאות החשמל של הנכס וטומלק שילם לכן את החובות של העסק המשותף, והעביר על שמו את מונה החשמל. באופן הזה, כך לטענת הנתבעת, הפסיק מונה החשמל להיות משותף והוא עבר לבעלותו של טומלק בלבד. בשל כך טומלק גם נעלו את חדר החשמל ולבילו לא היתה עוד גישה אליו.

18.
במחלוקת זו אני מעדיפה את עמדת התובעים.

הוכח על ידי התובעים, שחדר החשמל משותף, באופן שמחצית מהזכויות בו הן של התובעים. מעבר לזה, התובעים הוכיחו שהם, יחד עם טומלק, שילמו עבור חיבור החשמל ועבור ארון החשמל (עדות התובע בעמ' 11, ש' 5-10 וכן נספח 3 לתצהירו של בילו שהם היתר מהועדה המקומית לתכנון ובניה והזמנה לחיבור מערכת החשמל משנת 1976). למעשה, ארון החשמל מוצב בחלקו המערבי של חדר החשמל, שהוא, למעשה, על חלקם של התובעים בנכס (עדות תמיר כהן, עמ' 23, ש' 19-22, עדות פרבר בעמ' 14, ש' 1-2)

19.
ככל הנראה מאז ומתמיד, ולכל הפחות מאז שהושכר הנכס לנתבעת, ניזון הנכס מחשמל שמקורו באותו חדר חשמל. הנתבעת, ששכרה את הנכס, הייתה מודעת לכך היטב. היא קיבלה את הנכס כשהוא מחובר לחשמל, ושילמה את עלויות החשמל על פי המונה המשני, כשהיא מתחלקת בעלויות עם פרבר, מי ששכר מטומלק (עדות תמיר כהן, עמ' 16, ש' 27-28, עמ' 25, ש' 34, עמ' 26, ש' 1-2, עדות פרבר, עמ' 14, ש' 30-34).

פרבר, שהעיד מטעם הנתבעת, אישר כי השוכרים של טומלק ובילו הסתדרו ביניהם וחילקו ביניהם את עלויות החשמל בהתאם למוני משנה שהותקנו במקום. עדותו מחזקת את טענת התובעים, לפיה ברור היה לשוכרים של שני החלקים, כי עליהם להתחלק בחיבור החשמל הקיים.

20.
זאת ועוד, בסעיף 14.4, להסכם שנחתם בין התובעים לנתבעת בשנת 2013, נרשם "ידוע וברור לכל, כי המושכר כולו וביחוד סככת האסבסט, מערכת החשמל ומערכת גילוי וכיבוי האש מושכר כמו שהם (
as is
), וכל תחזוקה או תיקונים שיידרשו מכל סיבה שהיא, יחולו על השוכר (מוסך יאיר בלבד)".
הדבר מחזק את טענת התובעים, לפיה ברור היה לנתבעת שהנכס נמסר יחד עם חיבור לחשמל.

21.
אל מול עדות התובעים, לפיה הם שותפים בחדר החשמל, וגם נשאו בחלק מעלויות חיבור החשמל וארון החשמל, כמו גם העובדה שלאורך עשרות בשנים ניזון נכס התובעים מחשמל שמקורו באותו חדר חשמל משותף, הנתבעת לא הביאה כל ראיה ממשית, לתמוך בטענתה כאילו לתובעים אין כל זכות לחשמל שמקורו בחיבור החשמל לחדר החשמל.

22.
הנתבעת, שטענה שחדר החשמל וארון החשמל היו שייכים לטומלק בלבד, וכי היא רכשה אותם ממנו, לא הציגה את הסכם הרכישה על מנת שניתן יהיה להיווכח אם נתון זה רשום בו.

