פסקי דין על נועה נבו

13376-03/18 העז     26/03/2019




העז 13376-03/18 מדינת ישראל נ' נועה נבו








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו



הע"ז 13376-03-18 מדינת ישראל
נ' נבו




בפני

כבוד השופטת יפית זלמנוביץ גיסין


בעניין:

מדינת ישראל
ע"י ב"כ: עו"ד שרון פיליפסון אברהם





המאשימה



נגד


נועה נבו
ע"י ב"כ עו"ד תומר וורשה




הנאשמ
ת


הכרעת דין

כתב האישום מייחס לנאשמת העסקה של עובדת זרה, שלא רשאית היתה לעבוד בישראל, ובצעה עבודות משק בית בנכס השייך לנאשמת וזאת במשך שש שנים וללא שהנאשמת ערכה לעובדת הזרה ביטוח רפואי כדין.

עובדות כתב האישום

1.
הנאשמת היא הבעלים ו/או המחזיקה בנכס הממוקם בתל אביב. ביום 11.9.2017 במסגרת ביקורת שנערכה על ידי פקחי רשות ההגירה והאוכלוסין נמצאה בנכס עובדת זרה שביצעה עבודות משק בית.

2.
העובדת הזרה נשוא כתב האישום לא היתה, נכון למועד הביקורת, אזרחית ישראלית ו/או תושבת והעסקתה התבצעה בניגוד לדין וללא התר.

3.
הנאשמת העסיקה את העובדת בלא שערכה לה ביטוח רפואי כדין.

4.
כתב האישום מייחס לנאשמת עבירות לפי סעיפים 2(א)(1), 2(א)(2) ו-3(ב)(3) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן – "החוק").

תשובת הנאשמת

5.
במענה לכתב האישום (ר' פרוטוקול עמ' 1 שורות 24-19) הודתה הנאשמת בהיותה המחזיקה/הבעלים של הנכס ובאי קבלת התר להעסקת העובדת הזרה. עוד הודתה הנאשמת בכך שלא ערכה לעובדת הזרה ביטוח רפואי.

6.
הנאשמת כפרה, מחוסר ידיעה, בטענת המאשימה כי העובדת הזרה לא היתה בזמנים הרלבנטים לכתב האישום אזרחית ישראלית ו/או תושבת ואף הכחישה, מחוסר ידיעה, את העובדה שהעובדת הזרה החזיקה ברשיון מסוג ב/2 שתוקפו פג ביום 30.6.2010.

טענת אכיפה בררנית

7.
בטיעוניו, בתום החקירות, העלה הסניגור טענה בדבר אכיפה בררנית. בדבריו נאמר: "אני קודם כל רוצה...לבקש ביטול כתב אישום. כפי שטענתי עוד בתחילת הדרך, הגנה מן הצדק וגם אכיפה בררנית. מה שאני רוצה לומר זה כך, אני לא מכיר מצבים שבהם מגישים כתב אישום על העסקה של פעם בשבוע. נכון, היא הודתה שהיא העסיקה אותה...ועדיין נשאלת השאלה אם היה צריך להגיש כתב אישום או לא" (ר' פרוטוקול עמ' 38 שורות 23-18). דבריו של הסנגור מתייחסים לעדותה של הנאשמת אשר ציינה, כי בתקופה הראשונה העסיקה את העובדת הזרה פעם בשבוע משך 7-6 שעות ולאחר מכן, לבקשתה של העובדת, עבדה העובדת הזרה פעמיים בשבוע חצי יום בכל פעם (ר' פרוטוקול עמ' 29 שורות 29-26).

8.
עוד טען הסנגור, כי לא זו בלבד שהעסקת עובדת זרה אחת לשבוע אינה מקימה עילה להגשת כתב אישום חלף קנס מינהלי, בענייננו, "מדובר בעצם באישה שעובדתית, ואין על זה מחלוקת, יש לה ילדה בישראל ויש לה בן זוג ישראלי" (ר' פרוטוקול עמ' 40 שורות 7-5).

9.
עוד נטען במסגרת זו, כי לא ניתן למצוא כתבי אישום שהוגשו בגין העסקה חלקית כל כך, של יום אחד בשבוע וכי עובדה זו, לפיה לא מוגשים בדרך כלל כתבי אישום במקרים של העסקה בת יום אחד בשבוע, משמעה כי בענייננו עמדו שיקולים זרים בבסיס ההחלטה להגיש כתב אישום נגד הנאשמת.

