פסקי דין על סנא זיאדנה קנג' | פסקי דין על עומר חסן שאקר חסן | פסקי דין על סבחה חסן | פסקי דין על מוחמד קאסם עומר |

62324-10/18 עא     11/03/2019




עא 62324-10/18 סנא זיאדנה קנג' נ' עומר חסן שאקר חסן, סבחה חסן, מוחמד קאסם עומר






בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 62324-10-18 זיאדנה נ' חסן ואח'
ע"א 62655-10-18 חסן ואח' נ' זיאדנה ואח'
בפני

כב' ס. הנשיא השופט זיאד הווארי
, אב"ד
כב' השופט אשר קולה

כב' השופט דני צרפתי

המערערת/ המשיבה שכנגד:

סנא זיאדנה קנג'
נגד

המשיבים / המערערים שכנגד:
משיב פורמאלי:
.1 עומר חסן שאקר חסן

.2 סבחה חסן


.3 מוחמד קאסם עומר
פסק דין
השופט דני צרפתי
:
1.

פסק דין
זה מכריע במאוחד בערעורים שבכותרת אותם הגישו הצדדים (התובעת והנתבעים בהליך קמא), כנגד פסק דינו של בית משפט קמא מיום 28/8/2018 (כב' השופט אלעד טל, בימ"ש שלום נצרת), במסגרתו הוכרעה תביעת הפינוי שהגישה התובעת, כמו גם תביעת הרשות שהגישו הנתבעים נגד התובעת.

לצורך הנוחות ובמסגרת פסק דיננו תוגדר התובעת בתביעת הפינוי (המערערת בע"א 62324-10-18) שהינה גם הנתבעת בתביעת הרשות כמשכירה (להלן: "המשכירה") ואילו הנתבעים בתביעת הפינוי (המערערים בע"א 62655-10-18) שהינם גם התובעים בתביעת הרשות יוגדרו כשוכרים ו/או כל אחד מהם בנפרד בשמותיהם עומר וסבחה, על פי ההקשר (להלן: "השוכרים","עומר" ו – "סבחה", בהתאמה).

2. השאלות המרכזיות העומדות להכרעה בפסק דיננו להלן נוגעות להיקף ההפרות, אם בכלל, שביצעו השוכרים (הדיירים המוגנים) כלפי המשכירה (בעלת הבית), עילות הפינוי הנגזרות מכך וכפועל יוצא מכך האם זכאים השוכרים לסעד מן הצדק ובאילו תנאים.

בתמצית, בית משפט קמא הכריע כי השוכרים הפרו את חובתם כדיירים מוגנים וכפועל יוצא מכך קמה כלפיהם עילת פינוי, זאת על רקע רווח בלתי הוגן שהפיקו מהמושכר. לצד זאת, הכריע בית משפט קמא כי השוכרים זכאים לסעד מן הצדק המונע את פינוים מהמושכר כנגד תשלום דמי פיצוי למשכירה בשיעור שנקבע בפסק הדין.

3. פסק הדין כולל הכרעות משנה נוספות אשר נתייחס אליהן, על פי הצורך, במסגרת הכרעותינו להלן.

כאן המקום להשלים כי השוכרים מצידם הגישו תביעה נפרדת שהתבררה במאוחד בפני
בית משפט קמא, שעניינה קבלת רשות על ידי בית משפט להשכיר את המושכר בשכירות משנה היה ויוכרע כי הסכמה זו לא גובשה בין הצדדים. בית משפט הכריע בפסק דינו כי דין תביעה זו להידחות, לרבות מחוסר סמכות. גם על הכרעה זו של בית משפט קמא ערערו השוכרים בערעורם. יחד עם זאת, לא חזרו על השגותיהם בסוגיה במסגרת עיקרי טיעון, תוך שיש בסיס להניח כי זנחו טענותיהם בנדון. מכל מקום, לא מצאתי כל בסיס לערעור על הכרעות בימ"ש קמא בסוגיה זו ואין מקום וצורך להוסיף על הכרעותיו בסוגיה והנסמכים על הוראת סע' 37 (א) (4) לחוק הגנת הדייר, (נוסח משולב, התשל"ב – 1972) (להלן: "החוק") המקנה סמכות להתיר השכרת משנה, על אף התנגדות הבעלים, המוגבלת להשכרת משנה של חלק מהמושכר בלבד.

רקע עובדתי וטענות הצדדים בפני
בית משפט קמא
4. בין בעלה המנוח של המשכירה לבין בעלה המנוח של סבחה ועומר נחתם בשנת 1979 הסכם שכירות מוגנת ביחס לנכס שפרטיו בתביעה המצוי בעיר נצרת (להלן: "הסכם השכירות המוגנת"). הסכם זה כלל הסכמה לבנייה על המקרקעין על ידי השוכרים, כאשר ההשקעות שיידרשו לכך ישמשו כדמי מפתח לשכירות מוגנת, כאשר המושכר הושכר לשם הקמת מסעדה אשר תופעל על ידי השוכרים. המסעדה בפועל הופעלה על ידי השוכרים עד לשנת 2012, כאשר ב- 20/9/2012 נחתם נספח להסכם השכירות המוגנת (להלן: "הנספח"), לפיו הותר לשוכרים להשכיר את המושכר בשכירות משנה לצד ג' למטרת מסעדה, כאשר זהותו של אותו צד ג' אף סוכמה בנספח. בנוסף ובסמוך גם נחתם נספח תשלומים המפרט את התשלומים שתקבל המשכירה מתוך דמי שכירות המשנה המשולמים לשוכרים.

עוד נפנה להסכם שכירות המשנה שנחתם בין השוכרים לאותו צד ג', במסגרתו ניתנה לשוכר המשנה זכות לשכור את המושכר עד ל- 30/12/2019 (כולל תקופת אופציה מעבר לתקופת השכירות הבסיסית), (להלן: "הסכם שכירות המשנה").

באשר לתקופת שכירות המשנה שסוכמה בין המשכירה לשוכרים, כמו גם באשר לשיעורם של דמי השכירות המשולמים בפועל לשוכרים על ידי שוכר המשנה, נחלקו הצדדים בפני
בית משפט קמא וכפי שנפרט.

5. המשכירה על פי עמדתה, הודיעה סמוך לסוף חודש 12/2015 כי איננה מעוניינת בחידוש הסכמתה לשכירות המשנה וכי על השוכרים ושוכר המשנה לפנות את המושכר לאלתר. משסורבה דרישה זו הוגשה תביעת הפינוי בפני
בית משפט קמא (כאשר השוכרים מצידם הגישו כאמור תביעה לקבל רשות של בית משפט להמשיך ולהשכיר את הנכס בשכירות משנה, ככל שיוכרע כי היתר זה לא גובש בהסכמת הצדדים, אולם כאמור תביעה זו נדחתה כדין מחוסר סמכות משעה שמבוקש להשכיר בשכירות משנה את כל המושכר ואינה עוד מענייננו).

6. לטענת המשכירה, הסכמתה להתיר שכירות משנה נקצבה בזמן בנספח, בבחינת פתרון זמני עד ל- 31/12/2015 בלבד ועל מנת ליתן מענה למצוקה אליה נקלעו השוכרים אשר עסקם התדרדר עד כי היו נכונים לעזוב את המושכר כבר בשנת 2012.

לטענתה, משלא פינו השוכרים ושוכר המשנה את המושכר ביום 31/12/2015 כמתחייב, יש לראותם כמפרים את הסכם השכירות המוגנת ומכל מקום יש לראות את שוכר המשנה כפולש ומשיג גבול אותו יש לפנות.

7. בנוסף נטען כי לסבחה כבעלת מעמד רק מכוח בעלה השוכר המקורי, אין מעמד עוד כדיירת מוגנת גם מהטעם שאינה עושה שימוש במושכר, ובנוסף המשיכה והשכירה אותו שלא כדין.

8. עוד טענה המשכירה כי דמי השכירות ששולמו לשוכרים עבור שכירות המשנה התקבלו שלא כדין, תוך הסתרת שיעורם האמיתי והפקת רווח בלתי הוגן על חשבונה. לטענתה השוכרים דווחו על דמי שכירות משנה בסך 7,000 ₪ בעוד שבפועל קיבלו דמי שכירות משנה בסך 14,000 ₪. התנהלות זו לטענתה מהווה עילת פינוי עצמאית נוספת.

9. מנגד טענו השוכרים כי המשכירה ידעה והסכימה להשכרת הנכס בשכירות משנה לשוכר המשנה, זאת עד 31/12/2019, כאשר בפועל היא זו שהציגה בפני
הם את שוכר המשנה עליו הרעיפה שבחים ומכל מקום הסכם שכירות המשנה הובא לעיונה וקיבל את ברכתה. השוכרים מסבירים כי תקופת השכירות המוגבלת בנספח נקבעה אך ורק בהקשר להסדרת התשלומים תוך הסכמה כי שיעורי התשלומים לתקופת האופציה יגובשו בהמשך.

10. עוד לטענתם הם אינם מפיקים רווח בלתי הוגן מהמושכר שעה שמתוך סכום של 7,000 ₪ דמי שכירות לחודש שמשלם שוכר המשנה קיבלה המשכירה סכום שאינו פחות מ – 5,000 ₪ לחודש.
לטענתם, התשלום הנוסף בסך 7,000 ₪ המשולם על ידי שוכר המשנה הינו בגין רכישה ושימוש בציוד שבמושכר ואינו חלק מדמי השכירות .

11. על פי השוכרים וככל שיוכח כי הסכם השכירות המוגנת הופר וכי קמה עילת פינוי כנגדם, הרי מן הדין לדחות את התביעה לאור שיקולי צדק, לרבות בהינתן ההשקעות הרבות שהשקיעו במושכר, העובדה כי שילמו לאורך עשרות שנים את מלוא דמי השכירות בהם היו מחויבים כשעל רקע אלה עסקינן בהפרה מינורית כשמנגד המשכירה היא זו שפועלת בחוסר תום לב כלפיהם.

