פסקי דין על אסתר מלול | פסקי דין על רפאל מלול | פסקי דין על עיריית בת-ים

56201-03/18 עתמ     17/03/2019




עתמ 56201-03/18 אסתר מלול, רפאל מלול נ' עיריית בת-ים








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים



עת"מ 56201-03-18 מלול ואח' נ' עיריית בת ים




לפני
כבוד השופטת
אסתר נחליאלי חיאט


עותרים

1.אסתר מלול
2.רפאל מלול
ע"י ב"כ עו"ד עידן אדרי


נגד

משיבה
עיריית בת-ים
ע"י ב"כ עו"ד מילי ויס-ורסנו




פסק דין


כמעט כל טענה אפשרית במנעד הטענות טענו העותרים כשמטרתם היא ביטול חובות נטענים שנוצרו לטענת המשיבה מאי תשלום "ארנונה, מים וחיובים עירוניים נוספים בסכום כולל של 1,100,000 ₪!!!" (סעיף 3 לעתירה).
לעותרים שני נכסים בעיר בת-ים; האחד הוא נכס ברחוב ניצנה בבת ים שהעותרת לבדה רשומה כמחזיקה שלו עד שפונתה, לטענת המשיבה, ביום 7.4.18; הנכס השני הוא נכס ברחוב יחזקאל דנין בבת ים, והוא דירת המגורים של זוג העותרים שבעניינו מתנהלים הליכי הוצל"פ בהם נוטלים העותרים חלק פעיל, ובכל זאת סברו העותרים כי יש להביא לפני בית משפט מנהלי גם את עניין החוב שההליכים לגבייתו מתנהלים, כאמור, בלשכת ההוצל"פ.
מלוא טענות כרימון כוללת העתירה, בין שהן רלוונטיות להליך זה ובין שהן סתמיות והטעם להעלותן הוא כדברי בא כוחם – "ובימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", ועוד הוסיף להזכיר לאורך העתירה כי מדובר ב"אנשים קשישים (בני למעלה מ-80 שנים) חולים תמי לב באופן חריג ויוצא דופן..." (סעיף א.1 לעתירה).
לצד הטענות הרבות עתרו העותרים לסעדים רבים בין שהם בסמכות בית משפט מנהלי ובין שלא, כך התבקש בית המשפט לקבוע כי העותרים אינם מחזיקים באחד משני הנכסים מאז שנת 1997 וכי לא ניתן לחייבם; כי "החוב מושא העתירה התיישן", כי "חל משטר שיהוי" ועל כן מנועה המשיבה מלגבות את החוב; עוד עתרו להורות למשיבה "לחדול מלנקוט בכל הליך לגביית החוב..."; "להסיר את הערת השעבוד אשר נרשמה על זכויות העותרים" ולכן כי בית משפט אף מתבקש לקבוע "כי המשיבה מנועה מלגבות ריבית פיגורים בגין החוב...".
אחרי שאמרתי את הדברים לעיל, אומר כי אמנם העתירה כוללת היקף רחב של טענות עובדתיות, שחלקן סתמיות, ואמנם סעדים רבים מבוקשים על בסיס הטענות שנטענו בסתמיות, ונכון שהמשיבה טענה כי "כל מטרת הגשתה [של העתירה] היא נסיון להתחמק מתשלום החוב לזוכה [המשיבה]" (סעיף 1 לתשובת המשיבה), ואולם כפי שהתברר לי במהלך בדיקת החומר שהונח לפני ואתייחס לכך להלן – העותרים אינם היחידים שכרכו טענות שונות זו בזו בכוונה כנה לנסות ולהדוף את דרישות המשיבה לתשלום חובות בהיקף עצום ובנסיון להביא לביטול שעבוד של 1,100,000 ₪ שהוטל על הנכס ברחוב דנין, שכן הסתבר כי גם המשיבה כרכה במסגרת אחת חיובים שונים וקבעה סכום אחד לחובות שונים שחלקם כלל אינו ניתן לגבייה על פי פקודת מסים (גבייה) ובכך עשתה שימוש בכוח שניתן לרשות בפקודה.
בטרם אתייחס לעתירה ראיתי להצר על כך שהצדדים לא ניצלו את ההזדמנות לבוא בדברים ביניהם חרף המלצותי, והגם שזמנתי את הצדדים יותר מפעם אחת לבית המשפט בשל הנסיבות האישיות של העותרים המבוגרים והחולים כדי לנסות ולהביאם להבנות כלשהן לא צלח הדבר, ועל כן לא נותר אלא ליתן את פסק הדין להלן.

