פסקי דין על חאמד חדאד | פסקי דין על מחמוד חזבון | פסקי דין על יאסר חזבון  |

25203-11/17 א     05/03/2005




א 25203-11/17 חאמד חדאד נ' מחמוד חזבון, יאסר חזבון 








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 25203-11-17 חדאד נ' חזבון ואח'




בפני

השופט
אבישי קאופמן


ה
תובע

חאמד חדאד

באמצעות עוה"ד גבעון ואריאלי

נגד


הנתבעים
באמצעות עוה"ד סאלם
ומרוואן



1.מחמוד חזבון

2.יאסר חזבון




פסק דין



לפניי תביעה לפינוי וסילוק יד שהגיש התובע כנגד הנתבעים, אב ובנו, שכניו למגרש המצוי בכפר מזרעה.

בין הצדדים אין מחלוקת בדבר זכותו של התובע במגרש מושא התביעה, זכות אשר עוגנה ב

פסק דין
לפירוק שיתוף שקבע חלוקת מקרקעין בין הצדדים להליך דנן ואזרחים נוספים. הנתבעים טוענים למעשה לאילוץ אשר מחייב אותם לעשות שימוש במגרש התובע לשם גישה לביתם, בניגוד לפסק הדין והזכויות הקנייניות במגרש.

לאחר ששמעתי את העדויות, ביקרתי במקום, שקלתי את טענות בעלי הדין וחזרתי ועיינתי בחומר שבתיק, מצאתי כי לנתבעים לא עומדת הגנה כנגד התביעה והחלטתי לקבלה במלואה
.

הרקע והליכים קודמים בין הצדדים:

התובע, הנתבעים ואזרחים אחרים הם בעלי זכויות במקרקעין במצויים בכפר מזרעה הידועה כחלקה 16 בגוש 18137.

בחודש יוני 2010 הגיש אחד מבעלי הזכויות, מר מוחמד מובארקה, תביעה לפירוק שיתוף לבית משפט השלום בעכו בתיק 9597-06-10 (להלן: "תיק הפירוק"). בתביעה זו, אשר נדונה בפני
כב' השופט נאסר, ניתן

פסק דין
בחודש אפריל 2014. בהתאם לפסק הדין חולקו המקרקעין, לפי תכנית שערך המודד מר עומר סרחאן.


על פי התכנית קיבל התובע את המגרש שסומן בתכנית כ"מגרש 8" שהוא מגרש ריק ואילו הנתבע מס' 1 את "מגרש 2" שעליו בנויים שני בתים בהם מתגוררים הוא ובני משפחתו.

על פסק הדין בתיק הפירוק הוגש ערעור אשר נדחה בידי בית המשפט המחוזי ביום 28.7.2015 (ע"א 26218-04-14, 8211-06-14).

בהמשך אושרה תכנית החלוקה בוועדה המקומית ביום 30.12.2015.

כאמור לעיל פסק הדין הנ"ל נוגע למספר גדול של בעלי דין וחורג מעבר למחלוקת שבין הצדדים שלפניי. על פי תשריט החלוקה כפי שאושר, חולקה החלקה בין הבעלים למספר מגרשים, אשר יעוד חמישה עשר מהם לבניה, ואחרים יועדו לדרך או לזכות מעבר.

על פי תשריט החלוקה, הרי לצד מגרש 8 הנ"ל, השייך לתובע, קיים קטע תכנית שיועד לדרך ומספרו בתשריט 22 (להלן: "דרך 22"), וזאת לצד שביל אספלט, אשר ככל הנראה היה קיים באותו מועד מחוץ למגרשים השייכים לצדדים.

במועד שלא הוברר במדויק, במהלך שנת 2016, ולאחר פסק הדין בתביעת פירוק השיתוף, החלו בכפר מזרעה עבודות תשתית הכוללות הסדרת כבישים, בניית מדרכות וכיו"ב, בסמוך למגרשים דנן. בחודש נובמבר 2016 הגיש הנתבע כאן תביעה כנגד משרד התחבורה (תיק 38601-11-16 בבית המשפט בעכו) לפינוי מהמגרש דנן, וזאת בטענה כי במסגרת אותן עבודות בנה קיר תומך בתוך דרך 22, וזאת במרחק של כ – 1.5 מ' מהמקום בו אמור היה להבנות הקיר. הליך זה תלוי ועומד, וקבוע לשמיעת ראיות לחודש אוקטובר 2019, בפני
כב' השופטת זכריה. להלן, ולצורך הנוחות בלבד תכונה בניית הקיר התומך כ"פלישה", וזאת מבלי שבביטוי זה תהיה קביעה כלשהי האמנם מדובר בפלישה כנטען.

