פסקי דין על חאזם חסין | פסקי דין על אשרף את רעד | פסקי דין על רעד מוראד | פסקי דין על אשרף בלעום |

46873-03/16 סעש     31/03/2019




סעש 46873-03/16 חאזם חסין נ' אשרף את רעד, רעד מוראד, אשרף בלעום








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


סע"ש 46873-03-16


31 מרץ 2019

לפני
:
כב' השופטת חנה טרכטינגוט
– שופטת בכירה

נציג
ציבור (עובדים)
מר חיים בצלאל

ה
תובע והנתבע שכנגד
1
.
חאזם חסין
ע"י ב"כ: עו"ד ליאור הוד
-
ה
נתבעים
והתובעים שכנגד
1. אשרף את רעד
2. רעד מוראד

3. אשרף בלעום
ע"י ב"כ: עו"ד ישי ביינרט

ועו"ד ארז נענה



פסק דין

1.
לפנינו תביעתו של מר חאזם חסין
(להלן – התובע), נגד אשרף את רעד
שותפות כללית (להלן – הנתבעת), מר רעד מוראד
(להלן – הנתבע 2) ומר אשרף בלעום
(להלן – הנתבע 3) (להלן יחד – הנתבעים), בגין הפרשי שכר מינימום, הפרשי שעות נוספות, הפרשות לקרן השתלמות, פדיון ימי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה, הודעה מוקדמת, החזר הוצאות נסיעה, הלנת פיצויי פיטורים, הלנת שכר ועבירות על חוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר).
2.
על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפני
נו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
2.1
התובע תושב שכם, נושא תעודת זהות פלסטינית, הועסק על ידי הנתבעת כפועל בניין ושיפוצים, מחודש פברואר 2010 עד פברואר 2014, כאשר בין הצדדים נטושה מחלוקת האם הייתה הפסקת עבודה בין החודשים מרץ 2013 ל – יולי 2013 (כולל).
2.2
הנתבעים 2 - 3 הם השותפים בנתבעת.
2.3
הנתבעת הנפיקה לתובע היתר עבודה וכניסה לישראל.
2.4
תשלומים עבור שכר העבודה וזכויות סוציאליות לתובע הועברו על ידי הנתבעת למשרד הפנים, רשות האוכלוסין וההגירה אגף מדור תשלומים (להלן – מדור תשלומים) מידי חודש בהתאם להוראות הסכם 1968 (סעיף 19 בפרק י"ג) והוראות החוק ליישום ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ה-1994.
2.5
על יחסי העבודה בין הצדדים בתקופה הרלוונטית חלות הוראות צו ההרחבה בענף הבניין לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז – 1957 (י"פ 6120, פורסם ביום 11.8.2010), וכן הוראות צו ההרחבה בענף הבנייה, התשתיות, צמ"ה, עבודות ציבוריות ושיפוצים (י"פ 6369, פורסם ביום 30.1.2012) (להלן יחד – צווי ההרחבה בענף הבנייה).
3.
טענות התובע –
3.1
התובע, תושב שכם, הועסק על ידי הנתבעת לפחות 10 שעות ביום (החל מ 06:30 – 07:00 עד 16:00 – 17:00), חמישה ימים בשבוע, למעט שבת וחג.
3.2
התובע הועסק אצל הנתבעת החל מפברואר 2010 ועד שפוטר בחודש פברואר 2014.
3.3
הנתונים המופיעים בתלושי השכר שקיבל התובע הינם כוזבים. על פי תלושי השכר עבד רק 795 ימים בעוד שעבד בפועל כ – 1,049 ימים, כלומר לא דווחו 280 ימים, כ- 27% מכלל ימי העבודה.
3.4
החל מאוגוסט 2010 חל על העסקתו של התובע צו ההרחבה בענף הבנייה, לפיו עד ינואר 2013 היה זכאי לשכר מינימום חודשי של פועל בדרגה 1, שעלה בהדרגה מ – 4,350 ₪ ל – 5000 ₪, והחל מפברואר 2013 היה זכאי לשכר מינימום של פועל בדרגה 2 (לאחר שצבר שלוש שנות ניסיון) בסך 5,145 ₪.
3.5
התובע זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 35,284 ₪, ולכל הפחות 26,417 בגין ימי העבודה המדווחים (נספח 3 לכתב התביעה המתוקן). במסגרת הסיכומים טען התובע כי הינו זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 37,773 ₪, ולמצער בסך 27,234 ₪ בגין ימים מדווחים בלבד.
3.6
התובע זכאי לתשלום שכר עבור שעות נוספות בסך 44,791 ₪, סכום אשר הועמד לצרכי אגרה בלבד (נספח 4 לכתב התביעה המתוקן). עד יולי 2010, זכאי לשעות נוספות ככל שחרג ממשרה מלאה בת 186 שעות, והחל מחודש אוגוסט 2010, עת חל צו ההרחבה בענף הבניין, זכאי לשעות נוספות ככל שחרג ממשרה מלאה בת 182 שעות. התובע עבד כ – 220 שעות בחודש (10 שעות ביום, 50 בשבוע לכל הפחות). כלומר, עד יולי 2010 עבד התובע 34 שעות נוספות בחודש (1.6 ביום), והחל מחודש אוגוסט 2010 עבד 38 שעות נוספות בחודש (1.75 ביום). בסיכומים הוסיף וטען כי אף על פי גרסת הנתבעים, לפיה שעות העבודה המקובלות שלהם הן 07:00 – 16:00 יוצא כי הינו זכאי לשכר שעות נוספות בסך 17,020 ₪, ואף לפי ימים מדווחים בלבד זכאי מר חסון לשכר שעות נוספות בסך 12,425 ₪.
3.7
התובע זכאי לפדיון ימי חופשה בסך 7,557 ₪, בגין 33 ימי חופשה שצבר בשלוש השנים האחרונות פלוס השנה השוטפת, לפי סעיף 7 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951. היות שאין לתת אמון בדיווח למת"ש על נתוני ההעסקה, לא ניתן להסתמך על דיווח ימי החופשה. על פי צו ההרחבה בענף הבניין זכאי ל – 6 ימי חופשה בשנת העסקתו השניה (222 ₪ * 6), 8 ימי חופשה בשנה השלישית (222 ₪ * 8), 9 ימי חופשה בשנה הרביעית (231 ₪ * 9) ו – 10 ימי חופשה בשנה האחרונה (237 ₪ * 10). לפי תלושי השכר ניצל 61 ימי חופשה בתשלום, על אף שהיה זכאי ל – 33 בלבד.
3.8
התובע זכאי, לפי צו ההרחבה, לדמי חגים בסך 8,887 ₪ בגין 40 ימי חגים שחלו בתקופת עבודתו ובהם לא הועסק ולא נעדר בסמוך אליהם (נספח 5 לכתב התביעה המתוקן). במסגרת הסיכומים טען כי הינו זכאי ל אותם 40 ימים, אולם בשווי 237 ₪ ליום, סה"כ 9,480 ₪.
3.9
התובע זכאי לקרן השתלמות בסך 1,608 ₪, היות שעל פי צו ההרחבה החל מחודש פברואר 2013 ועד תום העסקתו בפברואר 2014, היה זכאי להפרשות מעביד חודשיות לקרן השתלמות בגובה 2.5%, לפי שכר חודשי בסך 5,145 ₪ .
3.10
על פי הנטען בסיכומים, התובע זכאי להשלמת הפרשות לפנסיה ולפיצויים בסך 6,692 ₪. היות שהוא זכאי להפרשי שכר מינימום בסך 37,773 ₪ וגמול השתלמות בסך 1,608 ₪, סה"כ 39,381 ₪, מהם זכאי להשלמת הפרשות בשיעור 6% לפנסיה ו – 6% לפיצויים – סה"כ 2,363 ₪. בנוסף זכאי להשלמה בסך 1,966 ₪ שלא הופרש בחודשים 11/2011 ו – 12/2013 בהם לא הופקו תלושי שכר. טענה זו נטענה לראשונה בסיכומים.
אף לפי הדיווח למדור תשלומים, זכאי להשלמת הפרשות בסך 5,470 ₪ [(הפרשי שכר מינימום בסך 27,234 ₪ + גמל להשתלמות בסך 1,608 ₪) * 6% * 2] + 1,966 ₪.
3.11
התובע זכאי להשלמת פיצויי פיטורים בסך 8,704 ₪. הפרשות המעסיק אינן מכסות את מלוא הפיצויים נוכח הלנת חלק מן ההפרשות להן היה זכאי. לאור האמור, זכאי התובע לפיצויי פיטורים בסך 20,580 ₪ (מכפלת שנות עבודתו במשכורת אחרונה), בניכוי הפרשות בפועל בסך 11,876 ₪.
בסיכומיו טען כי סכום ההשלמה הוא 9,320 ₪.
3.12
התובע זכאי לדמי הודעה מוקדמת בסך 5,145 ₪ שכן פוטר באמצע פברואר 2014 לאחר שהלין בפני
הנתבעת על הלנת זכויותיו משך מספר חודשים, ולפיכך זכאי ל– 30 ימי הודעה מוקדמת לפי חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א –2001.
3.13
התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה בסך 16,667 ₪ בגין 1,049 ימי עבודה. על פי צווי ההרחבה, זכאי היה התובע ל – 22.7 ₪ ליום, סה"כ 23,812 ₪
