פסקי דין על האחים כהן שיווק והפצה | פסקי דין על אס.אר.אקורד | פסקי דין על על-ידי באי-כוחם - עורכי-הדין גב' רלי לוי ויצחק מימון | פסקי דין על חברת בנק הדואר בע"מ

59399-01/18 א     13/03/2019




א 59399-01/18 האחים כהן שיווק והפצה בע"מ, אס.אר.אקורד בע"מ, על-ידי באי-כוחם - עורכי-הדין גב' רלי לוי ויצחק מימון נ' חברת בנק הדואר בע"מ








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 59399-01-18 האחים כהן שיווק והפצה בע"מ

ואח' נ' חברת בנק הדואר בע"מ




לפני כבוד השופטת לימור ביבי


התובעים:

.1
האחים כהן שיווק והפצה בע"מ
.2
אס.אר. אקורד בע"מ
על-ידי באי-כוחם - עורכי-הדין גב' רלי לוי
ויצחק מימון




נ
ג
ד


הנתבעת:
חברת בנק הדואר בע"מ
על-ידי באי-כוחה - עורכי-הדין יהושע ליברמן
, יובל שלהבת
ועדי אתר
פסק דין



לפני תביעה כנגד חברת בנק הדואר בע"מ
, במסגרתה עותרות התובעות למתן צו מניעה קבוע אשר יורה לבנק הדואר לאפשר לתובעות קיום מנגנון ("מתווה") אשר תוכנו יפורט להלן ובכלל זה, יִמָּנַע מלסרב עקרונית לכיבוד המחאות זכות על דרך השעבוד אשר מופנות אליו, ביחס לחשבונות בנק המתנהלים אצלו ובאופן ספציפי יכבד המחאת זכות על דרך השעבוד לטובת התובעת 2 בנוסח המוצע על ידה או בכל נוסח חוקי אחר.
הצדדים והמתווה נשוא הדיון;
1.
התובעת 1 – האחים כהן שיווק והפצה בע"מ

(להלן: "האחים כהן") היא חברה פרטית המאוגדת בישראל ועוסקת בייבוא והפצה של משקאות.

2.
התובעת 2- אס.אר אקורד בע"מ
(להלן: "אקורד"), היא חברה ציבורית המאוגדת בישראל והעוסקת במתן אשראי ובמתן שירות בנכסים פיננסים כמשמעות מונחים אלו בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים(שירותים פיננסים מוסדרים), התשע"ו – 2016. בין היתר, מעניקה אקורד שירותים ללקוחותיה על דרך של ניכיון שיקים, מתן הלוואות, המחאות חיובים וכיוצא בכך.

(אקורד והאחים כהן ביחד להלן: "התובעות")

3.
הנתבעת – חברת בנק הדואר בע"מ
(להלן: "בנק הדואר") היא תאגיד המאוגד כחברה פרטית ומוחזק בשרשור על ידי מדינת ישראל. בנק הדואר, מנהל סניפים ברחבי הארץ ועוסק במתן שירותי בנקאות ובניהול חשבונות בנק.

4.
המתווה נשוא הדיון:
כאמור, בין יתר פעילויותיה, מבצעת אקורד עבור לקוחותיה פעילות של ניכיון שיקים. מקום בו מדובר בשיקים אשר סחרותם מוגבלת ("למוטב בלבד") – הגבלה אשר אין חולק כי המשמעות הנובעת ממנה היא שלא ניתן לסחר את השיק לאחר, אלא שהמוטב על פי השיק חייב להפקידו לחשבון על שמו, נוהגת אקורד – לפי הצהרתה וטענתה -
באופן הבא:
א.
לקוח אקורד פותח חשבון בנק ייעודי בבנק לפי בחירתו, משעבד עם פתיחת החשבון את מלוא הכספים אשר עתידים להיות מופקדים בו לטובת אקורד, באופן בלתי הדיר, על דרך של ביצוע המחאת זכות על דרך השעבוד, בהתאם להוראות אשר נמסרות על ידו לבנק.

לשם הדיוק ומפאת חשיבותן להמשך – להלן נוסח ה"הודעה על המחאת זכות בלתי חוזרת על דרך השעבוד" וכן נוסח "כתב הוראות בלתי חוזרות" אשר נמסרו שתיהן על ידי האחים כהן לבנק הדואר, ואשר אקורד מפנה אליהם כאל נוסחי ההוראות וההודעות נשוא המתווה (ראו נספחים א'1-2 לכתב התביעה):

במסגרת ההודעה על המחאת זכות בלתי חוזרת על דרך השעבוד נקבע:
"1.
הרינו מתכבדים להודיעכם כי המחנו בהתאם לחוק המחאת חיובים תשכ"ט – 1969, ל – אס. אר אקורד בע"מ
("הנמחה") כדלקמן:
את כל יתרת זכות המצטברת בחשבון החברה, חשבון ע"ש האחים כהן שיווק והפצה בע"מ

חשבון מס' 8557849 בבנק הדואר ("החשבון" או "חשבון הבנק"), העולה על סך של 100 ₪, מיד עם היווצרותה.
לפיכך, עליכם לשלם את כל הכספים הנ"ל לחשבון הנמחה שפרטיו מפורטים להלן.

2.
לאור האמור לעיל, אנו מורים לכם בהוראה בלתי חוזרת להעביר את כל התשלומים לחשבון הבנק בלבד.
תשלומים או חובות שיוסדרו כל הדרך אחרת, לא יפחיתו את מחויבותכם כלפי הנמחה. מובהר כי במידה ותפרעו חוב כלשהו לחברה אזי בכפוף להעברת מלוא הכספים אלינו מאת החברה ובכפוף לכך שהכספים שיועברו אלינו יהיה בהם כדי לפרוע את החוב האמור בהתאם לרשום בספרינו אנו לא נדרוש מכם את פירעון החוב הנ"ל".

במסגרת כתב הוראות בלתי חוזרות, אשר הופנה לבנק הדואר בהתייחס לחשבון האחים כהן, נקבע כי האחים כהן מורים לבנק, בהוראות בלתי חוזרות, לפעול ביתרות זכות בחשבון כדלקמן:
"1. ברצון החברה להבטיח ביצוע תשלומים מחשבון הבנק של החברה לחשבון הבנק של אס.אר אקורד בע"מ
ח.צ. 52-003867-0 , מרח' קלאוזנר 10 , רמלה ("אס. אר אקורד")
2. לפיכך החברה מורה לכם, בהוראה בלתי חוזרת, לבצע העברות על בסיס יומי לחשבון אקורד שמספרו 8111368 בנק הדואר סניף 001 (חשבון אס. אר. אקורד").
3. ההוראות הבלתי חוזרות המפורטות בכתב זה, יחולו גם במקרה בו לא הצטברו יתרות זכות בחשבון.
4. אס.אר אקורד תהא זכאית לצפות בפעולות המתבצעות בחשבון הבנק.
5. חשבון הבנק יתנהל ללא מסגרת בנקאי. וישמור על יתרות זכות, בכל עת.
6. הוראותינו בכתב זה הינן בלתי חוזרות ואינן ניתנות לשינוי או לביטול, ללא הסכמה מראש ובכתב של אס. אר אקורד. "
בסיום הוראה זו ולאחר חתימת האחים כוהן מופיע מקום לאישור הבנק כדלקמן:
"הרינו לאשר קבלת כתב הוראות בלתי חוזרות זה, והרינו מתחייב לפעול בהתאם ועל פי הוראותיו.".

ב.
לאחר פתיחת החשבון כאמור ומסירת הודעת ההמחאה וכתב ההוראות הבלתי חוזרות דלעיל לבנק, מוסר לקוח אקורד (ובעל החשבון בבנק) את השיקים אשר אינם סחירים לאקורד, מקבל כנגדם אשראי ומצייד את אקורד ביפוי כוח מתאים, אשר מאפשר לאקורד להפקיד את השיקים בעצמה לחשבונו בבנק.

ג.
בהתאם להוראה הבלתי חוזרת שניתנה על ידי לקוח אקורד לבנק במועד פתיחת החשבון, על הבנק להעביר את יתרות הזכות הנצברות בחשבון והעולות על 100 ₪, מיד עם היווצרותן, בהעברה בנקאית לחשבון הבנק של אקורד.

(לעיל ולהלן: "המתווה נשוא הדיון" או "המתווה")

טענות הצדדים;
5.
פותחות התובעות
וטוענות כי בשנת 2014 לערך, פנתה אקורד, לבנק הדואר וקודם לתחילת פעילותה בהתאם למתווה נשוא הדיון, אישרה עם נציגיו את המתווה, לרבות נוסח המחאת הזכות המופנית לבנק הדואר. לטענתה, בהסתמך על אישור בנק הדואר היא החלה במתן אשראי ללקוחותיה במתווה עליו הוסכם ועשתה כן, ללא כל טענה מצד הבנק, במשך שלוש שנים, כאשר בנק הדואר כיבד כבדבר שבשגרה את הוראת ההמחאה אשר ניתנה לו על ידי לקוחותיה (הם לקוחותיו) והעביר את הכספים הנצברים באותם חשבונות, לחשבון אקורד המתנהל אף הוא בבנק הדואר.
לטענתה, על אף האמור, הרי שלהפתעתה, עת ביקשה, בנובמבר 2017, חברת האחים כהן לפעול בהתאם למתווה ולפתוח חשבון בנק תוך המחאת הזכויות בו על דרך השעבוד לטובת אקורד, סירב הבנק לפעול במתווה ובמכתבו מיום 10/12/17 הודיע לתובעות:

"לאור חוות הדעת שהתקבלה בנושא מהלשכה המשפטית אנו דוחים הודעה זו ומסרבים לרושמה או לפעול על פיה. הזכויות בחשבונות הסילוקין אינן ניתנות להמחאה, להעברה או לשעבוד ובהתאם לכך, הודעתכם זו אינה מקובלת על בנק הדואר והוא דוחה אותה ולא יפעל על פיה".
לטענת התובעות ניסיונן לשכנע את בנק הדואר לחזור בו מסירובו, העלה חרס, משהבנק חזר על סירובו ונימקו בכך שלפי מדיניות בנק הדואר אין הוא מאפשר שיעבוד לטובת צדדים שלישיים מפאת שיקולי תפעול, עלויות, ניתוח סיכונים וכיוצא בכך. בהקשר זה הודה הבנק כי אמנם איפשר שיעבוד חשבונות בעבר ואולם, לטענתו עשה זאת במקרים חריגים, לפנים משורת הדין וללא התחייבות להמשיך ולעשות כן. עוד הוסיף בנק הדואר וטען כי אינו עוסק במתן אשראי, אינו ערוך לטיפול באשראי ובבטוחות וכי בשים לב להתפתחויות הרגולטוריות והמשפטיות, בחן מדיניותו בשנית והחליט להפסיק לחלוטין את האפשרות של שעבוד חשבונות לטובת צד שלישי. נוסף על כך, הפנה בנק הדואר לכך שניהול מערך שעבודי חשבונות דורש משאבים רבים וכרוך בסיכונים – תפעוליים, כלכליים ומשפטיים - שהוא אינו צריך או מוכן לשאת בהם.
לטענת התובעות, סירוב בנק הדואר למתן שירות בהתאם למתווה, עומד בניגוד לחובתו למתן שירות בהתאם לדין ובכלל זה בפרט, לחובתו בהתאם לסעיף 88א(א)(1) לחוק הדואר, הקובע כי על בנק הדואר החובה לתת שירותים מסוימים ובכללם :"קבלת כספים לחשבון סילוקים העברתם וסילוקם". עוד הן טוענות כי חובתו זו של בנק הדואר למתן שירות, מפורטת גם בתקנה 24 לתוספת לתקנות הדואר (שירותי דואר בסיסיים ושירותים כספיים אשר יינתנו לכלל הציבור בכל המדינה), הקובעת כי על בנק הדואר ליתן שירות של: "העברת כספים מחשבון סילוקים לחשבון סילוקים אחר, לרבות באמצעות הוראת תשלום מאושרת מראש".
עוד מוסיפות התובעות וטוענות כי האפשרות להמחאת זכות, היא זכות בסיסית הנתונה לכל והקבועה בסעיף 1 לחוק המחאת חיובים, המאפשר לנושה (במקרה זה לאחים כהן), להמחות זכותו – לרבות עתידית או מותנית, בלא הסכמת החייב (במקרה זה בנק הדואר).

לאור כל האמור והמפורט, טוענות התובעות כי על בנק הדואר חלה החובה למתן השירות בהתאם למתווה.
זאת ועוד, בכל הנוגע לשעבוד החשבון, הרי שלדידן של התובעות טענת בנק הדואר ולפיה הוא רשאי להתנגד גם לכלי המשפטי של שעבוד, היא בגדר אבסורד, הואיל והשעבוד נרשם ברשם החברות, אין צורך בהסכמת הבנק לשם כינונו ולבנק אין כל סמכות שלא לכבד אותו.

