פסקי דין על עזרא שרון | פסקי דין על אייל זכריה | פסקי דין על נחום ואייל זכריה | פסקי דין על יוסף דן |

8748-05/18 עא     28/02/2019




עא 8748-05/18 עזרא שרון נ' אייל זכריה, נחום ואייל זכריה בע"מ, יוסף דן








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 8748-05-18 שרון נ' זכריה ואח'

תיק חיצוני
:



לפני
כבוד השופטים שבח יהודית
, סג"נ, שאול שוחט
, סג"נ, יונה אטדגי


מערער

עזרא שרון
ע"י ב"כ עוה"ד רפי שפטר ורוני כהן שפירא



נגד


משיבים

1. אייל זכריה
2. נחום ואייל זכריה בע"מ
3. יוסף דן
ע"י ב"כ עוה"ד יניב גכתן וניר קקון




פסק דין


השופטת י. שבח
:
ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כבוד
השופטת נאוה ברוורמן) בת.א. 31965-05-14 לפיו נדחתה תביעת המערער כנגד המשיבים לשיפויו בגין הסכום ששולם על ידו לבנק לאומי (1,103,211 ₪) בתוקף ערבותו לחובה של חברת פנינת ארבל בע"מ, ולפיו אף חוייב בהוצאות בסך 35,000 ₪.


הנפשות הפועלות

1.
המערער (להלן – המערער או עזרא); המשיבה 2 (להלן – חברת זכריה), המשיב 3 (להלן – יוסף דן
) ואחד בשם מאיר נוימן (להלן – נוימן) הם בעלי המניות בחברת פנינת ארבל בע"מ (להלן –ארבל) אשר הוקמה לצורך רכישת קרקע בגליל התחתון (להלן – הקרקע). עזרא מחזיק ב – 25% ממניות ארבל; חברת זכריה מחזיקה ב – 41.5% ממניותיה; יוסף דן
מחזיק ב – 21% מהמניות, ונוימן, שאינו נמנה על בעלי הדין בערעור שלפנינו, מחזיק 12.5% ממניות החברה. המשיב 1 (להלן – אייל) הוא בעל המניות והשליטה בחברת זכריה.

עסקת היסוד
2.
חברת ארבל רכשה, כפי המתוכנן, את הקרקע בגליל התחתון מתוך כוונה לפתח אותה, ונטלה בשנת 1997 מבנק לאומי לישראל בע"מ (להלן – הבנק) הלוואה בסך 500,000 דולר. כביטחון להשבת ההלוואה מושכנו זכויות החברה בקרקע. בנוסף לכך חתמו בעלי המניות, אף אייל שהוא כאמור בעל המניות בחברת זכריה, ביום 01.07.1997 על כתבי ערבות אישיים, לפיהם חבותם כלפי הבנק היא "כולם יחד וכל אחד מהם לחוד".
במקביל, נחתם באותו היום בין בעלי המניות (המערער, חברת זכריה, יוסף דן
ונוימן), בינם לבין עצמם, הסכם לחלוקת נטל השבת כספי ההלוואה, לפיו "כל צד מתחייב לשאת בתשלומי החזר המשכנתא כפי חלקו בחברה" (סעיף 2) (להלן – ההסכם או ההסכם לחלוקת נטל ההשבה).

הסדרי הפירעון
3.
בשלב מסוים חדלו עזרא והמשיבים לשלם את תשלומי החזר המשכנתא, והבנק דרש את פירעונה. בתביעה שהוגשה ע"י הבנק ביום 14.09.2003 נתבעו חברת ארבל, עזרא, המשיבים ונוימן לשלם לבנק סך של 2,481,433 ₪.
תקצר היריעה מלתאר את ההתרחשויות השונות במהלך השנים, כמו גם את ההליכים המשפטיים, בדרך לפירעון החוב. בקליפת אגוז יצוין כי ביום 13.08.2007 חתמו המשיבים על שני הסכמים: האחד-בין חברת ארבל לבין חברת צמרת דן בע"מ, שבשליטת יוסף דן
, לפיו רכשה חברת צמרת מחברת ארבל את הקרקע תמורת סך של 2,000,000 ₪, והשני – בין בנק לאומי לבין חברת ארבל, חברת זכריה, אייל ויוסף דן
, לפיו הופטרו הללו מחובם לבנק בגין המשכנתא כנגד תשלום בסך 2,000,000 ש"ח. הסך הנ"ל של 2,000,000 ₪ ששולם ע"י צמרת דן אכן הועבר לבנק, הקרקע שוחררה מהעיקול, המשיבים הופטרו מחובם לבנק, ותיק ההוצאה לפועל נגדם נסגר.