רקע על פי העותרים וטענותיהם
1.
בשנת 1992 רכשו העותרים מראש עיריית בת ים דאז, מר אהוד קנמון שבינתיים הלך לעולמו, את הנכס ברחוב ניצנה לצורך הפעלת עסק שהיה ממכר צעצועים ומוצרי מזון. לטענתם, שילמו העותרים למר קנמון את מלוא התמורה במזומן עבור רכישת הנכס וקיבלו את החזקה בו. העותרים החזיקו בנכס "ברצף עד שלהי שנת 1997" מועד בו הגיעו נציגי המשיבה ו"רוקנו את הסחורה והציוד אשר היו בתוך הנכס" בטענה כי העותרים "מחזיקים בנכס שלא כדין" (סעיף 12 לעתירה).

2.
לטענת העותרים הם היו סמוכים ובטוחים כי שמם הוסר מרישומי
העירייה כ"מחזיקים" בנכס עוד בשנת 1997 בעת שפונו מהמקום ו"רוקנו את הסחורה", אלא שהסתבר להם לתדהמתם כי במשך השנים המשיכה העירייה לחייב אותם בתשלומי הארנונה "בגין נכס עזוב וריק מאדם"
חרף העובדה שמאז 1997 אינם פעילים במקום. כך טענו העותרים כי "הסתבר להם" בסמוך להגשת העתירה כי "הערת שעבוד" נרשמה על הנכס בניצנה ולאחר בירור עם המשיבה הודע להם כי ההערה נרשמה עוד בשנת 2006 בגין חוב של 383,000 ₪ ובחודש מרץ 2018 רשמו "נציגי המשיבה הערת שעבוד על הנכס ברחוב דנין על סך 1,100,000 ₪!!!" (סעיף 18 לעתירה).

3.
לטענת העותרים מושתקת העירייה מלחייב את העותרים בגין שני הנכסים, אשר לנכס בניצנה - הטענה היא כי העותרת כלל אינה מחזיקה בנכס מאז שנת 1997; ואשר לנכס בדנין (בית מגוריהם) – מבוקש מבית משפט לקבוע כי לעותרים פטור מלא מתשלום ארנונה בגין נכס זה בגלל היות העותרים קשישים, חולים, פנסיונרים ונפגעי פעולות איבה.

לחלופין עתרו לקבוע כי המשיבה מנועה מלגבות את החוב מאחר ש"החוב התיישן וחל לגביו משטר השיהוי" (סעיף 5 לעתירה) וכי החוב נוצר לכל המאוחר בשנת 1995 ומאז "ישבה בחיבוק ידיים ונמנעה מלפעול לגביית החוב הנדון", קרי, טענות התיישנות בהתאם לדין ושיהוי בגלל חוסר פעולות של הרשות. כן עתרו לבטל את ריבית הפיגורים שכן לטענתם אוזלת היד היא של המשיבה בכך שלא גבתה לאורך השנים את הסכומים כי השתהתה לגבות את החוב וגרמה להווצרות הפיגורים.

טענות המשיבה
4.
מטרת הגשת העתירה "נסיון להתחמק מתשלום החוב לזוכה" (סעיף 1 לתגובת המשיבה). לביסוס טענתה הצביעה העירייה על כך שחלק מהעילות בעתירה דנא הן עילות המתבררות בתיק הוצל"פ לגבי חוב שנוצר בגין דירת מגורי העותרים ברחוב דנין, ושבעניינו פתחה המשיבה בהליכי הוצל"פ עובר להגשת העתירה המנהלית, הליכים המתבררים שם ובמסגרתם הגישו העותרים התנגדות התלויה ועומדת לבירור בפני
כבוד הרשם דורון יעקובי, ועל כן מתבקש שבית משפט זה לא ידון בעניין הנדון בערכאה המוסמכת אליו פנתה המשיבה לגביית החוב הקצוב.

5.
העותרים הגישו את העתירה בשיהוי ניכר, ועל כן יש לדחות את העתירה מחמת התיישנות, שכן, העותרת (היא הרשומה כמחזיקה) ידעה על קיום החוב והצטברותו לפחות מיום 30.6.06 עת בוצעה הוצאת מעוקלים מהנכס.

לא רק זאת אלא שהמשיבה פרטה לאורך סעיפים רבים ונספחים רבים המצורפים לתשובה את פעולות הרשות לאורך כל השנים (לגבי הנכס בניצנה נספחים 5- 7 ולגבי הנכס בדנין נספחים 9- 11), כן הציגה ראיות שלטענתה נתמכות במסמכים בעניין המשך ההחזקה בנכס ברחוב ניצנה ואלה סותרים לדעת המשיבה את הטענה הסתמית של העותרת כי עזבה את המקום (נספחים 3, 4). עוד ציינה כי נראה שרק בפברואר 2018, שנים ארוכות לאחר היווצרות החובות, פנו העותרים בשיהוי ניכר למשיבה שדחתה את הטענה כי נודע לעותרים על החוב לראשונה בתחילת 2018 שכן לטענת העירייה פנו העותרים במשך השנים למשיבה פעם אחר פעם לביצוע הסדרים לתשלום חובותיהם; העירייה צרפה חומר המצביע על
ההסדרים אליהם הגיעו העותרים עם המשיבה במהלך השנים (נספח 8 ונספחים 12, 13). לאור אלה עתרה המשיבה לסלק את העתירה מחמת התיישנות וגם לאור מחדלי העותרים שלא הגישו כל התנגדות במועד הרלוונטי ובחרו להגיש עתירה עתה רק לאחר שהעירייה נקטה נגדם בהליכים בהוצל"פ לגביית חובם.

