פסקי דין על דויד חננאל | פסקי דין על מדינת ישראל – משטרת ישראל | פסקי דין על מרדכי כרסנטי | פסקי דין על גולן כרסנטי |

40999-07/15 א     03/03/2019




א 40999-07/15 דויד חננאל נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, מרדכי כרסנטי, גולן כרסנטי








בית משפט השלום בטבריה



ת"א 40999-07-15 חן ואח' נ' ישראל ואח'


תיק חיצוני:


בפני

כבוד השופטת
ברכה לכמן


תובע

דויד חננאל
באמצעות ב"כ עו"ד נאיף מחאג'נה


נגד


נתבעת
מדינת ישראל – משטרת ישראל

באמצעות ב"כ עו"ד רדואן מפרקליטות מחוז צפון




נגד

צדדי ג'

1. מרדכי כרסנטי


2. גולן כרסנטי


באמצעות ב"כ עו"ד איילת כהן




פסק דין


1.
זוהי תביעה כספית על סך 244,500 ₪ בקשר למשאית מסוג סקניה, שנת ייצור 2001, מספר רישוי 4651015 (להלן: "המשאית").
טענות התובע בכתב התביעה
:
2.
בתחילת שנת 2006, רכש התובע את המשאית מחברת ביטוח, כאשר הקבינה של המשאית נשרפה והמשאית הורדה מהכביש על ידי משרד התחבורה. התובע טען שתיקן את המשאית, הביאה למצב של נסיעה באופן תקין, במטרה למכור אותה לסוכן במדינת ירדן, שהתובע מכר לו רכבים מישראל בעבר.
3.
ביציאה לירדן, במעבר הגבול בגשר שיח חוסין, זימנו אנשי המכס את המשטרה, בטענה כי קיים חשד שהקבינה של המשאית גנובה, מאחר ועל פי מספר הרישוי של המשאית היא רשומה במשרד הרישוי כשרופה והוכרזה כאובדן גמור. ניסיונות התובע לשכנע את המשטרה שהמשאית כשרה ונרכשה כדין, לא צלחו, המשטרה תפסה את המשאית והיא נגררה למגרש תחנת משטרת בית שאן, להמשך חקירה.
4.
התובע נחקר במשטרה ומסר גרסה. גם לאחר חלוף חצי שנה, המשטרה לא שחררה את המשאית והתובע פנה בבקשה לבית המשפט לשחרור המשאית ב"ש 5466/06 – בקשה שנדחתה. ערעור על ההחלטה בבית המשפט המחוזי בנצרת, הביא להחלטה, שאם לא יוגש כתב אישום תוך זמן סביר תוחזר המשאית לתובע.
5.
לאחר שחלף המועד שקבע בית המשפט המחוזי, ללא שהוגש כתב אישום, פנה התובע לבית משפט השלום בעפולה לשחרור המשאית ה"פ 4557/07, ובסמוך, מיהרה המשטרה והגישה כתב אישום נגד התובע ת"פ 2725/16 בבית משפט השלום בנצרת. אז הגיש התובע בקשה, לאפשר לו לקחת את המשאית ולשמור אותה במחסן בקיבוץ, במקום מגוריו, בתקווה להציל את המשאית. בית המשפט נעתר לבקשה, בתנאי שיופקד ערבון כספי והמצאת מפתח של המחסן בו תאוחסן המשאית.
6.
לאחר שהופקד העירבון הכספי, נסע התובע לתחנת משטרת בית שאן, שם נמסר לו, שהחקירה הועברה לתחנת משטרת טבריה, והמשאית הועברה למגרש המשטרה בקיבוץ גניגר.
7.
בערב יום כיפור 2008, הגיע התובע למגרש בגניגר, ראה את המשאית שהיא במצב טוב ותקין, התניע אותה, והחליט להוציא אותה מהמגרש אחרי יום כיפור.
8.
התובע יצר קשר עם הסוכן בירדן, שקיבל ממנו מקדמה בסך 120,000 ש"ח על חשבון התמורה בסכום כולל של 260,000 ₪, לפני פתיחת ההליכים המשפטיים, ותיאם עמו מועד להעברת המשאית לירדן, אחרי יום כיפור. בבוא התובע למגרש בגניגר, עם גרר להוביל את המשאית לירדן, מצא את המשאית מפורקת לחלקים, וחלקים רבים שנגנבו ממנה, כמפורט בחוות דעת שמאי המצורפת לתביעה.
9.
התובע הגיש תלונה במשטרת מגדל העמק. המשאית נבדקה על ידי יחידת זיהוי פלילי של המשטרה, נפתח תיק חקירה במשטרה, שעד היום לא ידוע לתובע תוצאות התלונה.
10.
המשטרה חזרה בה בכתב האישום, בעניין הקשור למשאית, והמשפט המשיך בעניינים אחרים, בהם ניתן גזר דין כנגד התובע ביום 13/5/14.
11.
לטענת התובע, במעשים המתוארים בכתב התביעה, התרשלה הנתבעת וגרמה לו נזקים כמפורט; נזקים למשאית בסך של 96,000 ₪ כמפורט בחוות דעת השמאי, שכר טרחת השמאי בסך של 3,500 ₪, הפסד רווח ממכירת המשאית בסך של 80,000 ₪, הוצאות בגין הליכים משפטיים בבקשות לשחרור המשאית בסך של 20,000 ₪ ונסיעות והוצאות, כולל אובדן ימי עבודה בסך של 5,000 ₪.
טענות הנתבעת בכתב ההגנה
12.