הנתבעת גם נמנעה מלזמן את טומלק להעיד מטעמה, מבלי שנתנה למחדלה זה הסבר כלשהו, וכל שכן כזה המניח את הדעת (ראו עדות תמיר כהן בעמ' 23, ש' 10-13). בהעדר עדותו של טומלק, דבריו של תמיר כהן באשר לכל ההתנהלות שהייתה, או לא הייתה, בין בילו וטומלק, הם בגדר עדות שמועה, שלנוכח התנגדות ב"כ התובעים לה, יש להתעלם ממנה.

למותר לציין כי בנוסף, מחדלה של הנתבעת מלזמן את טומלק נזקף לחובתה, וההלכות בעניין זה ידועות.

23.
הנתבעת טענה בנוסף, שראיה לכך שארון החשמל וחיבור החשמל היו של טומלק, ולתובעים לא הייתה כל זכות בהם, מצויה בכך שחשבונות החשמל היו תמיד על שם טומלק או שוכריו.
אני דוחה טענה זו.

24.
ראשית, לא הוכח כלל שחשבון החשמל היה אי פעם על שמו של טומלק. לא הוצגו חשבונות כאלה, וטומלק עצמו, כזכור, לא הובא להעיד מטעם הנתבעת.
שנית, מהראיות שהוצגו בפני
נראה כי רישום השם בחשבון החשמל אינו אלא טכני, ואינו מלמד כלל על הבעלות. חשבון החשמל היה רשום שנים רבות על שם שוכרים שונים, אף שאין כל טענה שמי מהם הוא בעליו של ארון החשמל או של חיבור החשמל.
שלישית, טענת הנתבעת, כאילו החשבונות היו תמיד רק על שם שוכריו של טומלק, קרסה גם היא. מנספח 27 לתצהיר התובעים עולה כי הנתבעת עצמה ציינה, במכתב ששלחה בשנת 2004, כי כל החשבונות, כולל חשבונות החשמל, נשלחים אליה.

25.
לא היה לכן כל מקום לכך שהנתבעת, אף אם היא באה בנעליו של טומלק, תנתק את נכס התובעים מהחשמל. במיוחד הדבר נכון לאור עדותו של פרבר, שהעיד כי החלוקה על פי מוני המשנה עבדה היטב לאורך שנים.

26.
הוא הדין באשר לחיבור המים -בילו צירף, כנספח 15 לכתב התביעה מטעמו, מסמך מעיריית חדרה משנת 1976, שעניינו הבקשה שהגישו הוא וטומלק להיתר בניה להקמת המבנה, שכולל סככה, מחסן, חדר אוכל וחדר חשמל. במכתב דורשת עיריית חדרה אגרת רישיון ואגרה עבור הנחת צינורות מים. המכתב מופנה לבילו ולטומלק יחד. הנתבעת, שעתה היא הבעלים של חלקו של טומלק, יכולה הייתה, בקלות, להציג חשבונות או רישומים אחרים של העירייה, לתמוך בטענתה כאילו טומלק לבדו נשא בתשלום עבור חיבור המים, אך היא בחרה, מטעמיה, שלא לעשות כן. מחדל זה פועל לחובתה וההלכות בעניין זה ידועות.

27.
לאור כל האמור אני קובעת כי הנתבעת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא החזירה את הנכס כמו שקיבלה אותו. היא קיבלה אותו מחובר לחשמל ולמים, והחזירה אותו ללא חיבור לתשתיות אלה.

הפיצוי
28.
בילו טענו כי המשמעות, לכך שהנתבעת החזירה לידיהם את הנכס ללא חשמל ומים, היא שהנתבעת לא החזירה את הנכס כמתחייב מהסכם השכירות, שלפיו היה עליה להשיב את הנכס במצב טוב ותקין. לטענתם, יש לראות לכן את הנתבעת כמי שפיגרה בהשבת הנכס, ולכן
הם זכאים לפיצוי של 200$ בגין כל יום פיגור. לטענת התובעים, מאחר שבשל העדר מים וחשמל עלה בידם להשכיר את הנכס לשוכר חדש רק לאחר שישה חודשים, יש לראות את הנתבעת כמי שפיגרה במשך 6 חודשים בהשבת הנכס, ולחייב את הנתבעת בפיצוי בסכום של 200$ בגין כל יום באותם חודשים.

