פסקי דין על אביטל נחום | פסקי דין על אביטל נחום |

1806/02 פ     14/12/2005




פ 1806/02 מדינת ישראל נ' אביטל נחום, אביטל נחום




108
בתי המשפט
פ 001806/02
בית משפט השלום רחובות
14/12/2005
תאריך:
בפני
כבוד השופטת לבנה צבר
מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה
נ ג ד
1 . אביטל נחום
2 . אביטל נתן

הנאשמים
הכרעת דין

1. אני מזכה את הנאשמים מביצוע העבירות שלהלן:

הנאשם מספר 1 - באישום הראשון:
איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;
הסגת גבול - עבירה לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הנאשם מספר 2:

באישום הראשון:
הסגת גבול - עבירה לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

באישום השני:
נסיון תקיפה - עבירה לפי סעיפים 25 + 379 לחוק העונשין, התשל"ז-
1977;
תקיפה - עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;
הסגת גבול - עבירה לפי סעיף 447 (א) (1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
2. אני מרשיעה את הנאשמים בביצוע העבירות שלהלן:

הנאשם מספר 1:
האישום הראשון:
היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

האישום הרביעי:
היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

הנאשם מספר 2:
האישום הראשון:
איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

האישום השני:
איומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;
היזק בזדון - עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. העובדות שבבסיס כתב האישום הן כלהלן:

רקע:
הנאשמים הם בניו של אביטל דניאל ז"ל (כתב האישום המקורי הוגש גם כנגדו, במהלך הדיונים הוא הלך לבית עולמו (להלן: "המנוח"), ולפיכך נמחק מכתב האישום), מי שהיה שותפם של רפאל אלבז (להלן: "המתלונן") וחיה צילה רבינוביץ (להלן: "רבינוביץ") בנכס שנמצא ברחוב חרל"פ 2 ברחובות (להלן: "הנכס"). הנכס הושכר - לטענת המתלונן ורבינוביץ - לאדם בשם אליהו עוליאל (להלן: "השוכר") למשך חמש שנים, שלא על דעתו של המנוח. בחודש פברואר 2002 בוצעו עבודות שיפוצים בנכס, כאשר על הפועלים והעבודה פיקח המתלונן, ולטענתו כך עשה מטעמו של השוכר, שהוא זה ששיפץ את הנכס.

עובדות האישום הראשון:
בתאריך 11.2.02, בשעה 09:00 או בסמוך לכך, הגיע הנאשם 1 לנכס, ראה במקום את המתלונן, ואת השיפוצים שמתבצעים שם, ואז איים על המתלונן, בכך שהניף לעברו פטיש ואמר לו: "אני אגמור אותך, יא מנוול, רמאי, גנב, אתה לא תצא חי מפה, חכה כל המשפחה שלי תבוא לכאן, וכל מה שהשוכר בונה אנחנו נהרוס". בהמשך לכך, הזיק הנאשם 1 שלא כדין לרכוש, בכך שהוא שבר באמצעות הפטיש קיר של הנכס.

בהמשך, הגיע לנכס הנאשם 2, ובנוכחותו איים הנאשם 1 על המתלונן בכך שאמר : "אנחנו לא באנו לדבר איתו, אלא לחסל אותו". ועוד בהמשך, איים
הנאשם 2 על המתלונן, בכך שהרים לום ברזל באורך של כ- 70 ס"מ, הניף אותו, וצעק אל עבר המתלונן: "אני עם זה גומר אותך עם כל הבעיות שלך".

לטענת המאשימה, הנאשמים נכנסו לנכס שלא כדין, ובכוונה לבצע עבירה, להפחיד או להקניט.

עובדות האישום השני:
בתאריך 20.2.02 בשעה 09:00 או בסמוך לכך, נכנס הנאשם 2 לנכס, על אף היותו סגור, וכך עשה לטענת המאשימה - שלא כדין - בכוונה להפחיד, להקניט או לעבור עבירה. בנסיבות האלה, איים הנאשם 2 על המתלונן שנכח במקום, בכך שאמר לו: "אני אגמור אותך אתה תרגיש אותנו, משפחת אביטל תחסל אותך, אל תדאג, אתה מכיר אותנו". בהמשך, הוא ניסה לתקוף את המתלונן, בכך שהשליך לעברו חלון אלומיניום עם דלת זכוכית, אך המתלונן זז והחלון לא פגע בו. הנאשם 2 השליך לעבר המתלונן חלון נוסף, וזה פגע ברגלו של המתלונן, ובכך תקף הנאשם 2 את המתלונן. בהמשך, פגע הנאשם 2 במזיד ושלא כדין, ברכוש ששייך לשוכר, בכך שהשליך דרך חלון הנכס, מיכלי בי.ג'י.בונד מלאים, צינורות חשמל, צינורות ריפרף, ופח זפת נוזלית שנשפך אל הצינורות.

