פסקי דין על רונית סעדי | פסקי דין על פנחסי-קיר מסך מתכות | פסקי דין על קיר מסך אוורסט | פסקי דין על שלום פנחסי |

15437-06/16 סעש     20/03/2019




סעש 15437-06/16 רונית סעדי נ' פנחסי-קיר מסך מתכות בע"מ, קיר מסך אוורסט בע"מ, שלום פנחסי








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 15437-06-16



לפני:

כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ

- אב"ד
נציגת ציבור עובדים גב' הילה ידיד ברזילי
נציג ציבור מעסיקים מר משה הרץ

ה
תובעת
רונית סעדי
ע"י ב"כ עו"ד אורי דניאל
ועו"ד עידן עזרא
-

ה
נתבעים
1. פנחסי-קיר מסך מתכות בע"מ
2. קיר מסך אוורסט בע"מ
3. שלום פנחסי
– עיכוב הליכים
4. יאיר פנחסי
5. יפה פנחסי – עיכוב הליכים

ע"י ב"כ עו"ד מאיר קיסוס



פסק דין



1.
לפנינו תביעה בגין פיצויי פיטורים, פיצוי בשל פיטורים שלא כדין, תמורת הודעה מוקדמת, אי תשלום שכר והלנת שכר, דמי חגים, פדיון ימי חופשה, דמי נסיעות, דמי הבראה, פיצוי בגין היעדר הפרשות לפנסיה ולקרן השתלמות, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה, הפרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) ועגמת נפש. סכום התביעה: 155,520 ₪.

2.
התביעה הוגשה כנגד חמישה נתבעים: חברת פנחסי קיר מסך מתכות בע"מ (להלן – הנתבעת 1); חברת קיר מסך אוורסט בע"מ
(להלן – הנתבעת 2); מר שלום פנחסי
(להלן – שלום או הנתבע 3), מנהל של הנתבעת 1; מר יאיר פנחסי (להלן – יאיר או הנתבע 4), מנהל של הנתבעת 1, ודירקטור ובעל המניות של הנתבעת 2; גב' יפה (קלדיס) פנחסי (להלן - נתבעת 5), אשתו של שלום, דירקטורית ובעלת המניות בנתבעת 1. מסמכים מרשם החברות צורפו כנספחים א1 ו-א2 לכתב התביעה.

3.
ביום 4.3.17 ניתנה החלטה על עיכוב ההליכים כנגד נתבע 3 ונתבעת 5 לאור החלטות על צו כינוס ועיכוב הליכים כנגדם, שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי מרכז. בשל כך הכרעתנו תתייחס לנתבעים 1, 2 ו-4 בלבד.

4.
הנתבעות 1 ו-2 הן חברות שעוסקות בייבוא קירות מסך ועבודות מתכת. בדיון נאמר על ידי נתבע 4 כי הן הפסיקו את פעילותן העסקית (עמ' 30 ש' 27-35, עמ' 31 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון מיום 11.10.18).

5.
התובעת טענה בתביעתה כי היא הועסקה אצל הנתבעות 1 ו-2 כמנהלת משרד בתקופות עבודה שונות, כאשר האחרונה שבהן הייתה החל מחודש אוגוסט 2008 ועד אשר פוטרה בחודש ינואר 2013.
לטענתה, יאיר ושלום משמשים כמנהלים של הנתבעת 1, ואילו נתבעת 5, למעט היותה רשומה כדירקטורית וכבעלת המניות, לא ממלאת תפקיד בפועל בנתבעת 1.

לטענתה של התובעת, הנתבעים החליפו חברות רבות כדי להפריד בינם ובין החובות שלהם, והחברות נועדו לשמש כסות לפעולותיהם.
לגישתה, יאיר ניהל את הנתבעות 1 ו-2 במרמה תוך נקיטת פעולות שלא בתום לב כלפי עובדיו וכלפי רשויות שונות ותוך ערבוב נכסים. גם כעת ממשיך יאיר בפעילות עסקית זהה לפעילות שניהל תחת הנתבעות 1 ו-2 וזאת תחת ישות חדשה, הגם שלנתבעות 1 ו-2 חובות כבדים.
התובעת טענה כי יאיר ניכה משכרה את חלקה בהפרשות לפנסיה, ואולם לא העביר את הניכויים הללו לקרן הפנסיה. הדבר מהווה עילה להרמת מסך ההתאגדות ולחיוב אישי של מנהלי החברה.

לדברי התובעת, היא קיבלה שיחת טלפון ממר גל בוטנסקי (להלן – מר בוטנסקי), יד ימינו של יאיר, שבה הוא הודיע לה כי היא מפוטרת, וכי "המפעל בקשיים ואין לה לאן לחזור" כיוון שהנתבעת 1 עוברת למפעל אחר, דבר שלא קרה בפועל.

התובעת טענה כי ביום 1.1.13 היא קיבלה מכתב פיטורים, מבלי ששולמו לה כלל הזכויות הסוציאליות שמגיעות לה על פי החוק.

כמו-כן, טענה התובעת כי בתחילת חודש ינואר 2013 היא חזרה לעבוד בנתבעת 2, באותו המקום בדיוק, וזאת עד לחודש מרץ 2013, וכי לא שולם לה שכר עבודה בגין חצי מחודש מרץ 2013.

התובעת דרשה בתביעתה פיצויי פיטורים, פיצויי בגין פיטורים שלא כדין (בהיעדר שימוע) ותמורת הודעה מוקדמת. כמו כן, התובעת ביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום עבור דמי חגים, פדיון ימי חופשה, דמי נסיעות, דמי הבראה, פיצויי בגין היעדר הפרשות לקרן פנסיה ולקרן השתלמות, שכר של חודש מרץ 2013 בצירוף פיצויי הלנה, פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי העבודה ואי הנפקת תלושי שכר כדין, ועגמת נפש.
6.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה כנגד הנתבעים 2,3,4,5 בשל העדר יריבות.

לגישת הנתבעים, מספר החברות שבבעלות הנתבעים, עיסוקן, אופי פעילותן ודרכי התנהלותן לא רלוונטיות לתובעת. התובעת הועסקה אצל נתבעת 1 בכל התקופה הרלוונטית לתביעה, וכל שכרה וזכויותיה שולמו לה כדין.