4.
במקביל, המשיך הבנק בהליכי הגבייה נגד עזרא ונגד נוימן.
התביעה נגד נוימן נדחתה משנקבע שלא חתם על כתב הערבות. נגד עזרא ניתן ביום 26.04.07

פסק דין
בהעדר הגנה והבקשה לביטולו נדחתה. לצורך מימוש פסק הדין פתח הבנק נגד עזרא בהליכי פשיטת רגל, במהלכם שילם עזרא לסילוק החוב לבנק נושא פסק הדין סך של 1,103,211 ₪ וקיבל הפטר מפש"ר.

התביעה
5.
ניסיונו של עזרא לבטל את הסכם המכר לפיו נמכרה הקרקע שבבעלות ארבל לחברת צמרת דן
שבשליטת יוסף דן
, לא צלח. עזרא, שסבר כי הוא היחיד שנשא בנטל השבת המשכנתא, משהסך של 2,000,000 ₪ ששולם לבנק מקורו בנכסי חברת ארבל, בהם יש לו חלק, הגיש נגד המשיבים תביעה בה עתר לחייבם לשפותו בגין חלקם היחסי בתשלום ששולם על ידו, בהתאם לחיובם ההדדי כערבים ובהלימה להסכם הנשיאה בנטל השבת המשכנתא.

פסק דינו של בית משפט קמא
6.
לאחר שדחה את טענת ההתיישנות שבפי המשיבים, דחה בית משפט קמא לגופה את תביעת עזרא, משזקף לזכות המשיבים את מלוא תשלום הסך של 2,000,000 ₪ הגם שמקורו במכר הקרקע של ארבל, אף אפשר להם להוכיח, באמצעות אסמכתא שצורפה רק לסיכומים מטעמם, כי בנוסף לסכום האמור, שולם על ידם סך נוסף של 280,590 ₪.
עוד קבע בית משפט קמא, שחזקת השוויון שבסעיף 56(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ניתנת לסתירה באמצעות "מבחן האשם", וכי זו אכן נסתרה מש"מחומר הראיות עולה כי התובע לא עשה דבר בנוגע לחוב... כך שעולה בבירור כי התובע לא שיתף פעולה עם הנתבעים להסדר החוב"; כי עזרא "ידע על כתב התביעה, בחר שלא לעשות דבר בנוגע לכך ולא שיתף פעולה עם הנתבעים על מנת להסדיר את החוב"; וכי המשיבים "נאלצו להתמודד לבדם עם תביעת הבנק".
בית משפט קמא אף סבר כי עזרא נהג בחוסר תום לב משום שלא העלה במסגרת תיק הפש"ר שניהל נגדו הבנק את דרישתו לשיפוי מאת המשיבים, אף היה לכל הפחות "רשלן בנוגע לחוב", וכי "ככל ששילם התובע יותר מחלקו היחסי הרי שהדבר נובע מרשלנותו ואין לו אלא להלין על עצמו".
תביעת עזרא נדחתה אפוא והוא חויב לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך 35,000 ₪.

טענות המערער
.
7.
עזרא לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את הערעור שלפנינו.
עזרא טוען כי הסך של 2,000,000 ₪ לא שולם כלל על ידי המשיבים כי אם על ידי חברת ארבל, משמדובר בכספי תמורת המכר שנתקבלו בעבור הקרקע שבבעלותה שנמכרה לחברת צמרות; כי הסכום היחידי ששולם לבנק שלא מתוך כספי חברת ארבל – החייבת העיקרית, קרי, הסך של 1,103,211 ₪ שולם על ידו בלבד; כי המשיבים עצמם לא שלמו ולו פרוטה מכיסם, כי לא היה כל מקום להחיל על תביעת השיפוי שהגיש את עיקרון האשם, גם משום קיומו של ההסכם לנשיאה בנטל ההשבה וגם משום שלא הוכח כי התנהגותו תרמה תרומה כלשהי להגדלת החוב המקורי; וכי בית משפט קמא אמור היה להתעלם מהראיה שהוגשה על ידי המשיבים לראשונה במסגרת הסיכומים מטעמם, המוכיחה לגרסתם כי שולם על ידם לבנק גם סך של 280,590 ₪.