נוסף על כך, מוסיפות התובעות ומפנות לכך שסירוב בנק הדואר למתן השירות, לו הוא מחויב על פי הדין, אינו סביר וזאת, ממספר טעמים.
כך וראשית, מפנות התובעות לכך שהמתווה נשוא התביעה, פעל ללא כל טענה במשך שנים ולמעשה הופסק בלא כל הצדקה בשנת 2017. בהקשר זה הן מוסיפות וטוענות כי יש לדחות את טענת בנק הדואר ולפיה מסר הודעה על הפסקת המתווה כבר בשנת 2016, וזאת בהינתן שאינה עולה בקנה אחד עם הראיות כפי שהוצגו במסגרת ההליך המשפטי ובכלל זה בפרט עם עדות העד מטעם הבנק ועם מכתב הבנק מסוף שנת 2017, במסגרתו כתב הבנק עצמו כי "לאחרונה" חל שינוי במדיניותו.

עוד לטענתן יש לדחות את טענות בנק הדואר ולפיהן מדובר במתווה שאינו חוקי, פסול או שיש בו משום סיכון להלבנת הון, הואיל ולדידן חזר בו בנק הדואר, במסגרת עדויותיו מטענות אלו והתמקד רק בטענה ולפיה מדובר בהסדר המטיל על הבנק מעמסה תפעולית. יתרה מכך, לטענתן גם לגופם של דברים אין ממש בטענות אלו.
כך, בכל הנוגע לטענות הנוגעות לחובות בנק הדואר מכוח החקיקה לאיסור הלבנת הון, הרי שלטענת התובעות אין ממש בטענות אלו ראשית, הואיל ושני הצדדים למתווה קרי - גם אקורד וגם לקוחותיה - הם לקוחות בנק הדואר ומשכך, לטענתן, אין כל מניעה מצד בנק הדואר לקיים את החובה המוטלת עליו להכיר את לקוחותיו. זאת ועוד, לטענתן, באשר לצורך בהצהרת נהנה (ככל שתתקבל הטענה ולפיה אקורד היא נהנה בחשבון לקוחותיה), שבנק הדואר לא פנה אליהן מעולם בדרישה לחתום על הצהרה כזו ויתרה מכך, לטענתן חברת האחים כהן הסכימה לחתום על הצהרה כאמור. זאת אף זאת, בכל הנוגע לחקירות כנגד מר צים, שהוא בעל השליטה באקורד, הרי שלדידן אין הן רלוונטיות להליך, בהינתן שבנק הדואר לא הצביע על חקירות אלו כמבססות סירובו למתן שירות. זאת ועוד, לדידן, חקירות אלו אין בהן בכדי לבסס סירוב סביר למתן שירות, אלא לכל היותר להוביל לחיוב בנק הדואר בניטור באופן מוגבר של החשבונות. זאת אף זאת לטענת אקורד, ממילא אין ממש בחשדות נשוא החקירות והראייה – עד היום ומשנת 2016, לא הוגש כתב אישום ואף לא נערך שימוע בנושא.

נוסף על כך, בכל הנוגע לטענות בדבר קשיים תפעוליים או עלויות תפעוליות- הרי שלטענת התובעות אין במתווה משום פעילות חריגה או אשר בגינה עלויות תפעוליות חריגות וזאת, הואיל ולטענת התובעות, ממילא זכאים לקוחות הבנק לדרוש לבצע העברות בנקאיות גם בלא המחאת זכות או שעבוד ובאשר לכך לא יכול הבנק להעלות טענה הנוגעת למשאבים. זאת ועוד, לטענת התובעות, העד מטעם הבנק אישר כי ההעברות נשוא המתווה מבוצעות באופן אוטומטי בבנק באמצעות מערכת המאפשרת זאת, עדות אשר שוללת הטענה ולפיה יש במתווה בכדי להוביל לעלויות תפעוליות מיוחדות. יתרה מכך, לטענת התובעות אין מדובר בפעילות חריגה, גם בהינתן שבנק הדואר מחויב לטפל בעיקולים בחשבונות לקוחותיו, טיפול אשר מבוצע אף הוא באמצעות מערכת ממוחשבת, משכך לטענתן אין
הבדל מהותי בין טיפול באשר לעיקול, לטיפול הנדרש בהתאם למתווה ובהתאמה אין בפעילות בהתאם למתווה בכדי להוביל לעלויות מיוחדות אל מול טיפול בעיקולים.

בשולי טענותיהן מוסיפות התובעות וטוענות כי בנק הדואר נהג בחוסר תום לב עת טען כי קיבל החלטה שלא לאשר את המתווה בשנת 2016 ויתרה מכך, לטענתן גרסתו הייתה "מתגלגלת" ונומקה רק בדיעבד. לעניין זה הפנו התובעות לכך שכאמור, טענת הבנק בדבר קבלת החלטה כבר בשנת 2016 נשללה בהליך המשפטי משהוכח כי ההחלטה התקבלה רק בשנת 2017. בהקשר זה טוענות התובעות כי הסיבה בעטיה ניסה הבנק לטעון כי החלטתו התקבלה כבר בשנת 2016, הייתה החקירות הפליליות אשר התנהלו כנגד מנהל אקורד, מר צים, אשר הבנק ביקש להיבנות עליהן על מנת להצדיק חזרתו מהמתווה. זאת ועוד, התובעות מפנות לכך שבתשובת בנק הדואר מיום 18/12/17, הצדיק הבנק סירבו למתן שירות רק בשיקולים תפעוליים ובשיקולי עלות
(וגם זאת לראשונה) ואולם, במכתב זה אין כל זכר לטענות בדבר אי חוקיות, חשש להלבנת הון, העדר הצהרות נהנים וחשדות פליליים- כולן טענות אשר הועלו לראשונה במסגרת ההליך המשפטי.

לאור כל האמור,
מסכמות התובעות וטוענות כי על בנק הדואר חלה החובה למתן שירות בהתאם למתווה נשוא הדיון וכי סירובו לעשות כן, אינו כדין. בהתאמה הינן עותרות לסעד כפי שהתבקש על ידן, קרי לצו אשר יורה לבנק להמשיך וליתן להן שירות בהתאם למתווה נשוא הדיון.

6.
בנק הדואר מנגד
פותח וטוען כי הדין אינו מחייב את בנק הדואר לספק שירות במתווה המבוקש על ידי התובעות. יתרה מכך, לטענתו, בהתאם לדין ניתן להתנות על הזכות להמחאת חיובים ובהתאמה לכך, בנק הדואר- כמו גם כל הבנקים המסחריים - מגביל, במסגרת ההסכם בינו לבין לקוחותיו, את זכות השעבוד וההמחאה של הזכויות בחשבונות. בהינתן האמור, הרי שלטענת בנק הדואר, יש לדחות את טענות התובעות על הסף וזאת, מבלי להידרש לטענותיהן הנוגעות לסבירות סירובו של בנק הדואר לפעול בהתאם למתווה – אשר גם דינן דחייה לגופן.

ביתר פירוט טוען בנק הדואר כי, נטל השכנוע והראייה להוכיח שעל בנק הדואר מוטלת החובה לספק שירות במתווה הנטען, מוטל על התובעות וכי לא זו בלבד שאלו
לא הרימו נטל זה, אלא שמתוך הדין והפסיקה עולה ברורות, כי חובה כאמור אינה מוטלת על בנק הדואר. כך, לטענתו - במסגרת החוק והתקנות, לא נקבעה חובה על בנק הדואר לאפשר שיעבוד חשבון סילוקים, או לאפשר העברת כספים אוטומטית, כמו גם לאפשר המחאת זכויות מוחלטת בחשבון. בהקשר זה טוען בנק הדואר כי חובתו היא לאפשר העברות כספים מחשבונות או אפילו לאפשר העברת כספים במסגרת הוראת קבע (אשר הוא מוכן לקיים גם באשר לאחים כהן, אשר רשאית לתת הוראות של העברות כספים קונקרטיות הכוללות סכום ומועד קבועים) – ואולם,
לא מוטלת עליו חובה למתן שירות הכולל הוראה לביצוע העברות כל אימת שמצויה יתרה בחשבון – הוראה
שאינה הוראת קבע שכן אין בה מועד וסכום קבועים והיא מטילה אחריות כבדה על הבנק, החורגת מחובותיו על פי הדין.
לטענת בנק הדואר, ראייה נוספת בתמיכה לטענתו ולפיה השירות המבוקש אינו נכלל ברשימת השירותים אשר חובה עליו לספקו, ניתן למצוא בכך שגם בתקנות הדואר (תשלומים בעד השירותים הכספיים), תשע"א – 2011 לא קבועה עמלה בגין שירות של שיעבוד חשבון או העברת כספים אוטומטית.
באשר לרשימת השירותים אשר בנק הדואר מחויב לספק, טוען בנק הדואר שבמסגרת הפסיקה נקבע כי רשימה זו היא סגורה. יתרה מכך, לטענתו, הפסיקה עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה, המוצאת ביטויה בדברי ההסבר להצעת החוק ובהתאם לה השירותים המסופקים על ידי בנק הדואר יצומצמו לעומת הבנקים המסחריים (עליהם חל חוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 1981), הואיל ולא מדובר בתאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק וכן על מנת
לצמצם את היקף הסיכון הפיננסי למקבלי השירותים הכספיים. בהקשר זה מוסיף בנק הדואר ומפנה לכך שבהתאם לסעיף 17 להסכם בינו לבין לקוחותיו, נקבע מפורשות כי הלקוח אינו רשאי להעביר זכויותיו בחשבון לאַחֵר ללא הסכמת הבנק מראש. עוד מפנה בנק הדואר לכך שבהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק המשכון, תשכ"ז – 1967, הגבלה על העברת הבעלות בנכס תחול גם על משכונו ובהתאמה הוא טוען כי משהוגבלה זכות העבירות במסגרת ההסכם בינו לבין הלקוחות, ממילא גם לא ניתן לשעבד את הזכויות בחשבון.

זאת ועוד, מבלי לגרוע מטענתו ולפיה לא מוטלת עליו החובה למתן השירות במתווה נשוא התביעה, טוען בנק הדואר כי ממילא סירובו למתן שירות כאמור הינו סביר. בהקשר זה מפנה בנק הדואר תחילה לכך שבחסות המתווה נשוא הדיון, בעלותה של חברת האחים כהן בחשבון היא פיקטיבית והלקוח האמיתי (שהוא בעל זכות החתימה היחיד בחשבון, הזכויות בחשבון מומחות ומשועבדות לו, השיקים נמסרים בידו והוא בעל יפוי כח להפקידם) הוא אקורד. אלא שכלפי הלקוח האמיתי (קרי אקורד) לא מבוצע הליך "הכר את הלקוח" וכן אין כל מערכת יחסים משפטית מוסדרת בינו לבין בנק הדואר, כפי שזו קיימת בין הבנק לבין לקוחו במסגרת מסמכי ניהול החשבון. לטענת בנק הדואר, מצב רישום החשבון בבעלות פיקטיבית כאמור, יש בו בכדי ליצור לבנק סיכונים הנוגעים לחובותיו לפי הדין הנוגע לאיסור הלבנת הון ומניעת טרור, יש בו בכדי להטעות צדדים שלישיים והוא אף אינו חוקי. לטענת בנק הדואר הסיכונים הנוגעים להלבנת הון, התחדדו לאור חקירות המתנהלות כנגד מנהל אקורד מר צים בחשדות בהקשר לאיסור הלבנת הון- עובדה אשר בהתאם לפסיקה, יש בה בכדי להרים דגל אדום מעל פעילותה של אקורד.

נוסף על כך טוען בנק הדואר, כי פעילות במתווה חושפת אותו לסיכונים תפעוליים וכן לסיכונים ביחס לצדדים שלישיים, סיכונים שהם קיצוניים באופן דרמטי מאלו הקיימים במסגרת פעילותו הרגילה. לטענת בנק הדואר, האמור חל ביתר שאת מקום בו מוטלים עיקולים על החשבונות נשוא התביעה, שאז נוצרת חשיפה של הבנק לטענות מצדדים שלישיים, מטילי העיקול, בתחרות בינם לבין זכויות אקורד.

לטענת בנק הדואר עלה ברורות מתוך הראיות כי הוא הסכים לנסות לפעול בהתאם למתווה כ"פיילוט" ואולם לאחר ששקל את עמדתו, לאור הניסיון הרע שהצטבר במהלך הפיילוט וכפועל יוצא משינוי במדיניות ניהול הסיכונים והלבנת ההון הנובע גם משינוי ברגולציה - החליט שלא לאפשר עוד פעילות במתווה כאמור וכך אף הודיע לאקורד. לטענתו, הוא הסכים - לפנים משורת הדין - שלא להחיל השינוי את על חשבונות פעילים ומשכך, לטענתו החלטתו היא מידתית, לגיטימית ותואמת את הדין. לטענת בנק הדואר, יש לדחות את טענת אקורד ולפיה הסתמכה על אישורו כביכול למתווה וזאת בשים לב לכך שכאמור הוסכם כי מדובר בניסיון ומשכך, ברי כי לא הייתה הסתמכות. יתרה מכך, ממילא לא נפתחו חשבונות חדשים במשך כשנתיים (משנת 2016) ומשכך לטענתו, גם ככל שהייתה הסתמכות בעבר (וזו כאמור מוכחשת), הרי שזו נפסקה לפני שנים. זאת אף זאת, לטענת בנק הדואר, גם ככל שהייתה הסכמה בעבר, הרי שאין בה בכדי לאיין זכותו בדין להתאים ולעדכן את מדיניותו בשל שינויים בדין וברגולציה, כמו גם לאור הניסיון הקודם מההפעלה.

