פסקי דין על עמותת בני ציון | פסקי דין על נועה אלונה כהן צמח

4619-01/19 עע     17/03/2019




עע 4619-01/19 עמותת בני ציון נ' נועה אלונה כהן צמח








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 4619-01-19



ניתנה ביום

17 מרץ 2019

עמותת בני ציון
המבקשת

-

נועה אלונה כהן צמח
המשיבה

בשם המבקשת: עו"ד נח קפלין
בשם המשיבה: עו"ד רונן בן צבי

החלטה


סגן הנשיאה אילן איטח
1.
לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת חנה טרכטינגוט ונציג הציבור מר אבינועם בן יצחק; סע"ש 37629-09-16), בו נקבע כי המשיבה פוטרה מעבודתה בעודה בהיריון תוך הפרת חוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954 (להלן - חוק עבודת נשים), ונפסקו לה סעדים כספיים שונים כתוצאה מכך.
2.
המועד להגשת הערעור הוארך בהחלטת רשמת בית דין זה (השופטת אפרת קוקה) מיום 3.1.19. ביום 6.2.19 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין ובמקביל הגישה את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצועו, עד להכרעה בערעור.
הרקע לבקשה
3.
תחילה אציין בקליפת אגוז עובדות שאינן שנויות במחלוקת בין הצדדים וכפי שהן עולות מפסק הדין.

המבקשת הינה עמותה המפעילה רשת של מעונות ילדים, קייטנות, ובתי ספר לבנים ולבנות. ביום 1.8.14 החלה המשיבה (להלן – העובדת) לעבוד כגננת במעון לתינוקות ופעוטות (להלן - הגן). בחודש נובמבר 2014, אירעה תקרית במעון על רקע סירובה של מנהלת הגן גב' שרית נטו (להלן – גב' נטו) לאשר לעובדת חופשה בחג חנוכה. בעקבות התקרית כתבה העובדת שני מכתבי התנצלות בהם הביעה צער על התנהגותה כלפי הילדים ומבקשת מתן הזדמנות נוספת. בנוסף לכך, בסמוך לאחר התקרית, הוספה בכתב יד על הסכם העבודה עם העובדת ההערה לפיה ניתנה לה הזדמנות חוזרת "לעמוד בדרישת המעון בלוח חופשות ולהתחשב בצוות המעון" וגם "לשנות את
טון
הדיבור
והגישה
לצוות
ולילדים".
בחודש מרץ 2016 נישאה העובדת וחודש לאחר מכן - בחודש אפריל, נכנסה להריון עליו הודיעה למבקשת.
בחודש מאי 2016 שוחחה גב' נטו עם העובדת ביחס לתלונות שהגיעו מהורים ודרשה ממנה שתשפר את יחסה לילדים. בחודש יוני 2016 התקיימה שיחה נוספת ביניהן ובנוכחות מפקחת הגן, גב' לבנה אביעוז (להלן – המפקחת), והעובדת שבה ונדרשה לשפר את התנהגותה.
בין התאריכים 26.6.16 עד 29.6.16 אושפזה העובדת בבית חולים. העובדת המציאה תעודת מחלה מיום 23.6.16 ועד ליום 4.7.16.
4.
במהלך חודש יולי 2016, לאחר שחרורה מבית החולים, הסתיימה עבודתה של העובדת בנסיבות השנויות במחלוקת.
העובדת טענה שפוטרה מהעבודה
לאחר שיחת טלפון שקיבלה ביום 29.6.16 מ
מנכ"ל המבקשת, מר שלמה ורון (להל – המנכ"ל) שאמר לה לא לחזור לעבודה ולהישאר בבית, כי אחרת תמתין לה ניידת משטרה ליד הגן. המבקשת מנגד טענה כי העובדת זנחה את עבודתה. נטען כי בעקבות תלונות שהתקבלו מהורים על אלימות מילולית ויחס אגרסיבי של העובדת כלפי הילדים, במוצאי שבת 25.6.16 יזמה המפקחת שיחת הטלפון עם העובדת בה מסרה לה כי הורים הודיעו שאם העובדת תשוב לעבודה, תמתין לה ניידת משטרה, ולשאלת המפקחת כיצד לנהוג, העובדת לא השיבה אך ניתן היה להבין שלא תגיע לעבודה וכך היה.
העובדת הגישה תביעה כנגד המבקשת לתשלום פיצוי מכח חוק עבודת נשים, פיצוי בגין פיטורים בתקופת מחלה, עוגמת נפש, שכר עבודה, הודעה מוקדמת והפרשות לתגמולים, כשסכום התביעה המתוקנת הכולל עמד על סך של 145,434 ₪.
5.
בפסק הדין מושא הבקשה התקבלה תביעת העובדת בחלקה. בית הדין האזורי קבע כי לא היה אקט פורמלי של פיטורים או התפטרות, וכי נקודת המוצא היתה תלונות של הורים שהתקבלו על התנהלותה של העובדת כלפי הילדים והשאלה אם בעקבותיהן העובדת פוטרה אם לאו. בית הדין האזורי שוכנע, לאחר שבחן את כלל הראיות, תוך שהוא קובע כי גרסאות שני הצדדים לא היו "נקיות" מסתירות, ואף בהיעדר אקט פורמלי של פיטורים, כי העסקתה של העובדת הסתיימה בדרך של פיטורים. להלן
בתמצית הכרעותיו של בית הדין
:

א.
אין בתלונות שהתקבלו כנגד העובדת בחודש נובמבר 2014 המתייחסות להתנהלותה מול הילדים, כדי לחזק את התלונות שהתקבלו מהורים שנה וחצי לאחר מכן. בקשר לכך נקבע כי העובדת היתה בראשית דרכה התעסוקתית ולא הוכח כי הופנו נגדה תלונות כלשהן בתקופה מחודש נובמבר 2014 ועד חודש מאי 2016; וכי טענותיה של גב' נטו בעניין זה היו כלליות ולא נתמכות במסמך כלשהו, והיא אף הודתה כי לא ראו במעון אלימות מצד העובדת.
ב.
העובדת אושפזה ביום 26.6.16, ומנגד אישור המחלה מתייחס למחלה שתחילתה ביום 23.6.16 אך הוא ניתן רטרואקטיבית ביום 29.6.16, ולכן ההנחה היא שהעובדת עבדה עד ליום 26.6.16.
ג.
נדחתה טענה כי ביום 22.6.16 התקיימה בגן השיחה עם העובדת. נדחתה גם הטענה כי ביום 25.6.16 יזמה שיחה עם העובדת, לאחר קבלת שיחה מאחד ההורים (אביה של ילדה ששברה שן בגן בנוכחות העובדת), שכן העובדת היתה מאושפזת. עוד נקבע כי לא היה ברור האיום של ההורה להביא משטרה לאחר שלטענת המפקחת כבר ביום 22.6.16 נערכה פגישה בגן בנוכחות ההורים להרגעת הרוחות.
ד.
העובדת טענה כי השיחה הראשונה לאחר האשפוז ביום 29.6.16 היתה של המנכ"ל שאמר לה לא לחזור לעבודה. מנגד המנכ"ל הצהיר כי השיחה היתה עם המפקחת, כשלא היה ברור מתי התקיימה, ואילו בעדותו מסר כי התקיימו שתי פגישות בינו לבין העובדת והוא ביקש ממנה לחזור לעבודה. ובסופו גב' נטו מודה שהיא התקשרה אל העובדת ביום 29.6.16 ואמרה לה שהיא יכולה להמשיך לעבוד תוך שהבהירה כי הורים עלולים לפעול ולהזמין משטרה.
ה.
גרסתו של המנכ"ל לפיה ביקש מהעובדת לשוב לעבודה נדחתה, שכן לא התיישבה עם עדותן של גב' נטו והמפקחת לפיה מסרו לעובדת כי אם תחזור לגן עלולה להמתין לה ניידת משטרה. גרסתו גם לא התיישבה עם היעדר תיעוד לטענה כי העובדת בחרה לנטוש את העבודה מחשש לפניית המבקשת להיתר לפיטוריה. בקשר לכך נקבע כי העובדת הבהירה בזמן אמת את הבנתה בנוגע להפסקת העבודה והגישה תביעה כבר ביולי 2016 שאומנם נמחקה מחוסר מעש (סע"ש 16604-07-16), אך בספטמבר 2016 שבה והגישה את התביעה מושא הדיון, כשלושה חודשים לפני מועד הלידה המשוער, והמבקשת יכולה היתה להגיש בקשה להיתר לפיטוריה, אך לא עשתה דבר. עם זאת, התקבלה גרסתו של המנכ"ל כי התקיימו בין הצדדים פגישות במטרה למצוא פתרון מוסכם לדרישותיה הכספיות של העובדת, אך נקבע כי אין בפגישות אלה כדי להפוך את הפיטורים להתפטרות.
ו.
