פסקי דין על מיכל לויט | פסקי דין על כ.ר. בנייני איילון | פסקי דין על נגר כדורי את דוד | פסקי דין על ביתרם אחזקות | פסקי דין על |

5529/01 עב     26/12/2005




עב 5529/01 מיכל לויט נ' כ.ר. בנייני איילון בע"מ ,נגר כדורי את דוד בע"מ ,ביתרם אחזקות בע"מ ,




1
בית הדין לעבודה
עב 005529/01
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב - יפו
26/12/2005

כב' השופטת מיכל לויט
נ.צ. מר גזית
נ.צ. מר דואק
בפני
:
התובע
אגוסטין וולטיר
ע"י ב"כ עו"ד זאב גיא

בעניין:

נ ג ד

הנתבעים
1 . כ.ר. בנייני איילון בע"מ
- ח.פ. 2-51168009
2 . נגר כדורי את דוד בע"מ
- ח.פ. 9-51087383
3 . ביתרם אחזקות בע"מ
- ח.פ. 9-51276086
ע"י ב"כ עוה"ד אורלי לייבו ועדי ינקלביץ
פסק - דין

1. בפני
נו תביעה לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, תמורת עבודה בשעות נוספות, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, דמי כלכלה, נסיעות ופיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה.

2. התובע, אזרח רומניה, הועסק החל מיום 16.4.96באמצעות חברת כח אדם בשם "מרגלית מ.מ", אשר הציבה אותו לעבודה אצל הנתבעת 1.

החל מחודש אפריל 1997 החל התובע לעבוד אצל הנתבעת 1.

ביום 4.2.01 הסתיימה עבודתו של התובע.

התובע עבד באתר בנייה בשכונת "השופטים" ברמלה ואח"כ עבד ב"בית רוחם" מבנה שנבנה על ידי הנתבעות ובבעלותן.

אין מחלוקת כי שכרו בחודשיים האחרונים לעבודתו (דצמבר 2000 וינואר 2001עמד על סך של 4,500 ש"ח נטו.

3. הצדדים חלוקים באשר לכל הסעדים הנתבעים בתביעה.

4. התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. כן הגישה תצהיר הגב' נסיה וולטור, רעייתו של התובע.

כמו כן הוגש תצהירו של מר טינקה פטרו לוציאן, אזרח רומניה אשר הועסק בתקופות שונות עם התובע ותצהירו של מר טימאו סורין, אזרח רומני אף הוא, שהגיע לארץ יחד עם התובע.

מטעם הנתבעות הוגשו תצהיריהם של מנהלי הנתבעת 1, מר רוני (סעיד) רוחם ומר שמעון כהן. כן הוגש תצהירה של הגב' שלומית גבריאל, ששימשה כמזכירה בנתבעת 1 החל משנת 1996.

כל העדים נחקרו בפני
נו, למעט העד מר טימאו סורין שעדותו נגבתה בעדות מוקדמת.

היריבות בין התובע לנתבעות 2 ו-3
5. אין מחלוקת כאמור כי החל מאפריל 97' הועסק התובע אצל הנתבעת 1. (באשר לתקופה שמאפריל 96' ועד אפריל 97' ראה דיוננו להלן).

השאלה הראשונה העומדת להכרעה היא האם הנתבעת 1 בלבד היתה מעסיקתו של התובע, או שמא כל הנתבעות היו מעסיקותיו של התובע.

6. התובע טען כי הנתבעות הינן גוף אחד המנוהל על ידי אותם אנשים, מכתובת אחת, בבעלות זהה, ומשכך כל חיוב אשר תשא בו אחת הנתבעות קיים גם כלפי יתר הנתבעות.

הנתבעות טענו כי הינן גופים משפטיים שונים בבעלויות שונות, הקשורות האחת לשנייה בקשרים עסקיים. לטענתן, העסקתו של התובע היתה אצל הנתבעת 1 בלבד ורק בחודשיים האחרונים לעבודתו על ידי הנתבעת 3, שהינה חברת אחזקות האחראית על ניהול "בית רוחם". הנתבעת 1 הודיעה כי תישא בכל חיוב שיוטל בגין התביעה.

מנגד טען התובע כי יש חשש כבד שהנתבעת 1 אינה פעילה ובפועל אינה קיימת עוד ואם יוטלו חיובים רק עליה - יתחמקו יתר הנתבעות מלשלם לתובע והוא ימצא עצמו מול "שוקת שבורה".