עובדות האישום הרביעי:
במהלך חודשים אפריל מאי 2002, בתאריכים מדויקים שאינם ידועים למאשימה, הזיק הנאשם 1 במזיד ושלא כדין, לדלת הנכס, בכך שהחדיר פעם אחת מסמר ובפעם השניה מפתח לתוך מנעול הדלת, ושבר אותו בפני
ם, כך שלא ניתן יהיה לעשות שימוש במנעול.

יצוין, שהאישום השלישי יוחס למנוח בלבד, ולפיכך נמחק.

4. מהנאשמים נגבו הודעות והם גם בחרו להעיד. הרשעתם מתבססת על ההודאות שבהודעותיהם ובעדיותיהם. נבאר:

הנאשם מספר 1 :
בהודעה מיום 26.2.02 שעה 18:20 - ת/2, אומר הנאשם 1, שאכן ביום 11.2.02 הוא הגיע לנכס, פגש שם את המתלונן, ושני פועלים שעסקו בשיפוצים, ועל רקע זה פרץ ויכוח בינו לבין המתלונן. או אז, הוא שבר חלק מהקיר. בכך מודה הנאשם מספר 1 בביצוע עבירה של היזק בזדון. בהודעה נוספת שלו, שנגבתה ביום 20.3.02 שעה 19:10 - ת/7, הוא שב ומאשר,
שביום 11.2.02 הוא שבר בלוק ישן בנכס, ולדבריו, גודלו של הבלוק כגודל קופסת סיגריות. בעדותו - בחקירה הראשית - הוא שב ומאשר שהוא שבר בלוק ששימש כתמיכה לפלטה בכניסה השניה של הנכס. כך עשה באמצעות פטיש שהיה בנכס. בחקירה הנגדית הוא דבק בגרסה, לפיה הוא שבר בלוק ולא קיר. כך או אחרת, הוא מודה למעשה בביצוע עבירה של היזק במזיד, ולפיכך אני מרשיעה אותו בביצוע עבירה זו.

בהודעה מיום 12.5.02 שעה 09:40, הוא נחקר לגבי ביקוריו בנכס ביום 3.5.02, וכן ביום 5.5.02, והוא משיב ואומר, שהוא מגיע למקום כל יום. הוא אומר, שהוא איננו זוכר האם באותו יום הוא עשה משהו למנעול של הנכס, אבל הוא אומר, שפעמיים בחודש האחרון הוא חיבל במנעול ושם מסמר בפני
ם. הוא מכחיש שביום 3.5.02 הוא גרם נזק למנעול. בהמשך, הוא שב וטוען, שבמהלך החודשים אפריל - מאי, הוא הגיע לנכס מספר פעמים, והוא שם מפתח ומסמר בתוך המנעול, ובכך הוא חיבל במנעול. בעדותו - בחקירה הראשית - הוא מאשר שמספר פעמים הוא עשה את אשר מיוחס לו באישום הרביעי, דהיינו: חיבל במנעול של הנכס. בחקירה הנגדית הוא מאשר, שפעמיים או שלוש פעמים, הוא חיבל במנעול. לדבריו, בשתיים מהפעמים נכח אביו, ובפעם השלישית הוא היה לבד במקום. בשים לב להודאה זו, אני מרשיעה אותו בביצוע עבירה של היזק בזדון.