29.
אני מקבלת את טענת התובעים, לפיה השבת הנכס כשהוא מנותק ממים וחשמל, אינה יכולה להיחשב השבה במצב טוב ותקין. לכן, לתובעים מגיע פיצוי. השאלה היא עבור איזו תקופה. התובעים טוענים, כאמור, כי יש לפצות אותם בגין כל התקופה שבה לא היה הנכס מושכר, היינו, תקופה של שישה חודשים. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת שהתובעים אינם זכאים לפיצוי, וודאי לא לכל התקופה, מכיוון שהם יכולים היו לחבר את החשמל עוד בזמן שהנתבעת הודיעה על רצונה לפנות את הנכס, או מיד בסמוך לאחר מכן, אך הם בחרו להמתין עם החיבור ובכך לא פעלו להקטנת הנזק.

30.
במחלוקת זו אני מעדיפה, גם אם באופן חלקי, את טענות התובעים. אבהיר.
התובעים הוכיחו כי לאחר שהנתבעת ניתקה את חיבור החשמל בנכס, הם פעלו באופן אינטנסיבי מול הנתבעת, על מנת שזו תחבר שוב את החשמל. הם דרשו ממנה את חיבור החשמל באופן מיידי. כך, למשל, צירפו התובעים את מכתביהם לנתבעת, מיום 04.08.15 (נספח 13 לתצהיר התובע), מיום 07.09.15 (נספח 16), ומיום 13.12.15 (נספח 18), שבו התובע מציין שיתקשה לעמוד לבדו בעלויות חיבור חדש לחשמל.
העד תמיר כהן הודה בחקירתו שהתובעים דרשו מהנתבעת לחבר לנכס שלהם בחזרה את ארון החשמל (עמ' 25, ש' 31-33).

התובעים לא הסתפקו רק בשליחת מכתבים לנתבעת, והגישו שתי תביעות קטנות לבית המשפט השלום בחדרה (שאוחדו לבסוף ובמקומן הוגשה התביעה שבפני
), מתוך תקווה שגם אלה יגרמו לנתבעת לחבר את הנכס שלהם לחשמל.

31.
אני מאמינה לטענת התובעים, לפיה הם סברו בתחילה שאם ידרשו מהנתבעת לחבר את החשמל לארון החשמל הקיים, יהיה מדובר בהליך קצר ומיידי, על יד חיבור של כבל חשמל, ובעלות זניחה עד אפסית, וכי לכן לא פנו מיד לדרך של חיבור חדש מול חברת החשמל.
שוכנעתי, כי בנסיבות שנוצרו, הנתבעים פעלו באופן סביר על מנת להקטין את הנזקים שלהם וכי רק לאחר שהבינו שאין כל סיכוי שהנתבעת תשוב ותחבר את החשמל לנכס, פנו לחברת החשמל כדי לבחון חיבור חדש.

32.
יחד עם זאת, אין בידי לקבל את הטענה לפיה על הנתבעת לשלם עבור 6 חודשי איחור, שכן לא הוכח שזהו פרק הזמן שהיה דרוש לחיבור הנכס לחשמל.
התובע, ששוכר מטעמו ביצע בסופו של דבר את החיבור לחשמל, בחר שלא להביא ראיות ביחס לשאלה כמה זמן נדרש לצורך חיבור החשמל בנכס (עמ' 7 ש' 15-16, עמ' 8 ש' 5).
דומה שכל המעיין בתשובותיו של התובע בהמשך, יכול להבין מדוע קשה להאמין לטענתו לפיה שישה חודשים לא הצליח לחבר את הנכס לחשמל, אף שניסה לעשות כן (עמ' 9 ש' 27-31).

