פסקי דין על חיים מטרסו | פסקי דין על עירית אסתר הבר | פסקי דין על שירן קורלי ואח' | פסקי דין על גל רבקה סעדיה | פסקי דין על רחל שרון | פסקי דין על קרן אבוחצירא ואח' |

63148-07/17 א     07/03/2019




א 63148-07/17 חיים מטרסו, עירית אסתר הבר, שירן קורלי ואח' נ' גל רבקה סעדיה, רחל שרון, קרן אבוחצירא ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 63148-07-17 מטרסו ואח'

נ' סעדיה ואח'
ש 11008-03-16 מטרסו ואח'

נ' סעדיה ואח'



לפני
כבוד השופט עמית יריב


התובעים:

1.חיים מטרסו

2.עירית אסתר הבר

3.שירן קורלי

4.אוראל קורלי

5.ענבל רות קורלי

6.רות מטרסו

7.אריאל אוקסהורן

8.חנה גורפינקל

9.אסתר גורפינקל (ביידרמן)

10.רחל גורפינקל
ע"י ב"כ עו"ד בועז חורש


נגד


הנתבעות
:

1.גל רבקה סעדיה

2.רחל שרון

3.קרן אבוחצירא

4.שרון סעדיה
הנתבעות 1 ו-3 ע"י ב"כ עוה"ד אבי גביש וניב יעקב
הנתבעות 2 ו-4 שוחררו מהתייצבות להליך


פסק דין


רקע עובדתי כללי
1.
לפניי שני הליכים – האחד בבית הדין לשכירות והאחר בבית משפט השלום – אשר נשמעו במאוחד לפניי, בהיותם נוגעים לאותו נכס עצמו: נגריה הפועלת מתוך הבית ברחוב אילת 41 בתל-אביב – יפו, הידוע גם כגוש 7041 חלקה 38 (להלן: "המושכר"), והמוגדר כמבנה לשימור.
2.
התובעים הם הבעלים או מי שרשאים להירשם כבעלים במושע, בין היתר, של ההמושכר
נושא ההליך.
3.
הנתבעות הן בנותיו ויורשותיו על פי דין של המנוח אורי סעדיה ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר שכר את המושכר בשכירות מוגנת על פי הסכמי שכירות משנת 1969 ומשנת 1975. ההסכם משנת 1969 עניינו הנגרייה הפועלת בקומה הקרקע של המושכר, ואילו ההסכם משנת 1975 עניינו יחידה בת שני חדרים בקומה א' של המושכר, המשמשת כמחסן. המנוח הלך לעולמו ביום 23.11.2016, בעוד ההליך בבית הדין לשכירות תלוי ועומד.
אין מחלוקת כי המנוח החזיק במושכר כדייר מוגן ביחס לשני חלקי המושכר.
4.
כאמור, במסגרת

פסק דין
זה יש לדון בשני הליכים, המתנהלים בשתי ערכאות שונות:

א.
תיק ש-11008-03-16 בבית הדין לשכירות
– במסגרת תביעה זו, עותרים התובעים לחייב את המנוח – ואת יורשותיו אחריו – לשאת בחלקו של הדייר המוגן בעבודות תיקון ושיפוץ שנעשו במושכר בשנת 2015, בסך המגיע ל-24,622 ₪ למועד הגשת התביעה (מרץ 2016).
הנתבע טען בכתב הגנתו, כי הסכום שנדרש בגין השיפוץ הוא מופרז ומנופח, וכי נתן הסכמתו לשלם סך 4,000 ₪ בלבד, סכום ששולם בפועל. (להלן: "ההליך בבית הדין לשכירות");