הנאשם מספר 2:
בהודעה מיום 20.2.02 שעה 10:05 הוא מאשר שביום 11.2.02 הוא הגיע לנכס, שם פגש את המתלונן ואת אחיו הנאשם 1. הוא הצטרף לדין ודברים שהיה בין המתלונן לאחיו, ובלהט הויכוח, הוא הרים לום שהיה מונח על הרצפה, ואמר למתלונן, שאם הוא לא יתן לו מפתח לנכס, הוא ישבור את המנעול.
עם זאת, הוא מכחיש שהוא אמר למתלונן, כאשר הוא הניף את הלום, שהוא יגמור אותו עם הלום. בעדותו - בחקירה הראשית - אומר הנאשם 2, שכאשר הוא היה בנכס במועד הנ"ל, הוא אמר לאביו שאפשר לשבור את המנעול עם הלום שהיה על הרצפה. בחקירה הנגדית הוא מאשר שהוא אכן הרים את הלום, ואמו אמרה לו להוריד את הלום, ואביו לא אישר לו לשבור את המנעול עם הלום. די לנו למעשה בכך שהנאשם מאשר שהוא הניף את הלום ואיים לשבור את המנעול, בכדי להגיע למסקנה שנעברה עבירת איומים. אשר לתוכנו של האיום - אני מעדיפה את גרסתו של הנאשם 2 על פני גרסת המתלונן, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן, כאשר נתייחס לעדות המתלונן ולחוסר המהימנות שלו. בשים לב להודאה זו, אני מרשיעה אותו בביצוע עבירת איומים.

בהודעה מיום 20.3.02 שעה 18:40, מאשר הנאשם 2 שהוא היה בנכס
ביום 20.2.02, פגש שם את המתלונן, ואמר לו שהוא יהרוס את כל מה שבנה בנכס. בכך הוא מאשר שהוא איים על המתלונן, וזאת הגם שהוא מכחיש שהוא איים על המתלונן בכך שאמר לו שיגמור אותו, וכי משפחתו תחסל אותו. יצוין, שהאיום כפי שמודה בו הנאשם 2 בהודעה, לא בא זכרו בכתב האישום, והנאשם 2 לא נשאל דבר וחצי דבר בענין זה במהלך מסירת עדותו. חרף זאת, ומשהתגלתה העבירה במהלך שמיעת ההוכחות, ולנאשם 2 היתה הזדמנות נאותה להתגונן מפניה, אזי יש מקום להרשיע אותו בביצוע עבירה זו. עם זאת, גם בענין זה, אני מעדיפה את גרסת הנאשם 2 לענין תוכן האיום על פני גרסתו של המתלונן, כפי שיבואר להלן. עוד הוא אומר באותה הודעה, שהוא זרק מהחלון של הנכס אל המדרכה, מיכל של בי.ג'י.בונד, צינורות ומיכל של זפת. כך עשה לדבריו, על מנת למנוע המשך עבודות השיפוצים. בכך הוא מאשר שהוא ביצע עבירה של היזק בזדון. בעדותו - בחקירה הראשית - הוא מאשר שהוא השליך מהחלון צינור פלסטיק על למנוע המשך השיפוצים . בחקירה הנגדית הוא נשאל, האם אכן הוא זרק מהחלון של הנכס את הפריטים המפורטים בכתב האישום, והוא אומר שהוא זרק שניים, שלושה דברים, ובכך הוא מאשר למעשה את הנטען בכתב האישום לענין זה. בשים לב להודאות בהודעה ובעדות, אני מרשיעה את הנאשם 2 בביצוע עבירת איומים ועבירהשל היזק בזדון.

4. התביעה העידה חמישה עדים, כשהעד המרכזי הוא כמובן המתלונן.
יאמר מיד - אינני נותנת אמון בגרסתו של המתלונן, משום שבמהלך עדותו התברר, שהוא בלתי מהימן בעליל. נבאר:

המתלונן טוען שהוא ורבינוביץ השכירו את הנכס לשוכר. חרף עובדה זו, מעולם לא זכה איש לפגוש את השוכר, ובכלל זה גם רבינוביץ לא זכתה לפגוש אותו. נסיונותיה של המאשימה לזמן את השוכר למתן עדות - הוא מופיע בכתב האישום כעד תביעה - נכשלו, ודומה שהמתלונן עשה כל מאמץ כדי למנוע מהמאשימה לגרום להבאתו של השוכר למתן עדות. השוטרת דפנה פרץ (להלן: "פרץ") העידה שהיא ביקשה מהמתלונן שיעביר אליה בהקדם את פרטיו של השוכר ואת מספר הטלפון שלו, אך לא זכתה לקבל אותם. במהלך עדותה של אביטל פולט, אשת המנוח ואימם של הנאשמים, התברר שגם התובעת פנתה במהלך הדיונים למתלונן וביקשה ממנו את פרטיו של השוכר, ועל כך הוא השיב ואמר לה: "בשביל מה את צריכה אותו?". משמסכל המתלונן את גביית אמרתו של השוכר ואת העדתו בבית המשפט, פשיטא שהוא חושש מהדברים שיאמר השוכר, ושמא יחשוף השוכר סיפור אחר שונה לחלוטין, מזה שהוא מבקש להציג לבית המשפט, לאמור: קיים שוכר, נחתם איתו חוזה שכירות, הוא ייפה את כוחו של המתלונן לפעול בשמו ובעבורו לצורך שיפוץ הנכס, כמו גם לצורך השכרתו בשכירות משנה. יצויין שבחקירה הנגדית טען המתלונן שכתובתו של השוכר באילת, ויחד עם זאת טען, שככל הידוע לו השוכר כבר עזב את אילת. עוד טען, שהוא לוקח את המכתבים שנשלחים לשוכר לפי כתובת הנכס, ומוסר לו אותם, וכי השוכר מגיע מידי פעם ואוסף את הדואר. ועוד הוא אמר - שהוא מתקשר לשוכר מידי פעם, או שהשוכר מתקשר אליו, והוא אומר לשוכר שיש לו דואר, ושיבוא לקחת אותו. ובאותה נשימה, ומבלי להניד עפעף: "אני אגיד לך את האמת, לא היה לו מכתב אף פעם" - כך !!! עינינו הרואות - המתלונן איננו מהסס לעמוד על דוכן העדים ולשקר ביודעין, הכל במסגרת המאמצים שלו שלא לגלות פרטים לגבי השוכר, כאלה שיובילו את השוכר את דוכן העדים. זאת ועוד - המתלונן טוען בהמשך החקירה הנגדית, שהוא מסר את הפרטים של השוכר, לרבות הטלפון והכתובת שלו למשטרה, כאשר הוא הגיש את התלונה כנגד הנאשמים. ולא זו אף זו, אלא שהמשטרה גם הזמינה את המתלונן לפי הכתובת שנמסרה לה, הזמנה שהניבה פירות, שכן השוכר הגיע אל תחנת המשטרה. אלא מאי? באותו יום לא היה חוקר בתחנה. טענה זו היא על פניה שקרית. שכן, כאמור המשטרה איננה מצליחה לאתר את השוכר, ולו היתה עושה כן, מן הסתם היתה גובה ממנו הודעה, וגם גורמת להגעתו לבית המשפט לצורך מתן עדות. אין לי יסוד לחשוד במשטרה או בתביעה, שהיא זו שמבקשת להעלים מעיניו של בית המשפט את השוכר עלום הפנים והדמות. יתרה מזו - היעלה על הדעת שתחנת המשטרה ברחובות ננטשה, ולא נותר בה אף חוקר שיקבל את פניו של השוכר ויחקור אותו?! במהלך החקירה הנגדית הוא נשאל, האם פרץ משקרת כאשר היא אומרת, שהוא התבקש על ידה למסור טלפון וכתובת של השוכר והוא לא עשה זאת, ועל כך הוא משיב ואומר שהוא לא שמע שהיא אמרה זאת. אכן, פרץ העידה לפני המתלונן, ומשום כך הוא לא שמע את עדותה. אך כאשר מוצג בפני
ו הפרוטוקול, יש בפיו תשובה אחרת: פרץ לא קיבלה את הפרטים, אבל חוקר אחר כן קיבל אותם. מיהו אותו חוקר, זאת אין המתלונן מגלה לנו. זאת ועוד - הוא טוען שעוליאל הגיש גם תלונה במשטרה, במכתב שהוצג בפני
ו של המתלונן במהלך החקירה הנגדית, ושגם בו, הפלא ופלא, לא מופיעה כל כתובת. היעלה על הדעת, שאדם יפנה למשטרה, יגיש תלונה, ולא ירשום בה את פרטיו המלאים על מנת שהמשטרה תוכל ליצור עימו קשר לצורך ניהול חקירה ובירור התלונה?! על פני הדברים, נראה שאין האמת בפיו של המתלונן, והוא איננו מהסס לעמוד על דוכן העדים, ליתן תשובות שקריות, והכל במטרה "להעלים" את אותו שוכר, שכפי הנראה עדותו לא תהיה נוחה לו. על חוסר המהימנות של המתלונן מעידה כאלף עדים גם טענתו לפיה חלקו של המנוח בדמי השכירות עדיין אצל השוכר, דהיינו: לא בידיו של המתלונן, והוא יכול לקבל אותו. הכיצד הוא יכול לקבל אותו, אם אין לו כתובת שלו ואין לו טלפון שלו ?! שאלה - תמיהה זו - מקבלת משנה תוקף, מקום שהמתלונן אומר בפה מלא, במהלך החקירה הנגדית, לסניגור, שיש לו את הטלפון של השוכר, אבל הוא לא יתן לו אותו ולא ימסור לו אותו, משום שהשוכר לא מסכים כי הוא מפחד מהנאשמים. הכיצד איפוא יקבלו יורשיו של המנוח את דמי השכירות, זאת אין לדעת. מה שכן ברור הוא, שהמתלונן מתאמץ מאמץ ניכר ורציני, להסתיר את השוכר מעין כל.