הכרעות בית משפט קמא
באשר לעיקרי הכרעות בית משפט קמא ככל שהן דרושות לענייננו נפרט כדלקמן;

12. בית משפט קמא השתכנע מהראיות שהובאו בפני
ו כי המשכירה לא נתנה הסכמה לתקופת שכירות משנה מעבר לסוף שנת 2015.

השוכרים מצידם לא הצביעו על אינדיקציה המלמדת על סיכום כלשהו בענין מצד המשכירה או בנה.
בנוסף, הנספח כמו גם נספח התשלומים (אשר נחתם מאוחר להסכם שכירות המשנה) מדברים בעד עצמם ותוחמים את תקופת שכירות המשנה רק עד לסוף שנת 2015 כאמור.

כמו כן העדיף בית המשפט כאמינה ונכונה יותר את גרסת המשכירה לפיה עמדה על כך שהסכמתה לשכירות המשנה על פי הנספח תוגבל לתקופת הזמן כפי שנכתבה והיא סירבה לכל נוסח אחר.

13. הגם שכאמור הוכרע כי המשכירה לא הסכימה לשכירות משנה מעבר ל- 31/12/2015, ראה בית משפט קמא לקבוע כי בהמשך השכרת המשנה לא הפרו השוכרים את חוזה השכירות המוגנת;

בנדון נקבע כי הסעיף בהסכם השכירות המוגנת, האוסר שכירות משנה (סעיף 34 לחוזה השכירות המוגנת) בוטל על ידי הוראות הנספח עליו בחרה לחתום המשכירה וכפועל יוצא מכך אין איסור על השוכרים להמשיך ולהשכיר את המושכר בשכירות משנה גם מעבר לתקופת הנספח (כשבמשמע מהכרעת בית משפט קמא בוטל תוקפו של הסעיף הנ"ל מכאן ולהבא ולא רק לתקופת הנספח). בהתאם אין המשכירה יכולה להצביע על הפרה של הסכם השכירות המוגנת כתוצאה מהמשך השכרת המשנה.

14. הוסיף בימ"ש קמא וקבע כי אף אם הסכם השכירות המוגנת היה ממשיך ואוסר שכירות משנה, הרי הפרתו של סעיף זה אינה מקימה עילת פינוי שעה שהדברים לא נקבעו במפורש וכמתחייב בהסכם השכירות. בנדון הפנה פסק הדין להוראת סעיף 131 לחוק, הקובעת רשימה סגורה של עילות פינוי (כאשר עילת הנטישה כעילת פינוי היא פרי הפסיקה) כשלענייננו יפה הוראת סעיף 131 (2) לחוק הקובעת כי השכרת משנה תהווה עילת פינוי רק ככל שכך נקבע במפורש בהסכם המכירות.

עוד בענין זה נקבע כי אין מקום להחיל את חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א- 1970 להלן: "חוק החוזים תרופות", שעה שחוק הגנת הדייר הוא בבחינת חוק ספציפי הגובר על הסכמות חוזיות והפרות הנטענות מכוחן.

15. את תביעת הפינוי כלפי סבחה דחה בית משפט קמא לגופה (הגם שטענת השוכרים לענין הרחבת חזית בנדון נמצאה מוצדקת בחלקה).

בנדון הקדים וקבע בית משפט קמא כי סבחה עומדת בתנאי סעיף 23 לחוק, כשלמעשה לא היתה מחלוקת בענין.

לענין תנאי סעיף 26 לחוק האוסר השכרה של הנכס ודורש שהדייר מכוח סע' 23 ימשיך בניהולו של המושכר לאותה מטרה בה נוהל על ידי השוכר המקורי, נקבע כי משעה שבעלה המנוח של סבחה עובר לפטירתו לא ניהל בפועל במושכר מסעדה, הרי שגם על סבחה אין חובה שכזו. באשר לאיסור ההשכרה נקבע כי את השכרת המשנה ביצע השוכר המקורי, בעלה המנוח של סבחה, ועל כן אין לייחס מהלך זה לסבחה שלא חתמה על כל חוזה להשכרת משנה כאמור.

16. בית משפט קמא בהמשך פסק דינו פנה לבחון את עילת הפינוי הנטענת בגין הפקת רווח בלתי הוגן מצד השוכרים, ועילת הפינוי הנגזרת מכך על פי סעיף 131 (6) לחוק.

בנדון הכריע בית משפט קמא כי בניגוד לטענות השוכרים, שיעור דמי השכירות ששולם להם בתקופת שכירות המשנה עמד על 14,000 ₪ ולא על 7,000 ₪ כנטען.

17. לאחר שבית משפט קמא בחן את הראיות, לרבות תצהירי העדות והחקירות הנגדיות של עדי הצדדים, ראה הוא לא ליתן אמון בגרסת השוכרים באשר להפרדה בין תשלום דמי השכירות לתשלום בגין הציוד והגדיר גרסה זו כלא סבירה ולא הגיונית על פניה.

בנדון, בין השאר, נתן בית משפט קמא משקל לגרסת שוכר המשנה שלא הפריד בין התשלומים המשולמים ואף הבהיר כי הוא לא ייחס חשיבות לציוד שבמושכר. כמו כן הפנה בית משפט קמא לכך שלא הוצג כל פירוט באשר לאותו ציוד ו/או הערכת שמאי בענין, כאשר הסכם שכירות המשנה אף לא מציג כל פירוט בענין.

ניתוח מכלול הראיות הנ"ל הוביל את בית משפט קמא למסקנה כי רכיב שכירות הציוד הינו רכיב פיקטיבי שהומצא על ידי השוכרים לצרכיהם, בין אם להסתיר את עלות השכירות האמיתית מעיני המשכירה ובין אם על מנת לנסות ולהתגונן מפני תביעת הפינוי משהתבררו העובדות.

18. לאחר שבחן את היחס שבין דמי השכירות ששולמו על ידי השוכרים למשכירה לבין דמי שכירות המשנה שהותירו בידם השוכרים וזאת על בסיס ההלכות הנוגעות בענין, הגיע בימ"ש קמא למסקנה כי הרווח שהפיקו השוכרים משכירות המשנה הינו בהחלט בגדר רווח בלתי הוגן, משעה שגרפו לכיסם את החלק הארי מדמי שכירות המשנה בעוד שלמשכירה בעלת הנכס הותירו רק חלק דל באופן יחסי שאינו עומד בשום פרופורציה למעמדה בנכס. על האמור הוסיף בית המשפט את העובדה כי חלוקה זו נעשתה תוך הטעיית המשכירה לה דווח על דמי שכירות בגובה מסוים, כאשר למעשה גובה השכירות היה כפול מכך.

19. לאור המכלול מצא בית משפט קמא כי השוכרים הפיקו רווח בלתי הוגן משכירות המשנה באופן המקים עילת פינוי כנגדם, על פי סעיף 131 (6) לחוק.

20. בהמשך למסקנה האמורה בחן בית משפט קמא האם חרף עילת הפינוי שנקבעה בגין רווח בלתי הוגן, מוצדק כי בית משפט יפעיל שיקול דעתו להימנע מפינוי המושכר מכוח סעיף 132 (א) לחוק, המקנה לבית משפט קמא שיקול דעת לתת סעד מן הצדק אם שוכנע שבנסיבות הענין לא יהיה זה צודק להורות על פינוי כאמור.

21. באשר לעילת הסעד מן הצדק האמורה, סקר בית משפט קמא את ההלכות והכללים שגובשו בענין בפסיקה, ביניהם מנה; את חומרת ההפרה, השאלה אם עסקינן בהתנהגות חמורה שלא בתום לב אם בביצוע ההפרה ואם בדרך ניהול ההגנה בעת ההליך המשפטי, את התקופה בה נמשכה ההפרה, את נכונות הדייר לתקנה והאם תוקנה בפועל, את התנהלות המשכיר והאם "ישן" על זכויותיו באופן התורם להפרה, את מהות המושכר תוך החמרה עם דייר המחזיק בבית עסק ועוד.

22. ביישום הכללים לענייננו, זקף בית משפט קמא לחובת השוכרים את התנהלותם הראויה לגינוי, לאחר שהוכח שפעלו בניגוד להסכמה המותנית של המשכירה להשכרת משנה מוגבלת לשלוש שנים, כשהתעלמו מפניות המשכירה לפנות את הנכס והמשיכו להפעילו באמצעות שוכר המשנה תוך עשיית דין עצמי. כמו כן נשקלה ההתנהלות הלא ישרה והביריונית של השוכרים, תוך הערמה ויצירת מצגים כלפי המשכירה כאילו הם מקבלים דמי שכירות בסכום נמוך ממה שקיבלו בפועל, ובכך גם התעשרו על חשבון המשכירה. המסקנה שהשוכרים לא בחלו להציג גרסאות לא אמינות בבית משפט בניסיון לייחס למשכירה הסכמות שלא גובשו, כמו גם שעסקינן בהפרה ממושכת, נזקפו גם הם לחובת השוכרים.

23. מנגד, שקל בימ"ש את הנזק שצפוי לשוכרים אם יינתן צו הפינוי כשבנדון הונח כי עסקינן בשני שוכרים מבוגרים ללא מקור פרנסה אחר כשלמעשה ללא דמי שכירות המשנה לא יוכלו להפיק מהמושכר פרנסה שעה שאת המסעדה שהפעילו סגרו מחוסר כדאיות כלכלית. כמו כן, ניתן משקל לכך שמתן צו הפינוי יחשוף את השוכרים לתביעה מצד שוכר המשנה אשר הוקנתה לו על פי הסכם שכירות המשנה זכות להמשיך ולהחזיק במושכר. לעומת זאת, לא התרשם בית משפט קמא כי צפוי למשכירה נזק מלבד האינטרס הכלכלי שלה למקסם רווחים מהנכס המצוי בבעלותה. על כן ראה בית משפט קמא שבמבחן הנזק, הכף נוטה לטובת השוכרים באופן המצדיק מתן סעד מן הצדק.