מבלי לגרוע מן האמור, מוסיף בנק הדואר וטוען כי התובעות התנהלו מולו ובמסגרת ההליך המשפטי, בחוסר תום לב. בכלל זה מפנה בנק הדואר לכך שרק במסגרת ההליך המשפטי התחוור לו כי מר אבי עטיאס, אשר שימש כמנהל בסוכנות הדואר מטעמו ואשר הוא אשר עמד כנציג בנק הדואר אל מול אקורד בעת אישור המתווה מלכתחילה, שימש בה בעת כעובד של אקורד והשתכר ממנה שכר חודשי. לטענתו- עובדה זו, המציבה את מר עטיאס במצב של ניגוד עניינים אסור, הוסתרה ממנה. יתרה מכך, לטענתו, עובדה זו אף הוסתרה מבית המשפט, עת הוגש על ידי התובעות תצהיר מטעם עד זה, שהוצג כמי שהיה עובד של בנק הדואר, קרי כמי שכביכול הינו אובייקטיבי ויתרה מכך, מצופה כי יעיד לטובת בנק הדואר - תוך שכאמור הוסתר הקשר שלו לאקורד. זאת ועוד, לטענת בנק הדואר התחוור במסגרת ההליך המשפטי, כי טענות התובעות ולפיהן ייכרת מטה לחמן ככל שלא יתאפשר המשך המתווה, התבררו כלא נכונות, עת הובהר כי אקורד, מפעילה את המתווה האמור לפחות בעוד שלושה בנקים מסחריים. עוד טוען בנק הדואר כי אקורד הסתירה מבית המשפט את דבר החקירות המתנהלות כנגד מנהלה בחשד לעבירות הנוגעות לאיסור הלבנת הון.

לסיכום טוען בנק הדואר כי התובעות אינן רשאיות לכפות עליו, כבנק שאינו מסחרי, שירות שאינו כלול ברשימת השירותים שעליו לספק על פי דין ובייחוד כשעסקינן במנגנון הנושא בחובו סיכונים, עלויות תפעול וחשיפות שונות והכל בניגוד לעמדתו המקצועית הסבירה. כיוון שכך, לטענתו דין התביעה להידחות.

7.
בתשובה לטענות בנק הדואר, חוזרות התובעות על טענותיהן,
וכן טוענות, כי בנק הדואר התעלם בסיכומיו משלל טענות אשר הובאו בסיכומי התובעות וכן, מעדות העד היחיד אשר העיד מטעם בנק הדואר – מר פלורנטין –אשר, כך נטען, שמט בעדותו את הקרקע מתחת למרבית טיעוני בנק הדואר. בכלל זה מפנות התובעות לכך שבנק הדואר התעלם מטענתן ולפיה המתווה כונן במשותף עם הבנק – כפי שאישר העד מטעמו, מר פלורנטין. עוד התעלם בנק הדואר, לטענת התובעות, מהעובדה שלא התבקשה, על ידי בנק הדואר, עצירת פעילות בהתאם למתווה בחשבונות הקיימים, עובדה אשר יש בה לטענתן בכדי לשמוט את הקרקע תחת טענתו של הבנק ולפיה המתווה אינו חוקי או פסול. עוד הינן מפנות לכך שהבנק מעולם לא ביקש הצהרות נהנים ביחס לאקורד בחשבונות החוסים תחת המתווה.
התובעות מוסיפות ומפנות, בהקשר זה, לכך שמר פלורנטין, מטעם הבנק, אישר בעדותו כי המתווה אינו פסול, אלא יוצר אי נוחות בלבד. באשר לעדות זו – קרי שהמתווה אינו פסול ואינו מקים סיכוני ציות, מוסיפות התובעות ומפנות למחדלו של הבנק מהעדת גורמי ציות מהבנק אשר יעידו על דבר הסיכונים הנטענים על ידו. זאת ועוד, לטענת התובעות, עדותו של מר פלורנטין אף העלתה שגם הטענה בדבר אי הנוחות התפעולית היא רק בגדר סיסמא, שכן התחוור כי קיימת בבנק מערכת אוטומטית אשר יש בה בכדי ליתן מענה למתווה נשוא התביעה. לאור האמור,
קרי לאור הוכחת דבר קיומה של מערכת אוטומטית, מוסיפות התובעות וטוענות, כי יש לדחות את טענת בנק הדואר, ולפיה אין לו מערך של ניהול אשראי, בטחונות ושעבודים, המתאים לקיום המתווה.

עוד לטענתן, התעלם בנק הדואר בסיכומיו מהטענה שמסמך פתיחת החשבון, אליו מפנה הבנק בטענתו בדבר התנייה על אפשרות ההמחאה, ממילא מעולם לא נחתם על ידי האחים כהן. יתרה מכך, בהקשר זה מוסיפות התובעות וטוענות כי אף אם היה נחתם המסמך, הרי שהוא שונה בהתנהגות על ידי בנק הדואר, עת הסכים בנק הדואר לכינון המתווה. זאת ועוד, לטענתן, עצם הסכמת הבנק לכינון המתווה מוכיחה כי בנק הדואר לא סבר שהמחאת זכויות בחשבון, בהתאם למתווה, היא בגדר
"העברת זכויות לאחר", האסורה בהתאם למסמך פתיחת החשבון.

התובעות מוסיפות וטוענות, כי טענת בנק הדואר לפיה לא רובצת עליו חובה חוקית לספק את השירות הנטען, עליה הוא חוזר בסיכומיו – דינה להידחות וזאת בהינתן שעל הבנק חלה חובת נאמנות המשתרעת לא רק על ניהול החשבון אלא אף על ניהול רישומים ביחס אליו, כיבוד שעבודים וכיבוד הוראות הלקוח. בהקשר זה מדגישות התובעות כי אין הן מנסות לכפות על הבנק יחסי נאמנות, אלא שאלה קיימים ממילא ביחסי בנק – לקוח.

זאת אף זאת, התובעות טוענות כי הטענה ולפיה קיימות לתובעות חלופות אחרות לקיום המתווה, אינה רלוונטית, בהינתן שהוכח כי קיימת עילה בדין לחייב את בנק הדואר לספק את השירות האמור.

נוסף על כך, באשר לטענת בנק הדואר כי גילה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית של מר עטיאס כי היה גם עובד של אקורד, טוענות התובעות, כי אמנם הדבר לא צוין בתצהירו של מר עטיאס ואולם, לטענתן, הדבר לא הוסתר במסגרת חקירתו. יתרה מכך, לטענתן עלה בחקירה הנגדית, שבנק הדואר ידע היטב על כך שמר עטיאס משמש בתפקיד זה. זאת ועוד, לטענת התובעות גם לו אמנם היה מר עטיאס, באופן אישי, בניגוד עניינים כלשהו בשל מעמדו הכפול, הרי שעניין זה אינו משליך כלל על התיק דנן, שכן המתווה אושר על ידי נציגים מטעם בנק הדואר ולא רק על ידי עטיאס בלבד, כפי שאישר מר פלורנטין בחקירתו.
באשר לטענת הבנק הנסבה על העדר עמלה לשירותים נשוא המתווה, כמבססת העדר חובה בדין לאספקת השירות בהתאם לו, מפנות התובעות לתוספת לתקנות התשלומים, במסגרתה נקבע (בסעיף 15) כי: "העברת סכום מחשבון סילוקים לחשבון סילוקים אחר" תהא ללא תשלום. לטענת התובעות, סעיף זה חל גם על שירות העברת הכספים נשוא המתווה ומשכך, מהווה הסדר הנוגע לתשלום בגינו. זאת ועוד,
באשר לשירות הנוגע לשעבוד החשבון, טוענות התובעות כי בוודאי שלא ניתן למצוא עמלה בגין רכיב זה, בהינתן שהשעבוד נרשם במקומות אחרים, ובבנק הדואר רק מתקבלת הודעה על רישומו.

עוד טוענות התובעות כי יש לדחות טענת בנק הדואר באשר לסתירות במסמכי המתווה ובאשר לכך שמסמכים אלו יוצרים לכאורה טשטוש בין המחאה מוחלטת לבין המחאה על דרך השעבוד. באשר לכך, טוענות התובעות תחילה כי בנק הדואר אינו מפרט אותן סתירות. נוסף על כך לטענתן, טענתו זו של בנק הדואר עומדת בסתירה לפעילותו לאורך השנים בהתאם למתווה, מבלי שהעלה טענה בדבר סתירות הקיימות במסמכים, פעילות המלמדת על כך שבנק הדואר מצא בהכרח דרכים ליישב הסתירות כביכול. עוד הובהר, כי נערכו על ידי התובעות מסמכים מתוקנים וכי, בניגוד לטענת בנק הדואר בסעיף 39 לסיכומיו, מסמכים מתוקנים אלו הוצגו לבנק הדואר ואף הוגשו בהליך זה (נספח ז' לבקשה למתן צו מניעה זמני).

עוד טוענות התובעות כי יש להתעלם מכל טענה עובדתית אשר הועלתה לראשונה בסיכומי בנק הדואר (בהקשר זה מפנות התובעות לסעיפים 48-49 לסיכומי בנק הדואר) ואשר לא הוכחה. למעלה מן הצורך, ולמען הזהירות, מבהירות התובעות כי אכן התעוררה לאחרונה תחרות בין נושים בנוגע לחשבון החוסה תחת המתווה ואולם, לטענתן, תחרות זו מוכיחה יותר מכל שלא כ"צעקתה", שכן היא הוכרעה במהירות ובזריזות, תוך שכל הצדדים כיבדו את המתווה במלואו.

לסיום, באשר לטענת בנק הדואר לפיה אקורד הסתירה מבית המשפט במסגרת תביעתה, כי מר עדי צים נחקר במשטרה בשנת 2016, מציינות התובעות, כי סוגיה זו – אשר הייתה ידועה לבנק הדואר בזמן אמת לפי הודאתו של הבנק– מעולם לא היוותה עילה לסירוב הבנק לקיום המתווה והראייה-
טענות אלו עלו לראשונה לאחר פתיחת ההליך המשפטי, במסגרת תגובת הבנק לבקשה למתן צו מניעה זמני ולא הועלו באף אחד מהמכתבים שנשלחו על ידי בנק הדואר עובר להודעתו באשר לסיום המתווה.

לאור האמור, חוזרות התובעות ועותרות לקבלת תביעתן.
דיון והכרעה;
8.
בדיון הוכחות אשר התקיים לפני ביום 17/6/18, העידו מטעם התובעות- מר אבי עטיאס, מר עדי צים- מנהל ובעלי אקורד ומר כהן עמיר משה- מנכ"ל ובעלי חברת האחים כהן ומטעם בנק הדואר העיד מר איציק פלורנטין.

9.
בסיום דיון ההוכחות נקבעו מועדים להגשת סיכומים, אשר לאחר עיון בהם וכן, בכל חומר הראיות אשר הונח לפני בית המשפט, ניתן

פסק דין
זה.

10.
ריכוז טענות הצדדים מעלה כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על השאלה האם חלה על בנק הדואר החובה למתן השירות נשוא המתווה אם לאו. אציין כי נקודת המוצא לבחינת החובות המוטלים על הבנק מצויה בחוק הדואר, הקובע חובתו של בנק הדואר למתן שירותים מסויימים. יחד עם זאת וכפי שיפורט להלן, אמנם החובה המוטלת על בנק הדואר בהתאם לחוק הדואר היא חובתו הבסיסית ומשכך, סירוב למתן שירות מבין השירותים המנויים בחוק הדואר, יש לבסס על טעם סביר. אולם, בחובה זו לא סגי, באשר ניתן להציג חלופות נוספות כמקור לחיוב בנק הדואר למתן שירות וזאת, בהתבסס על מערכות הדין הכלליות ובכלל זה מכוח נאמנות, תום הלב או בהתאם לדין המאפשר ככלל המחאת חיובים.

להלן אבחן את החלופות השונות.

11.
חובת בנק הדואר למתן שירות בהתאם לחוק הדואר והיקפה;
נקודת המוצא לדיון בחובותיו של בנק הדואר למתן שירות, מצויה בחוק הדואר, תשמ"ו-1986 (לעיל ולהלן: "חוק הדואר") המסדיר את הקמת בנק הדואר, השירותים אשר עליו לספק לציבור וכן, החובות המוטלות עליו.
כך, בסעיף 88יא קובע חוק הדואר, כי חברת דואר ישראל בע"מ
(שהיא חברה ממשלתית), תקים חברה בת שלא יהיו לה רווחים וזאת לשם מתן השירותים הכספיים המנויים בסעיף 88א' (א) לאותו חוק (החברה הבת – לעיל ולהלן: "בנק הדואר").