עמדת המשיבים
8.
המשיבים תומכים בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו, וטוענים כי השגות עזרא נטועות כולן בקביעת ממצאי עובדה ובמסקנות שעניינן במהימנות העדים. לגופו של עניין טוענים המשיבים כי יש להתבונן על הסך של 2,000,000 ₪ ששולם לבנק ככזה ששולם על ידם, משאכן שולם על ידם בפועל עבור הקרקע שאינה אלא "נכס על אדמת טרשים שאינה שווה כלום" שעה שהם ממילא הבעלים של שני שליש מקרקע "חסרת ערך" זו.
כן תומכים המשיבים בהפעלת עיקרון האשם משהם "התמודדו לבדם עם הבנק והליכים שנקט נגדם במשך שנים", להבדיל מעזרא שישב "בחיבוק ידיים, התחמק מכל תשלום לבנק ולא פעל לפירעון החוב, תוך ניצול העובדה כי מתגורר הוא במיאמי שבארה"ב". המשיבים חולקים על טענת עזרא כי הם אלו שהפסיקו את תשלומי ההחזר לבנק, משעדותו הוכחה כבלתי מהימנה, אף טוענים כי אילו
היה עזרא פועל בשיתוף פעולה עמם להסדרת החוב, הרי "שהצדדים היו משלמים סכומים נמוכים בהרבה מאלה ששולמו בפועל לבנק".
לחלופין, נטען על ידם כי בכל מקרה התבטא חלקו של עזרא בחוב לבנק, שהסתכם במעמד הגשת התביעה על סך של 2,410,568 ₪ בסך 602,000 ₪ לגביו אינו יכול לטעון לשיפוי, וכי יש לקחת בחשבון כי הסך של 2,000,000 ₪ שולם לפני שנים רבות ובהתחשבנות הכוללת יש להחשיבו בערכים ריאליים.
באשר לסכום הנוסף של 280,590 ₪ - נטען כי עוד במסגרת תצהירי עדות ראשית טען אייל כי הבנק נקט נגדו בהליכי עיקול ומימוש, וכי מדובר באישור שהונפק על ידי כונס הנכסים – זרועו הארוכה של בית המשפט, שאין להרהר אחר נכונותו.

דיון והכרעה
9.
על מרבית הנתונים המספריים אין חולק. תביעת הבנק נגד כלל הצדדים הועמדה ביום 14.09.2003 על סך 2,481,433 ₪. בחודש אוגוסט 2007 נמכרה הקרקע שבבעלות חברת ארבל לחברת צמרות דן שבשליטת יוסף דן
תמורת סך של 2,000,000 ₪, וסכום זה הועבר לבנק מטעם המשיבים שהופטרו כולם מחובם. כן אין מחלוקת כי בשנת 2012 שולם לבנק על ידי המערער, באמצעות מימוש נכס שבבעלותו, סך של 1,103,211 ₪.
במחלוקת סכום נוסף ששולם לכאורה מטעם המשיבים או מי מהם לבנק בסך 280,590 ₪, כעולה מאישורו של כונס הנכסים מטעם הבנק שצורף לסיכומי המשיבים בבית משפט קמא.

10.
הסוגיות המרכזיות הטעונות, אפוא, הכרעה הן שלוש: האחת - האם יש לזקוף את הסך של 2,000,000 ₪ ששולם לבנק במסגרת מכירת הקרקע לזכות המשיבים, כפי שקבע בית משפט קמא, או שמא לזכות ארבל החייבת העיקרית; השנייה – האם היה מקום להחיל על עזרא, בשים לב, בין היתר, לראיות, להסכם בדבר נשיאת נטל ההשבה, ולכתבי הערבות ההדדיים את "עיקרון האשם", והשלישית - האם הוכח ששולם ע"י המשיבים סך של 280,590 ₪

