פסקי דין על לביא דורון | פסקי דין על שרה לביא | פסקי דין על יוסף לביא | פסקי דין על עזבון גלזר מאיר ז"ל | פסקי דין על איתן חברה לביטוח |
979/00 א 13/12/2005
א 979/00 לביא דורון,שרה לביא,יוסף לביא נ' עזבון גלזר מאיר ז"ל,איתן חברה לביטוח בע"מ
1
בתי המשפט
בית משפט מחוזי חיפה
א 000979/00
בפני
כב' השופט ר. ג'רג'ורה
תאריך
13/12/2005
בעניין:
1. לביא
דורון
2. שרה לביא
3. יוסף לביא
ע"י ב"כ עו"ד י. גורי ואח'
רח' הרצל 35
חיפה 33504
התובעים
- נ ג ד -
1 . עזבון גלזר מאיר ז"ל
2 . איתן חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד א. מרצקי ואח'
רח' ירושלים 8
חיפה 33132
הנתבעים
פסק דין
1. התאונה
ביום 2.9.93, בהיותו בן 16.5 שנה, נפגע התובע קשה בתאונת דרכים לפי משמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975,להלן:"התאונה". התובע ישב במושב הקדמי של הרכב בו נהג אדם אחר עימו עבד, מר אלזם מאיר ז"ל, להלן:"הנהג". השניים שבו מעבודתם כמוכרי אבטיחים. הרכב התנגש חזיתית בסמיטריילר, להלן: "התאונה". הנהג, קיפח את חייו בתאונה הקטלנית והנתבע מס' 1 הוא עזבונו. הרכב בוטח על ידי הנתבעת מס' 2.
בתאונה נחבל התובע חבלה משמעותית בראשו. הכרתו התערפלה. מהראיות שהובאו בפני
לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי כי הכרתו אבדה אף שבוצעו ניסיונות להנשימו במקום התאונה. למיון בית החולים רמב"ם הגיע התובע בהכרה מעורפלת. בדיקתc.t. ראש העלתה ממצא טראומטי (diffuse xonal injury a). כן סבל התובע מחתכים רבים בפני
ו, בקרקפת, בחזה ובגפיו. שתי ידיו היו שבורות. התובע הגיש תביעה זו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתאונה ובעקבותיה.
לאחר שלושה ימים במחלקת התאוששות שב התובע להכרה מלאה והועבר למחלקה האורטופדית.
ביום 8.9.03 קובעה האמה השמאלית בפלטינה בפרוצדורה ניתוחית וגובסה בגבס. זרוע ימין קובעה אף היא בקיבוע חיצוני באמצעות מסמרים והפצעים באזור כתף ימין נתפרו. לאחר אשפוז של כשבוע ימים במחלקה האורטופדית שוחרר ביום 12.9.03 לביתו עם הנחיות לטיפול ומעקב.
אין מחלוקת כי ממועד התאונה, פרט לשני חודשי עבודה, לא שב התובע ללמוד או לעבוד.
במהלך הדיון מיום 15.10.02 הצהירו הצדדים, שאין מחלוקת "בשאלת החבות" וכי יביאו ראיות ל"נושא הנזק" בלבד. עיקר המחלוקת בתיק עניינה בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מצבו הנפשי של התובע. לעניין זה הוגשו שתי חוות דעת שנערכו על ידי מומחה מטעם בית המשפט, פרופסור קליין, להלן: "הפסיכיאטר", והתובע הציג תיק הכולל מסמכים רפואיים וחוות דעת, להלן: "תיק המוצגים". ברם, קודם לדיון בנזקו הנפשי של התובע אקדים ואדרש לשיעור נכויותיו במישור האורטופדי, האסתטי והנוירולוגי.
אנתח להלן את טוענות ב"כ הצדדים וחומר הראיות שבפני
. ההדגשות בפסק הדין הן שלי אלא אם נאמר אחרת.
2. הנכויות האורטופדית, האסתטית והנוירולוגית של התובע
במקורה הוגשה התביעה בבית משפט השלום בחיפה ביום 5.12.94. בית המשפט מינה את ד"ר פישמן כמומחה מטעמו בתחום האורטופדי, להלן: "האורטופד", והורה לו לחוות דעתו בעניין מצבו של התובע בעקבות התאונה ואת הצורך במינוי מומחה בתחום הפלסטיקה. כן מונה, בהמלצת בית המשפט, מומחה נוירולוגי, ד"ר ארגוב, להלן: "הנוירולוג" לחוות דעתו בעניין מצבו של התובע ולהעריך את הצורך במינוי מומחה בתחום הפסיכיאטרי.
בחוות דעתו, נספח 6.3 לתיק המוצגים, העריך האורטופד את נכותו של התובע בגין "ההפרעות הסובייקטיביות בתחום האורטופדי (כאבים בזרוע הימנית ובאמה השמאלית)" בשיעור 5% לצמיתות ואת הנכות האסתטית בגין הצלקות הנלוות לאותן פגיעות, בשיעור 10% לצמיתות.
בחוות דעתו של הנוירולוג, נספח 6.4 לתיק המוצגים, שהוגשה לבית משפט קמא ביום 7.10.97 , קבע הנוירולוג כי לתובע אין נכות נוירולוגית צמיתה עקב התאונה, אך סבר כי "לאור מידת החבלה לראש", אותה העריך בחוות דעתו כ"משמעותית", יש מקום לקצוב לתובע נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 40% לחודשיים ו 20% לשלושה חודשים נוספים. עוד קבע הנוירולוג כי נדרש מינוי פסיכיאטר.
ב"כ הנתבעת לא חלק בסיכומיו על שיעורי נכותו הרפואית של התובע בגין מגבלותיו האורטופדיות, פגיעותיו האסתטיות ועל הקשר הסיבתי בין נכויות אלה לבין התאונה, אם כי טען שלנכות הרפואית בגין הצלקות אין השלכה על תיפקוד התובע, ראה ע' 20 לסיכומיו. לכך אני מסכים. אני קובע, אפוא, כי נכותו הרפואית של התובע בגין הפגיעה האורטופדית עומדת על 5%. שוכנעתי כי זהו אף שיעור נכותו התפקודית בגין המגבלות האורטופדיות שהסבה לו התאונה החל מיום שחרורו מבית החולים רמב"ם.
חוות הדעת הנוירולוגית, דו"ח הנט"ן, ת/1, סיכום האשפוז ממחלקת המיון ברמב"ם וממצאי בדיקת ה-c.t שנערכה שם, בה אובחנה dai (diffuse axonal injury), ממצאי בדיקת ה-mri אודות הפגיעה בחומר הלבן, כל אלה, על רקע הסבריו של הפסיכיאטר בע' 56 –59, מביאים אותי למסקנה כי יש לדחות את טענתו של ב"כ הנתבעת בסיכומיו לפיה פגיעת הראש שנגרמה לתובע בתאונה הייתה "מינורית". בפני
תשתית ראייתית על פיה אני קובע, כממצא עובדתי, כי פגיעת הראש בתאונה הייתה משמעותית.
אותה פגיעה אמנם לא הסבה לתובע נכות נוירולוגית צמיתה, אך מקובלת עלי מסקנתו של הנוירולוג בדבר שיעורי הנכות הרפואית בתחום הנוירולוגי, בתקופות שהמליץ, ולדעתי הן משקפות, באותן תקופות, אף את שיעור נכותו התפקודית של התובע שמקורה בנכותו הרפואית בתחום הנוירולוגי.
3. הערכת נכותו הנפשית של התובע וההתפתחויות במצבו הנפשי לאחר התאונה
התאונה אירעה, כאמור, ביום 2.9.93. אין מחלוקת כי התובע שוחרר משירות צבאי, אותו עתיד היה להתחיל ביולי 1995, על יסוד האבחנה הרפואית מיום 13.8.94, לפיה הוא סובל מהפרעה פוסט-טראומטית עם ביטויי מצוקה וקשיי תיפקוד. אעיר כי העתק חוות הדעת הקלינית (פסיכיאטרית) של הפסיכיאטר שבדק את התובע מטעם רשויות הצבא, שצורף לתיק המוצגים, היה רחוק מלהיות קריא.
כאמור, לאור ההמלצה בחוות דעתו של הנוירולוג, מינה בית המשפט את הפסיכיאטר, להערכת מצבו הנפשי של התובע בעקבות התאונה. לתכלית זו נפגש התובע עם הפסיכיאטר פעמיים, ביום 20.1.98 וביום 11.5.98. חוות הדעת הוגשה לבית משפט קמא ביום 22.7.98, להלן: "חוות הדעת הראשונה". היא נסמכה, בין השאר, על בדיקה פסיכודיאגנוסטית ונוירופסיכולוגית, שנערכו בין שתי הפגישות האמורות, על ידי מר ארנון וד"ר לוצקי, בהתאמה, לפי הפניית הפסיכיאטר.
1) עיקר ממצאי חוות הדעת הראשונה
בבדיקה הראשונה לא מצא הפסיכיאטר סימני חרדה או אי שקט פסיכומוטורי, גם אם מצא האטה פסיכומוטורית קלה. הריכוז היה סביר וקצב הדיבור מעט איטי. עם זאת, הפסיכיאטר התרשם מקושי קל בריכוז ובקשב. שיפוטו של התובע היה תקין "עם תובנה למצבו". עוד קבע הפסיכיאטר כי אף שלא היו הפרעות בתוכן החשיבה ולא הייתה עדות למחשבות שווא, ניכר בארגון החשיבה צמצום וקונקרטיות, עם קושי בהפשטה ולא נכרו הפרעות בפרצפציה. בנוסף פורטה בחוות הדעת הראשונה תמצית הממצאים מהבדיקות אליהן הופנה התובע.
כך, ציין הפסיכיאטר בחוות דעתו, כי מר ארנון שביצע בתובע בדיקה פסיכודיאגנוסטית, הגיע למסקנה כי התאונה הביאה לשבירת מערך ההגנות והתיפקוד הרגשי וכתוצאה מכך לירידה כללית בתפקוד וביכולת ההתמודדות של התובע. תולדה זו של התאונה הוסברה ע"י מר ארנון בחוות דעתו, בקיומן של בעיות קוגנטיביות ורגשיות קשות שהיו לתובע עובר לתאונה.
בבדיקה הפסיכודיאגנוסטית אובחן התובע כבעל תפקוד קוגנטיבי נמוך באופן משמעותי מהנורמה "כאשר התחום החברתי והחשיבתי הם הפגומים ביותר. החשיבה מעורפלת, איטית ונוקשה וקיימת פגיעה בבוחן המציאות במצבים בלתי מובנים." כן אובחן התובע כבעל כוחות אגו חלשים, דימוי עצמי נמוך ושלילי וכבעל חוסר עניין בזולת ויכולת מצומצמת ליחסים בינאישיים בשלים.
בע' 5 לחוות הדעת הראשונה מציין הפסיכיאטר כי "מכלול ממצאים זה מתאים לקבעון בהתפתחות יותר מאשר לרגרסיה (עקב התאונה) ממצב התפתחותי תקין" וכי מהמבחנים שנערכו לתובע על ידי מר ארנון, "לא עולה תמונה אופיינית לתסמונת פוסט-טראומטית".
אשר לממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית, ציין הפסיכיאטר בחוות הדעת הראשונה כי התובע אובחן כבעל הפרעות בדיבור, זכירה חזותית לקויה המתבטאת בקושי בהבנת הנקרא ובכתיבה, ליקויים באנליזה וסינתיזה חזותית וכן כסובל מהפרעות קלות בריכוז ובקשב.
הפסיכיאטר קבע בחוות הדעת הראשונה כי "ממצאים אלה מתאימים להפרעת קשב ולמידה", תסמונת מולדת שאין לראותה כתולדה מהתאונה. אולם, הוא הוסיף וקבע כי "על בסיס הנחיתות המולדת של התפקוד הקוגנטיבי, יש לראות את התאונה כארוע שהחמיר וגרם להתבלטות הליקויים האופיניים להפרעה זו."
בפרק הדיון והמסקנות שבחוות הדעת, סיכם הפסיכיאטר את דעתו לפיה מהמסמכים שהובאו בפני
ו ניכר שתפקודו הכולל של התובע לפני התאונה היה נמוך: עוד כילד וכנער, התאפיין התובע בקשיי הסתגלות, קושי בהתאמה למסגרות וכשלון בלימודים. הוא הוערך כבעל אינטיליגנציה גבולית, עם קשיים רגשיים ניכרים ודימוי עצמי נמוך ושברירי. עם זאת, התאונה, כך נקבע בחוות הדעת הראשונה, גרמה לירידה מסויימת בכשרים וביכולות של התובע מעבר לליקויים הבסיסיים מהם סבל עוד קודם לה וכתוצאה מכך חלה ירידה נוספת בתפקודו הכולל.
כן צויין, על יסוד האבחנה בגינה שוחרר התובע משירות צבאי, כי על אף שלא נמצאו בבדיקה סימנים קליניים המאפיינים תסמונת פוסט טראומטית, המסקנה היא כי "במשך לפחות שנתיים לאחר התאונה" סבל התובע מתסמונת פוסט-טראומטית, ממנה החלים בינתיים.
לאור הממצאים האמורים סבר הפסיכיאטר כי נכותו הנפשית של התובע מסתכמת "בנכות זמנית של 20% למשך 3 שנים בגין התסמונת הפוסט-טראומטית ועל נכות לצמיתות של 5% בגין הירידה הכללית בתפקוד."
2) ההתדרדרות במצבו הנפשי של התובע
ביום 10.7.98, כחודשיים בלבד לאחר הבדיקה אצל הפסיכיאטר לשם עריכת חוות הדעת, פנה התובע לרופאת קופת החולים ומסר לה כי הוא "בזמן אחרון נסגר בביתו לא ישן בלילות, מאוד עצבני שומע קולות". יומיים אחר כך, ביום 12.7.98, עשרה ימים לפני הגשת חוות דעת הפסיכיאטר לבית המשפט, הגיע התובע למחלקת המיון בבית-החולים רמב"ם. הוא התלונן בפני
הרופאה הפסיכיאטרית כי "מזה שנתיים הפנים שלו משתנים, יש לו מצח כפול, אחד לבן ואחד שחור. גם אנשים רואים שמשתנה. מסתכלים עליו". משלא הגיע להסתכלות נוספת, אושפז ביום 19.8.98, לצורך הסתכלות ואבחנה. בסיכום המחלה לאחר שבוע ימים, ביום 25.8.98, הועלה חשד כי התובע מצוי במצב פסיכוטי. עם זאת, לאור ההתרשמות בדבר החמרה מכוונת של סימפטומים ועל רקע שיתוף פעולה לקוי שהתבטא בהיעלמויות והתנהגויות שעוררו קושי בהתמודדות עימו, לא נקבעה אבחנה ותחת זאת הומלץ להעבירו להמשך טיפול במחלקה סגורה יותר, במרכז לבריאות הנפש בטירת הכרמל, להלן: "המרכז לבריאות הנפש", ראה נספח 2.4 לתיק המוצגים.
אעיר כי לתיק המוצגים צורף מסמך הנושא כותרת "טופס אינטייק" שבתוכן העניינים של התיק צויין כי הוא "סכום מחלה מאשפוזו של התובע בבי"ח רמב"ם ב 19.8.98 עד 25.8.98" ואילו בסיכומיו התייחס אליו ב"כ התובע כאבחון שנערך עם הקבלה למרכז הרפואי לבריאות הנפש, ראה ע' 12 פסקה 2.3.6. עיון בו מגלה כי לא מדובר בסיכום מחלה אלא בדו"ח אבחון והערכה פסיכיאטרית, מתאריך לא ידוע, שנערך על ידי גורם לא ידוע. בנסיבות אלה, אינני מוכן לייחס לו שום משקל, עד כמה שמבוקש להוכיח את מצבו הנפשי של התובע בעת נתונה.