5. לענין הארוע מיום 11.2.02 טוען המתלונן שהנאשם 1 הגיע למקום, פרץ את הדלת, איים עליו, קילל אותו, לקח פטיש במשקל של 10-8 ק"ג, הרים אותו לעברו, ואחר כך זרק אותו לעברו, ופגע ברגלו. באותה הזדמנות הוא גם אמר לו שהוא יגמור אותו, שהוא לא יצא משם חי, ואחר כך הוא שבר קיר בעזרת אותו פטיש. השאלה המתבקשת היא, הכיצד לא נגרמה כל חבלה למתלונן, חרף העובדה שנזרק עליו פטיש ששוקל 10-8 ק"ג, והכיצד לא בא זכרה של עובדה זו בכתב האישום. האמנם התרשלה המאשימה? התשובה לשאלה זו היא לא באלף רבתי. שכן, לו היתה המאשימה משמיטה ולו פסיק אחד מתלונתו של המתלונן, הוא היה מעמיד דברים על דיוקם, ולא היה מרפה מהמאשימה, עד שהיתה מתקנת את הדברים. קביעה זו מתבקשת מהעובדה, שגם לאחר שהמתלונן סיים למסור את עדותו, הוא הקפיד להגיע לכל אחד ואחד מהדיונים שהתקיימו בתיק זה. הוא ישב באולם בית המשפט, ניהל תרשומת מסודרת לגבי העדויות שנמסרו והטענות שנטענו, לא אחת פנה אל התובעת והפריע לה במהלך הדיון, כך שברור שעסקינן במי שמקפיד הקפדה יתרה, על כל פרט ופרט, וסביר להניח שהוא לא היה מניח למאשימה להתרשל במלאכתה. העובדה שבכתב האישום לא מיוחסת לנאשם מספר 1 עבירת תקיפה באמצעות אותו פטיש, והעובדה שאין כל טענה לענין חבלה, שמן הסתם צריך להחבל מי שנזרק לעבר רגלו פטיש ששוקל 10-8 ק"ג, מעידה כאלף עדים על חוסר המהימנות של המתלונן, חוסר מהימנות כזה שזועק לשמיים.

עוד טענה שמעלה המתלונן ושלא בא זכרה בכתב האישום, היא הטענה לפיה הנאשמים פרצו את דלת הנכס כאשר נכנסו לתוכו ביום 11.2.02. לדבריו, הדלת היתה נעולה עם מנעול בריח פשוט, והם דחפו ודחפו עד שהוא התפרק. חרף טענה זו, לא מייחס כתב האישום לנאשמים ביצוע עבירה של התפרצות . גם עובדה זו מלמדת על חוסר המהימנות של המתלונן.