בניכוי מה ששולם על פי תלושי השכר בסך 7,145 ₪. למצער, לפי הדיווחים למדור תשלומים, זכאי להשלמת החזר הוצאות נסיעה בסך 10,357 ₪ שכן בגין 771 ימי העבודה המדווחים זכאי היה להחזר בסך 17,502 ₪ בעוד שלפי תלושי השכר קיבל החזר בסך 7,145 ₪ בלבד).
3.14
לפי צו ההרחבה בענף הבניין, התובע זכאי לדמי הבראה בסך 4,344 ₪. 5,944 ₪, עבור 8 ימי הבראה בגין כל אחת משנות עבודתו האחרונות, 371 ₪ ליום בשנת 2012, ו – 374 ₪ ליום בשנת 2013, בניכוי סך כולל של 1,600 ₪ ששולם לו לאורך תקופת העבודה (במאי 2012 ובדצמבר 2013).
3.15
כמו כן, נטען כי התובע זכאי לפיצוי בסך 40,000 ₪ בגין עגמת נפש, היות שהנתבעים הפרו ברגל גסה ובכוונת מכוון שרשרת זכויות מגן בסיסיות של התובע משך למעלה מארבע שנים.
3.16
במסגרת הסיכומים טען לראשונה התובע, כי לא נמסרה לו הודעה לעובד על פי חוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב – 2002 (להלן – חוק הודעה לעובד), ולפיכך מוטל על הנתבעת נטל ההוכחה בעניינים שבמחלוקת שחלה עליהם חובת ההודעה, לרבות הקטיעה ברצף ההעסקה.
3.17
לסיכומי התובע צורף תחשיב הלנת שכר בסך 230,091 ₪.
4.
טענות הנתבעים –
4.1
התובע עבד שלוש שנים לא רצופות, מפברואר 2010 עד פברואר 2013, והחל מאוגוסט 2013 עד פברואר 2014. בין החודשים מרץ – יולי 2013 התובע לא עבד אצל הנתבעת כלל. כאשר שב התובע לעבודה באוגוסט 2013, הגיעו הצדדים להסכמה לגבי העבר ושולמו לו כספים בהתאם.
4.2
בפברואר 2014, ביקש התובע לבטל את אישור הכניסה שלו, באמצעות הנתבעת. התובע נטש את מקום העבודה, ללא הודעה מוקדמת, לאחר שגרם נזק אדיר לנתבעת בכך שניסה לשכנע עובדים נוספים לעזוב את מקום העבודה ולעבור עמו לקבלן בשם מר שחר שפינר, ממנו קיבלה הנתבעת עבודות בניה במשך עשרות שנים. הנתבעת נותרה במחסור קשה של עובדים, והפסיקה לקבל עבודות ממר שפינר מאחר שהתובע יחד עם עובדים אחרים עבר לעבוד אצלו והם ביצעו עבורו את העבודות במישרין. בעיקר מדובר בשלושה פרויקטים שאמורה הייתה הנתבעת להתחיל עבור מר שפינר אשר לא בוצעו עקב הפגיעה בקשר העסקי עמו.
4.3
תלושי שכרו של התובע הינם מסמך רשמי מחייב ומשקפים את היקף המועדים בהם עבד. ימי העבודה המדווחים בתלושים הם ימי העבודה הנכונים והקובעים.
4.4
שכרם של העובדים המתגוררים בשטחים בבניין מפוקח על ידי לשכת התעסוקה, השכר מופקד בלשכת התעסוקה וכל ההפרשות מבוצעות על פי חוק, כמפורט בתלושי השכר. שכר המינימום בתלושים עודכן ככל שהיה צריך לעדכנו בהתאם לחוק ובפיקוח משרד התעסוקה. כפי המפורט בתלושי השכר, התובע קיבל הפרשות לפיצויים, חלף השתלמות, חופשה שנתית, פנסיה, היטל השוואה, דמי נסיעות ודמי הבראה בנוסף על התשלומים המתחייבים בחוק. כך גם פיצויי פיטורים שהתובע לא זכאי להם לאחר שנטש את עבודתו מופקדים מראש בלשכת התעסוקה. היות שהתובע קיבל אותם שלא כדין, הוא נדרש להשיבם לנתבעת.
4.5
אשר לנסיעות, התובע קיבל תשלום הוצאות נסיעה כמפורט בתלושי השכר, הנתבעת הסיעה את התובע ממקום העבודה עד המחסום ובמקרים מסוימים אף עד לביתו, התובע לא הוציא סכום כלשהו על נסיעות כלל. במסגרת הסיכומים נוספה הטענה כי התובע לא הגיש חוות דעת או תעודת עובד ציבור בנדון, וכי עלות הנסיעה היא 5 ₪ לכל כיוון וסה"כ 10 ₪ ליום ולא כנטען, כלומר עבור 680 ימי עבודה (לא כולל פברואר עד אוגוסט 2013) סה"כ זכאי להחזר הוצאות בסך של 6,800 ₪, בעוד שכבר קיבל סה"כ 7,345 ₪ בגין רכיב זה.
4.6
שעות עבודתו של התובע היו מסודרות, הוא לא הועסק שעות נוספות וקיבל את מלוא שכרו. התובע עבד בין 07:00 – 16:00, 5 ימים בשבוע. לתובע היו הפסקות קפה (בין 07:00 – 07:15; בין 14:00 – 14:15), אוכל (בין 11:00 – 11:30) ותפילה (10 דק'). כמו כן, בחודש הרמדאן עבד התובע בין 07:00 – 14:00 ואף על פי כן, קיבל שכר יום עבודה מלא. במסגרת הסיכומים טענה הנתבעת כי התובע הועסק עד השעה 15:30, שכן בשעה זו הייתה ההסעה למחסום יוצאת מהאתר, וכן כי הייתה לו הפסקה בת 45 דק' לאוכל, ושתי הפסקות לתפילה, סה"כ שעה וחצי הפסקות ביום לפחות.
4.7
התובע אינו זכאי לפיצויי הלנה היות שלא הייתה הלנה ולא התקיימו דרישות הדין לפסיקת הלנה.
4.8
נוסף על כך, אין כל בסיס משפטי או עילה לתביעה כנגד הנתבע 2 והנתבע 3, ואין מולם כל יריבות.
5.
טענות הנתבעת בתביעה שכנגד –
5.1
בגין נטישת הנתבעת ללא הודעה מוקדמת, אבדן הרווחים שנגרם לנתבעת והפרת חובות נאמנותו של התובע כעובד, זכאית הנתבעת לפיצוי בסך 30,000 ₪;
5.2
בגין הפרת אותן חובות נאמנות, נטישת העבודה, מעבר לעבודה ישירות עם מר שפינר אשר חדל לעבוד עם הנתבעת יחד עם עובדים נוספים של הנתבעת אותם שכנע, וגזלת מקור פרנסתה של הנתבעת, על התובע לשלם לנתבעת פיצויי בגין נזקים, אבדן רווח והחזר הוצאות בסך 200,000 ₪.
5.3
התובע נדרש להשיב את פיצויי הפיטורים שקיבל בסך של 11,437.52 ₪, היות שהוא שעזב את מקום העבודה.
6.
טענות התובע בתביעה שכנגד –
6.1
התביעה שכנגד נסובה על תוצאות התפטרותו של התובע כביכול, ולפיכך קורסת היות שהתובע פוטר. המסקנה היותר סבירה, אשר נטענה בסיכומי התובע, היא כי התובע פוטר על רקע ירידה צפויה בפעילות עקב הפסקת שיתוף הפעולה עם מר שפינר, ולא להיפך.
6.2
התובע הינו פועל בניין שכיר פשוט, לא ניהל ואינו מנהל עסקים פרטיים או קשר עסקי כלשהו עם לקוחות הנתבעת, ואף לא תיווך למעסיקו הנוכחי או לצד ג' במישרין או בעקיפין, עסקאות או לקוחות.
6.3
התובע לא ניסה לשכנע עובדים לנטוש את הנתבעת, ולמיטב ידיעתו מלבדו ומלבד עובד נוסף שפוטר יחד איתו לא הועסקו על ידי מר שפינר עובדים נוספים של הנתבעת.
6.4
מעבר לכך, דינה של התביעה שכנגד סילוק על הסף בשל היעדר פירוט של עובדות, עילות וסעדים. הנזק, ההוצאות ואבדן הרווחים נעדרים מסוימות ונתבעו בעלמא, ללא תימוכין. לא הוצגו חוזים בין הנתבעת למר שפינר, ואף לא פירוט פשוט של הפרויקטים והרווחים שאבדו כביכול והסבר כיצד נאמד הנזק.
6.5
מר שפינר העסיק את התובע משנת 2014 עד שנת 2016 בתפקיד שהצריך כישורים טריוויאליים בלבד (לשון הסיכומים), ושכרו היה כשל פועל בניין בדרג הנמוך בהתאם. נוכח אופי תפקידו, אף אם היה מתפטר ביוזמתו, לא בגללו היו חדלים הנתבעים לקבל עבודות ממר שפינר. מר שפינר לא רכש יתרון מיוחד בהעסקת התובע דווקא ולא היה מתקשה למצוא פועל אחר שיבצע את תפקידו. כמו כן, אף לאחר סיום העסקתו של התובע אצל מר שפינר, שב לעבוד עם קבלני משנה ואף על פי כן לא חזר לספק עבודות לנתבעים.
7.
ביום 27.5.18 נערך בפני
נו דיון הוכחות, במסגרתו העיד התובע מטעמו; ומטעם הנתבעים הנתבע 2, מר רעד מוראד
, מר שחר שפינר (להלן – מר שפינר) ומר קשקוש עבד אל כרים (להלן – מר עבד אל כרים).
8.
ואלו השאלות הטעונות הכרעה:
8.1
היקף העסקתו של התובע וזכאותו לתשלום שעות נוספות והפרשי שכר.
8.2
סיום יחסי העבודה בין הצדדים וזכאותו של התובע בהתאם להשלמת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת.
8.3
זכאות התובע לזכויות סוציאליות כדמי הבראה, חופשה, חגים, השלמת הפרשות לפנסיה, החזר הוצאות נסיעה, הפרשה לקרן השתלמות ופיצויים בגין עגמת נפש.
8.4
האם זכאים הנתבעים לפיצוי בגין הפסקת עבודת התובע.