התובע שהה במיון המרכז לבריאות הנפש מיום 26.8.98 ועד ליום 6.9.98. בהערכה הפסיכיאטרית עם קבלתו, צויין כי "אין מחשבות שווא" וחרף האמור האבחנה המשוערת היתה "הפרעת מחשבות שווא על רקע אורגני". בין כך ובין אחרת, בעקבות טיפול תרופתי חלה רגיעה במצבו. הוא שוחרר עם הוראות לטיפול תרופתי והמשך מעקב רפואי מדי שבועיים. מסיכום המחלה מיום 5.1.00, במרכז לבריאות הנפש, מסתבר כי התובע לא הקפיד על הטיפול.
לאישפוז כפוי שב התובע בעקבות הסתבכותו עם החוק. בכתב האישום שהוגש כנגדו ביום 26.10.98, יוחס לו מעשה על יסודו הואשם במספר עבירות של אלימות וכן עבירת מין כלפי מתלוננת, עבירות שבוצעו, על פי הנטען, ביום 11.10.98. במסגרת הליכי הבקשה לעצרו כחשוד בביצוען, הורה בית המשפט על אישפוזו הכפוי של התובע לשם בדיקה שתאמוד את מצבו הנפשי ואת מסוגלותו לעמוד לדין. בדיון שהתקיים ביום 26.10.98 קבע בית המשפט, על יסוד חוות הדעת הרפואית שהוגשה לו מטעם ד"ר בן אפרים מהמרכז לבריאות הנפש, כי התובע אינו מסוגל לעמוד לדין, מחמת היותו חולה נפש ובהתאם, הורה על הפסקת ההליכים המשפטיים כנגדו ועל פי בקשת ד"ר בן אפרים הורה על אישפוז התובע במרכז לבריאות הנפש.
חוות הדעת נערכה ביום 20.10.98, נספח 3.3 לתיק המוצגים. על פי האמור בה, התובע "סבל ממצב פסיכוטי" ואילו נכון לעת שנבדק, אובחן כמי שסובל "ממחשבות שווא כאשר תוכנן השתנה". עוד נקבע בחוות הדעת כי התובע "סובל מפגיעה בולטת ביכולת החשיבה שמקורה ככל הנראה בחבלת הראש ממנה סבל בעת התאונה. בשנתיים האחרונות החל לסבול ממחשבות שווא".
באשפוז אובחן התובע כמי שסובל מהפרעה דלוזיונאלית על רקע אורגני -organic delusional disorder בעקבות רמיסיה חלקית במחלתו המליצו הגורמים הטיפוליים לאפשר לו לצאת לחופשות למשך 48 שעות מחוץ למוסד הטיפולי. המלצה זו אושרה על ידי הפסיכיאטר המחוזי ביום 22.3.99, בעקבות בדיקה שערכה הועדה הפסיכיאטרית המחוזית. על פי ממצאי אותה בדיקה, באותה עת ניכרו בתובע "סימנים לפעילות פסיכוטית" וכן "רמזים למחשבות פרנואידיות", "שיקול ושיפוט פגומים". חרף זאת אימץ הפסיכיאטר המחוזי את המלצת הגורמים הטיפוליים והתיר את החופשות נוכח מסקנותיו לפיהן התנהגות התובע "מאורגנת, אינו מהווה בעיה, אינו מעלה תכנים אלימים, לא כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, משתף פעולה בטיפול" וכן לאור זאת שמצא "תמיכה והבנה מצד המשפחה ונכונות לתמוך וללוות אותו במהלך החופשות".
עם זאת, התובע נותר באישפוז כפוי במרכז לבריאות הנפש ושוחרר ממנו רק ביום 5.1.00 במקביל לטיפול מרפאתי כפוי החל מ 4.2.00, על פי המלצת המרכז לבריאות הנפש ובהתאם להוראות הפסיכיאטר המחוזי. רק בעקבות דיאגנוזה אודות רמיסיה והתרשמות הגורמים המטפלים בדבר הבנת הצורך בהמשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי שוחרר התובע מטיפול מרפאתי כפוי החל מ- 14.6.01.
על פי מכתב השחרור מהטיפול המרפאתי הכפוי, שערך ד"ר פוסטילניק ביום 10.6.01 אובחן מצבו הנפשי של התובע בעת השחרור כ"מאוזן. נמצא ברמיסיה חלקית. לא מגלה סימנים פסיכוטיים. התחיל לעבוד בשיקום במוסדנו. מתמיד במעקב ובטיפול התרופתי. לא מגלה סימני אלימות או אובדנות."
מגיליון החולה שצורף לתיק המוצגים, בו תועד מצבו הנפשי של התובע על בסיס קבוע, החל מתחילת הטיפול המרפאתי הכפוי ביום 4.2.00 ועד ליום 2.1.02, ניכרה מגמה של שיפור במצב התובע. למעשה, מתחילת הגיליון מצויין כי התובע אינו מגלה סימנים פסיכוטיים. פעם אחר פעם חזרה על עצמה האבחנה בדבר "דלות החשיבה" וההתמדה בטיפול התרופתי. שיפור במצב רוחו של התובע חל עם צירופו למועדון השיקומי-תעסוקתי במאי 2001.
3) חוות הדעת הנוספת בעניין מצבו הנפשי של התובע
בעקבות ההתדרדרות במצבו הנפשי של התובע ובהסכמת הצדדים, הורה בית משפט קמא ביום 28.4.99, על הפסיכיאטר לבדוק פעם נוספת את התובע ולערוך חוות דעת נוספת בדבר נכותו הנפשית בעקבות התאונה. לתכלית זו נפגש התובע עם הפסיכיאטר פעמיים, ביום 23.5.99 וביום 24.4.00. חוות הדעת הוגשה לבית משפט קמא ביום 27.6.00, להלן: "חוות הדעת הנוספת". היא נסמכה, בין השאר, על בדיקה פסיכודיאגנוסטית ובדיקה נוירופסיכולוגית חוזרות, שנערכו בין שתי הפגישות האמורות, על ידי מר ארנון וד"ר לוצקי בהתאמה, לפי הפניית הפסיכיאטר. הפסיכיאטר הפנה את התובע גם לבדיקת c.t. וm.r.i-
בבדיקת ה -c.t. לא הודגמה פתולוגיה מוחית או פתולוגיה תוך גולגלתית. לעומת זאת, בבדיקת ה- m.r.i. אובחן "מוקד ישן של אנצפלומליה בחומר הלבן התת-קליפתי מצחי גבוה מימין העשוי להעיד על חבלה, שטף דם או נזק מקומי אחר שנגרם לאזור זה בעבר". הפסיכיאטר ציין בחוות הדעת הנוספת כי "קשה להגיע למסקנה ברורה לגבי הקשר בין הממצא והחבלה המוחית שנגרמה בעת התאונה." עם זאת, בהמשך חוות הדעת מתייחס הפסיכיאטר לממצא האמור באופן שונה ובלשונו: "תמיכה נוספת לקשר הסיבתי בין התאונה למצב הנפשי, ניתן לקבל מממצאי בדיקת ה - m.r.i אומנם, בהעדר צילומים קודמים, קשה לקבוע באורח חד - משמעי כי ממצא זה לא היה קיים קודם לתאונה, אולם סביר להניח כי הממצא אכן מהווה עדות לנזק שנגרם בתאונה ומיקומו של הנזק באזור הפרה - פרונטלי מימין, יכול בהחלט להסביר את השינויים ההתנהגותיים שחלו אצל דורון (התובע – ר.ג') מאז התאונה."
בבדיקת התובע מיום 24.4.00, לשם עריכת חוות הדעת, מתואר התובע כרגוע ונינוח. יוחסה לו התמצאות תקינה, מבלי שניכרו בעת הבדיקה הפרעות בולטות בריכוז ובזיכרון. כן צויין כי התובע הראה תבונה ומודעות למצבו, הכיר בכך שהוא חולה ודיבר על הטעות שעשה ביחס למתלוננת ועל המחיר הכבד שהיה כרוך בה. הפסיכיאטר לא מצא בבדיקה האמורה עדות למחשבות שווא ודלוזיות מהסוג שתוארו על ידי הרופאים בבית החולים רמב"ם או במרכז לבריאות הנפש.
הפסיכיאטר ציין כי התובע אמנם דיבר על המחשבות והדמיונות שהיו לו בעבר, אך שלל את קיומן בעת הבדיקה. תוכן חשיבתו של התובע, נותר כפי שאובחן בעבר, כמצומצם, קונקרטי ודל.
כן פורטה בחוות הדעת הנוספת תמצית הממצאים מהבדיקות אליהן הופנה התובע. ממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית החוזרת היו חמורים מאלו שאובחנו בבדיקה הראשונה והצביעו על תפקוד לקוי בכל התחומים שנבדקו. התובע אובחן כבעל:
"קשב ירוד, ליקויים ביכולת הבקרה והמעקב, פגיעה בהפשטה ובהמשגה ברמה של פיגור שכלי - הדגשה במקור - ר.ג' - קושי בתכנון ופתרון בעיות, נטייה לפרסרבציה וקושי רב בקליטת מידע חדש".
עם זאת בדומה - ואולי אף ביתר שאת - למסקנת ד"ר לוצקי בעקבות הבדיקה הראשונה, שללה ד"ר תומר, עורכת הבדיקה, את האפשרות להעריך אם קיים קשר סיבתי בין הממצאים הקוגנטיביים האמורים לבין חבלת הראש בתאונה, על רקע קיומם של הקשיים עוד קודם לה. בחוות הדעת הנוספת אומצה המסקנה האמורה.
אשר לממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית, שנערכה ביום 15.9.99 ציין הפסיכיאטר בחוות דעתו הנוספת כי הם מעידים על פתולוגיה נפשית חמורה הרבה יותר מזו שנצפתה בבדיקה הראשונה ויש בהם כדי להעיד שבעת הבדיקה היה התובע במצב פסיכוטי פעיל. ד"ר ארנון, שערך את הבדיקה והשווה את ממצאיה לבדיקה הראשונה שערך, לשם הכנת חוות הדעת הראשונה, הסיק כי בין שני האבחונים אירע תהליך של נסיגה במכלול התפקודים הרגשיים והקוגנטיביים, שלווה בדיסאינטגרציה והתפרקות של האישיות. מסקנתו הסופית של ד"ר ארנון, שאומצה על ידי הפסיכיאטר בחוות הדעת הנוספת, היתה כי "מבנה אישיות חלש ופגיע עקב התפתחות לקויה בגיל צעיר עומד ברקע לתוצאה העגומה שלפנינו" וכי "סביר להניח" שאלמלא התרחשה התאונה, אירוע אחר, או "רצף מתחים מצטבר של חיי היום יום" היה " מנתץ את הפסדה החלשה וגורם לתחילת ההתדרדרות הנפשית ולהתפרצות המחלה." עם זאת, ציין ד"ר ארנון, "יש לקבוע בנפרד האם התאונה גרמה לנזק אורגני כלשהו. בשני האבחונים שערכתי מצאתי רמזים לאפשרות לפגיעה אורגנית, אולם גם אם זו קיימת מדובר בפגיעה עדינה יחסית שאין בה כדי להסביר את כל היקף הבעיה בהווה."
בפרק הדיון והמסקנות שבחוות הדעת הנוספת נדרש הפסיכיאטר לכך שבחוות הדעת הראשונה לא גילה סימנים מחשידים בולטים להפרעה הנפשית החמורה שהתפתחה אצל התובע מאוחר יותר. לטעמו, יש ללמוד מכך כי ההידרדרות במצבו הנפשי של התובע ארעה רק "באותה תקופה של קיץ 1998", אף שבעת הבדיקה ברמב"ם דיווח התובע כי את השינויים במצבו הרגיש עוד קודם לכן. הפסיכיאטר אף לא חלק על מסקנתם של "כל הבודקים" שבדקו את התובע במהלך התקופה של כשנתיים בה שהה באשפוז הכפוי, שהסיקו "שבמשך חלק ניכר מהתקופה המתוארת היה דורון (התובע - ר.ג') במצב פסיכוטי וסברו כי מדובר ב - organic delusional disorder". אולם, הפסיכיאטר לא היה נכון לקבל באופן חד משמעי וללא סייגים את דעתם של אותם בודקים, לפיה ההתדרדרות האמורה באה "קרוב לוודאי על רקע הפגיעה המוחית שנגרמה לו (לתובע - ר.ג') בתאונה." לעניין זה, מן הראוי להביא את הדברים כפי שנרשמו בחוות הדעת הנוספת:
"בעוד שאין ספק כי המהלך בשנתיים האחרונות, מעיד על התפתחותה של מחלה נפשית קשה אצל דורון (התובע - ר.ג'), הקשר של התפתחות זו לחבלה מוחית שנגרמה בתאונה הוא שאלה מורכבת ורבת פנים. כל הרופאים שבדקו את דורון במהלך התקופה המתוארת, הגיעו למסקנה שמדובר בה -organic delusional disorder וראו בחבלה המוחית שנגרמה עקב התאונה כגורם הסיבתי למצב הנפשי. תמיכה נוספת לקשר הסיבתי בין התאונה למצב הנפשי, ניתן לקבל מממצאי בדיקת ה- m.r.i המראים על אזור של פגיעה נימקית בחומר הלבן התת-קליפתי באזור האונה המצחית הגבוהה מימין. אומנם, בהעדר צילומים קודמים, קשה לקבוע באורח חד-משמעי כי ממצא זה לא היה קיים קודם לתאונה, אולם סביר להניח כי הממצא אכן מהווה עדות לנזק שנגרם בתאונה ומיקומו של הנזק באזור הפרה-פרונטלי מימין, יכול בהחלט להסביר את השינויים ההתנהגותיים שחלו אצל דורון מאז התאונה.
מאידך גיסא יש מספר גורמים המחלישים לכאורה את הקשר הסיבתי בין התאונה למחלה הנפשית:
א) פרק הזמן הממושך (כחמש שנים) בין התאונה והתפרצות המחלה.
ב) העובדה כי חלק נכבד מהממצאים האורגניים/קוגנטיבים היו קיימים לפני התאונה כפי שבא לידי ביטוי בבעיות ההסתגלות והלמידה ובבדיקות שנעשו לפני התאונה.
ג) התרשמותו של ד"ר י. ארנון כי בתמונת המחלה הנוכחית, כפי שהיא משתקפת באבחון הפסיכודיאגנוסטי השני, משקלם של הליקויים והחסרים שקדמו לתאונה מרכזי ועולה על התרומה של התאונה למצב
ד) התרשמותו של ד"ר תומר, ע"פ ממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית הנוכחית, כי החסרים הקוגנטיביים שנמצאו בבדיקה, משקפים בעיקר את הליקויים הבסיסיים שהיו קיימים אצל דורון גם לפני התאונה.
ה) תמונת המחלה הנפשית שמציג דורון מעמידה בהבחנה מבדלת אפשרות של schizophrenia כפי שמציין גם ד"ר ארנון בבדיקתו. בהעדר חבלת ראש, הייתה זו האבחנה הסבירה ביותר."
כן העריך הפסיכיאטר את נכותו הנפשית הכוללת של התובע נכון למועד מתן חוות הדעת ב 50%, לפי תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות רפואית לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, להלן: "התקנות", ואת תרומתה של התאונה לנכות האמורה ב 50% מכלל הנכות הנפשית. "אי לכך", המליץ לקבוע לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 25% בגין התאונה.
בעקבות חוות הדעת וממצאיה,התובע הגיש כתב תביעה מתוקן ובית משפט קמא נעתר ביום 4.7.00 לבקשו להעביר את התיק לבית משפט זה.