המבקשת העדיפה להשיג את הרגעת הרוחות על חשבון פגיעה ללא כל בדיקה בעובדת, תוך העברת איום ההורים להזמנת ניידת והסרת כל אחריות מעל כתפיה, באמירה, כי אם תחזור לעבודה תמתין לה ניידת (כפי שעלה מעדויותיהן של גב' נטו והמפקחת). נקבע כי לעובדת צעירה וחסרת ניסיון יש באמירה זו משום איום שיש לראותו כפיטורים. בקשר לכך נקבע כי לא הובאה עדות של הורה כי איים בהזמנת ניידת; לא הובאה ראיה המעידה שהאיום נעשה לאחר האשפוז ולא בטרם האשפוז, כעולה מעדותה של המפקחת; משעדי המבקשת העידו כי לא נתקלו באלימות, מצופה היה שידרשו מההורים הוכחות לטענתם ויציגו אותם לעובדת, דבר שלא נעשה; גם אם היה איום של הורה, מצופה ממעסיק להבהיר לעובדת כי אומנם הורה מאיים, אך היא תזכה לגיבוי מצדו.
6.
אשר להיבטים הכספיים נקבע כך:
א.
פיצוי על הפסד שכר לפי חוק עבודת נשים: העובדת טענה כי פוטרה ביום 29.6.16 וסיום התקופה המוגנת הוא ביום 15.5.17, כך שהיא זכאית לפיצוי בגובה 150% משכרה (4,482 ₪) למשך 11.5 חודשים ובסך הכל לסכום של 77,314 ₪. המבקשת מנגד טענה כי שכרה של העובדת עמד על 3,792 ₪.
בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על תלושי השכר, כי ממוצע שעות עבודתה בכל חודשי העבודה המלאים במכפלת שכרה השעתי האחרון – 27 ₪, נותן שכר ממוצע של 3,968 ₪. עוד נקבע כי המבקשת לא המציאה כל טעם לחרוג מהפיצוי הקבוע בסעיף 13א(ב)(1) לחוק עבודת נשים (לא פחות מ-150% מהשכר המגיע בתקופה המזכה); תקופת חופשת הלידה לא נכללה בתקופה המזכה; העובדת לא תבעה פיצוי בגין דמי לידה שנגרעו ממנה עקב פיטורים שלא כדין; מתלוש יולי 2016 עלה כי קיבלה דמי מחלה ל- 93.5 שעות (64% מהשעות החודשיות הממוצעות). לכן נפסק כי העובדת זכאית פיצוי כספי בגין 5.36 חודשים עד הלידה ועוד 60 יום תקופה מוגנת (כ- 7.37 חודשים), בסך של 43,807 ₪.
ב.
פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת: משנקבע כי העובדת פוטרה ולא התפטרה, נפסקו לה פיצויי פיטורים בסך של 10,912 ₪ (לפי ותק של 2.75 שנים ושכר קובע כאמור), תוך קיזוז הכספים הצבורים בקרן הפנסיה ברכיב זה, וכן תמורת הודעה מוקדמת בסך של 3,968 ₪.
ג.
פיצויי בגין הפקדות לתגמולים: משנפסקו פיצויי פיטורים, המבקשת חויבה בהפקדות לתגמולים בגין השכר אותו היתה אמורה לקבל בתקופה המוגנת לרבות חופשת הלידה, בשיעור 6% (משנפסקו פיצויי פיטורים) מהשכר הקובע האמור – סך הכל 2,738 ₪.
ד.
דמי הבראה: נפסק תשלום 5 ימים בלבד, כפי שתבעה העובדת, בסך של 1,890 ₪.
ה.
פיצוי בגין הפקדות בחסר לפנסיה ופיצויים: משהמבקשת הודתה שהעובדת החלה לעבוד ביום 1.8.14, נקבע כי חובת הפרשות החלה מפברואר 2015, בעוד שבפועל הדבר נעשה רק באוקטובר 2015. לפיכך, משתחשיב העובדת לא נסתר והמבקשת זנחה את טענותיה לקיזוז סכומים שהעבירה ביתר, המבקשת חויבה בהפקדות בחסר סך של 420 ₪.
ו.
התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין וללא שימוע נדחתה, כמו גם התביעה לפיצוי בגין פיטורים במהלך ימי מחלה, עוגמת נפש וכאב וסבל.
ז.
לאור התוצאה חויבה המבקשת לשלם לעובדת הוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.