בית משפט קמא ראה לזקוף לחובת המשכירה את דרך התנהלותה משלא היתה עירנית בבדיקת המסמכים עליהם היא חותמת, לא הסתייעה בשירותיו של עורך דין עת חתמה על ההסכמים ואף לא ביצעה כל פניה לשוכרים לאורך השנים על מנת להתריע בפני
הם על הפרותיהם, הן לענין תקופת השכירות, הן לענין שיעור השכירות והן על עמדתה באשר למועד הפינוי, תחת זאת בחרה המשכירה להמתין עד לסוף תקופת השכירות על פי הנספח ולהציב את השוכרים בפני
עובדה מוגמרת.

24. לאחר איזון ושקילה, הכריע בית משפט קמא כי הפתרון הראוי הוא כי יעשה הוא שימוש בסמכותו על פי סעיף 132 לחוק, להימנע מלצוות על הפינוי זאת כפוף לפסיקת פיצוי מתאים למשכירה אשר ישולם על ידי השוכרים.

25. בפסיקת הפיצוי שקל בית משפט קמא את התנהלות המשכירה לאורך תקופת שכירות המשנה ואת ההפסד שנגרם לה כתוצאה מתשלום מקפח של דמי השכירות.

לאור התנהלותה וחוסר המעש בתקופת שכירות המשנה המוסכמת (עד ליום 31/12/2015), לא ראה בית משפט קמא לפצותה עבור תקופה זו שכן מהמצג שהציגה השתמע לכאורה כי גובה דמי השכירות שקיבלה מקובל עליה והיא מסכימה לו, לפחות בדיעבד.

בגין השנים שלאחר מכן ועד לתום תקופת האופציה שהוקנתה לשוכר המשנה (היינו עד 12/2019), ראה בית משפט קמא לפצות את המשכירה באופן שהמשכירה תקבל עבור כל שנת שכירות מעבר לשנת 2015 סכום של 105,720 ₪ המהווים את סך דמי השכירות המקוריים בתוספת 54% משיעור דמי שכירות המשנה המשולמים על פי "סכומם האמיתי" (14,000 ₪).

הסכומים ששולמו בפועל על ידי השוכרים בגין התקופה הנ"ל יופחתו מהתחשיב הנ"ל והיתרה נקבעה לתשלום למשכירה.

בנדון נקבע כי איחור בתשלום הפיצוי יביא לסנקציה של פינוי המושכר והשבתו למשכירה כשהוא נקי מכל אדם וחפץ.

26. על פסיקתו זו של בית משפט קמא הגישו כאמור כל אחד מהצדדים ערעור.

27. השוכרים מערערים בערעורם על קביעת בימ"ש קמא כי ההסכמה לשכירות משנה הוגבלה עד ל- 31.12.2015 בלבד. מאידך בעיקרי טיעוניהם לא חזרו על השגתם האמורה ויש בסיס להניח כי זנחו טענותיהם בענין.

מכל מקום וכפי שנציין, אין כל בסיס להרחיב ולדון בהכרעה זו של בימ"ש קמא, המבוססת היטב על ממצאי עובדה ומהימנות.

טיעוני הצדדים בערעורים שבפני
נו

28. השוכרים חולקים על קביעת בימ"ש קמא כי הפיקו רווח בלתי הוגן משכירות המשנה.

לטענתם, הגם שקיבלו משוכר המשנה סך חודשי של 14,000 ₪ בעבור השכרת המסעדה, מן הדין לקבוע כי בגין השכרת המושכר קיבלו מחצית מהסכום וכי המחצית השניה שולמה בעבור השכרת הציוד שהיה במסעדה בעת כריתת הסכם שכירות המשנה.

בנדון מפנים השוכרים להוראות שונות בהסכם שכירות המשנה המחזקות מסקנה זו.
עוד לטענתם עדות שוכר המשנה לא רק שאינה עומדת בסתירה לגרסתם אלא מחזקת אותה, כשלאמור יש לצרף עדות בא-כוחו של שוכר המשנה התומכת בגרסת השוכרים.

בנוסף ו/או לחילופין נטען כי התחשיבים שערך בימ"ש קמא לבחינת היחס בין התשלומים שקיבלה המשכירה לעומת התשלומים שהם קיבלו היו שגויים. לשיטתם, חישוב נכון מוביל למסקנה כי המשכירה קיבלה 36% מסך דמי שכירות המשנה (גם אם כוללים את התשלום בגין השכרת הציוד בכלל דמי השכירות) כשמכל מקום שיעור זה רלבנטי עד לסוף 2015, כאשר ממועד זה ואילך טרם גובשה הסכמה באשר לשיעור חלוקת הכספים.

עוד מטעימים השוכרים כי קיימים שיקולים נוספים עת בוחנים האם הרווח שמפיק השוכר הוא בלתי הוגן, לרבות שיעור ההשקעות במבנה ובציוד שנשאו בהם בנוסף לדמי מפתח ובבחינת מעין דמי שכירות מהוונים מראש, או לכל הפחות פרמטר רלבנטי בבחינת היחס הנכון של חלוקת דמי השכירות. עוד יש לשקול את התנהלות המשכירה שידעה בזמן אמת על דרך החלוקה ולא מחתה, בבחינת הסכמה כי לכל הפחות החלוקה הוגנת לדעתה.

29. השוכרים מלינים עוד כנגד שיעור הפיצוי בו חויבו לשם מתן הסעד מן הצדק ובסכום כולל העולה על 420 אש"ח וביחס לתקופה של שלוש שנים בלבד.

לשיטתם ומכוח הפיצוי שנפסק זוכה המשכירה, לתקופה הרלבנטית, בשיעור המתקרב לשני שליש מדמי שכירות המשנה וזאת בנוסף לדמי השכירות הבסיסיים.

עפ"י השוכרים מן הדין להפחית מהפיצוי הגבוה הנ"ל שנפסק.

30. לטענתם מן הדין לדחות את טענות המשכירה בערעורה, שעה שקביעות בימ"ש קמא בנדון מבוססות היטב על ממצאיו ועל ההלכה הפסוקה בענין.

בין השאר, לענין הקביעה כי השוכרים זכאים לסעד מן הצדק, מדגישים השוכרים כי עסקינן בסמכות שבשיקול דעת, אשר התערבות ערכאת הערעור בנדון תיעשה רק בהתקיים נימוקים חזקים ומבוססים לכך, אשר אינם חלים בענייננו. מכל מקום, החלטת בימ"ש קמא בענין מבוססת היטב ונסמכת על תשתית עובדתית ברורה, תוך יישום כדין של ההלכה הפסוקה בסוגיה.

זאת ועוד ואל מול טענת המשכירה כי סבחה איבדה מעמדה כאלמנתו של בעלה הדייר המוגן המקורי ומכוח סע' 26 לחוק (שעה שהמשיכה להשכיר את הנכס לאחר סוף 2015), טוענים השוכרים כי בדין דחה בימ"ש קמא טענה זו תוך הפניה להלכה הפסוקה ובהדגשה לכך כי סבחה לא נכנסה להתקשרות חדשה עם שוכר המשנה כשישיבת האחרון במושכר הינה מכוח הסכם שכירות המשנה שנחתם עם בעלה המנוח.

עוד הודגש כי מכל מקום לעומר מעמד עצמאי כדייר מוגן, כשפטירתו של דייר מוגן אחד מבין שניים, אינה פוגמת בקשרי השכירות המוגנת ומעמדו של הדייר המוגן שנותר.
(לציין כי במעמד הדיון בפני
נו, אישר ב"כ המשכירה כי הוא אינו חולק בנקודה זו וכי ערעורו בזיקה לתחולת סע' 26 לחוק מכוון אך ורק נגד סבחה).

31. המשכירה עותרת בערעורה להתערב בקביעות בימ"ש קמא ולהורות על פינוי השוכרים ושוכר המשנה מהמושכר.

32. לטענתה מן הדין לקבוע כי סבחה, בהיותה דיירת רק מכח סע' 23 לחוק, אחרי פטירת בעלה – הדייר המקורי, איבדה את מעמדה כדיירת מוגנת בהתאם להוראות סע' 26 ומשעה שהשכירה את המושכר בשכירות משנה, לאחר סוף שנת 2015 ומעבר לתקופת הסכמת המשכירה. עפ"י המשכירה ממועד זה פקעה זכותה של סבחה משלא נתקיימו תנאי סע' 26 ובית המשפט גם לא היה מוסמך להעניק לה סעד מן הצדק אל מול האמור.

33. עוד מטעימה המשכירה כי משעה שנפסק שהשוכרים הפיקו רווח בלתי הוגן מהשכרת המשנה מן היום הראשון של השכרת המשנה, תוך הטעייתה, הפרו השוכרים את הסכם הדיירות המוגנת וקמה כנגדם עילת פינוי כקבוע בסע' 131 (6) לחוק.

34. עפ"י המשכירה לא היה כל מקום להעניק לשוכרים, על פי נסיבות ענייננו והכרעות בימ"ש קמא, סעד מן הצדק, גם לא כנגד פיצוי כלשהו.
כפועל יוצא מן האמור יש להורות על פינויים של השוכרים מהמושכר וביטול הסכם הדיירות המוגנת.

35. עוד עפ"י המשכירה, יש להורות על פינוי שוכר המשנה הנעדר כל מעמד או זכות במושכר מבחינת המשכירה.