10.
לא מצאתי לקבל את טענותיו של הסנגור. אסביר. בע"פ (ארצי)
עפא (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל
משרד הכלכלה - אלירן דואב (2015))
(להלן – "
פרשת אלירן דואב
") נקבעו דברים אלה היפים לענייננו:

"טענה של אכיפה בררנית נחשבת לאחד הביטויים של טענת ה"הגנה מן הצדק" המוכרת כטענה מקדמית במשפט הפלילי, והיא מעוגנת היום בהוראת
סעיף 149(10) לחסד"פ
(ראו
ע"פ 6328/12
מדינת ישראל
נ' פולדי פרץ ואח'
(10.9.2013), ב
פסקה 27
וההפניות שם, להלן: עניין פרץ
, וכן
בש"פ 7148/12
עז אל דין כנאנה נ' מדינת ישראל

(14.10.2012) (להלן: עניין כנאנה, בפסקה 14).
ביסוד דוקטרינת ההגנה מן הצדק עומדת התכלית להבטיח
הליך פלילי ראוי, צודק והוגן
..."

11.
על בית הדין בפני
ו מועלית טענת האכיפה הבררנית להשתכנע, כי נפלו פגמים בהליך שננקט נגד הנאשמת ולעמוד על חומרתם ולשאול את עצמו האם ניהולו של הליך פלילי בנסיבות בהן נפלו פגמים כאמור בהליך פוגע, פגיעה חריפה, בתחושת הצדק וההוגנות. בתוך כך על בית הדין לאזן בין שיקולים שונים אותם מונה הפסיקה ובכלל זה חומרת העבירה מזה, והפגיעה בזכויות הנאשם מזה, ועוד. בנוסף ראוי שתבחן השאלה האם הגשת כתב האישום חרגה, בנסיבות הענין, ממתחם הסבירות.

12.
במסגרת טיעוני הצדדים בתום ישיבת ההוכחות הוגש מזכר שנכתב על ידי ב"כ המאשימה במסגרתו צוינו הנימוקים להגשת כתב אישום וכך נכתב:

"בהתאם להנחיות הפנימיות להגשת כתב אישום בעבירות מינהליות במקום הטלת קנס מיום 18.1.2012 אשר פורסמו באתר של רשות ההגירה והאוכלוסין...יש להגיש כתב אישום יזום לאור התקיימות התנאים הבאים:
סעיף 5ג.(3): העסקה שלא כדין של עובדת זרה בעבודת משק בית, על ידי מעסיק שאינו בעל היתר בתחום הסיעוד ושלא במסגרת מתן טיפולי סיעודי לנזקק.
2. סעיף 5ג. (6) משך תקופת ביצוע העבירה: העובדת הועסקה אצל החשודה במשך תקופה ארוכה של 6 שנים. הימשכות ביצוע העבירה לתקופה זו מלמד על קביעות ומהווה חומרה יתרה.
3. לעובדת אין אשרת שהייה בתוקף בישראל.
כמו כן לא נערך ביטוח רפואי לעובדת".


(ר' מא/6)

13.
טענת הנאשמת לאכיפה בררנית מבוססת, אם כן, על הגדרת תקופת העסקתה של העובדת הזרה על ידי המאשימה כ"ממושכת". לדברי הנאשמת, מאחר והעובדת הועסקה על ידה יום אחד בשבוע בלבד, לא עונה העסקה זו על ההגדרה "תקופה ממושכת".

14.
הנאשמת הציגה פניה שביצעה לרשות האוכלוסין וההגירה על פי חוק חופש המידע, תשנ"ח-1998 (ר' נא/2), במסגרתה ביקשה לקבל מידע על "כמות המקרים בהם הוגשו כתבי אישום בגין העסקת עובדת זרה במשק בית, העסקה חד שבועית או דו שבועית....כלומר לא העסקה קבועה, ללא לינה של העובדת הזרה בבית המעסיק בשנים 2018-2016".

15.
הממונה על חוק חופש המידע השיבה לסנגור, כי המידע המבוקש אינו בנמצא היות ו"המערכת הממוחשבת אינה כוללת סיווג לפי הנתונים שהתבקשו, והנתונים המבוקשים אינם נדרשים לצורך עבודתנו השוטפת" והפנתה להנחיות התביעה מיום 18.1.2002.