תשלום הסך של 2,000,000 ₪.
11.
עיון בהסכם המכר שנערך ביום 13.08.2007 (מוצג 10 למוצגי המערער), במקביל להסכם הפשרה שבין המשיבים לבין בנק לאומי שנחתם בו ביום, מעלה כי חברת ארבל שהתייצגה בהסכם המכר
"באמצעות מר אייל זכריה
" (לא אחר מאשר אייל- המשיב 1), מכרה לחברת צמרת דן בע"מ "על ידי מנהלה יוסף דן
" (לא אחר מאשר המשיב 3 - יוסף דן
) את הנכס היחיד שהיה בבעלותה -הקרקע - תמורת סך של 2,000,000 ₪.
ההסכם מוסיף וקובע כי התמורה בסך של 2,000,000 ₪ שחולקה לשני תשלומים של 1,000,000 ₪ כל אחד, תשולם "
ישירות
לבנק לאומי לישראל בע"מ באמצעות משרד עורכי הדין סלומון ליפשיץ מחיפה
" (סעיף 5 להסכם), בהלימה להסכם הפשרה שנכרת בו ביום בין המשיבים לבין בנק לאומי (מוצג 8 למוצגי המערער) הקובע כי כנגד קבלת אותו סך של 2,000,000 ₪ יופטרו המשיבים מערבותם.
הסך של 2,000,000 ₪ שולם אפוא ע"י ארבל- החייבת העיקרית - שגם עזרא, כמו חברת זכריה ויוסף דן
, הוא בעל מניות בה. אין אפוא יסוד לקביעה לפיה הסך של 2,000,000 ₪ לעיל שולם דווקא על ידי המשיבים, משסכום זה הוא התמורה ששלמו עבור רכישת הקרקע שעתה הם הבעלים שלה. המשיבים אינם יכולים לאחוז בחבל משני קצותיו: גם להיות הבעלים של הקרקע וגם לטעון כי התמורה ששלמו עבורה מהווה תשלום לבנק במסגרת פירעון חובם. הטענה הנוספת לפיה יש לזקוף את התשלום לזכותם משום שמדובר בתמורה שאינה הולמת את שווי הקרקע ובשל היותה "אדמת טרשים" לא הוכחה, אף לא נסתרה טענת המערער כי זהו המחיר שדווח ע"י המשיבים לשלטונות מס שבח מקרקעין, מה גם שעוד בשנת 2003, ארבע שנים לפני המכירה, כבר הוערכה הקרקע ע"י שמאי מטעם כונס הנכסים בסך של 385,000 דולר, קרי: 1,697,465 ₪
לפי שער הדולר דאז (חוות דעת מיום 01.06.2003 מוצג 11 למוצגי המערער).


עקרון האשם
12.
בית משפט קמא דחה את תביעת עזרא לא רק מכיוון שזקף את התשלום בסך 2,000,000 ₪ לזכות המשיבים, אף שלעיל ראינו ששולם ע"י החייבת העיקרית ארבל, אלא גם משום שייחס לעזרא אשם במחדלו לשתף פעולה עם המשיבים לצורך סילוק החוב לבנק, וכדבריו: ישב "בחיבוק ידיים, התחמק מכל תשלום לבנק ולא פעל לפירעון החוב, תוך ניצול העובדה כי מתגורר הוא במיאמי שבארה"ב".


סעיף 56 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 קובע כי:
"(א)
שניים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים.

(ב)
חייב שנתן לנושה לקיום החוב יותר מכפי חלקו בנטל החיוב, זכאי לחזור על החייב השני

ולהיפרע ממנו לפי חלקיהם
".