הבקשה לעדות הזמה
9.
במהלך שלב הסיכומים, ביום 31.12.18, הוגשה בקשה מטעם הנתבעים לאפשר להם לזמן לעדות את מר רעבוס עבד אלפתאח כעד הזמה, על מנת להפריך את עדותו של התובע. לפיכך, טרם שנדון בתביעה לגופה, נתייחס לבקשה להגשת עדות הזמה.
10.
הנתבעים טענו כי עדות ההזמה נדרשת לאור נושאים חדשים וגרסאות כוזבות אשר הועלו על ידי התובע במסגרת חקירתו הנגדית, אשר יש להפריכן, וכי הצליחו לקבל את העדות אך ביום בו ניתנה, היינו 30.12.18 ולא קודם לכן היות שמדובר במנהל עבודה בנתבעת לשעבר.
11.
תקנה 51 לתקנות בין הדין קובעת כדלקמן:
"בכפוף לכל הסדר שיקבע השופט בתוקף סמכותו לפי סעיף 18(ד)(4) לחוק–
(1)ייפתח הדיון בבית הדין האזורי בדברי פתיחה של התובע ולאחר מכן יישמעו עדיו - אם יש לו עדים, ויוגשו ראיותיו האחרות; לאחר מכן ישמע בית הדין את דברי הפתיחה של הנתבע ואת עדיו, אם יש לו עדים, ויוגשו ראיותיו האחרות, אולם רשאי בית הדין, לפי שיקול דעתו, להתיר לבעל הדין הפותח להביא עדות סותרת בטרם יסכמו בעלי הדין את פרשותיהם;
".
12.
על פי ההלכה הפסוקה, בהתאם לסדרי הדין, על בעל דין להביא ראיותיו בחבילה אחת [
רע"א 2137/02

אליהו ממן - פז חברת נפט בע"מ
(30.7.02)]

. עם זאת, ייתכנו מקרים בהם חרף מחדלו של בעל הדין ייעתר בית הדין לבקשה, ככל שיתרשם כי קיימים טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל וכאשר הראיה המוצעת עשויה לתרום להשלמת התמונה העובדתית ([ר' ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה - המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661 (1993); ע"ע (ארצי) 53169-10-12 חגי דוד (דפוס משה) - יגאל אורמן (4.4.13); ע"ע (ארצי) 62411-10-13 ויקטור קובלקובסקי - י.מ. ניהול ואחזקות חדרה בע"מ (4.2.14)].
13.
בעניין בר"ע (ארצי) 31251-08-14 תאיר סעיד - קיבוץ קליה (5.1.15) הודגש כי גישתו הסלחנית של בית הדין בנוגע לסדרי הדין, אינה בלתי מוגבלת ונפסק כי:
"מקום בו מתנגשים האינטרסים של בירור האמת ושל ניהול ההליך כתיקונו על בית הדין לבחון, בין היתר: מה מידת הרלוונטיות של הראיה לסוגיות המתעוררות, וזאת על רקע יתר הראיות שכבר הוגשו; מה חשיבותה של הראיה על רקע הסוגיה שבמחלוקת; האם הסטיה מהכללים הדיוניים היתה פרי מעשה מכוון - מתוך זלזול בהליך או מתוך כוונה להשיג יתרון דיוני בלתי הוגן, או שמא האם אותו מתדיין אך התרשל. במקרה הראשון הנטיה תהיה שלא להתיר את הגשת הראיה; האם הסטיה מהכללים אינה גורמת לבעל הדין שכנגד לעוול מהותי שאינו בר פיצוי."
14.
בהקשר של הבאת ראיות מפריכות נפסק כי (עניין סופרגז):

"הנה כי כן, הבאת ראיות הזמה היא עניין הנתון לשיקול דעת בית המשפט. עניין שעל התובע הנטל להוכיחו לא תותר לגביו הבאת ראיות מפריכות אלא בנסיבות יוצאות דופן בהן הוא הופתע מטיעון או מראיות של הנתבע (ע"א 4494/97 סלאח נ' סלאח (לא פורסם, 4.1.00). ראו בהקשר זה דברים מפי השופט זילברג, ע"א 73/49 ויסרברג נ' חברת מייסדי חדרה בע"מ, פ"ד ד(1) 776, 780 (1950)). בנוסף, ייתכנו מקרים בהם תותר הבאת עדות הזמה על מנת לערער את מהימנותו של עד מעדי ההגנה (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) 508; ע"א 365/81 אזולאי נ' לביא, פ"ד לח(4) 125, 130 (1984); רע"א 2825/01 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' אולמי נ' מלכה בע"מ (לא פורסם,31.7.01)). ואולם, מדובר בשאלה של שיקול דעת המסור לערכאה הדיונית.
"
15.
ובית הדין הארצי סיכם לאחרונה הלכת בית המשפט העליון (בר"ע (ארצי) 18709-05-16 אוניברסיטת בן גוריון בנגב - ד"ר ערן אלמגור (28.7.16), בזו הלשון:

"האפשרות להתיר "עדות הזמה" אינה רלבנטית כלל לענייננו, שכן עדות הזמה – המהווה סטיה מהעקרון של הגשת ראיות התובע טרם הגשת ראיות הנתבע - אפשרית רק במקרה בו התובע "הופתע" מטיעון או ראיות של הנתבע. היא אינה רלוונטית למקרה בו עוסקים בראיות ידועות מראש, כמו במקרה שלפנינו."
16.
בעניינו לא מדובר בפרשת הגנה הכוללת ראיה שיש בה כדי להפתיע את הצד שכנגד, או בניסיון לערער מהימנותו של עד שהובא על ידי הנתבעים, מקרים בהם נקבע כי תתאפשר הבאת עדות הזמה.
17.
המקרה שלפנינו נבדל מן המצבים בהם הותרה הבאת ראית הזמה, הן משום שהבקשה להגשת ראיות מפריכות הוגשה על ידי הנתבעים בכובעם ככאלה (להבדיל מכובעם כתובעים שכנגד), כדי להזים את עדותו של התובע; והן משום שעדותו של התובע אינה מפתיעה ותואמת את האמור בכתב התביעה ובתצהירו.
18.
עדות ההזמה נועדה להפריך טענות העוסקות בשעות העבודה של התובע אצל הנתבעת, בדמי הנסיעות שתבע ובתשלומים חודשיים שבוצעו. טענות אלו היו ידועות לנתבעים היטב, מראשיתו של ההליך. מעבר לכך, מדובר בנושאים אשר הועלו על ידי הנתבעים עצמם בכתב ההגנה, ולא התרשמנו כי הייתה מניעה להביא עדים לתמיכה בהן בשלב ההוכחות. אדרבה, הנתבעים הביאו ראיות לתמיכה בטענות אלו מפיהם של עדים אחרים.
19.
נציין כי הואיל וכאמור לא מדובר בנתונים חדשים או מפתיעים אשר נחשפו לראשונה בעדויות מטעם המשיבים, הרי שמבחינה מהותית אין בפני
נו בקשה לעדות הזמה, אלא להוספת ראיות לאחר תום שלב הבאתן.
20.
בתצהיר לתמיכה בבקשה טען הנתבע 2 כי "בית הדין הנכבד מתבקש בזאת לקבל עדות הזמה מטעמנו, עדות אשר הצלחתי לקבל רק ביום 30.12.18 מעובד שעבד כמנהל עבודה אצלנו וכבר אינו עובד אצלנו". לא מדובר בנימוק מספק בשאלה מדוע נבצר מן הנתבעים להביא עדות זו במועד הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה, באופן המקים זכות להגשת ראיות נוספות לאחר שכבר הוגשו סיכומים מטעם התובע.
לפיכך, בצירוף הנימוקים לעיל, דין בקשת הנתבעים בשלב זה, לדחייה.
דיון והכרעה
היקף העסקתו של התובע
21.
נקדים
ונבהיר
כי אנו דוחים את טענת התובע להיעדר מהימנות דוחות מדור התשלומים ותלושי השכר. הדיווחים לשירות התעסוקה, אשר מסמכים המעידים עליהם הופקו במשרד ממשלתי והוגשו על ידי התובע והנתבעים כאחד, מהווים ראיה לכאורה לאמיתות תוכנם.
בהתאם לפסיקה, ככלל תלושי שכר ודיווח לשירות התעסוקה הם נכונים אלא אם הוכח אחרת, ועל הטוען לסתירת נתונים אלה – מוטל נטל כבד [ע"ע (ארצי) 660/05 חברת אביסרור משה ובניו בע"מ - אסמאעיל קיסיה, (19.3.07); ס"ע (י-ם) 11570-05-11 ערפאת אבו נעמה נגד מסגריית ירושלים, (20.5.13)].
על פני הדברים הנתבעת דיווחה בזמן אמת לשירות התעסוקה על ימי הנוכחות של התובע.
היות שהתובע לא הציג כל ראיה לסתור, אין בידנו לקבוע כי מדובר בדוחות שמהימנותם מוטלת בספק. אדרבה, החזקה כי מדובר במסמך רשמי המהווה ראיה לאמיתות תוכנו, לא נסתרה.
22.
התובע טען בסיכומיו, בתמיכה לטענה כי הדיווח אינו מהימן, כי דוחות מעבר הגבול שצירף לתצהירו (נספח 3 לתצהיר התובע) מעידים כי נכנס לישראל אף בימים לא מדווחים, וחזקה כי אם נכנס לישראל תחת היתר עבודה אצל הנתבעים אזי הגיע לעבוד בשירותם. ראשית, התובע לא הצביע על מקור החזקה ולטעמנו אין בעצם הכניסה לישראל להוות ראיה כי הגיע לעבודה אצל הנתבעת. שנית, מעיון באותם דוחות עולה כי בחלק מהתקופה עבד יותר ימי עבודה מאשר מספר הפעמים שנכנס לישראל, כך שאיננו רואים כיצד הכניסה מהווה ראיה כזו או אחרת לביצוע או נוכחות בעבודה אצל הנתבעת או בכלל (יש להדגיש כי התובע לא טען כי לן אצל הנתבעת, ואף דרש דמי נסיעות בגין כל אחד מימי העבודה).
23.
התובע טען כי ככלל הועסק במשרה מלאה, משך 45.5 חודשים המסתכמים ב - 1,049 ימים. התובע צירף לכתב התביעה טבלה המציגה כמה ימים בכל חודש דווחו לעומת כמה ימים עבד בפועל, אולם אין חולק כי טבלה זו נערכה לצורך הגשת התביעה, ולא נטען כי הינה מבוססת על רישום כלשהו בזמן אמת. זה המקום אף לציין כי התובע לא צירף את הטבלה בדבר "פירוט ימי העבודה הלא מדווחים" לתצהירו ולמעשה לא העלה כל טענה לעניין כמות הימים הלא מדווחים במסגרת שלב ההוכחות, אלא בכתב התביעה ובסיכומים בלבד, כאילו מדובר היה בטענה משפטית להבדיל מעובדתית גרידא. כל שטען התובע הוא כי ככלל משרה מלאה הינה 22 ימי עבודה בחודש, ולפיכך הדעת נותנת כי ב - 45.5 חודשים עבד 1,049 ימים.
מעבר לכך, התובע טען כי עבד 220 שעות נוספות בחודש, 10 שעות ביום, ומכאן שחישוב השעות הנוספות בוסס על כך שקיימים 22 ימי עבודה בכל חודש. לעומת זאת, לצורך הטענה לימי עבודה שלא דווחו, חישב התובע פחות מ – 22 ימי עבודה בכל חודש [אשר היו מסתכמים בסך 1,089 ימי עבודה (22*45.5)], ולא 1,049] אולם נימוק לפער זה לא ניתן. ייתכן אמנם כי מדובר בהחסרת 40 ימי חג להם טען התובע, אולם היות שבאף אחד מן הרכיבים לא הוצג פירוט ביחס לימי עבודה קונקרטיים בפועל, בתאריכים נתונים או בכלל, אלא הערכות גסות שבסיסן לא הובהר בפני
נו די הצורך בשלב ההוכחות, אין בידנו לקבוע מהו המקור לפער. ממילא, אילו מדובר בהחסרת ימי חג הרי שהיה עליו להחסירם אף לצורך חישוב השעות הנוספות, לאחר שבירר אילו מן הימים נפלו על ימי עבודה, להבדיל מימי שישי או שבת בהם לא עבד.
24.
משנתנו אמון בתלושי ההעסקה ודוחות מדור תשלומים, הרינו לקבוע כי התובע הועסק ב– 73% משרה, כ- 16 ימי עבודה בממוצע בחודש.
25.
אשר לשאלה בדבר רצף העסקתו של התובע אצל הנתבעת –
הנתבע 2 העיד בפני
נו כדלקמן (ע' 22 ש' 1 – 29):
ש.
למה ב- 8/13 שילמת על חודשים קודמים?
ת.
הוא היה עושה לי עבודה רצינית בבנין ולא הייתי יכול לוותר עליו, אז היה עושה הרבה הפסקות כל מני. עשה לי הפסקה ארוכה, אז הלכתי אליו וסגרנו שאני הבאתי לו כספים שיחזור, עשינו הסדר ביני לבינו על סכום כדי שיחזור.
ש.
אבל הוא לא עבד אצלך חצי שנה, אז על מה שילמת? האם הגיע לו מה ששילמת?
ת.
זה סחיטה. שילמתי לו הפרשים וזה היה סחיטה.
לא הגיע לו הכל, היה מגיע לו הפרשים.
ש.
כמה הגיע לו?
ת.
לא יודע.
ש.
לפי התלושים שילמת לו 26,000 ₪ רק שכר ונסיעות...
ת.
זה לא בדיוק 26,000 ₪. זה היה ההסדר בלשכה. הלכתי לרואה החשבון כדי שזה יהיה הוצאה והוא אמר שאין לו אפשרות לסדר את זה דרך הלשכה. הלכתי ללשכה בעצמי וסידרתי את זה שם, ואמרו לי לפרוס את זה לחודשים לאחורה ויצא להם קצת יותר ממה שאמרתי, בשביל שזה יצא להם כמו בתלוש.
ש.
אתה אומר שהוא סחט אותך, אבל לפי התלוש שילמת לו 24,600 ₪ על כל החצי שנה שהוא לא עבד בה ועוד זכויות סוציאליות.