6.
המשיבה אף טענה כי היה על העותרים למצות את זכותם על פי דין. ככל שטענתם היתה כי לא החזיקו בנכס היה עליהם לפעול על פי זכותם בסעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1986, ולטעון כי "אינם מחזיקים" בנכס,
אך הם לא הגישו כל השגה בגין החובות הנצברים, אלא פנו בעת הזאת בטענות עלומות כי אינם מחזיקים בנכס מאז 1997, הגם שהראיות כאמור מצביעות אחרת.

7.
טוענת המשיבה כי נקטה כל השנים בהליכים רבים ורציפים לרבות משלוח מכתבי דרישה מנהליים, עיקולי בנקים, רישום הוצאת מעוקלים, ומשכך היו העותרים מודעים לכך – אך לא נקטו בכל פעולה.

8.
לגבי הנכס ברחוב ניצנה נטען כי מעולם לא נמסרה הודעה על הפסקת ההחזקה, כי העותרים ניהלו קיוסק עד 1998 ומדיווח הפקח מדצמבר 2003 עולה כי במקום יש חנות מכשירי כתיבה וצעצועים וכי רק ביום 7.4.18 פונה הנכס על ידי המשיבה וכל מוצרי העותרים פונו למחסן.

דיון והכרעה
9.
תחילה לנכס ברחוב דנין - שעניינו מתברר בבית משפט שלום במסגרת התנגדות להליכי הוצל"פ שנקטה המשיבה נגד העותרים.

בהתייחס לחוב זה טענו העותרים כי יש לבטל את החוב מאחר שהם זכאים לפטור מלא מתשלום ארנונה כפי שנעשה לטענתם "לאורך השנים מקבלים העותרים, דה פקטו, פטור מלא מתשלום ארנונה בגין נכס זה ועל כן לא ברור לעותרים כלל ועיקר מדוע קיים להם חוב על סך של 50,000 ₪ הגין נכס זה" (סעיף 38 לעתירה).

10.
העותרים לא טרחו לציין בעתירתם כי החוב הנוגע לדירת מגוריהם ברחוב דנין, הוא נושא לדיון בבית המשפט השלום, הגם שהיה עליהם לעשות כך שכן בטרם הגישו העותרים את העתירה המנהלית לבית משפט זה הגישה המשיבה (ביום 15.2.18) תביעה כספית ללשכת ההוצל"פ לתשלום חוב קצוב, זאת לאחר שנשלח לעותרים ביום 1.1.18 מכתב התראה לפני נקיטת הליכים אך מאומה לא נעשה (תיק ההוצל"פ 518320-02-18). את העובדה הזו הביאה המשיבה לידיעת בית המשפט המנהלי במסגרת תשובת העירייה לעתירה (סעיף 2 לתשובת העירייה). המשיבה גם הביאה לידיעת בית המשפט את העובדה כי העותרים הגישו 'התנגדות
לביצוע' הליך שהועבר לדיון בבית המשפט השלום לפני הרשם ד. יעקובי (ת"ת 10175-06-18) ומהחומר שבתיק עולה כי ההתנגדות נשענת על אותן טענות הנטענות בעתירה זו בקשר לנכס ברחוב דנין.

11.
עיון בכתב התביעה על סכום קצוב מעלה כי מדובר בחוב ארנונה בגין דירת המגורים לשנים 1.1.2013 עד ליום 31.12.17. חובות שהעותרים לא חלקו עליהם במועד ומשכך הפכו לחוב קצוב שהעירייה זכאית, כפי שאכן עשתה, לתבוע את העותרים בבית המשפט האזרחי.

הרשויות המקומיות רשאיות לגבות את הארנונה בדרך משפטית כפי שזכאי כל אדם לתבוע
ולגבות (ככל שיזכה בתביעתו) כספים המגיעים לו מזולתו. בענייננו פרק 15 של פקודת העיריות מתייחס לזכות זו, וכך סעיף 317 של הפקודה מאפשר לעירייה לגבות את הארנונה על ידי הגשת תובענה משפטית כפי שמוגשת תביעה בגין חוב קצוב. בעניינם של העותרים משהתגבש לכאורה החוב של העותרים, וחלף זמן מעת התגבשותו, ומנשלחה התראה לפני הגשת תביעה וזו לא נענתה – הגישה העירייה את התביעה, ובכך ממילא הפקיעה את הסמכות של כל בית משפט אחר בוודאי הדרך שנעשתה בהליך כאן אינה ראויה, קרי, הגשת עתירה מנהלית בלי להזכיר את ההליך בהוצל"פ שהמשכו יִידוֹן בבית משפט השלום.