הבקשה וטענות הצדדים
7.
בבקשתה טוענת המבקשת כי סיכויה לזכות בערעור טובים, שכן בפסק הדין נפלו טעויות משפטיות המצדיקות את ביטולו.
בקשר לכך נטען בבקשה ובהודעת הערעור, בין היתר, כי

קביעת בית הדין קמא לפיה העובדת פוטרה בשל כך שנמסר לה כי צפויה ניידת משטרה להגיע למקום העבודה עקב פניות הורים, הינה קביעה שגויה שעושה עוול למבקשת; יש בקביעה זו בכדי לסכל פניה עתידית של מוסדות לרשויות ולמשטרה על מנת להגן על ילדים, ובפרט שהדבר מביא לניצול לרעה של עובדות המזיקות לילדים ואשר יודעות כי עצם הזמנת משטרה כנגדן תשמש כפרס עבורן; לא היה מדובר במעשה פיטורים ואף לא ב"איום בפיטורים", אלא במקרה בו נמסר לעובדת, לאחר התנהלות חמורה ומספר שיחות שימוע, מה צפוי לקרות עקב פניות הורים; נסיבות ההתנהלות בין הצדדים מובילה לקביעה שאין באמירה זו כל מעשה פיטורים, ולכל היותר היה מדובר ב"אמירה בשעת כעס" שנאמרה "בעידנא דריתחא", שאין בה להקים מעשה פיטורים, כפי שעולה מהפסיקה; כוונותיה של המבקשת לא היו לפטר את העובדת, והעובדת עצמה העידה כי נאמר לה "ברחל בתך הקטנה" שלא ניתן לפטרה; בעניין צפי להגעת ניידת המשטרה לגן קיבלה המבקשת מספר פעמים, וגם המפקחת הבהירה בעדותה כי היא הרגישה צורך למסור את הדברים לעובדת ללא כל קשר לפיטוריה; עצם הקביעה כי התקיים שימוע שומטת את הקרקע מכל קביעה למעשה פיטורים.
8.
המבקשת מוסיפה וטוענת כי אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין יגרמו לה נזקים חסרי תקנה ולא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. בקשר לכך נטען כי המבקשת מפעילה בתי ספר וגני ילדים בהם מתחנכים כחמש מאות תלמידים ומועסקים עשרות עובדי הוראה, תחזוקה ומנהל, אשר מהווים מפעל חיים עבורה. לטענת המבקשת, הסכום הפסוק, אשר עומד על סכום כולל של 69,735 ₪, אינו סכום מבוטל, ובהעדר תקציב נאות מצד הרשויות, היא מתמודדת בקושי רב עם מאזן הכנסות והוצאות, ולמרות גירעון אליו נקלעה היא עושה מאמצים לעמוד בתנאי השכר וההפרשות הסוציאליות לעובדיה. בתוך כך הציגה המבקשת מסמכים שונים ובכלל זה אישור רואה חשבון של העמותה, הסדר פריסת תשלומים מול הוצאה לפועל לאחר שנתבעה על ידי גננת בתביעת נזיקין בגין תאונת עבודה שארעה, דו"ח כספי לשנת 2017, עיקול מטלטלין מעיריית חולון מיום 30.1.19, ודפי חשבון הבנק,
אשר מעידים על מצבה הכללי הקשה. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקשת, ביצוע פסק הדין באופן מיידי עלול לגרום לקריסת מוסדותיה ולפיטורי עובדיה הרבים שמפרנסים משפחות, וערעורה יהפוך לאקדמי בלבד. עוד נטען כי מעבר לעלות הכספית והנזק שלא ניתן לתיקון הכרוך בפיטורי העובדים, יש לשקול את הנזק הרגשי שיגרם לאותם תלמידים אם יסגרו מוסדות המבקשת, שעה שאיתור מקום לימודים ומקום עבודה לעובדים אינו דבר של מה בכך.