מה התובע דרש ממך? על מה ביקש כסף?
ת.
הוא היה מנהל לי את האתר, כשהוא היה גומר את האתר היה מבקש תוספת, חוץ מהיומית שלו.
ש.
איזה תוספת? הוא אמר על מה מגיע לו?
ת.
לא הסכמתי לשלם לו כשהוא עזב. כשאני הייתי חייב אותו, אז הלכתי ועשיתי איתו הסדר.
ש.
מה הוא ביקש אחרי חצי שנה?
ת.
זה לא היה חצי שנה, היו דיבורים.
ש.
כמה זמן הוא לא עבד אצלך?
ת.
6 חודשים.
ש.
אז אחרי חצי שנה מה הוא ביקש?
ת.
לא היתה התנתקות, היינו מדברים בינינו.
ש.
למה הוא אמר לך שמגיע לו כ- 26,000 ₪? על מה?
ת.
אני הייתי חייב אותו. שילמתי לו עבור מה שמגיע לו עבור התקופה וקצת יותר.
הנתבע 2 הציג גרסה זו אף בדיון קדם המשפט ביום 19.3.17 בפני
חברתי, כב' השופטת דפנה חסון זכריה (ע' 2, ש' 6 – 11).
26.
התובע לא הציג גרסה פוזיטיבית לעניין זה, על אף שהנתק נטען מפורשות בכתב ההגנה מטעם הנתבעים, ולא הציע כל הסבר מדוע לא קיבל שכר בחודשים אלו, אלא באופן רטרואקטיבי, ככל שעבד בהם. למעשה, כל שטען התובע היה כי לא היה נתק ברצף העסקתו אצל הנתבעת ותו לאו.
מן הראיות שהוצגו עולה כי בחודשים פברואר 2013 עד יולי 2013 לא קיבל התובע תלושי שכר בזמן אמת ולא שולם לו מאום. התובע לא טען אחרת. הדעת נותנת כי התובע לא היה מסכים לעבוד משך חצי שנה מבלי שיימסר לידיו תשלום, באופן המעורר ספק ביחס לגרסתו.
גרסת הנתבעים לעומת זאת תואמת את דוחות מדור תשלומים ותלושי השכר, בנוגע לאופן שבו בוצע תשלום חד פעמי בחודש אוגוסט ונפרס אחורנית. על כן, איננו מקבלים את גרסת התובע בדבר עבודה משך ארבע שנים רצופות, ומבכרים על פניה את גרסת הנתבע 2 לפיה בהמלצת מדור תשלומים בוצעה פריסה של התשלומים שדרש התובע כתנאי לחזרתו רטרואקטיבית.
אף על פי כן, איננו מקבלים את הטענה כי בכך מוצו דרישות התובע ביחס לתקופה שקדמה לאוגוסט 2013, שכן הנתבעים לא פירטו ומקל וחומר לא הוכיחו עבור אילו רכיבים בוצע התשלום ביחס לעבר, ולפיכך סכום זה לא יילקח בחשבון הזכויות המגיעות לתובע.
27.
לא נעלם מעיננו כי התובע צירף לסיכומיו מסמך שכותרתו "תדפיס רשיונות – דו"ח 300" לפיו בחודש מאי 2013 חודש היתר העסקתו אצל הנתבעים, לתמיכה בטענה כי לא התקיימה הפסקת עבודה.
מהימנות מסמך זה, אשר כלל לא נתמך בתצהיר ולא הוגש בשלב ההוכחות, מוטלת בספק.
ראשית, בניגוד לתדפיסים עבור עובד אחר שצורף לתצהיר התובע, נדמה כי התדפיס עבור התובע לוקה בחסר, שכן אין בו מספר כולל של רישיונות בכותרת, והוא נקטע בחודש 02/2014 על אף שמדוח ריכוז נתונים חודשיים שצורף לתצהיר ברי כי היו לתובע רשיונות ע"ש מר שפינר בסמוך לאחר מכן.
שנית, מעיון בדוח עולה כי קיימות בו טעויות, או למצער אי סדרים בלתי ברורים – כך למשל קיים רישיון שתאריך תחילת תוקפו 24.11.13 ותאריך סיום תוקפו 24.5.14, אשר הופסק למחרת ביום 25.11.13, ואשר חודש שוב ביום 2.12.13 או אז נקבע תאריך סיום תוקפו 2.5.14, כאשר חידוש זה נרשם משום מה שלא על פי סדר כרונולוגי כיתר התאריכים; כמו כן התאריך במאי 2013 הוא הראשון שאינו נוקב במועד תחילת מתן ההיתרים, לאחר 7 חידושים שבהם תאריך תחילת התוקף זהה והינו 2.2.2010. אשר על כן, אין במסמך זה כדי לשנות מעמדתנו בנוגע להפסקת העבודה.
28.
מסקנתנו אפוא כי חלה הפסקה בהעסקתו של התובע בין החודשים מרץ 2013 – יולי 2013 (כולל).
שעות נוספות
29.
סעיף 26ב לחוק הגנת השכר אשר חוקק בתיקון 24 קובע:
"(א)
בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעסיק לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו;
בסעיף זה
"גמול שעות נוספות", "גמול עבודה במנוחה שבועית" – כמשמעותם בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951;
"פנקס שעות עבודה" – פנקס שעות עבודה לפי סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951, או פנקס לפי סעיף 31 לחוק עבודת הנוער, התשי"ג-1953.
(ב)
על אף האמור בסעיף קטן (א), היתה התובענה לתשלום שכר עבודה בעד גמול שעות נוספות, תהא חובת ההוכחה על המעסיק כאמור באותו סעיף קטן, רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות.
(ג)
...
".
30.
בע"ע 47715-09-14 עוזי ריאני – אליאסי שיווק בע"מ ואח' (29.3.17) נקבע כך:
"לטעמינו, גם לאחר תיקון 24, מקום בו בית הדין– בתום הליך שמיעת העדויות ואיסוף הראיות – קובע כי לא השתכנע בכך שהעובד הועסק בשעות נוספות כי אז אין מקום לחייב את המעסיק בתשלום גמול שעות נוספות, גם אם המעסיק לא הציג דו"חות נוכחות. טעם הדבר הוא שגמול שעות נוספות הוא במהותו תוספת לשכר, שתשלומה מותנה בהתקיימות תנאי, הוא העסקה בשעות נוספות, כשמהות זו נגזרת מהוראת סעיף 16 לחוק שעות עבודה ומנוחה. תיקון 24 לא נועד לשנות ממהותו של גמול השעות הנוספות כתוספת לשכר, המותנית בתנאי של עבודה בשעות נוספות, פועלו של סעיף 26ב(א)-(ב)
– כפי שהרחבנו לעיל - הוא במישור נטלי ההוכחה והשכנוע."
31.
נזכיר בקצרה כי בענייננו טען התובע כי הועסק במתכונת קבועה, חמישה ימים בשבוע, כ – 10 שעות ומעלה בכל יום עבודה בדרך כלל בין 06:30 ל – 16:00 או 17:00, ולעומת זאת הנתבעת טענה כי התובע הועסק בין 07:00 – 16:00, כאשר בין לבין היו לתובע הפסקות.
32.
במסגרת חקירתו הנגדית אישר לראשונה התובע כי אכן היו לו הפסקות קבועות במהלך יום העבודה לקפה ולארוחה וכן לעיתים לתפילה (ע' 11 ש' 12 – 18), בניגוד לנטען על ידו בתצהיר ובכתב התביעה. כלומר, התובע שינה מגרסתו כי הועסק 10 שעות רצופות ומעלה בכל יום.
33.
טבלת חישוב שעות נוספות מטעם התובע צורפה לכתב התביעה המתוקן בלבד (נספח 4 לכתב התביעה המתוקן), ולא גובתה בתצהיר. הטבלה מחולקת לשש תקופות (ככל הנראה לפי גובה שכר המינימום לשעה), ותואמת את הטענה המובאת לעיל, כי התובע
הועסק 220 שעות בכל חודש מחודשי עבודתו (כלומר, עשר שעות ביום). הטבלה מבוססת על מתכונת כללית ואינה תואמת את ימי העבודה המדווחים, אף אם היינו מקבלים את גרסתו של התובע כי לא כל הימים דווחו. זאת משום שהתובע חישב 10 שעות ביום ללא אבחנה בין הימים, על אף שבעצמו טען כי לא עבד בימי חג ובימי הסגר, וכך שאף לגרסתו לא עבד כל יום ללא יוצא מן הכלל משך 4 שנים רצופות.
34.
כמו כן, אין מחלוקת כי התובע היה מגיע וחוזר באופן קבוע, מהמחסום וחזרה, באמצעות הסעה של הנתבעת, בשעה קבועה. התובע העיד בדיון ההוכחות כדלקמן (ע' 11, ש' 5 – 11):
ש.
במהלך העבודה אתה הגעת בהסעה למחסום והגעת לאתר של העבודה, ואז היית חוזר עם ההסעה עד המחסום?
ת.
נכון, ואז עוד נסיעה עד הבית.
ש.
בתקופת הרמדאן עד איזה שעה העבודה?
ת.
עד שלוש.
ש.
מתי היתה יוצאת ההסעה בדר"כ?
ת.
שלוש וחצי.