להשלמת התמונה יצוין כי בחודש דצמבר 2016 הגיש התובע בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט לבית המשפט בעכו במסגרתה עתר לכפות על הנתבעים לציית לפסק הדין בתיק הפירוק – בקשה זו נדחתה בהחלטת כב' השופט נאסר ביום 24.9.2017, ולאחר אותה החלטה הוגשה התביעה דנן.

טענות הצדדים וההליך דנן:

טענת התובע היא פשוטה. הוא בעל הזכות במגרש מספר 8, מבקש לעשות בו שימוש בלעדי ו"להפסיק שימוש הנתבעים במגרש לאחסון מיטלטלין, דרך גישה לבתיהם וחנייה לרכביהם".


הנתבעים לא חלקו על טענתו הבסיסית של התובע "ובזכותו להחזיק בלעדית במגרש 8 על פי החלוקה" (סעיף 8 לכתב ההגנה), אולם טענו כי אותה פלישה של משרד התחבורה "חסמה את דרך הגישה היחידה לדירתם" (ההדגשה במקור - סעיף 10 לכתב ההגנה). לפיכך טוענים הנתבעים כי זכותו של התובע במגרש מס' 8 כפופה לזכותם לעשות שימוש בדרך 22 לשם גישה לביתם.

עוד הוסיפו וטענו הנתבעים כי החלטת כב' השופט נאסר לדחות בקשת התובע לפי פקודת בזיון בית המשפט חוסמת את אפשרותו להגיש את התביעה דנן.

ההליך החל בפני
כב' השופטת וינברגר אשר נאלצה להפסיק את הטיפול בו, כאמור בהחלטתה מיום 11.12.18. לפיכך הועבר התיק לטיפולי וראיות הצדדים נשמעו בפני
י ביום 8.1.19 ובמסגרת הדיון ניתן

פסק דין
חלקי בהסכמה לפינוי כל רכוש וציוד של הנתבעים משטח מגרש מס' 8, כך שהמחלוקת נותרה למעשה סביב זכות המעבר והחנייה והאפשרות לתובע לגדר את המגרש ולבנות עליו. בדיון העידו בנו של התובע מר נימר חדאד, והנתבע מס' 1. כמו כן, לאחר הדיון נערך ביקור במקום בהשתתפות בעלי הדין ובאי-כוחם. בהמשך הגישו הצדדים סיכום טענותיהם בכתב.

בסיכומיהם טוענים הנתבעים כי את חלוקת המקרקעין על פי פסק הדין לפירוק השיתוף יש לראות כ"מקשה אחת", דהיינו כי מרגע הפלישה של משרד התחבורה נפגעה זכותם לעשות שימוש בקטע זה של המגרש, דרך 22, כדרך גישה לביתם. הנתבעים סבורים כי אותה פלישה צריך שתפגע בכל השותפים בחלקה ולא דווקא בנתבעים בלבד.

עוד טוענים הנתבעים כי בעוד שהם בנו בתיהם על מגרש 2 זה מכבר, התובע אינו עושה בפועל שימוש במגרש 8 שהוא "מוזנח ופרוץ" התביעה מוגשת ממניעים אישיים ואין בכוונת התובע לבנות עליו בית, וזאת בין השאר לאור גילו המופלג.

לעומת זאת טוען התובע כי הטענה שדרך 22 הוא הדרך היחידה לגישה למגרש הנתבעים היא "שקר גמור", וכי קיימת גישה לבתיהם של הנתבעים שלא דרך המגרש שבבעלותו.

התובע מוסיף וטוען כי אותה דרך 22 לא נועדה כלל לשמש כדרך "פרטית" של הנתבעים לבתיהם, אלא נועדה להצטרף לשביל האספלט הצמוד כמפורט לעיל, ולהוות למעשה את הדרך הציבורית כפי שהיא קיימת כיום.

בהתייחס לסיכומי התובע טוענים הנתבעים כי לדירה הצפונית מבין השתיים שבבעלותם על גבי מגרש מס' 2, אין כל גישה ברכב, אלא דרך מגרש מס' 8.

דיון והכרעה:

ראשית, אקדים ואציין כי מבחינה עובדתית אני קובע כי קיימת גישה למגרש הנתבעים בלא קשר למעבר במגרש התובע. במקום דרך ציבורית בעזרתה ניתן להגיע לתוך מגרש מס' 2 בחלקו הדרומי ואף לחנות בקרבת המבנה הדרומי בלא כל הפרעה.