7. מעיון בתדפיסי רשם החברות שצורפו כנספחים "ב" לכתב התביעה עולה התמונה הבאה:

א. בעלי המניות ומנהלי הנתבעת 1 הינם סעיד רוחם ושמעון כהן.
ב. בעלי המניות בנתבעת 2 הינן החברות: נגר זמירה בע"מ, חי דוד בע"מ וכדורי את חי (מולט) נכסים והשקעות בע"מ.

מנהליה הם חי דוד וכדורי נגר.

חברת נגר זמירה בע"מ הינה בבעלות כדורי נגר וזמירה נגר וחברת חי דוד בע"מ הינה בבעלות רבקה חי ודוד חי.

ג. בעלי המניות בנתבעת 3 הינם דוד חי, רוני רוחם, שמעון כהן וכדורי נגר.

ד. משרדן הרשום של הנתבעות 2 ו-3 הוא באותה הכתובת.

8. אכן, בין הנתבעות ישנם קשרי בעלות צולבים. יחד עם זאת, לא בוססה בראיות האפשרות להרמת מסך באשכול חברות. לפיכך, יש לבחון את היחסים בין התובע לנתבעות על פי המבחנים שהותוו בפסיקה לצורך קביעת מיהות המעביד.

9. ההמחאות באמצעותן שולם שכר עבודתו של התובע במהלך שנת 2000 נשאו את שמן של הנתבעות 1 ו-2 ומספרי הח.פ של שתי החברות (שכר 2/00; 3/00; 4/00; 5/00; 6/00; 8/00; 9/00; 10/00; 11/00), כעולה מהעתקי השיקים וספחיהם שצורפו בנספח לתצהירו של מר כהן.

כך גם עבור החודשים 11/98 (נספח א3 לכתב התביעה) ו-4/99 (נספח לתצהיר אשת התובע).

מר שמעון כהן, מנהל הנתבעת 1, אישר בחקירתו הנגדית כי ההמחאות המדוברות שולמו מתוך החשבון "של השותפות" (עמ' 40 ש' 16 לפרוט').

בנוסף, אין חולק כי שכר התובע שולם בחודשיים האחרונים לעבודתו באמצעות המחאות של הנתבעת 3. (תצלום ספח ההמחאה עבור שכר חודש 2/00 נושא את שמה של הנתבעת 3). אף תלוש השכר היחיד שהוגש לבית הדין (שלא הונפק על ידי מרגלית), עבור חודש 12/00, נושא את שמה של הנתבעת 3 כמעסיקתו של התובע.

10. אין ספק כי קשרי העבודה בפועל התנהלו בין התובע ובין שמעון כהן ורוני (סעיד) רוחם, מנהלי הנתבעת 1. הם אשר פיקחו על עבודת התובע, ניהלו עימו קשר יומיומי ועימם גם התנהלו המגעים בעת סיום העבודה.

עם זאת, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי אם אלו פעלו כאורגנים של הנתבעת 1 בלבד מול התובע, או גם כאורגנים של יתר החברות. כעדותו של מר כהן עצמו הוא התייחס, לפחות לגבי הנתבעות 1 ו-2, כאל "שותפות". כך גם שולם שכרו של התובע מבלי להקפיד כאמור על הפרדה ברורה בין החברות.

11. בנסיבות אלו סברנו כי יש להכיר בכל הנתבעות כמעסיקותיו של התובע, לאורך כל תקופת העסקתו.

קיומם של יחסי עובד ומעביד בתקופה שמ-16.4.96 ועד אפריל 97'
12. התובע טען כי לאורך כל התקופה מאז הגיעו ארצה ועד למועד סיום עבודתו, הועסק על ידי הנתבעות. הנתבעות טענו כי הוצב לעבודה על ידי חברת מרגלית, בה יש לראות את מעסיקתו בתקופה האמורה.

13. בדרך הטבע הנחת המוצא תהא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון, להוכיח את טענתו. הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה.
(דב"ע נב/ 3-142 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד 535).

מכאן לבחינת אופן ההתקשרות בין הצדדים המעורבים.

14. תלושי השכר עבור החודשים 4/96 עד 3/97 הוצאו על ידי "רז-נס ציונה", שלגביה העיד מר טימאו סורין כי זוהי חברה אליה הועבר על ידי חברת מרגלית עם רוב חברי הקבוצה לאחר 3 חודשי עבודה באתר השופטים. (סע' 5 לתצהירו).

