פסקי דין על חברת מ.ט.י. גולד | פסקי דין על ישראל פור | פסקי דין על עוזיאל פור | פסקי דין על עו"ד אברהם לוי |

10146/03 א     20/12/2005




א 10146/03 חברת מ.ט.י. גולד נ' ישראל פור , עוזיאל פור , עו"ד אברהם לוי





בתי המשפט
1
ת.א 010146/03
בית משפט השלום ירושלים
תאריך:20/12/200520.12.05
לפני: כב' השופט אברהם רובין
התובעת
חברת מ.ט.י. גולד

בעניין:

ע"י ב"כ עו"ד שקד
נ ג ד
הנתבעים
1. ישראל פור

2. עוזיאל פור

הנתבעים 1-2 ע"י ב"כ עו"ד שרביט

3. עו"ד אברהם לוי

הנתבע 3 ע"י ב"כ עו"ד אקסלרוד

פסק דין
1. העובדות
התובעת שכרה נכס ברחוב בן יהודה 14 בירושלים, וניהלה בו מסעדה בשם "מפגש שאול" (להלן: "המסעדה").

בחודש מרץ 1998 פנו הנתבעים 1-2 (להלן: "הנתבעים"), לנציג התובעת - יוסף מרציאנו - והציעו לו לרכוש מהתובעת את הציוד שבמסעדה, וכן לשכור במקומה את המסעדה, ולהפעילה. ביום 25.3.98 נחתם הסכם בכתב יד בין הנתבעים לבין התובעת (להלן: "ההסכם הראשון"). בהסכם זה נקבע כי הנתבעים ישלמו תמורת הציוד שבמסעדה סך של 390,000 ₪ בארבעה תשלומים. מתוך סכום זה הסכימו הצדדים כי יוקפא סך של 36,000 ₪ אשר יישאר בידי הנתבעים "עד שמ.ט.י. גולד סחר יסדירו את עניינם עם עו"ד גרוס" (כך במקור).

ימים ספורים לאחר מכן, ביום 1.4.98, נחתם הסכם מודפס בין הצדדים (להלן: "ההסכם השני"), בו הובהר טוב יותר נושא הסכום המוקפא. בסעיף 3 ו' להסכם השני נכתב כך:

"הסך של 36,000 ₪ לפי סעיף קטן ב' לעיל, יופקד בידי ב"כ פור - עו"ד אברהם לוי
, לצורך תשלום חובותיה של החברה למסי ארנונה כללית לעירית ירושלים וכן תשלומי מים, חשמל, טלפון וגאז. (כך במקור - א.ר.), וכן חוב שכר הטרחה לעו"ד דוד כהן, וכן חובות לועד הבית, והחברה מייפה את כוחו של עוה"ד לוי (הנתבע 3 - א.ר.), לשלם סכומי החובות מתוך הסך של 36,000 ₪ המופקדים בידיו, באם הם לא ישולמו על ידי החברה. אם יישאר עודף, העודף יוחזר לחברה באם הסך של 36,000 ₪ לא יספיק לתשלום החובות כנ"ל, מתחייבת החברה להשלים את הסכומים החסרים".

אין מחלוקת כי עד כה לא הוחזר הסכום של 36,000 ₪ לתובעת.

2. טענות התובעת
א. התובעת טוענת כי היא הסדירה את כל חובותיה בגין המסעדה ולכן היא זכאית לקבל מאת הנתבעים את הסך של 36,000 ₪.
אשר לנתבע 3 שהכסף היה אמור להיות מופקד בידיו; התובעת טוענת כי הוא הציג בפני
ה מצג שהכסף אכן הופקד בידיו, ומשהתברר שהדבר אינו נכון הרי שהוא חב לה את הסכום האמור, הן מכוח המצג הרשלני, ולחילופין מכוח העובדה שלא הודיע לתובעת שהסכום לא הופקד בידיו ולא דאג שהוא יופקד בידיו.