בפי הנתבעת טענה להתיישנות, לטענת הנתבעת עילת התביעה נולדה ביום 19/12/07, וכן טענה לשיהוי בהגשת התביעה, שיהוי שגרם לנזק ראייתי, מאחר ואין לנתבעת אפשרות לבדוק את המשאית ולערוך חוות דעת נגדית, ומסמכי המכרז בו זכה מגרש המכוניות - בוערו.
13.
הנתבעת טענה, כי לתובע אין בעלות וכל זיקה חוקית למשאית, ועל כן נעדרת התביעה עילה ויריבות. המשאית נתפסה ללא לוחית רישוי, ורישיון הרכב של המשאית, רשום על שם הובלות רושמיה בע"מ, בוטל בשל אובדן גמור ביום 24/7/04. עוד נטען, כי מספר השלדה שהוטבע על המשאית, זויף. עוד נמצא, לטענת הנתבעת, כי חלקים אחרים של המשאית, נמצאו עליהם מספרי שלדה אחרים, של משאיות שמספרי הרישוי שלהם 57-649-00, 69-252-00, משאיות שהורדו מהכביש בנסיבות שונות, אף אחת מהן לא בבעלות התובע.
14.
לטענת הנתבעת, המשאית שנתפסה על ידי המשטרה אינה המשאית לה טוען התובע, שכן המשאית שנתפסה היא מזויפת והורכבה מחלקים של משאיות שונות.
15.
הגם שבית המשפט קבע בבקשות להחזרת תפוס, שהתובע לא הוכיח זיקה למשאית, הסכימה הנתבעת, בסוף שנת 2007, שהמשאית תועבר לחזקתו של התובע, עד להכרעה במשפט, תוך תנאים קפדניים, של שמירה במחסן, איסור עשיית דיספוזיציה במשאית והפקדת עירבון בסך של 48,000 ₪, מסירת המשאית לתובע למשמורת נעשתה בהתאם לסעיף 33 לחסד"פ שעניינו "שמירת תפוס". אין בהסכמה זו הודאה לזכותו של התובע במשאית, אלא בהסדר שנועד לשמור על המשאית עד סיום ההליכים המשפטיים, ואסור היה לתובע למכור את המשאית לאחר שחרורה, כפי שציין התובע בכתב התביעה שהתכוון לעשות.
16.
עוד נטען בכתב ההגנה, כי כתב האישום שהוגש כנגד התובע היה רחב היקף בגין זיופים ומסמכים וחלקי רכב רבים. נוכח חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה, והעובדה כי התובע טען כי הינו חולה במחלה קשה, הגיע הנתבעת והתובע להסדר טיעון, במסגרתו תוקן כתב האישום, משיקולים ראייתים, יעילות, ובמטרה להביא לסיום ההליך, והאישום שעסק במשאית – נמחק.
17.
הנתבעת הוסיפה, כי התלונה שהגיש התובע בגין פירוק המשאית ביום 23/12/07, נסגרה ביום 27/12/07 בעילה של "עבריין לא נודע", והמשאית כלל לא נבדקה בשלב זה על ידי מז"פ, כטענת התובע.
18.
הנתבעת מכחישה בכתב ההגנה את האחריות לנזק ואת הגובה לנזק. הנתבעת הגישה הודעת צד שלישי כנגד מרדכי כרסנטי
וגולן כרסנטי
, בעלים של עסק למתן שירותי גרירה ואחסנת רכבים, במגרש בגניגר.
גרר גולן, שזכתה במכרז הנתבעת לאספקת שירותי גרירה ואחסון רכבים, ביום 4/5/2006, והמשאית הייתה מאוחסנת אצל צדדי ג', עת פורקו ממנה חלקים ונגרם לה נזק. על פי מסמכי המכרז, מוטלת האחריות על הזוכה במכרז, לשמור על שלמות הרכבים במגרש, והוא יישא באחריות לכל נזק.
טענות צדדי ג' בכתב ההגנה
19.
צדדי ג' טענו להתיישנות התביעה ולשיהוי. לטענתם, אין בידם אפשרות להתגונן, מאחר ואינם עוסקים בתחום, אינם מפעילים את העסק שהפעילו לפני שנים רבות, אין ברשותם מסמכים והיכולת לשחזר אירוע כזה או אחר, באשר במשך שנים הגיעו אין ספור רכבים שנגררו על ידם בהוראת הנתבעת.
20.
צדדי ג' מכחישים הן את האחריות והן את הנזק.
ראיות התובע
21.
התובע העיד בעצמו. במהלך חקירתו הנגדית, העיד כי יום או יומיים לאחר יום כיפור 2007, ראה שחסרים במשאית חלקים ולאחר מכן פנה למשטרת מגדל העמק (עמוד 6 שורות 9-10). בעדותו חזר על טענתו, שרק בשל כתב האישום כנגדו, הוא היה מנוע מלהגיש תביעה.
לעניין המשאית, העיד התובע את הדברים הבאים:
"אני קניתי את המשאית באובדן גמור, נשרפה המשאית, אני לקחתי את המשאית הזו העברתי אותה לג'נין והם תיקנו אותה. תיקנו את הקבינה, ארגז צבעו שהיה שרוף אחר כך שבאתי להוציא אותה שדלחתי את העובד שלי לג'נין , הוא הביא את המשאית הצבא עצרו אותו במחסום שהוא לא יכול להכניס את המשאית הוא התקשר אלי, באתי דיברתי עם החיילים במחסום אמרו לי שייתכן שהמשאית גנובה . אמרתי בוא נזמין משטרה שתבדוק התקשרנו למעלה אפרים באו מז"פ וכמה שוטרים הם בדקו את המשאית שעות בסופו של דבר אמרו שהיא כשרה ואז היא יצאה מהמחסום. היא הייתה נוסעת ואז בא גרר לקח לי אותה לגשר לירדן רציתי להוציא אותה לירדן. לפני זה תפסו אצלי מוטוגרדר (מפלסת) אמרו שהרישיונות לא תואמים ואז נפלתי בבקום הזה ואמרו שרוצים לבדוק את המשאית הזו , הזמינו משטרה, משטרת בית שאן באו ראו את הרישיונות של המשאיות אמרו שהם חושדים שהקבינה גנובה , אמרתי להם איפה תיקנתי את האוטו אמרו סבירות שהיא גנובה הקבינה. הם לקחו את המשאית למשטרת בית שאן הזמינו מז"פ מירושלים הם בדקו את הכינה לא מצאו הוכחה שהיא גנובה, המשאית עמדה שם בסופו . לגבי הטענה שהמשאית מורכבת משלוש משאיות שונות זה שקר . משאית מסוג סקניה אי אפשר להשים לה שום חלקים רק את שלה, הם צריכות להיות אותה משאית אותו דגם. הטענה שטוענת המשטרה שהייתה מורכבת היא מורכבת אין לה שחר. היא נסעת כמעט הייתה חדשה"
22.
עוד העיד התובע שרכש את המשאית ממגרש קמר והוא חושב שיש לו חשבונית (עמוד 8 שורות 1-3), כאשר עומת במהלך החקירה הנגדית עם מסמכים שהמשאית נרכשה על ידי גורם אחר מקמר, השיב: "אני לא יודע מה שאתה אומר לי, עזוב את העדות כל אחד יכול להעיד את כל מה שהוא רוצה. זו לא אותה משאית". ובהמשך שינה עדותו והעיד: "אני לא חושב שאמרתי שקניתי מחברת ביטוח, קניתי מחבר".
23.
מטעם התובע העיד השמאי מר גדי משה בקשר לחוות דעתו, המעריכה את השווי הכספי של חלקי חילוף. מר גדי משה העיד כי חוות דעתו מעריכה את הנזק של חלקים חסרים, חלקים שפורקו, ולא לגבי רכב שהולך לנוע על הכביש, והוא אף לא התייחס לכך בחוות דעתו. מר גדי משה אישר בעדותו שמדובר בהערכה של רכב המיועד לפירוק בלבד, שאפשר לעשות בו שימוש רק כחלקים ואין בחוות הדעת כדי להכשיר את הרכב לנסיעה. עוד העיד בחקירתו הנגדית, שאסור לתקן רכב שהוכרז "אובדן כללי".
ראיות הנתבעת
24.
מטעם הנתבעת העידו מספר עדים, כמפורט להלן;
25.
מר רפאל אוזן, כיום שוטר בגמלאות, ששימש בתפקיד חוקר במחלקת הונאה מחוז צפון במשטרת ישראל. על פי עדותו, בעקבות מידע מודיעיני, נתפסה המשאית, במעבר הגבול, ללא נהג, בכוונה להעביר את המשאית לירדן ביום 6/9/05. המשאית נתפסה ללא לוחית רישוי. בתוך המשאית נתפס רישיון רכב, לפיו מספר רישוי המשאית 46-510-15 ומספר שלדה
xler6x2001442667
(להלן: "מספר שלדה ברישיון") והבעלות רשומה על שם הובלות רושמיה בע"מ. עוד צוין ברישיון "מבוטל אובדן גמור מ- 24/7/04". לאחר בדיקת מז"פ, נמצא כי המשאית מורכבת למעשה משלוש משאיות שונות, כאשר נמצאו הטבעות נוספות של מספרי שלדה אחרים השייכים למשאיות אחרות, מספרי רישוי, 57-649-00, 69-252-00, משאיות שהורדו מהכביש בנסיבות שונות, כאשר אף אחת מהן לא בבעלות התובע. כנגד התובע הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות שונות של גניבה, זיוף מסמכים, כאשר לאחר הליך משפטי ממושך, בשל חלוף הזמן, טענת התובע כי הינו חולה במחלה קשה, משיקולים ראייתיים ויעילות, נמחק האישום שעסק במשאית. עדותו, שעל פי תיק החקירה, המשאית, הרישיון והשלדה, מזויפים, ומדובר במשאית המורכבת מחלקים מזויפים, לא נסתרה ולא הופרכה במהלך החקירה הנגדית.
26.
מר סלינסון חנן, נציג חברת ק.מ.ר, העוסקת ברכישת כלי רכב ניזוקים מחברות ביטוח, אישר בעדותו, שהרכב 4651015, נמכר לידי אחים כלף בע"מ ביום 3/8/04, במצבו, לאחר רכישתו מחברת הפניקס, לפירוק בלבד (נ/2).
27.
מר גולדשטיין שמואל, שמאי רכב, ערך חוות דעת לחברת הפניקס ביום 23/8/04, לפיה קבע, כי המשאית ניזוקה בשיעור 62.63% משווי הרכב, ועל פי התקנות, היא לא תשוקם, תוכרז כ"אובדן גמור" ושרידיה ישמשו לפירוק בלבד.(נ/3).
28.
מר אוחנה פרוספר, כיום שוטר בגמלאות, ששימש כטכנאי זיהוי פלילי במחלק זיהוי פלילי עמקים, שבדק את המשאית, שהייתה ללא לוחית רישוי ביום 8/9/05, לצורכי כשרות מספרי השלדה והמנוע וקביעת זהותה המקורית של המשאית. על פי חוות דעתו, נמצאו 3 הטבעות של מספרי שלדה, לא מקוריות.