4. עדות הפסיכיאטר ושאלת הקשר הסיבתי
כפי שאבהיר להלן, מעדותו של הפסיכיאטר כמו גם מראיות אחרות, הגעתי לכלל מסקנה כי אותם גורמים שפירט הפסיכיאטר בחוות הדעת הנוספת ככאלה "המחלישים לכאורה" את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה אינם בעלי עוצמה מספקת כדי להיוותר על כנם. לעומת זאת, חוות הדעת הנוספת, עדות הפסיכיאטר וכן ראיות אחרות מהוות בסיס ראייתי מספיק לקביעה פוזיטיבית כי קיים קשר סיבתי עובדתי בין השתיים.
1) מרחק הזמן
הגורם הראשון המחליש לכאורה, אליבא דפסיכיאטר, את המסקנה האפשרית בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה, הוא גורם הזמן.
הפסיכיאטר נחקר בסוגייה זו והעיד, במענה לשאלת ב"כ הנתבעת, כי הסבירות לכך שמחלת הנפש של התובע תפרוץ כ 6 שנים לאחר החבלה המוחית,"היא נמוכה", ע' 47 ש' 26 - 28 וכי "הסבירות שזה יקרה בקרבה לאירוע היא הרבה יותר גבוהה... לא הייתי תוחם את זה בתקופה... אני חושב שזה גם תלוי בנסיבות הדברים שקורים... הייתי מגדיר את התקופה של השנה הראשונה כתקופה שבה אופייני שאם מתפרצת מחלת נפש בעקבות אירוע של חבלה מוחית, הסבירות לקשר היא הרבה יותר גבוהה. ככל שמתרחקים בזמן הסבירות לקשר יורדת" ע' 51 ש' 23 - 29.
במענה לשאלת ב"כ התובע אישר הפסיכיאטר כי "תאונה בה נגרמת חבלת ראש משמעותית… עם הכרה מטושטשת משך ימים, שברים בשתי הידיים, צלקות, יכולה בהחלט לגרום לטראומה רצינית או לחלופין מצב פסיכוטי גם אצל אדם עם כוחות אגו רגילים ואינטליגנציה ממוצעת ... שוב, צריך לקחת בחשבון שסביר יותר שזה יקרה בסמיכות זמנים יותר קרובה לאירוע" - ע' 59 ש' 12 - 17.
ברם, עמדתו האמורה של הפסיכיאטר באשר להסתברות התפתחותה של המחלה זמן ממושך לאחר התאונה, נסתרה במהלך חקירתו על ידי ב"כ התובע, בראיה אחרת ומשעומת עם אותה ראיה, עמדתו של הפסיכיאטר - אשר מלכתחילה לא הייתה חד משמעית לעניין זה - הפכה לחד משמעית עוד פחות.
אותה ראיה הוצגה, כאמור, במהלך חקירת הפסיכיאטר על ידי ב"כ התובע, חקירה שחלק לא מבוטל ממנה, ע' 64 - 81, הוקדש לעימות הפסיכיאטר עם ממצאיו של מחקר שפורסם לאחר הגשת חוות הדעת הנוספת לבית המשפט, להלן: "ת/8".
אומר מיד כי לאחר קריאת ת/8 על רקע טיעוני הצדדים ועדות הפסיכיאטר עצמו, אני בדיעה כי אין בו לבסס קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה ואף החוקרים עצמם מציינים, בע' 239 לת/8 כי: "הסקת קיומו של יחס סיבה-תוצאה ממחקרנו אינה אפשרית, אם כי ההצעה היא שחבלת ראש עלולה להוליד (may be bringing) רגישות (vulnerability)". דברים אלו מתיישבים עם עמדת הפסיכיאטר, כפי שהופיעה בחוות דעתו, עליה חזר גם בעדותו.
עם זאת, בנסיבות העניין, ממצא אחד מממצאי המחקר הוא בעל רלוונטיות ומשקל בשאלת קיומו או היעדרו של קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה בתובע. המחקר מלמד כי פרק הזמן הממוצע שחלף בין חבלת הראש לבין הופעתם של הסימפטומים למחלה, בקרב נבדקי קבוצת המחקר, אשר מנתה 45 אנשים, עמד על 4.5 שנים. אף הפסיכיאטר הודה בחקירתו החוזרת כי "אם המאמר הזה היה לפניי יתכן שבהקשר הזה הייתי אומר דברים קצת שונים", ראה ע' 89 ש' 24-25.
כן העיד בחקירתו החוזרת כי: "אני רק אומר שמהנטייה שלנו לקשור דברים בקשר סיבתי, ככל שהתקופה עוברת בין אירוע א' לאירוע ב' הנטייה לקשור אותם באופן סיבתי יותר גדולה ולכן הייתי אומר שבאופן סביר תקופה של שנה יוצרת קשר אסוציאצי חזקה בזמן." ע' 89 ש' 25 - 27.
לדעתי, ממצא זה מתיש את כוחה של ההשערה - האסוציאטיבית, אף אליבא דידו של הפסיכיאטר עצמו - כי סביר יותר שאם המחלה קשורה בקשר סיבתי לחבלה, היא תפרוץ סמוך לחבלת הראש שאירעה בתאונה.
במידה זו, פרוץ המחלה לאחר פרק הזמן הממושך אינו יכול, לדעתי, לשמש ראיה להפחתת הסבירות לקיומו של קשר סיבתי בין התפרצות המחלה לבין החבלה בתאונה, אם קשר כזה אמנם קיים.
2) ממצאי הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות והנוירופסיכולוגיות - מסקנותיהן ומשקלן
שלושת הגורמים הבאים שצויינו בחוות הדעת הנוספת כגורמים המחלישים לכאורה, אליבא דפסיכיאטר, את המסקנה האפשרית בדבר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין המחלה, נשענים כולם על ממצאי הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות והנוירופסיכולוגיות שנערכו לתובע בעקבות התפרצות המחלה ועל רקע תפקודיו במישורים אלו, עוד קודם לתאונה.
א) הגורם הראשון נלמד מהעובדה כי "חלק נכבד" מהממצאים האורגניים/ קוגנטיביים היו קיימים לפני התאונה כפי שבאו לידי ביטוי בבעיות ההסתגלות והלמידה ובבדיקות שנעשו לפני התאונה.
אינני סבור כי הקביעה העובדתית ששימשה את הפסיכיאטר נשענת על בסיס ראייתי מספיק. בין כך ובין אחרת, הפסיכיאטר הבהיר בעדותו את הרלוונטיות המוגבלת של הממצאים הקוגנטיביים לפרוץ המחלה. אבהיר את דברי ותחילה לעניין הבסיס הראייתי.
לא הובאו בפני
כל ממצאים אורגניים זולת הפגיעה בחומר הלבן שאותרה בבדיקתmri, אותה פגיעה שהפסיכיאטר עצמו קשר באורח מסתבר לחבלה שנחבל ראשו של התובע בתאונה. במידה זו, לא ברורה לי התשתית הראייתית לעמדת הפסיכיאטר לפיה הממצאים האורגניים היו קיימים עוד לפני התאונה, "כפי שבא לידי ביטוי בבעיות ההסתגלות והלמידה ובבדיקות שנעשו לפני התאונה". אם ניתן היה לסבור, אולי, כי הפסיכיאטר למד באורח כלשהו מאותן בעיות הסתגלות ולמידה שיוחסו לתובע עוד קודם לתאונה גם על קיומם של הליקויים האורגניים קודם לה, הרי אף סברה זו נשללה על ידו, שעה שהעיד, בהקשר אחר, כי אותן בעיות אינן קשורות בהכרח לממצאים אורגניים, כי רבים סובלים מהן וכי אין קשר בינן לבין מחלת נפש - ע' 46 ש' 24 - ע' 47, ש' 6. עוד קבע הפסיכיאטר כי בבדיקות שנערכו לתובע עובר לתאונה אין כל עדות לתהליך פסיכוטי או למחשבות שווא, אלא "האינדיקציה היא רק למגבלות אינטיליגנציה והפרעות בתחום הלמידה ויכולת ההסתגלות", ע' 61 ש' 23-24 .
מאידך גיסא, הפסיכיאטר אמר, לא פעם אחת בעדותו, כי הנתונים ההתחלתיים האמורים של התובע בתחום הקוגנטיבי, הרגשי והסוציאלי, הפכו אותו פגיע יותר להתפרצות המחלה, למשל בע', 48 ש' 67 וע' 59, ש' 18 - 25. הוא אף ציין זאת באופן ברור בסוף חוות הדעת הנוספת, בע' 9 וכן ציין בחוות הדעת הראשונה כי "על בסיס הנחיתות המולדת של התיפקוד הקוגנטיבי, יש לראות את התאונה כארוע שהחמיר וגרם להתבלטות הליקויים האופייניים להפרעה זו." למעשה, בע' 7 בחוות הדעת הראשונה סיכם הפסיכיאטר את דעתו כי התאונה הותירה בתובע "פגיעה שרידית, בתחום הקוגנטיבי והרגשי, אשר גרמה לירידה נוספת ברמת תפקודו הכללית אשר היתה נמוכה מלכתחילה."
אינני סבור כי באמור לעיל יש כדי לחייב את המסקנה כי קיומם של קשיים קוגנטיביים עובר לתאונה מחליש את קיומו של קשר סיבתי בין החבלה בתאונה לבין התפרצות המחלה. כל הרלוונטיות שלהם להתפתחות המחלה, כך ניתן להבין מהמומחה, נעוצה בהיותם מצע נוח יותר להתפתחותה, בין בזיקה לחבלה בתאונה ובין שלא בזיקה אליה. לדעתי, ואתייחס לכך להלן, מסקנתו של המומחה, בחוות הדעת הראשונה, כי התאונה הבליטה את אותם קשיים היא הרלוונטית לענייננו, אך לא במישור קיומו או שלילתו של קשר סיבתי אלא במישור היקף הנזק. לעניין הקשר הסיבתי, לא מצאתי לייחס לה כל משקל.
העובדה כי התובע סבל, עובר לתאונה, מקשיים קוגנטיביים, סוציאליים והתנהגותיים, מלמדת כי אותם קשיים הפכו את ההסתברות לפרוץ המחלה לגבוהה יותר. אך השאלה שעלי להכריע בה אינה השאלה אם קיים היה, עובר לתאונה, מצע נוח להתפרצות המחלה. השאלה שעלי להכריע בה בשלב זה אף אינה השאלה האם התאונה וחבלת הראש בה, הסבו לתובע פגיעה חמורה בכישוריו הקוגנטיביים; השאלה שעלי להכריע בה היא אם החבלה בתאונה הביאה להתפרצות המחלה אם לאו ואם היא הייתה - לא על פי כל אפשרות תיאורטית, אלא בנסיבות העניין - תנאי הכרחי להתפרצותה. בהקשר זה, האפשרות כי המחלה עלולה הייתה לפרוץ משורה של גורמים אחרים, בשל הרגישות הגבוהה של התובע, אינה משליכה על שאלת הקשר הסיבתי העובדתי שעלי לבחון, הוא הקשר הסיבתי עובדתי בין החבלה בתאונה כגורם לבין התפרצות המחלה, כתוצאה.
ב) שני הגורמים הנוספים שציין הפסיכיאטר בחוות הדעת הנוספת כגורמים המחלישים לכאורה את האפשרות כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה נשענים אף הם על ממצאי הבדיקות הפסיכו דיאגנוסטיות והנוירופסיכולוגיות שנערכו לתובע בעקבות התפרצות המחלה: הגורם הראשון מבין השניים היה התרשמותו של ד"ר ארנון, עורך הדו"ח הפסיכודיאגנוסטי כי בתמונת המחלה הנוכחית, כפי שהיא משתקפת באבחון הפסיכודיאגנוסטי שערך, "משקלם של הליקויים והחסרים שקדמו לתאונה מרכזי ועולה על התרומה של התאונה למצב" ואילו הגורם השני היה התרשמותה של ד"ר תומר, כי על פי ממצאי הבדיקה הנוירופסיכולוגית שערכה "החסרים הקוגנטיביים שנמצאו בבדיקה, משקפים בעיקר את הליקויים הבסיסיים שהיו קיימים בתובע עוד קודם לתאונה."
הדברים שנאמרו לעיל לעניין משקלם הראייתי של הממצאים האמורים יפים גם כאן. הקשר בינם לבין התפתחות המחלה, לשיטתו של הפסיכיאטר עצמו, הוא הקשר עליו עמדתי לעיל, שתמציתו בהגברת רגישותו של התובע לחלות במחלת הנפש בה, הלכה למעשה, חלה לאחר התאונה. העובדה כי הקשיים האמורים הובלטו או התגברו לאחר התאונה, היא עובדה שלדעתי אין לה כל השלכה על קיומו או העדרו של הקשר הסיבתי בין החבלה בתאונה לבין התפרצות המחלה. לאבחנות בעניין קשייו הקוגנטיביים של התבוע רלוונטיות מוגבלת בלבד לשאלת הקשר הסיבתי. כל כוחן הוא לבסס את המסקנה כי התובע היה פגיע להתפרצות המחלה, בין כתוצאה מהתאונה ובין כתוצאה מגורמים אחרים. במובן זה, אותם קשיים הגבירו את ההסתברות כי בתובע תתפתח המחלה. אולם, העובדה כי קשייו הקוגנטיביים של התובע פתחו פתח לפריצת המחלה גם מכוחם של גורמים נוספים זולת חבלת הראש בתאונה, אינה מונעת או מחלישה את המסקנה האפשרית והסבירה לפיה החבלה בתאונה היא שגרמה להתפרצות המחלה. אין בקשייו הקוגנטיביים של התובע אלא להרחיב בקרבו את טווח הגורמים הפוטנציאליים, התיאורטיים, שעלולים היו להביא להתפרצות המחלה, לעומת אדם שאין לו לקויים אלה, בכך אין כדי ללמד דבר לעניין השאלה המעשית והיא - האם אחד מאותם גורמים, ובענייננו, החבלה בראש התובע בתאונה, הביא הלכה למעשה לפריצת המחלה. לשאלה זו אפנה כעת.
5. סיכום ביניים
כאמור, גם אם אין לקבל את הגורמים שציין הפסיכיאטר כגורמים המחלישים את הקשר הסיבתי שמבקש ב"כ התובע לבסס, עדיין נדרשת קביעה פוזיטיבית כי אמנם חבלת הראש שנגרמה בתאונה היא שקשורה בקשר סיבתי לפרוץ המחלה. לעניין זה, לא למותר להזכיר, כי התובע לא נדרש להוכיח כי גרסתו בדבר קיום הקשר הסיבתי העובדתי היא בהכרח הגרסה הנכונה, והוא אינו חייב לשלול כל אפשרות אחרת בדבר התרחשות הנזק. הנטל המוטל עליו הוא לשכנע כי מאזן ההסתברות נוטה לטובתו, על פי הנטל המוטל על תובע בהליך אזרחי, ולו במידה קלה שבקלות. לדעתי התובע עמד בכך. אלו נימוקיי.