16.
ב"כ המאשימה ציינה בסיכומיה בהתייחס לטענת ההגנה מן הצדק שהועלתה, כי הנתון של מספר ימי ההעסקה של העובד או העובדת במשק הבית, אינו מעלה ואינו מוריד לדידן של רשויות האכיפה (ר' פרוטוקול עמ' 42 שורות 32-8
;
עמ' 47 שורות 18-14) בעוד מישכה הכולל של ההעסקה, דהיינו: מספר השנים בהן נמשכה העסקתה של העובדת הזרה ללא התר, הוא הנתון שנבחן בבוא המאשימה להחליט האם בנסיבות דנן יש להטיל קנס מינהלי או להעביר את התיק למסלול של הגשת כתב אישום.

17.
הסנגור אף התייחס בטיעונו לשני פסקי הדין אליהם הפנתה הממונה על חופש המידע בתשובתה ולטענתה, כי פסקי דין אלו ניתנו ב"נסיבות דומות בהן הוגשו כתבי אישום" על מנת להציג את יחס בית הדין למקרים דומים (ר' פרוטוקול עמ' 39 שורות 25-1). צודק הסנגור, כי לא מדובר במקרים דומים, שכן באותם מקרים דובר בעובדות שלנו בביתם של הנאשמים ואילו בעניננו אין חולק, כי העובדת הזרה הועסקה בביתה של הנאשמת משך יום בשבוע (או שני חצאי ימים), ולא הועסקה במתכונת של
live in
.

18.
על פניו טענת הנאשמת כי הופלתה לרעה ביחס למעסיקים אחרים נגדם לא הוגש כתב אישום בנסיבות דומות של העסקה חד או דו שבועית, שובת לב, לאור חוסר היכולת שלה להציג תשתית ראייתית משהמאשימה אינה מנהלת רישום אודות מספרם של כתבי האישום שהוגשו בנסיבות דומות. ואולם בענין זה נקבע בפרשת
אלירן דואב
:

"
הקושי שבסוגיה נעוץ בכך שבמקרים רבים, לנאשם הטוען להפליה בהגשת האישום נגדו ביחס למקרים דומים אחרים אין נגישות למידע אודות מקרים רלוונטיים אחרים. פרופ' דפנה ברק ארז עומדת על קושי זה במאמרה "אכיפה בררנית: מן הזכות לסעד", ובאלה המילים:
"שאלה מרכזית שנמצאת ביסודו של כל דיון בטענה של אכיפה בררנית נוגעת להנחת התשתית העובדתית לה. אין להעלות טענה בדבר אכיפה בררנית בעלמא אלא יש להניח לה תשתית הולמת בראיות. אולם כיצד ניתן להניח תשתית כזו כאשר הנתונים לגבי האכיפה אינם נמצאים בידי ההגנה? לעיתים הנתונים עשויים לעלות מחומרי חקירה שמסרה התביעה לנאשם. במקרים אחרים, הנתונים הנדרשים להוכחת הטענה עשויים להיות נלמדים ממקורות גלויים. כך למשל המאגרים המשפטיים יכולים לשמש מקור לא אכזב לאיסוף מידע בדבר הגשת כתבי אישום במקרים דונמים. עם זאת מאגרים אלה לא כוללים כמובן את ההחלטות שהתקבלו במקרים שבהם לא הוגשו בסופו של דבר מקור גלוי אחר הוא הנחיות פרקליט המדינה (או היועץ המשפטי לממשלה)... ככלל, מתכונת הבדיקה של טענת אכיפה בררנית צריכה להיות מבוססת על כך שהנאשם יצביע על מקרים שבהם הרשות נהגה באורח שונה, על מנת להעביר את הנטל להצדיק את ההחלטה. עם זאת קיימות גישות שונות באשר לגובהו של הרף שאותו יצטרך הנאשם לעבור (מהיבט התשתית הראייתית לטענת האכיפה הבררנית)
כדי להעביר את הנטל בעניין זה לרשות
" (הסניגור 200 (נובמבר 2013), 14, 17).

19.
מן הדברים דלעיל עולה, כי על מנת שתתקבל טענה של אכיפה בררנית, על הנאשמת היה להוכיח, כי הגשת כתב האישום נגדה הופכת אותו ל"
אקט שלטוני הפוגע בתחושת הצדק וההגינות
" (ע"פ (ארצי) 53735-06-16
חיים גרינברג – מדינת ישראל

(2018)) ולהצביע על מקרים בהם נהגה המאשימה באורח שונה ביחס למעסיקים כדוגמתה, על מנת שיועבר הנטל לכתפי המאשימה להוכיחה כי אין בהתנהלותה ביחס לנאשמת משום אפליה (ר' גם פרוטוקול עמ' 45 שורות 14-12).