ב.
ת"א 63148-07-17 בבית משפט השלום
– תביעה זו הוגשה לאחר פטירתו של המנוח, ובה עותרים התובעים להורות לנתבעות, שהן, כאמור, יורשותיו של המנוח, לסלק ידן מהמושכר, עם פטירתו של המנוח, בטענה כי אין כל פעילות עסקית בעסק, ועל כן – פקעה הגנת חוק הגנת הדייר על המושכר. הנתבעות טענו מנגד, כי במהלך השבעה על מות אביהן גמרו אומר להמשיך ולהפעיל את עסקו של האב, ואף נקטו צעדים מעשיים בנושא, ועל כן לא קמה עילה לפנותן מן המושכר. (להלן: "תביעת הפינוי").
5.
לאחר עיכובים שונים בניהול ההליך, שנבעו מן העובדה שבין ארבע הנתבעות לא שררה תמימות דעים ביחס לדרך הטיפול הנכונה במחלוקת עם התובעים, הושג הסדר דיוני שלפיו הנתבעות 1 ו-3 (להלן: "גל" ו"קרן", בהתאמה) ינהלו את ההליך בשם הנתבעות כולן, כאשר ככל שיינתן

פסק דין
שיחייב את העיזבון בתשלום – הן יישאו בו כדי חלקן בעיזבון, ומתוך הבנה שאין להן עניין בהמשך ניהול הנגרייה במושכר (פרוטוקול הדיון מיום 20.3.2018).
6.
לאחר ששמעתי את העדויות בהליך, ועיינתי בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את הנתבעות בתשלום בגין השיפוץ, אם כי לא במלוא הסכום שנתבע, כי אם במחציתו, ויש לדחות את תביעת הפינוי. להלן נימוקיי לכך, בתמצית.
ההליך בבית הדין לשכירות
7.
אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי עבודות השיפוץ במושכר היו חיוניות ונחוצות, ונבעו מהתיישנות המבנה. מדובר היה בעבודות לחיזוק המרפסת, שהיא חלק בלתי נפרד מן המבנה ומתשתיתו. על כן, אין ספק שמדובר היה בעבודה שהייתה נחוצה וחיונית לאפשרות לעשות שימוש סביר במושכר.
8.
התובעים טענו, ואף ניסו להוכיח, כי המרפסת – שהיא החלק שהיה במוקד התיקון – הייתה בשימושו הייחודי והבלעדי של המנוח, שעל כן, לשיטתם, לא חלה על בעל הבית חובה לתקנם, וזאת מכוח הוראות סעיף 68 (ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972. עמדתי בנושא זה – שונה.
9.
לטעמי, כאשר מדובר בתיקונים הקשורים לתשתית המבנה, קרי – לקונסטרוקציה עצמה, לא נכון יהיה להכניסם לגדרי המונח "חלקים שהם בשימוש בלעדי של הדייר". במובן זה, יש לערוך הבחנה, לטעמי, בין תיקונים שהם תוצאה של בלאי טבעי ונובעים מן השימוש בנכס, דוגמת התיישנות הצבע על הקירות, שחיקת מרצפות או התיישנות הכלים הסניטריים, שאז יש להטיל את האחריות לביצוע התיקונים על כתפי הדייר, ובין פגמים וליקויים המשליכים על גופו של הנכס, דוגמת התמוטטות קירות, מרפסות או תקרות במושכר.
חלוקה זו – שהיא, לטעמי, החלוקה שאליה התכוון המחוקק בסעיף 68 לחוק הגנת הדייר – משקפת אל-נכון את העובדה שבעל הבית מוסיף להחזיק בזכויות הקנייניות, קרי – הוא הנהנה משמירה על מצבו הפיזי התקין של הבניין, ולעומת זאת השימוש השוטף נתון בידי הדייר.
על כן אני קובע, כי חובתו של המנוח הייתה לשאת במחצית העלויות של ביצוע התיקון.
10.
בהערת אגב אציין, כי דומה שזו הייתה גם עמדתם של התובעים במהלך המשא ומתן שבין הצדדים בטרם תחילת ההליך המשפטי, שהרי מלכתחילה, ובכל התכתובות שצורפו לכתב התביעה, ציינו כי הם דורשים מאת המנוח תשלום מחצית מעלות השיפוץ (ולמען הסדר הטוב אציין, כי כדרכם של עורכי דין, צוין כי הסכמה זו היא "לפנים משורת הדין"). מכל מקום, אני סבור שהסכמה זו – טוב שהוגשה, וכי היא משקפת גם את כוונת המחוקק, וגם את ההיגיון המשפטי הראוי.
11.
אשר להוכחת הסכום – התובעים הציגו קבלות, מסמכים וראיות לסכום ששולם בפועל לביצוע העבודות, ואלה – לא נסתרו, ונראה כי הנתבעות אף לא עשו מאמץ של ממש להביא ראיות לסתור את העלות. על כן, יש לקבוע, כי עזבון המנוח, באמצעות הנתבעות, יישא במחצית עלות עבודות השיפוץ כפי שנתבעו. לטענת התובעים, עמדה עלות העבודות (כולל תוספות ושינויים, וכולל שכר טרחתו של הקונסטרוקטור, על סך של 28,622 ₪. העיזבון, באמצעות הנתבעות, חייב לשאת בתשלום בסך 14,311 ₪. מסכום זה יש לנכות את סכום המקדמה ששילם המנוח בסך 4,000 ₪, ובסה"כ יש לחייב את העיזבון באמצעות הנתבעות בסך 10,311 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מעת הגשת התביעה לבית הדין לשכירות (6.3.2016) ועד לתשלום המלא בפועל.
תביעת הפינוי
12.
הנתבעות 1 ו-3, גל וקרן, טוענות כי הן זכאיות להמשיך ולהחזיק במושכר מכוח הוראות סעיפים 23 ו-26 לחוק הגנת הדייר. סעיף 23 לחוק קובע כי:

"
(א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר [...]
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים [...]
"
ואילו סעיף 26 לחוק קובע כי:
"
לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו
"
המחלוקת שבין הצדדים נסבה על השאלה אם גל וקרן ממשיכות לנהל בעסק נגריה, או שמא – רק מעמידות פנים כמנהלות את העסק. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בשנית בכל הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי במושכר מתנהלת נגריה, כמימים ימימה – גם אם היא נמצאת בשלבים ראשוניים.
13.
מה הם הטיעונים שהביאו את התובעים לסבור, כי אין בכוונתן של גל וקרן לנהל במקום נגריה של ממש?

א.
הטענה כי לנתבעות ולבני זוגן אין הכשרה בתחום הנגרות;

ב.
הטענה כי מחודש מאי 2017 מופעלת הנגריה על ידי מר חן בחנקו (להלן: "בחנקו"), שהוא סטודנט לאדריכלות, ואינו בעל הכשרה כנגר, ומכאן מסיקים התובעים כי הנתבעות העבירו את זכות השימוש לאדם אחר.
14.
כנגד הטענות כולן, טענו הנתבעות (להלן יכונו גל וקרן "הנתבעות", באשר לנתבעות האחרות אין עניין בחלק זה של ההליך). כי עם פטירת אביהן, ועוד במהלך השבעה, החליטו להמשיך ולהפעיל את העסק שהפעיל אביהן. לשם כך, כך טענו, החלה קרן בתהליכי לימוד והכשרה מקצועית בתחום הנגרות, ולצורך זה אף עזבה את עבודתה בחברת "אמדוקס", וקרן וגל מקדישות זמן ומשאבים לניהול העסק, כאשר גל עושה כן בנוסף ובמקביל לעבודתה בחברת "בגירה".
הנתבעות טוענות, כי הן עושות שימוש בקומה העליונה של המושכר לאותו שימוש בדיוק שבו השתמש אביהן, קרי – למחסן, לתצוגת רהיטים ולעבודה, וכי הפנייה שעליה מלינים התובעים לעיריית תל-אביב נעשתה רק לצורך תיקון סיווג הארנונה השגוי.
אשר לטענת הנתבעים בדבר אי-תשלום דמי השכירות, ציינו הנתבעות (בסעיף 18 (ג) לתצהיר גל), כי בשל תקלה טכנית הנובעת מהחלפת חשבונות בנק, לא הועברו דמי השכירות במועדם בגין חודשיים, אולם הסכום שולם עוד טרם הגשת התביעה, והתקבל אצל התובעים ללא כל טרוניה.
15.
כאמור, בעדויות שנשמעו לפניי הוכח לטעמי מעבר לרמת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, כי הנתבעות עומדות בדרישות סעיף 26 לחוק, וכי הן אכן מפעילות במושכר נגרייה.
16.
ראשית יצויין, כי כפי שציינו הנתבעות, ההלכה הפסוקה מכירה בכך, שיש לאפשר למי שנכנס בנעלי דייר מנוח בעסק פרק זמן סביר להתארגנות בטרם ישוב ויפעיל את העסק כמקודם (וראו לעניין זה: ע"א 326/72 נכסי בן יהודה 51 בע"מ נ' גטליכמן פ"ד כז (1) 589). בהקשר זה, יש לציין כי פסק הדין אכן מעלה את השאלה מהו "פרק זמן סביר", כטענת התובעים בסיכומי התשובה מטעמם, אולם כדרכה של ההלכה הפסוקה, אין הכרח שפסק הדין יתן תשובה מפורשת לשאלה שלפנינו, ודי אם ייתן "מראה מקום" למציאת התשובה. בעניין גטליכמן קבע בית המשפט העליון (מפי כב' השופט מני):
סעיף