בכפוף להסתייגויותיו שפורטו ונותחו לעיל סבורני כי, הפסיכיאטר עצמו, על אף שהתחבט בשאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי, נטה להכיר בקיומו כאפשרות סבירה, ובחלקים מעדותו, אף התייחס לאפשרות זו כאפשרות שסבירותה גבוהה. בין כך ובין אחרת, בעוד הפסיכיאטר התבטא בזהירות באשר למשקלן הראייתי של הבדיקות הנוירופסיכולוגיות והפסיכודיאגנוסטיות לסייע בשאלת קיומו של קשר סיבתי עובדתי בנסיבות העניין, הוא ייחס משקל של ממש להערכותיהם של המומחים שאבחנו את מחלתו של התובע וליווהו לאורך שלביה, במהלך אישפוזו במרכז הרפואי לבריאות הנפש - כך, בעדותו הבהיר הפסיכיאטר את תכלית הבדיקות הפסיכודיאגנוסטיות והנוירופסיכולוגיות שביקש לערוך לתובע לקראת הכנת חוות הדעת. הוא הסביר כי תכליתן הייתה "לנסות להבדיל, הרבה פעמים במידה חלקית של הצלחה, בין דברים שהם עכשוויים ודברים שנשענים על תשתית קודמת ... ממצאים שהם חדשים ועד כמה הם תוצאתיים לדברים שהיו גם לפני התאונה", ע' 45 ש' 16 - 24.
מעדותו ברור כי לכוחם של ממצאי הבדיקות הללו לשמש כראיה לקיומו או היעדרו של קשר סיבתי בין מצבו הפסיכוטי של התובע לבין התאונה, יש לייחס משקל פחות ביחס להערכות הרופאים במרכז לבריאות הנפש ובלשונו של הפסיכיאטר בע' 50 ש' 22 עד ע' 51 ש' 2:
"הבדיקות האלה צריכות לקבל את המשקל הראוי ואני עם נסיוני הקליני, לפחות אני מדבר על העדפתי, כאשר יש פער בולט בין התרשמות קלינית ובדיקות עזר מהסוג הזה, יש בדרך כלל נטייה להעדיף את ההתרשמות הקלינית. זאת אומרת שחשוב להבין שהבדיקות האלה יש להן משקל בגיבוש התמונה הכוללת ... לא הייתי מפחית מאבחנתם של מומחים קליניים שעשו אבחנות גם בהיעדר בדיקות כאלה. זאת אומרת אם ד"ר בן אפרים (רופא במרכז הרפואי לבריאות הנפש שאף ערך את האבחנה לצורך האשפוז הכפוי - ר.ג') שהוא מומחה או ד"ר זוסמנוביץ' (מנהל המחלקה במרכז הרפואי לבריאות הנפש - ר.ג') שהוא מומחה בפסיכיאטריה הגיעו למסקנה שהם הגיעו בהיעדרן של בדיקות עזר, זה לא שומט את הבסיס מתחת לאבחנות הקליניות שהם הגיעו אליהן. חשוב לציין את זה."
יתרה מזאת, הפסיכיאטר אישר כי תצפית ממושכת, כפי שנערכה לתובע במרכז הרפואי לבריאות הנפש, היא כלי אבחנתי חשוב וכי "כל בעל מקצוע בתחום מודע לפרובלמטיקה שיש במצב כזה לקשור בין התפתחות של מצב פסיכוזה שיכולות להיות לו הרבה סיבות אצל הרבה אנשים והוא קורה ללא אירוע כמו פציעת ראש בתאונה לבין המקרה המסויים הזה שבו חלה מסכת של אירועים שהייתה תאונה ופציעות ראש", ע' 61 ש' 3-6.
אכן, חזקה על המומחים במרכז הרפואי כי היו מודעים ל"פרובלמטיקה" ובכך, לדעתי, מתעצם משקלה של המסקנה אליה הגיעו - באמצעי רפואי שלפי עדות הפסיכיאטר הוא אמצעי אבחנתי חשוב - ולפיה קיים קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין התפתחות המחלה. כפי שהבהיר הפסיכיאטר בעדות בע' 49 ש' 26-28:
"האבחנות של הרופאים שבדקו אותו במהלך השנתיים האלה לא דיברו על סכיזופרניה, הם דיברו על organic delusional disorder או דברים מסוג אחר שנקשרים לחבלה מוחית."
ובהמשך הוסיף ואמר בע' 61 ש' 13-15
"המינוח האבחנתי שהם נתנו היה של הפרעה פסיכוטית על רקע פגיעה מוחית אורגנית. זאת היתה האבחנה ומבין הדברים שנרשמו... יכולת להבין שהם קושרים את זה באופן סיבתי לתאונה."
אכן, במהלך ההערכה הפסיכיאטרית של ד"ר בן אפרים מיום 19.10.98, שעה שהתובע הובא בפני
ו מלווה בשוטרים לאחר הגשת כתב האישום כנגדו, רשם ד"ר בן אפרים, שכבר הכיר את התובע מאישפוז קודם במרכז הרפואי לבריאות הנפש, כי התובע "ללא בעיות נפשיות עד גיל 16, כאשר נפגע קשות בראש, בעקבות תאונת דרכים." גם ד"ר זוסמנוביץ' במכתבו מיום 20.5.99, שהופנה לוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, מציין כי במרכז הרפואי לבריאות הנפש אובחן התובע "כסובל מפסיכוזה אורגנית על רקע של חבלה בראש עקב תאונת דרכים (בשנת 1993)".
אלו הן שתי התבטאויות הקושרות את החבלה בתאונה להתפתחות המחלה, מפי רופאים אשר טיפלו בתובע. הן אף בוטאו במהלך הטיפול בתובע וללא קשר לדיון המשפטי, סמוך למועד התפרצות המחלה ובהעדר ראיה אמינה ומשכנעת, אין יסוד לחשוד בהן שאלו הן חוות דעת מגמתיות או מוטות, מה גם ולא הועלתה טענה נגד קביעות אלה.
אמנם, ב"כ הצדדים לא ביקשו שראיות אלו תועדפנה על פני חוות דעתו הנוספת של הפסיכיאטר אך הצדדים הסכימו לצירוף חוות הדעת כחלק מן הראיות שבפני
בית המשפט, וככל שמועיל הדבר לעניינם, ביקשו בכך להסתמך עליהן.
זאת ועוד, במקום בו ממכלול חומר הראיות המונח לפני עולה מסקנה השונה מחוות דעתו של המומחה הרפואי, בית המשפט מוסמך ורשאי לא רק שלא לקבל את מסקנתו של המומחה, אלא גם להגיע למסקנה שונה, ראה ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170.
כפי שקבע המשנה לנשיא, כב' השופט אור ב-ע"א 8288/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמי, תק-על 2001(2) 655, עמ' 656:
"אין ספק, שבית המשפט אינו קשור בחוות דעת רפואית אשר הוגשה כראיה, אפילו מדובר במומחה שמונה על ידי בית המשפט, ואפילו חוות דעתו ועדותו מהווים ראיה יחידה בפני
בית המשפט. לעיתים, מתוך חומר הראיות, לרבות מתוך עדות המומחה עצמו, ניתן ללמוד שהמסקנה אליה הגיע בדבר שיעור הנכות, או בדבר הקשר שבינה לבין התאונה, מוטעית. כך, אם מתברר שהתשתית העובדתית שונה מזו עליה השתית המומחה את חוות דעתו. כך, אם המומחה מפרש שלא כהלכה את התוספת לתקנות על פיה נקבע שיעור הנכות, וכך אם מסקנותיו מהעובדות שבפני
ו הינן מוטעות. בכל אחד ממקרים אלה - ותתכנה דוגמאות נוספות - נתונה לבית המשפט הסמכות וגם החובה לתקן את קביעתו המוטעית של המומחה."
לדעתי יש לייחס משקל, לעובדה נוספת המחזקת את המסקנה שהמחלה התפתחה אצל התובע עקב החבלה בתאונה: המחלה פרצה במלוא עוזה כ - 4.5 שנה לאחר התאונה, שעה שהראיות מלמדות כי עוד שנתיים קודם להתפרצותה, התגלו סימנים לבאות. כך, בחוות הדעת הנוירולוגית, שם צויין כי במועד הבדיקה, 20.2.97, מסר אביו של התובע לנוירולוג, שלא בנוכחות התובע,כי"'הילד השתנה'. הוא יושב כל היום ופוכר אצבעותיו, מסתכל כל הזמן בראי, אינו עושה דבר ו'משגע את כולם'". כן העידה האם כי התופעות האמורות החלו כשלוש שנים לאחר התאונה, ע' 30, ש' 28 ואף התובע, כאמור לעיל, מסר לרופאה הפסיכיאטרית במחלקת המיון ברמב"ם, כי "מזה שנתיים הפנים שלו משתנים". הפסיכיאטר העיד לעניין כל אלה כי: "בדיעבד ניתן בהחלט לקשור את הדברים האלה כחלק מדברים שאולי כשהם קרו הם לא היו מרשימים אבל במבט לאחור ניתן לקשר אותם להתפרצות כדברים מקדימים", ע' 75 ש' 6-7. כשלעצמי, סבורני כי בראיות אלה, כמו גם בעדות התובע עצמו ואחיו הונחה התשתית הראייתית, ואני קובע כממצא עובדתי, כי הסימנים המוקדמים למחלה החלו להופיע בסוף שנת 96 לערך.
קיימת אמנם אפשרות שהופעת הסימנים כמפורט לעיל, רק לאחר התאונה היא עניין של צירוף נסיבות טראגי שבינו ובין התאונה אין כל קשר. אף הפסיכיאטר העיד כי במהלך 5 השנים שחלפו מהתאונה יכול להיות שאירועי חיים אחרים, גם מינוריים, גרמו לפריצת המחלה וכי "קיימת סבירות" שהתפרצות המחלה אינה קשורה לתאונה אלא לעברו של התובע ולהתפתחותו הטבעית, ע' 52 - 54 - תיזה שב"כ הנתבעת טען לה וניסה לבססה.
דעתי היא, בכל הכבוד, שונה. ההסתברות הרפואית עליה הצביע הפסיכיאטר איננה מכרעת מבחינה משפטית. חרף רגישותו של התובע, בשל נתוני התשתית שהיו קיימים גם לפני התאונה, עובדה היא שלא התגלו לפני התאונה סימנים מקדימים להתפרצות המחלה והיא לא התפרצה. בצירוף עובדה זו לעמדת הרופאים במרכז לבריאות הנפש, הכף נוטה לראות באפשרות שהמחלה פרצה עקב אירועי חיים אחרים אפשרות סבירה אמנם, אך פחות סבירה מהאפשרות שהמחלה פרצה עקב התאונה.
כאמור, בשים לב לכך שהתובע לא נדרש להוכיח כי גרסתו בדבר קיום הקשר הסיבתי העובדתי היא בהכרח הגרסה הנכונה, והוא לא היה חייב לשלול כל אפשרות אחרת בדבר התרחשות הנזק אלא הנטל המוטל עליו הוא לשכנע את בית המשפט כי מאזן ההסתברות נוטה לטובתו, ולו במידה קלה שבקלות, סבורני כי מהטעמים שפירטתי לעיל ועל יסוד הראיות שבפני
, מתחייבת המסקנה כי התובע עמד במידת ההוכחה הנדרשת להוכחת קיומו של קשר סיבתי בין פגיעת הראש לבין מחלת הנפש ממנה הוא סובל.
6. שיעור נכותו הנפשית של התובע בעקבות התאונה
הפסיכיאטר סיכם את חוות דעתו הנוספת בכך שהליקויים הקוגנטיביים והרגשיים המוקדמים הפכו את התובע "פגיע יותר לתוצאות הנזק המוחי שנגרם בתאונה ושניהם חברו יחדיו לגרום לתוצאה הקשה לה אנו עדים כיום" וכי השאלה אם בנסיבות אחרות, ללא התאונה, היתה מתפתחת בקרב התובע המחלה, "אינה ניתנת למענה חד משמעי".
בהתאם, העריך הפסיכיאטר את נכותו הנפשית הכוללת של התובע נכון למועד מתן חוות הדעת ב- 50% לפי התקנות ואת תרומתה של התאונה לנכות האמורה ב - 50% מכלל הנכות הנפשית. יקבע כי לתובע נכות נפשית צמיתה בשיעור של 25% בגין התאונה.
בחקירתו על ידי ב"כ התובע הבהיר הפסיכיאטר כי מצבו הנפשי של התובע לא היה מצב דמוי פסיכוטי אלא הייתה לו פסיכוזה ממש ובעת עריכת חוות הדעת הנוספת הייתה כבר רמיסיה של המחלה "עם נזק תפקודי שנותר". בהיעדר נתון על שינוי במצבו של התובע, העריך הפסיכיאטר כי זה היה מצבו גם בעת מסירת עדותו. על רקע תשובותיו של הפסיכיאטר לשאלות ההבהרה של ב"כ התובע, שם ציין כי לתובע סימנים קשים של מגבלה בכושר העבודה, בגינם הוא חסר כושר עבודה בשוק תחרותי וכי לתובע "הגבלה קשה בהתאמה הסוציאלית", נשאל הפסיכיאטר בחקירתו מדוע לא קבע את שיעור הנכות הנפשית על- 70% בהתאם לסעיף 33(ה) לתוספת הראשונה לתקנות.
ותשובתו היתה כי בקביעת שיעור הנכות נתן משקל לסעיף 33(ד) לתקנות, אך הסכים כי מצבו של התובע "יכול גם להתאים ל- 70%", ראה ע' 83, ש' 3-5. הפסיכיאטר אף נשאל בחקירתו מדוע לא הסתמך על סעיף 34(ו), שהרי ממצאיו הרפואיים עונים גם על הממצאים הרפואיים הקבועים שם השיב "כי 34 זה כשלא קיים 33. כשמתקיים 33 אין הגיון לומר את זה כי זה מובנה אל תוך 33". בחקירתו על ידי ב"כ הנתבעת שב ואישר הפסיכיאטר כי בהיעדר נתון על שינוי במצבו הנפשי של התובע קביעתו באשר לשיעור הנכות בחוות הדעת הנוספת - 50% - היא "שרירה וקיימת", ע' 87 ש' 5-6.
על יסוד האמור לעיל, עתר ב"כ התובע בסיכומיו כי בית המשפט יקבע כי נכותו הרפואית של התובע בגין מצבו הנפשי עומדת על 70% ולא 50% בין על יסוד סעיף 33(ה) ובין על יסוד 34(ו) לתקנות. טיעוניו של ב"כ התובע בסיכומיו, על רקע הסבריו של הפסיכיאטר בעדותו, לא שכנעוני שיש ממש בטענה כי היה על הפסיכיאטר לקבוע את נכותו הרפואית של התובע על יסוד סעיף 34(ו) לתקנות. אשר לסעיף 33(ד) עליו בחר הפסיכיאטר להיסמך, לא הייתי מוצא בכך כל פגם אם הפסיכיאטר לא היה מעיד מפורשות כי מצבו הרפואי של התובע מתאים גם לנכות רפואית בשיעור 70%. בנסיבות אלו, ברי כי הסתמכותו על סעיף 33(ד) שכלל אינו מאפשר לקבוע שיעור נכות שכזה, מבטאת טעות שיש לתקנה. זאת ועוד, סעיף 33(ד) מדבר ב"הגבלה בכושר העבודה" וממילא ברור כי ממצא בדבר הגבלה קשה בכושר העבודה - אכן, הגבלה מוחלטת כמו בענייננו - אינו נכנס בגדרה אלא, בנסיבות העניין, מקומו בגדר סעיף 33(ה), כטענת ב"כ התובע.
אני קובע, אפוא, את נכותו הרפואית הנפשית של התובע לאחר התאונה לפי תקנה 33 (ה) בשיעור של 70% ובהתאם לחוות הדעת הנוספת, את נכותו הנפשית הצמיתה בגין התאונה בשיעור של 35%.
7. שיעור נכותו הנפשית של התובע עובר לתאונה
גם בעניין נכותו הנפשית של התובע עובר לתאונה התגלעה בין ב"כ הצדדים מחלוקת, שעה שב"כ הנתבעת ביקש לאמץ את הערכת הפסיכיאטר לפיה התובע סבל מנכות נפשית בשיעור 10% עובר לתאונה ואילו ב"כ התובע סבר כי הפסיכיאטר שגה בהערכתו ויש לקבוע כי לתובע לא הייתה כלל נכות נפשית עובר לתאונה.