9.
העובדת מתנגדת לבקשה ומבקשת לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של

פסק דין
, במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי שניתן בתביעה לפי חוק עבודת נשים. לגופו של עניין נטען כי סיכויי הערעור קלושים, שכן פסק הדין מנומק ומעוגן היטב בחומר הראיות אשר הובא ועל העדויות שנשמעו. בקשר לכך נטען, בין היתר, כי בית הדין בדק ומצא כי עדותו של המנכ"ל אינה אמינה ואינה מתיישבת עם העובדות והגרסאות הנוספות של המבקשת; נקבע כי יש לראות באיומי מעסיק כלפי העובדת - אם תבוא לעבודה תחכה לך ניידת משטרה - כאקט של פיטורים לכל דבר ועניין קל וחומר כאשר הוא מלווה בשימוע; המבקשת לא נתנה כל הסבר מדוע לא פנתה לממונה על חוק לעבודת נשים בבקשה לפיטורי העובדת; טענת המבקשת לפיה אקט הפיטורים נעשה "בעידנא דריתחא", מהווה הרחבת חזית אסורה, אשר הועלתה לראשונה בערעור.
המשיבה מוסיפה וטוענת כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. לטענתה, מדובר בחיוב כספי שאינו גבוה, שעיקרו זכויות קוגנטיות, כאשר הכנסות שנתיות של העמותה המגיעות כמעט לארבע מיליון שקלים, שמתוכן משלמת המבקשת משכורות לעובדיה בסדר גודל של שלוש מאות אלף בחודש. עוד צוין כי המבקשת העדיפה לשלם שכר טרחה למשרדי עו"ד לשם ייצוגה בהליך במקום לשלם את שכרה של העובדת שפוטרה בהריון. כן נטען כי המבקשת לא הציגה כל עילה ולא הראתה כי יגרם לה נזק בלתי הפיך, ולמעט טענות בעלמא ושימוש במסמכי הנהלת החשבונות שמהם לא ניתן ללמוד דבר, לא הביאה ראיות של ממש.

דיון והכרעה
10.
נקודת המוצא הינה כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות); השני - סיכויי הערעור להתקבל טובים[1]

. בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך[2]

.
11.
לאחר שנתתי דעתי לכלל החומר שהובא לפני, לפסק דינו של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, שוכנעתי כי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי.
סיכויי הערעור
- על פני הדברים במסגרת הערעור מתעוררת שאלה הטעונה ליבון ובירור והיא האם מקום בו מעסיק מעביר לעובד "איום" של גורם חיצוני (במקרה זה ההורים) להזמין משטרה יש לראות בו – בין אם בכלל ובין אם בנסיבותיו הספציפיות של המקרה - כמי שפיטר את העובד.
בשלב זה לא ניתן לקבוע כי טענות המבקשת בערעור מחוסרות כל סיכוי.
מאזן הנוחות
– נקודת המוצא היא כי יש לאפשר לזוכה לפי פסק הדין ליהנות מפרי זכייתו.
המבקשת לא הציגה כל מידע אודות מצבה הכלכלי של העובדת, אלא ביססה טענותיה על כך שביצוע פסק הדין ייגרם לה ולעובדיה נזק גדול, באופן שלא תהיה ביכולתה להמשיך להתקיים.
בקשר לכך נפסק כי לעיתים יש מקום לשקול את מצבו הכספי של המבקש ואת השפעת ביצועו המיידי של פסק הדין עליו, הרי שהדבר מותנה, בין היתר, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין. לצורך כך עליו להגיש תצהיר בו יפורטו כדבעי העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו[3]

. ספק בעיני אם המבקשת השכילה הלוכיח כי ביצוע מיידי של פסק הדין יוביל לקריסתה, ועל כל פנים במצב שכזה – ודאי שהיתה מחוייבת להפקיד ערובה כספית למקרה שהערעור ידחה. כך שמבחינה זו חזרה קושיה לדוכתא. כמו כן, המבקשת לא הצביעה על כך שאם יתקבל ערעור לא יעלה בידי המשיבה להחזיר את הסכום שנפסק.
12.
לאור האמור, ובשקלול סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שוכנעתי כי יש הצדקה לעכב מחצית מסכום פסק הדין, וזאת כנגד הפקדת הסכום המעוכב (בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה) בקופת בית הדין עד ליום 31.3.19. לא יופקד הסכום האמור, לא יהא תוקף לעיכוב הביצוע.
13.
סוף דבר
- הבקשה מתקבלת בחלקה כמפורט בסעיף 12 לעיל. אין צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום,
י' אדר ב' תשע"ט (17 מרץ 2019) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.






[1]



ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ. ג'או ויז'ן אינק, (10.3.14).
[2]


ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ. קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, (10.3.14).
[3]


ע"א 10347/07 איבגי נ. מנהל מס שבח מקרקעין (1.4.09).







עע בית הדין הארצי לעבודה 4619-01/19 עמותת בני ציון נ' נועה אלונה כהן צמח (פורסם ב-ֽ 17/03/2019)