הנתבעים טענו כי התובעת החליטה לסיים את עבודתה מרצונה, ונקטה בדרך מרמה עת החתימה את נתבע 3 על מכתב סיום עבודה מיום 15.1.13 לצורך יצירת מראית עין של פיטורים. בפועל התובעת התפטרה ללא התראה ומתן הודעה מוקדמת, וגרמה לנזקים מהותיים בעבודת הנתבעת 1. התובעת ניגשה לנתבע 3 לאחר שהדפיסה בעצמה את מכתב הפיטורים, והחתימה אותו בטענה שללא מכתב כזה היא לא תוכל לקבל דמי אבטלה. יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו ביום החתימה על המכתב. על כן התובעת לא זכאית לפיצוי פיטורים ולפיצויים בשל פיטורים שלא כדין. כמו כן, על התובעת היה לתת הודעה מוקדמת לפני התפטרותה, ובגין רכיב זה אף הועלתה טענת קיזוז.

לפי הנאמר בכתב ההגנה, בחלוף שלושה שבועות מסיום יחסי העבודה ביקשה התובעת סיוע כלכלי. נתבעת 1 הסכימה לבקשתה והעסיקה אותה על בסיס גלובלי וחד פעמי לשעות קצובות ולזמן קצוב. שכרה של התובעת שולם בשני מועדים בהעברה בנקאית: ביום 15.2.13 קיבלה התובעת תשלום בסך 5,000 ₪ בגין 15 ימים בינואר 2013. ביום 11.3.13 קיבלה התובעת תשלום בסך 6,000 ₪ בגין שעות בפברואר 2013.
לעניין התביעה להלנת שכר חודש מרץ 2013, טענו הנתבעים כי בתקופה זו לא היו יחסי עבודה בין הצדדים.

לדברי הנתבעים, לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה אצל הנתבעת 1 התברר שהיא עשתה שימוש בנכסי החברה, והזמינה חומרי בניין על חשבון החברה לצרכים פרטיים לשיפוץ ביתה. התובעת לא שילמה בגין חומרים אלה ולא הודיעה על כך לנתבעים.

הנתבעים טענו כי לתובעת נמסרה הודעה על תנאי העבודה בעת קליטתה לעבודה ונמסרו לה תלושי שכר כדין; לתובעת שולמו כל ימי החגים לאורך תקופת עבודתה ודמי ההבראה שהגיעו לה; התובעת לא עדכנה את הנתבעים בדבר ימי יציאותיה לחופשה בפועל, וניצלה את מלוא ימי החופשה שעמדו לרשותה.
לעניין דמי הנסיעות טענו הנתבעים כי אלה שולמו לתובעת במלואם ואף מעבר לנדרש. התובעת קיבלה דמי נסיעות בסך 14,393 ₪. זאת חרף העובדה שהיא לא הייתה זכאית לכך כיוון שהיה לה כרטיס תדלוק של החברה ושולמו לה מלוא הוצאות הדלק.
בנוגע לקרן ההשתלמות טענו הנתבעים כי לא סוכם עם התובעת שהיא תקבל קרן השתלמות, על כן היא לא זכאית לרכיב תביעה זה.

הנתבעים ביקשו לקזז מכל סכום שיגיע לתובעת 19,106 ₪ בגין כספי הפיצויים ששוחררו לתובעת, שלא כדין, ובגין אי מתן הודעה מוקדמת על התפטרות.

7.
ראיות שנשמעו

התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה עליו בדיון.

מטעם התובעת נחקרו בחקירה ראשית ונגדית:
א.
מר מרדכי דניאל (להלן – מר דניאל), שעבד כמנהל המפעל של נתבעת 1 במשך כשנה וחצי. הוא העיד כי אינו זוכר באילו שנים עבד (עמ' 17 ש' 15-22 לפרוטוקול הדיון).
ב.
עו"ד טל שקרי (להלן – עו"ד שקרי), שעשתה התמחות אצל יאיר בשנת 2011, ואחר כך הועסקה על ידי יאיר משנת 2013 ועד לשנת 2015.
עו"ד שקרי העידה כי היא תבעה את הנתבעת 2 ואת יאיר (עמ' 12 ש' 7-19 לפרוטוקול הדיון).

לכתב ההגנה צורפו תצהירים קצרים וכלליים מטעם יאיר, נתבע 3 ונתבעת 5.

יאיר לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, כיוון שלטענתו היה תחת עומס כבד (עמ' 27 ש' 30-31 לפרוטוקול הדיון).
בהחלטה מיום 11.10.18 נקבע כי תצהיריהם של הנתבעים 3 ו-5 יוצאו מהתיק כיוון שהם נמנעו מלהתייצב לחקירה, וכי יאיר ייחקר על התצהיר שצורף לכתב ההגנה (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון).
לכן, מטעם הנתבעים העיד יאיר בלבד.

לאחר שהסתיימה שמיעת ההוכחות בתיק, הגישו ב"כ הצדדים סיכומים בכתב והתיק הועבר להכרעתנו.

8.
תקופת העבודה של התובעת וזהות המעסיק

התובעת טענה בכתב התביעה כי התקופה הרלוונטית לתביעה היא מחודש אוגוסט 2008 ועד לחודש ינואר 2013, וכי בתקופה זו היא עבדה בנתבעת 1.

בהמשך כתב התביעה טענה התובעת כי היא הוחזרה לעבודה בנתבעת 2 בתחילת חודש ינואר 2013, ועבדה עד לחודש מרץ 2013 כולל.

התובעת הצהירה כי בחודש מאי 2006 היא החלה לעבוד כמזכירה במשרד עורכי דין של יאיר בתל אביב (תלוש שכר מיאיר צורף כנספח 1 לתצהירה). התובעת ציינה שהיא ויאיר קרובי משפחה, ובמהלך השנים הם אף הפכו לחברים טובים, על כן היא סמכה עליו.
לגרסת התובעת, מתחילת עבודתה אצל יאיר היא עסקה במקביל לניהול משרד עורכי הדין של יאיר גם בכל הקשור לענייניה של הנתבעת 2. עוד הצהירה כי יאיר היה מעורב גם בניהולה של הנתבעת 1, חברה שהייתה בניהולו של שלום, ונהג להעביר לה כספים בסכומים ניכרים לצורך כיסוי חובותיה.
במהלך שנת 2008 הם עברו למשרד בהרצליה, והתובעת המשיכה לעסוק הן בענייני משרד עורכי הדין והן בענייני הנתבעת 2. התובעת צירפה לתצהירה דוגמאות לדפי לוגו של משרד עורכי הדין של יאיר ושל הנתבעת 2, שבהם מופיעה אותה כתובת (נספחים 2 ו-3 לתצהיר התובעת).
בשנת 2008 הודיע לה יאיר כי מעתה ואילך הוא ינפיק לה תלושי שכר באמצעות נתבעת 2 בשל שיקולי מס וכי אין בשינוי זה כדי לפגוע בה.
בחודש אפריל 2010 הם עברו למושב חמד, למפעל האלומיניום של הנתבעת 1, והתובעת החלה לעסוק גם בענייניה של הנתבעת 1.
בחודש אוגוסט 2010 הודיע לה יאיר כי מעתה ואילך הוא ינפיק לה תלושי שכר באמצעות הנתבעת 1 בשל שיקולי מס וכי שינוי זה לא יפגע בה. התובעת המשיכה לעבוד במשרד עורכי הדין של יאיר, בנתבעת 1 ובנתבעת 2.