אכן מדובר בחזקה הניתנת לסתירה, ואכן ניתן לסטות מעקרון השוויון בחיוב השתתפות על דרך מתן פטור מלא או חלקי מהשבה באמצעות הפעלת עקרון האשם, אלא שבענייננו, בהתקשרותם בהסכם הנשיאה בנטל ההשבה, התנו בעלי המניות בחברת ארבל על החזקה השוויונית שבסעיף 56 לחוק החוזים, וקבעו כי נטל ההשבה של חוב המשכנתא, בינם לבין עצמם, יהא כפי שיעור אחזקתם במניות החברה. בהינתן הסכם מיוחד לא היה כל מקום להידרש לעקרון האשם, שעניינו בסתירה החזקה השוויונית, וכפי שנפסק:
"אכן, חלוקת הנטל בין חייבים באותו חיוב – לרבות ערבים לאותו חוב – מוסדרת בסעיף 56(א) לחוק החוזים... אלא שסעיף 56(א) הנ"ל קובע חזקה בלבד, שמקורה בעקרון השוויון ... חזקה זו ניתנת לסתירה, אך מובן הוא, כי כאשר קיים הסכם בין החייבים בדבר דרך חלוקת נטל החיוב, גובר ההסכם על החזקה ויש לנהוג על-פיו. בענייננו, נקבע בהסכם כי המערער והמשיב אחראים באופן שווה לחובות החברה. אכן, במישור היחסים שבין ארבעת הערבים לבין הבנק, אין ספק כי כל אחד מן הערבים ערב כלפי הבנק לחובות החברה – ביחד עם שאר הערבים ולחוד מהם – הכול בהתאם לגובה הערבות שעליה חתם ולמהותה. ברם, במישור היחסים הפנימיים שבין ארבעת הערבים לבין עצמם קובע ההסכם בין הצדדים, המורה על חלוקה שווה של האחריות לחובות החברה בין המערער למשיב בלבד. במישור היחסים הפנימיים יש לראות אפוא את ערבויות האם והאישה כחלק בלתי נפרד מערבותו של המשיב למחצית מחובות החברה" (ע"א 1406/97 פרנקו נ' מלניק פ"ד נג(3) 660, 670) [ההדגשה בקו שלי – י.ש.].
וכפי שצוין
בספרו של פרופ' דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט:
"חזקת השיוויון: סעיף 56 (א) לחוק החוזים מורה כי 'שניים שחייבים חיוב אחד חזקה שהם נושאים בנטל החיוב בינם לבין עצמם בחלקים שווים'. זוהי חזקה הניתנת לסתירה. היא מבוססת על העיקרון שהיושר מחייב שיוויון, ובלבד שלא קיים שיקול אשר יצדיק סטייה מעיקרון זה. מובן כי החייבים יכולים לגבור על החזקה בהסכם ביניהם, ואז יחולק הנטל בהתאם להסכמתם. הדיון יתמקד, אם כן, בשיקולים לסטייה מחזקת השיוויון בהעדר הסכמה מפורשת" [ההדגשה בקו
שלי – י.ש.].

הנה כי כן, הנשיאה בנטל ההשבה במערכת היחסים שבין בעלי המניות: עזרא, חברת זכריה, יוסף דן
ונוימן, הינה כפי התחייבותם החוזית, ולא אחרת.

13.
במערכת היחסים שבין עזרא לבין אייל, שאינו חתום על הסכם הנשיאה בנטל ההשבה, חלים דיני הערבות, ולענייננו – ההשתתפות בין הערבים. זכותו של ערב לתבוע השתתפות מהערב האחר אשר שוחרר מחבותו כלפי הנושה מחמת התשלום ששילם הערה האחר: "חוק הערבות אינו מכיל הוראה מפורשת בעניין השתתפות בין ערבים. סעיף 13 לחוק מסתפק בקביעה כי 'שנים או יותר שערבו חיוב אחד, אם במאוחד ואם בנפרד יהיו אחראים יחד ולחוד...',זאת, אם אין כוונה אחרת משתמעת. אולם זכות ההשתתפות קמה על יסוד סעיף 56 לחוק החוזים, הקובע זכות זו כאשר שניים חייבים'חיוב אחד'. המושג 'חיוב אחד', כולל,בנוסף לחיוב'יחד ולחוד' גם חיוב 'יחד'. אפשר שמושג זה חל אף
על חיוב'לחוד' לא מצטבר, כגון כאשר שניים ערבו לאותו חיוב והוסכם כי חיובם הוא לחוד, אך נקודה דו אינה ברורה לחלוטין. אולם אפילו לא יחול סעיף 56 לחוק על מקרה זה(של חיוב לחודלא מצטבר)תעמוד זכות ההשתתפות של החייבים בעינה, וזאת מכוח העקרונות הכלליים שנקלטו אצלנו"(שם עמוד 392-383).

וכפי שצויין גם במקרה פרנקו לעיל:
"אכן, חלוקת הנטל בין חייבים באותו חיוב – לרבות ערבים לאותו חוב – מוסדרת בסעיף 56(א) לחוק החוזים..."