אחת שייכת למכונית תוצרת סקניה מספר רישוי 69-252-00 שירדה מהכביש בשל אובדן גמור ביום 7/7/03, השנייה, שייכת למכונית תוצרת סקניה מספר רישוי 57-649-00, שירדה מהכביש בשל אובדן גמור ביום 23/4/01. (נ/4). חוות דעתו לא נסתרה ולא הופרכה בחקירה הנגדית.
29.
גברת צביה נאמני, שוטרת במשטרת ישראל, אשר אישרה בעדותה, שהמשאית נתפסה כמוצג בתיק חקירה, ואוחסנה במגרש צדדי ג', אשר זכו במכרז לאספקת שירותי גרירה ואחסנת רכבים עבור משטרת ישראל.
30.
דו"ח פעולה מיום 7/9/05, שנרשם על ידי השוטר דובי נצר ממודיעין תחנת בית שאן, הוגש וסומן נ/5. המפרט את תפיסת המשאית. ב"כ התובע וב"כ הנתבעת, הסכימו על הגשת הדו"ח ללא צורך בעדות השוטר (עמוד 30
שורות 21-21).
31.
מר רמי כלף, בעל החברה שרכשה את המשאית מחברת ק.מ.ר, אישר את תוכן עדותו במשטרה מיום 7/6/06, במסגרתה, העיד כי הוא רכש את המשאית, כשהיא שרופה, ומכר חלקים מהמשאית, כמחצית משאית, ונותר עם שלדה קדמית, מנוע, גיר, תא נהג וציר קדמי, במגרשו. עוד העיד, כי אין בידו רישיון למשאית מאחר והיא מיועדת לפירוק, אין צורך ברישיון, כן העיד שלא מכר את המשאית ואין לו הכרות עם התובע. כאשר הוצגה בפני
ו תמונה של המשאית שנתפסה, העיד כי לא מכיר את המשאית והיא לא שייכת לו ואין לו קשר אליה. בחקירתו הראשית הוסיף ואמר, ששרידי משאית מס' 69-252-00 נמכרו לחברה בשם וואהל ביטרו ביום 20/12/04. עדותו זו לא נסתרה ולא הופרכה במהלך החקירה הנגדית.
32.
מר יעקב עוזיאל, בעבר עובד משרד הרישוי, אישר בחקירתו את תוכן הודעות חשוד שמסר ביום 15/12/16, במסגרתם נחקר בחשד לעבירות זיוף מסמכי רכב במחשב משרד הרישוי. מהודעותיו, מתברר כי פעל להוצאות רישיונות גם ללא שהוצג לו יפויי כוח, שינויים ברישיונות רכבים על בסיס מסמכים מזויפים והנפקת מסמכי העברה לרכב שנמכר לחו"ל. עוזיאל מסר בהודעתו, שרכב שנמצא בסטטוס "אובדן גמור" לא ניתן לבצע בעניינו העברה לחו"ל.
33.
ב"כ התובע נתן הסכמתו לראות בעדויות האחרות שניתנו במסגרת החקירה בתיק הפלילי כעדויות בתיק זה, והם כלהלן;
34.
עדותו של מר מוחמד בישר, בעלים של חברת הובלות רושמיה בע"מ, שהמשאית רשומה על שמה, העיד כי המשאית נשרפה ונמסרה לחברת הביטוח לאחר תשלום תגמולי הביטוח. מר מוחמד בישר העיד כי לא מכר את המשאית והוא אינו חתום על מסמך זיכרון דברים בנוגע למכירת המשאית מיום 3/11/04 ולא נתן ייפוי כוח להוציא למשאית טופס אובדן גמור. הוא אינו מכיר את התובע ולא אף גורם הקשור לפרשה.
35.
עדותו של מר היגריס אבו טועמה, הבעלים הרשום של משאית מספר 6925200, העיד כי המשאית נשרפה והוכרזה "אובדן גמור". חברת הביטוח לקחה את שרידי המשאית. הוא אינו מכיר את התובע ואף גורם הקשור לפרשה.
36.
עדותו של מר מחמוד אבו בכר עסלי, הבעלים הרשום של משאית מספר 5764900, העיד כי המשאית הוכרזה "אובדן גמור" בעקבות תאונה. לאחר קבלת תגמולי הביטוח, נמסרה המשאית לחברת הביטוח "אריה". הוא אינו מכיר את התובע ואף גורם הקשור לפרשה.
37.
עדותו של עו"ד מידיאן יוסף מיום 25/10/04, אשר העיד כי הושהה מחברות בלשכת עו"ד החל מיום 2/7/04. עו"ד מידיאן העיד כי בעבר עבד עם התובע עד סוף שנת 1998 וטיפל עבורו בתיקי פלילי ותיק אזרחי. בעדותו העיד כי איבד שתי חותמות, וכל המסמכים שהוצגו בפני
ו במסגרת החקירה, ייפוי כוח, תצהיר לבית משפט, לא נחתמו על ידו, וחתימתו עליהם זויפה.
ראיות צדדי ג'
38.
מטעם צדדי ג' העיד מר כרסנטי מרדכי, שהקים וניהל את חברת "גולן כרסנטי
שירותי רכב". בתצהיר עדותו העיד כי אינו יודע דבר על נושא התביעה, אין בידו כל מסמך, גם לא מסמכי המכרז בו זכה להפעלת המגרש, שנסגר בשנת 2008. בחקירה הנגדית העיד כי אינו מכיר ולא זוכר את התובע. עוד העיד כי המגרש היה סגור עם שמירה ולא הגיוני שייעלמו חלקים מהמשאית (עמוד 35 שורות 7-8).
39.