6. ביום 11.2.02 הגיע שוטר לנכס. השוטר ירימי חנוך (להלן: "ירימי"). ירימי כתב דו"ח פעולה - ת/1, בו ציין שהוא פגש במקום את המתלונן ואת המנוח, וכי היה ביניהם ויכוח מילולי מלווה בצעקות, וכי הם אמרו לו, שהם אינם מעוניינים בטיפול משטרתי, ולפיכך הוא עזב את המקום. גם המתלונן מציין שירימי הגיע למקום, ועזב. היעלה על הדעת, שמי שמותקף באמצעות פטיש, ומאוים ברצח, לא על ידי אדם אחד אלא על ידי שניים, ולא רק איום מילולי, אלא גם איום באמצעות חפצים: הפטיש הכבד והלום, אכן יניח לשוטר ללכת לדרכו ולא יגיש תלונה?! היעלה על הדעת, שהמתלונן שמתנהג כפי שתארנו לעיל, יוותר ולא יגיש תלונה?! אתמהה!!! תמיהה זו מתגברת, מקום בו טוען המתלונן בחקירה הנגדית, שהוא נפגע קשות בעקבות אותה תקיפה שתקף אותו הנאשם מספר 1 עם הפטיש, תקיפה שארעה כאשר הוא עצמו יושב על כסא. אדם סביר היה מתלונן מיד באזני השוטר על פגיעה זו, ולא היה מניח לו ללכת, ולא כל שכן, היה עושה זאת המתלונן.

7. בהמשך החקירה הראשית טוען המתלונן שביום 22.2.02 הוא היה בנכס לבד, וכי הוא סגר את הדלת משום שהוא פוחד מהנאשמים. טענה זו היא על פניה שקרית. נכון אמנם, שהנאשמים צעירים לימים, והמתלונן אדם מבוגר, ויחד עם זאת, אין הוא העלה הנידף שהוא מבקש להציג את עצמו בפני
בית המשפט. המתלונן הוא אדם בריא גוף, וכל התנהגותו כפי שעמדנו עליה לעיל באולם בית המשפט, מלמדת שאין עליו מורא הנאשמים.
אם הוא אכן היה פוחד מהנאשמים, הוא היה מדיר רגליו מבית המשפט, ולא מתקרב אליהם לאחר שמסר את עדותו. לא כל שכן, הוא לא היה תוקף את אחד מהנאשמים, כפי שעשה - מעשה שבגינו הורשע בתיק פלילי אחר. גם טענה זו וסתירתה, מלמדות כאלף עדים, על חוסר המהימנות של המתלונן. אגב, המתלונן שכאמור הקפיד לערוך רישומים של כל הדיונים, לקה לפתע באובדן זכרון חלקי, כאשר הוא נחקר בחקירה נגדית, לגבי ההרשעה שלו, ואמר שאין הוא זוכר בדיוק במה הוא הורשע, אבל בית המשפט הרשיע אותו. גם בנקודה זו אינני מאמינה למתלונן.
8. גם לגבי הארוע שארע ביום 20.2.02, טוען המתלונן שהוא הותקף על ידי הנאשם 2, ושהוא זרק עליו חלון על רגלו. ושוב, אין כל טענה על חבלה שנגרמה בעקבות פגיעה זו, ושוב מתבקשת השאלה - הכיצד? העובדה שאין טענה לגבי חבלה במועד זה, כפי שאין כל התייחסות לכך בכתב האישום, אף היא מלמדת על כך, שאין אמת בפי המתלונן.

9. עוד ענין שבו מתגלה חוסר המהימנות של המתלונן נוגע לענין חשבון הבנק של השוכר. המתלונן טוען, שהדיירים - שוכרי המשנה - הפקידו את דמי השכירות לחשבון הבנק של השוכר. כאשר מטיח הסניגור בפני
ו של המתלונן, שהחשבון אינו חשבונו של השוכר, משיב המתלונן ואומר: "של אחיו, מה זה משנה, זה שלו" . וכאשר אומר לו הסניגור שמדובר בחשבון של קטין, הוא לפתע אינו יודע, ומשיב ואומר: "לא יודע מזה". גם בענין זה ברור כשמש, שהמתלונן איננו דובר אמת.