אכן הגישה למבנה הצפוני מבין השניים הקיימים במגרש מס' 2 קלה ונוחה יותר דרך שטחו של התובע, אולם ניתן להגיע למבנה דרך הכביש המגיע עד למבנה הדרומי, גם אם לא להחנות רכב בפתח המבנה הצפוני ממש. לא מצאתי כי חוסר נוחות מסוים זה יש בו כדי להצדיק פגיעה בזכויותיו של התובע. בסעיף 9 לסיכומיו מצרף התובע צילום אוויר של המקום ולאחר הביקור במקום ועיון בתשריטים מטעם הצדדים מצאתי כי מדובר בתיאור נכון של המצב העובדתי.

למעלה מהדרוש והגם שאין מחלוקת בהקשר זה, אזכיר כי סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע:"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".

בהתאם לפסיקה, "הוראה זו נותנת עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש. בתביעה זו על התובע להוכיח הן את זכותו שלו להחזיק בקרקע והן את היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בה. בהוכחת תנאים מצטברים אלה תלויה הצלחת התביעה" (רע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 304). כלומר, התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו, די שיוכיח עובדת בעלותו, בכדי להעביר את הנטל לנתבעים להוכחת הגנתם. במקרה זה זכותו הקניינית של התובע במגרש מספר 8 אינה שנויה במחלוקת, אשר על כן, הנטל הוא על הנתבעים, להוכיח זכות להמשיך ולעשות שימוש במקרקעין.

כאשר אני בוחן האם עלה בידי הנתבעים להוכיח טענתם לזכות מעבר בשטחו של התובע, אני משיב לשאלה זו בשלילה.

ראשית
, וכאמור לעיל, מהבחינה העובדתית-פיזית, הנתבעים יכולים להגיע למגרש שבבעלותם ולבתים הבנויים עליו שלא דרך המגרש השייך לתובע, וזאת באמצעות הדרך הציבורית הקיימת במקום.

מעבר לדברים מהם ניתן להתרשם הן מהחומר שבתיק והן מהביקור במקום, הדברים עלו גם מעדותו של הנתבע מס' 1, אשר אישר:


"אם בית המשפט שואל אותי אם כעת אפשר להיכנס למגרש דרך הכביש, אני אומר שאפשר. אם הבאהיים יסגרו את כל הדרך לא נוכל לעבור. אני יודע שהם מתכננים לסגור את הכביש, להפוך את המקום למקום קדוש. השכנים שגרים שם כבר הודיעו להם על כך
".

ובהמשך:

ש:
אני אומר לך שעד הבית שלך אפשר להגיע עם אוטו.
ת:
אבל יש לי 4 ילדים, לבית הראשון אפשר להגיע אבל לבית השני לא. אפשר לשים את הרכב בחוץ ולרדת ברגל.

כלומר הנתבע, בהגינותו, מאשר כי קיימת גישה למגרש ולשני הבתים שבו, גם אם לא בנוחות מלאה. באשר לתכניות העלומות של הבאהיים לרכישת קרקע באזור, המדובר בהעלאת חשש בעלמא אשר לא בוסס בדרך כלשהי כי בזמן עתידי לא ניתן יהיה לעשות שימוש בדרך הציבורית, ואין בכך כדי להוות הגנה כנגד התביעה.

מכל מקום מובן כי אין מדובר במצב בו ביתו של הנתבע "כלוא" כך שאין הוא יכול להגיע אליו אלא "בדרך האוויר או במנהרה תת קרקעית". למגרש גישה פשוטה וטובה ואף אם הדבר פחות נוח לנתבעים לעומת הגישה דרך המגרש השייך לתובע, אין הדבר מקנה להם זכות להמשיך ולעשות שימוש בדרך זו.

שנית
, הנתבעים לא הוכיחו כי הפלישה הנטענת סיכלה את האפשרות לעשות שימוש בדרך 22. אותה דרך על פי תשריט החלוקה היא ברוחב משתנה בין ארבעה לשישה מטרים כאמור בסעיף 4 לסיכומי הנתבעים. על פי עמדת הנתבעים, כפי שבאה לידי ביטוי בתביעתם בתיק הפלישה, מדובר בבנייה של כ – 1.5 מטר, אל תוך דרך 22, ולא הוכח כי לא ניתן לעשות שימוש בדרך זו כדי להגיע למגרש הנתבעים. את דרך 22 יש צורך להכשיר ואפשר ואחרי הפלישה נדרשת השקעה גדולה יותר בכך, ואפשר ואף יש צורך בהשתתפות מספר גורמים בעלויות אלה, אולם בוודאי שלא הוכח כי לא ניתן לעשות בדרך זו שימוש כלשהו.