לאחר שהנתבעת וצדדי ג' הכריזו אלו עדיי, ביקש התובע לזמן למתן עדות מטעמו את מר עזאלדין חסן ג'רמנה, שלטענתו, היה שליח שלו בתקופה הרלוונטית לתביעה. (עמוד 37 שורות 17-18). ביום שמיעת עדותו, הסכימו הצדדים שהודעתו במשטרה תשמש כראיה בהליך, הסכמה שניתנה בעבר לכלל ההודעות שניתנו במשטרה, ובהעדר התייצבותו, לא נערכה חקירה נגדית, והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
התיישנות
40.
בתחילת ההליך הגישה הנתבעת בקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, בקשה שנתמכה גם על ידי צדדי ג'. לטענת הנתבעת, ידע התובע על הנזקים הנטענים שנגרמו למשאית ביום 19/12/07, בעת שהגיש לנתבעת תלונה, לפיה, בהגיעו למגרש בו אוחסנה המשאית ביום 19/12/07, התברר לו, כי מתוך המשאית פורקו חלקים רבים שנגנבו. על כן, משהתביעה הוגשה ביום 20/7/15, 8 שנים מיום שנולדה עילת התביעה, התיישנה תביעת התובע.
41.
התובע התנגד לבקשה. בתגובתו טען, כי כל עוד עמד כנגדו כתב אישום המייחס לו זיוף מסמכים הקשורים עם המשאית, ובעלות התובע על המשאית הייתה נושא למחלוקת בהליך הפלילי, נמנעה ממנו האפשרות להגיש תביעה. רק לאחר שתוקן כתב האישום, באופן שנמחק מכתב האישום עניינה של המשאית, ביום 24/1/11, התגבשה זכותו להגיש את התביעה וכן יש לראות בחזרה מהאישום הודאת המבקשת בזכותו של המשיב במשאית.
42.
בהחלטה בבקשה, נקבע שנכון לברר את התביעה לגופה, לרבות ההליכים שננקטו בעבר כנגד התובע, על מנת לקבוע את המועד ממנו יתחיל מרוץ ההתיישנות, ולא ניתן לסלק את התביעה על הסף בשל התיישנות, וזו תתברר בהליך העיקרי.
43.
בהליך, נשמעו עדויות מטעם בעלי הדין וב"כ הצדדים סיכמו בעל פה את טענותיהם. אלו טענות הצדדים בנוגע לטענת ההתיישנות.
44.
טענות התובע: "טענת ההתיישנות נזנחה על ידי חברי במהלך המשפט והוא לא חקר אודותיה, כתב האישום המתוקן הוגש ביום 24.1.11 והתביעה הוגשה תוך פרק הזמן פחות מ- 7 שנים, התביעה לא התיישנה. התובע אכן ידע
על הנזק במועד מוקדם יותר והוא ערך חוות דעת במועד מוקדם יותר אולם עד שלא נמחק כתב האישום והייתה לו זכות לקחת את המשאית הוא לא יכול היה להגיש תביעה. מפנה לכל הפסיקה שצירפתי ולכל הטענות שהעלינו בתגובה שלנו. נקבע כי מרוץ ההתיישנות מתחיל ביום שאילו היה התובע היה מגיש תביעתו ומוכיח את כל העובדות היה יכול לזכות בדין, אין ספק שאם היה מגיש התובע את התביעה לפני שהמשטרה חזרה בה מכתב אישום הוא לא היה יכול לזכות בדין."
45.
טענות הנתבעת: "אתייחס לטענת ההתיישנות. אנו סבורים שהתביעה הזאת התיישנה, אנחנו טוענים שמרוץ ההתיישנות החל לכל המאוחר ביום 19.12.07 עת הופיע התובע במגרש הצד השלישי לשחרר את המשאית ולטענתו גילה כי חסרים חלקים במשאית. בהתאם לגרסת התובע סעיף 11 לתצהירו
הוא פנה ביום 19.12.07 וגילה לראשונה שחסרים פרטים בעקבות כך ביום 23.12.07 הגיש תלונה במשטרה על גניבה ובהמשך הוזמן שמאי מטעם התובע ביום 9.1.08 וערך
חוות דעת ביום 8.2.08. רציתי לומר שכל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה היו כבר לכל המאוחר ביום 19.12.07, היתה לתובע החלטה בדבר שחרור הרכב, ההחלטה לא קבעה זכויות אבל היתה החלטה לשחרר את המשאית, הוא פנה למגרש ראה נזקים הגיש תלונה במשטרה, היתה לו חוות דעת שמאי כך שהיתה לו הזכות להגיש תביעה וקמה לו עילה להגיש את התביעה באותם מועדים, משום מה השתהה התובע ולא הגיש תביעתו אלא לאחר תקופת ההתיישנות. התביעה הוגשה בפועל ביום 20.7.05. אציין כי כתב האישום שהוגש כנגד התובע אין קשר בינו לבין הגשת התביעה שם מדובר בטענות לזיוף מסמכים, זיוף משאית כך שאין קשר בין טענות התובע שלא יכל להגיש תביעה. חשוב מכך בתאריך 24.1.11 נמחק
כתב האישום כך שמתאריך תיקון כתב האישום ועד לסיום תקופת ההתיישנות עמדו לתובע 4 שנים להגשת תביעתו, גם בזה לא עמד. אנו טוענים כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות או מחמת שיהוי"
46.
צדדי ג' – "חוזרת על האמור בכתב ההגנה וכמובן על הטענה העיקרית לפיה תביעת התובע התיישנה וממילא התיישנה גם הודעת צד ג'."
47
.

חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958

(להלן: "החוק"
) קובע פרק זמן בן שבע שנים להתיישנותה של תביעה אזרחית. על פי סעיף 6 לחוק, תקופת ההתיישנות מתחילה "ביום שבו נולדה עילת התובענה". על פי ההלכה הפסוקה, משמעות עילת תביעה לצורך התיישנות הוא: "קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש" (ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי והשיכון, פורסם ביום 21/7/03).משמע, אין די בזכות מושגית בידי התובע, אלא נדרשת עילה קונקרטית, שאילו הגיש התובע את תביעתו והיה מוכיח את עובדות התביעה, הוא היה זוכה ב

פסק דין
, הדוחה או מקבל את התביעה.
48.
בענייננו, אין חולק, שהתובע ידע על הנזק למשאית לאחר יום כיפור בשנת 2007, והגיש תלונה על הנזק למשאית ביום 19/12/2007.
עוד אין חולק, שביום 9/1/2008, נערכה לבקשת התובע, שומה למשאית לסקירה והערכת נזקים. מכאן, עילת התביעה התגבשה בידי התובע, בעת הגשת התלונה 19/12/2007, היום בו התברר לו הנזק שנגרם למשאית, ואף הוא ערך שומה להערכת שווי הנזק בסמוך למועד גילוי הנזק.
49.
התובע טען בתגובתו לבקשה לסילוק על הסף מחמת התיישנות, ובסיכומים, כי כנגד התובע עמד כתב אישום, שכלל 3 אישומים שונים, אישום שלישי, התייחס לזיוף מסמכים הקשורים עם המשאית, אישום שנמחק ביום 24/1/11. כל עוד התנהל הדיון באישום השלישי, לא הייתה לתובע אפשרות להגיש תביעה אזרחית נגד הנתבעת, מאחר ועניין זיוף המסמכים ובעלות התובע על המשאית, היה נושא למחלוקת ודיון משפטי, ולא הייתה לתובע זכות לתבוע את נזקי המשאית, וזכות זו נולדה רק ביום 24/1/11.
50.
האם הדין עם התובע? לאחר בחינה, אני סבורה שיש לענות על השאלה בשלילה. ואפנה לשם כך לשני פסקי דין המהווים הלכה מנחה. הראשון, בר"ע (חיפה) 841/06 דוידוביץ נדב נגד בן נבט דרור (פורסם ביום 16/1/07), מפי כבוד השופט יצחק עמית, ואלו הדברים:
"לטעמי, די בכל אלו כדי להגיע למסקנה העובדתית, שכבר סמוך למועד הגניבה היו בידיעת המבקש העובדות המקימות את עילת התובענה, לרבות זהות המשיב-המעוול, לצורך הגשת התביעה האזרחית, ולכן יש למנות את מירוץ ההתיישנות החל ממועד הגשת התלונה כנגד המשיב, ולמיצער, מספר שבועות לאחר מכן, משנחקר המשיב במשטרה.
המבקש המתין עם הגשת התביעה האזרחית עד להרשעתו של המשיב, על מנת שיתאפשר לו להגיש את פסק הדין המרשיע כראיה לכאורה לפי
סעיף 42א' לפקודת הראיות,