10. במהלך החקירה הנגדית מתברר, שהמתלונן מייחס לנאשמים עבירה נוספת, עבירה של כליאת שווא, עבירה שלא בא זכרה בכתב האישום, ואין לי יסוד להניח, שהיא הובאה לידיעת המאשימה, וזו לא טרחה לכלול אותה בכתב האישום. פשיטא, שעבירה זו "נולדה" לראשונה כאשר המתלונן ניצב על דוכן העדים, והשאלה המתבקשת היא, הכיצד? שכן, גם מפי המתלונן אנו למדים לדעת, שמעת לעת הוא שם פעמיו לתחנת המשטרה, על מנת להגיש תלונה כנגד הנאשמים. היעלה על הדעת שארוע של כליאת שווא ישכח מליבו, והוא לא ימהר להתלונן עליו?! התשובה לכך ברורה מאליה.
11. רבינוביץ שהגישה אף היא תלונה לענין החבלות במנעול של הנכס, העידה שלמעשה הטיפול בנכס נמסר על ידה לבעלה שהוא עורך דין, וכי היא עצמה איננה יודעת דבר מידיעה אישית, אלא למעשה חיה מפיו של המתלונן. העובדה היחידה שהיא מעידה עליה מידיעה אישית, היא לענין החבלות במנעול, ובענין זה כאמור מודה הנאשם מספר 2.

12. כאמור, הנאשמים בחרו להעיד, ועדויותיהם לוקות לעיתים באי דיוקים או בסתירות. יחד עם זאת, אין המדובר באי דיוקים או בסתירות, שיכולים ללמד אותנו על כך שהנאשמים, כמו המתלונן, הם לא מהימנים. כאמור, הנאשמים הודו, כבר שנחקרו במשטרה, בביצוע חלק מהעבירות, כך שאין עסקינן במי שמכחישים הכחשה כוללת, ומבקשים להרחיק עצמם מכל עבירה. ההודאות המיידיות שלהם בתחנת המשטרה, מחזקות את המהימנות שלהם.

13. כאמור, יחס כתב האישום לנאשמים גם ביצוע עבירה של הסגת גבול. גם מעבירה זו זיכיתי את הנאשמים, משום שאני מקבלת את גרסתם לפיה הם הגיעו לנכס, כבאי כוחו ושלוחיו של המנוח. נכון אמנם, שלכתחילה לא היה בידיהם יפוי כח בכתב להציג בפני
המשטרה, ואולם, על פי חוק השליחות, התשכ"ה-1965, אין כל הכרח שמינוי השלוח יעשה בכתב דווקא.
לא נעלמה מעיני העובדה, שהשלוחים נתבקשו לפעול בענין מקרקעין, ואולם, אין המדובר בביצוע עסקאות במקרקעין, ולפיכך רשאי היה המנוח למנות אותם כשלוחם, גם מינוי בעל פה.
גרסת הנאשמים לפיה הם פעלו כשלוחם של המנוח, מתחזקת מעדות של אימם, שלא זו בלבד, מאשרת טענתם זו, אלא שהיא אומרת שהיחסים בין המנוח לילדיו היו יחסים תקינים, ובכך מסתכמת טענת המתלונן, לפיה הנאשמים פעלו שלא על דעת המנוח, ובניגוד לרצונו.

14. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא, שהמאשימה כשלה בנסיון להוכיח מעל לכל ספק סביר, שהנאשמים אכן ביצעו את העבירות שמהן זיכיתי אותם. כאמור, עד התביעה המרכזי הוא אדם שהאמת ממנו והלאה, ועל עדותו לא ניתן להשתית הרשעה משום שהיא מעוררת הרבה יותר מספק סביר. למעשה היא מעוררת סימני שאלה כה גדולים, עד כי היא מובילה למסקנה, שגרסת הנאשמים היא היא הגרסה הנכונה.

15. בשים לב לאמור לעיל, אני מרשיעה כאמור את הנאשם מספר 1 בביצוע עבירה של היזק בזדון על פי האישומים הראשון והרביעי, ואת הנאשם מספר 2 אני מרשיעה בביצוע עבירת איומים על פי האישומים הראשון והשני, וכן בעבירה של היזק בזדון על פי האישום השני. משאר העבירות מזוכים הנאשמים.

ניתנה, ועיקריה הושמעו והוסברו היום י"ג בכסלו, תשס"ו (14 בדצמבר 2005) במעמד התובעת עו"ד איריס מוריץ, הנאשמים בעצמם וב"כ הנאשמים עו"ד
יואב אדם.
_____________
לבנה צבר
, שופטת
806/02פ 133 יפה מדהלה








פ בית משפט שלום 1806/02 מדינת ישראל נ' אביטל נחום, אביטל נחום (פורסם ב-ֽ 14/12/2005)