נמסרו לבית הדין תלושי השכר בגין תקופה החל מחודש אוגוסט 2008 ועד לחודש יולי 2010 שהונפקו על ידי הנתבעת 2, ותלושי שכר החל מחודש אוגוסט 2010 ועד לסיום העסקתה (חסרים תלושי השכר של חודש ספטמבר 2010, חודש דצמבר 2010 וחודש נובמבר 2011), שהונפקו על ידי הנתבעת 1 (נספח 4 – תלוש אחרון מחודש יולי 2010 מהנתבעת 2, נספח 5 – תלוש ראשון מחודש אוגוסט 2010 מהנתבעת 1).
התובעת הצהירה כי מהמועד שבו הם עברו למפעל של הנתבעת 1, החל יאיר להשתלט על הנתבעת 1 והפך למנהל הבלעדי. שלום היה המנהל הרשום של נתבעת 1, אך יאיר ניהל את הנתבעת 1 בפועל.

עו"ד שיקרי, שכאמור, עשתה קליניקה משפטית אצל יאיר, ואחר כך עבדה אצלו משנת 2013 ועד לשנת 2015, העידה כי היא הכירה את התובעת משנת 2011 וכי התובעת הייתה "מזכירה ומנהלת משרד של המפעל ושל המשרד של פנחסי בו זמנית". לגבי יאיר העידה עו"ד שיקרי כי הוא היה "הרוח הגבית" של הנתבעות 1 ו-2, וכי "הוא לא רצה להסתבך בחובות מעבר למה שיש לו אז הוא רשם את השם של אבא שלו". לדבריה, הכול התנהל על ידי יאיר (עמ' 12 ש' 7-17 לפרוטוקול הדיון).

עו"ד שיקרי העידה כי בזמן שהיא עבדה אצל יאיר הונפקו לה תלושי שכר על ידי חברה נוספת בשם "חברת אוורסט 2014", וכי משרד עורכי הדין ומשרד המפעל נמצאו באותו המקום (עמ' 12 ש' 24-26, ש' 34-35 לפרוטוקול הדיון).
לפי עדותה של עו"ד שקרי,
יאיר ושלום היו מנהליה של התובעת. עוד העידה כי התובעת התייחסה ליאיר כמנהל שלה. בנוגע לשלום היא העידה שהיו לו בעיות רפואיות והוא לא היה כל הזמן במקום (עמ' 14 ש' 5-8 לפרוטוקול הדיון).

גם מר דניאל, שהועסק על ידי יאיר כשנתיים בתור מנהל מפעל, העיד כי "היה קיר מסך פנחסי, היה אוורסט, היה מתכות וכל מיני שמות על אותו דבר". הוא העיד כי "עברנו ממקום למקום אבל הבעלים היו אותם בעלים (העד מסמן את הנתבע 4). העבודה בפועל הייתה אותה עבודה וגם כמעט אותם עובדים" (עמ' 18 ש' 1-23 לפרוטוקול הדיון).
מר דניאל העיד כי הוא הכיר את התובעת והיא הייתה מנהלת חשבונות ופקידה (עמ' 17 ש' 15-18 לפרוטוקול הדיון).
לדברי מר דניאל, הוא קיבל תלושי שכר מחברה שהוא אינו זוכר את שמה, ואחר כך יאיר שינה את שם החברה והוא הפסיק לקבל תלושי שכר וקיבל שכר במזומן. לבסוף הוא עזב את עבודתו כי לא קיבל את המשכורות האחרונות. הוא העיד כי יאיר היה מנהלו, קיבל אותו לעבודה, סיכם עמו את תנאי השכר, ונתן לו הוראות עבודה (עמ' 18 ש' 5-23, עמ' 19 ש 13-15 לפרוטוקול הדיון). בנוגע לשלום העיד מר דניאל כי הוא לא היה מנהל, וכי לא היה לו תפקיד, "הוא היה פנסיונר שבא מסתכל ורואה" (עמ' 18 ש' 27-28 לפרוטוקול הדיון). עוד העיד שכשהוא הגיע לעבודה יאיר אמר לו "שהוא לקח את המפעל של אבא שלו לשקם אותו ועכשיו הוא מוציא את אבא שלו מהמפעל" (עמ' 20 ש' 6-9 לפרוטוקול הדיון).
בעניינה של התובעת העיד מר דניאל כי היא הייתה פקידה במפעל והוא לא ידע שהיא גם עבדה כמזכירתו של יאיר (עמ' 119 ש' 5-10 לפרוטוקול הדיון).

מנגד יאיר טען להעדר יריבות בינו ובין התובעת.
בחקירתו העיד יאיר כי הוא היה היועץ המשפטי של הנתבעות 1 ו-2, ועסק בדברים ארגוניים כיוון שאביו היה חולה (עמ' 28 ש' 11-14 לפרוטוקול הדיון).
בנוגע לתובעת העיד יאיר כי משנת 2008 התובעת עבדה במשרדו מספר שנים כמזכירה ואחר כך הועברה לעבוד במפעל של אביו ולא עבדה עוד במשרדו (עמ' 28 ש' 24-26 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, לא הייתה חפיפה בין עבודתה במשרדו ובין עבודתה בנתבעת 1. מרגע שהתובעת קיבלה תלושי שכר של הנתבעת 1 היא עבדה כמזכירת הנתבעת 1 ולא כמזכירתו האישית. כמזכירת החברה היא נתנה שירותים למשרדו של יאיר והוא נתן לה ולעובדים אחרים הוראות (עמ' 28 ש' 24-33 לפרוטוקול הדיון).
כמו-כן, יאיר העיד כי אחרי תקופה מסוימת הוא עבר לעבוד ליד הנתבעת 1 כדי להשגיח על הפעילות של המפעל של אביו, והפעילות המשרדית שלו הייתה באותו המקום שבו נמצאה הנתבעת 1 (עמ' 29 ש' 5-9 לפרוטוקול הדיון).
מסקנות:
הוכח כי במהלך התקופה הרלוונטית לתביעה הונפקו לתובעת תלושי שכר הן מנתבעת 1 והן מנתבעת 2, כאשר בפועל היא עשתה את אותה העבודה במשך כל התקופה - עסקה הן בענייני משרד עורכי הדין של יאיר והן בענייניהן של הנתבעות 1 ו-2.