15. התובע העיד בתצהירו כי הקשר היחיד שהיה לו עם חברת מרגלית הסתכם בתשלום השכר על ידה וקבלת תלושי שכר ממנה. לעדותו, כל הקשר היה עם אנשי הנתבעת 1 ומהם קיבל הוראות לביצוע העבודה: מיעקב מחבש, שמעון כהן ועוד שני מנהלי עבודה בשם לוקץ ויוסי, אשר נשארו באתר הבניה לאחר שרוב חברי הקבוצה אשר הגיעו עם התובע מרומניה עזבו את אתר השופטים (לאחר 3 חודשים).

16. מר טימאו סורין העיד כי הגיע לארץ עם רשיון עבודה של חברת מרגלית (עמ' 2 ש' 17 לפרוטוקול העדות המוקדמת). גם התובע העיד כי הגיע באמצעות חברת מרגלית, אך בשדה התעופה המתינו לו "שמעון ומרדכי רוחם שהוא אח של סעיד" ולא נציגי מרגלית. (עמ' 8 ש' 18 לפרוט'). עוד העיד כי דרכונו נלקח בשדה התעופה על ידי שמעון כהן (עמ' 8 ש' 9, 12-13).

17. מר רוני רוחם העיד כי הכלים באתר השופטים היו: "חלק שלנו וחלק של מרגלית" (עמ' 31, ש' 18 לפרוט'). אלא ששמעון כהן העיד כי: "כל הציוד היה שלי. לא של מרגלית". (עמ' 39 ש' 11 לפרוט').

18. באשר לפיקוח על העבודה, התובע העיד כי אנשי הנתבעת 1: שמעון כהן, יעקב מחבש ועוד שני מנהלי עבודה בשם יוסי ולוקץ פיקחו על העבודה. טומאין סורין העיד כי לוקץ, יוסי, יעקב ואדם נוסף בשם צרו גיצן פיקחו על העבודה. לדבריו, יעקב ויוסי נשארו באתר ברמלה לאחר שרוב הקבוצה עברה לנס ציונה. (עמ' 5, ש' 29, עמ' 6 ש' 2 לפרוט' העדות המוקדמת).

רוני רוחם העיד על אופן ביצוע העבודה. לעדותו, הוא נהג לתת הוראות למנהל העבודה של מרגלית והוא הורה לעובדים מה לעשות. (עמ' 31 לפרוטוקול). לגבי יעקב מחבש העיד: "הוא היה עובד שלי. כולבוייניק" (עמ' 30 לפרוטוקול). כשנשאל אם יעקב מחבש נתן הוראות השיב: "יש לפעמים שהוא נתן ויש לפעמים שלא. בדר"כ הוא עבד כנהג. אני הייתי אומר לו". (עמ' 31 ש' 25-26 לפרוט').

19. אמנם, ברגיל, נוכחותו של הקבלן המבצע או נציג מטעמו באתר העבודה נדרשת, מטבע הדברים, לצורך התנהלות תקינה של העבודה ואין בה, כשלעצמה, כדי להעיד באופן חותך על קיומם של יחסי עובד ומעביד. יחד עם זאת, במקרה זה מצטברים מספר נתונים שיש בהם כדי להטות את הכף לטובת קבלת עמדתו של התובע בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעות החל מתחילת העסקתו בישראל: מעורבותם של מנהלי הנתבעות בטיפול בעובדים עם הגעתם לארץ; שימוש בציוד הנתבעות באתר; מעורבות פעילה של מנהלי הנתבעות במתן הוראות העבודה בשטח וכן מעורבותן המיידית של הנתבעות בתשלום שכר העובדים עם "העלמותה" של חברת מרגלית לקראת מרץ 97' (עמ' 39 לפרוטוקול). לכל אלו יש להוסיף עוד כי אף שכרו של התובע לא שולם במישרין על ידי חברת מרגלית, אלא על ידי חברה נוספת שטיב קשריה עם חברת מרגלית ו/או הנתבעות נותר לא דיו ברור.

מסקנה זו מתחזקת גם בשים לב להנחה הבסיסית בדבר קיומם של יחסי עובד ומעביד בין העובד והמשתמש בשירותיו.

20. משכך קובעים אנו כי הנתבעות היו מעסיקותיו של התובע משך כל תקופת עבודתו: 16.4.96 ועד 4.2.01.