ואומר יותר מכך, ומעבר לצורך, גם הטענות בדבר קיומו או אי קיומו של פטור הן טענות עובדתיות שהמקום לבררן בבית משפט אזרחי, או בדרך של מיצוי הזכויות בפני
הרשות ובכל מקרה לא בהליך המנהלי דנא.

12.
לאור האמור, אני מקבלת את טענות המשיבה ומורה כי עניינו של חוב הארנונה – תביעה על סכום קצוב, הנוגע לנכס ברחוב דנין, יתנהל בבית המשפט השלום לשם הוגשה התביעה והתנגדות העותרים.

13.
אשר לנכס ברחוב ניצנה.

כבר אומר כי ראיתי להחזיר את סוגיית החיוב בגין הנכס ברחוב ניצנה לבחינה מחודשת של הרשות כדי שתבחן את החוב, תדייק אותו ותסיר את הערת השעבוד במתכונתה הנוכחית, הערת שעבוד שגם אליבא המשיבה אינה נכונה.

הסיבה העיקרית לכך היא התרשמותי כי המשיבה עשתה שימוש בכלים העוצמתיים שהוענקו לה בפקודת המסים (גבייה) שלא בהתאם לאמות המידה הנדרשות במשפט המנהלי שלכלליו היא כפופה
ועל כן נראה כי בענייננו זה חזקת התקינות אינה עומדת לה. העירייה השתמשה בסמכות השלטונית שניתנה לה בפקודה לרישום הערת שעבוד על סכום של 1,100,000 ₪(!) על הנכס של העותרים ברחוב דנין לאבטחת חוב הגם שכלל אין מדובר בחוב הניתן לגבייה על פי פקודת המיסים. אף שלשיטת המשיבה עצמה מדובר בחוב שחלקו הוא "חוב שכר דירה בגובה של 586,805 ₪" (סעיף 3 לתגובת המשיבה), וברור אפוא כי ככל שנוצר חוב בגין דמי שכירות של נכס שמשכירה העירייה כבעלים של נכס לשוכר – אין מדובר בחוב שהוא בר גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה) אלא היה עליה לפעול במישור המשפט הפרטי בדרך החוקית שמאפשר הדין לבעלי נכסים; בהתאם עליה להתמודד עם טענות סף שונות שמאפשר הדין למשל טענת ההתיישנות שהיא טענה סבירה בנסיבות הנתן התקופה אליה מתייחס החוב (גם לשיטת המשיבה).

כבר מטעם זה – ברור כי אין מדובר בהליך תקין וכי על המשיבה לבדוק ולבחון מחדש את התנהלותה בעניין חוב העותרים בקשר לנכס בניצנה.

אבל יותר מזה, ראיתי לומר כי גם התרשמתי שלא עומדת למשיבה החזקה המקלה עם הרשות בעניין הודעות, התראות ומכתבים מנהליים שנשלחו לעותרים מוחזקים ככאלה שהומצאו, כפי שאתייחס בהמשך.

אינני קובעת ב

פסק דין
זה ממצאים אשר להיקף החובות של העותרים, ככל שקיימים, בגין הנכס בניצנה, ואינני נדרשת לעשות כך בהליך מנהלי זה, ואולם קביעתי הברורה היא כי על המשיבה לבחון מחדש את דרישותיה אשר לנכס בניצנה, וממילא אף לאור עמדתה שלה, עליה למחוק את הערת השעבוד במתכונתה הנוכחית.

14.
אין מחלוקת כי הנכס היה בחזקת העותרים החל משנת 1992, המחלוקת העובדתית היא משך השנים שבה החזיקו בנכס, וממנה נגזרת גם שאלת החיובים בגינו. אמנם העותרים טענו בעתירתם כי הם רכשו בעלות בנכס אך בהעדר כל עקבות לעסקה, כל רישום או ראייה אחרת אין סוגית זכות הבעלות רלוונטית לעתירה דנא וממילא אין לבית משפט מנהלי כל סמכות בעניין זה.

15.
בנכס בניצנה ניהלה העותרת "עסק של מימכר צעצועים ומוצרי מזון, סנדביצ'ים בעיקר" (סעיף 9 לעתירה). לטענת העותרים, בשנת 1997 הגיעו נציגי העירייה למקום ו"רוקנו את הסחורה והציוד אשר היו בתוך הנכס..." מאחר שלטענת העירייה העותרים "מחזיקים בנכס שלא כדין" (סעיף 12 לעתירה).

מבחינת העותרים ולטענתם העקבית – תמה ההחזקה בנכס בשנת 1997 עם פעולת העירייה שפינתה אותם מהנכס. לנוכח גילם ומצבם הרפואי, והגם שלא הסכימו לכך, נאלצו לוותר בפועל על טענתם לבעלות על הנכס מאחר שלא היה בידם להוכיח את זכויותיהם.