ושמא לייתר בכך את הצורך להוכיח את מעשה הגניבה.
ברם, אין בהליך הפלילי כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות והיה על המבקש להגיש את התביעה האזרחית ללא קשר להליך הפלילי.
למיצער, משהבחין המבקש כי עומדת לחלוף תקופת ההתיישנות וטרם ניתן פסק הדין הפלילי, יכול היה להגיש את תביעתו האזרחית, ולבקש מבית המשפט לעכב ההליכים עד למתן הכרעת הדין בפלילי. במקרה כאמור, היה בית המשפט שוקל הבקשה לגופא על פי השיקולים הצריכים לעניין -
רע"א 854/97

לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ, דינים עליון נג 127 (1997).

סופו של דבר, שעילת התביעה נוצרה בסמוך לאחר 19.6.98, ולמבקש נודע על זהות המשיב כחשוד העיקרי כבר בחודש 7/98 או בסמוך לכך, בעוד שהתביעה הוגשה ביום 8.3.2006, לאחר שחלפו למעלה משבע שנים, כך שדין טענת ההתיישנות להתקבל."

51.
פסק הדין השני, תא (מרכז) 13970-11-08 שמעונוב, רוזנבוך, עו"ד נגד מגדל קרנות נאמנות בע"מ (פורסם ביום 29/9/09) מפי כבוד השופטת הילה גרסטל, עניינו בשאלת עיכוב הליכים בתביעה אזרחית, שמבחינת קל וחומר, יש לה משקל רלוונטי לקיומה של התגבשות עילת תביעה, ואלו הדברים:
"בהתאם להלכה הפסוקה אין בעצם הגשתו של כתב אישום וניהול הליך פלילי כדי לשמש עילה לעיכוב ההליכים האזרחיים המתנהלים במקביל. ראו בעניין זה את דבריה של כב' השופטת שטרסברג כהן בפרשת לופטין, בסעיף 3 להחלטה:
"אין בסיס לטענה לפיה כל אימת שמתנהל הליך פלילי לצד הליך אזרחי באותו עניין, יש לעכב את ההליך האזרחי עד לסיום ההליך הפלילי. הליכים משפטיים אזרחיים ופליליים צריכים להתנהל ביעילות וללא דחיות מיותרות, מה עוד, שאין לדעת מתי יסתיים ההליך הפלילי ומתי ניתן יהיה להמשיך בהליך האזרחי. מערכת המשפט צריכה לשאוף לכך שמשפטים יתנהלו כסדרם ובמועד שנקבע להם וכי לא יתפתח נוהג של דחיות מיותרות ללא צורך. התופעה של קיום משפטים אזרחיים ופליליים באותו ענין נפוצה למדי. ואין זה ראוי שמשפטים אזרחיים יישארו תלויים ועומדים עד אשר יסתיימו הליכים פליליים באותו עניין.
לעיתים יכול העיכוב להימשך שנים גם כאשר מדובר בערכאה ראשונה, קל וחומר אם יש להמתין עד לסיום הערעור בערכאה האחרונה.".
(ההדגשות שלי- ה.ג).
זה הכלל ודומה שאף הצדדים אינם חולקים על כך.
בפרשת
b.g
אליה מתייחסים הצדדים בהרחבה חזר בית המשפט העליון על הלכת לופטין עת קבע כי קיומו של הליך פלילי אינו מצדיק, כשלעצמו, עיכוב של הליך אזרחי המתנהל באותו עניין.
"
52.
האישום השלישי, ייחס לתובע זיוף מסמכים הקשורים לשימוש ובעלות במשאית, זיוף מספר שלדת המשאית, קרי סימן זיהוי הרכב, במטרה לאפשר העברת המשאית לירדן. כתב האישום ייחס לתובע זיוף מסמך שלפיו לכאורה בוצעה עסקת מכר של המשאית, עסקה שלא התקיימה בפועל.
53.
אין לי אלא להפנות לפסק דינו של כבוד השופט עמית לעיל,
שאין בהליך פלילי כדי לעצור מרוץ התיישנות, וכי היה על התובע להגיש את התביעה בטרם תחלוף תקופת ההתיישנות.
54.
בנסיבות אלו, משחלפו 7 שנים מיום שנוצרה עילת התביעה, תביעת התובע לפיצויים – התיישנה, ודין התביעה להידחות.
55.