תחולת ההסכם הקיבוצי בענף הבניה או צווי ההרחבה מכוחו
21. באשר להסכם הקיבוצי בענף הבניה, לא הובאה ראיה ממשית בדבר חברותן של הנתבעות או מי מהן בהתאחדות הקבלנים בתקופה הרלבנטית לתביעה.

משכך - לא ניתן להחיל את הרואות ההסכם הקיבוצי ביחסי הצדדים.

עם זאת, חל ביחסי הצדדים צו ההרחבה בענף הבניה, שתחולתו על כל העובדים והמעבידים בישראל בענף הבניה ועבודות ציבוריות, למעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם.

22. אין חולק כי התובע עבד בעבודת בניין ואחר כך כאיש תחזוקה בקניון רוחם. המחלוקת הינה לגבי המועדים בהם הועסק כך.

לגרסת התובע, עבד כאיש תחזוקה רק בחודשיים האחרונים לעבודתו. מאידך, הנתבעות טוענות כי במשך כל תקופת עבודתו בקניון רוחם הועסק כאיש תחזוקה. לטענתן, עבודות הבנייה באתר השופטים הסתיימו בחודש 09/97, וזמן קצר לאחר מכן עבר התובע לעבוד בקניון רוחם. (סע' 11-12 לתצהיר שמעון כהן).

הנתבעות נסמכו גם טופס 4, הוא אישור לאספקת מים, חשמל וטלפון לאתר השופטים (נספח נ/1 לתצהיר שמעון כהן) וממנו ביקשו ללמוד כי עבודות הבניה הסתיימו במועד מתן האישור, 4.9.97.

אלא שעיון בטופס מעלה כי הוא ניתן לבנין מס' 334 ברחוב מרכוס. מר שמעון כהן נחקר והשיב כי רח' מרכוס אינו חלק מפרויקט השופטים ולנתבעות אין בנין ברחוב זה. כאשר עומת עם האמור בטופס לא ניתן כל הסבר מדוע לא הוצג טופס המעיד על סיומו של פרוייקט השופטים.

כן העיד מר כהן כי איכלוס הפרוייקט (11 בניינים של 7 דירות בכל בניין) היה בשנת 98'.

העד טינקה העיד כי בתקופה בה שהה בארץ החל מיום 19.11.97 ועד 22.12.99 (מועדים אשר נתמכו בחותמות של דרכונו) עבד עם התובע באתר השופטים ואח"כ בבניית קניון רוחם. (סע' 9 לתצהיר).

גם לעדותו של מר כהן בתצהירו, בתחילת העבודה בקניון רוחם עבד התובע תקופה קצרה בעבודות בנין, אם כי לדבריו לא עבד ממש כפועל, אלא יותר עזר בקשר מול הפועלים, שכן ידע עברית. (סע' 18 לתצהיר).
23. עדויות התובע והעד מטעמו הן שהיו מקובלות עלינו בעניין זה.

כאמור, גירסתן של הנתבעות כי עבודות הבניין בפרוייקט השופטים הסתיימו ב-9/97 לא נתמכה במסמך חיצוני ממשי, על אף שמדובר במסמכים שצריכים להיות מצויים תחת ידן (כגון טופס 4 המתייחס לאתר זה). גירסתן אף נסתרה בעדותו של מר כהן עצמו, בדבר איכלוס הפרוייקט בשנת 98'.

שוכנענו בגירסת התובע כי הועסק בעבודות בניין עד לחודש 9/00, כולל.

מסקנה זו מתחזקת גם בשים לב לכך שהחל מאוקטובר 2000 הועלה שכרו של התובע ל-4,200 ש"ח כשכר חודשי קבוע (ולסך של 4,500 ש"ח החל מדצמבר) ולא על בסיס יומי, וזאת עם תחילת העסקתו כאיש תחזוקה בקניון.

יתרה מכך, כפי שעלה אף מעדותו של התובע, עבודת הבניה של הקניון לא הסתיימה באופן מלא אף במועד סיום עבודתו (2/01):
"ש. מה היתה העבודה שלך בבית רוחם?
ת. פועל בניין.
ש. כל התקופה שעבדת בבית רוחם היית פועל בניין?
ת. חוץ מחודשיים אחרונים. סגרתי עם שמעון שאני אעבוד בתחזוקה של הבניין. אפשר לראות לפי המשכורות שזה 4,500 ש"ח קבוע חודשי.
ש. עד אז הקניון היה בבניה?
ת. עד היום הוא בבניה.
ש. לפחות בחלקו הוא מאוכלס?
ת. בחצי. כשעזבתי קומה חמישית, לא היה. ראשונה וקרקע עוד לא היה שום משרדים. הבניה היתה בקומה אחרת".
(עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 20-13).