אנו סבורים כי זהות הישות שהנפיקה את תלושי השכר לתובעת (וגם לעובדים אחרים) השתנתה בתקופות שונות לפי צרכיו והחלטתו של יאיר. גם העדים שזומנו מטעם התובעת חיזקו את גרסתה של התובעת שלפיה יאיר ניהל את הנתבעות 1 ו-2 בפועל, והתובעת הועסקה על ידו.
הנתבעים אף צירפו לכתב ההגנה "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" שלטענתם נמסרה לתובעת כאשר היא נקלטה לעבודה בחודש אוגוסט 2008, שבה מופיעה כמעסיקתה הנתבעת 1. מאז לא נמסרה לתובעת הודעה נוספת. הדבר מעיד על כך שמדובר בתקופת העסקה אחת החל משנת 2008.

המסקנה היא כי מדובר באותה תקופה של עבודה, שבה היו הנתבעים "מעסיקים במשותף", והתחלפו על פי צרכיהם בלבד. התובעת לא קיבלה הודעה על שינוי, למעט הרישום בתלושי השכר. במהלך כל התקופה הנטענת בתביעה, החל מחודש אוגוסט 2008, לא היה שוני בנוגע למטלות שהוטלו על התובעת, והיא קיבלה הוראות מיאיר (יצוין כי גם לפני כן התובעת עבדה, אך היא הצהירה מפורשות כי אין לה דרישות עבור אותן תקופות).

9.
האם קיימת עילת תביעה נגד יאיר?

התובעת ביקשה לחייב את יאיר יחד ולחוד עם הנתבעות 1 ו-2, בהיותו מנהל של הנתבעת 1 ובעל המניות והמנהל של נתבעת 2, ובשל מעשים של מרמה וערבוב נכסים בינו ובין הנתבעות 1 ו-2.

נתבעת 1 בבעלות אשתו של שלום, ואילו נתבעת 2 בבעלותו של יאיר. על כן, התובעת ביקשה לקבוע גם הרמת מסך וגם העסקה במשותף.

על פי פקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג-1983, חברה בעירבון מוגבל היא אישיות משפטית נפרדת ממנהליה ומבעלי המניות. העקרונות בעניין הרמת מסך הם:
"הכלל הוא כי יש ובית המשפט מרים את המסך של תאגיד אשר מאחוריו מסתתרים בעלי המניות, ונוהג בהם ובחברה כבאדם אחד. אך בעשותו כן חייב בית המשפט לנהוג בזהירות, שלא יצא שכר ההזדהות בין חברה ובעלי המניות בהפסד העקרונות של ניהול עסקים באמצעות חברה כשנהוג במסחר של ימינו".
(ראו דב"ע לח/3-52 ליאור ברגר ואח' - ג'ורג' קמאיל ואח', פד"ע י', 435 וחיבורה של ד"ר סמדר אוטולנגי "ההרמה של מסך ההתאגדות במשפט הישראלי" (1967) וסקירתה ב"הפרקליט" כרך כ"ה עמוד 462).

סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט-1999 מקנה סמכות לבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים הנסיבות הבאות:

"(ג)

בית משפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה:
(1)

השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות או לקפח אדם;
(2)

בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה.
(ד)

הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה..."

המבחנים העיקריים הם מבחן "השימוש לרעה" במסך ההתאגדות, כאשר החברה נוסדה למטרת תרמית או כאשר לא התקיימה למעשה כל אישיות נפרדת והחברה שימשה כסות וצל לבעליה, או כאשר בעלי המניות ערבבו את נכסי החברה ונכסיהם הפרטיים ולא שימרו בידי החברה כל הון נפרד של נכסים.
יישום החוק, וכן שימוש בעקרונות בדיני שליחות, מניעות, חובת הגילוי תום לב ושיקולי צדק הרחיבו את העילות המקובלות להרמת מסך ההתאגדות והגמישו את תחולתן.

עקרונות אלה שונים ואף גמישים יותר כאשר הנושה שבו מדובר הוא עובד החברה. זאת מאחר שהעובדים אינם מתקשרים רגילים בשוק המסחרי.

כפי שנפסק בע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין - ערב חדש, אילת בע"מ (17.12.02):

"העובדים מתקשרים עם החברה כדי ליצור לעצמם מקום עבודה, מקור פרנסה. העובדים מבקשים בעצמם משענת בטוחה ויציבה לאורך זמן. מצד אחד הם נותנים שירותים לחברה ומצד שני יוצרים לעצמם תשתית של בטחון כלכלי. העובדים נותנים אמון בחברה, סומכים על יציבותה ועל הביטחון שהיא משרה עליהם ועל משפחותיהם. העובד אינו "נושה וולונטארי" אלא הוא מתקשר ונושה מסוג מיוחד אשר כלפיו מוטלת על החברה אחריות מוגברת וחובת אמון מיוחדת (א' פלמן, דיני חברות בישראל הלכה למעשה, כרך א' עמ' 103)".


התובעת הצהירה כי החל משנת 2012 מצבן הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2 החמיר והתבטא בין היתר בפיגור בתשלומי שכר לעובדים, בפיגור בתשלומים לספקים, אי אספקת סחורה ללקוחות, בעיות מול הבנק ועוד. לגרסתה של התובעת, יאיר נהג לערבב בין ההוצאות וההכנסות של הנתבעות 1 ו-2, עד שבסופו של דבר הביא אותן לקריסה כלכלית.

יאיר העיד כי לנתבעות 1 ו-2 אין פעילות עסקית ואין רכוש, ויש להן זכויות בתיקי הוצאה לפועל בסך כ-300,000-400,000 ₪ (עמ' 30 ש' 27-32 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, נתבעת 1 לא פעילה מיום 31.12.12, ואילו נתבעת 2 הייתה פעילה רק לעבודות בחו"ל עד לשנת 2012, ואולי עשתה עוד קצת פעילות בחו"ל אחרי שנת 2012 (עמ' 31 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון). כמו-כן, יאיר העיד כי רוב החובות של החברות הללו שולמו, וכי הוא שילם את החובות לבנקים ולרשויות (עמ' 31 ש' 3-6 לפרוטוקול הדיון). לדבריו, אשתו וגם הוא באופן אישי העבירו כספים כדי לכסות את החובות של הוריו ושל הנתבעות 1 ו-2 (עמ' 30 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).
הוכח כי מצבן הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2 לא היה טוב. ואולם, המצב הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2, בשל עצמו, אינו סיבה מספקת להרמת מסך.