14.
במערכת היחסים וההשתתפות שבין עזרא לבין אייל לא נסתרה חזקת השוויון, משלא הוכח כי התנהגות עזרא, אף שהביקורת שנמתחה עליה לא קלוטה מהאוויר,
תרמה להגדלת החוב המקורי נושא הריבית, ממילא הגידול לא כומת ושיעורו לא הוכח.
ראשית, לא רק עזרא חדל במועד כלשהו לשלם את תשלומי ההחזר, אלא גם המשיבים חדלו מלשלמם, כפי שבית משפט קמא קבע בעצמו: "לימים הפסיקו הנתבעים לשלם את תשלומי החזר המשכנתא, והבנק פעל למימוש המשכנתא וכתבי ערבות" (סעיף 8 לפסק הדין), וכן: "משהפסיקו הנתבעים לשלם את המשכנתא, פעל הבנק למימוש המשכנתא וכתבי הערבות" (סעיף 55 לפסק הדין). אין סיבה להניח כי הפסקת עזרא קדמה להפסקת המשיבים.
שנית, סתירת חזקת השוויון רלבנטית לתשלומים שמעבר לחוב המקורי, להבדיל מהחוב המקורי עצמו,
אף ביחס להוצאות מיוחדות שהוצאו ע"י הצד הטוען להחלת עקרון האשם, אלא שכזאת לא הוכח, מלבד טענות כלליות שלא כומתו. אף בית משפט קמא מצא לנכון להתנסח בצורה זהירה, באומרו כי "אף יתכן ולו היה התובע משתף פעולה עם הנתבעים כבר מתחילת הדרך, ניתן היה להגיע לתצאה טובה יותר..." (סעיף 74 לפסק הדין). בקביעה בדרגת "יתכן"- אין די.
שלישית, איש לא מנע מהמשיבים להגיע להסדר מכירת הקרקע שנעשה על ידם בשנת 2007 כבר במועד הגשת התביעה, מה גם שחלקו של עזרא בפירעון ממילא התבטא ברבע בלבד, עת חברת זכריה, שבשליטת אייל, מחזיקה בשיעור המניות הגדול מכולם 41.5%.

הסך של 280,590 ₪
15.
לסיכומיהם בבית משפט קמא צרפו המשיבים הודעת דוא"ל מיום 07.01.2018 מטעם עו"ד נועם בר דוד ממשרד סלומון ליפשיץ - ב"כ הבנק, לפיו שלמו המשיבים בהקשר לתביעת בנק לאומי נגד פנינת ארבל את הסכומים הבאים: סך של 1,000,000 ₪ בחודש אוגוסט 2007, סך של 500,000 ₪ ביום 10.01.08, וכי מאז ינואר 2008 "שלמו הנ"ל לבנק סכום כולל נוסף של 780,590 ₪, בסה"כ שיחמו הנ"ל לבנק לאחר הסכם הפשרה, לפי הרישומים במשרדנו, סך כולל 2,280,590 ₪...". העולה מאישור זה, באם יוכשר כראיה, הוא שמעבר לסך של 2,000,000 ₪ לעיל, שולם לבנק ע"י המשיבים סך נוסף של 280,590 ₪. צודק עזרא שהיה על המשיבים להציג את האישור במהלך ההוכחות על מנת לאפשר לו לבחון את אמיתותו, אף לחקור את עורכו, אלא בהינתן שמדובר באישור טכני
שניתן ע"י כונס הנכסים שמונה מטעם בית המשפט, הנחת המוצא היא, ועזרא לא טען ההיפך, כי האמור באישור משקף נכונה את כלל התשלומים.
לכך חובר הנתון לפיו הטענה לתשלום נוסף אינה מפתיעה שהרי כבר בתצהיר עדות ראשית מטעם אייל נטען כי "הבנק כבר מימש כספי קופות גמל וקרנות וגבה ממני מעל 150,000 ₪"(סעיף 30 מוצג 19 למוצגי המערער).
בין יתר השיקולים ששוקל בית המשפט בבואו להחליט אם מן הראוי לחרוג מהכלל ולהתיר הגשת ראיה נוספת נמנה גם השיקול "האם היא ראיה טכנית ופשוטה", כן ינתן משקל לכך ש"מדובר בראיה בודדת" (רעא 7304/16 חי ביטוחים (אופקים) סוכנות לביטוח נ' סופר חורי מבנים בע"מ (פסקה 7,8) .
כן ראו המאמר קבלת ראיות שלא על פי סדר הדין/יוסף אלרון, בו הובעה הדעה לפיה ניתן לקבל ראיה נוספת בערעור אף "בערכאה הראשונה גם אם הוגשו בשלב מאוחר מאד" וזאת על מנת "שלא תיכשל תביעה בשל טענה פורמלית או בשל מחדל שתוצאתם נוגדת את דרישות הצדק".

בענייננו מדובר באישור טכני שניתן ע"י כונס הנכסים המפרט רק את התשלומים ששולמו לבנק. איני רואה מקום להתערב בשיקול דעתה של השופטת קמא שהתירה הגשת הראיה.