20.
נימוקי המאשימה עת החליטה כי יש להעמיד לדין את הנאשמת אינם מייצרים, לדידי, פגיעה בתחושת הצדק וההגינות. לענין משך תקופת ההעסקה, איני מוצאת לקבל את פרשנות הנאשמת, כי העסקה חד שבועית משך שש שנים, כמוה כהעסקה בת ימים בודדים. חשבון פשוט מראה, כי עובדת שהועסקה פעם בשבוע משך 52 שבועות בשנה ובמשך שש שנים, עבדה, בפועל, 312 ימים שהם למעלה מארבע עשר חודשים רצופים (בהנתן
22 ימי עבודה בחודש) או 12.5 חודשי עבודה בהנתן 25 ימי עבודה בחודש, חישוב ההולם הקף העסקתה של עובדת זרה במשק בית במתכונת של
live in
.

21.
כך או כך, העובדה כי משך שש שנים נהנתה הנאשמת מתוצרי עבודתה של העובדת הזרה נשוא כתב האישום, מדברת בעד עצמה וכל התייחסות אחרת המְשַוֶּה לעבודתה של העובדת הזרה נופך ארעי, אך ורק בשל העובדה כי עבדה יום אחד בשבוע ולא חמישה ימים בשבוע, למשל, מקטינה את תרומתה של העובדת הזרה למשק ביתה של הנאשמת ולרווחת חייה, שלא לצורך.

22.
בפסק הדין המנחה בענין
זקין – ראש עיריית באר שבע
(בג"צ 6393/96, פד"י נג(3) 289, 305-304 (1999))

נכתב:

"אכיפה בררנית (באנגלית:
selective enforcement
) אינה היפוך של אכיפה מלאה. לעתים קרובות אין אכיפה מלאה, ומבחינה מעשית אף לא יכולה להיות אכיפה מלאה, של חוק או תקנות. אכיפה חלקית אינה בהכרח אכיפה פסולה. כך גם אכיפה מדגמית, שהרי המדינה אינה יכולה להקצות אלא משאבים מוגבלים לאכיפת החוק. כך גם רשויות מינהליות שונות, כמו רשויות מקומיות. לכן רק טבעי וראוי הדבר שהמדינה ורשויות אחרות יקבעו לעצמן מדיניות, ובמידת הצורך והאפשר גם הנחיות כתובות, שיקבעו סדר עדיפות לאכיפת החוק. אכן, מדיניות או הנחיות כאלה צריכות לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, כגון מבחנים של מטרה כשרה, שיקולים ענייניים, סבירות ועוד. אולם, אם הן עומדות במבחנים אלה, אכיפת החוק על-
פי מדיניות או הנחיות כאלה אינה אכיפה פסולה. אכיפה כזאת, אף שהיא אכיפה חלקית, אינה אכיפה בררנית".

23.
אף אם התקשתה הנאשמת למצוא פסיקה או לקבל מידע אודות כתבי אישום שהוגשו כנגד מעסיקיהם של עובדים זרים שהועסקו במתכונת חלקית, יומית או שעתית, וגם לו הוכח, כי המאשימה מבצעת אכיפה חלקית במובן זה שמרבית כתבי האישום המוגשים על ידה ענינם עובדים זרים המועסקים במתכונת של משרה מלאה, אין בכך כדי להצדיק את קבלת הטענה בדבר אכיפה בררנית. לא בכדי נקבע בפסק הדין בענינו של
איתמר בורוביץ
:

"
ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית
-
המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך
-
כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו, עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל
-
עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כי במקרה הנתון לא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר".

(
ע"פ 4855/02 מדינת ישראל
- בורוביץ, פ"ד נט (6) 776, 807 (2005))

24.
ברור לכל בר בי רב, כי אילולא נהנתה הנאשמת מתוצרי עבודתה של העובדת נשוא כתב האישום, ובכלל זה, בית נקי ומסודר, בגדים נקיים וריחניים ועוד, לא היתה נקשרת עימה בחוזה ארוך טווח שהסתיים, מכורח הנסיבות, לאחר שש שנים בעקבות הביקורת.