לטענתם לאחר שפונו מהנכס בשנת 1997 לא היה הנכס בחזקתם עוד. הפעם הבאה שהעותרים 'פוגשים' בנכס היא "במהלך חודש ינואר 2018" עת עיינו בנסח רישום המקרקעין של דירתם (ברחוב דנין) ומצאו כי "שם רובצת הערת שעבוד אשר נרשמה על ידי המשיבה" (סעיף 15 לעתירה). משבררו את פשר ההערה נאמר להם כי "ההערה נרשמה בשנת 2006 בגין חוב על סך 383,000 ₪ אשר היה קיים בגין הנכס באותה שנה" (סעיף 16 לעתירה) ותחת מענה לדרישת העותרים לביטול ההערה והחובות הנטענים רשמו נציגי המשיבה ביום 13.3.18 "הערת שעבוד על הנכס... על סך 1,100,000 ₪!!!" (סעיף 18 לעתירה).

16.
להשלמת התמונה אומר כי לאורך העתירה שבו העותרים וציינו כי לא פעלו בנכס בניצנה מאז פונו בשנת 1997 ומאז הוצא רכושם מהמקום על ידי העירייה.

17.
אומר כי הערת שעבוד על סך 1,100,000 ₪ לאבטחת חוב בסכום זה שנוצר בגין נכס שכל גודלו 15 מ"ר ומצוי בבת ים (הגודל נלמד מדוח החוקר), נכס שלמצער אין מחלוקת כי בשנים הראשונות שימש כחנות לממכר צעצועים, מזון ובעיקר סנדביצ'ים' (ואינני מתייחסת עתה לשאלת מועד פינויו) עורר בי תמיהה רבה, לשון המעטה.

מבדיקה של כתב התשובה והנספחים לו עולה כי אמנם בתשובתה לעתירה ציינה המשיבה (פעם אחת) כי "קיים חוב שכר דירה בגובה של 586,806 ₪..." (סעיף 3 לתגובת המשיבה), ואולם ציון סתמי זה במסגרת התשובה לעתירה אינו מתיישב עם רוח התשובה ובודאי שלא עם מכתבי הדרישה "לתשלום חוב בהתאם לסעיף 4 לפקודת המיסים (גביה)" שנשלחו לעותרת וכוללים בהינף קולמוס גם את דמי השכירות באופן ברור ומפורש כאילו זכאית העירייה לגבות את החוב לפי פקודת מיסים (גביה).

ולא רק זה, אלא שהמשיבה הגדילה עשות ואף רשמה הערת שעבוד על סך 1,100,000 ₪ מכוח הפקודה בגין החוב כולו, כולל החוב הנטען בגין דמי שכירות! אין ספק לי כי בעשותה כך לא פעלה המשיבה כדרך שרשות מנהלית צריכה לפעול מאחר שפעולותיה "כפופות לכללים ולעקרונות המשפט המינהלי... משמעות הדבר היא כי כאשר המשיב עושה שימוש בכלים העוצמתיים שהוענקו לו בפקודה עליו לנהוג ביושר, בהגינות ובתום לב" (ע"א 8158/16 בן
מנחם נ' פקיד השומה מס הכנסה חיפה (16.10.18) להלן: "עניין בן מנחם").
אני סבורה כי בנסיבות העניין לא עמדה המשיבה באמות המידות המתחייבות.

רישום כולל זה של סכום עצום של למעלה ממליון ₪ הכולל את דמי השכירות אינו מתיישב עם תקינות מנהלית, שבעתיים כך כשמדובר בזוג קשישים וחולים המתוודעים לרישום השעבוד כאמור.

18.
ברור כי חוב שכר הדירה, ככל שקיים, אינו מהווה חלק מחוב הארנונה ועל כן אין לגבות אותו בדרך המנהלית לא לפי פקודת העיריות ולא לפי פקודת מסים (גבייה). על העירייה לפעול לקבלת שכר דירה או את החוב שנותר לטענתה בגין אי תשלום שכר הדירה כמו כל בעלים של נכס, קרי, בהליך אזרחי במישור המשפט הפרטי. במסגרת זו על העירייה להוכיח את תביעתה, לא לפני שתניח תשתית עובדתית שתגבש את הבסיס לתביעה ולסעדים שתבקש, בכפוף לטענות שונות של העותרים שעליהן להתברר בערכאה הדיונית הרלבנטית, כמו למשל כי כלל לא שכרו את הנכס או כי לא השתמשו בנכס כל השנים, או טענת סף של התיישנות מפני גביית החוב
- טענות שבין בעלי דין במישור המשפט הפרטי.

19.
עיון במסמכים הרבים שצורפו לתשובה לעתירה מצביעים מיניה וביה כי המשיבה לא פעלה לפי המצופה מרשות מנהלית ולא כמתחייב על פי דין עת ציינה בערבוביה את החובות הנובעים מארנונה, מים, ובנשימה אחת "שונות כולל שכ"ד וחינוך" וכל זאת במסגרת
הודעה "בהתאם לסעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה). (ראו למשל נספח 7 לתשובה לעתירה).