היקף השירותים הכספיים אשר שומה על בנק הדואר לספק, קבוע בסעיפים 88א'(א)(1)-(6)
כדלקמן:
"(א)
החברה מטעם החברה הבת כמשמעותה בסעיף 88יא (בסעיף זה – החברה הבת) תיתן את השירותים הכספיים, שניתנו על ידי בנק הדואר כמשמעותו בחוק בנק הדואר כנוסחו ערב תחילתו של תיקון מס' 8, ואלה השירותים:
(1)
קבלת כספים לחשבון סילוקים, העברתם וסילוקם;
(2)
העברת כספים באמצעות המחאות כסף;
(3)
העברת כספים באמצעות המחאות דואר;
(4)
קבלת שטרי חוב מבעלי חשבון סילוקים לגוביינה;
(5)
שירותי עזר לשירותים הכספיים המנויים בפסקאות (1) עד (4) המתאפשרים מניהול החשבונות על ידי החברה, מאופן רישומם או מדרכי הבקרה עליהם (בפרק זה – שירותי עזר);
(6)
טיפול בבקשות ובהודעות של חברים בקופות חולים לענין רישום, מעבר וביטול, בהתאם לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994."

12.
התובעות בטענתן ולפיה חלה על בנק הדואר החובה למתן שירות בהתאם למתווה, מסתמכות על הוראת סעיף 88א'(א)(1)
לחוק הדואר הקובעת חובה של בנק הדואר למתן שירותים של: "קבלת כספים לחשבון סילוקים, העברתם וסילוקם". באשר להוראה זו, טוענות התובעות, כי המתווה נשוא התביעה נסב על קבלת שיקים לחשבון והעברת כספים
בהוראה המהווה הוראת קבע ומשכך, כי חלה על הבנק החובה למתן שירות כאמור. בנק הדואר מצדו טוען כי העברת כספים בהתאם למתווה, חורגת מהשירות אשר הוא חייב לספק בהתאם להוראת סעיף זה וזאת, הואיל ואינה מהווה הוראת קבע, באשר אין בה תאריך ושיעור סכום מדויק, אלא במסגרתה נקבע כי תועבר כל יתרה מעל סך 100 ₪, מיד עם היווצרותה.

בבסיס המחלוקת בין הצדדים, פרשנות דבר חקיקה, קרי פרשנות היקף חובתו של בנק הדואר למתן שירות בהתאם לקבוע בסעיף 88א'(ה)(1) לחוק הדואר. על פי כללי הפרשנות שהותוו בדין ובפסיקה, דבר חקיקה יפורש בהתייחס לתכליתו אותה ניתן ללמוד מלשון החוק, מנסיבות חיצוניות ומהקשרם של דברים. בכך בבג"צ 1999/07 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת הבדיקה הממשלתית לבדיקת אירועי המערכה בלבנון 2006 (19/4/2007), נקבע על ידי כב' הנשיאה (בדימוס) בייניש כי:
"מושכלות ראשונים הם כי פרשנות דבר חקיקה צריכה להיעשות באופן שיעניק לו משמעות המגשימה את תכליתו. על תכליתה של הוראת חוק יש ללמוד מלשונה ומהקשרה הפנימי, קרי-כותרתה של הוראת החוק, מקומה בחוק בהתחשב במבנהו הכללי ובהתחשב ביתר הוראות החוק המהוות את סביבתו החקיקתית הקרובה ועוד. על תכליתה של הוראת חוק יש ללמוד גם מההקשר החיצוני, קרי - מקורות שהם מחוץ לחקיקה עצמה הכוללים, בין היתר, את ההיסטוריה החקיקתית של דבר החקיקה וכן את הערכים ועקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית..."
(שם. בעמוד 16; ראו גם ת"א (מחוזי חי') 19332-12-11 יוסף שלש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
(18/2/14), בעמוד 10(להלן: "עניין שלש")).

13.
יישום ההתוויות האמורות על דבר החקיקה בענייננו מלמד לטעמי – וכפי שיפורט להלן -
על כך שרשימת השירותים הקבועים בחוק היא רשימה סגורה (למעט, אפשרותו של שר האוצר להוסיף על השירותים) וכן על כך שיש לפרש את היקף השירותים באופן מצמצם. נוסף על כך, הנני סבורה כי שילוב השניים, יש בו בכדי להוביל למסקנה ולפיה מתן שירות בהתאם למתווה נשוא התביעה, אינו נכלל בין השירותים אשר חובה על בנק הדואר לספקם.

כך וראשית, סעיף 88א(א) קובע כאמור את רשימת השירותים אשר חובה על בנק הדואר לספק. נוסף על הקבוע בסעיף זה, נקבע בסעיף 88ה'2(א) כי :"...לא תסרב החברה סירוב בלתי סביר לתת שירות כספי המנוי בסעיף 88א(א)(1), (2), (3), (6) או (9); השר, בהסכמת שר האוצר, רשאי לקבוע בצו שירותים כספיים נוספים שהוראות סעיף זה יחולו לגביהם."

קרי לשון החוק מלמדת על כך שהרשימה המפורטת בסעיף 88א(א) היא רשימה סגורה וכי רק שר האוצר יכול להוסיף עליה במסגרת צו שירותים נוספים.

אציין כי קביעה דומה, קרי קביעה ולפיה רשימת השירותים אשר חובה על תאגיד בנקאי לספק היא סגורה, נקבעה בעניין שלש הנזכר לעיל, באשר לבנקים מסחריים, עליהם חלה חובה לספק שירות מכוח הוראת סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א – 1981 (להלן: "חוק הבנקאות שירות ללקוח"). באותו עניין הוסיף בית המשפט ונימק את ההצדקה לצמצום והגבלתה של רשימת השירותים אשר מוטלת חובה על התאגידים הבנקאיים לספק באיזון "בין הצורך של אדם להיזקק לשירותים בנקאיים, בשים לב לכך שפעולות אלה יוחדו לתאגיד בנקאי בלבד ובין העובדה שמדובר, למעשה, בהתערבות המחוקק במערכת יחסים חוזית/מסחרית, על המשמעויות הנלוות לכך, לרבות יכולתו של בנק לממש את זכותו לנווט את דרכו במסגרת יחסים חוזיים/מסחריים אלה ולשמור על האינטרסים הכלכליים שלו ובשים לב לכך שמדובר בגוף דו-מהותי החב חובת אמון כלפי הציבור בכלל ולא רק כלפי לקוחותיו" - הנמקה אשר הנני סבורה כי יפה גם לענייננו הנסב על בנק הדואר.

14.
מתוקף הסמכות המוקנית בחוק הדואר, נקבעו תקנות הדואר (שירותי דואר בסיסיים ושירותים כספיים אשר יינתנו לכלל הציבור בכל המדינה), תשס"ח-2008 – אשר במסגרת התוספת להן, פירטו והסבירו את השירותים אשר שומה על בנק הדואר לספק. לעניינו, רלוונטיים הפריטים המפורטים בחלק ב' לתוספת הדן בשירותים הכספיים וזאת, החל מפריט 21 ואילך.
לשם שלמות הדיון והיריעה, הנני מוצאת לפרט את כלל הפריטים אשר יכול שיש להם נגיעה לענייננו והם כלל הפריטים הנוגעים לפתיחת וניהול חשבון סילוקים ולהעברת כספים מחשבון סילוקים – נושאים המצויים במרכז הדיון במסגרת התביעה.
פריט 21, דן בפתיחת חשבון סילוקים, ניהולו וסגירתו וקובע :"לעניין זה, "ניהול חשבון סילוקים" – כל אחד מאלה: פעולות לעניין הוספה או גריעה של בעלי חשבון סילוקים, לרבות מורשי חתימה או מיופי כוח בחשבון; פעולות לעניין עדכון פרטי בעלי חשבון סילוקים; הנפקת אישור ניהול חשבון סילוקים; הפעלת חשבון סילוקים מחדש; הגבלת חשבון סילוקים בהתאם לדין; קבלת מידע בנוגע לחשבון סילוקים באשנב, באמצעות משלוח בדואר, באמצעות מענה קולי או דרך אתר אינטרנט; הנפקת פנקס שיקים; הנפקת כרטיס חיוב, חידושו וטיפול באבדנו."
פריט 22 מחייב במתן שירות של הפקדת כספים לזכות חשבון סילוקין מאת בעל החשבון באמצעות הפקדת מזומן או שיק באשנב או באמצעות העברה בנקאית על ידי המסלקה הבין-בנקאית (מס"ב), או באמצעות העברה מחשבון סילוקים אחר.
פריט 23 מאפשר הפקדת כספים לזכות חשבון על ידי מי שאינו בעל החשבון באמצעות טופס לרבות ביצוע תשלומים.
פריט 24 דן בהעברת כספים מחשבון סילוקים וקובע חובת שירות של: "העברת כספים מחשבון סילוקים לחשבון סילוקים אחר, לרבות באמצעות הוראת תשלום מאושרת מראש."
פריט 25 קובע שירות דומה של העברת כספים מחשבון סילוקים לחשבון בתאגיד בנקאי אחר.
פריט 28 דן בחיוב חשבון סילוקים באמצעות תשלום במזומן לפי רשימת מוטבים מאושרת בידי בעל החשבון, לרבות מוטבים
באמצעות הוראת תשלום ממוגנטת.
פריט 29 מאפשר העברת כספים באמצעות המחאת העברת כספים באמצעות המחאת דואר (המחאה בנקאית) בסכום נקוב בהתאם לבקשת מקבל השירות ומתן אפשרות לפדות המחאת דואר כאמור, לרבות ביצוע חקירה בדבר גורלה של המחאת הדואר.
ופריט 30 הדן בהעברת כספים באמצעות המחאת העברת כספים ממקבל שירות ביחיד דואר אחת למקבל שירות ביחידת דואר אחרת.

15.
פירוט השירותים כפי שנקבעו במסגרת התקנות, מוביל לכלל מסקנה ברורה ובהתאם לה, גם במסגרת התקנות, לא הוספו השירותים בהתאם למתווה נשוא התביעה, כשירותים אשר חלה חובה לספקם. באשר לכך וביתר פירוט – אמנם במסגרת התקנות נקבעה חובה לביצוע פעולות של העברת כספים בהתאם להוראת הלקוח וכן, לביצוע הוראות קבע – קרי הוראות תשלום מראש של הלקוח לאדם אחר. יחד עם זאת, סבורתני כי בין חובת בנק הדואר לבצע העברות לפי הוראת לקוחותיו ואפילו בין חובתו לבצע הוראת קבע, לבין השירות נשוא המתווה- תהום פעורה. בכלל זה בפרט, הנני סבורה כי אין בחובה לבצע העברת כספים באופן פרטני או במסגרת הוראת קבע, בכדי להוביל לקיומה של חובה המוטלת על בנק הדואר לבצע העברה לאחר (כפי שהיא מוגדרת במסגרת המתווה) מחשבון סילוקים במועד בו קיימת בו יתרה של מעל 100 ₪- קרי העברה של סכום שאינו מוגדר מראש ובמועד שאינו מוגדר מראש – אשר יש בה גם בכדי להטיל על בנק הדואר חובת נאמנות אקטיבית- בגדרה עליו לעקוב אחר החשבונות, לבחון האם בכל רגע נתון קיימת בהם יתרה העולה על 100 ₪ ולהעביר יתרה זו אל אקורד.
במאמר מוסגר אציין כי בעניין שלוש הנזכר לעיל נקבע כי לא מוטלת על תאגיד בנקאי, מכוח הוראות סעיף 2(א) לחוק הבנקאות שירות ללקוח, החובה לפתוח חשבון נאמנות, באשר פתיחת חשבון כאמור אינה חלק משירותי החובה אשר מנויים בסעיף ובהינתן שהרשימה הקבועה בסעיף זה הינה סגורה. הנני סבורה כי מקל וחומר שלא מוטלת על בנק הדואר החובה לפתוח חשבון במתווה נשוא הדיון, במסגרתו לא זו בלבד שלא מדובר בבעל חשבון המשמש כנאמן של אחר ומשכך, עליו מוטלת חובת נאמנות, אלא שעל הבנק נכפית נאמנות אקטיבית, במסגרתה הוא צריך לפעול כנאמן של שני הצדדים- קרי של בעל החשבון ושל הנהנה אליו צריכה לעבור היתרה.

נוסף על כך, אציין כי המתווה קובע שההוראה הניתנת לבנק מאת לקוחו היא בלתי חוזרת. דא עקא, במסגרת רשימת השירותים לא נקבע כי בנק הדואר יהיה מחויב להוראה בלתי חוזרת כאמור, קרי להוראה אשר הלקוח לכאורה אינו יכול לבטלה וכן, אשר יכול כי תתנגש עם הוראות אחרות ואשר תטיל על בנק הדואר החובה לבחון האם היא עדיפה על הוראות אחרות עם לאו.

16.
צא ולמד- הנני סבורה כי לשון החוק מלמדת ברורות ומפורשות כי רשימת השירותים אשר בנק הדואר מחויב לספק היא סגורה ויתרה מכך, אין במסגרתה חובה למתן שירות בהתאם למתווה כנטען על ידי התובעות.