22

לחוק [

ההפניות בפסק הדין הן לחוק הגנת הדייר, תשט"ו – 1955, סעיף 22 מקביל לסעיף 26 לחוק הנוכחי וסעיף 19 מקביל לסעיף 23 לחוק – ע"י
] המורה כי לא יהיה לדייר לפי
סעיף

19

אלא מי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, אינו כולל כל הוראה בנוגע לפרק הזמן שממנו יש להוסיף לנהל במושכר את העסק. מכאן מתבקשת המסקנה ההגיונית כי יש לתת לאדם הרוכש את זכות הדיירות מכוח
סעיף

19

, שהות סבירה מיום היווצרה של זכות זו כדי להחליט אם להוסיף לנהל במושכר את העסק. ברור כי השאלה מהי שהות סבירה תלויה בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בענייננו, בטרם עבר המשיב לנהל את העסק בחנות שהושכרה לאביו, הוא עבד כעשרים שנה במשרה קבועה. ברור כי ההחלטה לנטוש משרה כזו כדי לעבור לניהול העסק הנ"ל היתה כרוכה בהתלבטויות לא מעטות.

בנסיבות אלו נראה לי, כי התקופה של כשישה חדשים שעברה מאז פטירת אביו של המשיב ועד שגמלה בלבו סופית ההחלטה לנטוש את משרתו ולעבור לנהל את העסק הנ"ל לא חרגה מתחום הזמן הסביר."
17.
ודברים אלה תואמים עד מאוד לענייננו אנו: מדובר בשתי נשים שעסקו בתחומים שונים לחלוטין. האפשרות לעבור ולנהל את העסק – כאשר אחת הנתבעות תנהל אותו במשרה מלאה – כרוכה, מטבעם של דברים, בתקופה של הכשרה מקצועית, של רכישת יסודות המקצוע ושל יסודות ניהול עסק עצמאי. פרק הזמן בין פטירת המנוח ובין הגשת התביעה – כשמונה חודשים – עדיין אינו מספיק כדי לקבוע כי לנתבעות לא הייתה כוונה של ממש לנהל את העסק, והתנהגותן לאחר הגשת התביעה מלמדת כי הן התכוונו בהחלט להמשיך בניהול העסק ואף נקטו, כאמור, צעדים מעשיים לצורך כך.
18.
כך, הוכח בראיות טובות כי הנתבעות שכרו (שכרו – ולא צירפו שותף) מי שיכול להפעיל את הנגריה, ולו בהיקף מצומצם, כבר בחודש פברואר 2017 (וראו לעניין זה סעיף 2 (א) לתצהיר בחנקו). הוצגו הזמנות עבודה, גם אם לא רבות שהתקבלו, ולמעשה – גם מדוח החוקר הפרטי ששכרו התובעים עולה בבירור כי בחנקו הועסק בנגריה, ואף קיבל הזמנות בפועל, גם אם היה הגון מספיק על מנת להודות, כי הזמנות מסוימות הן מעבר ליכולתו המקצועית. כך, בהקלטת סתר שנערכה עם בחנקו ביום 9.7.2017 (כאשר בחנקו אינו יודע כי הוא מוקלט), ציין בחנקו מפורשות כי:

"
הוא
[המנוח – ע"י]
נפטור לפני איזו חצי שנה והבנות שלו רוצות להמשיך את העסק. אין להן כל כך ידע בנגרות, אחת מהן מתחילה עכשיו קורס. בינתיים כאילו עד שהן... אז הוא הביא אותי שאני גם אני לא נגר, יש לי פשוט ידע טיפה במכונות כזה, יצא לי להתעסק עם זה
" (נספח לדוח החוקר, הוגש לתיק ביום 7.5.2018)
רוצה לומר: כוונתן של הנתבעות להמשיך ולהפעיל את הנגרייה במושכר הייתה בעינה, ואף הועברה במישרין אל העובד השכיר שהעסיקו. ולעניין זה נקיש מעניין גטליכמן: אם ניתן להתיר החזקת בית עסק סגור למשך מחצית השנה, עד שהיורש יחליט כי הוא מבקש להמשיך ולהפעילו, ודאי שמקל וחומר ניתן להתיר הפעלת בית עסק במושכר מוגן, גם אם הוא מופעל בידי מי שאינו בעל מקצוע במובהק, בזמן שהיורשת עושה צעדים מעשיים לרכישת הכשרה מקצועית מעשית.
19.
נתתי דעתי לצילומים שהוגשו, המראים כי תריס הגלילה במושכר אינו פתוח עד קצה המשקוף. אכן, אפשר שעסקיהן של הנתבעות היו טובים יותר אילו תריס הגלילה היה נפתח עד תום, אולם אינני סבור שיש בכך כדי להעיד, כטענת התובעים, כי העסק אינו פועל, אלא להיפך: תריס הגלילה היה פתוח כדי שלושה רבעים, ומכאן – שהעסק פתוח ופועל.
20.
מעל לכל אלה אציין, כי התרשמתי מאוד מעדותן של קרן וגל לפניי. האחיות תיארו את הלבטים המשפחתיים בדבר נטילת העסק, את השיקולים ואת הצעדים שנקטו על מנת לשוב ולהפעיל את העסק. עדויותיהן, כמו גם עדותו של בחנקו – מהימנות בעיניי, בוודאי כאשר הן נתמכות בממצאי החקירה הפרטית, לרבות הקלטות הסתר שנערכו, ובוודאי כאשר הוצגו ראיות תומכות, דוגמת הזמנות רכש וחשבוניות על רכישת חומרי גלם.
21.
הפועל היוצא הוא שאני קובע, שהנתבעות עמדו בדרישות סעיף 26 לחוק הגנת הדייר, והן רשאיות להמשיך ולהחזיק במושכר כדיירות מוגנות
, ותביעת הפינוי נדחית במלואה.
סוף דבר
22.
כאמור לעיל, התביעה בבית הדין לשכירות מתקבלת בחלקה, באופן שאני מחייב את עזבון המנוח, באמצעות הנתבעות כולן, לשלם לתובעים סך של 10,311 ₪
בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מעת הגשת התביעה לבית הדין לשכירות (6.3.2016) ועד לתשלום המלא בפועל.
23.
תביעת הפינוי נדחית במלואה, ואני קובע כי גל וקרן רשאיות להמשיך ולהחזיק במושכר בתנאי דיירות מוגנת לצורך הפעלת נגרייה
.
24.
לעניין ההוצאות. תביעת הפינוי הוגשה על יסוד ראיות חלשות למדי, אשר בחלקן הגדול – אף תומך בעמדת הנתבעות. חרף זאת, היא נוהלה במלואה, עד מתן

פסק דין
. מאידך גיסא, יש לזכור כי התביעה בבית הדין לשכירות התקבלה בחלקה.
שיעור ההוצאות ושכר הטרחה שייפסק צריך להביא בחשבון את האמור, ועל כן אני מחייב את התובעים לשלם לנתבעות שכר טרחת עו"ד בסך 17,550 ₪.

ניתן היום,
ל' אדר א' תשע"ט, 07 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט שלום 63148-07/17 חיים מטרסו, עירית אסתר הבר, שירן קורלי ואח' נ' גל רבקה סעדיה, רחל שרון, קרן אבוחצירא ואח' (פורסם ב-ֽ 07/03/2019)