36. המשכירה מדגישה את הכרעת בימ"ש קמא הדוחה את גרסתם השקרית של השוכרים בנוגע להסכמת המשכירה להשכיר את המושכר בשכירות משנה מעבר לתקופת שלוש השנים שסוכמה, משעסקינן בקביעה מבוססת הנסמכת על ממצאי עובדה ומהימנות ואין בסיס להתערבות בה.

הוא הדין באשר לקביעת בימ"ש קמא כי כלל הסך של 14,000 ₪ ששילם שוכר המשנה שולמו כדמי שכירות בגין המושכר וכי האבחנה שביקשו ליצור בענין השוכרים היא בבחינת אבחנה פיקטיבית תוך ניסיון להטעות.

37. לענין הענקת הסעד מן הצדק מקדימה המשכירה וטוענת כי בימ"ש קמא לא היה מוסמך להעניק סעד זה לשוכר המשנה, כפי שבפועל נעשה, תוך כפיית שוכר משנה על המשכירה בניגוד לדין וההסכם.

משנקבע כי תקופת שכירות המשנה לה הסכימה המשכירה נסתיימה ב- 31/12/2015 שומה היה על בית משפט ליתן צו פינוי וסילוק יד על אתר נגד שוכר המשנה, כשלאחרון אין כל מעמד לעתור לקבלת סעד מן הצדק כנגד תביעת הפינוי שהוגשה נגדו.

38. המשכירה מלינה כנגד החלטת בימ"ש קמא להעניק לשוכרים עצמם סעד מן הצדק. לאור מכלול השיקולים הפועלים לחובתם, לרבות דרכי הרמייה בהן נקטו, תוך שהם מספסרים בקניינה של המשכירה ומפיקים רווחים לכיסם.

על פי המשכירה, לא היה כל מקום להעניק סעד מן הצדק לשוכרים שעה שהם טרם תיקנו את הפרותיהם, ותוך אישרור שלא כדין של פעולותיהם חסרות תום הלב, בניגוד לרצון המשכירה ובניגוד להוראות סע' 19(ב) לחוק, כשלמעשה נעתר בכך לתביעת הרשות שהגישו השוכרים ואשר כאמור נדחתה ע"י בימ"ש קמא.

39. עפ"י המשכירה לא הונח כל בסיס ראייתי לטענה לפיה המושכר שימש ומשמש כמקור לפרנסת השוכרים, כבסיס למתן סעד מן הצדק.
נהפוך הוא, לתיק בימ"ש הוגשה תעודת עובד ציבור המלמדת כי עד להשכרת המשנה ב- 2012 היה המושכר ללא כל שימוש.
עומר על פי עדותו הינו עובד משרד החינוך והמושכר אינו משמש לפרנסתו.

לענין ההשקעות הנטענות במושכר טוענת המשיבה כי אלו לא הוכחו ומכל מקום בדין קבע בימ"ש קמא שאלו אינן רלבנטיות שעה שההשקעה מוצתה עם חלוף חמישים שנה מאותה השקעה.

40. עפ"י המשכירה, פסיקת בימ"ש קמא העניקה פרס לשוכרים שפעלו בדרכי רמייה, המשיכו במעשה עוולתם בעל כורחה של המשכירה ותוך רמיסת זכויותיה הקנייניות.

41. על כל פנים, בימ"ש קמא, עפ"י המשכירה, לא היה מוסמך להעניק לשוכרים במסגרת סעד מן הצדק, היתר להמשיך ולהשכיר את המושכר בשכירות משנה ללא הסכמתה ובניגוד להוראות סע' 19(ב) לחוק.

המשכירה מלינה על כך שבימ"ש קמא התעלם מבקשתה לפיצול סעדיה נגד השוכרים, תוך שנחסמה זכותה להגיש תביעה נגד השוכרים בגין עשיית עושר ולא במשפט.

כך גם קופחה המשכירה לטענתה משלא נפסקו לזכותה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למרות הכרעות בימ"ש קמא.

42. במסגרת הדיון בפני
נו נתבקשו הצדדים לשקול פתרון פשרה שייתר הצורך בהכרעה, ברם משהצעה זו נדחתה, אין מנוס מפנייה להכרעה בערעורים.

43. לציין כי שוכר המשנה למרות שנמסר לו כדין כתב הערעור בחר שלא להגיש עיקרי טיעון ולא להתייצב לדיון על הנגזר מכך, על פי תקנה 446 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
נוסיף, כי שוכר המשנה גם לא הגיש סיכומים בפני
בימ"ש קמא, למרות שב"כ השוכרים שייצגוהו מלכתחילה, הפסיקו לייצגו.

דיון והכרעה
עיקר ממצאי העובדה

44. ממצאי העובדה והמהימנות כפי שקבעם בימ"ש קמא בפסק דינו אינם עומדים במוקד הערעורים שבכותרת.
45. עיקר הטענות שינותחו להלן מופנות כלפי חלק מהמסקנות והקביעות המשפטיות של בימ"ש קמא, כפי שאלו נגזרו מממצאי העובדה.

46. קביעה מרכזית הינה הקביעה לפיה המשכירה נתנה הסכמתה להשכרת המשנה לתקופה מוגבלת ומוגדרת המסתיימת ב- 31/12/2015, לרבות כפי שנקבע בהוראות הנספח עליו חתמו הצדדים.

בנדון אימץ בימ"ש קמא את גרסת המשכירה ודחה כלא נכונה וכלא מהימנה את גרסת השוכרים לפיה ההסכמה גובשה עד לסוף שנת 2019.
עיון בעיקרי הטיעון מטעם השוכרים מעלה כי הם לא הציגו טענות בסוגיה. מכאן מתבקש כי הערעור כנגד ההכרעה האמורה נזנח למעשה כמצוות תקנה 446(ג) לתקנות.

47. מכל מקום ומבלי למצות את מכלול הנימוקים שהביאו את בימ"ש קמא למסקנתו הנחרצת בענין, נסתפק בהפניה להשתלשלות העובדתית לפיה סירבה המשכירה לחתום על טיוטת הנספח בענין השכרת המשנה, משלא הוגבלה לתקופה קצובה כדרישתה, עד שהשוכרים נאלצו (באמצעות עו"ד גזאוי ב"כ שוכר המשנה, אשר ניסח את תנאי הנספח), לתקן את נוסח הנספח ורק לאחר תיקון זה הכולל שכירות לתקופה קצובה, חתמה המשכירה על הנספח.

תמונה עובדתית זו לבדה די בה על מנת ללמד כי המשכירה התנגדה ברורות, לכל השכרת משנה מעבר ליום 31/12/2015.

למעשה גם השוכרים אינם חולקים עוד כנגד ממצאים אלו ומכל מקום עסקינן בקביעות מבוססות ומעוגנות היטב בחומר הראיות ואין כל בסיס לערער עליהן.

למותר להוסיף, כי לא מצאתי כל עילה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שהביאו את בימ"ש למסקנתו כמפורט, כאשר טענות השוכרים בענין רחוקות מלהביא את הענין בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

48. קביעה נוספת בה הכריע בימ"ש קמא נוגעת לשיעור דמי שכירות המשנה החודשיים שנגבו ע"י השוכרים. בנדון לא היתה מחלוקת עובדתית כי השוכרים קיבלו משוכר המשנה תשלום חודשי בסך 14,000 ₪, ברם השוכרים טענו כי סכום זה מורכב מחציתו עבור השכרת המושכר ומחציתו השניה עבור השכרת הציוד שבמסעדה.

בימ"ש קמא מנימוקים שפרט הכריע כי גרסת השוכרים אינה אמת וכי ניסיון החלוקה האמור הינו פיקטיבי והומצא ע"י השוכרים אם מלכתחילה ואם בדיעבד.

בהתאם נקבע כי שיעור דמי שכירות המשנה החודשיים שנגבו עמד על סך 14,000 ₪, כאשר על בסיס ממצא זה פנה בימ"ש קמא לדון ברווח הבלתי הוגן שהפיקו השוכרים והשלכותיו.

השוכרים בערעורם מבקשים לתקוף קביעה זו, תוך ניסיון להפנות לאינדיקציות כאלו ואחרות המלמדות לשיטתם כי בימ"ש קמא החמיר עימם בקביעתו האמורה.

בערעור זה לא מצאתי כל ממש. נימוקי בימ"ש קמא בסוגיה היו מבוררים ומבוססים כדבעי על ממצאי עובדה ומהימנות, לרבות התרשמות מעדויות השוכרים ושוכר המשנה בענין, נוסחו של הסכם שכירות המשנה והעדרו של תיעוד בנוגע לציוד שהושכר לשוכר המשנה.

על פי קביעת בימ"ש קמא, שלא נסתרה, המשכירה ידעה על סכום השכירות אותו גובים השוכרים משוכר המשנה בסך 14,000 ₪, סמוך לאחר חתימת ההסכם, ומפיו של שוכר המשנה.
על פי טענת השוכרים, משעה שהמשכירה ידעה על סכום השכירות הכולל (14,000 ₪), יש לראותה כמי שוויתרה על טענותיה כנגדם בעניין.
לטעמי אין לראות בגילוי העובדות כאמור ע"י המשכירה, ואפילו סמוך לאחר חתימת ההסכם ומבלי שמחתה על כך משום ויתור על טענותיה בעניין. ככלל, לא ניתן לחייב צד להסכם, להציג התנגדות לכל הפרה, על מנת שלא ייחשב כמסכים.
מאידך ומבלי לפגוע באמור, יכול ושתיקת צד תיזקף לחובתו בנסיבות מתאימות, כגון בקביעת השלכות ההפרה ועוצמת פגיעתה.

49. נשלים כי השוכרים מלינים גם כנגד הקביעות באשר ליחסי הרווח שהפיקו אל מול התמורה ששולמה למשכירה, זאת במסגרת דיונו של בימ"ש קמא בעילת הפינוי עפ"י סע' 131 (6) לחוק בגין הרווח הבלתי הוגן שהפיקו ובהמשך לכך בשיקוליו לענין הסעד מן הצדק עפ"י סע' 132(א) לחוק, כמו גם שיעור הפיצוי שמן הדין לפסוק לחובת השוכרים.