ובחקירה חוזרת בנדון כדלקמן (ע' 13, ש' 20 22):
ש.
נשאלת לגבי מתי התחלת ומתי סיימת כל יום לעבוד? אומרים העדים של הנתבעים שסיימת כל יום בשעה ארבע...
ת.
שאלת אותי לגבי הרמדאן ואני עניתי לגבי השעות של הרמדאן. (בעברית)
35.
התובע לא הביא כל ראיה לתמיכה בטענותיו כי נהג לעבוד בשעות נוספות, לא רישומים מזמן אמת ולא עובדים נוספים שהועסקו בנתבעת בתקופה הרלוונטית. הנתבעת לעומת זאת צירפה מלבד תצהירו של הנתבע 2, גם תצהיר מטעם מר עבד אל כרים אשר לא נסתר ולפיו אכן היו הפסקות קבועות כאמור ושעות העבודה היו כנטען על ידה, בין 07:00 – 16:00, ללא שעות נוספות.
36.
סיכומם של דברים: אמנם הנתבעת לא הציגה לבית הדין רישומי נוכחות של התובע, אולם הציגה גרסה עקבית, ובכך אנו סבורים כי הרימה את הנטל המועבר אליה מכוח העלאת טענה לעבודה בשעות נוספות מטעם התובע על פי סעיף 26ב לחוק הגנת השכר. לפיכך, ובשים לב לסתירות בגרסת התובע, נוכח הודאתו כי ההסעה יוצאת לכל המאוחר בשעה 16:00 והסכמתו כי אכן ניתנו לו הפסקות במהלך יום העבודה, לא הוכח כי התובע הועסק בשעות נוספות.
37.
התוצאה אפוא כי התובע עבד בין השעות 07:00 – 16:00 כאשר בקיזוז ההפסקות (של 45 דקות), שמקובל עלינו כי ניתנו לו, הסתכם יום עבודתו ב – 8.25 שעות.
הפרשי שכר בהתאם לצווי ההרחבה בענף הבנייה והשלמת הפרשה לגמל מכוח הפרשים אלה
38.
לטענת התובע הוא זכאי להפרשי שכר לפי צווי ההרחבה בענף הבנייה בסך 35,284 ₪.
39.
הכלל אשר נקבע בפסיקה הינו כי תלוש המשכורת בהיותו מסמך פורמאלי המפרט את השכר על מרכיביו מהווה ראיה לתוכנו. כפי שנפסק "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דיון (עבודה ארצי) 3-146/מז יוסף חוג'ירת - המוסד לביטוח לאומי, כ(1) 019 (1988)).
40.
כאמור, התובע לא הציג ראיות לסתור, אלא אך טען כי הנתונים המופיעים בתלושי שכרו הינם כוזבים, וכי 27% מימי עבודתו לא דווחו, וכן כי אף עבור הימים המדווחים זכאי להפרשי שכר מינימום.
41.
מתלושי שכרו של התובע ומדוחות מדור תשלומים, עולה כי אכן שולם לתובע שכר שעתי שאינו תואם את השכר הענפי על פי צווי ההרחבה בענף הבניה, כפי שהתעדכנו מעת לעת בתקופה הרלוונטית לתביעתו של התובע.
42.
על כן זכאי התובע להפרשי שכר בסך כולל של 3,504 ₪ על פי פירוט כדלקמן:
עבור החודשים 02.2010 – 07.2010 זכאי לסך [(20.69 – 21.04) * 8.25 * 104] = 300.3 ₪
עבור החודשים 08.2010 – 9.2010 זכאי לסך [(20.69 – 23.9) * 8.25 * 21] = 556.13 ₪
עבור החודשים 10.2010 – 12.2010 זכאי לסך [(23.38 - 23.9) * 8.25 * 57] = 244.53 ₪
עבור חודש 01.2011 זכאי לסך [(23.38 - 24.37) * 8.25 * 19] = 155.18 ₪
עבור החודשים 02.2011 – 12.2011 זכאי לסך [(23.92 - 24.37) * 8.25 * 168] = 623.7 ₪
עבור חודש 01.2012 זכאי לסך [(24.8 - 25.35) * 8.25 * 19] = 86.21 ₪
עבור החודשים 02.2012 –
02.2013 [(26.88 – 27.47) * 8.25 * 201] = 978.36 ₪
עבור החודשים 08.2013 – 02.2014 [26.88 – 27.47) * 8.25 * 115] = 559.76 ₪
43.
יצויין כי בניגוד לטענת התובע, לא היה זכאי לעלות מדרגה 1 לדרגה 2, החל מפברואר 2013, היות שצו ההרחבה משנת 2010 קובע קידום אוטומטי בדרגה (אשר לא היה קיים בצו הקודם משנת 2006) כעבור שלוש שנים, כאשר מניין שלוש השנים מתחיל מיום כניסת צו ההרחבה לתוקף (11.8.2010). לפיכך, לכל היותר זכאי התובע להעלאה בדרגה החל מאוגוסט 2013.
עם זאת, היות שהתובע לא עבד בין החודשים פברואר לאוגוסט 2013, כמבואר לעיל, הרי שלגישתנו אינו זכאי להעלאה בדרגה בתקופה הרלוונטית לתביעה.
לפיכך, סה"כ זכאי התובע להשלמת הפרשי שכר בסך
3,504 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.2012 (למען הנוחות אמצע התקופה).
44.
כפועל יוצא מן הקביעה כי קיימים הפרשי שכר, ברי כי התובע זכאי גם לפיצוי בגין הפרשות לתגמולים לפנסיה ולפיצויים בגין אותו שכר, בסך כולל של 420.5 ₪ (12% * 3,504 ₪) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.12 (למען הנוחות אמצע התקופה).
45.
אשר לטענת התובע בדבר תשלום פיצויי הלנת שכר ,מצאנו כי יש מקום להפחיתם ולהעמידם על גובה הפרשי הצמדה וריבית. חוק הגנת השכר קובע את המועדים לתשלום שכרו של עובד ואת הסנקציה ככל שלא שולם לו במועד. תכליתו היא הרתעה מצד אחד והענקת פיצוי לעובד מצד שני, כאשר לבית הדין נתון שיקול דעת בכל הנוגע לפסיקת פיצויי הלנה ולהפחתתם, תוך איזון בין זכויות העובד לבין זכויות המעסיק [ע"ע (ארצי) 3354-10-10 יעקב מדאעי - אס.די.אר. שריון יבוא ושיווק בע"מ (20.5.2012); ע"ע (ארצי) 45431-09-16 אלכס גורביץ - מדינת ישראל -רשות המיסים (16.01.2018)]. כמו כן קובע חוק הגנת השכר כי בית הדין רשאי להפחית פיצויי הלנה או לבטלם מקום בו נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה או בגלל נסיבה שלמעסיק לא הייתה שליטה עליה, או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו. שוכנענו כי הנתבעים היו סבורים במהלך תקופת ההעסקה כי האופן בו מבוצע הדיווח, התשלום וההפרשות באמצעות מדור התשלומים , נעשה על פי הדין. לפיכך קיימת הצדקה להפחתת הפיצויים והעמדתם בגובה הפרשי הצמדה וריבית.