מה טעם רואה ב"כ הנתבעת לקבל את עמדת הפסיכיאטר בעניין? טעם בודד בפיו: הפסיכיאטר "אישר מפורשות כי להערכתו מצבו הנפשי של התובע לפני התאונה, כפי שבא לידי ביטוי במסמכים הרבים שהיו בפני
ו, עמד על 10% נכות", (ההדגשה במקור – ר.ג').
אינני מקבל את הטענה שאין לה תשתית ראייתית בחומר הראיות.
עיון נוסף בהחלטת המינוי ע' 19 לפרוטוקול מגלה כי הפסיכיאטר כלל לא התבקש להעריך את נכותו הנפשית של התובע עובר לתאונה ואמנם לא קבע את שיעורה בשתי חוות הדעת שערך. בחוות הדעת הראשונה הוא אמנם מציין כי התובע סבל מתסמונת פוסט טראומטית שחלפה ובחוות הדעת הנוספת ציין כי לתובע היו "מגבלות נפשיות וקוגנטיביות בולטות גם לפני התאונה", אך אין בהן קביעת נכות נפשית צמיתה עובר לתאונה וממילא אין בהן קביעה באשר לשיעורה.
בתשובה לשאלת ההבהרה שהופנתה לפסיכיאטר על ידי ב"כ התובע, הוא ציין כי "נכון לומר שמצבו של דורון לפני התאונה היה בגדר של מגבלות רגשיות וקוגניטיביות ולא מחלת נפש אך גם אלה היה בהם כדי לזכותו בנכות נפשית בגין פיגור גבולי והפרעות התפתחות האישיות. לפני התאונה לא אובחן מעולם כחולה נפש"
בעדותו הבהיר הפסיכיאטר, לראשונה, כי מצבו הנפשי של התובע לפני התאונה הגיע כדי נכות בשיעור 10%, על יסוד סעיף 34(ב) לתקנות, המיועד למי שנמצאו בהם "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה".
עוד הסביר בעדותו כי אחוזי הנכות האמורים "זה כשאני לא לוקח בחשבון אם יש לו נכות מוקנית על פי i.q.... על פי מבחן סעיפי פיגור שכלי ולא על פי המבחנים הפסיכיאטריים" משהעיר ב"כ הנתבעת את תשומת ליבו של הפסיכיאטר כי "מדובר במה שהוא על סף הגבולי. האבחונים שלו היו על סף הגבולי", הבהיר הפסיכיאטר כי "היו ממצאים שמראים על תפקוד אינטלקטואלי גבולי. הגדרות של תפקוד אינטלקטואלי גבולי ופיגור קשה, קל, בינוני וכו' הם לא אותו דבר, לזה יש הגדרות לפי מבחני i.q והם קובעות את רמת הנכות שנובעת ממגבלות ה- i.q", ראה ע' 87-88, משהתבקש על ידי ב"כ הנתבעת להעריך, "אם הוא נמצא על סף הפיגור הגבולי, מהי הנכות שלו? בהנחה שאנו לוקחים גם את מבחני ה-i.q.", לא היה מוכן הפסיכיאטר להעריך ללא "הדף הרלוונטי של מבחני הביטוח הלאומי". ב"כ הנתבעת הציע כי הפסיכיאטר ישיב על כך בכתב אך בסופו של יום לא הפנה לו שאלה בכתב בעניין ואף לא העלה את העניין בסיכומיו.
לאור האמור אני מקבל את טענת ב"כ התובע בסיכומיו כי מהראיות שהובאו לא הוכח שלתובע נכות נפשית בגין פיגור שכלי כלל, על אף דבריו של הפסיכיאטר בעניין זה בתשובתו לשאלת ההבהרה שב"כ התובע הפנה אליו כמפורט לעיל.
אעיר כי בדרך למסקנה האמורה לא התעלמתי מראיות אחרות, אלא שלדעתי משקלן לעניין הנדון הוא אפסי. אותן ראיות הם שלושה מסמכים שנערכו במסגרת מכון "נווה חורש" וצורפו כנספח 7 לתיק המוצגים.
התובע הגיע למכון לשם אבחון והסתכלות על פי צו בית משפט לנוער, בעקבות גניבת עגבניות, בהיותו בן 15 שנה. ההסתכלות נמשכה כחודש ימים. כחלק מהליך האבחון נבדק התובע על ידי מר אמיתי המנחם, פסיכולוג קליני, ביום 12.5.92 ובעקבותיה ערך חוות דעת פסיכודיאגנוסטית, להלן: "חוות הדעת מנווה חורש". מסמך אחר הוא סיכום ההסתכלות במכון, החתום על ידי מנהל המכון, מר עזרא מור, להלן: "סיכום ההסתכלות" ואילו המסמך השלישי, הנושא תאריך מיום 18.5.92, הוא סיכום האיבחון והמלצות, להלן: "ההמלצות", החתום על יד גב' אביבה פליס, מפקחת טיפול ארצי, שלושה מסמכים אלו יכונו להלן: "המסמכים מנווה חורש". אסקור כאן את שלושת המסמכים ואנתחם:
בחוות הדעת מנווה חורש מופיע המימצא לפיו התובע הוא "נער גבולי" וישנה התייחסות ל"רמתו הגבולית האינטלקטואלית". בסיכום ההסתכלות צויין, תחת הכותרת "בכיתת הלימוד", כי רמתו הלימודית של התובע מקבילה בעברית לכיתה ה'-ו', אוצר המלים שלו דל והוא כותב בשגיאות. בחשבון הגיע לתרגילים קלים בכפל ובחילוק (דו ספרתי בדו-ספרתי). התקשה בהתמודדות עם בעיות." בהמלצות נכתב כי התובע "גבולי בהתפתחותו השכלית" וכי הוא "תוצר של גבוליות שכלית".
אכן, באלה יש לחזק, לדעתי, את הסבריו של הפסיכיאטר בעדותו כי המימצאים הקיימים מתייחסים ליכולותיו האינטלקטואליות של התובע. משעה שהבהיר בעדותו כי יש הבדל בין נכות נפשית מטעמי פיגור שכלי לבין נכות נפשית מטעמים נוירופסיכולוגים, בדומה להבחנה הקיימת בתקנות, נחה דעתי כי אין יסוד ראייתי למסקנה כי התובע סבל, עובר לתאונה, מפיגור שהיה עלול להקנות לו אחוזי נכות כלשהם, שכן אין כל אינדיקציה במסמכים האמורים לכימות מנת המשכל של התובע ובהיעדר כימות כאמור, ממילא לא ניתן היה לייחס לו פיגור שכלי בשיעור כלשהו, מבין השיעורים שנקבעו בסעיף 91 לתקנות.
אודה כי דעתי אינה נוחה אף ממסקנתו של הפסיכיאטר הנשענת בין השאר, על הראיות האמורות, לפיהם קיימים "סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה", המצדיקים לקבוע כי נכותו הנפשית של התובע עובר לתאונה עמדה על שיעור 10%.
קשה בעיניי ההערכה האמורה ממספר נימוקים: הפסיכיאטר לא פירט בחוות דעתו או בעדותו מה הם אותם סימנים, זולת ציון הפרעות הקשב והריכוז, והגמגום מהם סבל התובע. ממילא לא ציין כיצד אותם סימנים מגבילים את כושר העבודה וההתאמה הסוציאלית של התובע, באופן שהיה מאפשר לי לאמוד באופן עצמאי את עוצמתם. מעבר לעצם הדברים שנאמרו, כפי שנאמרו, לא השכלתי לרדת לשורש הקביעה האמורה של הפסיכיאטר, שהליך הסקתה ובסיסה הראייתי לא הוצג בפני
י. בנסיבות הנתונות, נותרתי לוט בערפל ואינני מוכן, עם כל הכבוד, לסמוך את ידיי על התבטאות לאקונית ובלתי מנומקת במהלך עדותו של הפסיכיאטר המלומד, תחת הצגת הדברים באורח מסודר ומנומק בחוות דעתו והרחבת הנדרש במהלך עדותו. קיומם של קשיים קוגניטיביים, רגשיים ואף התנהגותיים ואינטלקטואליים, אינם מלמדים מעצמם על הגבלות בהתאמה סוציאלית ובכושר העבודה, בוודאי לא אצל נער שטרם מיצה את מהלך התפתחותו הטבעית במישורים האמורים. על רקע זה ולאור הסבריו של הפסיכיאטר, אינני סבור שיש יסוד לקבוע כי התובע סבל מנכות נפשית בשיעור כלשהו קודם לתאונה.
8. אובדן כושר ההשתכרות
הפיצוי בראש נזק זה חייב לשקף את הפער בין כושר ההשתכרות של התובע עובר לתאונה לבין זה שנותר בידי התובע לאחר התאונה ובעקבותיה. לעניין זה טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי גם אם יקבע בית המשפט כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות מחלת הנפש ממנה סבל התובע אין להטיל על הנתבעת אחריות על אבדן כושר ההשתכרות שכן, גם אם הביאה התאונה לפריצת המחלה, הראיות מלמדות כי "קיימת סבירות רבה" לכך שהמחלה עלולה הייתה לפרוץ גם אלמלא התאונה, בשלב זה או אחר בחיי התובע ומרגע שהייתה פורצת היה התובע מאבד ממילא את כושר עבודתו. לכן, כך סבור ב"כ הנתבעת, ההפסד בגין ראש הנזק האמור צריך להביא בחשבון את העובדה האמורה שעה שנקבעת תוחלת גיל העבודה של התובע, אותה אין לחשב כתוחלת גיל העבודה של אדם "סביר ובריא". אולם, ממשיך ב"כ הנתבעת וטוען בסיכומיו, משאין בפני
נו נתונים המאפשרים לקבוע את תוחלת גיל העבודה של התובע אלמלא התאונה "ממועד פריצת המחלה ואילך", אך אנו יודעים כי "קיימת סבירות ממשית" שזו הייתה פורצת במועד כלשהו, הצעתו היא כי "תחת עיסוק בספקולציות", יקבע בית המשפט את תוחלת גיל העבודה "הרגילה" כבסיס החישוב אך להפחית במחצית את הפסדי השכר הצפויים. לביסוס טענתו הפנה אף לע' 1735 - 1740 לספרו של כבוד השופט (בדימוס), ד' קציר "פיצויים בשל נזק גוף" (מהדורה חמישית), להלן: "קציר".
ב"כ התובע לא נדרש לטענה אפשרית זו בסיכומיו אלא ביקש לקבוע את הפסד שכרו של התובע לעתיד על יסוד השכר החודשי הממוצע במשק ועל פי תוחלת עבודה עד גיל 67.
לאחר שקילת טענתו של ב"כ הנתבעת סבורני כי יש לקבלה בחלקה. אין ספק כי ההלכה הפסוקה מחייבת לגלם את הסיכון שבנטייה הסמויה לחלות, שטרם נתגלתה בקרב הניזוק עד לפגיעה באמצעות קיצור התקופה שבגינה נקבע הפיצוי, ראה ע' 1738 לקציר והפסיקה שם. הכלל המשפטי לעניין זה תומצת מפי המחבר באופן קולע בע' 1736:
"עקרון הגולגולת הדקה גורם להתעלמות מן המום הקודם בקביעת הכושר האקטואלי, אך אין בו כדי למנוע התחשבות במום האמור, בקביעת הכושר הפוטנציאלי. או במלים אחרות, עקרון זה, פירושו, לגבי ענייננו, כי אין מתחשבים במומו הקודם של הנפגע בקביעת יכולת ההשתכרות שלו אחרי הפגיעה, אך מביאים אותו בחשבון בקביעת כושרו זה לפניה."
על רקע זה ולאחר עיון בפסיקה המצוטטת בספרו של המלומד קציר, דעתי היא כי ראוי לחשב את אובדן הפסדי השתכרותו של התובע על יסוד ההנחה כי גיל תוחלת העבודה בעניינו הוא 62 שנה שכן להערכתי, לא ניתן להניח כי לתובע צפויות היו שנות השתכרות כשל אדם בריא ללא מחלות העלולות להשפיע על יכולת תפקודו ואורך חייו.
כאמור, ב"כ התובע טען שיש לחשב את אובדן השתכרותו של התובע בעתיד עד הגיעו לגיל 67. לאישוש עמדתו הפנה להערתו של כב' השופט ת' אור ב-ע"א 7942/99 עזבון המנוח אבני נ' ביטוח ישיר, פ"ד נה (2) 511, 516 כי "ההנחה - חזקה שעובד בהגיעו לגיל 65 שנים חדל לעבוד דדלפרנסתו (אלא אם יוכיח נסיבות מיוחדות הסותרות הנחה זו), דורשת בחינה מחדש". לעומתו, ב"כ הנתבעת מציין כי ההלכה המחייבת היתה ועודנה החזקה לפיה גיל הפרישה הינו 65 אלא אם יוכח אחרת וכי כב' השופט אור כתב שם במפורש כי אין בכוונתו אלא להעלות על שולחן הדיונים את השאלה בדבר ההנחה החזקה כי עובד חדל לעבוד בגיל 65 מבלי לפסוק בדבר. אלא שלאחר מתן פסק הדין נחקק חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004, שבהוראת סעיף 3 בו, הועלה גיל הפרישה מ- 65 ל- 67.
לאור דברו המפורש של המחוקק, אלמלא הראיות שהובאו בפני
, סבור הייתי כי לא היה טעם לסטות מהחזקה [היום מעוגנת בהוראת חוק] לפיה התובע היה משתכר עד לגיל 67.
9. שיעור ההשתכרות לצורך פיצויים
מטבע הדברים, ניתחו ב"כ הצדדים בסיכומיהם באריכות את קורותיו והישגיו של התובע במסגרות החינוכיות בהן למד, את מערך יחסיו החברתיים, עליהם למדו ממסמכים שונים וכן את הממצאים והמסקנות שמצאו ביטוי במסמכים מנווה חורש, כל אחד מהפרקליטים משך מהראיות את הממצאים והמסקנות המחזקות את גירסתו. ב"כ הנתבעת אף הדגיש בסיכומיו את הסתבכויותיו של התובע כנער, עם החוק. עיינתי היטב בראיות ושקלתי את משקלן. הגעתי לכלל מסקנה כי אין בהן טעם לסטייה מהחזקה לפיה התובע היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק.
אכן, קביעת הפיצוי בראש נזק זה מחייבת את בית המשפט להביא בחשבון נתונים ותחזיות: נתונים בדבר כישוריו, נסיבותיו ועיסוקיו של הניזוק קודם לתאונה וקודם לפסק-הדין, ותחזיות באשר לנזקים הצפויים לו בעתיד. תחזיות אלה מתייחסות, עתים, גם לעבר, לאמור: מה היתה, אלמלא התאונה, רמת השתכרותו של הניזוק (בתקופה שמיום התאונה ועד יום פסק-הדין). ובכל הנוגע לעתיד - מהו שכרו הצפוי של התובע בתקופה שראשיתה ביום פסק-הדין וסופה בתום תוחלת גיל העבודה שלו.
בענייננו, התובע טרם בחר לעצמו את עיסוקו ועתידו המקצועי נותר לוט בערפל. הוא אמנם נפגע בתאונה בהיותו כבן 16.5 שנה אך עד לאותה עת לא עבד בעבודה סדירה, ולא יהא זה נכון לקבוע אפשרויות תעסוקה והכנסה על בסיס שכר בעבודה מזדמנת ובלתי קבועה מחד גיסא או על בסיס היותו תלמיד בבית ספר מקצועי, מאידך גיסא. הראיות בכתב, כמו גם עדותה של האם, המלמדות על קשייו במסגרות חינוכיות, קיומן של בעיות משמעת והיעדר אחריות אישית, אי התמדתו בלימודיו, כשריו האינטלקטואלים החסרים וליקוייו החברתיים, אשר אפיינו את חייו במחצית העשור שקדם לתאונה ועד להתרחשותה, כל אלה מטים לכאורה את הכף לכיוון סתירת החזקה וביסוס המסקנה כי היה עתיד להשתכר פחות מהשכר הממוצע במשק. מנגד, במסגרות חינוכיות מסויימות, בעיקר בשנות לימודיו הראשונות, הביע עניין בלימודיו.