ב. כמו כן, טוענת התובעת כי בינה לבין הנתבעים נכרת הסכם נוסף, בעל פה. לפי הטענה, ביום בו נחתם ההסכם הראשון, ביקשו הנתבעים את הסכמת התובעת להעברת החזקה במסעדה לאלתר, לרבות מוצרי מזון שהיו במסעדה אותה עת. התובעת טוענת שהסכימה למבוקש תמורת סך של 15,000 ₪, למרות שמוצרי המזון היו שווים 40,000 ₪. עם זאת, התנתה התובעת את הסכמתה בכך שהסכום של 15,000 ₪ ישולם לכל המאוחר ב- 31.3.98. התובעת טוענת כי בעקבות הסכם זה קיבלו הנתבעים את מפתחות החנות כבר ביום 25.3.98, אך הם לא שלמו את הסך של 15,000 ₪. כיוון שכך, טוענת התובעת כי היא זכאית לקבל מן הנתבעים את השווי האמיתי של מוצרי המזון - 40,000 ₪.
3. טענות הנתבעים
בפי הנתבעים מספר טענות כדלהלן:

א. על פי שני ההסכמים שנכרתו בכתב בין הצדדים הסכום של 390,000 ₪ כולל גם את כל מוצרי המזון שבחנות.

ב. מלכתחילה הוסכם, עוד כשנכרת ההסכם הראשון, כי החזקה בחנות תעבור לידי הנתבעים בו ביום (25.3.98).

ג. לא נכרת בין הצדדים שום הסכם נוסף בעל פה.

ד. התובעת השאירה אחריה חובות העולים על הסך של 36,000 ₪ שנשאר בידי הנתבעים.

ה. לאחר קבלת החזקה במסעדה התברר לנתבעים כי חלק מן הציוד במסעדה לא היה שייך לתובעת, אלא הושאל לה על ידי ספקים שונים. בגין כך טוענים הנתבעים לקיזוז בסכום העולה על חובם.

ו. אצל הנתבעים התקבל צו עיקול נגד התובעת על סך של כ- 17,000 ₪.

ז. הנתבע 3 טוען כי הסכום של 36,000 מעולם לא הופקד בידיו, ולכן אינו חייב דבר לתובעת. כמו כן טוען הנתבע 3 כי הנתבעים הודיעו לו שהתובעת הותירה אחריה חובות העולים על הסך של 36,000 ₪. ולבסוף, טוען הנתבע 3 כי לא שימש נאמן עבור הצדדים, וכי חובת הפקדת הכסף בידיו היתה מוטלת על הנתבעים, והוא מעולם לא הציג בפני
התובעת מצג לפיו הכסף הופקד בידיו.
4. דיון והכרעה
השאלה הראשונה אשר מצריכה הכרעה היא, האם אכן הוכיחה התובעת כי בנוסף לשני החוזים בכתב נכרת חוזה בעל פה, לפיו רכשו הנתבעים מן התובעת את המוצרים שבמסעדה, וקבלו אותה לחזקתם מוקדם מן המוסכם מלכתחילה, כל זאת תמורת 15,000 ₪.
תשובתי לשאלה זו שלילית.
ראשית, אין ראיה בכתב לקיומו של הסכם כזה, למרות שהסכמים אחרים בין הצדדים הועלו על הכתב.
שנית, בהסכם הראשון אשר נחתם בצהרי יום 25.3.98 (למרות שנכתב בו בטעות 1997), נכתב כי "החנות מועברת" - בלשון הווה - לנתבעים, דבר המצביע על כך שיש יסוד לגרסת הנתבעים לפיה מלכתחילה סוכם שהעברת החזקה במסעדה תיעשה ביום 25.3.98.
שלישית, נציג התובעת, מר מרציאנו - התקשה למסור בעדותו גרסה מדוייקת ועקבית לגבי המועד שבו סוכם - לשיטתו - כי המסעדה תועבר לחזקת הנתבעים (עמ' 14 ש' 8-14).
רביעית, לפי טענת התובעת הוסכם כי אם לא ישולם הסך של 15,000 ₪ עד ליום 31.3.98 אזי ההסכם בעל פה בטל. כיצד יתכן איפוא שבמעמד חתימת ההסכם השני לא נאמר דבר בעניין זה למרות שמועד התשלום לכאורה חלף?
חמישית , על פי ההסכם הראשון כבר בחתימתו של ההסכם מסרו הנתבעים לתובע ארבעה שיקים שהראשון שבהם הוא לפרעון מיידי. כך, בהסכם הראשון נכתב כי: "צד א' (הנתבעים - א.ר.) משלם - בלשון הווה - "סכום של 390,000 ₪" ובהמשך נכתב כי : "סכום זה שולם" - בלשון עבר - "עבור הציוד". כיוון שכבר בחתימת ההסכם הראשון נמסרו השיקים, סביר להניח שהנתבעים עמדו על כך שבאותו היום הם יקבלו גם את החזקה במסעדה.
ושישית, בהסכם השני נכתב, בסעיף 3 ריישא, כי התמורה בסך 390,000 ₪ כוללת גם את "כל הסחורה והמצרכים שבשני המושכרים". משמע, שלא היה הסכם שעבור המצרכים ישולם סך של 15,000 ₪ נוספים.
לפיכך, תביעת התובעת בכל הנוגע להסכם שנכרת בעל פה, לא הוכחה, ועל כן היא נדחית.