לאור המסקנות שאפרט להלן, אינני נדרש לבירור מעמיק בדרך חישוב הרווחים שהופקו ובעיקר בהשוואה לתמורה שקיבלה המשכירה. כפי שאפרט ואף בהנחה ונפלה טעות חישובית כזו או אחרת בפסק דינו של בימ"ש קמא, אין באמור לשנות מהמסקנה כי השוכרים אכן הפיקו רווח בלתי הוגן לאור דמי השכירות האמיתיים שגבו משוכר המשנה.

50. בהקשר למכלול הקביעות העובדתיות שנסקרו לעיל, נקבע עוד ע"י בימ"ש קמא ובדין נקבע, כי השוכרים התנהלו במטרה ברורה להטעות את המשכירה, תוך הסתרה מכוונת של התנאים האמיתיים אותם סיכמו ושלא כדין עם שוכר המשנה.

51. על יסוד ממצאי העובדה בפסק דינו של בימ"ש קמא, לרבות אלו שפורטו לעיל נפנה לבחון את מסקנותיו וקביעותיו המשפטיות של בימ"ש קמא.

52. בהקשר זה אני רואה להקדים כי התקופה הרלבנטית יותר והעיקרית לענייננו הינה התקופה שלאחר ה- 31/12/2015, היינו, מתום התקופה בה הסכימה המשכירה לשכירות המשנה.

אומנם גם ביחס לתקופה המסתיימת ב- 31/12/2015, קמה לחובת השוכרים עילת פינוי בגין הפקת רווח בלתי הוגן בהתאם לקביעות המפורטות של בימ"ש קמא ומהשיקולים והנימוקים הממשיים שפירט בימ"ש קמא בפסק דינו, ברם ההתנהלות בתקופה הנ"ל רק מצטרפת למחדלים ולהפרות הממשיים יותר בתקופה שלאחר 31/12/2015.

53. לטעמי, התנהלות השוכרים בתקופה זו שלאחר ה- 31.12.2015, על ההפרות שבוצעו בה והיקף הרווח הבלתי הוגן והשכרת המשנה האסורה במסגרתה, די בה על מנת להטות את הכף ועל מנת להצדיק התערבות בחלק ממסקנותיו של בימ"ש קמא, כפי שעותרת בענין המשכירה בערעורה.

הפרת הסכם השכירות המוגנת
54. בימ"ש קמא הקדיש פרק נרחב בפסק דינו על מנת לבסס קביעתו לפיה המשכירה הסכימה לשכירות המשנה, אך ורק לתקופה המסתיימת ב- 31/12/2015 וכפי שפרטנו לעיל.

בימ"ש קמא קבע עוד כי התקשרות השוכרים עם שוכר המשנה מעבר לתקופה הנ"ל (הענקת אופציה להשכרה עד ל- 31/12/2019), הייתה בניגוד לעמדת המשכירה, שלא על דעתה ותוך הסתרת עובדה זו מהמשכירה, כשבהקשר זה הוא אינו חוסך את שבט ביקורתו מהשוכרים וכפי שאכן מתחייב.

55. למרות האמור לא ראה בימ"ש קמא את השכרת המשנה שבוצעה לתקופה שמעבר ל – 31/12/2015 בגדר הפרה של הסכם השכירות המוגנת מצד השוכרים, זאת שעה שעפ"י מסקנתו, סע' 34 להסכם השכירות המוגנת האוסר על השוכרים להעביר את זכויותיהם מכוח השכירות לאחרים, בוטל בהסכמת המשכירה.

בימ"ש קמא הקדים והבהיר כי המשכירה אינה זכאית להחיל את חוק החוזים (תרופות) בגין הפרת הסכם השכירות המוגנת זאת שעה שחוק הגנת הדייר על הוראותיו, גובר על הסכמות חוזיות אלו ואחרות שאינן חלק מעילות הפינוי המוגדרות בחוק.

מנגד, דחה בימ"ש קמא את טענת השוכרים כי סע' 34 לחוזה השכירות המוגנת אינו אוסר שכירות משנה.

יחד עם זאת, נקבע בפסק הדין שמשעה שהמשכירה הסכימה, במסגרת הנספח עליו חתמה, לבטל למעשה את סע' 34 הנ"ל להסכם השכירות המוגנת, בוטל סעיף זה מכאן ואילך ובהתאם אין לראות בהשכרת המושכר בשכירות משנה מעבר ליום 31/12/2015 בגדר הפרה של הוראות הסכם השכירות המוגנת (ראה בנדון סע' 79 לפסק הדין, בדגש לפסקתו השנייה).

עם קביעה אחרונה זו של בימ"ש קמא אינני יכול להסכים;

56. הסכמתה של המשכירה במסגרת הוראות הנספח, שלא להחיל את סע' 34 להסכם השכירות המוגנת המגבילה את השכרת המסעדה בשכירות משנה, מוגבלת לתקופת הנספח, היינו, עד 31/12/2015 ולתקופה זו בלבד.

כאמור, עפ"י הנספח נתנה המשכירה הסכמתה להשכרת המושכר בשכירות משנה לשוכר המשנה ובהתאם היה הכרח להבהיר במסגרתו כי הוראת סע' 34 להסכם השכירות המוגנת האוסר שכירות כזו לא תחול (לצד הקביעה כי כלל ההוראות של הסכם השכירות המוגנת ימשיכו לעמוד בתוקפן).

ברם, הסכמה זו בהכרח תקפה רק לתקופת "חייו" של הנספח, כאשר מעבר לתקופה זו, חוזר לעמוד במלוא תוקפו סעיף 34 להסכם השכירות המוגנת, האוסר השכרת משנה.

57. האמור מתיישב כמובן היטב עם כוונות הצדדים והסכמותיהם על יסוד דרישתה של המשכירה לקצוב את התקופה בה מותרת שכירות המשנה רק עד ל- 31/12/2015, כפי שנותח בהרחבה בפסק הדין וכפי שהצגנו לעיל.

פרשנות לפיה סע' 34 להסכם השכירות המוגנת, בטל מן העולם מכוח ההסכמה לכך בנספח, עומדת בסתירה להסכמות המצומצמות כמפורט ומעקרת אותן מתוכן.

58. תוצאה המכירה בזכות השוכרים להשכיר את המושכר בשכירות משנה מעבר ל- 31/12/2015 משמעותה למעשה קבלת תביעת השוכרים - לאישור השכירות מעבר ליום 31/12/2015, בניגוד לרצון המשכירה, למרות שתביעה זו נדחתה בשתי ידיים על ידי בית משפט בפסק דינו, כמפורט.

59. על פי המפורט יש לראות בהמשך השכרת המשנה מעבר ליום 31/12/2015, בבחינת הפרה ממשית של הסכם השכירות המוגנת, כמו גם של הנספח להם מחויבים השוכרים, וכן של הוראות סעיף 19(ב) לחוק האוסרת על דייר מוגן להשכיר בשכירות משנה את המושכר כולו, אלא בהסכמת הבעלים.

60. אמנם וכמפורט, בגין הפרה זו לא זכאית המשכירה לתרופות המוענקות בחוק החוזים (תרופות) ובענייננו לביטול ההתקשרות בהסכם השכירות הבלתי מוגנת וכפועל יוצא מכך לפינוי המושכר כקביעת בימ"ש קמא לאור: "ייחוד העילות" של החוק לענייננו.

כמו כן ההפרה האמורה של השכרת המושכר בשכירות משנה בניגוד לחוזה השכירות המוגנת והנספח, איננה מקימה עילת פינוי עפ"י החוק, זאת שעה שהפרה זו אינה נכנסת לרשימה הסגורה של עילות הפינוי הקבועות בסע' 131 לחוק ושעה שהוראת סע' 131(2), הרלבנטית לענייננו, קובעת כי רק הפרה של תנאי אשר נקבע לגביו בהסכם השכירות מפורשות, כי הפרתו מעניקה לבעל הבית זכויות לתבוע פינוי, יכול להיות עילה לפינוי המושכר.

בענייננו, אין חולק שהסכם השכירות המוגנת בהוראת סע' 34 (האוסר כאמור השכרת משנה) אינו כולל הוראה מפורשת לפיה הפרת הסעיף תעניק זכות לתבוע פינוי המושכר, על כן הפרתו אינה מקימה עילת פינוי.

[במאמר מוסגר יצוין, כי השכרת משנה של כלל המושכר ע"י הדייר המוגן, מקום בו זו נאסרה בהסכם, יכול ותקים עפ"י הפסיקה עילת פינוי בשל נטישתו של המושכר בהתקיים נסיבות מתאימות שיוכחו (ראו רע"א 2723/13 אליהו בוטח נ' טרי וון דמיש [פורסם בנבו] (16.6.13)). ברם, בענייננו משעה שלא נטענה עילה כאמור במסגרת כתבי הטענות וממילא גם לא הובאו ראיות ולא נתקיים דיון בנדון, (פטורים) אנו מדיון בסוגיה].

61. על כל פנים, אין באמור להמעיט ממשקל ההפרה שהפרו השוכרים את סע' 34 להסכם השכירות המוגנת משעה שהשכירו את המושכר בשכירות משנה שלא בהסכמת המשכירה בניגוד לסע' 34 שאוזכר, וההשלכות שיש לכך על המשך הדיון - אם למעמדו של שוכר המשנה במושכר, אם לשאלת הסעד מן הצדק בזיקה לרווח הבלתי הוגן שהופק באותה תקופה ואם לבירור הנוגע לסבחה ומעמדה כדיירת מוגנת מכוח הוראות סע' 23 ו – 26 לחוק.