עוד יובהר כי הנתבעים אינם עושים כיום שימוש באותה דרך או בסמוך לה. אין המדובר בשימוש שהוא "הסטה רעיונית" של דרך 22 מערבה למגרשו של התובע. הנתבעים עושים שימוש בדרך אחרת, מספר מטרים משם במרכז המגרש השייך לתובע, דרך נוחה יותר מבחינתם, שאינה קשורה כלל לדרך על פי התשריט.


מעבר לאמור לעיל יצוין כי לא הוברר ובוודאי לא הוכח האמנם דרך 22 נועדה לשמש כדרך נפרדת, שמא נועדה להצטרף לשביל האספלט שהיה קיים ולאפשר סלילת כביש ציבורי כפי שבוצע בפועל, כטענת התובע בסעיפים 14-19 לסיכומיו וכפי שהעיד עד התביעה נימר חדאד, בנו של התובע. אפשר והדבר יתברר במסגרת תיק הפלישה, אולם בוודאי שבשלב זה לא הוכיחו הנתבעים זכותם כטענת הגנה כנגד בעלות התובע בדרך בה הם עושים כיום.

טענת הנתבעים כי פלישת משרד התחבורה צריכה לפגוע בכל הבעלים, אף היא אינה יכולה להוות הגנה כנגד התביעה דנן. אם אכן קיימת פלישה ואכן היא פוגעת רק או בעיקר בנתבעים, הדברים צריכים להיות מוסדרים מול הפולש, בדרך של הסרת הפלישה, סעד כספי או בכל דרך אחרת שיראה בית המשפט הדן בתביעה זו להורות, אולם אין הדבר יכול להתקבל כטענת הגנה מטעם הנתבעים כנגד תביעת הפינוי, ולמנוע מהתובע לעשות שימוש חוקי במקרקעין שבבעלותו.

טענה משתמעת של הנתבעים בסיכומיהם היא כי אותה פלישה הכשילה את מטרת חלוקת החלקה כפי שנקבעה בפסק הדין בהליך פירוק השיתוף. טענה זו לא הוכחה כלל. כאמור, קיימת מחלוקת האמנם נועדה דרך 2" להוות דרך פרטית או להצטרף לדרך הציבורית, ולא הוכח כי לו היה ידוע דבר בניית הכביש כפי שהוא כיום הייתה משתנית תכנית החלוקה שהוכנה בידי המודד סרחאן. הנתבעים רשאים היו לבקש זימונו של סרחאן לעדות להתייחסות לשינוי המצב לאחר השלמת תכניתו, אך לא ראו לנכון לפעול בדרך זו, ולא הוכיחו את הנושא בדרך אחרת.

טענה נוספת של הנתבעים כאמור היא כי החלטת כב' השופט נאסר, בחודש ספטמבר 2017,
לדחות בקשתו של התובע לפי פק' בזיון בית המשפט מהווה מעשה בי-דין כנגד תביעה זו. אינני רואה לנכון לקבל טענה זו. ההחלטה הייתה למעשה כי ההליך אינו מתאים לבקשה לפי פקודת הבזיון, ובוודאי שאין בהחלטה זו משום קביעה המשנה בדרך כלשהי את פסק הדין בתביעת פירוק השיתוף או קבלת עמדת הנתבעים כי הפלישה יצרה מצב חדש בו אינם חייבים לציית לפסק הדין.

באשר לטענת הנתבעים בסעיף 6 לסיכומיהם כי התובע אינו עומד לעשות שימוש במגרשו והתביעה מוגשת "ממניעים אישיים", דומה שאין צורך להרחיב מדוע אינה יכולה לשמש כטענת הגנה. זכותו של התובע במגרש אינה במחלוקת, הוא רשאי לעשות במגרש כל שימוש חוקי ואין הוא חייב להוכיח לנתבעים כי בכוונתו לבנות שם את ביתו כתנאי לדרישת פינוי.





סיכומו של דבר:

פסק דין
חלקי לפינוי המיטלטלין במגרש ניתן בהסכמה ביום 8.1 והנתבעים הגישו ביום 14.1 הודעה על פינוי כנדרש והיעדר כל דרישה לגבי חפצים אחרים המצויים במגרש.

התביעה לפינוי מתקבלת. הנתבעים יחדלו משימוש במגרש השייך לתובע לשם מעבר או חנייה וזאת עם המצאת פסק הדין לידיהם.

הנתבעים ישאו בהוצאות ההליך, לרבות שכר טרחת עו"ד בסכום כולל 12,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאחרת ישא הפרשי הצמדה ורבית כחוק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 45 ימים.

ניתן היום,
5 במרץ
05 מרץ 2019
.











א בית משפט שלום 25203-11/17 חאמד חדאד נ' מחמוד חזבון, יאסר חזבון  (פורסם ב-ֽ 05/03/2005)