5. השאלה השניה אשר מצריכה דיון היא האם הוכיחו הנתבעים כי לאחר העברת המסעדה לרשותם נותרו חובות של התובעת, אשר נפרעו על ידי הנתבעים מתוך הסכום המוקפא של 36,000 ₪?
ב"כ הנתבעים הסכים כי החוב היחיד שנפרע על ידי הנתבעים הוא החוב לועד הבית (עמ' 33 ש' 6-8). ואכן, הנתבעים הציגו את נספח ד' לתצהירו של עוזי פור המלמד כי מתוך הסך של 36,000 ₪ שולם באישורו של מר מרציאנו סכום של 7,170 ₪ לועד הבית. על כן, לפי סעיף 3 ו' להסכם השני, סכום זה צריך להיות מקוזז מתביעת התובעת.

6. הנתבעים טוענים לקיזוזים שונים שהם רשאים לקזז מן הסכום המוקפא כתוצאה מנזקים שגרמה להם התובעת. להלן אדון בקיזוזים אלה אחד לאחד:

א. קיזוז בגין מיץ קפוא - לטענת מר עוזי פור נותרה התובעת חייבת סכום כסף לחברת פריגת, ובעקבות כך התייצבו נציגי פריגת במסעדה ולקחו את מכונת המיץ. ברשות הנתבעים נשארו קופסאות מיץ קפוא בערך של 10,000 ₪, אשר לטענתם לא ניתן היה לעשות בהן שימוש והן נזרקו. ודוק, הנתבעים לא טוענים שהם רשאים לקזז סכום כלשהו בגין המכונה שנלקחה, אלא רק בגין המיץ. טענת הנתבעים אינה נראית לי. גם אם אכן נלקחה המכונה לא סביר בעיני שהנתבעים נאלצו לזרוק את מלאי המיץ הקפוא, כיוון שמדובר במוצר עמיד יחסית שמן הסתם ניתן לשמור אותו או למכור אותו למסעדה אחרת. זאת ועוד, הנתבעים לא הביאו שום ראייה לקיומו של מלאי מיצים כזה או לשוויו. אשר על כן, טענת הנתבעים נדחית.

ב. קיזוז בגין מכונת קפה - הנתבעים טוענים, שוב, כי עקב חוב של התובעת לחברת לוואצה, נטלה האחרונה את מכונת הקפה מן המסעדה. לטענת הנתבעים, שווי מכונת הקפה 4,720 ₪. הנתבעים גם טוענים כי נשארו עם מלאי של קפסולות קפה בשווי של 10,000 ₪, ברם הם אינם טוענים שמלאי זה ירד לטמיון, (סעיף 6 ט' לתצהיר עוזי פור), ולכן בוודאי שאינם יכולים לטעון לקיזוז בגין מלאי זה, מה גם שלא הוכיחו כי היה קיים כלל ומה היה שוויו. זאת ועוד, מר פור העיד כי מאוחר יותר נרכשה מכונת קפה מלוואצה (עמ' 37 ש' 5), כך שסביר להניח, בהעדר ראיה אחרת, שניתן היה להשתמש במלאי הקפסולות באמצעות המכונה החדשה.

אשר לזכות הקיזוז בגין נטילת המכונה עצמה; נקודת המוצא היא שהמכונה כלל לא נכללה בעסקה בין הצדדים, כיוון שהיא אינה מופיעה בנספח א' להסכם השני, שבו פורטה רשימת המכונות והציוד הכלולים בעסקה. (נספח יא' לתצהיר פור). סביר להניח שהמכונה לא נכללה ברשימת הציוד מן הטעם הפשוט ששני הצדדים ידעו שהיא מושאלת לתובעת ולא מצויה בבעלותה. על כן, הנתבעים לא זכאים לפיצוי כלשהו בגין נטילת המכונה. יתכן, שהתובעים היו זכאים לפיצוי כלשהו בגין נזק שנגרם להם עקב העדרה של המכונה בתקופה מסויימת, אך הם לא תבעו פיצוי כזה, וממילא גם לא הוכיחו את נזקם. נהפוך הוא, מדברי מר פור אנו למדים שגם אם נגרם נזק כתוצאה מהעדר מכונת קפה הרי שהוא זניח, כיוון שמכונת הקפה לא היתה קריטית להפעלת המסעדה (עמ' 37 ש' 3, עמ' 36 ש' 23-20) . לפיכך, טענת הקיזוז בנוגע למכונת הקפה נדחית.