נסיבות סיום העסקה
46.
בכתב התביעה נטען:

"באמצע חודש פברואר 2014 פוטר התובע על ידי הנתבעת לאלתר, לאחר שהתלונן במשך מספר חודשים על הלנת זכויותיו."
47.
בתצהיר התובע נטען:

"באמצע פברואר 2014 סיימתי עבודה בבניין בנס ציונה ועם סיום העבודה אמר לי מוראד שהוא לא צריך אותי יותר. פוטרתי מיידית ללא הסבר או הודעה מוקדמים. במשך כחודשיים לפני פיטוריי התלוננתי בפני
מוראד על כך שלא נרשמו בתלושי השכר שלי כל הימים שעבדתי ולא שולם לי כל מה שמגיע לי. לא שולמו לי פיצויי פיטורים (...) או דמי הודעה מוקדמת ולאחר מכן לא עבדתי כשנה בישראל. לאחר פיטוריי התחלתי לעבוד כשכיר אצל הקבלן שחר שפינר במשרה זהה, ללא תכנון, הסכמה או תיאום קודמים, ולא קיבלתי ממנו שכר או טובת הנאה כלשהם בקשר להעסקתי אצל הנתבעים..."
במסגרת דיון ההוכחות (ע' 6 ש' 2 – 5) פתח וביקש ב"כ התובע לתקן כדלקמן: "בסעיף 10 לתצהיר התובע נכתב בטעות שלאחר הפסקת העבודה עם הנתבעים התובע לא עבד שנה. זה כמובן לא נכון, הוא מיד עבר לעבוד אצל מר שפינר..."
[היות שבמעמד הדיון התנגד ב"כ הנתבעים לתיקון הנ"ל, זה המקום לציין כי הרינו לקבל את הבקשה לתיקון סעיף 10 לתצהיר התובע, משבוצע עובר לתחילתו של דיון ההוכחות]
48.
בדיון ההוכחות נשאל התובע והשיב כדלקמן (ע' 10 ש' 19 – 20):

"ש.
כשעזבת את מוראד, עזבת עם עובד/ים נוסף/ים?

ת.
עזבתי לבד."
49.
הנתבע 2 טען בתצהירו: "התובע זמן קצר לאחר שהגיע איתנו להסכם לגבי התחלת עבודה מחדש בחודש 8/2013 כמפורט להלן, נטש את העבודה לאחר שהמריד מס' פועלים ועזב יחד איתם לקבלן שחר שפינר שהנתבעת עבדה עימו תוך שהוא מותיר את הנתבעת עם מחסור קשה של עובדים... בתחילת פברואר 2014, התובע ביקש להפסיק את האישור שלו והתחיל לעבוד עם קבלן אחר "שחר שפינר" שהנתבעת עבדה איתו במשך שנים וביצעה עבורו עבודות רבות. כאמור התובע נטש את העבודה וזאת ללא הודעה מוקדמת של 30 ימים כמתחייב עפ"י החוק וזאת על אף שהנתבעת ביקשה ממנו להישאר עוד 30 ימים בכדי שתתארגן על עובד אחר. המעבר לשחר שפינר היה מיידי"
50.
הנתבע 2 נשאל והשיב בדיון ההוכחות כדלקמן (ע' 26 ש' 2 – 5):
ש.
למה לא פנית אליו ב – 2/14 לבקש שישאר עוד חודש כדי שלא תפסיד בנס ציונה?
ת.
הוא סידר את העבודה שלו עם שחר שפינר.
הוא הרים לי טלפון ואמר לי הפירוש – תבטל את האישור, כי אני הולך לעבוד אצל שחר. היינו צריכים לגמור את העבודה ובאמצע הלחץ הוא עזב.
51.
מדוחות לשכת התעסוקה, אשר צורפו על ידי התובע (נספח 1 לתצהיר התובע), עולה כי כבר בחודש פברואר עבר התובע לעבוד תחת שמו של מר שפינר, וכך אף הצהיר האחרון בתצהירו (סעיף 4 לתצהיר מר שפינר).
מעדותו של מר שפינר עלה כי הוצאת היתר אינה נעשית במהירות, ודורשת תכנון (ע' 18 ש' 15 – 20) (ההדגשות אינן במקור):
"ש.
אתה התחלת לעבוד ב – 2014 עם חברה חדשה. למה לפי תלושי השכר של התובע שצורפו לתצהירך אתה המעסיק שלו, אישית?

ת.
זו שאלה שמראה שאתה לא מבין או שעושה את עצמך לא מבין. שירות התעסוקה, כשבאים לבקש עובד, הם לא נותנים אותו עכשיו וגם לא בעוד חודש. לפעמים לוקח חודש חודשיים רק למלא טפסים, לפעמים אתה מבקש
x
ונותנים לך חצי

x
. אני היו לי עובדים על השם שלי, ואני גם רשום כקבלן ולכן המשכתי להעסיק על השם שלי..."
52.
על פי ההלכה הפסוקה על מנת שתקום עילה חוקית לתשלום פיצויי פיטורים נדרש מעשה פיטורים או התפטרות. על מנת להכריע בשאלה האם לפנינו סיום יחסי עבודה בדרך של פיטורים או שמא התפטרות, יש לבחון מי הצד הפועל לניתוק היחסים, והאם אמנם התכוון כוונה ברורה לסיים את הקשר ונתן ביטוי שאינו משתמע לשתי פנים בדבר כוונתו לצד השני, על דרך פעולה אקטיבית או לכל הפחות מחדל [
ע"ע (ארצי) 256/08