25.
מצאתי, אם כן, כי יש לדחות את טענת האכיפה הבררנית ואין בכך שהמאשימה אינה יכולה לנקוב במספר כתבי האישום שהוגשו נגד מעסיקי עובדים זרים שהועסקו במשק בית פעם או פעמיים בשבוע, כדי להעיד על כך שלא הוגשו כתבי אישום כנגד נאשמים כדוגמת הנאשמת כאשר העובדות נשוא כתב האישום היו דומות. כל שניתן ללמוד מכך הוא, כפי שהבהירה ב"כ המאשימה, כי המאשימה אינה בוחנת את מספר ימי העבודה של העובד/ת הזר/ה במשק הבית אלא את הקביעות שביחסי העבודה (ר' עדותו של מר הרשקוביץ, פרוטוקול עמ' 22 שורות 32-15). בענייננו, כאשר העובדת הזרה הועסקה משך שש שנים בביתה של הנאשמת, ברור כי מדובר בהעסקה קבועה ומתמשכת.

26.
טוענת הנאשמת, כי עומדת לה הגנה מן הצדק היות ו"מדובר בעצם באשה שעובדתית ואין זה אין מחלוקת יש לה ילדה בישראל ויש לה בן זוג ישראלי" (ר' פרוטוקול עמ' 40 שורות 7-5). אלא מאי? הבקשה לפתיחת הליך מדורג מכח חיים משותפים שהוגשה על ידי הסנגור בגינה של העובדת הזרה נשוא כתב האישום, נושאת תאריך המאוחר למועד הביקורת (ר' נא/3). לעובדת הזרה ולבן זוגה נקבע תור למחלקת אשרות לחודש פברואר 2019. הסנגור אף אישר בדבריו, כי בקשה זו שהוגשה בשם העובדת הזרה היא בקשה שחודשה על ידו לאחר שהחל בייצוגה של העובדת הזרה (ר' פרוטוקול עמ' 41 שורות 10-7).

27.
הנאשמת הודתה בחקירתה, כי העובדת הזרה הציגה לה דרכון אך לא הציגה לה תעודת זהות (ר' פרוטוקול עמ' 32 שורות 27-22) אלא אישור שהיה. ובלשונה: "תראי יכול להיות שזה גם קושי שלי אבל אני לא אוהבת להרגיש שוטר...ואז, זה היה נראה לי ממש בסדר. הנה היא חוקית... היא לא הביאה לי תעודה. לא עלה על דעתי את יודעת?" (ר' פרוטוקול עמ' 33 שורות 7-1
;
ר' גם פרוטוקול עמ' 36 שורות 15-9). אלא שלא מדובר (רק) בתמימותה של הנאשמת אלא בעצימת עיניים של ממש אל מול ביצועה של העבירה.

28.
אף שהנאשמת סברה, המועד הדיון, שמצוי באמתחתה צילום הדרכון של העובדת הזרה, התברר שלא עלה בידה לאתרו והוא אף לא הומצא לחוקרי אגף האכיפה (ר' פרוטוקול עמ' 33 שורות 32-22 ובעמ' 34 שורות 24-1). עוד אישרה הנאשמת בחקירתה, כי אף שהעובדת הזרה סיפרה שיש לה עורך דין המטפל בהסדרת מעמדה, לא טרחה הנאשמת להתקשר אליו ולברר במה דברים אמורים (ר' פרוטוקול עמ' 34 שורות 28-25). זאת ועוד. העובדת הזרה שיתפה את הנאשמת בקושי בהשגת אישור עבודה, אך גם דבריה אלה של העובדת הזרה
לא "הדליקו נורה אדומה" אצל הנאשמת (ר' שם בשורות 33-30).

29.
לא עלה, איפוא, בידי הנאשמת להוכיח, כי עומדות לה הטענות של אכיפה בררנית והגנה מן הצדק.

האישום הראשון

30.
הנאשמת הואשמה בביצוע עבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק הקובעים:

"2

.
(א)
מעסיק שעשה אחד מאלה –
(1)
העסיק עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו;
(2)
העסיק עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג, ובלבד שהמעשה אינו נכלל בין המעשים המפורטים בסעיף קטן (ב);"

סעיף 1יג' לחוק קובע:

"
לא יקבל אדם עובד זר לעבודה, אלא אם כן הממונה או עובד משרד הפנים מטעמו, התיר בכתב את העסקתו
של העובד הזר אצל אותו מעסיק, ובהתאם לתנאי ההיתר; היתר כאמור יכול שיהיה למכסה מסוימת של עובדים זרים שיועסקו אצל אותו מעסיק או לפי רשימה שמית".

31.
יסודות העבירות בהן הואשמה הנאשמת הם:

היות הנאשמת מעסיקה
כי המועסקת על ידי הנאשמת הינה עובדת זרה
וכי העובדת הזרה אינה רשאית לעבוד בישראל.