17.
הגם שלטעמי לשון החוק מדברת בעד עצמה ואינה תומכת במתן שירות כנטען על ידי התובעות, הנני סבורה כי חיזוק נוסף לפרשנות בצמצום של היקף השירותים שמחויב בנק הדואר לספק, ניתן למצוא בדברי ההסבר לתיקון 11 לחוק הדואר, במסגרתו הוספה סמכות וחובת בנק הדואר למתן שירותים פיננסים. בדברי ההסבר, צוין מפורשות כי השירותים הפיננסים לא יכללו את כל השירות שרשאי תאגיד בנקאי לתת לפי סעיף 10 לחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א- 1981, תוך שהוסבר כי: "כאמור לעיל בחלק הכללי של דברי ההסבר, הצעת החוק באה להרחיב את פעולותיה של החברה הבת בתחום השירותים הכספיים, ובכלל זה לעניין שירותים פיננסיים (ר' דברי הסבר לסעיף 10 להצעת החוק). עם זאת, מוצע לצמצם הגדרה זו כך שלא תכלול את כל השירותים המנויים בסעיף 10 לחוק הבנקאות האמור, דבר הנדרש נוכח המגבלות שמוצע לקבוע בהצעת החוק ושלפיהן החברה הבת לא תהיה רשאית לתת אשראי ולשלם ריבית למקבלי השירותים הכספיים, בשל העובדה כי החברה הבת אינה תאגיד בנקאי כהגדרתו בחוק האמור וכן כדי לצמצם את היקף הסיכון הפיננסי למקבלי השירותים הכספיים". (ה"ח הממשלה, 664 (2012) בעמוד 403)
עיננו הרואות - במסגרת דברי ההסבר, עולה מפורשות ההבחנה, על דרך צמצום היקף החובות, בין התאגידים הבנקאים המסחריים, לבין בנק הדואר וניכרת כוונה והכוונה לצמצם את היקף חובותיו של האחרון.
כיוון שכך, הרי שגם בדברי ההסבר, יש בכדי לתמוך בפרשנות מצמצמת להיקף השירותים אשר מוטלת על בנק הדואר החובה לספקם.

מן האמור עולה כי לא חלה על בנק הדואר כל חובה לספק השירות נשוא התביעה המבוססת על הוראות חוק הדואר. אלא, שכאמור בכך לא סגי, הואיל וגם מקום בו לא מוטלת על בנק הדואר החובה למתן שירות בהתאם לחוק הדואר, עדיין יש לבחון האם יש לחייבו במתן השירות מכוח מערכות דינים אחרות. בהקשר זה, הצביעו התובעות על חובתו של הבנק לפעול בהתאם למתווה מכוח חובת האמון המוטלת עליו – אשר לדידן מהווה חובת נאמנות. על כך ניתן להוסיף אפשרות לחייב במתן שירות בהתאם לחובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973 (להלן: "חוק החוזים"),הקובע בסעיף 12(ב) חובה לנהוג לקראת חוזה בתום לב ובדרך המקובלת (ראו לעניין החלת חובה למתן שירות בהתאם לסעיף 12 לחוק החוזים, פסק הדין בעניין שלוש) וכן, קובע בסעיף 39 חובת תום לב כללית בקיום חוזים, אשר הוחלה מכוח סעיף 61(ב) גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה וגם על חיובים שאינם נובעים מחוזה. אציין עוד כי מקור חיוב דומה ניתן למצוא גם בחובה המוטלת על התאגידים הבנקאיים לפעול בהגינות, חובה המהווה חלק מהחובות המוטלות על התאגידים הבנקאיים, כפועל יוצא מהקביעה ובהתאם לה הם גופים דו מהותיים מעין ציבוריים, המספקים שירות חיוני לציבור (ראו - ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות נ' רחל צוברי (15.12.15); פרופ' ריקרדו בן-אוליאל
דיני בנקאות (חלק כללי), עמ' 68-69; גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלים על הבנקים (כרך א'), עמ' 266-268; ת"א (מחוזי ת"א) 60553-06-13 ג'וסטו עסקי מתכת בע"מ
נ' בנק הפועלים בע"מ
(7.8.2013); ת"א (מחוזי חיפה) 27289-11-13 ואיל כנען נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
(19.01.2014)). עוד טוענות התובעות כי יש לחייב את בנק הדואר למתן שירות בהתאם למתווה, בהינתן שהפעולות אשר הן מבקשות לבצע הן המחאת הזכויות בחשבון- זכות אשר בהתאם לדין הן זכאיות לבצע בלא הסכמת הנושה (בהתבסס על חוק המחאת חיובים) וכן, שעבוד החשבון – פעולה אשר ממילא בנק הדואר אינו רשאי לסרב לבצעה הואיל ורישום השעבודים לא מתבצע בבנק הדואר.


להלן אבחן את שלוש
החלופות האמורות.

19.
חיוב במתן שירות בהתאם למתווה מכוח נאמנות –
במסגרת הסיכומים מטעמו, טוען בנק הדואר כי במסגרת המתווה הופכות אותו התובעות, להלכה ולמעשה לנאמן שלהן. כך, כנאמן עליו לבחון את היתרות בחשבון ובמידה ויצטברו בחשבון יתרות העולות על 100 ₪, עליו להעביר יתרות אלו לחשבון חברת אקורד. בכך, למעשה משמש הבנק כנאמן של שני הצדדים, לבדיקת היתרות ולהעברת הכספים לחברת אקורד. התובעות מנגד, טוענות בסיכומי התשובה מטעמן, כי בהינתן שמוטלת על הבנק חובת אמון, הרי שממילא לא הן הפכו אותו ל"נאמן" אלא שהבנק מלכתחילה הוא "נאמן קלאסי" לכספיהם של אחרים והמתווה מיישם נאמנות קיימת זו.
אינני סבורה כי יש ממש בטענה. כך, בע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ
נ' מנהל עיזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל (4/11/04), נקבע על ידי בית המשפט העליון כי לא כל מי שחב בחובות אמון נחשב בהכרח כנאמן על פי חוק הנאמנות וכי השאלה האם מתקיימת נאמנות, כרוכה בקיומה של זיקה לנכס, שעל פיה חייב הנאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת (בהתאם להגדרת "נאמנות" הקבועה בסעיף 1 לחוק הנאמנות, תשל"ט – 1979).
באשר לתאגיד בנקאי בכלל ולבנק הדואר בפרט, אין חולק כי חלה על בנק חובת אמון כלפי לקוחותיו ואף כלפי צדדים שלישיים. יתרה מכך, חלה עליו גם נאמנות כלפי לקוחותיו המפקידים בידיו את כספיהם – בהם הוא משמש כנאמן והם הנהנים אשר מורים לו על פעולות אשר עליו לבצע בחשבונות אלו. אלא, שבמקרה לפני, המתווה אשר התובעות מבקשות להחיל על הבנק, אינו מבוסס על חובת הנאמנות הרגילה של הבנק כלפי לקוחותיו – במסגרתה הם הנהנים, אלא, יש בו בכדי ליצור ולהכפיף את הבנק לנאמנות כלפי צד שלישי- אקורד – היא הנהנה הישיר והיחיד, אשר לה מחוייב הבנק בהעברת הכספים ואשר היא מסתמכת על חובתו של הבנק כאמור, עת היא מנכה את השיקים אשר מופקדים בחשבון האחים כהן. קרי אין מדובר ביישום נאמנותו הקלאסית של הבנק כלפי לקוחו, אלא ביצירת נאמנות של הבנק במסגרתה הנהנה הוא צד שלישי.
יתרה מכך, במסגרת המתווה מוחלת על הבנק החובה לבחון את החשבון, לאתר בו יתרות כספים ולהעבירו לאחר. באשר לפעולות אלה, או דומות לאלו, נקבע בעניין איילון המוזכר לעיל כי ככלל אין להטיל על הבנק החובה לבלוש, לדרוש, לחקור ולפשפש בפעולות השונות המבוצעות על ידי בעל החשבון (שם בעמודים 21- 22). אציין כי , אמנם דברי בית המשפט העליון, באותו עניין, התייחסו לקיום חובת נאמנות וזהירות של בנק כלפי צדדים שלישיים, אשר סברו כי חלה על הבנק החובה לבחון פעילות נאמן או מנהל עזבון בחשבון על מנת לאתר פעולות חשודות אשר פגעו בהם ואולם, הכלל אשר קבע, בית המשפט העליון באותו עניין, מלמד על תפקידו ה"קלאסי" של הבנק ובמסגרתו הבנק הוא נאמן של לקוחותיו, ובמסגרת נאמנותו זו עליו לשמור על כספיהם ולפעול בהם בהתאם להוראותיהם ואולם, ככלל לא מוטלת עליו חובה לפעול באופן אקטיבי כנאמן של צד שלישי שאינו בעל החשבון.

לאור האמור, הנני סבורה כי נאמנות כאמור- קרי נאמנות שהיא אקטיבית ומחייבת את הבנק לבחינה ומעקב ואשר במסגרתה הנהנה הוא צד שלישי ולא לקוח הבנק - חורגת מנאמנותו הרגילה של הבנק ומחובת האמון המוטלת עליו ומשכך, אינני סבורה כי יש לחייב הבנק למתן שירות בהתאם למתווה מכוח חובת האמון המוטלת עליו.

20.
חיוב במתן שירות מכוח חובת תום הלב או חובת ההגינות –
כפי שציינתי לעיל, יכול שחובת תום הלב או חובת ההגינות, החלות על בנק הדואר תהוונה מקור לחיובו במתן שירות.
בהקשר זה במסגרת פסק הדין בעניין שלש נקבע כי אמנם פתיחת חשבון נאמנות אינה בין השירותים אשר חלה על הבנק החובה לספקם בהתאם לרשימה הקבועה בחוק ואולם, כי יש לבחון האם יש להטיל עליו חיוב לפתוח חשבון נאמנות בהתבסס על חובת תום הלב הקבועה בחוק החוזים. יחד עם זאת, הטעים בית המשפט באותו העניין וקבע – קביעה אשר מקובלת גם עלי ומקורה בלשון החוקים הרלוונטיים - כי:
"לא למותר לציין, כי כאשר אין מדובר בשירות המנוי ברשימה, היינו - כאשר אין מדובר בשירות שבנק חייב להעניק ללקוח, מכוח חוק הבנקאות, חלות על התנהלות הבנק הוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). על פי סעיף 12(ב) לחוק החוזים חייב בנק לנהוג, במו"מ לקראת חוזה, "בתום לב ובדרך מקובלת"....
עינינו הרואות - בחינת שיקוליו של התאגיד, בסרבו לתת שירות בנקאי, תיעשה, על פי חוק הבנקאות, באמַת מידה של "סבירות", כאשר מדובר בשירות המנוי ברשימה ובאמַת מידה של "תום לב", כאשר מדובר בשירות שאינו מנוי ברשימה
."[ההדגשה שלי ל.ב.].

קרי, מקום בו עסקינן בשירות אשר אינו מנוי ברשימה בחינת התנהלותו של הבנק תעשה באופן מקל יותר באשר כאמור, די בכך שיתברר שהבנק פעל בתום לב או בהגינות על מנת להצדיק סירובו ואין צורך בבחינת התנהגותו באמת מידה גבוהה יותר ובהתאם לה סירובו הוא סביר.

האם קיים הבנק את חובותיו לנהוג בתום לב ובהגינות בסרבו למתווה נשוא הדיון?

הנני סבורה כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב.

21.
לעניין זה הרי שראשית, הנני מוצאת לקבל טענותיו בנק הדואר ולפיהן, מלכתחילה הסכים לפעול במתווה באופן ניסיוני ("כפיילוט") וכי הודיע לאקורד, כבר בשנת 2016 כי אין הוא מעוניין להמשיך ולפעול במתווה.
כך, תימוכין לכך שמדובר בפעילות אשר הוגדרה מלכתחילה כ"פיילוט", ניתן למצוא, מלבד בתצהירו של העד מטעם בנק הדואר- מר פלורנטין בסעיפים 2-3 לתצהירו, בעדות עדי צים, מטעם התובעות עצמן, אשר העיד בעמוד 30 שורות 2-3 כי מלכתחילה מדובר היה ב"פיילוט".