עם זאת, במקרה של התובעת, הוכח כי לא נעשו הפרשות לפנסיה כדין למרות שנוכו סכומים משכרה, ועל כך מעידים תלושי השכר שצורפו לתצהירה. כמו כן, התובעת צירפה לתצהירה אסמכתאות בדבר אי הפקדת תקבולים לפנסיה ולקרן השתלמות מחברת הביטוח כלל וחברת הביטוח הפניקס כנספחים 9-11.
מצב שבו סכומים שנוכו משכר לא הועברו לייעדם הוכר על ידי בית הדין הארצי לעבודה כעילה מספקת להרמת מסך. כפי שנפסק, התנהלות זו מהווה "שליחת יד" בכספי העובד ועבירה לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 ולפי סעיף 26 לחוק הגנת השכר. על כן מדובר במקרה מובהק של מעשה תרמית המצדיק "הרמת מסך" ההתאגדות כלפי בעל המניות, גם אם לא מתקיימות עילות נוספות (ראו ע"ע 1137/02 אדיב - החברה לפיתוח ומלונאות רחביה בע"מ, 9.01.03).
יאיר הוא זה שניהל בפועל את החברות מבלי להקפיד על ההפרדה הנדרשת בין החברות השונות ובינן ובין עיסוקיו כעורך דין, הן אשר לעובדים שהועסקו, מקום משרדי החברות והתנהלות הכספית ביניהן. חובת האישיות המשפטית לזהות את עצמה באופן ברור כלפי צדדים שלישיים וביניהם עובדים, וזיהוי כזה לא היה במקרה דנן. בכך נוצר מצב של ערבוב בין כספים של החברות ובין הכספים האישיים של יאיר, ועל כן מוצדק לראות בהם כ"מעסיקים במשותף".
בשל כך ובהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אנו מקבלים את טענות התובעת כנגד יאיר עצמו, אשר מבוססות על הרמת מסך ההתאגדות והיותו "מעסיק במשותף" של התובעת. לכן, אנו מחייבים יחד ולחוד את הנתבע ואת הנתבעות 1 ו-2.

10.
הודעה לעובד על תנאי העבודה

התובעת טענה כי לא נמסרה לה הודעה על תנאי העבודה, כפי שנדרש בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד).
הנתבעים צירפו לכתב ההגנה "הודעה בדבר פירוט תנאי עבודה" שלטענתם נמסרה לתובעת כאשר היא נקלטה לעבודה בחודש אוגוסט 2008.

התובעת הצהירה כי היא מעולם לא קיבלה את ההודעה, והיא לא חתומה עליה.

הסמכות של בית הדין לפסוק פיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק, וכן העברת הנטל הראיתי אל המעסיק כאשר לא נמסרה הודעה כדין, הוכנסו לחוק הודעה לעובד בתיקון מס' 4, התשע"א-2011, אשר פורסם ביום 11.8.11, שבו נקבע כי הוראות אלה ייכנסו לתוקף 4 חודשים לאחר הפרסום. במועד תחילת העבודה של התובעת בשנת 2008 התיקון טרם נכנס לתוקף ולכן, לא קיימת סמכות לבית הדין לקבוע פיצוי על אי מתן הודעה לעובד. מכאן שדין טענה זו להידחות (על כן, אין צורך לקבוע אם היא קיבלה את ההודעה, אם לאו).

11.
השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורים

התובעת תבעה לפי שכר קובע בסך 7,200 ₪, מבלי להסביר את החישוב.
ככל הנראה אין מחלוקת שהתובעת עבדה בהיקף של משרה מלאה (למעט התקופה הקצרה לאחר חודש ינואר 2013).

לפי תלושי השכר שהוצגו לפנינו, רוב תלושי השכר הם לפי שכר שעתי ומספר תלושי שכר הם לפי שכר חודשי. תלושי השכר האחרונים הם לפי שכר שעתי, על כן השכר הקובע הוא השכר הממוצע לכל התקופה בסך 5,616 ₪ .

12.
נסיבות סיום העבודה של התובעת

התובעת הצהירה כי בשנת 2012, עת הועבר המפעל של הנתבעת 1 למושב טירת יהודה, החמיר מצבן הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2. בשלב זה משרד עורכי הדין של יאיר כבר כמעט שלא היה פעיל ועסקיו התמקדו בנתבעות 1 ו-2, שנקלעו לקשיים כלכליים.

לפי תצהירה של התובעת, ביום 1.1.13 הודיע לה מר בוטנסקי, שותפו של יאיר, כי "המפעל בקשיים וכי אין לה לאן לחזור", משום שהמפעל אמור לעבור למקום אחר.
התובעת הצהירה כי היא שוחחה עם יאיר ועם שלום והם אישרו שהחברה נמצאת על סף קריסה כלכלית וכי אין להם ברירה אלא לפטר אותה ולפטר עובדים נוספים.
טרם סיום העסקתה, ביקש יאיר מהתובעת כי תעבוד במשך שבועיים נוספים.
בעקבות זאת, התובעת הצהירה כי היא הדפיסה לעצמה את מכתב הפיטורים, שלפיו היא הייתה אמורה לסיים את עבודתה לאחר שבועיים, כפי שביקש יאיר. שלום, כאמור מנהל הנתבעת 1, חתם על מכתב הפיטורים. מכתב הפיטורים מיום 1.1.13 צורף כנספח 6 לתצהירה, ולפיו עבודתה של התובעת הופסקה ביום 15.1.13. התובעת הצהירה כי נתבע 3 חתם על המכתב לאחר שקרא אותו וידע בדיוק במה מדובר.
לאחר מכן ביקש יאיר מהתובעת לעבוד תקופה קצרה נוספת, וכך היא המשיכה לעבוד עד לאמצע חודש מרץ 2013 ללא תלושי שכר.

מנגד הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי התובעת התפטרה והחתימה את הנתבע 3 על מכתב הפיטורים בדרכי מרמה. יאיר הצהיר כי ידוע לו מהנתבעים 3 ו-5 שהתובעת התכוונה לסיים את עבודתה ולהתפטר בסוף שנת 2012.
בחקירתו העיד יאיר כי נתבע 3 חתם על מכתב הפיטורים מרצונו החופשי, לאור בקשתה של התובעת, על מנת לעזור לה (עמ' 28 ש' 7-8 לפרוטוקול הדיון).