ג. קיזוז בגין ציוד גז - הנתבעים טוענים שזמן מה לאחר קבלת החזקה במסעדה נודע להם כי ציוד גז שהיה במסעדה - תנורי שווארמה בשווי 18,000 ₪, מחמם מים וכלוב לאחסון מיכלים - הושאל לתובעת על ידי חברת הגז ולא היה כלל בבעלותה. לביסוס טענה זו, צרפו הנתבעים הצעת הסכם שהפנתה חברת הגז למר מרציאנו, בה הוצע לו לשאול את הציוד (נספח ט' לתצהיר פור). בתצהירו המשלים מודה מר מרציאנו כי הציוד המפורט בנספח ט' האמור הושאל לתובעת ולא נמכר לה (סעיף 2 לתצהיר המשלים, המפנה לנספח ה' לכתב ההגנה המתוקן שהוא זהה לנספח ט' האמור). הנתבעים טוענים כי למרות האמור לעיל בעת חתימת ההסכם הוצג להם מצג לפיו ציוד הגז מצוי בבעלות התובעת, ולכן הם שלמו עבורו במסגרת התמורה הכללית. על כן, לשיטתם, משהתברר שהציוד מושאל, הם זכאים לקבל חזרה את שוויו בדרך של קיזוזו מסכום התביעה.
העיון בהסכם השני מלמד שיש יסוד לטענת הנתבעים.
הנה כך, ב"הואיל" החמישי להסכם נרשם כי :

"והואיל ורשימת הציוד, המכונות, והתכולה מפורטת בנספח א' המצורף להסכם זה כחלק בלתי נפרד ממנו (להלן ביחד: "התכולה"), והחברה מצהירה כי כל התכולה הנ"ל משוחררת מכל שיעבוד וכי מלוא התמורה עבורה שולמה"

(ההדגשה שלי - א.ר.)
מסייפת הדברים עולה מצג ברור לפיו הציוד שברשימת הציוד הוא בבעלות התובעת ולא בהשאלה בלבד, כיוון שאחרת מדוע רלוונטי להצהיר שאין שיעבוד על הציוד ושכל תמורתו שולמה? זאת ועוד, עמדנו לעיל על כך שמרשימת הציוד הושמטה מכונת הקפה שהיתה מושאלת למסעדה, וגם עובדה זו מחזקת את המסקנה שהמצג שהציגה התובעת, הוא שכל מה שנכלל ברשימת הציוד הוא בבעלותה, והיתר לא. העיון ברשימת הציוד מלמד כי מוזכרים בו רק תנורי השווארמה ולא מחמם המים או כלוב המיכלים. על כן המסקנה היא, שהתובעת הציגה מצג לפיו תנורי השווארמה בלבד הם בבעלותה. כאמור, מצג זה התברר כשגוי. על כן זכאים הנתבעים כי מסכום התביעה יקוזז שווי התנורים, ובהעדר ראייה אחרת אני קובע ששווים 18,000 ₪ (כאמור בנספח ט' לתצהיר פור). אשר למחמם המים וכלוב המיכלים - טענת הנתבעים בענין זה נדחית.

7. טענה נוספת של הנתבעים היא, שהוטל עיקול בסך של כ- 17,000 ₪ על כל סכום שחבים הנתבעים לתובעת. אכן לכאורה הוטל עיקול כאמור (נספח ז' לתצהיר פור), אולם ענין זה אינו מצריך התייחסות ב

פסק דין
זה, משום שברור כי כל סכום שיפסק לטובת הנתבעת כפוף לכל צו עיקול שחל כדין על הכספים שבידי הנתבעים. אוסיף אך זאת, שלא הוכח לפני כי העיקול בוטל ולכן לכאורה הוא עדיין בתוקף, ומחייב את הנתבעים לפעול בהתאם להוראות הנקובות בו, דהיינו להעביר את הכסף לאלתר ללשכת ההוצאה לפועל.