זאת ועוד, בכל הנוגע לטענת בנק הדואר ולפיה מסר הודעה ובהתאם לה לא יסכים לפתוח עוד חשבונות בהתאם למתווה כבר בשנת 2016 - הרי שתימוכין לכך שאמנם ניתנה הודעה במועד זה, ניתן למצוא בעדותו של מר פלורנטין בסעיפים 12 לתצהירו. זאת ועוד, תימוכין לטענה זו, ניתן למצוא בעדותו של העד מטעם התובעות- מר עטיאס - אשר העיד בתצהירו בסעיף 7 כי בסוף שנת 2015, פנה בנק הדואר וביקש לעצור ולא לפתוח חשבונות נוספים. לאור זאת, התקיימה פגישה בה השתתפו, בין היתר -
הוא, עדי צים, עו"ד דוד אוחיון- ב"כ אקורד ואיציק פלורנטין. לטענת מר עטיאס, באותה פגישה הציף בנק הדואר סיכונים הנוגעים לפעילות ובפרט, חשש מטעויות אנוש של הבנק במקרה בו מוטלים עיקולים על החשבונות, אלא, שלטענת מר עטיאס, באותה פגישה סוכם שממשיכים כרגיל ולא חלה מניעה לפתיחת חשבונות נוספים (ראו גם עדותו בעמוד 11 לפרוטוקול). הנני סבורה כי עדותו של מר עטיאס, כפי שהיא, יש בה משום תימוכין לגרסת בנק הדואר בדבר קיומה של פגישה ובדבר הבעת עמדה, על ידי בנק הדואר, בנוגע לעצירת הפעילות בהתאם למתווה.
באשר לסיומת לאותה עדות ולפיה, לכאורה בסיום אותה פגישה, הוסכם על ידי בנק הדואר על המשך הפעילות במתווה. הרי שבסיומת זו הנני מוצאת להטיל ספק רב וזאת, ראשית, מהטעם שבמסגרת ההליך המשפטי, התחוור כי מר עטיאס שימש במועדים הרלוונטיים כמנהל סניף הדואר אשר פעל לשם התוויית המתווה ואולם, בה בשעה, גם כעובד של אקורד אשר קיבל מאקורד שכר חודשי בסך 6,000 ₪ מידי חודש ואשר הוא מצוי גם כיום בקשרים עסקיים עם מר צים (מנכ"ל אקורד). באשר לתפקידיו אלו של מר עטיאס בשירותה של אקורד, הרי שראשית, תפקידים אלו לא גולו במסגרת תצהירו, בו הוצג רק כמי שהוא מנהל סניף הדואר אשר יזם את המתווה נשוא הדיון – מצג אשר נועד, שלא מן הנמנע, לשוות לו מעמד שהוא אובייקטיבי בהינתן שכביכול הוא מי שהיה עובד בנק הדואר במועדים הרלוונטיים. זאת ועוד, בהינתן תפקידיו של מר עטיאס בעבר ובהווה עם מר צים, הרי שלא ניתן להתייחס לעדותו כעדות חסרת פניות. זאת ועוד, בתצהירו העיד מר עטיאס כי הסיבה בעטיה ביקש בנק הדואר להפסיק את הפעילות הייתה: "החשש מטעויות אנוש של הבנק במקרים בהם מוטלים עיקולים על החשבונות" כאמור(ראו סעיף 7 לתצהירו). אלא, שלאחר הצגת חשש בנק הדואר על ידי מר עטיאס, ממשיך מר עטיאס ומעיד כי בסוף הפגישה הונחה דעת הבנק והוסכם כי ממשיכים כרגיל. דא עקא- מר עטיאס בתצהירו, לא מסביר מדוע וכיצד "הונחה דעתו" של הבנק ואיזה פיתרון או מזור ניתנו לחששו כפי שהוצף- קרי לטעויות במקרה של עיקולים. אי מתן הסבר כאמור מחזק אף הוא קביעתי ולפיה אין ממש בטענה ולפיה בסיום הפגישה הוסכם על המשך המתווה, אלא – כפי שנטען על ידי בנק הדואר – שהוסכם בסיומה של הפגישה על כך שאקורד לא תמשיך ותפתח חשבונות בהתאם למתווה.
יתרה מכך, הנני מוצאת חיזוק לטענה מטעם בנק הדואר ולפיה מסר הודעה בדבר הפסקת פתיחת חשבונות בהתאם למתווה כבר בשנת 2016, בעדותו של מר צים, אשר בנושא מהותי זה עומדת בסתירה לעדותו של מר עטיאס, באופן אשר הנני סבורה שיש בו בכדי להוביל לפגיעה במהימנות אשר ניתן לייחס לה בנושא זה. כך, בניגוד לעדותו של מר עטיאס אשר העיד כי בנק הדואר ביקש לעצור את הפעילות בהתאם למתווה בסוף שנת 2015 ויתרה מכך, העיד בדבר קיומה של פגישה בנושא זה, בה נכח מר צים- הכחיש מר צים באופן גורף טענה כלשהי בכל הנוגע למתווה אשר הועלתה על ידי בנק הדואר ומשכך, התכחש להלכה ולמעשה לקיומה של פגישה במסגרתה הועלו על ידי בנק הדואר טענות בנושא (בהקשר זה ראו תצהירו הראשון מיום 25/1/18 במסגרתו קיימת "קפיצת זמן" ממועד תחילת פתיחת החשבונות עד למועד בו ביקשו האחים כהן לפתוח את חשבונם; סעיף 7 לתצהירו מיום 6/2/17 במסגרתו הוא טוען כי בנק הדואר לא מסר כל הודעה על הפסקת המתווה ואין בו כל התייחסות לפגישה בסוף שנת 2015 ויתרה מכך, עדותו, בעמוד 30 שורות 6-7 במסגרתה העיד כי: "בחיים לא אמרו לנו שרוצים להפסיק או שלא רוצים").כאמור הנני סבורה כי הסתירה בין עדויות העדים מטעם התובעות, בנושא מהותי זה אשר עלה מפורשות בטיעוני בנק הדואר, יש בה בכדי להוביל לפגיעה במהימנות גרסת התובעות בנושא.

זאת ועוד, תימוכין נוסף להודעה בדבר המתווה ניתן למצוא בעובדה שבפועל, מאפריל 2016 ועד למועד בו ביקשה האחים כהן לפתוח את החשבון, לא נפתחו חשבונות בבנק הדואר בהתאם למתווה נשוא הדיון (ראו עדותו של מר צים בעמוד 45 שורות 15-17 וכן, בעמוד 47 שם העיד כי בתקופת הזמן הזו לא הציגה התובעת בפני
לקוחותיה את האפשרות לפעול בהתאם למתווה).

אציין כי לא נעלמה מעיני טענת התובעות ולפיה טענת בנק הדואר כי מסר הודעה על הפסקת הפעילות במתווה כבר בשנת 2016, עומדת בסתירה למכתבו מיום 18/12/17 במסגרתו, בסעיף 4, נכתב כי בנק הדואר החליט "לאחרונה" לשנות מדיניותו בנושא. בהקשר זה, הרי שאמנם לכאורה מלמדת המילה "לאחרונה" על כך שההחלטה הייתה בסמוך להוצאת המכתב ולא כשנה קודם לו. יחד עם זאת, ראשית יש ממש בעדות העד מטעם בנק הדואר – מר פלורנטין, בעמוד
77 שורות 23-24, ממנה ניתן ללמוד על כך שהמינוח "לאחרונה" אינו חד ערכי אלא הוא יחסי ומכך, בתקופת פעילות של 70 שנים בה פועל בנק הדואר, ניתן להתייחס גם לפרק זמן של שנה באופן העונה אחר המילה "לאחרונה" אשר ננקטה במכתב. זאת ועוד, אינני סבורה כי יש בראייה יחידה זו כשלעצמה, בכדי להוביל להטיית מאזן ההסתברויות וזאת, בשים לב לראיות הרבות התומכות במסירת הודעה בשנת 2016, כפי שפורטו לעיל.

לאור האמור, הנני קובעת – כבסיס להמשך הדיון – כי מלכתחילה הוסכם שמדובר במתווה אשר יופעל באופן ניסיוני ויתרה מכך, כי בנק הדואר הודיע לאקורד כבר בשנת 2016, כי אין הוא מסכים לפתוח עוד חשבונות בהתאם למתווה.

22.
המועד בו נמסרה ההודעה בדבר הפסקת הפעילות בהתאם למתווה – רלוונטי ראשית לעניין השיהוי בו נקטה לכאורה אקורד. כך,
ככל שאמנם הוסכם על כך שאקורד לא תמשיך ותפתח חשבונות בהתאם למתווה כבר בשנת 2016 ואקורד אף פעלה בפועל בהתאם לאיסור מאותו מועד ואילך-
מה לה כי תלין על כך בשנת 2018 ויתרה מכך, כי תטען שהסתמכה על המתווה?
זאת ועוד,
בנק הדואר טען כי אינו מעוניין להמשיך ולפעול בהתאם למתווה הואיל וכרוכים בו קשיים תפעוליים וזאת, בפרט מקום בו על החשבון נשוא המתווה מוטל גם עיקול. אציין כי תימוכין לכך
שאמנם זו הייתה טענתו של בנק הדואר – בזמן אמת ובשנת 2016- ניתן למצוא בעדותו של מר עטיאס (אשר העיד כאמור מטעם התובעות) – במסגרתה כאמור לעיל כי: "מה שהטריד את הבנק זה החשש מטעויות אנוש של הבנק במקרים בהם מוטלים עיקולים על החשבונות" (ראו סעיף 7 לתצהירו). מנגד הקשו התובעות וטענו כי ככל שהיו קשיים תפעוליים- מדוע המשיך בנק הדואר ופעל בהתאם למתווה ולא עצר אותו עוד קודם לכן – טענה אשר דינה דחייה, משהתקבלה טענת בנק הדואר ולפיה אמנם עצר את הפעילות קודם לכן, קרי בשנת 2016, לאחר שהתחוור לו שקיימת בעייתיות בתפעול המתווה.


23.
נוסף על כך, הנני סבורה כי יש לקבל טענתו של בנק הדואר ולפיה פעילות בהתאם למתווה מטילה עליו קשיים תפעוליים, אשר בעטיים סירובו למתן שירות כאמור הוא תם לב ועולה בקנה אחד עם חובתו להגינות.
בהקשר זה, הרי שכפי שצויין לעיל, טענתו של בנק הדואר בדבר הקשיים התפעוליים, הקיימים בעיקר מקום בו מוטל עיקול על החשבון, העלה בנק הדואר כבר בשנת 2016 – כפי העולה מעדותו של מר עטיאס אשר הובאה לעיל. זאת ועוד, במסגרת ההליך המשפטי טען בנק הדואר כי, גם ככל שניתן לבצע את הפעולה נשוא המתווה של העברת הכספים לאקורד במערכת ממוחשבת, הרי שמרגע שמוטל על החשבון עיקול, נדרש הבנק לפעילות ידנית. עוד טען בנק הדואר כי
החשש המרכזי שלו, מבחינה תפעולית, נוגע להתנגשות בין ההמחאה-שעבוד, בהתאם למתווה לטובת אקורד, לבין זכויות של צדדים שלישיים הטוענים לחשבון. כך, באשר לכך העיד מר פלורנטין בסעיפים 6 ו – 7 לתצהירו, כי עיקולים אשר הוטלו על החשבונות שפעלו בהתאם למתווה, הטילו על הבנק עומס תפעולי בלתי סביר שכן לא ניתן לבצע העברות אוטומטיות ממוחשבות מחשבון מעוקל ולכן נדרש מעקב ידני יום יומי של פקיד אחרי העברות חשבון מעוקל. עוד נטען כי לבנק
אין אמצעים לאפשר פעילות זו בין היתר מכיוון שאין לו מערכת מיכונית שיכולה להתמודד עם הוראות שכאלה במקרה של עיקול. על טענתו זו חזר מר פלורנטין גם בעדותו מעמוד
100 שורה 25 ועד לעמוד 101 שורה 2: "ת:
זה אחד הסיכונים שיש לנו בתהליך הזה. המערכת שלנו לא בנויה לאשר גם עיקולים וגם סוג של שעבוד או המחאה או איך שתקראו לזה בשפה שלכם."

במסגרת סיכומיהן טענו התובעות כי בקושי התפעולי עליו הצביע בנק הדואר אין ממש וזאת, בהינתן שממילא, גם מקום בו מוטל עיקול על חשבון רגיל, נדרש בנק הדואר לקושי תפעולי. טענה זו הוצגה לעד מטעם בנק הדואר – מר פלורנטין ובמענה לה השיב ופירט (בעמוד 102 שורות 4-24):
"ש:
מאה אחוז. עכשיו תגיד לי רגע, שיש לך חשבון אחר שהוא לא תחת המתווה, שיש בו הוראת קבע, הלקוח נתן בו הוראת קבע, ונכנס עיקול.
ת:
כן.
ש:
ללא ספק סיטואציה בנקאית שכיחה, מה אתה עושה?
ת:
יש בדיקה האם החשבון הזה עם הוראת קבע יכולה להתקיים או לא לפי רמת העיקול.
ש:
וזה אני מניחה לא מטיל עליך עומס תפעולי בלתי רגיל?
ת:
זה שני דברים שונים לגמרי, כי פה ההמחאה גוברת על העיקול, זה מה שהסבירו לה. עכשיו אם ההמחאה גוברת על העיקול, זה אומר אם חל עיקול. וזה מה שקרה כבר כמה פעמים, היה עיקול על חשבון, ואז הייתי צריך להשבית יחידה שלמה שתפנה למעקל ויחזירו את הכסף בחזרה, זה סיפור.
ש:
תהרוג אותי איציק, אם ההמחאה גוברת על העיקול, תחזור למערכת האוטומטית, אז מה הבעיה?
ת:
איך אני אחזור למערכת האוטומטית?
ש:
מה הבעיה? אתה אומר לי שהבעיה שלך נובעת שיש התנגשות בין זכויות. אז עכשיו אמרת לי, לא, אני הכרעתי בהתנגשות הזאת, ההמחאה גוברת על העיקול, ואני גם מצדיקה אותך.
ת:
אבל אין לי בהליך הזה אוטומטי. אני צריך לשנות את המערכת אצלי לגמרי שהיא תעבוד בצורה כזאת, צריך להשקיע עכשיו."