לפני סיום, מספר הערות בנוגע לכתב התביעה. כתב התביעה שותק ברובו בנוגע לתאריכים, על אף שהתאריכים מהווים בענייננו, עובדות עיקריות המהוות את עילת התביעה. בכתב התביעה ציין התובע שני תאריכים, האחד, ערב יום כיפור בשנת 2008, תאריך שהתברר כשגוי, ותחת 2008, מדובר בשנת 2007. השני, מועד גזר הדין שניתן כנגד התובע ביום 13/5/14. אין ציון אחר של מועדים בכתב התביעה, על אף שהדבר מתבקש ונדרש נוכח הטענות. לא בכדי – נמנע התובע לציין תאריכים בכתב התביעה, למעט שני המועדים לעיל, ואחד מהם שגוי, ככל הנראה, על מנת לחמוק מבירור שאלת ההתיישנות, ואני סבורה שהדבר מהווה חוסר מהותי בכתב התביעה.
56.
הערה נוספת מתייחסת לטענת התובע שרכש את המשאית מחברת הביטוח, סעיף 3 לכתב התביעה, טענה שנסתרה על ידי התובע עצמו בחקירה הנגדית, במסגרתה העיד תחילה כי רכש את המשאית מחברת ק.מ.ר, ויש בידו חשבונית, טענה שנמצאה שקרית, ראה עדות מר סלינסון חנן, בעלי ק.מ.ר. לאחר מכן חזר בו התובע מעדות זו, והעיד כי "אני לא חושב שאמרתי שקניתי מחברת ביטוח, קניתי מחבר". לפני 3 גרסאות של התובע, בקשר למוכר של המשאית, חברת ביטוח, חברת ק.מר. וחבר. מתשתית הראיות שלפני, אני קובעת שאף אחת מהגרסאות אינה נכונה.
57.
בנוגע לסעיף 4 לכתב התביעה, טען התובע כי הביא את המשאית למצב שתוכל לנסוע בכביש באופן תקין. אין ספק, כי המשאית הוכרזה "אובדן מוחלט", רישיון המשאית בוטל, ובשום שלב לא היה בידי התובע רישיון רכב חוקי למשאית, כדי שתוכל לנסוע באופן תקין על הכביש, כטענתו. הוכח לפני, כי המשאית, היא בעצם חיבור של 3 משאיות שהוכרזו "אובדן גמור" ללא רישיונות, המיועדות לפירוק בלבד, ואין מדובר במשאית כשרה לשימוש. ראו גם עדותו של השמאי מטעם התובע, מר גדי משה, אשר העיד, שאסור לתקן רכב שהוכרז "אובדן כללי".
58.
עוד אבקש לציין, התובע טען בכתב התביעה, שלאחר שניתנה החלטת בית המשפט לשחרר את המשאית, ביום 24/9/07, הוא יצר קשר עם הסוכן מירדן ותיאם עמו מועד להעברת המשאית לירדן אחרי יום כיפור (סעיף 11 לכתב התביעה). טענה זו, עומדת בניגוד להחלטת השחרור של המשאית. במה הדברים אמורים? על פי פרוטוקול הדיון, התובע ביקש לשחרר את המשאית על מנת לאפשר לו לשמור על המשאית בתוך מתקן סגור, על מנת לצמצם את הנזקים למשאית שנמצאת במגרש פתוח. בית המשפט קיבל את הבקשה, בתנאים, וקבע כי התובע ידאג לאחסנת המשאית בסככה סגורה בקיבוץ מעגן ואסר על התובע לעשות שום שימוש במשאית, ודיספוזיציה, פרט לאחזקתה בסככה. הודאת התובע, כי מיד לאחר ההחלטה תיאם עם הסוכן מועד להעברת המשאית לירדן, עומדת כאמור בניגוד מוחלט להחלטה ויש בה הפרת החלטה שיפוטית, על כל המשתמע מכך.
59.
על אלה, בהסתמך על הראיות שהובאו, המדברות בעד עצמן, אני סבורה שטענות התובע בכתב התביעה, נגועות בחוסר תום לב מהותי והעדר ניקיון כפיים מובהק, והתביעה נעדרת כל עילה כלפי הנתבעת.
60.
לסיום – דין תביעת התובע כנגד הנתבעת להידחות מחמת התיישנות.
61.
בהינתן התוצאה לדחיית התביעה, נדחית ההודעה לצדדי ג'.
62.
אני רואה לנכון לחייב את התובע בהוצאות משפט ושכר טרחה עו"ד, לטובת הנתבעת, בסכום כולל של 20,000 ₪ ואת הנתבעת בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לטובת צדדי ג' בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכומים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.
63.
פסק הדין יומצא לב"כ הצדדים.


ניתן היום,
כ"ו אדר א' תשע"ט, 03 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 40999-07/15 דויד חננאל נ' מדינת ישראל – משטרת ישראל, מרדכי כרסנטי, גולן כרסנטי (פורסם ב-ֽ 03/03/2019)