עיון בין המסמכים המרכיבים את נספח 7 שהכותרת שנתנה לו המשיבה "העתק חלק ממכתבי הדרישה המנהליים שנשלחו לעותרת..." מגלה כי העירייה מבהירה ומתרה כי "אם לא ישולם חוב זה במלואו... ינקטו כנגדך הליכי גבייה בהתאם לפקודת המיסים (גבייה)" ועוד כוללת ההתראה את אמצעי הגבייה שיֵעָשוּ "בהתאם לפקודת המיסים (גבייה)".

לא רק זאת אלא שהסכומים המופיעים באותם "מכתבי דרישה מנהליים" בסעיף "שונות כולל שכ"ד וחינוך" עולים ותופחים ממכתב למכתב באופן בלתי מובן, ואין בהם כל רמז לאיזו תקופה מדובר וממה נובעים אותם סכומים. כך ביום 20.11.05 היה הסכום 115,150 ₪, ב-20.6.13 הגיע הסכום בסעיף השונות כולל שכ"ד וחינוך: ל-418,774 ₪, ב-2016 כבר היה הסכום 525,734 ₪.

20.

האמור מביאני לדברי כבוד השופט גרוסקופף בעניין בן מנחם שנראה כאילו נאמרו לענייננו כי "השימוש באותם כלים עוצמתיים שמקנה הפקודה (מסים (גביה) –א.נ.ח) עלול להיות כרוך
בפגיעה בזכויות יסוד של הפרט ובראשן זכות הקניין שלו...
על כן, בית משפט זה שב ושנה בפסקי דין רבים כי פרשנות הפקודה צריכה להיעשות בדווקנות ובצמצום... סבורני כי זה הדין גם לגבי אופן הפעלת הסמכויות שמקנה הפקודה. הפעלת אותם אמצעי גבייה חריגים שמקנים לרשויות כוח יוצא דופן כלפי הנישום-החייב צריכה להיעשות במשנה זהירות; כהיקף הסמכות כך גודל האחריות. ודוק, נוכח ריבוי הסמכויות בפקודה ואופיין הפוגעני נדרשת עמידה דווקנית ודקדקנית על קיומן של הוראות הפקודה, ואופן יישומן...".

נראה כי אין צורך להוסיף על האמור, וכפי שהבהרתי המשיבה לא פעלה במקרה זה בזהירות המתחייבת, שבעתיים נראה כי היה עליה לנהוג בזהירות עת מדובר בעותרים מבוגרים וחולים המוכרים לה, וכאמור בנסיבות אלה ראיתי להחזיר את הסוגייה למשיבה לבחינת הנתונים הרלבנטיים כדבעי, ובהתאם למחוק את הערת השעבוד הנוכחית בסכומיה העצומים.

21.
בהזדמנות זו, ומאחר שממילא מוחזר עניינם של העותרים למשיבה לבחינת החוב הנוגע לנכס ברחוב ניצנה ראיתי להתייחס גם לשאלת עצם החיוב המיוחס לנכס ברחוב ניצנה, כדי שבעת שתבחן המשיבה את חובותיהם של העותרים בגין הנכס בניצנה תראה לנגד עיניה גם את הדברים שלהלן.
ואדגיש כי אינני קובעת כל ממצאים בעניין זה.

לטענת העותרים, מהמועד של שנת 1997 עת פונו על ידי העירייה מהחנות, הפסיקו להחזיק בנכס ולא הפעילו בו כל עסק אחר מאז והוא "עמד ריק וללא שימוש" (סעיף 27 לעתירה), והעותרים סברו כי מעת שהחזקה בנכס עברה לעירייה, מופיע הדבר גם ברישומי העירייה, זאת מאחר שהחזקה לא היתה בידם.

גם לגרסת המשיבה בוצע צו סגירה מנהלי לנכס בסוף שנות התשעים (לשיטתה ב-20.8.1998), אלא שהמשיבה טוענת כי לאחר סגירת החנות במתכונתה פתחו העותרים במקום חנות למכירת צעצועים ומתנות שאינה מצריכה רישיון עסק. חרף העובדה שהעותרים מציינים כי לא הפעילו כל חנות במקום טוענת המשיבה כי בכל אותן שנים עד 7.4.2018, עת פינתה העירייה את העותרים מהנכס (סעיף 10 לתשובת המשיבה), פעלו העותרים במקום.