62. כאן המקום להדגיש, כי ההפרה בענייננו באה בגדר הפרה בעלת משקל סגולי גבוה – שעה שזו נעשתה בהסתר, תוך הטעיה ובאופן בוטה, זאת על אף התנגדותה והתעקשותה של המשכירה לתחום את תקופת שכירות המשנה לתקופה מוגבלת.

העובדה כי ההפרה נמשכה לאורך זמן ועל אפה וחמתה של המשכירה שדרשה לתקנה, ועל אף שהגישה תביעה משפטית בנדון, מוסיפה משנה חומרה.
הפקת הרווח מההשכרה האסורה על דרך עשיית דין עצמי ושימוש כרצונם בהיותם שוכרים בנכסו של אחר, מעצימה גם היא את חומרת ההפרה האמורה.
מעמדו של שוכר המשנה
63. משנקבע כאמור כי על בסיס הסכם השכירות המוגנת שבין המשכירה לשוכרים, במשולב עם הנספח, נאסר על השוכרים להשכיר את המושכר לתקופה שמעבר ל- 31/12/2015, מתחייבת המסקנה כי לשוכר המשנה אין כל זכות להמשיך ולהחזיק במושכר ומן הדין להורות על פינויו, אף אם התיימרו השוכרים וללא כל סמכות בדין, להעניק לו זכות להחזיק במושכר.

מסקנה זו מתחייבת גם מבלי להידרש לטענות ולראיות שהוצגו לכך ששוכר המשנה ידע גם ידע על התנגדות המשכירה להשכיר את המושכר בשכירות משנה מעבר ליום 31/12/2015.

למותר להוסיף כי לבימ"ש אין סמכות להעניק לשוכר המשנה מעמד במושכר, לרבות מתן היתר להחזיק בו, בניגוד לרצון המשכירה, כאשר דיון במתן סעד מן הצדק, כמובן אינו רלבנטי בעניינו של שוכר המשנה.
למותר להבהיר, כי הוראות סעיף 30 ו- 31 לחוק העוסקות בדייר משנה מכוח החוק, אינן חלות על שוכר המשנה שבענייננו, אשר הינו שוכר משנה רק מכוח חוזה.
יובהר, כי אין באמור כדי לחסום דרכו של שוכר המשנה לפעול מול השוכרים, אם וככל שיראה לנכון, בגין פינויו מהנכס.

עילת הפינוי בגין הפקת רווח בלתי הוגן
64. בימ"ש קמא קבע ובדין קבע כי קמה נגד השוכרים עילת פינוי עפ"י סע' 131(6) לחוק הגנת הדייר שעניינה הפקת רווח בלתי הוגן של השוכרים מן המושכר.

בנדון פורט באשר לרציונל העומד מאחורי העילה האמורה וכן הוצגו השיקולים והמבחנים המלמדים על הפקת רווח בלתי הוגן אשר יישומם לענייננו מלמד על הפקת רווח בלתי הוגן.

בנדון ניתן משקל לכך שאת החלק הארי מדמי שכירות המשנה הותירו השוכרים בידם בעוד שלמשכירה, בעלת המושכר, הותירו חלק דל יחסית שאינו עומד בפרופורציה למעמדה בנכס.

הודגש עוד כי חלוקה זו גם הושגה תוך הסתרתה מהמשכירה.

65. מסקנותיו אלו של בימ"ש נכונות ולא מצאתי מקום להתערב בהן.

בהקשר זה ניתן אף להוסיף כי היחס הראוי לחלוקה בענייננו יכול להילמד גם מהחלוקה שסוכמה בפועל, על בסיס דמי השכירות "החלקיים" שגולו (היינו עפ"י המצג לפיו מקבלת המשכירה סך של 5,000 ₪ מתוך 7,000 ₪ אותם משלם לכאורה שוכר המשנה לחודש, זאת בנוסף לדמי השכירות המקוריים אותם מחויבים השוכרים לשלם למשכירה).

על בסיס המפורט, אינני רואה תכלית מעשית להעמיק בדרך חישוב חלוקת הסכומים, התוצאה האחוזית המתקבלת, ככל שזוקפים את סכום דמי השכירות המקוריים ועוד השגות שהציגו בענין השוכרים וחלקן נכונות תחשיבית.

66. על מכלול המפורט יש להוסיף כי בכל הנוגע לתקופה המאוחרת ל- 31/12/2015, הרי שיש לראות את כלל דמי שכירות המשנה המשולמים, כבאים בגדר רווח בלתי הוגן ולמן "השקל הראשון" המשולם לשוכרים ע"י שוכר המשנה.

כאמור, ביחס לתקופה זו לא היו זכאים השוכרים להשכיר את המושכר בשכירות משנה ושוכר המשנה הינו בגדר מחזיק שלא כדין במושכר וממילא כל תשלום המשולם בגין שכירות משנה בלתי חוקית זו הוא בבחינת רווח בלתי הוגן.

הכספים שנגבו ע"י השוכרים ביחס לתקופה שמ- 31/12/2015 ועד למתן פסק הדין, מחריפים ומעצימים את הרווח הבלתי הוגן שהפיקו הם על חשבון המשכירה, תוך הפרת הסכם השכירות המוגנת והנספח, ובהתעלם מהתנגדותה ודרישותיה של המשכירה לפינוי המושכר.

בנסיבות אלו אין לייחס משקל לטענת השוכרים לפיה ביחס לשנים מ- 2016, לא סיכמו את דרך חלוקת הסכומים בינם למשכירה, לאור סירובה ועל כן אין בסיס נתונים לקביעת הרווח הבלתי הוגן. טיעון זה אף ממחיש עד כמה לא ראויה התנהלותם, המניחה כמובן מאליו את זכותם לכפות על המשכירה שכירות משנה, על אף התנגדותה.

67. ההנחה לפיה המשכירה ידעה בשלב כל שהוא על שיעור דמי השכירות האמיתיים המשולמים מבלי שמחתה, אין בה, על צד העיקר, לשנות לסוגיית הרווח הבלתי הוגן, בפרט ככל שלא נטען או הוכח כבענייננו, כי המשכירה הסכימה/ויתרה בענין. מכל מקום וביחס לתקופה המאוחרת ל – 31/12/2015, אין בסיס לטיעון כאמור משהביעה המשכירה בבירור את התנגדותה הנחרצת להשכרת המשנה ואף תבעה פינוי בגין הפרה זו.

שיקולי צדק
68. בימ"ש קמא הכריע כי באיזון הראוי, בדגש לתוצאות הקשות שיהיו למתן צו פינוי מידי, הפתרון הנכון הוא שימוש בסמכות הנתונה לו עפ"י סע' 132 לחוק ולהימנע מלצוות על פינוי המושכר למרות עילת הפינוי שהוכחה כאמור, זאת כפוף לפסיקת פיצוי מתאים למשכירה, שישולם ע"י השוכרים.

69. לדידי, לא מצאתי הצדקה למתן סעד מן הצדק, אף על בסיס הנתונים והנסיבות המקל אותו הניח בימ"ש קמא בפסק דינו ולאחר ששוקלים את השיקולים לכאן ולכאן בראי הכללים שנפסקו בסוגיה בהלכה הפסוקה, כפי שפרטם והציגם בימ"ש קמא בפסק דינו ואשר אתייחס אליהם להלן.

באשר להתערבות ערכאת ערעור בנדון, ער אני לכך שהתערבות כאמור בשיקול דעת הערכאה הדיונית ליתן סעד מן הצדק, נכון ותעשה על דרך הצמצום ומנימוקים מבוססים, מאידך באשר לדרך יישומם של הכללים והאיזונים הפועלים במצטבר, לרבות כפי שנמנו ע"י בימ"ש קמא, אין לערכאה הדיונית יתרון מעשי אם בכלל, על פני ערכאת הערעור.

70. על כל פנים ועל אחת כמה וכמה שלא מצאתי כל מקום ליתן לשוכרים סעד מן הצדק, על יסוד ההשגות שפורטו לעיל בחוות דעתי בדגש למסקנה לפיה השוכרים הפרו ומפרים את הסכם השכירות המוגנת והנספח משהמשיכו ומשממשיכים הם להשכיר את המושכר לאחר ה- 31/12/2015, תוך שהם הפיקו וממשיכים להפיק רווח בלתי הוגן מהפרה זו. הענקתו של סעד מן הצדק בנסיבות, לא רק שאין לו הצדקה, עפ"י הכללים והאיזונים הראויים לבחינה עפ"י ההלכה הפסוקה, הרי הוא בבחינת מתן פרס למעוול וגושפנקא להמשך הפרות, אשר בית משפט אף לא מוסמך להכשירן על דרך מתן סעד מן הצדק.

שיקולים אלו במתכונת האמורה לא נשקלו ע"י בימ"ש קמא בהכרעתו ומן הדין לבוחנם עתה במסגרת חוות דעתי.

71. באשר לשיקולי בית משפט בבוחנו האם ליתן סעד מן הצדק, יש למנות בין השאר;

- הענקת סעד מן הצדק הוא בבחינת חריג לכלל, כאשר פינוי המושכר במקרה של הפרה המקימה עילת פינוי – הוא הכלל.

- סעד מן הצדק אינו בבחינת סעד של רחמים.

- (למותר להוסיף כי לסעד מן הצדק אנו נדרשים רק מקום בו נקבע כי הדייר המוגן חטא, כך שעצם קיומה של הפרה אינה נימוק לשלילת הסעד).

- נוסיף כי סעד מן הצדק נועד ליתן מענה "מרוכך" במקום סעד הפינוי אל מול הפרות שבוצעו, בבחינת מענה למעשה שנעשה בעבר, במובחן ממתן היתר והכשר להפרות נמשכות.
בהשלמה לאמור נקבע כי סעד מן הצדק לא יינתן למי אשר לא תיקן הפרותיו ועל אחת כמה וכמה מצוי בהפרה נמשכת.