מחמד בשיר קוקא ו-16 אח'
- יוסי שוורץ (13.2.11); דיון (עבודה ארצי) 3-6/ל אליהו שמואלי - שושנה שרייר, א(1) 69 (1970); דיון (עבודה ארצי) 3-1/ל זמל הרמן - דואיב גילה, א(1) 18 (2007); דב"ע (ארצי) ל/3-18
בנצילוביץ - "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ, פד"ע ב' 41 (1970)].
53.
כאשר אין בפני
נו אקט פורמאלי של פיטורים או התפטרות, על הטוען להציג מצב עובדתי אשר אינו מותיר ספק לגבי הכוונה להביא את היחסים לכדי סיום [דב"ע (עבודה ארצי) 7-1/נב ברוך שומינר - הממונה על תשלום הגמלאות, משרד האוצר (22.01.92)].
54.
מן המסכת העובדתית אשר הוצגה בפני
נו, לא ניתן להסיק כי הנתבעת היא שיזמה את ניתוק יחסי העבודה או הייתה מעוניינת בכך, ולפיכך, מן הנימוקים להלן באנו לכלל מסקנה כי התובע התפטר.
55.
גרסאותיהם של הנתבע 2 והתובע עמדו בסתירה, שכן התובע טען כי פוטר כשהסתיים הפרויקט בנס ציונה והנתבע 2 טען כי התובע עזב באמצע הפרויקט בנס ציונה באופן שהסב לנתבעת נזקים.
לתמיכה בגרסתו של התובע, אשר התפתחה בין כתב התביעה לבין תצהירו, לבין חקירתו הנגדית בה אף השיב לשאלת ב"כ התובע כאמור "עזבתי לבד", לא הובאה כל ראיה. לעומת זאת, לגרסת הנתבעת מפי הנתבע 2 אשר הייתה עקבית בפני
עצמה, הובאה עדותו של מר עבד אל כרים, אשר לא נסתרה.
56.
מעבר לכך, הטענה כי התובע עזב את מקום עבודתו בנתבעת מתיישבת טוב יותר עם רישומי לשכת התעסוקה המעידים כי התובע עבר תוך זמן קצר לעבוד תחת מר שפינר, אשר בצירוף עדותו של מר שפינר בנוגע למשך הזמן הדרוש להוצאת אישורים, עומדים אף הם בסתירה לגרסת התובע. ככל שהיה התובע מפוטר "לאלתר" כגרסתו, הרי שיש להניח כי לא היה מוצא עבודה, תחת היתר למעסיק חדש, עוד באותו החודש.
57.
אשר על כן, לא נתנו אמון בגרסת התובע וקיבלנו את גרסת הנתבעת, לפיה לא הייתה לה כל סיבה לפטרו. המסקנה אפוא כי התובע התפטר.
פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת
58.
משנקבע כי יחסי הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע, הרי שהתובע אינו זכאי לדמי הודעה מוקדמת, או להשלמת פיצויי פיטורים, אלא להפרשות שבוצעו עבורו ברכיב זה בלבד.
59.
זה המקום להבהיר כי אנו דוחים את טענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורים מתוך ההפרשות שבוצעו ברכיב זה, עקב נסיבות עזיבתו. לא שוכנענו כי יש לשלול מן התובע פיצויי פיטורים בנסיבות העניין.
60.
הנתבעת לא העלתה טענה לקיזוז דמי ההודעה המוקדמת בכתב הגנתה, או לתשלומם בתביעה שכנגד. כל שנטען בתביעה שכנגד הוא כי נוכח נטישת התובע את עבודתו ואי מסירת הודעה מוקדמת, זכאית הנתבעת לפיצוי בסך 30,000 ₪. אלא, שהנתבע 2 בחקירתו הנגדית הבהיר כי מדובר בתשלום עבור נטישת הפרוייקט בנס ציונה, להבדיל מתביעה מכומתת בגין אי מסירת הודעה מוקדמת. משכך, אף אין בידנו לפסוק לנתבעת דמי הודעה מוקדמת.
דין התביעה שכנגד והפיצוי לתובע בגין עגמת נפש
61.
כפי שהובהר לעיל, לאחר בחינת הראיות והעדויות שהובאו מטעם הצדדים באנו לכלל מסקנה כי יחסי הצדדים הסתיימו ביוזמתו של התובע. לפיכך, משלא נתנו אמון בגרסתו, הרי שאיננו מקבלים את הטענה כי נגרמה לו עגמת נפש על ידי הנתבעים. מעבר לכך, התובע טען לפיצוי בגובה 40,000 ₪ מבלי להעלות כל טענה כיצד הגיע לסך כאמור. כפי שידון להלן, לא התרשמנו כי הנתבעים הפרו את זכויותיו באופן גורף ומהותי העולה כדי הקמת זכות לפיצויים עונשיים. ככל שקמה לתובע זכות ברכיבים אחרים, תפסק הזכאות על פי הדין בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
62.
אשר לתביעה שכנגד
, אמנם גרסת הנתבעת הייתה אמינה עלינו, כי התובע עזב את שורותיה לטובת מר שפינר, עוד באותו החודש באופן המעיד על תכנון מראש, אולם אין בכך כדי להוביל לקבלת תביעתה.
63.
הנתבעת בכתב התביעה שכנגד או בראיותיה, לא הבהירה בשום שלב כיצד הגיעה לחישוב 30,000 ₪ דווקא בגין נטישת התובע. הנתבעת לא הציגה כמה עיכוב נגרם לה, לא הוכיחה קשר סיבתי בין עזיבתו של התובע לנזק הנטען, ובעיקר לא הציגה שום חשבון, קבלה, תחשיב או ראיה לנזקיה או עלויותיה.
64.
באותה מידה, אף התביעה לפיצוי בסך 200,000 ₪ בגין גרימת נזקים לנתבעת בפרוייקטים אחרים שלא קיבלה ממר שפינר, דינה לדחיה. אף בעניין זה לא הוכיחה הנתבעת די הצורך את תביעתה שכנגד: לא הוצגו ראיות להגשת מועמדות לפרוייקטים, לא לאי זכיה בהם או ביטולם וודאי לא לשווי ההכנסות אשר היו צפויות לנתבעת לכאורה מאותם פרוייקטים ונאבדו. לא ניתנו בידי בית הדין כלים על מנת להעריך את הנזק שנגרם לנתבעת, ככל שנגרם, או לאמוד אותו מבחינה כלכלית. על פניו, ייתכן כי היה מר שפינר מסיים את יחסיו עם הנתבעת אף אם היה ממשיך התובע לעבוד בנתבעת, ומשכך הרי שלא הוכח קשר סיבתי ברור בין עזיבתו של התובע את עבודתו לבין סיום ההתקשרות עם מר שפינר, למעט סמיכות הזמנים. משכך, אנו דוחים את התביעה שכנגד לפיצויים בגין נזק.
זכויות סוציאליות
פדיון חופשה
65.
על פי הדין, בסיום העבודה זכאי עובד לפדיון חופשה בגין שלוש השנים המלאות האחרונות שקדמו לסיום העבודה, בנוסף לזכאותו לימי החופשה בשנה השוטפת (ע"ע 547/06 משה כהן - ויליאם אנויה (8.10.07). על פי סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, תשי"א – 1951 מחויב המעסיק לנהל פנקס חופשה ולרשום בו, בין השאר, את מועד החופשה [(ע"ע ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שרותים בע"מ (27.3.06)].
66.
לטענת התובע הוא זכאי לפדיון 33 ימי חופשה בסך 7,557 ₪, בעוד שהנתבעת הציגה את תלושי השכר כפנקס חופשה.
67.
על פי פסיקת ביה"ד הארצי לעבודה, אכן ניתן במקרים מסוימים לקבל את הרישומים שנערכים מידי חודש בחודשו בתלושי השכר [עד"מ (ארצי) 19/07
עמוס 3 בע"מ - סלוצקי שי (25.11.08)]. כך בענייננו, מעיון בתלושי השכר עולה כי ניתן לתובע חלף חופשה מדי חודש כנהוג במדור תשלומים, בשיעור 4% משכרו החודשי, סה"כ 5,027.4 ₪. סכום זה יש לקזז מזכאותו של התובע.
68.
לפי הוראות צווי ההרחבה בענף הבנייה, התובע זכאי ל – 39 ימי חופשה בכל תקופת עבודתו. התובע עבד החל מפברואר 2010 עד פברואר 2013 ברציפות, ולפיכך זכאי ל – 31 ימי חופשה. בשנה הרביעית לעבודתו, בה זכאי עובד לפי צווי ההרחבה בענף הבנייה ל – 14 ימים, עבד התובע כ – 7 חודשים, בין אוגוסט 2013 לפברואר 2014, ולפיכך זכאי לכ – 8 ימים נוספים.
69.
כלומר, התובע זכאי לפדיון חופשה המסתכם, בסך של 6,490.3 ₪ (73% משרה * 39 ימי * 227 שכר יומי אחרון בהתאם לסעיף 13 לחוק חופשה שנתית), בקיזוז 5,027.4 ₪, סה"כ 1,463 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.2012 (אמצע התקופה).
70.
לא נעלם מעיננו כי נוסף על ביצוע ההפרשות בגובה 4% עבור חופשה, החל מחודש ינואר 2012 ועד לסיום עבודתו של התובע, ביצעה הנתבעת גם תשלומים בעין לתובע תחת רכיב אשר כונה "חופשה" בסך כולל של 10,756 ₪. הנתבעת טענה במסגרת סיכומיה כי מדובר בתשלומים עבור חופשה, חג והבראה כאחד, בעוד שהתובע טען בסיכומיו כי מדובר בראיה לחוסר מהימנותם של תלושי השכר.
71.
תשלומים אלו מסתכמים ב – 54 ימי חופשה, היינו למעלה ממה שהיה זכאי התובע בכל תקופת עבודתו, לדעת כל הצדדים.
היות שלא בוצע בירור עובדתי במסגרת שלב ההוכחות ביחס לשאלה מהם אותם תשלומים אשר הוגדרו כ"חופשה" הרי שלא ניתן לקבוע מסמרות בדבר טיבם ומהותם של תשלומים אלו הלכה למעשה. זאת בהתחשב בכך, שבמקביל להם שולמה תמורת חופשה בגובה 4%; שלא הוצג פנקס חופשה במובחן מתלושי השכר; ובכך שמדובר בתשלום כפול מסך הזכאות ברכיב החופשה בלבד, כך שהדעת נותנת כי כותרתם אינה משקפת נאמנה את טיבם.
72.
בנסיבות העניין, ובהתאם לפסיקה לפיה על המעסיק להגדיר מה הם הרכיבים הנוספים המשולמים בתלוש השכר ויש לפרט את סוג התשלום, מספר היחידות בעבורן שולם וסכום התשלום, אין בידנו לקבל את הטענה כי מדובר בתשלום כולל של רכיבים שונים, כגון: חופשה הבראה וחגים כאחד [ראו והשוו:
ד"מ (ת"א) 30710-05-16
yabier ahmed
- א. דורי בניה בע"מ

(11.9.17)].
73.
בהיעדר פירוט כנדרש בגין מה שולמה ה"חופשה" בפועל, אין לייחס רכיב זה לתשלומי הזכויות הנטענות על ידי הנתבעת או לקזזן מסכומי התביעה. סכומים אלה לא הובאו גם בחשבון הפרשי שכר משכאמור מהותם לא הובהרה ומשטענה זו לא הועלתה על ידי הצדדים.
דמי הבראה
74.
התובע זכאי לתשלום דמי הבראה עבור השנתיים האחרונות להעסקתו, בהתאם להיקף משרתו כפי שעלה מתלושי שכרו בגובה 73%. לפיכך, זכאי התובע בהתאם לוותקו על פי צווי ההרחבה בענף הבנייה עבור כל אחת מהשנים השלישית והרביעית ל – 8 ימי הבראה, בסך כולל של 4,351 ₪ [(8 * 371 * 73%) + (8 * 374 * 73%)].
75.
אין מחלוקת כי הנתבעת שילמה לתובע ברכיב זה סך של 1,600 ₪ (בחודש 05/2012 סך של 1,400 ₪, ובחודש 12/2013 200 ₪ נוספים).
76.
לפיכך, זכאי התובע להשלמת דמי הבראה בסך 2,751 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ליום 1.3.14.
דמי חגים
77.
צווי ההרחבה בענף הבנייה קובעים בעניין חופשת חגים כדלקמן:
א.
עובד ועובד שיפוצים זכאי להיעדר מן העבודה במהלך החג, לפי מצוות דתו על חשבון המעביד, ובהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה, וכן ליום נוסף לפי בחירה ובסך הכל 10 ימים בתשלום.
ב.
עובד ועובד שיפוצים בעל ותק של שלושה חודשי עבודה בענף בישראל לכל הפחות, אשר לא נעדר מן העבודה
בלא רשות יום לפני או יום אחרי החג, יהיה זכאי לחופשה בתשלום ביום החג, בהיקף של עד תשעה ימי חג בשנה כאמור וכן ליום בחירה.

...
ה.
מובהר בזה, כי אין תשלום בעבור יום חג הנופל על המנוחה השבועית של עובד ועובד שיפוצים.
78.
לא הוצג בפני
נו מידע בדבר נוכחותו של התובע לפני ואחרי אותם חגים. כל שידוע לבית הדין הוא היקף משרתו של התובע, כפי העולה מתלושי השכר ודוחות מדור תשלומים, וימי החג אשר חלו בתקופה הרלוונטית לעבודת התובע.
79.
בפסיקת בית הדין הארצי הובהר כדלהלן ביחס לצו ההרחבה הכללי, אולם יפים הדברים גם לענייננו [ע"ע (ארצי) 44382-04-13 יוסף מנצור - גז חיש בע"מ (4.5.15)]:

"כאשר מבררים תביעה לדמי חגים לפי צו ההרחבה האמור, לגבי עובד שהשלים שלושה חודשי עבודה במקום העבודה, בשלב הראשון יש לבחון, לגבי כל חג וחג, האם העובד נעדר מעבודתו "סמוך ליום החג", קרי
"יום לפני החג ויום אחרי החג". הנטל להוכיח כי העובד נעדר מעבודתו בסמוך לחג מוטל על המעסיק, שכן קיימת חזקה עובדתית כי העובד מתייצב לעבודתו בימים שעליו לעשות כן.
כך נפסק עוד לפני למעלה משלושים שנה בעניין מולה נוהד , שהתייחס אמנם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת, אך נוסחו דומה לנוסח צו ההרחבה האמור:
'חזקה על עובד, ועובד יומי בכלל זה, כי הוא מתייצב לעבודתו באופן סדיר, בכל אותם ימים שבהם עליו לעשות כן, אלא אם היתה לו סיבה להעדרות. על הטוען ליוצא מן הכלל - במקרה שלפנינו המעבידה - הנטל להוכיח, כי נעדר העובד מעבודתו סמוך ליום החג.'
אם העובד לא נעדר בסמוך לחג, הרי שקמה לו הזכאות לתשלום דמי החג. אם העובד נעדר בסמוך לחג, בין לפני החג, בין לאחר החג ובין בשני הימים הסמוכים לחג – עוברים לבירור השלב השני והוא האם ההיעדרות היתה בהסכמת המעביד. גם בשלב זה, ועל יסוד אותה חזקה עובדתית, הנטל להוכיח כי ההיעדרות של העובד היתה שלא בהסכמת מעסיקו מוטל על המעסיק. בעניין אסלטי נפסק, בהתייחס לענף השמירה - אך הדברים יפים ככלל, כך: 'בענף השמירה ההנחה היא, כי ימי העבודה נקבעים בשיבוץ על ידי המעסיק ובהסכמתו, וזאת כל עוד לא הוכח אחרת'."
80.
במקרה דנן ניכר כי התובע עבד באופן סדיר ב – 73% משרה, למעט בחמישה חודשי הפסקת העבודה. הנתבעת לא טענה דבר מלבד עמידתה בכללי מדור תשלומים, ולא הרימה את הנטל לסתור שהתובע לא עבד בימי החג או הציגה תחשיב חלופי, קל וחומר לא הוכיחה כי ככל שנעדר התובע מעבודתו עשה כן ללא הסכמתה.
81.
התובע עתר לקבלת דמי חגים בסך 9,480 ₪ (4 שנים * 10 ימים * 237 ₪), ופירט הן ימי חג של הדת היהודית והן של הדת המוסלמית. אולם ברי כי יש לחשב לפי בחירתו של העובד את ימי החג, אך לא את ימי החג בשתי הדתות, וכן כי ערך יום העבודה הינו לכל היותר 227 בסיום עבודתו של התובע על פי צווי הרחבה בענף הבנייה, בהתאם למשרה בת חמישה ימי עבודה בשבוע, ובהתאם להיקף משרה בגובה 73%.
82.
אשר על כן, עבור דמי חגים שחלו בתקופת העסקתו ולא נפלו בשבת, זכאי התובע לסך של 4,640 ₪ (227 * 28 * 73% משרה), בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ליום 1.2.12 (אמצע התקופה).
דמי נסיעות
83.
צווי

ההרחבה בענף הבנייה מסדירים את זכותו של כל עובד הזקוק לתחבורה כדי להגיע ממקום מגוריו למקום עבודתו, לתשלום החזר הוצאות אותה הנסיעה, ומפנה לצו ההרחבה בדבר

השתתפות

המעסיק

בהוצאות

נסיעה

לעבודה

וממנה
הקובע כי הוצאות הנסיעה נקבעות לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס חופשי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו.
84.
על העובד מוטל הנטל להוכיח זכאותו להחזר הוצאות נסיעה, מה היו הוצאותיו ומתי הוציאן בפועל [דב"ע נו/ 64- 3 צדוק ויולט - גאולה בלדב, (10.9.96)], כאשר יש לנהוג בגמישות בעניין דרכי ההוכחה, מקום בו ברור שהעובד היה זקוק לתחבורה על מנת להגיע למקום העבודה [תב"ע (ארצי) נא/3-60 עטאללה בלוט - תחנת דלק בר-כוכבא [פורסם בנבו] (15.8.91)].
85.
מלשון הצו עולה כי לצורך זכאות יש להוכיח ראשית "היזקקות" לשימוש בתחבורה ציבורית [דב"ע (ארצי) נו/3-46 רונית עילם - אטלס שירותי כוח אדם [פורסם בנבו] (10.9.96)]. כלומר, יש לבחון היכן התובע התגורר בפועל במהלך תקופת עבודתו.
86.
התובע טען כי הוא זכאי ל – 22.7 ₪ דמי נסיעות ליום על פי צווי ההרחבה, והציג מידע בנוגע למקום מגוריו ומרחקו ממקום העבודה, לרבות על גבי מפה. בכתב התביעה (אך לא בתצהיר) טען כי נהג לנסוע עד למחסום וחזרה במונית וכי עלות נסיעה בכל כיוון הייתה 14 ₪. הנתבעת טענה כי שילמה לתובע דמי נסיעות בהתאם לכללי מדור תשלומים, וכי סיפקה הסעה מהמחסום הקרוב לביתו של התובע ועד למקום עבודה, הלוך ושוב.
87.
הנתבעת הודתה בסיכומיה הודתה כי עלות נסיעה עד המחסום ליום הינה 10 ₪ (5 ₪ לכל כיוון), כמו כן אין מחלוקת כי מהמחסום הקרוב לביתו של התובע ועד לאתרי העבודה סיפקה הנתבעת הסעה הלוך ושוב.
88.
נפסק כי כאשר עובד הרשות נדרש לתחבורה על מנת להגיע מביתו אל המחסום ומהמחסום חזרה לביתו, זכאותו להחזר הוצאות נסיעה אינה מתמצית מקום שהמעסיק העמיד לרשותו הסעה בחלק מהדרך (מהמחסום למקום העבודה בלבד) [ע"ע (ארצי) 1697-07-12 צאלח רגא אבו צפטט - ר.ל.פ.י חקלאות בע"מ (30.11.12)].
89.
התובע לא הציג כל ראיה לתמיכה בעלויות עצמן להן טען, כגון קבלות על נסיעה או תעריפי משרד התחבורה, ואף על פי כן תבע תשלום מקסימאלי על פי צו ההרחבה (בשולי הדברים יצויין כי סך המקסימום עלה ברבות שנות עבודתו של התובע). כמו כן, וכפי שפסקה חברתי, כב' השופטת כרמית פלד, בעניין ד"מ (ת"א) 9686-10-13 עבד אל קואריק - רודז קבלנות בנין והשקעות בע"מ (28.7.14), נוכח הוראות צו ההרחבה הנוקבות בסך מקסימאלי להחזר, הרי שכאשר המעסיק מעמיד לרשות העובדים הסעה לאתר העבודה, אף אם בחלק מן הדרך, אין להתעלם מעלותה למעסיק ולחייבו בנוסף להעמדת ההסעה גם בתשלום המלא של יתרת הדרך בגובה מקסימום. לפיכך, אנו סבורים כי יש לקבל אך את הסך בו הודתה הנתבעת בסיכומיה.
90.
אין מחלוקת בין הצדדים כי על פי תלושי השכר שולם לתובע סך של 7,145 ₪ בגין רכיב זה, אולם קיימת מחלוקת בדבר מספר ימי העבודה שדווחו למת"ש. על פי תחשיב בית הדין, בהתאם לריכוז נתוני המת"ש ותלושי שכרו של התובע, התובע הופיע ל – 704 ימי עבודה. לפיכך זכאי התובע לדמי נסיעות בסך 7,040 ₪ (704 * 10), בניכוי 7,145 ₪, כך שהלכה למעשה לא נותר לנתבעת חוב ברכיב זה. משהנתבעת לא העלתה טענה לקיזוז, אין בידנו לקבוע השבה של היתרה.
קרן השתלמות
91.
צו ההרחבה בענף הבנייה בתקופה הרלוונטית קובע בסעיף 35 כדלקמן:

"... עובד בעל ותק של 3 שנים בענף הבניין בישראל, יהיה זכאי לקרן השתלמות מיד עם השלמת 3 שנות ותק בענף, בשיעורים אלה מתוך השכר התעריפי: 2.5% על חשבון מעביד."

92.
מעיון בתלושי שכרו של התובע עולה כי הנתבעת לא ביצעה הפרשות לקרן השתלמות עבור התובע, בניגוד לנטען על ידה.
לפיכך החל מחודש פברואר 2013 יש לחשב 2.5% משכרו של התובע לצורך הפרשות לקרן פנסיה. בין החודשים פברואר 2013 עד פברואר 2014 (לא כולל תקופת הפסקת העבודה בין החודשים מרץ 2013 – יולי 2013), השתכר התובע 26,800 ₪ בפועל. על פי החישוב לעיל בדבר הפרשי שכר, אמור היה להשתכר עוד 588.2 ₪, באותה תקופה.
התוצאה אפוא כי התובע זכאי להפרשות לקרן השתלמות בסכום של 685 ₪ [(588.2 + 26,800) * 2.5%] בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.8.13 (אמצע תקופת הזכאות).
הערה טרם סיום
93.
על מנת שלא יצא הדף חסר, נבהיר כי היות שהנתבעת הינה שותפות רשומה, והנתבעים 2 – 3 הינם השותפים בה, הרי שעל פי סעיף 20 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה – 1975, חבים השותפים יחד ולחוד בחובות השותפות, אף כאשר מדובר בשותפות רשומה המהווה אישיות משפטית נפרדת.
סוף דבר
94.
התוצאה אפוא כי על הנתבעים לשלם לתובע תוך 30 יום מיום שיומצא להם פסק הדין, את הסכומים הבאים:
94.1
הפרשי שכר בסך 3,504 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.12.
94.2
הפרשי תגמולים עבור הפרשי שכר בסך 420.5 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12.
94.3
דמי חגים בסך 4,640 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.12.
94.4
דמי הבראה בסך 2,751 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.3.14.
94.5
הפרשות לקרן השתלמות בסך 685 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.13.
95.
בנוסף, בנסיבות העניין, נוכח הפער בין סכום התביעה לסכום הנפסק, ולאחר ששקלנו את תשלום ההוצאות בהן נשא התובע לתיקון כתב התביעה, ישלמו הנתבעים לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪.
זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.
ניתן היום, כ"ד אדר ב' תשע"ט, (31 מרץ 2019
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.




נ.צ.ע. חיים בצלאל

חנה טרכטינגוט
, שופטת








סעש בית דין אזורי לעבודה 46873-03/16 חאזם חסין נ' אשרף את רעד, רעד מוראד, אשרף בלעום (פורסם ב-ֽ 31/03/2019)