עבודתו של התובע במהלך חודשי הקיץ אינה מספקת די נתונים לערוך חישוב הפסד השתכרותו חישוב אקטוארי-אינדיבידואלי בחלקה המכריע של התקופה. לאור הנתונים שבפני
, לא מצאתי מקום לסטות מההנחה לפיה התובע היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק. אני דוחה, אפוא, את טענות ב"כ הנתבעת שביקש לקבוע את שכרו הצפוי של התובע בשיעור נמוך מזה. אין הראיות שבפני
יכולות לבסס את ההערכה כי האפשרות שהתובע היה משתכר בשיעור נמוך מהשכר הממוצע במשק מסתברת יותר מההנחה לפיה היה משתכר בשיעור השכר הממוצע במשק.
אעיר כי בין הגשת סיכומי באי כוח הצדדים לבין מתן פסק הדין פורסם פסק דינו של כב' השופט ריבלין שניתן בע"א 10064/02 "מגדל" חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' אבו חנא (טרם פורסם, פסק הדין ניתן ביום 27.9.05 והוא פורסם באתר הרשות השופטת) לא הביאני לשנות מדעתי. למיטב הבנתי פסק הדין מהווה, עם כל הכבוד ובכל הענווה, "מהפכה שקטה" בהבנת היסודות ונקודות המוצא לחישוב פיצויים (העיקרון שכל הנפגעים שווים ללא הבדל לאום או מוצא וכו') אך לא סטה מהכללים שקבעה הפסיקה עוד קודם לו, על יסודם הפעלתי את שיקול דעתי, כאמור לעיל.
10. הפיצוי
עובר לתאונה עבד התובע מדי יום, במהלך חודשי הקיץ, במכירת אבטיחים והמעביד, על פי עדות התובע שלא נסתרה, היה משלם לו "ביד", מדי יום, 100 ₪ עבור יום העבודה, ללא הנפקת תלוש משכורת.
התובע יליד 11.4.77 והתאונה אירעה ביום 2.9.93. הוא עתיד היה להתגייס לצבא ביולי 95 ולשרת עד ליולי 98. בהיעדר ראיה לסתור, ובשים לב לכך שהתובע עבד לאחר התאונה, גם אם לפרקי זמן קצרים, אניח להלן כי עד לסיום שירותו הצבאי, שיעור נכויותיו הרפואיות הצביעו על שיעור מגבלותיו התפקודיות ורמת השתכרותו וכי השתכרותו במהלך שירותו הצבאי לא היתה משתנה.
נקודת המוצא לעניין אובדן כושר השתכרות של התובע סמוך לתאונה היא חוות דעתו של הנוירולוג, לפיה מיום 2.9.93 ועד ליום 2.11.93 נקבעה לתובע נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 40% ומיום 3.11.93 ועד ליום 3.2.94 נכות זמנית בשיעור של 20%.
לכך יש להוסיף את הנתון כי הפסיכיאטר קבע בחוות הדעת הראשונה כי התובע סבל מיום 2.9.93 ועד ליום 2.9.96 מנכות זמנית פסיכיאטרית בשיעור 20% ולאחר מכן מנכות צמיתה בשיעור של 5% מחומר הראיות עולה כי הסימנים המוקדמים למחלה החלו להופיע בסוף שנת 96 לערך. סבורני כי תהא זו הנחה סבירה שעם הופעתם נשלל כושרו של התובע להשתכר לחלוטין. על כן, שיעור נכותו הנפשית הצמיתה, על פי חוות הדעת הראשונה, התקיימה, לדעתי, וכך אני קובע, עד ליום 1.12.96, כלומר במשך שלושה חודשים נוספים, בין 3.9.96 לבין 1.12.96 בלבד. לדעתי, הנכות הרפואית הזמנית והצמיתה בתחום הפסיכיאטרי בתקופות האמורות משקפת, בהיעדר ראיה לסתור, את שיעור נכותו התפקודית של התובע.
כמו כן, בהתאם לחוות דעתו של האורטופד, לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. בהיעדר ראיה לסתור, שיעור נכות זה ייחשב כשיעור נכותו התפקודית של התובע בתחום זה.
בהיעדר ראיה אחרת, אינני מייחס כל משמעות תפקודית לנכותו האסתטית של התובע.
הפועל היוצא מנתונים אלו הוא כי יש שוני בשיעור הנכויות של התובע, בתקופות השונות, עד למועד מתן פסק הדין, כמפורט להלן:
1) בתקופה שבין יום התאונה 2.9.93 ועד ליום 2.11.93, תקופה של חודשיים, נקבעה לתובע נכות נוירולוגית זמנית בשיעור 40%, נכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור 20% ונכות אורטופדית בשיעור 5%. סך הכל נכות משוקללת: 54.4%.
2) מיום 3.11.93 ועד ליום 3.2.94, תקופה של שלושה חודשים, נכותו הנוירולוגית הזמנית של התובע עמדה על 20%, נכותו הפסיכיאטרית הזמנית עמדה על 20% ונכותו האורטופדית הצמיתה עמדה על 5%, סך הכל נכות משוקללת: 39%.
3) מיום 3.9.93 ועד ליום 2.9.96, תקופה של שלוש שנים, סבל התובע מנכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור 20% ומנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. סך הכל נכות משוקללת: 24%.
4) מיום 3.9.96 ועד ליום 1.12.96, תקופה של שלושה חודשים, הוא המועד המוערך להתגלות הסימנים המוקדמים לפרוץ המחלה, סבל התובע מנכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 5% ומנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. סך הכל נכות משוקללת: 9.75%.
5) מיום 1.12.96 ועד למועד מתן פסק הדין 12.12.05 סבל התובע מנכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור 38.25% (נפשית ואורטופדית), שהתבטאה באובדן כושר השתכרות מוחלט דהיינו נכות תפקודית בשיעור של 100%.
על יסוד נתונים אלו אערוך את חישוב אובדן כושר העבודה והפסדי ההשתכרות של התובע לעבר ולעתיד.
לעבר יחושבו הפסדי ההשתכרות בפועל ואילו לעתיד יחושב אובדן כושר ההשתכרות.
11. הפסד השתכרות ואובדן כושר השתכרות לעבר:
אקדים ואומר כי הסכומים שייקבעו בפרק זה משוערכים ליום 12.12.05 על פי תוכנת המשערכת.
לעניין זה אחשב את הפיצוי על פי שלוש תקופות:
1) עד לשירות הצבאי ייפסק הפיצוי על יסוד הפסדי השתכרותו של התובע בעבודתו.
2) מיום הגיוס המשוער, הוא יולי 1995 עד ליום השחרור המשוער הוא יולי 1998, ייפסק הפיצוי על יסוד ההפרש בין אובדן החזר ההוצאות הכרוך בשירות הצבאי לבין השכר שהיה התובע משתכר במומו לו לא שירת בצבא.
3) מיום השיחרור המשוער מהצבא ועד ליום מתן פסק הדין ייערך חישוב הפסד ההשתכרות, כמוסבר לעיל, על יסוד השכר החודשי הממוצע במשק, העומד ביום מתן פסק הדין על סך של 7,326 ₪.
1) עלינו לחשב, אפוא, את ההשתכרות בפועל במהלך הקיץ, עד גיל 18. כלומר, חודשיים נוספים של יולי - ספטמבר 94 לפי 100 שקל ליום, 25 ימים בחודש: 2,500x 2 = 5,000 x 24% נכות משוקללת, באותה תקופה; 13,000x 24% = 3120 ₪ .
2) באשר לשלוש השנים שאמור היה התובע לשרת בצבא, יולי 1995 - יולי 1998, הפסיקה הכירה בכך שבתקופה האמורה היה הצבא מכסה את מחסורו של התובע - דיור וביגוד - וכי בגין חסר זה עקב התאונה זכאי התובע לפיצוי, אף שבמהלך התקופה לא צפוי היה להשתכר עקב השירות הצבאי, ראה בהקשר זה קציר, שם ע' 589-590. הפסיקה העריכה את שוויים של הוצאותיו הקיומיות של משרת בצה"ל, המסופקים על ידי הצבא בשיעור של 70% מהשכר הממוצע במשק. בענייננו, השכר הממוצע במשק לאוקטובר 1996, היא תקופת מחצית שירותו הצבאי של התובע, לו היה מתגייס, עמד על 4,888 ₪ לחודש ו- 30% מהם הם 1,466 ₪ לחודש.
פסק הדין בע"א 5049/91 קופת-חולים נ' רחמן, פ"ד מט(2) 369, אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו, אינו דומה לנסיבות שבפני
נו וכן הנחתו של ב"כ התובע בסיכומיו כי בתקופה זו לתובע לא היה כושר עבודה בכלל, אינה מדוייקת.
לטעמי, פסק הדין הרלוונטי לתקופת הפסד השתכרותו של התובע בתקופת שירותו הצבאי ועד לפרוץ המחלה הוא ע"א 5826/90 בן סטילוגלו ואח' נ' שמש ואח', תק-על 94(2), 2674. לפי
פסק דין
זה ועל רקע הנתונים שבפני
, סבורני כי הדרך הראויה היא לפסוק לתובע פיצוי חלקי בגובה ההפרש בין מלוא הוצאות המחיה שלו בתקופה האמורה (1,466 ₪) לבין משכורתו הצפויה באותה תקופה ולהשית על הנתבעת לשאת רק בהפרש שבין הוצאות המחיה הצפויות (1,466 ₪) לבין המשכורת הממוצעת, הצפויה אותה עת.
מיום הגיוס, הוא יולי 95 ועד ליום 2.9.96 סבל התובע מנכות פסיכיאטרית זמנית בשיעור 20% ומנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. סך הכל נכות משוקללת: 24%. על כן צפוי היה להשתכר בתקופה זו 76% ממשכורתו החודשית, שעמדה על 625 ₪ (משכורת שנתית שלא במומו = 7,500 ולחלק ל 12 = 625 ₪) כלומר השתכרות במומו בסך 475 ₪ לחודש. סכום זה יש להפחית מהוצאות המחיה החודשיות שלו (1,466 ₪) וכך נגיע לחיסרון כיס בסכום של 990 ₪ לחודש וסך הכל 990 x 14 חודשים =34,088 ₪ משוערך להיום.
3) מיום 3.9.96 ועד ליום 1.12.96 הוא המועד המוערך להתגלות הסימנים המוקדמים לפרוץ המחלה, סבל התובע מנכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 5% ומנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 5%. סך הכל נכות משוקללת: 9.75%. על כן צפוי היה להשתכר בתקופה זו 91.25% ממשכורתו החודשית, שעמדה, כאמור, על 625 ₪. כלומר השתכרות במומו, בסך 572 ₪ לחודש. סכום זה יש להפחית מהוצאות המחיה החודשיות שלו (1,466 ₪) וכך נגיע לחיסרון כיס בסכום של 894 ₪ לחודש וסך הכל 894 ₪ x 3 חודשים = 5,176 ₪
סה"כ לשלוש התקופות עד כה 44,024 ₪.
4) מהתגלות הסימנים המוקדמים ביום 1.12.96 ועד לסיום השירות הצבאי, יוני 98, מלוא חיסכון הוצאותיו בסך 1466 x 19 חודש = 52,420 ₪.
5) מתום השירות הצבאי, יולי 98 ועד מועד פסק הדין, דצמבר 2005, שבע שנים ו-7 חודשים (סה"כ 90 חודשים) 100% מהשכר הממוצע במשק. השכר הממוצע במשק במחצית התקופה עמד על 7,072 ₪ (שנת 2002), ובניכוי מס הכנסה, סך של 5,925 ₪ : 5,925 x 90 חודשים = 533,250 ₪ .
6) מהסכום הנ"ל יש להפחית את הכנסתו של התובע מהשתכרותו בעבודתו ביחידה השיקומית של המרכז לבריאות הנפש, החל ממאי 2001. כפי שמלמדים תלושי השכר שהוצגו כחלק מ-ת/4 וכחלק מנספח 8 לתיק המוצגים, משכורתו החודשית הממוצעת עמדה על סך של 210 ₪. ובהתאם, יש להפחית מסכום הפיצוי בגין תקופה זו את הסכום של 15,660 ₪, השווה לסכום השתכרותו של התובע ב 56 החודשים שחלפו מתחילת העבודה ועד למתן פסק הדין, משוערך להיום.
סה"כ הפיצוי לתקופה זו עומד אפוא, על 517,590 ₪.
לסיכום סה"כ הפסדי שכר לעבר:44,024 ₪ + 52,420 ₪ + 517,590 ₪ = 614,034 ₪ .
אעיר כי לא התעלמתי מכך שהתובע עבד אחרי התאונה, חודש אצל חילואני וחודש אצל "אלון" במכירת תפוזים, עד שהאחרון פיטר אותו, ראה ע' 25 ש' 27-32. עוד מסר בעדותו, בבית המשפט בשנת 2003 כי עבד אצל אלון "לפני חמש שנים", ראה ע' 25 ש' 6-7. אמיתותו של המועד מתחוורת מהעובדה כי באותו מועד נבדק לשם עריכת חוות הדעת נוירולוגית בעניינו ואף שם מסר לד"ר ארגוב כי הוא "יוצא רק פעם בשבוע לעבודה – מכירת תפוזים", ראה האמור בשתי השורות הראשונות לע' 2 בחוות הדעת. אין באלה כדי ללמד דבר על כושר השתכרותו.
12. הפסד כושר השתכרות בעתיד
אובדן כושר ההשתכרות ממועד מתן פסק הדין ועד לסוף תוחלת גיל העבודה: אובדן כושר השתכרות מלא - בשיעור 100% מהשכר הממוצע במשק.
במועד פסק הדין התובע הוא בן 28 שנה ו-8 חודשים. נותרו לו, אפוא, 33 שנה ועוד 4 חודשים עד לפרישה המוערכת מעבודה בגיל 62 (כפי שקבעתי לעיל) שהם 400 חודשים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר הממוצע במשק בחודש אוגוסט 2005 עמד על 7,326 ₪ ובניכוי מס הכנסה, שיעור השכר שישמש כבסיס לפיצוי יעמוד על סך 6,584 ₪. עם זאת, כאמור, התובע משתכר סך של 210 ₪ , המשקף לכאורה, את כושר השתכרותו וסכום זה יופחת מהשכר הממוצע במשק, כך שבסיס השכר לצורך הפיצוי יעמוד על 6,374 ₪. סך הפיצוי בראש נזק זה מגיע, אפוא, ל 1,608,160₪.
13. עזרת צד ג' והפסד השתכרותה של האם
ב"כ התובע טען בסיכומיו הצורך בעזרת צד ג' בעבר הייתה הסיבה לצמצום היקף עבודתה של האם ומשצרכי התובע גם בעתיד לא יאפשרו לה לשוב למלוא היקף עבודתה עובר לתאונה גם בעתיד, הפסד שכרה של האם הוא נזק בר פיצוי לעבר ולעתיד במסגרת ראש הנזק של "עזרת צד ג'".