33.
אני מקבלת לכן את טענות התובעים, לפיהן סברו תחילה שהנתבעת תתעשת ותחבר את החשמל שניתקה, ולכן לא פנו מיד לחיבור חשמל חדש. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי עלה בידי התובעים להוכיח מהו פרק הזמן שנדרש בפועל לחיבור החשמל. לאור האמור, ועל דרך של אומדנא, אני קובעת שבגין הפיגור בהשבת הנכס התובעים זכאים לפיצוי עבור שישים ימים. בהתאם לסעיף 18.2 לחוזה השכירות שבין הצדדים, על הנתבעת לשלם לתובעים 200$ עבור כל יום פיגור.
התובעים לא ציינו בכתב התביעה מהו השער היציג של הדולר בעת הגשת התביעה וציינו רק את שווי הסכום הכולל שביקשו: 137,781 ₪ עבור 182 ימים. בהתאם לחישוב זה, אני קובעת כי על הנתבעת לשלם לתובעים עבור תקופה של 60 ימים, סכום של
45,422 ₪.

34.
לאור המסקנות שאליהן הגעתי לעיל, אני קובעת שעל הנתבעת לשלם לתובעים גם את הסכומים שאותם שילמו לצורך חיבור החשמל והמים לנכס. התובעים ביקשו סכום של 12,217.41 ₪ עבור תשלום לחברת החשמל לצורך חיבור חדש והציגו קבלות (נספח 21 לתצהיר התובע). כמו כן, ביקשו פיצוי עבור התשלום ששילמו לחשמלאי שביצע את העבודות, בסכום של 2,340 ₪ (צורפה חשבונית כנספח 23 לתצהיר התובע). עוד ביקשו התובעים סכום של 184.3 ₪ עבור תשלום לחיבור והתקנת מונה מים חדש (קבלה צורפה כנספח 30 לתצהיר התובע).
הסכומים שפורטו לעיל, נתמכו על ידי התובעים בקבלות ולא נסתרו על די הנתבעת. לכן, בגין חיבור החשמל והמים, אני פוסקת לתובעים את הסכומים שצוינו לעיל.

35.
התובעים ביקשו גם לקבל פיצוי עבור תשלום הארנונה ששילמו בפועל לחודשים 1-2/2016, בסך 2,180.5 ₪ (לאחר הנחה בשיעור 40%), שבהם הנכס היה ריק ולצורך כך צירפו אישור תשלום (נספח 32 לתצהיר התובע). מאחר ומדובר בפיצוי עבור חודשיים, כאורך התקופה שלגביה פסקתי לתובעים פיצוי בגין הפיגור בהחזרת המושכר, אני קובעת שעל הנתבעת לשלם לתובעים גם את הסכום של 2,180.5 ₪.

36.
אשר לסעד הנוסף שביקשו התובעים – להורות על סילוק ידה של הנתבעת מחדר החשמל – לא מצאתי שיש מקום להורות כך. התובעים עצמם מודים כי הם וטומלק, שהנתבעת באה בנעליו, היה בעלים במשותף של חדר החשמל ומכאן שלנתבעת בעלות במשותף בחדר החשמל, ואין מקום להורות לה לסלק את ידה ממנו.

יחד עם זאת, ברור, שכבעלים במשותף, גם לתובעים זכות, ממש כמו לנתבעת, לעשות שימוש בחדר החשמל, והנתבעת אינה רשאית למנוע מהם שימוש כזה.

37.
הנתבעת טענה לעניין הזה שאף שיש לתובעים זכויות בחדר החשמל, אין לאפשר להם גישה אליו. לטענתה, התובעים לא עשו שימוש בחדר החשמל, למרות זכויותיהם הקנייניות בו, במשך עשרות שנים ואף לא היה להם מפתח לחדר בכל השנים האלו. עוד טענה הנתבעת כי התובעים הקימו לעצמם מערכת חשמל נפרדת מחוץ לחדר החשמל ואילו הנתבעת השקיעה מכיסה סכומים גבוהים לשדרוג מערכת החשמל כמו גם בבניית ארון חשמל חדש. בנסיבות אלה טוענת הנתבעת כי אין לתובעים כל צורך בחדר החשמל.