את טענתה תומכת העירייה בדו"ח של חוקר פרטי מיום 9.12.1998(!), כלומר, מספר חודשים לאחר צו הסגירה, וזמן ארוך יותר מעת שהעותרים טענו כי פונו מהמקום. עיון בדו"ח החוקר מעלה כי המקום אינו פעיל, כי העותרים נכים ואינם במקום וכי "מהמקום נודף ריח... ויוצאים מהחנות עכברים וחולדות" (נספח 3 לתשובה); עוד צורף דו"ח פקח מדצמבר 2003 שעל פניו נראה סתמי ביותר, לא ברור למי מיועד, אין בו כל איזכור כי פגש מי מהעותרים בחנות, ונראה כי לא ראה מי מהם שכן הדו"ח חסר את חתימת בעל המקום במקום המיועד לכך. משום מה ממסמך סתמי זה ומדוח החוקר הסיקה המשיבה כי העסק המשיך להתנהל, ועל כן שלחה לכתובתו זו כל אותן שנים (למעלה מ-15 שנים) את כל מכתבי ההתראה ואת דרישות התשלום (נספח 7) שנה אחר שנה בלי לבחון אם מישהו נמצא במקום, אם מי מהעותרים או נציגיהם מפעילים את המקום, אם מישהו בכלל קיבל את מכתבי ההתראה הללו, הגם שידועה למשיבה כתובת העותרים ברחוב דנין לשם נשלחו התראות והודעות בגין הנכס ברחוב דנין.

22.
המשיבה צרפה נספחים רבים לתשובתה ומהם ביקשה ללמד על פעילות ענפה שבוצעה ליידוע על החוב ולגבייתו. ואולם מעיון במסמכים הללו לא ניתן להבין כי המסמכים אכן התקבלו אצל העותרים; חלק מהמסמכים גדושים בשורות סתמיות ולא מובנות של מספרים המעידים כנראה על פעילות המשיבה, חלקם מאזכרים לכאורה פעולות/חיובים, כך הם נספחים 1, 2, כך הוא נספח 5 הגדוש בשורות ארוכות של מספרים לא מובנים, כך הוא נספח 6 שמחלק מדפיו עולה בבירור כי "מדובר בחנות סגורה אינה פעילה" או בעמוד אחר של נספח 6 בו מצוין כי "הודבק בפינה משמאל לדלת..." ובאחר כי "הנכס סגור..." כך הוא נספח 8 שלמעט הכותרת שנתנה לו המשיבה "העתק תיעוד ההסדרים" לא ניתן ללמוד מאומה, בוודאי לא על הסדר כלשהו. כך ניתן להמשיך ולהתייחס לשלל העמודים שצורפו באופן סתמי נטולי הסבר ובעיקר נטולי כל עקבות של העותרים על אינדיקציה כלשהי לידיעתם על החיובים, ההסדרים והעיקולים בקשר לנכס ברחוב ניצנה. כך הוא נספח 7 הכולל את כל מכתבי הדרישה לפי פקודת מיסים (גביה) אליהם כבר התייחסתי לעיל, ואולם הפעם ראיתי להביא את המכתבים הללו כדוגמא לכך שכלל לא ברור אם העותרים ידעו על המכתבים הללו שכן כל המכתבים נשלחו לכתובת ברחוב ניצנה 21 בבת ים, זו
הכתובת של הנכס שבמחלוקת.

יוצא אפוא כי כלל לא ברור מהחומר שצורף שהעותרים אכן קבלו את ההתראות כל השנים ולהפך התרשמתי דווקא כי החנות היתה סגורה, ולא מצאתי כל אינדיקציה לפעילות איזושהי. ואומר כי לא סביר בעיני שבכל השנים הללו לא תוודא המשיבה אם העותרים נמצאים במקום, אם קבלו הודעות/ התראות/ מסמכים, ושוב אין לי אלא להביא מדברי בית המשפט העליון בעניין בן מנחם:
"העובדה שבמשך מעל לעשר שנים שלח המשיב הודעות על דרישת תשלום לכתובת לא נכונה, בדרך של "שגר ושכח", ולא נקט צעדים כדי לתקן את טעותו, מקימה על פני הדברים טענת התרשלות כנגדו. במשך תקופת הזמן הזו, לא עשה המשיב בדק בית, תרתי משמע; הוא לא עשה כל מאמץ לבדוק האם המערער מתגורר בכתובת אליה נשלחו דרישות התשלום, וזאת למרות שלא התקבל כל מענה מצדו לאורך השנים;"

דברים דומים נאמרו גם בבר"מ 867/06 מנהלת הארנונה חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (17.4.08):

"יחד עם זאת, ובייחוד לאור חובת ההגינות המוטלת על הרשות המקומית בהיותה
רשות ציבורית, נראה לי כי הסעיפים האמורים אינם יכולים ליתן לרשות


המקומית הכשר לנהוג תוך עצימת עיניים מוחלטת תוך התעלמות מנתונים


הזועקים כי עליה לבדוק באופן אקטיבי בעצמה
, האם חל שינוי בבעלות או


בהחזקה בנכס מסוים.
ייתכנו מקרים מסוימים, שבהם תוחזק הרשות המקומית
כמי שמעלה בתפקידה כנאמן הציבור, קרי התרשלה בבדיקה באשר למצב הבעלות
או החזקה של נכס מסוים שבשטחה
.