לפני שאדון בטענה זו אקדים ואציין כי בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט זה ביום 12.7.00 לא העלה ב"כ התובעים שום טענה בעניין הפסקת עבודתה של אימו של התובע, גם לא תבע בשמה פיצוי עבור וכתוצאה מהפסקת עבודתה עקב התאונה, כנטען, לראשונה, בפרק בסיכומיו הנושא כותרת "עזרת צד ג'". לעומתו, ב"כ הנתבעת ביקש לשכנעני כי האמא לא הפסיקה את עבודתה בגלל התאונה ומכוח כך, ביקש לדחות את הטענה כולה.
בהיעדר התנגדות מצד ב"כ הנתבעת לטענת ב"כ התובע אשר עלתה, כאמור, לראשונה בסיכומיו, לא ראיתי לנכון להתעלם ממנה. עם זאת סבורני כי יש לדחותה לגופה. אף אני השתכנעתי כי לא הוכח במידה מספקת כי הטיפול בתובע, עקב התאונה, הוא הגורם שהסב לאמא הפסד השתכרות.
למעשה, אין מחלוקת כי האם צמצמה את היקף משרתה כעובדת ניקיון וחדלה לעבוד בשעות הבוקר, לאחר התאונה. הטעמים לכך והזיקה בינם לבין צרכי התובע היא העומדת ביסוד המחלוקת בין הצדדים.
ב"כ התובע טען בסיכומיו כי במספר החודשים העוקבים לאחר שחרור התובע מבית החולים אלישע, הוא נזקק לעזרת צד ג' אינטנסיבית ולשם כך חדלה האם לעבוד בבקרים. בהמשך, "לנוכח התנהגותו המוזרה לא ניתן היה להשאירו לבד כשהמצב רק הלך והחמיר ולכן לא חזרה לעבוד בבקרים". משאושפז התובע ביקרה אותו האם במרכז הרפואי לבריאות הנפש מדי יום ביומו ומטעם זה לא יכלה בתקופה האמורה, משך שנתיים וחצי, לעבוד בבקרים. אולם גם לאחר ששוחרר מאישפוזו הכפוי, לא יכלה האם לשוב לעבודתה בבקרים, כפי שעולה מעדותה, שכן עבודות הניקיון התחילו בשעה 6:00 בבוקר ואילו היה עליה להעיר את התובע לעבודתו בשעה 8:30 בשיקום, מדי בוקר, עבודה שמיטיבה עם מצבו הנפשי של התובע. בשל "מלחמות ההתשה" האלו, טוען ב"כ התובע בסיכומיו, אותן תאלץ האם לערוך עם התובע גם בעתיד, נוכח הראיות המצביעות על כך שהוא בעל כוחות אגו מוחלשים, לא תוכל גם בעתיד לשוב לעבודתה בבקרים.
אומר מיד כי התרשמתי שב"כ התובע נוטה להגזמה בתיאוריו וטענותיו מהנימוקים הבאים:
1) בראש וראשונה, תיאורי המועדים על יסודם הוא טוען את טענותיו אינם מדוייקים. כאמור לעיל, שהה התובע באישפוז כפוי החל מסוף אוגוסט 98 ועד ינואר-פברואר 2000 - שנה וחצי ולא שנתיים וחצי, כטענת בא-כוחו וכטענת התובע עצמו בעדותו. את השיקום החל רק בחודש מאי 2001.
2) וזה העיקר - לא שוכנעתי כי הזיקה בין הפסקת העבודה בבוקר לבין הביקורים במרכז הרפואי לבריאות הנפש ובמוסדות האחרים בהם אושפז, אמנם שימשו כטעם להפסקת העבודה. כפי שטוען ב"כ הנתבעת בצדק בסיכומיו, משהעידה האם כי עבדה כל בוקר במשך 3 שעות בלבד, החל מ 6:00, ראה עדותה בע' 36 ש' 31 ובע' 40 ש' 7. אינני סבור כי הטענה לפיה עבודתה בבקרים לא אפשרה לה לבקר את התובע היא טענה סבירה.
גם בטענה כי ה"מלחמות" שהיה עליה לנהל בבקרים עם התובע בכדי להוציאו ממיטתו ולשכנעו ללכת לשיקום לא איפשרו לה לעבוד בבקרים, לא מצאתי ממש. אין לה חיזוק בראיות אחרות. להיפך, בשאלון הפניה ליחידת שיקום, מיום 11.3.01, אשר צורף כנספח 2 לתיק המוצגים, נרשם כי התובע אינו מתקשה לקום בבוקר וכי ציפיותיו ממקום העבודה הן: "לא להשתעמם בבית". בעדותו העיד כי הוא מתעורר בשעה 6:00 בבוקר, ראה ע' 23, ש' 9. הרישומים בגיליון החולה שצורף לתיק המוצגים של התובע, מלמדים כי התובע הביע עניין להתקבל ליחידת השיקום כחצי שנה לפני שנכנס אליה במאי 2001, ומאז הביע את שביעות רצונו מהפעילות שם, ראה התרשומות של ד"ר פוסטיליניק מימים 26.11.00, 30.1.01, 27.2.01, 10.4.01. ב 9.5.01 נרשם כי התובע החל לעבוד בשיקום והוא "מאוד מרוצה. מסתדר טוב עם אנשים שעובדים שם" וב- 8.8.01 "משתף פעולה באופן מלא, הן בטיפול והן בשיקום. מרוצה מאוד מהמסגרת השיקומית" וב 11.1.01 "ממשיך לתפקד במסגרת שיקום במוסדנו, מרוצה מתמיד" ולבסוף, ביום 2.1.02: "ממשיך לעבוד בשיקום במוסדנו, מרוצה מאוד."
כל אלה פועלים כנגד הגירסה שהתובע לא חפץ ללכת ליחידה השיקומית בבקרים. מיותר לציין כי ראיות אלה, שאינן מלמדות על היעדרויות, עומדות לכאורה בסתירה אף לעדות האם לפיה התובע אינו מתמיד בשיקום "יום הולך יומיים לא הולך", ע' 31 ש' 22.
אדגיש כי לא התעלמתי מתשובתו של הפסיכיאטר לשאלת ההבהרה שהפנה לו ב"כ התובע שם השיב כי יש צורך בבקרה של אדם קרוב שיוודא כי התובע "לוקח את הטיפול ומגיע לביקורות באופן סדיר", אך לטעמי, הליכה לשיקום, בנסיבות העניין, היא שונה שהרי, כפי שהראיות מצביעות, התובע עצמו מעוניין בשיקום והביע לא אחת את שביעות רצונו מהעיסוק שם.
לסיכום, לא השתכנעתי כי העזרה שהאם הושיטה לתובע היא שהיתה הטעם להפסקת עבודתה.
14. עזרת צד ג' - לעבר ולעתיד
הפסיכיאטר ציין בתשובות לשאלות ההבהרה שהפנה לו ב"כ התובע וכן בעדותו, ראה ע' 84 ש' 11 - ע' 85, ש' 5 כי ככלל, למצבו הנפשי של התובע לא אמורה להיות השלכה על תפקודו בחיי היום-יום. הוא יכול להתלבש לבד, לאכול בכוחות עצמו, לרחוץ עצמו ולנוע בביתו ללא סיוע או השגחה, אם כי הפסיכיאטר עמד על כך שקיים צורך בפיקוח מצד אדם קרוב, שיוודא כי התובע נוטל את התרופות שנרשמו לו ומגיע לטיפולים וביקורות באופן סדיר. כן ציין הפסיכיאטר בשאלות ההבהרה כי התובע זקוק לאדם שילווה אותו בקבלת החלטות משמעותיות בחייו "כגון בענייני כספים" ולא "בענייני כספים בלבד", כטענת ב"כ התובעים בסיכומיו וכי לאחר פטירת הוריו או עם הזדקנותם, "סביר בהחלט" כי יתעורר צורך במינוי אפוטרופוס "שידאג לענייניו של התובע".
בסעיף 15 לתצהיר התובע, ציין כי בחודשים הסמוכים לתאונה נעזר רבות בהוריו שסעדו אותו. בשאלון שהופנה לתובע על ידי ב"כ הנתבעת ואשר מפאת היות התובע קטין במועד התשובות עליו, התשובות נמסרו על ידי אמו, התבקש התובע לציין אלו דברים הקשורים בחיי היום יום אינו מסוגל לעשות עקב התאונה. התשובה היתה: "כתוצאה מהתאונה בני לא עובד, לא יוצא מהבית, שרוי בדיכאון רוב הזמן, מגמגם וסובל עקב פצעיו מרגשי נחיתות ונמנע מלהיחשף לאנשים", ראה תשובה לשאלה 30.
בעדותו מסר התובע כי הוא שרוי בדיכאון עקב התאונה, אינו יכול לחשוב ולהתרכז, חושב על התאונה ולעתים חולם עליה גם בלילה, ובלשונו, "הכוח הנפשי הלך לי". כן העיד כי אימו טיפלה בו מאז התאונה, "רוחצת אותי ומלבישה אותי... מטפלת בי", ע' 20 ש' 20 - 25. היא אף נותנת לו את התרופות, ע' 20 ש' 13.
עדות האח היתה מגמתית ואינני נותן בה אמון. כך, האח ציין כי התובע "לא יוצא לשום מקום... צריך מלווה כל הזמן", ע' 29 ש' 2- 4. בעוד התובע עצמו העיד כי "בתוך טירה אני יודע להסתדר, אך מחוץ לטירה אני לא יודע להסתדר, ואם אני צריך מחוץ לטירה אני נוסע עם אבי", ע' 19 ש' 31 - 32.
גם עדות האם הותירה בי רושם של עדות הנוטה להגזמה בכוונה לעזור לתובע. כך, למשל, טענה כי אחר התאונה התובע "לא יצא לבלות כלל", ע' 30, ש' 23, ע' 34, ש' 28 - 30, בעוד האח העיד כי לפני שהתחתן הוציא את התובע "לבלות בקריות, כל מיני מועדונים, פאבים" וכי "גם כיום אני ואשתי מוציאים אותו לפעמים". האח, על פי עדותו, התחתן בשנת 2000, כשבע שנים לאחר התאונה, ע' 30 ש' 1-6.
האם העידה, מחד גיסא, כי היא צריכה להביא לתובע אוכל כדי שיאכל ומאידך גיסא, משנשאלה אם אינה מביאה לו אוכל היכן הוא אוכל והשיבה "הוא עושה לו פרוסה ואוכל... אם אני לא עושה אוכל, אז הוא אומר לאביו שהוא הולך לקנות לו אוכל בחוץ", ע' 31, ש' 8 - 16.
כן העידה כי היא צריכה לתת לו תרופות, "אחרת ישכח", וכי "עד היום הזה אני עוזרת לו בלבוש. אפילו גרביים אני שמה לו וגם מכנסיים" ומשנשאלה מדוע השיבה "אין לו כוח".
שוכנעתי כי התובע מטופל על ידי אימו, הסועדת אותו, אך לא שוכנעתי כי הסיוע שהיא מגישה לו הוא אמנם בהיקף שהוצהר עליו בעדויות. ייתכן כי היה ממש בתיאור הדברים שעלה בעדויות, בחודשים הסמוכים לתאונה. מעל הכל, לא נותר בי ספק כי בעקבות התאונה נדרש טיפול מיוחד בתובע, מעבר לטיפול, שניתן כרגיל על-ידי ההורים. מקורו של צורך זה בעובדה כי מצבו הנפשי של התובע מסב לו, מטבע הדברים, סבל המשפיע על תפקודו. עניין לנו כאן בהוצאת משאבים, הנגרמת בעקבות התאונה, ומן הראוי לפצות בגינה ואין כלום בכך שאת העזרה בעבר הושיטה אימו שכן מדובר בעזרה ממשית, החורגת מעבר לעזרת יום-יום שמושיטה אם לבנה ונובעת מצרכיו עקב התאונה.
בנסיבות אלה, על רקע עמדתו של המומחה בעדותו, אני סבור כי ראוי לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובאלי ממועד התאונה ועד למועד מתן פסק הדין תקופה של כ-12 שנה, סכום של 70,000 ₪ להיום. סכום זה כולל גם הוצאות המחייה שלך התובע בבית הוריו, שהוצאו על ידם, במשך פרק הזמן האמור.
אשר לפיצוי בגין סיוע צד ג' לעתיד, שוכנעתי כי קשייו התפקודיים של התובע בחיי היום יום, עליהם הצביע הפסיכיאטר, יטילו עליו מגבלות קשות יותר ויותר ככל שיתבגר. טענתו של ב"כ התובע בסיכומיו כי "אין ספק שמכל בחינה עניינית דורון (התובע – ר.ג') מתאים להיות מוכרז כחסוי ורק השגחת הוריו הקיימת בלאו הכי מייתרת כיום צורך זה מבחינה מעשית", מקובלת עלי רק בחלקה. יש יסוד סביר להניח כי עם התבגרות ההורים והתובע מצד אחד ושיעור נכותו הפסיכיאטרית של התובע שרק חלקו מקורו בתאונה, כמפורט לעיל, מצד שני, יזקק התובע לפיקוח וסיוע צמוד יותר בתחומי החיים השונים. בהיעדר מנגנון חודשי מוסכם להערכת עלות הסיוע לו יזקק התובע ושעה שהיקף הסיוע שיזכה לו מבני המשפחה בעתיד נותר בערפל, סבורני, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים לעניין זה בסיכומיהם כי על הפיצוי להתחשב בנתונים הבאים: הוריו של התובע כיום הוא כ 58. סבורני כי הפיצוי הראוי אינו צריך להיפסק על יסוד ההנחה כי הם יוסיפו וישאו בהוצאות מחייתו של התובע, שהוא ביום מתן פסק הדין בן למעלה מ 28 שנה, עד לתום תוחלת חייו. אף ההערכה כי יטפלו בו וישאו בהוצאות מחייתו עד תום תוחלת גיל העבודה שלהם נראית לי כהערכה הנשענת על אמת מידה שרירותית שאין בינה לבין העניין הנדון כל זיקה עניינית. בשים לב לכך ולמגבלות ההערכה בדבר היקף הסיוע לו יזכה בעתיד, כאמור לעיל ועל רקע עמדת הפסיכיאטר, סבורני שיש לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 10,000 ₪ לשנתיים הבאות, שעה שלעניין זה הסכום אינו כולל הוצאות מחייה באותה תקופה, שאינן ברות פיצוי, לדעתי, במסגרת ראש נזק זה. לאחר תום השנתיים, דעתי היא כי ניתן להיעזר לשם פסיקת הפיצוי באנאלוגיה לשכר האפוטרופוס הממונה, כקבוע בתקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (כללים בדבר קביעת שכר לאפוטרופסים), תשמ"ט – 1988. אפוטרופוס ממונה, על פי ס' 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב – 1962, בין השאר לאדם "שאינו יכול, דרך קבע או דרך ארעי, לדאוג לענייניו, כולם או מקצתם, ואין מי שמוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו.". שכרו החודשי המקסימלי של אפוטרופוס המתמנה כאמור מגיע כדי 900 ₪, בערכים של היום, לעניין אדם שאינו מאושפז. סבורני, אפוא, כי בשים לב לצרכי התובע בסיס החישוב האנאלוגי, הראוי לעתיד, הוא 500 ₪ מדי חודש בחודשו, גם בהתחשב בחלקה היחסי של נכותו עקב התאונה וזאת עד גיל 77, הוא גיל תוחלת חייו המשוערת של התובע, כלומר 500 ₪ x מקדם היוון ל 555 חודש (299.95) x מקדם היוון כפול של 24 חודש (0.94) = 141,000 ₪.