32.
בחקירתה של הנאשמת תחת אזהרה במשרדי מינהל האכיפה הודתה בהעסקתה של העובדת הזרה, אשר תמונתה הוצגה בפני
ה, וציינה כי במשך שש שנים ביצעה העובדת הזרה עבודות נקיון, כביסה, גיהוץ וסידור הבית (ר' מא/7 שורות 5-1).

33.
המאשימה הגישה תעודת עובד ציבור (מא/3) ממנה עולה, כי לעובדת הזרה היה רשיון עבודה מסוג ב/1 עד ליום 30.6.2010. משמע, ממועד זה ואילך העסקתה של העובדת זרה נעשתה בניגוד להוראות הדין.

34.
מכאן, כי יסודות העבירה ובכלל זה היות הנאשמת מעסיקתה של עובדת זרה שלא החזיקה, נכון למועד הביקורת, בהתר העסקה כדין בישראל הוכחו כדבעי על ידי המאשימה.

35.

בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בענין

עפ (ארצי) 14758-12-14 מדינת ישראל
נ' סיון ברקוביץ (2017)
נקבע

:

"על מנת להרשיע בעבירה על פי
סעיף 2(א)
לחוק, על המדינה להוכיח, מבחינת היסודות
העובדתיים
של העבירה, כי נמצא אדם שהעסקתו טעונה היתר – קרי, אדם שהוא בבחינת "עובד זר"
- מי שאינו אזרח או תושב ישראל; כי היתר לעובד הזר לעבוד אצל המעסיק לא היה, וכי הנאשם הוא שהעסיק אותו. יודגש כי ההיתר הוא היתר הניתן לעובד ולמעסיק כאחד, דהיינו, היתר לעובד לעבוד אצל המעסיק בעל ההיתר. על רקע זה, אין לקבל טענה של מעסיק כי לעובד הזר היה היתר עבודה מבלי שהמעסיק יראה כי ההיתר שניתן לאותו עובד זר התייחס לעבודה אצל המעסיק המדובר ובסוג העבודה המדוברת.
אשר ליסוד הנפשי בעבירה לפי
סעיף 2(א)
לחוק – שלא כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי - עבירה לפי
סעיף 2(א)
לחוק אינה עבירה של "אחריות קפידה", אלא עבירה הדורשת יסוד נפשי של מחשבה פלילית כאמור
בסעיף 19 לחוק העונשין.
היסוד הנפשי הנדרש בעבירה לפי
סעיף 2 (א)
לחוק הוא מודעות. ויודגש כי המודעות הנדרשת היא מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, ובכללם מודעות ליסוד של העסקת העובד הזר מבלי שהמעסיק קיבל היתר להעסיק אצלו את אותו עובד זר. מודעות מתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים".


36.
מן הדברים שהובאו לעיל עולה, איפוא, שהיסוד הנפשי בעבירות נשוא כתב האישום הוא מסוג "מודעות" המתקיימת גם במקרה של "עצימת עיניים". וכפי שנקבע על ידי בית הדין הארצי לעבודה:

"

היסוד הנפשי בעבירות אלה דורש רמת כוונה פלילית של "מודעות" כפי שהוגדרה בהוראת סעיף 20 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 לפיה "רואים אדם שחשד בטיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום נסיבות כמי שהיה מודע להם אם נמנע מלבררם"

(ר' ע"פ (ארצי) 22/06 מדינת ישראל
– רוזן (2014))

37.
כפי שיפורט להלן מצאתי, כי הנאשמת היתה מודעת לכך, שיתכן ולעובדת הזרה נשוא כתב האישום אין אישור שהייה אך עצמה עיניה מלראות ולברר את השלכותיו של מידע זה על עצם העסקתה על ידה.

38.
הנאשמת העידה בחקירתה, כי ביקשה להעסיק עובדת חוקית וכי נאמר לה על ידי הממליצה שהעובדת הזרה נשוא כתב האישום "נשואה לישראלי ויש לה תינוקת קטנה שנולדה בארץ ושיש לה תעודות זהות ישראלית" (ר' מא/7 שורות 13-11).