טענתו זו של בנק הדואר, באשר להבדל המהותי בין עיקול המוטל על חשבון רגיל לבין עיקול המוטל על חשבון נשוא המתווה יש בה ממש – משני טעמים- האחד – טכני תפעולי
והוא המעבר ממערכת ממוכנת אוטומטית לעבודה ידנית, מעבר אשר מוביל לתוספת עבודה לבנק הדואר, הכוללת מעקב אקטיבי אחרי היתרות בחשבון והעברתן מיוזמתו. תוספת עבודה זו אינה קיימת בחשבון רגיל שכן, בעוד שבחשבון רגיל נדרש בנק הדואר לבצע פעולות היזומות על ידי הלקוח - בין בהוראה ספציפית ובין בהוראת קבע הנושאת מועד וסכום. בחשבון נשוא המתווה נדרש בנק הדואר, במקרה של עיקול, למעקב אחר כניסת כספים לחשבון באופן שכאשר תיווצר יתרה העומדת על מעל 100 ₪, עליו לבצע העברה יזומה לאקורד. הטעם השני הוא טעם משפטי והוא קשור להתנגשות אשר על בנק הדואר החובה לפתור אותה, בין הזכויות נשוא העיקול לבין השעבוד או המחאת הזכות לטובת אקורד. בהקשר זה האחרון, טוענות התובעות כי בנק הדואר אינו יכול למנוע הטלת עיקולים על חשבונות לקוחותיו ובטענה זו יש ממש ואולם, אין הטלת עיקול – שהיא פעולה שאינה רצונית של הלקוח, דומה למתן הסכמה למתווה אשר מקורו בהסכמת הלקוח וביוזמתו ואשר יש בו בכדי להטיל לפתחו של בנק הדואר בעיות תפעוליות ומשפטיות מיוחדות, במקרה בו אמנם יוטלו עיקולים על החשבון.
אציין כי הבעייתיות המשפטית חלה ביתר שאת, בשים לב לכך שהגם שאקורד היא להלכה ולמעשה הבעלים של החשבון, לא קיימת מערכת הסכמית בינה לבין הבנק, במסגרתה מוגדרות ומוסדרות חובותיו וזכויותיו כלפיה.

לאור האמור, הנני סבורה כי אמנם במתווה קשיים טכניים תפעוליים ומשפטיים, המטילה על בנק הדואר מעמסה החורגת מפעילותו הרגילה ומשכך, סירובו של
בנק הדואר למתווה לאחר שהתחוור כי כרוכה בו בעיתיות כאמור - תמת לב והגונה.

במאמר מוסגר ובהינתן שהתובעות מעלות טענות הנוגעות לחוסר תום לב כלפי בנק הדואר, הנני מוצאת לציין שבהקשר זה, דומה כי התובעות במומן פוסלות, באשר בהליך המשפטי התנהלו התובעות עצמן בחוסר תום לב. האמור נוגע ראשית, להסתרת עיסוקו של מר עטיאס על ידי אקורד והצגתו בתצהיר אשר הוגש על ידו לבית המשפט, כעובד בנק הדואר ותו לא וזאת, מבלי לפרט את קשריו עם אקורד ומר צים. נוסף על כך ניתן להצביע על טיעון אקורד ולפיו, ככל שלא יתאפשר לה לבצע את המתווה באמצעות בנק הדואר הרי ש"יכרת מטה לחמה", טיעון אשר התברר כי אין בו ממש, באשר במסגרת עדות העד מטעמה, עלה כי אקורד מפעילה לטענתה את המתווה בשני בנקים נוספים (ראו עדותו של מר צים בעמוד 30 לפרוטוקול).

24.
סבורתני כי די בהסתמכותו של בנק הדואר על הבעיות התפעוליות הכרוכה במתווה בכדי לבסס סירוב תם לב למתן השירות ואולם- בבחינת למעלה מן הצורך – הנני סבורה כי צודק בנק הדואר בטוענו כי המתווה מעורר בנוסף בעיתיות וסיכונים בהקשר לחובות המוטלים על בנק הדואר במסגרת החקיקה האוסרת הלבנת הון ומימון טרור. בעייתיות אשר התגברה לאור שינויים רגולטוריים בנושא ודגש של רשויות האכיפה בארץ ובעולם, על תפקידם של המוסדות הפיננסיים כחלק ממערך הלחימה בהלבנת הון וטרור.

כך,
בשנים האחרונות, כחלק מהכלים במאבק הבינלאומי בהלבנת הון ומימון הטרור, הוטלו על התאגידים הבנקאיים, חובות זיהוי, דיווח, בקרה וניהול כלפי לקוחותיהם. החובות האמורות, הוטלו על התאגידים הבנקאיים הואיל והניסיון בישראל, כמו גם בעולם כולו, הוכיח כי הלבנת כספים נעשית במקרים רבים באמצעות ניצול לרעה של המערכת הבנקאית, תוך הפקדת כספים במערכת, המרתם למטבע זר במידת הצורך והעברתם בין חשבונות בנקים ומדינות שונות. פעולות כאמור יכול שיעשו בצורה מתוחכמת : למשל על ידי ביצוע פעולות בנקאיות באמצעות מיופי כוח על מנת להסתיר את זהותם של בעלי הכספים למעשה, העברות כספים למדינות מקלט (
off shore
) בהן הפיקוח על המטבע רופף וחוקי הסודיות הבנקאים חמורים, העברת כספים באמצעות חשבונות מעבר וחשבונות קורספונדנט על מנת לטשטש את מקורם, ביצוע הלוואות בדויות וכיוצא בכך. [ראו רות פלאטו-שנער "הסודיות הבנקאית וחובת האמון" מאזני משפט ג- תשס"ה 254,
254-255 (להלן: "שנער")].בהינתן כאמור שחלק גדול מהפעילות לשם הלבנת הון מתבצעת באמצעות המערכת הבנקאית, על מנת למנוע מהמוסדות הפיננסיים לשמש כלי שרת בידי מלביני הון ועל מנת לרתום את היעילות, המיחשוב והגלובליזציה של המערכות הפיננסיות העולמיות, למלחמה בהלבנת הון וטרור, הטילו מדינות שונות ובכלל זה ישראל, שורת חובות על המערכת הבנקאית [שם.].

באשר לבנק הדואר, חוק איסור הלבנת הון, תש"ס - 2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון") – קובע את בנק הדואר כאחד מהגורמים המפורטים בתוספת השלישית לו ומסמיך
בסעיף 7(ב) את השר הרלוונטי (קרי שר התקשורת) לקבוע בצו חובות זיהוי, דיווח, רישום ושמירה, בדומה לחובות המוטלים על תאגידים בנקאיים ואשר יחולו על בנק הדואר. בהתאם לסמכותו לפי סעיף זה נקבע על ידי שר התקשורת
צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של בנק הדואר למניעת הלבנת הון ומימון טרור), תשע"א-2011 אשר בתקנה 2(א) לו נקבע:
"(א)
לא יפתח בנק הדואר חשבון, בלא שזיהה את מי שמבקש להיות בעל חשבון ובלי שביצע לגביו הליך של הכרת בעל חשבון, לפי מידת הסיכון שלוו להלבנת הון ומימון טרור; לעניין זה, "הליך של הכרת בעל חשבון" – בין השאר, בירור מקור הכספים שאמורים להיות מופקדים בחשבון, עיסוקו, מטרת פתיחת החשבון, הפעילות המתוכננת בו, ואם סורב הלקוח למתן שירותים בתאגיד בנקאי מסיבות הקשורות לאיסור הלבנת הון ומימון טרור; לגבי תושב חוץ – גם בירור זיקתו לישראל, ואם הוא איש ציבור זר; לגבי מי שהוא בעל עסק – גם סוג עסקיו; בנק הדואר יערוך רישומים של פרטים אלה."

עוד נקבעו בתקנה 2(ד) לצו חובת בקרה שוטפת בהתייחס להליך הכרת הלקוח, בתקנה חובה לערוך "הכר את הלקוח" גם לנהנה בחשבון ובו נהנה, תוך רישום פרטיו ובתקנה 5 הצהרה בדבר קיומו של נהנה.

הגם שהחקיקה בתחום הלבנת ההון היא כבר משנת 2011, בפועל הדגש אחר אכיפת החקיקה הרלוונטית, הושם בשנים האחרונות. בהקשר זה ניתן להצביע על כך שארגון ה-
fatf
הכליל בשנת 2000 את מדינת ישראל במסגרת "רשימה שחורה" המונה 15 מדינות שאינן משתפות פעולה לשם הדברת הלבנת ההון ואולם, לאור החקיקה והאכיפה אשר הוחלו בישראל לאורך השנים, הוחלט על ידו בפברואר 2016, כי מדינת ישראל תצטרף לארגון על תקן של משקיפה ותתקבל כחברה מן המניין ככל שתעמוד בהצלחה בביקורת מקיפה – אשר בה עמדה ישראל בהצלחה - באוקטובר 2018.
מהכלל אל הפרט - הנני סבורה כי הפעילות בהתאם למתווה אמנם מעלה בעייתיות הנוגעת לתחום הלבנת ההון וזאת, במיוחד בהינתן שהבעלים הרשום של החשבון, אינו הבעלים של החשבון דה פקטו, אלא שהחשבון הוא בבעלות בפועל של חברת אקורד. בעייתיות זו חריפה יותר בשים לב לכך שהחשבון כשלעצמו אינו כולל כל זיהוי חיצוני הקושר אותו לאקורד ואין בו כשלעצמו בכדי ללמד על הבעלות האמיתית בו או הנאמנות העומדת בבסיסו. כך, לעניין זה העיד מר פלורנטין מ
עמוד 85 שורה 22 ועד עמוד 86 שורה 4:
"....אולם שליטה זו הינה מוסתרת ולא מתועדת", כלשונך. שאלתי היא, ממי היא מוסתרת ולא מתועדת?
ת:
מוסתרת מגופים שבודקים את החשבונות של אקורד.
ש:
מי?
ת:
משטרה.
ש:
משטרה?
ת:
יחידת הלבנת ההון."

נוסף לבעייתיות הכרוכה בהעדר שקיפות באשר לבעלים האמיתי של החשבון, הרי שהעובדה שאקורד היא הבעלים בפועל של החשבון, מעלה גם בעייתיות הקשורה בחובת הבנק לזיהוי בעלי החשבון או הנהנה ממנו. אשר לבעיה זו, טוענת אקורד כי בהינתן שהיא עצמה בעלת חשבון בבנק הדואר, הרי שמבוצעת לגביה בדיקת "הכר את הלקוח" ומשכך, לא קיימים במתווה סיכוני ציות הקשורים לכך . טענה זו האחרונה אין בידי לקבל, ראשית, מהטעם שהעובדה שאקורד היא לקוחה של הבנק היא עובדה אקראית ומשכך, לכאורה אינה צריכה להשליך על קביעה עקרונית בדבר חיוב למתן שירות בהתאם למתווה. זאת ועוד, הגם שאקורד היא לקוחה של הבנק בחשבון אחר המתנהל בחשבון, אין בכך פתרון לבעייתיות כפי שהוצגה וזאת, הואיל ובאשר לחשבון זה- שהיא הבעלים האמיתיים שלו- לא נקשרת בינה לבין בנק הדואר מערכת הסכמית ומערכת זיהוי וניטור, הנדרשים באשר לבעלי חשבון.
לאור האמור, הנני סבורה כי סירובו של הבנק למתן השירות, ככל שהוא מבוסס גם על החובות המוטלים עליו בהתאם לחקיקה למניעת הלבנת הון וטרור – הוא תם לב והגון.

ודוקו - ככל שהיה מדובר בשירות אשר חלה על בנק הדואר החובה לספקו בהתאם לחוק הדואר, יכול שלא היה די בבעייתיות זו עליה הצביע הבנק, בכדי לבסס סירוב סביר למתן השירות וזאת, הואיל ויתכן שבנסיבות אלו, לא היה מקום לסרב לספק את השירות, אלא שהיה על הבנק להסתפק בפעולות מונעות סיכון אשר הינן דרסטיות פחות ממניעת השירות. יחד עם זאת, בהינתן שבמקרה לפני, אין מדובר בשירות אשר חלה על הבנק חובה לספקו ומשכך, יש לבחון את הסירוב במבחן תום הלב וההגינות ולא במבחן הסבירות- הנני סבורה כי ניתן לבסס את הסירוב גם בחובות המוטלים על בנק הדואר בהתאם לחקיקה לאיסור הלבנת הון וטרור.