15. תרופות
לעניין זה הוגשה במהלך ישיבת ההוכחות קבלה אחת מיום 3.7.03, ת/7 ובה פירוט של תרופות שונות שעלותן הכוללת הגיעה כדי 216 ₪. על אף שב"כ התובע הצהיר כי הקבלה האמורה היא "הקבלה החודשית על הקניה של התרופות של התובע", הפסיכיאטר נשאל בחקירתו לגבי פעולתן של חלק מהתרופות בחקירתו, אך לא נשאל לגבי המינונים שאדם במצבו של התובע נזקק להם, ראה ע' 85. אף האם לא העידה לגבי מינון נטילתן על ידי התובע, אף שעל פי גירסת התביעה היא המפקחת כי ייטול אותן. גם במהלך חקירת האם היה זה ב"כ התובע ש"העיד" על המינון, ראה ע' 31 - 32. לעומת זאת, משנשאלה האם מי קונה את התרופות השיבה: "אני. חצי אני משלמת וחצי הוא. זה עולה בערך 80-90 לחודש. הוא נותן לי 50 ₪ ואני מוסיפה" ע' 34, ש' 9 - 10. בנסיבות אלו, מששוכנעתי כי התובע צורך תרופות לטיפול במצבו הנפשי עקב התאונה, אך לא הובאו ראיות לעניין היקף המינונים בעבר ועל פני הדברים ההוצאה אינה עולה על 90₪ לחודש, אני סבור כי לשם חישוב הפיצוי לעבר, הכולל את התקופות בהן היה מאושפז, ותקופה בה לא נטל כלל תרופות אנטי-פסיכוטיות, ראוי לפסוק סכום גלובלי של 2,500 ₪. לעתיד יחושב סך ההוצאה החודשית בהתאם לעדות האם, 85 ₪ בממוצע לחודש, עד שיגיע לגיל 77.
במועד פסק הדין התובע הוא, כאמור, בן 28 שנה ו-8 חודשים. לכן החישוב ייערך ל 48 שנה ועוד 4 חודשים כלומר 580 חודשים.
סכום הפיצויי בראש נזק זה הוא, אפוא, 2,500 ₪ לעבר וכן 25,990 ₪ לעתיד.
16. נסיעות לצרכים רפואיים:
בתצהירו, שלא נסתר, מציין התובע כי הוציא "בזמן האישפוז" סך של 7,000 ₪ לנסיעות. לעניין זה לא המציא קבלות. כן לא הובאו ראיות לנסיעות מחוץ למקום מגוריו עקב צרכים רפואיים. בנסיבות אלה, על רקע נסיבותיו של התובע, סבורני כי יש לפסוק בראש נזק זה פיצוי גלובאלי, לעבר ולעתיד ובהתחשב בגילו הצעיר של התובע בעת מתן פסק הדין, סכום של 30,000 ₪.
17. כאב וסבל
התובע היה מאושפז ברמב"ם מיום התאונה 2.9.93 ועד ליום 12.9.93 (11 ימים). ביום 21.10.93 התאשפז התובע בבית-חולים אלישע להסרת המקבע החצוני מידו הימנית ובעקבות גילוי זיהום, נותר מאושפז עד ליום 9.11.93 (18 ימים נוספים). ביום 19.8.98 אושפז ברמב"ם לצורך הסתכלות ושהה שם עד ליום 25.8.98 (7 ימים). לאחר מכן אושפז במרכז לבריאות הנפש לצורך אבחנה נוספת ושהה שם, באישפוז כפוי מיום 26.8.98 ועד ליום 6.9.98 (10 ימים). בהתאם לצו בית משפט, נבדק התובע ואושפז לצורך כך, ביום 19.10.98. אין מחלוקת בין הצדדים כי מיום זה ועד ליום 5.1.00, שהה התובע באישפוז כפוי - 444 ימים נוספים. המחלוקת בין הצדדים פרצה לעניין שארית הימים בהם נתון היה התובע "לטיפול מרפאתי כפוי", כלומר משך מאות ימים נוספים - אם אלה ימי אישפוז לצורך חישוב הפיצוי בראש הנזק של סבל וכאב. אין לי צורך לפסוק במחלוקת זו נוכח העובדה כי על רקע שיעור נכותו המשוקללת של התובע העומדת על שיעור של 44.425% נכות צמיתה, בעקבות התאונה (5% אורטופדית צמיתה + 10% אסתטית + 35% נפשית צמיתה) = 195,487 ₪ (נכון ליום 5.12.05) ובשים לב לימי האישפוז שאין מחלוקת לגביהם, ממילא זכאי התובע לסכום הפיצוי המקסימלי במסגרת ראש נזק זה, סך של 236,215 ₪, כולל ריבית.
18. ניכויים
מיצוי זכויות במל"ל
ביום 19.1.94, כארבעה וחצי חודשים לאחר התאונה, הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי, להלן: "המוסד", להכרה בו כנפגע תאונת עבודה ועל מנת לקבל את הגימלאות המגיעות לו כנפגע שכזה.
אין מחלוקת כי העסקתו של התובע לא דווחה למוסד. כן אין מחלוקת כי בנסיבות העניין, על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995, זכויותיו של התובע כעובד שכיר, לקבל מהמוסד גמלאות בגין תאונת עבודה, שמורות לו גם מקום שמעבידו לא שילם למוסד דמי ביטוח בעבורו, בין משום שאיחר את המועד ובין משום שלא היה רשום כמעביד.
בסעיף 14 לתצהיר שהוגש לבית המשפט קמא ביום 3.7.96 ובעדותו, טען התובע כי עבד אצל מר חילואני ז"ל, להלן: "חילואני", במכירת אבטיחים וכי הלה לא דיווח עליו כעובדו ולא נכון היה לעשות כן גם לאחר התאונה. לדברי התובע, חילואני הודיע לו כבר בעת שביקר אצלו בבית החולים לאחר התאונה כי "לא יחתום לי על שום דבר" וכי אמר לו "להגיד שזה תאונת דרכים". סירובו של חילואני לחתום על טופס 250 או על טופס התביעה לתשלום דמי פגיעה צוין גם כטעם להגשת טופס התביעה ללא חותמת המעביד, בהודעה שצורפה להגשת התביעה למוסד, ראה ההודעה והטופס שצורפו כמוצג 4 לתיק המוצגים.
במוסד גבו הודעות מהתובע ומחילואני. התובע טען כי עבד אצל המעביד והלה היה משלם לו מדי יום משכורת ואילו המעביד טען כי כלל לא העסיק עובדים ולא שילם משכורת לאף אחד, אלא היה מוכר לאנשים אבטיחים, אלו היו משלמים לו במקום, נוטלים את האבטיחים ונוסעים למכור אותם במקומות אחרים, ללא קשר אליו.
במכתב מיום 25.5.94, הודיע המוסד לתובע כי הוחלט על דחיית תביעתו לדמי פגיעה בגין התאונה. מהנימוק כי:
"אינך מבוטח כעובד שכיר לפי סעיף 31(א)(1) (כיום ס' 75 לנוסח החדש - ר.ג') לחוק הביטוח הלאומי עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום יחסי עובד ומעביד בינך לבין חלואני ג'ק. יתרה מזו חלואני ג'ק אינו רשום במל"ל כעובד או מעביד ואינו יכול להעסיק עובדים".
התובע לא הגיש ערער על החלטת המוסד לדחות את תביעתו.
ב"כ הנתבעת הרחיב בסיכומיו בטיעונים מטיעונים שונים שביקשו לשכנעני כי נסיבות העניין מתיישבות עם הכלל שנקבע בהלכה הפסוקה לפיה מקום בו נמנע הנפגע מלפעול למימוש זכויותיו במוסד בתום לב ובסבירות על בית המשפט לנכות מסכום הפיצויים הנפסק את סכומי הגמלאות שיכול היה התובע לקבל מהמוסד אילו פעל כשורה.
לא שוכנעתי שבטענותיו כנגד נימוקי החלטת פקידת התביעות לדחות את התביעה יש כדי להניח בסיס לטענתו הנוספת לפיה מחובת התובע לממש את זכויותיו נגזרה, בנסיבות העניין, חובתו לתקוף בפני
בית הדין לעבודה את "החלטתו השרירותית של פקיד התביעות". כבר למדנו כי "אין דורשים מהנפגע שיתדיין בערכאות עם המוסד כתנאי לכך שהתנהגותו תחשב סבירה", כדברי כב' השופט אור ב-ע"א 727/87 שור ואח' נ' בן הרוש, פ"ד מד(3) 142, 148 ולא מצאתי סייג בכלל זה, המוציא מתחולתו מקרים בהם החלטת המוסד היא שרירותית או שהיא מבוססת על טעות בחוק או נשענת על ראיה בלתי מהימנה לשיטת הנפגע. דומה שב"כ הנתבעת המלומד ער לכך ומטעם זה מבקש ממני לבחון מחדש את ההלכה האמורה. עם כל הכבוד, זו ההלכה ועד שתשתנה, אם תשתנה, על ידי בית המשפט העליון, מצווה אני לפעול על פיה. אעיר רק כי גם אם ארצה לבחון את ההלכה ואגיע למסקנה כי יש לחייב את המוסד להכיר בתביעה לא אוכל לעשות זאת ללא צירוף המוסד כצד להליך זה.
ב"כ הנתבעת הוסיף וטען כי התובע לא פעל בתום לב ובסבירות למימוש זכויותיו ובשל כך יש לערוך ניכוי רעיוני של הגימלאות שהיו משולמות לו מהמוסד מסכום הפיצויים שייפסקו לטובתו. טענה זו נשענה על ההודעה שנגבתה מהתובע במוסד לעומת עדותו ועדויותיהם של מר כהן והעדות של אמו בבית המשפט. לטענת ב"כ הנתבעת התובע לא גילה למוסד את כל האמת, הסתיר מידע רלוונטי ולא ציין שמותיהם של עדים רלוונטיים, דוגמת אמו ומר כהן, שעל פי עדות התובע ועדותם שלהם במשפט, ראו את חילואני משלם לו. מאלה מסיק ב"כ הנתבעת כי לא ניתן לטעון שבהתנהגותו האמורה נהג התובע כנפגע סביר ותם לב, היודע כי בפני
המוסד תעלה גירסה סותרת לשלו ומעוניין שחרף קיומה, יקבל המוסד את תביעתו.
בעדותו העיד מר כהן כי ראה "פעם, פעמיים" את חילואני משלם לתובע את שכרו מתוך הפדיון היומי שזה מסר לידו, - ע' 14 ש' 4-7. כן העיד כי "נוכח הרבה בבית" של חילואני שהיה חברו הטוב וידע, לא הוברר מהיכן, כי התובע היה "אחד העובדים אצל" חילואני, ראה ע' 12.
התובע העיד כי "רוב הפעמים" מסר חילואני את השכר לידיו ישירות "ולפעמים היה נותן את הכסף לאמי", ע' 15, ש' 12-13. כן העיד כי כהן ראה את חילואני משלם לו כסף, ראה ע' 21 ש' 16 - 18.
אף האם העידה כי לעתים חילואני היה משלם לה את שכרו של התובע, - ע' 34,ש' 17 ואף שאל אותה אם היא מוכנה כי התובע יעבוד אצלו, ע' 34 ש' 12-13.
אינני מקבל את טענות ב"כ הנתבעת. אודה כי הטרידה אותי לא העובדה כי התובע לא גילה בהודעתו למוסד את העובדה שמר כהן ואמו ראו את המעביד משלם לתובע כסף, דבר שיש בו, לכאורה, משום "העלמת" ראיה מהמוסד. לאחר ששקלתי את טענות ב"כ הנתבעת ועיינתי בחומר הראיות הגעתי למסקנה שדין הטענה להידחות בעיקר משני נימוקים: האחד הוא שלא שוכנעתי כי התובע ידע, עת מסר את הודעתו במוסד, את העובדה הזו והשני, והוא בעיני העיקר - הנימוק עליו ביסס המוסד את דחית התביעה היה העובדה כי:
"אינך מבוטח כעובד שכיר לפי סעיף 31(א)(1) (כיום ס' 75 לנוסח החדש - ר.ג') לחוק הביטוח הלאומי עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום יחסי עובד ומעביד בינך לבין חלואני ג'ק. יתרה מזו חלואני ג'ק אינו רשום במל"ל כעובד או מעביד ואינו יכול להעסיק עובדים".
בנסיבות אלה ולאור הקביעה החד משמעית של המוסד לא נראה לי כי יש במחדל זה של התובע, אם בכלל היה, כדי להצביע על חוסר תום לב.
מעבר לדרוש אוסיף גם כי, ההסבר לעניין אי המסירה למוסד אודות קיומו של כהן הוא מסופק והניסיון לתלות זאת במצבו הנפשי של התובע, רחוק מלשכנע. אם אמנם בעדותו בבית המשפט זכר התובע כי כהן נכח, לכל הפחות בחלק מהפעמים בהם מסר חילואני את שכרו לידיו, פשיטא שזכר זאת ארבעה חודשים לאחר התאונה. באותו מועד, לא נכון היה לתארו, כפי שתואר בסיכומי ב"כ התובע, כ"חולה נפש", "שלא חשב לגלות את אוזניו של הוריו בעניין זה, ולא עשה קישור של 1+1, כפי שהיה עורך אולי אדם בריא". באותה עת טרם פרצה המחלה. באותה עת אף לא נראו סימנים מקדימים לה ומעל הכל - מה שהתובע זוכר לאחר רמיסיה שלה, חזקה כי זכר עוד לפני התפרצותה ובמועד קרוב יותר לתאונה.
עיינתי אף בטענותיו של ב"כ הנתבעת, הנסמכות על ס' 387 לחוק וכן בטענתו בדבר התיישנות זכויות התובע במוסד ולא מצאתי בהן ממש.
המסקנה היא שאני דוחה את בקשת ב"כ הנתבעת לנכות מהפיצויים את קצבאות הנכות מעבודה, לעבר ולעתיד, המסתכמות בסכום של 967,715 ₪, במועד הגשת חוות דעתו של האקטואר שי ספיר לבית המשפט.
לעומת זאת סבורני כי יש לנכות מהסכום המגיע לתובע את קיצבאות הנכות הכללית שקיבל מהמוסד סך 527,666 ₪, כפי שנקבע בחוות הדעת של האקטואר שי ספיר נ/2, כשסכום זה משוערך ליום מתן פסק הדין ועומד על סך של 605,510 ₪.
19. ניכוי תשלומים תכופים
4,500 ₪, משוערכים מיום 20.2.1994 ליום מתן פסק הדין - 12,652 ₪.
20. לסיכום, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד את הסכומים הבאים:
ראש נזק סכום הפיצוי
1) הפסד השתכרות בעבר 614,034 ₪
2) הפסד השתכרות בעתיד 1,608,160 ₪
3) עזרת צד ג' בעבר 70,000 ₪
4) עזרת צד ג' בעתיד 151,000 ₪
5) תרופות לעבר ולעתיד 28,500 ₪
6) הוצאות נסיעות לעבר ולעתיד 30,000 ₪
7) כאב וסבל 236,215 ₪
סך הכל: 2,737,909 ₪
מסכום זה יש לנכות את קצבת הנכות הכללית על סך 605,510 ₪ ועוד 12,652 ₪ תשלום תכוף וסך הכל סכום של 618,162 ₪.
אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, באמצעות בא כוחם, את הסכום של 2,119,747 ₪ להיום.
בנוסף אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעים הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום התביעה בצירוף מע"מ כחוק על סכום שכר הטירחה.
ניתן היום י"ב בכסלו, תשס"ו (13 בדצמבר 2005) בהעדר ב"כ הצדדים. המזכירות תמציא להם העתק פסק הדין בדואר רשום, כמקובל.
ר. ג'רג'ורה
, שופט
קלדנית: מאירה נ.
א בית משפט מחוזי 979/00 לביא דורון,שרה לביא,יוסף לביא נ' עזבון גלזר מאיר ז"ל,איתן חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/12/2005)