- בימ"ש בבואו להעניק סעד מן הצדק משקלל את חומרת התוצאה של הפינוי לעומת הפרת החוק וחומרתה מצד הדייר המוגן, כשהסעד יינתן רק כאשר בית משפט שוכנע כי תוצאות הפינוי עולות בצורה ממשית בחומרתן על תוצאות ההפרה.

- כפי שפורט בפסק הדין, כפרמטרים מרכזיים בבחינת חומרת ההפרה, יש למנות את ההתנהגות שלא בתום לב ותוך מרמה והטעיה של הדייר המוגן, את הימשכות ההפרה ותקופתה.
התנהלות הצדדים במהלך ההפרה ובמהלך ניהול ההליך המשפטי גם היא נשקלה.

- מידת הנכונות לתקן את ההפרה ועל אחת כמה וכמה השאלה האם ההפרה תוקנה רלבנטיות גם הן.

- כידוע גם מהותו של המושכר מהווה נתון מרכזי בשקילת הסעד מן הצדק, כאשר בית משפט יחמיר יותר עם דייר המחזיק את המושכר לצרכי עסק.

72. ביישום הכללים לענייננו, אין הכף נוטה לטובת השוכרים;

73. השוכרים פעלו בניגוד להסכמות עם המשכירה והתעלמו מדרישותיה לפנות את המושכר ב- 31/12/2015.

כפי שחידדנו לעיל ושלא כמסקנת בימ"ש קמא, התנהלות זו לא רק עולה כדי התנהלות הראויה לגינוי משלא קיבלה את הסכמת המשכירה, אלא היא באה בגדר הפרה של הסכם השכירות המוגנת והנספח.

הפועל היוצא מהאמור הוא שיש במתן הסעד ובהימנעות מהענקת סעד הפינוי, כדי להתיר לצד מפר להמשיך בהפרותיו ולכפות שלא כדין על הצד הנפגע להשלים עם הפרות אלו.

כפי שציינו לעיל, תמונת מצב כאמור לא רק שמהווה שיקול לאי מתן סעד מן הצדק, אלא היא אף מעלה ספק ממשי באשר לסמכותו של בימ"ש להעניק סעד מן הצדק במקרה שכזה.

74. נשלים כי מתן סעד מן הצדק בנסיבות כמפורט, משמעותו למעשה – קבלת התביעה להעניק רשות להשכרת המושכר כולו למרות התנגדות הבעלים, תביעה שנדחתה כאמור ע"י בימ"ש קמא מחוסר סמכות ובדין נדחתה.

75. זאת ועוד הכרעה כאמור, המכירה למעשה בהמשך והשכרת המושכר כולו ללא הסכמת הבעלים, עומדת בניגוד להוראת סע' 19(ב) לחוק, האוסרת זאת.

76. ההתנהלות המפרה של השוכרים בענייננו נמשכה ונמשכת על פני שנים ארוכות וגם עובדה זו נזקפת לחובתם.

באשר לרווח הבלתי הוגן, המדובר בהפרה הנמשכת מאז שנת 2012 ובאשר להשכרת המשנה האסורה נמשכה ונמשכת ההפרה מאז 31/12/2015.

השוכרים בענייננו המשיכו בהפרות, למרות מחאות המשכירה ולמרות ההליך המשפטי שנגדם, בבחינת זלזול, בריונות ועשיית דין עצמי מהחמורים שיש.

77. לעשיית הדין העצמי בכפיית השכרת המשנה על המשכירה נלוות כאמור התעשרות והפקת רווחים ממשיים שלא כדין, כאשר מידתם של אלו עולה למן 31/12/2015 ואילך, כשמאז הרווח הבלתי הוגן הינו למן "השקל הראשון" המשולם להם שלא כדין.

מתן סעד מן הצדק, המושתת כשלעצמו על שיקולי צדק והגינות ומניעת ניצול לרעה של כוח, למי אשר הפרותיו יסודן בחוסר הגינות, הטעיה, רמייה וחוסר צדק – הינה תוצאה צורמת שאין לה הצדקה מלכתחילה.

78. בית משפט קמא ראה להניח כי מתן צו הפינוי כנגד השוכרים, אנשים מבוגרים, יביא לגדיעת מטה לחמם, כאשר דמי שכירות המשנה שהם גובים הוא מקור פרנסתם היחיד.

גם אילו הנחות עובדתיות אלו היו מוכחות, ולא כך הוא, לא היה בכך להטות את הכף בנסיבותינו ובפרט שעה שעצם הפקת הרווח מהמושכר (פרנסת השוכרים), מקורה בחטא, הפקתה נעשית בניגוד לדין ותוך הפרה נמשכת של הסכם השכירות המוגנת.

למותר להוסיף בהקשר זה, כי הפן השני של אותו טיעון הוא שבפני
נו משכירה שנגזלה ממנה הכנסה המגיעה לה כדין ובגין נכס שבבעלותה.

79. יתרה מזאת ומעיון בראיות שהוצגו בפני
בימ"ש קמא, ספק הוא האם השוכרים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את גדיעת מטה לחמם;

השוכרים לא הציגו מסד עובדתי ראוי כי המושכר שימש לפרנסתם טרם השכרתו לשוכר המשנה כמו גם כי דמי שכירות המשנה מהווים מקור פרנסה יחיד עבורם. בהקשר זה אישר השוכר עומר (במסגרת תצהירו בבימ"ש קמא) כי הוא בשלבי פרישה לגמלאות ממשרד החינוך, כשהמושכר לא שימש לעיסוקו.

סבחה מצידה הסתפקה בטענה בעלמא כי דמי השכירות משמשים למחייתה, מבלי אף להגיש תצהיר עדות מטעמה ובמסגרתו לפרוס ולהציג נתונים בכל הנוגע לנכסים, מקורות הכנסה אחרים ועוד.

המשכירה גם הציגה תעודת עובד ציבור של חברת חשמל המלמד כי המושכר לא היה פעיל תקופה לא מבוטלת טרם הושכר לשוכר המשנה וכן לא נסתר כי השוכרים אף שקלו להחזיר את המושכר באותה תקופה בשל חוסר יכולתם להפיק ממנו הכנסה.

80. נוסיף כי בימ"ש קמא קבע ובדין קבע כי השקעות השוכרים במושכר ואשר לא הובאו ראיות כלשהן להיקפן אינן שיקול רלבנטי לענייננו שעה שנהנו מהמושכר במשך עשרות שנים תוך תשלום דמי שכירות מופחתים.

81. בימ"ש קמא נתן משקל להתנהלותה של המשכירה בבחינת ההצדקה להעניק לשוכרים סעד מן הצדק. בנדון נזקפה לחובתה העובדה שלא היתה "עירנית יותר" במהלכיה מול השוכרים בדגש להתקשרות סביב שוכר המשנה, לרבות במעמדה כמשכירת נכסים בגיל מתקדם שאינה בקיאה בשפה העברית בה נכתבו המסמכים השונים ואינה מורגלת בשכירת שירותיהם של עורכי דין.

עוד זקף בימ"ש קמא לחובת המשכירה על "שישנה על זכויותיה" –עת לא פעלה להתריע בפני
השוכרים על הפרותיהם ועל מועד הפינוי הקרב ובא, למרות שנודע לה עליהם, לרבות משלא פעלה בניסיון לדרוש את שינוי יחסי הסכומים המשולמים, כמו גם המתינה ל"רגע האחרון" עד שדרשה את פינוי המושכר.

לטעמי, וגם בהנחה אשר אינה נקייה מספקות, שיש לזקוף לחובת המשכירה את ההתנהלות המפורטת ו/או חלקה, אין לטענות אלו משקל ממשי באיזון הכולל של הטיעונים וכפי שפורטו לעיל.

להוסיף כי בכל הקשור לתקופה שמ- 31/12/2015, אין לטענות שפורטו לכאורה לחובת המשכירה, כל תחולה;

ביחס לתקופה זו אין מחלוקת כי המשכירה מחתה כדבעי, הגישה תביעה והציגה בקול צלול ותקיף את עמדתה כי היא מתנגדת לפעולות השוכרים והיא דורשת את פינוי המושכר.

האמור לא הביא לשינוי בהתנהלות השוכרים, שהמשיכו וביתר שאת כפי שפרטנו לעשות דין לעצמם, לנהוג בבריונות ולהפיק רווחים בלתי הוגנים מהמושכר.

82. ממכלול הנסיבות והאיזונים כפי שפורטו לעיל בחוות דעתי, אין כל מקום להעניק לשוכרים סעד מן הצדק גם לא כשהוא מותנה בתשלום פיצויים, יהיה שיעורם של אלה ככל שיהיה.

83. באשר לסוגיית הפיצויים אשר לאור התוצאה אליה הגעתי אינה רלבנטית עוד לענייננו, אני רואה רק להשלים כי גם לא מצאתי כל נימוק ראוי שהצדיק, גם לשיטתו של בימ"ש קמא, למנוע מהמשכירה פיצוי בגין הרווח הבלתי הוגן שהפיקו השוכרים מהמושכר לתקופת השנים שמ- 2012 ועד 2015. יובהר כי גם אם הדעת אינה נוחה מאי מחאתה של המשכירה אל מול ההפרות בתקופה האמורה, אין האמור עולה בנסיבות כדי ויתור על רווחים בלתי הוגנים שהופקו שלא כדין בתקופה האמורה ותוך הצגת מצגים והטעיה.

84. לאור מכלול המקובץ, מן הדין והצדק לדחות את בקשת השוכרים למתן סעד מן הצדק, כשמנגד זכאית המשכירה לסעד הפינוי לו עתרה בתביעתה, ומכוח הוראות סע' 131 לחוק.
סבחה וסע' 26 לחוק
85. לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך בקיום דיון נפרד לשאלת מעמדה של סבחה כדיירת מוגנת מכוח סעיפים 23 ו – 26 לחוק, בדגש לשאלה אם מעמד זה פקע, על רקע השכרת המשנה האסורה.