אני דוחה טענות אלה.

38.
ההלכה היא שיש להקנות הגנה לבעל הזכות הקניינית:
"אין צורך להכביר במילים רבות אודות חשיבותה ומעמדה הרם של זכות הקניין בשיטת משפטנו. עוד טרם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, קבע בית משפט זה כי זכות הקניין הינה זכות יסוד, הקשורה בטבורה לאופייה הדמוקרטי של מדינת ישראל...לאחר היכנסו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, עוגן עלי ספר מעמדה החוקתי של זכות הקניין, וכפי שנקבע בסעיף 3 לחוק היסוד, "אין פוגעים בקנינו של אדם". מעמד חוקתי זה של זכות הקניין, מקנה לזכות זו את ההגנה החוקתית הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד, באמצעות "פסקת ההגבלה". בהתאם לכך, קבע בית משפט זה, כי "הדעת וחוק היסוד אינם סובלים עוד שאדם ינושל מרכושו, או ייפגעו זכויותיו ברכושו, אלא 'לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש'..."
ע"א 832/13 רונן טוסי נ' מע"צ, (פורסם בנבו, מיום 23.09.2014).

39.
לצד זאת, נקבע כי זכות זו אינה מוחלטת וכפופה לעקרונות תום לב והגינות וכי יתכנו מקרים שבהם מכוח עקרונות תום לב, צדק והגינות, יוגבלו הסעדים להם זכאי בעל זכות קניינית, הגם שזו נפגעה ע"י הזולת (רע"א 6339/97 רוקר נ. סלומון פ"ד נה(1) 199). נקבע עוד, כי ככל שהדבר נוגע להגנה על זכות הקניין, שומה על ביהמ"ש לעשות שימוש זהיר ביותר בשיקול דעתו וזאת בראש ובראשונה בשים לב למעמדה המיוחד של זכות זו, כזכות חוקתית (ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה, (פורסם בנבו, מיום 19.02.12)

40.
באשר לשיקול הדעת שעל בית המשפט להפעיל בבואו להגן על זכות הקניין, נקבע בפסק הדין נעמה לעיל:
"אכן, נוכח השיקולים השונים הניצבים אלה מול אלה בסוגיה שבפני
נו, הובעו גישות שונות באשר להיקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בבואו להגן על זכות הקניין. עם זאת, גרעין ההלכה, לפיה ההגנה על זכות הקניין כפופה לעקרונות של צדק, הגינות ותום לב, קנתה אחיזה איתנה בפסיקה ואין עליה עוררין (רע"א 8186/07כרמל נ' ינקוביצקי, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 1.1.2008)).
בעניין רוקר התייחס הנשיא א' ברק להיקף שיקול הדעת המסור לבית המשפט בכל הנוגע להגנה על זכות הקניין ואל השיקולים אשר יש בהם כדי להשפיע על אופן החלתו של עקרון תום הלב במקרה נתון, בציינו כי יש להביא בחשבון בהקשר זה את אופיו ומעמדו של האינטרס הנפגע, קרי: טיבה של הזכות הקניינית שמכוחה הוגשה התביעה. כמו כן, עמד הנשיא ברק על הצורך ליתן ביטוי בהקשר זה למהות היחסים המתקיימים בין בעל הקניין לבין זולתו, בהדגישו כי "לא הרי מעמדו של תום-הלב ביחסים בין בעל קניין לזר, כהרי מעמדו של תום-הלב ביחסים בין בעל קניין לשותפו; לא הרי פגיעה על-ידי אדם שהקשר עמו הוא חד-פעמי (כגון מסיג גבול מזדמן) כהרי פגיעה על-ידי אדם שהקשר עמו נמשך (כגון דייר בבית משותף)". לבסוף ציין הנשיא ברק את הצורך לבחון את היקף הפגיעה בזכות הקניין בנסיבות המקרה, כמו גם את מצבו הנפשי של הפוגע (עניין רוקר, 279-281). ברוח דומה קבע השופט י' טירקל באותה פרשה את השיקולים העיקריים אשר לדעתו ראוי שינחו את הפעלת שיקול-דעתו של בית המשפט במקרים כגון אלה בציינו:
"השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות היקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי - משני בחשיבותו לקודמיו - הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא התנהגותם של בעלי-הדין" (שם, 242)."