39.
הנאשמת ראיינה את העובדת הזרה ושאלה אם היא מחזיקה ברשיון לעבוד בישראל והעובדת השיבה לה ש"היא הייתה חוקית, תחילה בסיעוד ואז גם עבדה גם באיזה קיבוץ-אחראית מטבח ואז היא הסבירה שהיא התחתנה ויש לה תינוקת ושהיא
בהליכים משפטיים לקבל רשיון עבודה
" (ר' מא/7 בשורות 34-31) (הדגשה שלי – י.ז.ג). מהדברים דלעיל עולה, אם כן, שהנאשמת ידעה כי לעובדת הזרה נשוא כתב האישום אין רשיון לעבוד בישראל, אף שחשבה "אם יש בעל ישראלי ותינוק אז זה רק ענין טכני עד שנותנים לה רשיון לעבוד" (שם, בשורות 39-38). אף בחקירתה בפני
העדיה הנאשמת, כי העובדת הזרה אמרה שהיא חוקית ושאי אפשר לגרש אותה ושכרגע יש איזה בעיה...
שיש איזה שהיא בעיה והיא בהליכים משפטיים מול משרד הפנים
" (ר' פרוטוקול עמ' 30 שורות 19-15) (הדגשה שלי – י.ז.ג)

40.
הנאשמת העידה כי פעלה מתוך תמימות ואי הכרת המטריא והתרשמתי מכנות עדותה. האמנתי לנאשמת, שסברה, שעורך הדין החדש שלקחו העובדת הזרה ובן זוגה הישראלי (ר' פרוטוקול עמ' 30 שורות 20-19), יעשה כמיטב יכולתו על מנת להסדיר את מעמדה של העובדת הזרה בארץ וכי בסך הכל זה ענין של זמן, לא ארוך, עד אשר העובדת הזרה תקבל מעמד חוקי (ר' פרוטוקול עמ' 34 שורות 32-30). ואולם, הנאשמת נותרה עם המחשבה כי "הדברים יסתדרו" ולא טרחה לבדוק, אף שהעובדת הזרה היתה מיוצגת והנאשמת יכולה היתה לקבל מענה לתהיותיה בקלות, האם בנסיבות דנן רשאית היא להעסיקה.

41.
הנאשמת אף הציגה "זכותון לעובדים זרים בישראל-לפי שעות (2014)" אותו הורידה, כך לדבריה, מאתר "קו לעובד" וממנו למדה מהן דרישות המחוקק ממעסיק של עובד זר. אלא, שבין אם הנאשמת החליטה רק בשנת 2014, כעולה משמו של המסמך, לברר מהן דרישות המחוקק ממעסיק עובד זר, דהיינו: שלוש שנים לאחר שהעובדת הזרה החלה עובדת בביתה, ובין אם לאו, מצאתי, כי הנאשמת עצמה עיניה מלראות את הדברים נכוחה. יתרה מכך. הנאשמת שהתרשמתי כי היא אישה אינטלגנטית, משכילה ונעימת הליכות, צריכה היתה לדעת, כי אתר האינטרנט של "קו לעובד" הוא בכל הכבוד אינו תחליף ראוי לייעוץ משפטי או בדיקה מעמיקה של התהיות והספקות שהתעוררו בליבה.

42.

לאור האמור לעיל מצאתי, כי המאשימה הוכיחה את כל יסודות העבירה לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(א)(2) לחוק ויש להרשיע את הנאשמת בעבירות אלה
.


האישום השני – העסקה ללא ביטוח רפואי

43.
הנאשמת הואשמה בביצוע עבירה של העסקה ללא ביטוח רפואי לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק הקובע, כי
מעסיק ש"
העסיק עובד זר בלי שהסדיר לעובד הזר ביטוח רפואי בהתאם להוראות סעיף 1ד, או ניכה משכרו של העובד הזר סכום העולה על השיעור שנקבע בתקנות לפי אותו סעיף
", עובר עבירה.

44.
בהתאם להוראה זו "
על

המעסיק

מוטלת

החובה

להסדיר

לעובד

ביטוח

רפואי

על

חשבונו
" (ר' עפ (ארצי) 16411-03-14
קבוצת

דיוטי

נכסים

השקעות

ופיננסים

בע
"
מ
-
מדינת ישראל

(2016)).

45.
בענייננו טענה הנאשמת, כי העובדת הזרה דאגה לעצמה לביטוח רפואי ואף הציגה במסגרת חקירתה באזהרה במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה, צילום כרטיס קופת חולים לאומית על שם העובדת הזרה (ר' מא/7). בעדותה בפני
הוסיפה הנאשמת, כי לא ערכה לעובדת הזרה ביטוח בריאות מאחר וסברה ש"יש לה מלא מעסיקים היא עובדת כל יום בבית אחר" (ר' פרוטוקול עמ' 35 שורות 33-32) ולא סברה שיש מקום כי כל אחד ממעסיקיה של העובדת הזרה יערוך לה ביטוח רפואי (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 23-22).