מכל מקום ולו על מנת שלא יימצא הנייר חסר, אשלים מספר הערות בסוגיה;

86. נקדים כי גם אם פוקע מעמדה של סבחה בשל אי עמידתה בתנאי סע' 26 לחוק, אין באמור לפגוע במעמדו של עומר כדייר מוגן מקורי.

בענייננו אין מחלוקת כי סבחה באה בגדרו של סע' 23 לחוק, כאלמנתו של הדייר המקורי, בעלה.

עוד יובהר כי ככל שפוקע מעמדו של דייר מכוח סע' 26 לחוק, בשל אי התקיימותם של אחד משני התנאים הקבועים בו, לא עומדת לדייר זה הזכות לעתור לסעד מן הצדק (במובחן מזכותו לכך, מקום בו מבקשים לפנותו מכוח אחת העילות המנויות בסע' 131 לחוק).

87. הוראת סע' 26 לחוק מטילה שני תנאים מצטברים על הדייר הבא לפתחו מכוח סע' 23; האחד, שהדייר הנ"ל ממשיך בניהול העסק אותו ניהל הדייר לפניו והשני שהדייר הנ"ל נמנע מהשכרת המושכר כולו או מקצתו.

בימ"ש קמא קבע בענייננו, תוך הסתמכות על פסיקה אליה הפנה, כי סבחה למעשה משוחררת משני התנאים האמורים, זאת שעה - שבעלה המנוח, הדייר המקורי, למועד פטירתו, לא ניהל כל עסק במושכר כשזה הושכר בחייו לשוכר המשנה, ממילא אין בפני
נו עסק אשר סבחה נדרשת להמשיך ולנהל במושכר כדרישת התנאי הראשון.

כמו כן כי אין לזקוף לחובת סבחה את השכרת המושכר בשכירות משנה, מאחר והשכרה זו, העומדת לדיון כיום, נעשתה ע"י בעלה המנוח בחייו, כשסבחה מצידה לא נכנסה לכל התקשרות אסורה, ועל כן לא נכשלה גם בתנאי השני של סע' 26 לחוק.

88. מבלי לקבוע מסמרות, ראיתי להסתפק בנסיבות ענייננו בבחינה, אם אכן יש לראות את סבחה כמשוחררת מהתנאי השני הקבוע בסע' 26 לחוק או האם אכן נכון לא לראות אותה כמי שהפרה תנאי זה, זאת ביחס לתקופה המאוחרת ל – 31/12/2015.

שורת ההיגיון ומושכלות יסוד מחייבים הנחה משפטית מקדמית לפיה אין לדייר מכוח סע' 26 זכויות עודפות על אלו המוקנות לדייר המנוח שבנעליו הוא נכנס.

בהתאם מקום בו השכרת המשנה היתה אסורה, אף אם זו היתה נבחנת בראי הדייר המנוח, הרי אין בהנחה לפיה ההתקשרות נחתמה בחיי הדייר המנוח כדי להקנות לדייר מכוח סע' 26 חסינות מפני הפרה זו. נכון על כן לזקוף לחובתו את ההפרות העולות מהמשך ההתקשרות, לרבות בזיקה לתנאי סע' 26 לחוק, גם אם לא הוא שיזם מלכתחילה התקשרות כזו.

89. בענייננו, השכרת המשנה מאוחר ל- 31/12/2015 באה בגדר הפרה מצד עומר הדייר המקורי הנוסף וכך היה הדין אילו בעלה המנוח של סבחה היה בין החיים.
בהתאם המשך השכרת המושכר בתקופת דיירותה של סבחה באה בגדר הפרה, גם של התנאים שמציב סע' 26 לחוק.

90. כאן המקום להוסיף כי ההתייחסות לסבחה כמי "שנקלעה" להתקשרות קיימת אשר אין לייחס לה מעמד אקטיבי להימשכותה, הינה בבחינת התייחסות מלאכותית במובנים מסוימים, מהם גם שאין עיגון לצמצום זה בהוראת סע' 26 לחוק.

סבחה לא רק שלא הייתה נכונה להכיר בהפרה הנמשכת מהמשך ההשכרה לשוכר המשנה, היא התנגדה לדרישות המשכירה לפנותו וניהלה מולה מערכה משפטית אקטיבית.

סבחה גם בחרה להמשיך ולגבות חלקה ברווחים הבלתי הוגנים שהופקו מהשכרת המשנה האסורה תחת העברת חלקה למשכירה, כמצופה ממי שרואה עצמו "אנוס" שלא להתנער מהתקשרות אסורה אותה ביצע בעלה, הדייר המקורי.
סבחה אף בחרה שלא להגיש תצהיר עדות מטעמה ובמסגרתו לפרט ולנמק את דרך התנהלותה בנדון, מחדל הנזקף לחובתה.

91. על כל פנים וכאמור בהתחשב בכך שההכרעה לענין פקיעת זכויות סבחה בזיקה לסע' 26 לחוק, אינה דרושה לענייננו, ומשעה שההבחנה אותה פרטתי לעיל, אינה עולה מפורשות מההלכה הפסוקה, שאוזכרה בסוגיה, אמנע מהכרעות סופיות בענין.

92. ההכרעות לעיל בחוות דעתי על פיהן קמה למשכירה עילת פינוי כלפי השוכרים וכי אין הצדקה בנסיבות להעניק להם סעד מן הצדק, מייתרת כמובן כל דיון בסוגית שיעור הפיצוי אותו פסק בית משפט קמא כתנאי להענקת הסעד מן הצדק, לרבות לענין שיעור הפיצוי שנפסק.

מבלי לפגוע באמור אציין כי אין בסיס לטענות השוכרים בנדון (במובחן מטענות לטעויות תחשיביות כאלו ואחרות בפסק הדין).

93. על צד העיקר, הפיצוי שנפסק בנסיבות איננו על הצד הגבוה, אם שעה שהשוכרים לא היו זכאים ליהנות כלל מדמי שכירות המשנה מאוחר ל – 31/12/2015 ואם משלא הייתה הצדקה לשלול מהמשכירה פיצוי כלשהו לתקופה שעד ל- 31/12/2015.

על כל פנים דיון בסוגיה הפך תיאורטי לענייננו.

94. המשכירה בערעורה הלינה על שבימ"ש קמא לא נדרש לבקשתה למתן היתר לפיצול סעדים ולא קיים בה דיון.

אמנם לאור תוצאת פסק דינו של בימ"ש קמא, על פיו לא נעתר לתביעת הפינוי ומנגד שקלל את הרווחים הכספיים שהפיקו השוכרים במסגרת הפיצוי שנפסק, ספק אם היתה רלבנטית העתירה לפיצול סעדים, לאור החפיפה בשיקולים ובהכרעות בענין.

מכל מקום, משעה שהכרעתי לעיל כי דין ערעורה של המשכירה להתקבל ומן הדין להורות על פינוי המושכר הן ע"י השוכרים והן ע"י שוכר המשנה, זכאית המשכירה לברר בנפרד את תביעותיה הכספיות נגד כלל המשיבים, לרבות בגין הרווחים, שלא בדין, אותם הפיקו מהמושכר.

אני רואה אף לציין כי אף ספק אם נדרשה המשכירה לבקשה לפיצול סעדים בנדון, מקום בו פעלה להגיש תביעה לפינוי כבענייננו, בעוד התביעות הכספיות העומדות לה הן בבחינת עילות נפרדות ועצמאיות.

על כל פנים ולמען הסר כל ספק, זכאית המשכירה גם לסעד של פיצול סעדים כבקשתה.

95. לסיכום ולאור מכלול המקובץ בחוות דעתי לעיל, אמליץ בפני
חבריי כדלקמן;

- לדחות את ערעור השוכרים על כל חלקיו.

- לקבל את ערעור המשכירה באופן המזכה אותה בסעד של פינוי המושכר הן כלפי השוכרים והן כלפי שוכר המשנה.

- להתיר למשכירה לפצל את סעדיה על מנת שתוכל להגיש תביעה כספית נגד המשיבים.

96. לאור התוצאה אמליץ בפני
חבריי לחייב את המשיבים המפורטים בערעורה של המשכירה, יחד ולחוד, בהוצאות משפט המשכירה ושכ"ט עו"ד מטעמה, בסך כולל של 20,000 ₪.
דני צרפתי
, שופט
השופט זיאד הווארי
– אב"ד:
מסכים.

זיאד הווארי
, ס. נשיא
השופט אשר קולה
:
מסכים.

אשר קולה
, שופט
הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינו של כב' השופט דני צרפתי
, על פיו אנו דוחים את ערעור השוכרים על כל חלקיו.
אנו מקבלים את ערעור המשכירה באופן המזכה אותה בסעד של פינוי המושכר הן כלפי השוכרים והן כלפי שוכר המשנה.
אנו מתירים למשכירה לפצל את סעדיה על מנת שתוכל להגיש תביעה כספית נגד המשיבים.
אנו מחייבים את המשיבים המפורטים בערעורה של המשכירה, יחד ולחוד, בהוצאות משפט המשכירה ושכ"ט עו"ד מטעמה, בסך כולל של 20,000 ₪.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, 11 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.
זיאד הווארי
, ס. נשיא – אב"ד
אשר קולה
, שופט

דני צרפתי
, שופט
הוקלד על ידי ערין בראנסה
21 מתוך 29








עא בית משפט מחוזי 62324-10/18 סנא זיאדנה קנג' נ' עומר חסן שאקר חסן, סבחה חסן, מוחמד קאסם עומר (פורסם ב-ֽ 11/03/2019)