השיפוי
16.
עקרונות:
א.
אייל, בעל המניות של חברת זכריה, אינו צד להסכם לחלוקת נטל ההשבה, אך חתום יחד עם יתר בעלי המניות ועזרא על כתב הערבות לחובה של ארבל. על מערכת היחסים בינו לבין עזרא חלה הוראת סעיף 56 לחוק החוזים חלק כללי. בהינתן ארבעה ערבים (עזרא, חברת זכריה, יוסף דן
ואייל) שיעור השיפוי בו עליו לשאת הינו רבע, הדדית עם בעלי המניות.
ב.
נוימן, הבעלים של 12.5% ממניות החברה הופטר מחובו כלפי הבנק ולא נתבע ע"י עזרא אף שחב כלפיו בשיפוי מכוח הסכם הנשיאה בנטל. עזרא "מוכן" אמנם לקחת על עצמו 25% מחלקו של נוימן, קרי עוד 3.125%, אך אינו יכול לכוף על המשיבים לשאת בחלק הנותר (9.375%) של חוב נוימן.
את חלקו של נוימן בתשלום ששילם לבנק, על עזרא לגבות ישירות מנוימן.
ג.
עזרא שילם לבנק סך 1,103,211 ₪, הכולל (כעולה מפסק הדין שניתן נגדו) שכ"ט עו"ד בסך 40,490 ש"ח והוצאות משפט בסך 12,500 ש"ח. עזרא יכול היה לשלם את חלקו בחוב טרם ההליכים המשפטיים והמשיבים לא חייבים לשפותו על רכיב שכר הטרחה והוצאות המשפט. הסכום שייזקף לזכות עזרא כתשלום מצדו לבנק יועמד על סך 1,050,221 ₪ בלבד.
ד.


הסכום ששולם לבנק ע"י כלל בעלי המניות (במובחן מהסכום ששולם על ידי החייבת העיקרית) לסילוק חוב המשכנתא מתבטא אפוא ב 1,050,221 ₪ + 280,590 ₪ ובסך הכל 1,330,811 ₪. בסכום זה על בעלי המניות והערב לחלוק.

17.
החישוב
חברת זכריה ויוסף דן
מחזיקים ב62.5% ממניות החברה. בהתאם לחלוקה שבהסכם נטל ההשבה על כל אחד "לשאת בתשלומי החזר המשכנתא כפי חלקו בחברה", קרי: 831,756 ₪ (62.5% מתוך 1,330,811 ₪).מסכום זה יש להפחית את הסכום ששילמו: 280,590 ₪, כך שחיובם לשפות את המערער מסתכם ביחד בסך של 551,166 ₪, בחלוקה הבאה לפי יחס האחזקות:
חברת זכריה - 365,975 ש"ח
(66.4%)
יוסף דן

- 185,191 ש"ח
(33.6%)

אייל, מכוח כתב הערבות, ביחד ולחוד עם חברת זכריה, ולא במצטבר – עד לסך של 262,525 ₪ (רבע מהתשלום שנזקף לעזרא).

18.
אציע אפוא לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות החיוב בהוצאות, ולחייב את שלושת המשיבים לשפות את המערער בסך של 551,166 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, בהתאם לחלוקה שבסעיף 17 לעיל.
בשים לב לכל המכלול אציע שכל צד ישא בהוצאותיו.

השופט ש. שוחט
:
אני מסכים.


שאול שוחט
, שופט



השופט י. אטדגי
:
אני מסכים.






יונה אטדגי
, שופט





התוצאה
הערעור מתקבל.
פסק דינו של בית משפט קמא, לרבות החיוב בהוצאות – מבוטל.
המשיבים ישפו את המערער בסך של 551,166 ₪, בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, בהתאם לחלוקה שבסעיף 17 לפסק דינה של השופטת שבח.

אין צו להוצאות. העירבון שהפקיד המערער יוחזר לו, על פירותיו, באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, כ"ג אדר א' תשע"ט, 28 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.





יהודית שבח,
שופטת, סג"נ
אב"ד


שאול שוחט
, שופט, סג"נ


יונה אטדגי
, שופט








עא בית משפט מחוזי 8748-05/18 עזרא שרון נ' אייל זכריה, נחום ואייל זכריה בע"מ, יוסף דן (פורסם ב-ֽ 28/02/2019)