התובעת פירטה בתצהירה כי פיטוריה היו על רקע הסתבכותם הכלכלית של יאיר והנתבעות 1 ו-2, והוכח כי החל משנת 2012 מצבן הכלכלי של הנתבעות 1 ו-2 לא היה טוב, וכי הן הפסיקו את פעילותן בסוף שנת 2012 (עמ' 30 ש' 27-35, עמ' 31 ש' 1-2 לפרוטוקול הדיון).
כאמור, נתבע 3 לא העיד לפנינו ותצהירו הוצא מהתיק. על כן, גרסתו בעניין לא נשמעה לפנינו. בנסיבות אלו, ומשום שהנתבעות 1 ו-2 הפסיקו את פעילותן בסמוך לסיום העסקתה של התובעת, אנו מקבלים את גרסתה של התובעת בנקודה זו, וקובעים כי היא פוטרה.
13.
זכאות לפיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת

לתובעת שוחררו פיצויי פיטורים מהקופה בסך 8,402 ₪ עבור השנים 2008-2010.
התובעת עבדה 4.5 שנים לפי שכר קובע בסך 5,616 ₪, על כן, הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך 25,272 ₪. לפיכך התובעת זכאית ליתרת פיצויי פיטורים בסך 16,870 ₪.

במכתב הפיטורים מיום 1.1.13 נכתב כי התובעת תעבוד על ליום 15.1.13.
התובעת הצהירה כי לפני שחלפו השבועיים מסיום עבודתה, ביקש ממנה יאיר להמשיך לעבוד תקופת קצרה נוספת. התובעת הצהירה כי בין החודשים ינואר ועד אמצע מרץ 2013 היא המשיכה לעבוד, תוך ששכרה שולם לה (בחסר) באמצעות נתבעת 2 ובאמצעות רעייתו של יאיר, מבלי שהונפקו לה תלושי שכר בגין תקופה זו.
התובעת עבדה עד לסוף חודש ינואר ואף מעבר לכך, וקיבלה שכר (לכל הפחות עד לחודש פברואר). על כן היא לא זכאית לתשלום בגין תמורת הודעה מוקדמת.

14.
האם הפיטורים היו שלא כדין?

על פי הפסיקה, על המעסיק מוטלת החובה להודיע מראש לעובד על הכוונה לפטרו ועל הטעמים לכך. המעסיק אף מחויב לאפשר לעובד לנסות ולשכנע את מנהלי החברה שלא לפטרו (ראו - ע"ע 415/06

דני מלכה- שופרסל בע"מ
, 15.7.07).

אמנם הנתבעות 1 ו-2 הפסיקו את פעילותן העסקית, ואולם, התובעת הייתה זכאית להליך שימוע כדין טרם פיטוריה מהעבודה, שבו תוכל לקבל את זכות הטיעון. אין חולק כי הליך זה לא התקיים בענייננו.
על כן התובעת זכאית לפיצוי בגין היעדר שימוע בסך 5,616 ₪.

15.
דמי חגים

התובעת טענה כי במשך כל תקופת העסקתה הנתבעים שילמו לה עבור ימי חג בסך של 4,505 ₪. לטענתה, היא זכאית לתשלום נוסף בסך 5,575 ₪.
מנגד הנתבעים טענו כי לתובעת שולמו כל ימי החג לאורך כל תקופת העסקתה, כפי שמעידים תלושי השכר.

הלכה היא כי יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים בתשלום
(ראו ע"ע 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, 19.2.17).
התובעת לא פירטה אילו חגים היא זכאית לקבל לגרסתה, שלא היו במנוחה השבועית שלה,
על כן דין רכיב תביעה זה להידחות.

16.
פדיון ימי חופשה

התובעת טענה כי בעת פיטוריה מעבודתה עמדו לזכותה 11 ימי חופשה אשר לא נוצלו על ידה ולא נפדו.
מנגד הנתבעים טענו כי התובעת ניצלה את ימי החופשה במלואם ולא עדכנה את הנתבעים בנוגע לימי החופשה שלקחה.

מתלוש השכר לחודש דצמבר 2012 עולה כי לתובעת יתרת חופשה של 11 ימים נכון לאותו מועד. הנתבעים לא סתרו את הנתון הזה, ולא הוכיחו כי היא קיבלה תשלום בגין אותם ימים.
על כן, בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א-1952, זכאית התובעת לתשלום בסך 3,080 ₪ בגין פדיון ימי חופשה (לפי סך של 280 ₪ ליום).

17.
דמי הבראה

התובעת טענה כי במשך כל תקופת העסקתה בנתבעת 2 שולמו לה דמי הבראה בסך 1,362 ₪ וכי היא זכאית לתשלום נוסף בסך 3,076 ₪. וכן, התובעת טענה כי במשך כל תקופת העסקתה בנתבעת 1 שולמו לה דמי הבראה בסך 4,568 ₪ עבור השנים 2011-2012 והיא זכאית לתשלום נוסף בסך 219 ₪.

לפי סעיף 7(א) לצו ההרחבה בדבר תשלום דמי הבראה (נוסח החל במועד הרלוונטי לעבודת התובעת), עובד יהיה זכאי לדמי הבראה אף לאחר סיומם של יחסי עבודה וזאת לגבי תקופה של עד שנתיים שלפני תום תקופת עבודתו, אם לא קיבל דמי הבראה עבור אותה תקופה במהלך עבודתו. לכן, לא ניתן לקבל את תביעת התובעת לדמי הבראה בגין השנים עד לשנת 2010, כמבוקש בסעיף 18 לכתב התביעה.
אשר לתביעה בגין שנים 2011-2012, קבענו כי מדובר בתקופת עבודה אחת החל משנת 2008 על כן התובעת הייתה זכאית ל-14 ימי הבראה (שבעה ימים לפי סך 365 ₪ ושבעה ימים לפי סך 371 ₪).
התובעת הייתה זכאית לדמי הבראה בסך 5,152 ₪. היא
קיבלה סך 4,568 ₪ (יתרה בסך 584 ₪). מאחר שבית הדין אינו רשאי לפסוק יותר מהסכום שנדרש בכתב התביעה, שהוא בסך 219 ₪ בגין תקופה זו, אנו מחייבים בסכום זה.