25.
מכאן אפנה לבחינת טענתן האחרונה של התובעות, בהקשר לתום ליבו של בנק הדואר ובהתאם לה, אין לקבל טענתו של בנק הדואר בדבר בעייתיות במתווה, בשים לב לכך שלא סגר את החשבונות הקיימים. באשר לכך, טוענות התובעות כי לו אמנם מדובר במתווה בעייתי או אפילו לא חוקי, הרי ששומה היה על בנק הדואר לסגור גם את החשבונות הקיימים ולא להסתפק באיסור המשך קיומו של המתווה מכאן ואילך. לטענה זו משיב בנק הדואר וטוען שבהינתן שממילא במרוצת השנים נותרו רק כחמישה חשבונות הפועלים במסגרת המתווה והואיל וסבר שפעולה של סגירת חשבונות קיימים היא פעולה אשר קשה יותר לבצעה מבחינה משפטית, הרי שלא זו בלבד שהחלטתו אינה חסרת תום לב, אלא ההיפך מדובר בהחלטה מידתית והגונה.
כך, בהקשר זה העיד העד מטעם הבנק, מר פלורנטין בעמוד 61 , שורה 18, כי נותרו רק חמישה חשבונות פעילים ובאשר לסיבה בעטייה לא סגרו את החשבונות בעמוד 59 שורות 4-20 כי:
"ש:
תיכף נראה מה גיליתם לאט, לאט. אבל אני שואלת, מתווה שהוא לשיטתך פיקטיבי ובלתי חוקי, איך יכול להיות שאתה מתיר לחשבונות האלה לפעול גם היום? למעשה את החשבונות הקיימים לא רק בהסדר הזמני פה, הסכמת להמשיך את תוקפם, מעולם לא ביקשת לסגור את החשבונות הקיימים. נאמן לשיטתך, אני מצפה שלא תתיר את זה אפילו ברבע חשבון.
ת:
בשלב מסוים אנחנו הפסקנו לפתוח חשבונות כתוצאה מכך. לגבי חשבונות סגורים, אנחנו התייעצנו, פתוחים, סליחה. לגבי החשבונות הפתוחים אנחנו התייעצנו ייעוץ משפטי, שגם בייעוץ הזה הציעו לנו לא לבצע סגירה. את צריכה להבין, לסגור חשבון זה לא כמו לא לפתוח. הוא תהליך הרבה יותר מורכב, הוא תהליך שבו אנחנו צריכים לגשת ללשכה המשפטי. זה צורך מאיתנו הרבה מאוד משאבים שאין לנו. זה תהליך שבו גם באופן כלכלי הוא גם פחות סביר, ויחד עם זאת אנחנו לא פוגעים בלקוחות שלנו. אבל החשבון היה פתוח למעשה, ואנחנו המשכנו איתם."

לאחר ששקלתי טענת בנק הדואר הנני מוצאת לקבלה. כך, בהקשר להבדל בין סגירת חשבון קיים לבין סירוב לפתוח חשבון מלכתחילה, דן בית המשפט המחוזי בנצרת ב
ה"פ (מחוזי-נצרת) 29308-03-15 בוסתן החרמון למסחר בע"מ
נ' בנק הפועלים (13.4.2015)
וקבע – קביעה אשר הנני שותפה לה - כי:
"כאשר מדובר בסגירת חשבון, אשר מתנהל במשך תקופה ממושכת (בענייננו החשבון מתנהל מזה כ-17 שנים), על הבנק להצביע על נימוקים כבדי משקל, המצדיקים סגירת החשבון. טעמים המצדיקים סירוב לפתוח חשבון, עשויים להיות בלתי מספיקים כדי לסגור אותו ולסרב להמשיך את ניהלו. במשך השנים בהם מתנהל החשבון נוצרים יחסי אמון ונאמנות בין הלקוח לבין הבנק ופקידיו, אשר נחשפים לפעילותו העסקית של הלקוח, למחזור העסקי שלו, ללקוחותיו, לתזרים הכנסותיו והוצאותיו ולאינפורמציה רבה אחרת, שיכולה להיות רגישה לשם המשך ניהולו של העסק. יתרה מכך, במהלך פעילותו של החשבון, מנפיק הבנק ללקוח פנקסי שיקים, שבאמצעותם הוא משלם לעובדים, לספקים, ללקוחות ולמוסדות שונים. סגירת החשבון והעתקת הפעילות לבנק אחר עלולה לפגוע בפעילותו הסדירה של הלקוח, בעסק אותו הוא מנהל ואף במוניטין שלו ובשמו הטוב בפני
כל אלה."
כיוון שכך, קובע בית המשפט המחוזי באותו עניין כי ההחלטה לסגור חשבון פעיל :
"... צריכה להישקל בכובד ראש, תוך מתן משקל למלוא נסיבות העניין, לרבות האינטרס של הלקוח שעלול להיפגע בצורה קשה. בין היתר, על הבנק לקחת בין שיקוליו את פרק הזמן שבו מתנהל החשבון, את אופן ניהול החשבון מאז שנפתח ועד היום, חומרת המעשה שבגינו החליט הבנק לסגור את החשבון, האם מדובר באירוע חד פעמי, או שמא מדובר בהצטברות של אירועים, היקף הפעילות בחשבון, ועוד. החלטה שאינה מביאה בחשבון שיקולים אלה, אינה עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 2 לחוק. "

בשים לב לנטל הכבד יותר המוטל על בנק המעוניין לסגור חשבון קיים לעומת זה המוטל עליו בעת פתיחת החשבון, וכן, בהינתן אפשרות לטענה בדבר הסתמכות של מי שכבר קיים לו חשבון על המתווה במסגרתו נפתח החשבון – סבורתני כי החלטתו של הבנק ובהתאם לה הוא מסרב לפתוח חשבונות חדשים במתווה ואולם, אינו מורה על סגירת החשבונות הקיימים- היא סבירה ומידתית.

חיוב למתן שירות המבוסס על הזכות להמחות את הזכויות בחשבון ולשעבדן –

בהקשר זה, טוענות התובעות כי אין לבנק הדואר הזכות לסרב לפתוח חשבון ולהפעיל את המתווה וזאת, בהינתן שלטענתן - הפעולה אשר הן מבקשות לבצע היא המחאת הזכויות בחשבון- זכות אשר בהתאם לדין הן זכאיות לבצע בלא הסכמת הנושה (בהתבסס על חוק המחאת חיובים) וכן, שעבוד החשבון – פעולה אשר ממילא בנק הדואר אינו רשאי לסרב לבצעה הואיל ורישום השעבודים לא מתבצע בבנק הדואר.
מנגד טוען בנק הדואר טענה אשר עליה אין חולק ולפיה יכולים צדדים לזכות להתנות על האפשרות לשעבדה. עוד טוען בנק הדואר כי בפועל קיימת התנאה על האפשרות לשעבד את הזכויות בחשבון, במסגרת מסמכי פתיחת החשבון. כך, בהקשר זה הפנה הבנק למסמכי פתיחת החשבון אשר אוסרים על העברת הזכויות בחשבון בלא הסכמת הבנק. לטענת הבנק הוראה זו, המגבילה האפשרות להעברת הזכויות בחשבון – מתנה על האפשרות להמחות את הזכויות בחשבון. זאת ועוד, בשילוב עם הוראת סעיף 3(ב) לחוק המשכון, התשכ"ז - 1967 הקובעת
כי: " הגבלה או תנאי החלים, לפי דין או הסכם, על העברת בעלות בנכס יחולו גם על מישכונו" –יש בהוראה האמורה גם בכדי ללמד על התנאה בדבר אפשרות לשעבוד החשבון ומשכך, ממילא לא רשאית הייתה האחים כהן להמחות את הזכויות בחשבון, כמו גם לשעבד את החשבון.

באשר לטענתו זו של הבנק טוענות התובעות שתי טענות מרכזיות – האחת, כי האחים כהן לא חתמה על מסמכי פתיחת חשבון ומשכך ממילא לא חלה עליה המגבלה בדבר המחאה או
שעבוד. השנייה - כי בנק הדואר לא אכף את ההוראה האמורה והראייה - הוא איפשר פעילות בהתאם למתווה לאורך השנים בחשבונות אחרים ומשכך, ויתר על המגבלה בהסכמה. אציין כי נוסף על כך טוענות התובעות שממילא רישום השעבודים אינו מתבצע בבנק ומשכך, אין הבנק יכול למנוע אותו- טענה זו אפשר לסלק כבר עתה, בהינתן שהשאלה אינה האם חלה על הבנק החובה לרשום השעבוד, אלא האם חלה על הלקוח הגבלה על אפשרות השעבוד של החשבון, בהתאם למוסכם בין הצדדים, הגבלה אשר אין חולק כי בהתאם לדין, ניתן להסכים עליה.

נוסף על כך, אין בידי לקבל גם שתי טענותיהן האחרות של התובעות.

ראשית, בכל הנוגע לטענה ולפיה לא חלה על החשבון המגבלה בהינתן שמסמך פתיחת החשבון לא נחתם על ידי האחים כהן- הרי שטיעון זה עומד בסתירה לטענת התובעות, במסגרת כתב התביעה והבקשה לצו מניעה אשר הוגשה על ידן, שם נכתב מפורשות כי חשבון הבנק של האחים כהן נפתח ואולם, בנק הדואר לא איפשר ביצוע המתווה בחשבון שנפתח. אציין כי התובעות טענו כי לא חתמו על מסמך פתיחת החשבון אשר הוצג על ידי בנק הדואר ואולם, הגם שכאמור טענו כי נפתח חשבון בפועל, לא הציגו מסמכי פתיחת חשבון אחרים עליהם חתמו. בהינתן האמור ומשטענתן ולפיה המסמך לא נחתם, עומדת לכאורה בסתירה לטענתן ולפיה החשבון נפתח- דין הטענה להידחות. מבלי לגרוע מן האמור, הרי שבטיעונן האמור מתעלמות התובעות מטענת בנק הדואר ולפיה- ככל שאמנם המסמך לא נחתם- הרי שהסיבה בעטיה לא נחתם, היא שלא הושלם הליך פתיחת החשבון, לטענת בנק הדואר בשל קשיים שאינם קשורים למתווה. בהינתן האמור – קרי ככל שאמנם המסמך לא נחתם בשל תקלה, הרי שבכדי שטענתן של התובעות תעמוד להן, לא די בכך שתטענה שהמסמך לא נחתם, אלא שהיה עליהן להוסיף ולטעון כי הן סירבו לחתום על המסמך או למצער כי לא חלה עליהן חובה לחתום על המסמך, הואיל והתניה האמורה – קרי זו האוסרת העברת זכויות בחשבון בלא אישור הבנק - אינה כדין. טענה זו האחרונה ובהתאם לה אין לאפשר לבנק הדואר לכלול הוראה זו במסמכי פתיחת החשבון שלו, או כי הוראה זו דינה בטלות -
לא הועלתה על ידי התובעות. יתרה מכך, הנני סבורה כי בשים לב לחובות המוטלים על בנק הדואר בהתאם לחקיקה הנוגעת למניעת הלבנת הון וטרור ובכלל זה החובות להכיר את לקוחותיו (חובות אשר פורטו לעיל)- אינני סבורה כי קביעה ולפיה לא תועברנה זכויות בחשבון לאחר בלא אישור הבנק- אינה סבירה באופן אשר יש בו בכדי להוביל לבטלותה.

שנית, בכל הנוגע לפעילותו של בנק הדואר בהתאם למתווה לאורך השנים, הגם שהוראה האוסרת העברת הזכויות בחשבון כלולה במסמכי פתיחת החשבון – הרי שגם טענה זו, אין בידי לקבל וזאת ראשית, בהינתן שההוראה אינה אוסרת העברת זכויות בחשבון באופן גורף, אלא שהיא אוסרת העברת הזכויות בלא אישור הבנק ומשכך, אין במתן אישור במקרים קודמים בכדי לאיין קיומה של ההוראה בפני
עצמה.
יתרה מכך, שוכנעתי, כפי שפורט לעיל, כי בנק הדואר הסכים לפעילות המתווה באופן ניסיוני ואולם, משהתחוורה לו הבעייתיות הכרוכה במתווה (לאחר שיושם בפועל ובפרט בכל הנוגע למקרים בהם הוטלו עיקולים על החשבונות), הודיע בהודעה תמת לב ומידתית על הפסקת המתווה. משכך, אינני סבורה כי הסתמכותו על תנייה הקיימת בחוזה ואשר מקנה לו שיקול דעת, יש בה פסול.

סוף דבר;
27.
משנקבע על ידי כי לא מוטלת על בנק הדואר החובה למתן השירות נשוא המתווה הנדון וכי אין לחייבו במתן השירות הנתבע- הרי שדין התביעה, במסגרתה מבוקש לאכוף המתווה על בנק הדואר- להידחות וכך, הנני מורה.

28.
התובעות תישאנה בהוצאות בנק הדואר בסך של 20,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום מהיום.



29.
המזכירות תדוור את פסק הדין.


ניתן היום,
ו' אדר ב' תשע"ט, 13 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.













א בית משפט מחוזי 59399-01/18 האחים כהן שיווק והפצה בע"מ, אס.אר.אקורד בע"מ, על-ידי באי-כוחם - עורכי-הדין גב' רלי לוי ויצחק מימון נ' חברת בנק הדואר בע"מ (פורסם ב-ֽ 13/03/2019)