46.
זאת ועוד. הנאשמת ציינה בעדותה טעם נוסף לכך שלא נערך על ידה ביטוח רפואי לעובדת הזרה והוא, כי העובדת הלכה לבדיקות מעת לעת, לייעוץ אצל רופא ואף כאשר היתה בהריון אושפזה ומכאן יצאה מנקודת הנחה כי לעובדת הזרה יש ביטוח רפואי (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 15-6). אלא, שברור לכל בר בי רב, כי אין בכך שהעובדת אושפזה או ביקרה אצל רופאים/ות כדי לייצר חזקה, כי היה לה, לעובדת הזרה, ביטוח רפואי בתוקף. בהחלט יתכן שהעובדת הזרה נאלצה לשלם באופן פרטי על שלל הביקורים אצל רופאים ועל האשפוז בגלל העדרו של ביטוח רפואי מתאים.

47.
ובנוסף טענה הנאשמת, כי סיכמה עם העובדת שהיא עורכת לעצמה ביטוח רפואי ולכן שילמה לה משכורת גבוהה (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 4-1). אולם, אף אם נאמר, כי ניתן, ולו בדוחק לקבל פרשנותה של הנאשמת כי הסכום ששילמה לעובדת הזרה פר שעת עבודה כלל תשלום עבור עלויות הביטוח הרפואי ועל כן די בכך שהעובדת ערכה לעצמה ביטוח רפואי כדי לאיין את יסודות העבירה, לא שוכנעתי כי בענייננו, הוכח כי לעובדת נשוא כתב האישום היה ביטוח רפואי בתוקף משך כל שש שנות העסקתה.

48.
הנאשמת בעדותה אישרה, כי למדה בדיעבד, שהעובדת הפסיקה/ביטלה את הביטוח הרפואי, ובלשונה: "עכשיו היא כנראה הפסיקה את זה, זה נודע לי כבר בשלב החקירות. היא הפסיקה את זה כנראה שנתיים, כך הבנתי, שנה קודם כי היתה לה בעיה כספית" (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 21-18). למותר לציין, כי הרצאיונל לפיו המעסיק הוא שמחויב לערוך לעובד הזר, על חשבונו, ביטוח רפואי, מטרתו למנוע מצבים כאלה, אותם תארה הנאשמת, לפיהם בשל חסרון כיס יוותר העובד הזר על הביטוח הרפואי אשר נמצא אולי במקום נמוך בסדר העדיפויות שלו.

49.
צילום כרטיס קופת החולים (ר' מא/7) מגלה טפח ומסתיר טפחיים. לא ניתן לדלות ממנו את המידע אשר יכול היה אולי לשמש להגנתה של הנאשמת: מהו הכיסוי שמעניק כרטיס קופת החולים לעובדת, מהו המועד הראשון בו ערכה לעצמה, במימון הנאשמת לכאורה, ביטוח רפואי ומהי תום תקופת הכיסוי.

50.
יתרה מכך. טענתה זו של הנאשמת כי התשלום השעתי ששולם לעובדת הזרה נשוא כתב האישום כלל את עלויות הביטוח הרפואי היא טענה כבושה שלא עלתה קודם לכן בחקירתה ואף במענה לכתב האישום הודתה הנאשמת באי עריכת ביטוח רפואי. על כן, לא מצאתי, גם מטעמים אלה, כי יש לקבל את טענתה זו של הנאשמת.

51.
הנאשמת אף טענה, כי ב"זכותון לעובדים זרים בישראל-לפי שעות (2014)" עליו הסתמכה בעת העסקת העובדת הזרה, לא מופיעה דרישה לעריכת ביטוח רפואי לעובד/ת זר/ה (ר' פרוטוקול עמ' 36 שורות 33-24). אכן, במסמך שהוגש (ר' נא/5) לא ניתן למצוא התייחסות לחובת עריכתו של ביטוח רפואי לעובד/ת זר/ה, אולם, המסמך אינו יכול להוות תחליף לייעוץ משפטי (ר' גם סעיף 20 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961).

52.
בנסיבות אלה מצאתי להרשיע את הנאשמת גם בעבירה לפי סעיף 2(ב)(3) לחוק.

53.
טיעונים לעונש ישמעו ביום 30.5.2019 בשעה 11:00


ניתנה היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, 26 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.














העז בית דין אזורי לעבודה 13376-03/18 מדינת ישראל נ' נועה נבו (פורסם ב-ֽ 26/03/2019)