18.
דמי נסיעות

התובעת טענה כי במשך כל תקופת העסקתה שולמו לה דמי נסיעות בסך 14,393 ₪, וכי היא זכאית לתשלום נוסף בסך 3,390 ₪.
מנגד, הנתבעים טענו כי דמי הנסיעות של התובעת שולמו במלואן ואף מעבר לכך, כל זאת נוסף על כך שלתובעת היה כרטיס תדלוק ושולמו לה מלוא הוצאות הדלק.
התובעת הודתה כי כרטיס התדלוק שימש אותה לנסיעות מהבית לעבודה ובחזרה (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 7.12.16). זאת, נוסף על הסכומים שמופיעים בתלושי השכר לגבי תשלום של דמי נסיעות. לפיכך, התובעת לא הוכיחה שהיא זכאית לתשלום נוסף בגין דמי נסיעות.

19.
הפרשות לקרן פנסיה

התובעת טענה שבמהלך כל תקופת עבודתה לא הופרשו לה תשלומים לקרן פנסיה.
החל מחודש אפריל 2010 ועד לחודש דצמבר 2012 בוצע ניכוי של 5% משכרה לטובת קרן הפנסיה אלא שהתמורה לא הועברה לקרן הפנסיה. על כן טענה התובעת כי היא זכאית לסכום של 20,103 ₪ בגין הפרשות לקרן פנסיה.

הנתבעים אינם חולקים על כך שהיו הפרשות חסרות. ב"כ הנתבעים צירפו לכתב ההגנה חישוב בנוגע להפרשות לקרן פנסיה (חלק מעסיק וחלק עובד), שלפיו התובעת זכאית לתשלום בסך 10,476 ₪ (נספח 5 לכתב ההגנה).
התובעת הצהירה כי החל מהמועד שבו יאיר הנפיק את תלוש שכרה באמצעות הנתבעת 1, מחודש אוגוסט 2010, ובניגוד להתחייבותו שהכול ימשיך להתנהל כרגיל מבחינת תנאי שכרה ועבודתה, לא הופרשו לה כספים לקרן פנסיה ולקרן השתלמות. ואולם, בכל חודש נוכו סכומים משכרה, כפי שעולה מתלושי שכרה.

התובעת צירפה מכתבי התראה מחברת הביטוח "כלל" בנוגע להעדר הפקדות לביטוח מנהלים מטעם המעסיק, ואי העברת החלק שנוכה ממשכורתה. לפי המכתב מיום 19.7.12 חוב הפיגורים הוא בסך 14,601 ₪ (נספח 9 לתצהיר התובעת).
כמו כן, התובעת צירפה הודעה של חברת "הפניקס" על העדר הפקדות תגמולים לפוליסת המנהלים בין השנים 2011-2013 (נספח 10 לתצהירה).

הנתבעים הודו כי התובעת זכאית להפרשות פנסיונית - חלק מעסיק בסך 5,238 ₪ וחלק עובד בסך 5,238 ₪.

לפי תלושי השכר שיעור ההפרשות לקרן פנסיה היה בשיעור של 5% במשך כל התקופה.

על כן אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:
§
מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש דצמבר 2010 – תלושי השכר של החודשים ספטמבר 2010 ודצמבר 2012 חסרים, על כן אנו קובעים כי השכר בחודשים אלה הוא ממוצע השכר בהתאם לתלושי השכר שהוצגו לפנינו בגין תקופה זו - בסך 5,073 ₪. סך הכנסה 30,441 ₪. הפרשות מעסיק בסך 1,522 ₪ לשנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
§
שנת 2011 – תלוש השכר של חודש נובמבר 2011 חסר, על כן אנו קובעים כי השכר בחודש זה הוא ממוצע השכר לשנת 2011 – בסך 5,280 ₪. סך הכנסה 63,370 ₪. הפרשות מעסיק בסך 3,168 ₪ לשנת 2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
§
שנת 2012 – סך הכנסה 73,256 ₪. הפרשות מעסיק בסך 3,662 ₪ לשנת 2012, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
§
חודש ינואר 2013 – סך הכנסה 5,000 ₪. הפרשות מעסיק בסך 250 ₪ לשנת 2013, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך הכול הפרשות המעסיק: 8,602 ₪.

סכומים שנוכו מהתובעת לפי תלושי השכר שהוצגו לפנינו:
§
מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש דצמבר 2010 – הפרשות עובד בסך 1,520 ₪ לשנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
§
שנת 2011 – הפרשות עובד בסך 3,163 ₪ לשנת 2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
§
שנת 2012 – הפרשות עובד בסך 3,664 ₪ לשנת 2012, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

סך הכול הפרשות העובד: 8,347 ₪.

20.
הפרשות לקרן השתלמות

התובעת טענה כי החל מחודש אוגוסט 2010 היא הייתה זכאית להפרשות לקרן השתלמות, ונוכו משכרה תשלומים בכל חודש עבור קרן השתלמות.
מנגד הנתבעים טענו כי לא סוכם עם התובעת כי יהיו הפרשות לקרן השתלמות ולא נוכו ממנה סכומים בגין רכיב זה.

בחלק מתלושי השכר של התובעת מופיע ניכוי לקרן השתלמות (קה"ל) בשיעור של 2.5% מהשכר, זאת, החל מחודש יולי 2011 ועד לחודש אוגוסט 2012. כמו-כן, בחלק מתלושי השכר מופיעות הפרשות המעסיק לקרן השתלמות. תלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבעים תומכים בטענת התובעת שסוכם שתקבל קרן השתלמות ושאכן נוכו משכרה סכומים עבור אותה קרן.
התובעת צירפה דו"ח שנתי לעמית לשנת 2011 מחברת "הפניקס" (קרן השתלמות) כנספח 11 לתצהירה, שלפיו לא נעשו הפקדות בשנה זו.

התובעת זכאית להחזר סכומים שנוכו משכרה בהתאם לתלושי השכר, משלא הוכח שהועברו לקרן ההשתלמות, בסך 2,059 ₪. יובהר כי תלוש השכר של חודש נובמבר 2011 חסר, אך לפי רצף הניכויים שבתלושי השכר, אנו קובעים כי באותו החודש גם נוכו סכומים לקרן השתלמות. כמו כן, התובעת זכאית להפרשות המעסיק, בשיעור 7.5% מהשכר, בגין התקופה שבה הוכח שסוכם על כך – מחודש יולי 2011.
מאחר שבית הדין לא יכול לפסוק סכום גבוה מזה הנדרש בתביעה, אנו מחייבים בתשלום בסך של 7,708 ₪.