כוונתי היא לאותם מקרים שבהם קיימת הצטברות של נסיבות, שייתכן וכל אחת
מהן בנפרד אינה אמורה להדליק "נורה אדומה" אצל הרשות המקומית, ועם זאת,
בהצטברותן, יש בהן כדי ליצור מצב קיצוני המטיל חובת בדיקה אקטיבית על
הרשות עצמה. בנסיבות כאלה, לא תוכל הרשות המקומית לשבת בחיבוק ידיים
ולהמשיך, עד קץ הימים, לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את חיוב
הארנונה...".

ועוד באותו עניין ראיתי להוסיף כי לתשובה צורפו תדפיסים ממחשבי המשיבה (נספח 5 למשל) המעידים לכאורה על ביצוע עיקולים ואולם בהיותם נטולי הודעות של הבנק המבצע או איזושהי אינדיקציה לאישור על ביצוע העיקול או של הפעולות שננקטו לכאורה נראה כי בנסיבות תיק זה קיים קושי כי המסמכים הללו יכולים לתמוך בטענה שהעותרים ידעו כל השנים על הפעילות שעשתה לכאורה המשיבה, לגביית החוב בגין הנכס בניצנה, וכדברי השופט גרוסקופף בעניין בן מנחם:
"ואולם, צווי העיקול שוחזרו ממחשבי המשיב, ללא כל תשובה אליהם מטעם הבנקים..., ועל כן אין כל אסמכתא מטעם הבנקים השונים שאכן עוקלו זכויותיו של המערער באופן שניתן להשתכנע שקמה חזקה כי המערער ידע על הליכי הגבייה. מטעם זה לא ניתן להסיק מעצם משלוח העיקולים לבנקים כי למערער הייתה ידיעה על פעולת המשיב. מכאן מתחדדת חשיבות אסמכתאות הכוללות תשובה של אותם הבנקים אליהם נשלחו צווי העיקול, אשר יעידו כי אכן היו חשבונות בנק של המערער אשר עוקלו, ולפיכך ניתן להסיק כי הוא ידע על ההליכים המתנהלים נגדו...".
עם זאת ראיתי לציין כי ככלל
פעילות של הרשות המשלבת משלוח הודעות והטלת עיקולים מתיישבת עם הוראות הדין, ומשכך עם חזקת התקינות המנהלית; ואולם בענייננו התרשמתי כי צירוף הנסיבות שתוארו אינו מאפשר להסתפק בכך ונכון היה להציג גם את התגובות שהתקבלו מן הבנקים על משלוח הודעות העיקול, את תשובת הבנקים, או להציג למשל את דוחות הוצאת המעוקלים מהנכס ברחוב ניצנה מהם ניתן ללמוד על נוכחות העותרים ולהסיק לגבי שאלת מודעותם.
כאמור אינני קובעת מסמרות בעניין זה רק סברתי כי בעת בדיקת החובות בעניין הנכס בניצנה טוב תעשה המשיבה אם תבדוק את החומר ואת כל הנתונים שברשותה, תשקול את הנסיבות מול הנתונים שבידה ותחליט כפי שרשות מנהלית מחויבת לעשות ביושר ובהגינות.

23.
ראיתי להדגיש כי ב

פסק דין
זה אינני קובעת ממצאים אשר לחובות שנוצרו, אם בכלל, בעניין הנכס ברחוב ניצנה, גם אינני קובעת מהי התקופה שבה החזיקו העותרים בנכס. ואולם עם החזרת עניינם של העותרים לדיון מחודש בעניין החובות שהוכנסו כולם תחת גג פקודת מיסים (גבייה), ראיתי להביא את התהיות והשאלות שעל הרשות לבחון בטרם תקבע מה היקף החובות שיש ליחס לעותרים בגין הנכס ברחוב ניצנה.

סוף דבר
24.
החובות בעניין הנכס ברחוב דנין – ידונו בבית המשפט
השלום לשם הוגשה התביעה וההתנגדות
כפי שהוריתי בסעיף 12 לפסק הדין.

החובות בעניין הנכס ברחוב ניצנה יִבָּדקו ויִבָּחנו ויקבעו בהתאם לאמור ב

פסק דין
זה המשיבה תפעל ותחליט בהתאם לבדיקותיה המחודשות, כאמור.

כפועל יוצא מפסק הדין דנא תפסיק המשיבה את פעולות הגבייה בקשר לחובות הנכס ברחוב ניצנה עד קביעתה החדשה בעניין הנכס ברחוב ניצנה, ולאור האמור ב

פסק דין
זה תמחק הערת השעבוד בסכום שנרשמה.

לא ראיתי לעשות צו להוצאות.

הערה: כל ההדגשים בציטוטים אינם במקור.

ניתן היום,
י' אדר ב' תשע"ט, 17 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.













עתמ בית משפט לעניינים מנהליים 56201-03/18 אסתר מלול, רפאל מלול נ' עיריית בת-ים (פורסם ב-ֽ 17/03/2019)