41.
במקרה שבפני
, לא שוכנעתי שיש מקום לפגוע בזכותם הקניינית של התובעים בחדר החשמל, זכות שכאמור, אין עליה עוררין (ס' 116 לסיכומי הנתבעת).
42.
בעדותו נשאל עד הנתבעת, תמיר כהן, מדוע הנתבעת אינה מעבירה את ארון החשמל מהקיר המערבי המצוי בשטחם של התובעים אל הקיר שנמצא בשטחה, כך שיהיה ניתן לבנות קיר באמצע החדר, ותשובתו של העד היתה, שהעלויות להעברת ארון החשמל הן "לאין שיעור יותר יקרות מה- 2.5 מ' ה"מצ'וקמקים" האלה" (עמ' 28, ש' 24-26). למעט אמירה סתמית זו, העד לא ידע לפרט מהן העלויות להעברת ארון החשמל, וטען רק כי כשפנה מטעם הנתבעת לחשמלאי, זה אמר לו: "אל תיכנס לזה בכלל" (עמ' 28, ש' 28).

כפי שכבר פורט לעיל, ובניגוד לטענות הנתבעת בסיכומיה
(ס' 147), קבעתי שנכס התובעים היה מחובר כל העת לחשמל שמאותו חדר חשמל, כולל בתקופה שבה שכרה הנתבעת את הנכס. הנתבעת כלל לא הציגה את ההסכם עם טומלק, ובכך מנעה את האפשרות לדעת מה היתה, אם בכלל, ההתייחסות לחדר החשמל. לעניין זה השלכה ישירה על שאלת תום ליבה של הנתבעת לעניין הבעלות בחדר החשמל, ובארון החשמל.

43.
לא ניתן איפה להקיש מהפסיקה שאליה מפנה הנתבעת (תא' 727/03 חיים שלום זנגו נ' צור גבע), ולקבוע שגם כאן מתקיימות נסיבות חריגות שמצדיקות פגיעה בזכותם הקניינית של התובעים. אעיר, כי הנתבעת יכולה הייתה, והיא עודנה רשאית, כמובן, להציע לתובע לרכוש ממנו את חלקו בחדר החשמל, אך כל עוד לשני הצדדים זכויות באותו חדר, אין מי מהם רשאי למנוע מהאחר כניסה אליו ושימוש בו. לכן, אני דוחה את בקשת התובעים לסלק את ידה של הנתבעת מהחדר, אך לצד זה מבהירה כי לתובעים זכות לעשות גם הם שימוש בחדר החשמל.

44.
סוף דבר, שאני מקבלת את התביעה באופן חלקי,
ופוסקת לתובעים את הסעדים הבאים:
א.
פיצוי עבור הפיגור בהשבת הנכס – בסך
45,422 ₪.
ב.
פיצוי עבור תשלום לחברת החשמל לצורך חיבור חדש – בסך 12,217.41 ₪.
ג.
פיצוי עבור תשלום לחשמלאי שביצע את העבודות – בסך 2,340 ₪.
ד.
פיצוי עבור חיבור והתקנת מונה מים חדש – בסך 184.3 ₪.
ה.
פיצוי עבור תשלום הארנונה לחודשים 1-2/2016 – בסך 2,180.5 ₪.

45.
סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק, החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.
בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעים את הוצאות התביעה (אגרות ומסירות לפי חשבונית) ועל כל אלה, שכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 11,700
₪.

המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום,
י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.













תאמ בית משפט שלום 28085-11/15 משה בילו, זיוה בילו נ' מוסך יאיר חדרה בע"מ (פורסם ב-ֽ 24/02/2019)