על מנת לפשט את החישוב, אנו קובעים כי הפרשי הצמדה וריבית יחושבו מאמצע התקופה לזכאות
בעניין רכיב זה, דהיינו מיום 1.2.12.

21.
האם התובעת זכאית לשכר בגין מחצית חודש מרץ 2013?

התובעת הצהירה כי לאחר פיטוריה יאיר ביקש ממנה להמשיך לעבוד תקופה קצרה נוספת, והיא עבדה בין החודשים ינואר 2013 ועד לאמצע חודש מרץ 2013. שכרה של התובעת שולם לה באמצעות נתבעת 1 ובאמצעות רעייתו של יאיר, מבלי שהונפקו לה תלושי שכר בתקופה זו. התובעת טענה כי שכרה בגין מחצית חודש מרץ 2013 לא שולם לה עד היום.

מנגד יאיר הצהיר כי לאחר שהתובעת סיימה את עבודתה ובחלוף תקופה קצרה מאוד, היא ביקשה מהנתבע 3 להעסיק אותה שוב לתקופות קצובות וקצרות כי היא זקוקה לכך כלכלית. לדבריו, התובעת ביקשה שהתשלום יהיה ישירות וכי לא יונפק לה תלוש שכר. שכרה של התובעת שולם לה בשני מועדים בהעברה בנקאית:
§
ביום 15.2.13 שולם לה תשלום בסך 5,000 ₪, עבור 15 ימי עבודה בחודש ינואר 2013.
§
ביום 11.3.13 שולם לה תשלום בסך 6,000 ₪, עבור שעות עבודה בחודש פברואר 2013.

(לכתב ההגנה צורפה אסמכתה מבנק דיסקונט בנוגע להעברות הכספים – נספח 2 לכתב ההגנה).
הנתבעים טענו כי התובעת לא הועסקה בחודש מרץ 2013. התובעת לא הוכיחה את תקופת העבודה שבמחלוקת - חודש מרץ 2013, על כן דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

22.
תלושי שכר

התובעת טענה כי תלושי השכר אינם משקפים את תנאי העסקתה בכל תקופת העסקתה, לפיכך ביקשה התובעת לקבל פיצוי בגין הפרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר.
מנגד הנתבעים טענו כי התלושים משקפים את תנאי העסקתה של התובעת.
על בית הדין להפעיל את הסנקציה בנושא זה עת לא נמסרו תלושים, או כשהתלושים שנמסרו הם פגומים.

התובעת צירפה לתצהירה תלושי שכר מחודש אוגוסט 2010 ועד לחודש דצמבר 2012 (ללא התלושים של החודשים ספטמבר 2010, דצמבר 2010 ונובמבר 2011 שהיא הצהירה כי לא היו ברשותה) – נספח 8 לתצהירה. הנתבעים לא הגישו לבית הדין את התלושים החסרים, למרות שהיו יכולים לעשות זאת ולהוכיח כי כל תלושי השכר נמסרו לתובעת כדין.
בעקבות כך אנו מחייבים את הנתבעים בפיצוי לדוגמה, ללא הוכחת נזק, בסך של 1,500 ₪.

23.
פיצוי בגין עגמת נפש

בנסיבות ענייננו אין מקום לפסוק פיצוי בגין עגמת נפש וממילא הלכה היא כי "רק במקרים קשים וחריגים יפסק פיצוי בגין עוגמת נפש" והציפייה היא כי הערכאות ינהגו בריסון בעניין זה (ע"ע 360/99 אהרון כהן - מדינת ישראל, פד"ע לח, 1; דב"ע נג/3-99 מדינת ישראל - מצגר פד"ע כ"ו 563, 582). בית הדין הארצי חזר על הלכה זו לא מכבר (ראו ע"ע 6514-10-11 מדינת ישראל - גדעון פרבר, 4.2.15).
על כן אנו דוחים את התביעה לפיצוי בגין עגמת הנפש.

23.
קיזוז

הנתבעים טענו כי יש לקזז את הסכום ששולם לתובעת בגין פיצויי פיטורים.
הוכח כי התובעת פוטרה, על כן דין הטענה להידחות.

כמו-כן, הנתבעים טענו כי יש לקזז מכל סכום אשר יגיע לתובעת פיצוי בגין היעדר הודעה מוקדמת להתפטרותה. מאחר שקבענו שהתובעת פוטרה, ודאי שדין הטענה להידחות.

יצוין שלדברי הנתבעים, שלאחר שהתובעת סיימה את עבודתה אצל הנתבעת 1, התברר שהיא עשתה שימוש בנכסי החברה והזמינה חומרי בניין על חשבון החברה לצרכים פרטיים לשיפוץ ביתה. לטענת הנתבעים, התובעת לא שילמה בגין חומרים אלה ולא הודיעה על כך לנתבעים. לא נטענה טענת קיזוז וטענה זו לא הוכחה, מכאן שהטענה נדחית.

24.
לסיכום

נוכח האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעת סכומים כדלקמן:

א.
סך של 16,870 ₪ בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ב.
סך של 5,616 ₪ בגין פיטורים ללא שימוע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ג.
סך של 3,080 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ד.
סך של 219 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ה.
הפרשות לקרן פנסיה:
1)
הפרשות מעסיק בסך 1,522 ₪ לשנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
2)
הפרשות מעסיק בסך 3,168 ₪ לשנת 2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
3)
הפרשות מעסיק בסך 3,662 ₪ לשנת 2012, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
4)
הפרשות מעסיק בסך 250 ₪ לשנת 2013, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.2.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
5)
הפרשות עובד בסך 1,520 ₪ לשנת 2010, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
6)
הפרשות עובד בסך 3,163 ₪ לשנת 2011, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.12 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
7)
הפרשות עובד בסך 3,664 ₪ לשנת 2012, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.1.13 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ו.
סך של 7,708 ₪ בגין הפרשות לקרן השתלמות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.11.11 ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ז.
סך של 1,500 ₪ בגין פיצוי על תלושי שכר שנמסרו שלא כדין. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום אם לא ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

על הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪.

25.
לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום,
20 מרץ 2019, י"ג אדר ב תשע"ט, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.












גב' הילה ידיד ברזילי,
נציגת עובדים

עידית איצקוביץ
, שופטת

מר משה הרץ,
נציג מעסיקים









סעש בית דין אזורי לעבודה 15437-06/16 רונית סעדי נ' פנחסי-קיר מסך מתכות בע"מ, קיר מסך אוורסט בע"מ, שלום פנחסי (פורסם ב-ֽ 20/03/2019)