8. הנתבעים טענו בסיכומיהם כי מן הראוי לדחות את התביעה בשל שיהוי. טענת השיהוי היא טענה "קשה" אשר התנאים לקבלתה מחמירים, והנסיבות בהן יוכר שיהוי הן נדירות. (ע"א 805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה פ"ד נז (5) 435, 445). טענת השיהוי תוכר מקום בו חלוף הזמן עד הגשת התביעה מלמד על כך שהתובע זנח את תביעתו או שהנתבע שינה מצבו לרעה (ע"א 7853/02 מיכל דוידי נ. מצפה אבו-טור בע"מ - פורסם באתר נבו). אני סבור שמעבר לחלוף הזמן לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את קיומם של יתר יסודות השיהוי, ולפיכך דין טענת השיהוי להדחות.

9. לא נותר לי אלא לדון בחבותו של הנתבע 3.
התובעת טוענת, כי מכוח סעיף 3 ו' להסכם השני מונה הנתבע 3 כנאמן לטובתה על הסכום של 36,000 ₪ שהנתבעים היו אמורים להפקיד בידיו. התובעת טוענת שהנתבע 3 קיבל לידיו בפועל את הסכום האמור, ולחילופין, הציג מצג שקיבל אותו, ולחילופי חילופין גם אם לא קיבל אותו, הרי שהפר את חובתו כנאמן בכך שלא הודיע על כך לתובעת.

השאלה הראשונה היא, איפוא, האם אכן קיבל לידיו הנתבע 3 את הסכום האמור. תשובתי לשאלה זו שלילית. הנתבע 3 העיד, ועדותו לא נסתרה, כי לא קיבל את הסכום האמור, וכך גם העיד עוזי פור, למרות שבכך הודה, למעשה, שהפר את סעיף 3 ו' להסכם השני. התובעת אף טענה שהנתבע 3 הציג בפני
בא כוחה לשעבר, עו"ד סורין גנות, מצג לפיו הסכום האמור הופקד בידיו, ברם טענה זו לא הוכחה מפני שעו"ד גנות לא הובא לעדות. על כן מסקנתי היא שהסכום הנ"ל לא הופקד בידי הנתבע 3, והוא אף לא הציג מצג כאילו הוא הופקד בידיו.
10. כיוון שכך, נשאלת השאלה האם היה על הנתבע 3 להודיע לתובעת שהסכום לא הופקד בידיו?
נקודת המוצא היא, שגם ב"כ הנתבע 3 מסכים כי מרשו מונה כנאמן על הסכום של 36,000 שהיה אמור להיות מופקד בידיו. אלא שב"כ הנתבע 3 טוען, כי הנאמנות לא החלה מן הטעם שהסכום מעולם לא הופקד בידי מרשו. אכן, לטענה זו יש יסוד, מפני שנאמנות מתחילה בהקניית הנכס נשוא הנאמנות לנאמן (ש. כרם "נאמנות" (מהדורה רביעית 2004) עמ' 189).
ואולם, התובעת השליכה יהבה גם על עילה מתחום דיני הנזיקין. לטענתה התרשל הנתבע 3 בכך שלא הודיע לתובעת על כך שהכסף לא הופקד בידיו. טענה זו אינה מקובלת עלי. כאמור בסעיף 3 ו' להסכם, הנתבע 3 היה בא כוחם של הנתבעים, ולא של התובעת. אכן, הפסיקה קובעת כי עו"ד חב חובת זהירות גם למי שאינו לקוחו, ברם מידת חובת הזהירות נקבעת בהתאם לנסיבות הענין (ע"א 1170/91 בכור נ. יחיאל פ"ד מח (3) 207, 214), והיא מצומצמת יותר מאשר חובת הזהירות שחב עו"ד כלפי לקוחו (ע"א 37/86 לוי נ. שרמן פ"ד מד (4) 446; וכן ג. קלינג "אתיקה בעריכת דין" (תשס"א 2001) עמ' 460).
על השיקולים בקביעת היקף חובת הזהירות של עו"ד כלפי מי שאינו לקוחו עמד כב' השופט ריבלין בפרשת נחום:

"...חובת הזהירות מורכבת משניים: יסוד של "שכנות" או "קרבה" ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות.... הקרבה משמעה זיקה בין המזיק לניזוק, אשר בשלה חב המזיק בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי. הזיקה יכול שתהיה בין השאר פיזית, משפטית, מכוח הסתמכות, מכוח נטילת אחריות מפורשת של המזיק.... המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות, היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית ... בין שאר השיקולים נבחנת תחולתן במקרה הנתון של ההצדקות הכלליות לקיומה של חובת הזהירות, שהן החשש מפני הרתעות יתר מפני עומס תביעות, השאיפה להגינות ביחס למזיק (שיקולי צדק), והרצון להימנע מהתנגשות בחיובים אחרים מכח חוק או חוזה... הצדקות אלה מוצבות על כפות המאזניים אל מול האינטרסים אותם משרתת הטלת החבות הנזיקית ברשלנות, ובהם - הרתעה, פיצוי הניזוק ותיקון התוצאה המעוולת, פיזור הנזק - ואם בהקשר הרלוונטי עול משקלן על משקלם, יוגבל היקפה של חובת הזהירות".

(ע"א 2625/02 סילביו נחום עו"ד נ. דורנבאום פ"ד נח (3) 385, 407).

שורש הטלת האחריות הנזיקית על עורכי דין ביחס למי שאינם לקוחותיהם נעוץ בחובת ההגינות המוטלת על עורכי הדין, ובהסתמכותו של הציבור על יושרו של עורך הדין. (שם בעמ' 409). על כן, הוטלה אחריות על עורכי דין כלפי מי שלא היו לקוחותיהם במקרים בהם התחייב עורך הדין לעשות מעשה עבור אותו אדם שאינו לקוחו, או שאותו אדם פנה לעורך הדין בבקשת עיצה (שם בעמ' 410).
נסיבותיו של המקרה שלפניי מובילות למסקנה שאין להטיל חובת זהירות על הנתבע 3 כלפי התובעת. נקודת המוצא היא שבסעיף 3 ו' להסכם השני הובהר במפורש כי הנתבע 3 הוא ב"כ הנתבעים ולא ב"כ התובעת. בסעיף 3 ו' נטל על עצמו הנתבע 3 את החובה לקבל לידיו פקדון שיפקידו הנתבעים, ולעשות בו כאמור בהסכם. הנתבע 3 לא התחייב לדאוג לכך שהסכום יופקד בידיו. הוא אף לא הציג מצג לפיו הוא ידאג לכך שהסכום יופקד בידיו. סבורני שהתחייבותו המוגבלת של הנתבע 3 לקבל לידיו את סכום הפקדון, לא יצרה אינטרס הסתמכות לגיטימי אצל התובעת, לפיו הסכום אכן יופקד בפועל. סבורני שגם שיקולים של צדק והגינות, אשר הם כאמור שיקולים רלוונטיים להטלת חובת זהירות על עורכי דין כלפי מי שאינם לקוחותיהם, אינם יכולים להצדיק קביעה לפיה היתה מוטלת על הנתבע 3 חובה להודיע לנתבע מיוזמתו שהסכום לא הופקד בידיו. חלוקת האחריות הצודקת בין התובעת לנתבע 3 היא שהחובה ליזום את הבירור היתה מוטלת על התובעת, שאז , ורק אז, היתה מוטלת על הנתבע 3 החובה, המובנת מאליה, להודיע לתובעת שהכסף לא הופקד בידיו. קבלת גישת התובעת משמעה הטלת חובה על עו"ד שניסח הסכם להתריע מיוזמתו על הפרות שהפר אחד הצדדים את ההסכם, ולהטלת חובה שכזו אין הצדקה בנסיבות העניין שלפניי.
לפיכך דין התביעה נגד הנתבע 3 להידחות.

11. סיכומם של דברים, לאור האמור לעיל, אני פוסק כדלהלן:

א. הנתבעים 2-1 ישלמו לתובעת סך של 10,830 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 28.2.99 (כאמור בסעיף 21 (א) לכתב התביעה), ועד ליום התשלום בפועל.

ב. הנתבעים 2-1 ישאו במחצית מהוצאות התובעת, וכמו כן ישאו בשכ"ט עו"ד בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. סכום נמוך זה נקבע בהתחשב בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע.

ג. התביעה נגד הנתבע 3 נדחית, והתובעת תישא בהוצאות הנתבע 3, וכמו כן תישא בשכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום י"ט בכסלו, תשס"ו (20 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.
אברהם רובין
, שופט








א בית משפט שלום 10146/03 חברת מ.ט.י. גולד נ' ישראל פור , עוזיאל פור , עו"ד אברהם לוי (פורסם ב-ֽ 20/12/2005)