24. לפיכך, תחולתו של צו ההרחבה בענף הבניה ביחסי הצדדים הינה מאפריל 96' ועד ספטמבר 2000, כולל.

התביעה לשעות נוספות
25. התובע טען כי עבד בכל יום 10 שעות כדבר שבשגרה בימי חול ובימי שישי עבד 8 שעות, אולם לא קיבל תוספת תשלום עבור עבודה בשעות נוספות. התובע צירף לתצהירו עותק של כרטיסים הנחזים להיות כרטיסי נוכחות בעבודה.

הנתבעות טענו בכתב ההגנה כי התובע עבד בימי חול בין השעות 07:00 ל-15:00ובימי שישי עבד לסירוגין ומעת לעת, בין השעות 08:00 ל-12:00. לגירסתן, התובע לא נתבקש למלא כרטיסי נוכחות ולא הגיש כרטיסי נוכחות.

בתצהירו העיד מר כהן כי מרבית התקופה עבד התובע בבית רוחם וכלל לא עבד בשעות נוספות, כך שממילא לא היה זכאי לתשלום בגין עבודה בשעות נוספות.
לעדותו, בתקופה שקדמה לכך, אם עבד התובע בשעות נוספות הוא קיבל על כך תשלום. עוד העיד כי אין בנתבעות נוהג של החתמת כרטיסי נוכחות ואף לא אחד מהעובדים חותם או מגיש כרטיס נוכחות. (סעיפים 38, 39 לתצהירו).

גירסה זו, כפי שיפורט להלן, לא עמדה בחקירתו הנגדית של מר כהן.

26. התובע ועדיו העידו על שעות עבודה ארוכות בעבודות הבניה, שהחלו ב- 6.30 בבוקר ונמשכו עד השעה 7-8 בערב. עוד העידו כי עבדו לעתים עד 9-10 בלילה באתר הבניה, לאור פרוז'קטורים.

עדויות אלו מטעם התובע תואמות גם את היקף העבודה באתר השופטים בתקופתה של חברת מרגלית, כעולה מתלושי השכר (לכל הפחות 201 שעות בחודש 2/96 ועד 366 שעות, בחודש 10/96).

התובע מסר בתצהירו כי שעות העבודה השתנו בתחילת 1999 והוא החל לעבוד מ6.30 בבוקר ועד 17.00, כאשר חצי שעה ניתנה רק להפסקה.

בחקירתו הנגדית העיד מר כהן:
"ת. מה שעבדו אצל מרגלית אני לא יודע.אצלי עבדו 8 שעות. פועל בבנין משעה 9 יש לו 0 תפוקה. לא הייתי מעוניין בזה.זה גם שעות נוספות לפי החוק, מי צריך את זה במיוחד שעמדתי בלוח הזמנים בכל הפרוייקטים". (עמ' 45 לפרוטוקול ש' 8-5).

אלא שגירסה זו אינה מתיישבת עם הגירסה הזהירה יותר שהובאה כאמור בתצהירו שלו ועל פיה, אם עבד התובע בשעות נוספות - שולם לו עבורן.

בנוסף, גירסתו של מר כהן כאילו היקף ושעות העבודה השתנו ללא הכר (לכדי מחצית) לאחר שהחל התובע לעבוד אצל הנתבעות ישירות אינה מתיישבת לא עם העדויות שנשמעו, לא עם העובדה שעבודות הבניה נמשכו באתר גם לאחר עזיבתה של חברת מרגלית ואף לא עם התשלום ששולם לתובע, שעלה על התשלום ששולם לו באמצעות חברת מרגלית.

גם עדותו של מר כהן בתצהירו כי לא נערכו כרטיסי נוכחות הופרכה מניה וביה, בעדות מטעם הנתבעות דוקא.

הגב' שלומית גבריאל, מי ששימשה כמזכירה העידה:
"ת. היה כרטיס עובד ובכרטיס עובד היו שעות עבודה ולפי זה חושבה המשכורת.

ש. בשלב מסויים היו גליונות נוכחות שהתובע עצמו היה נותן לך?
ת. אני לא זוכרת אם הייתי מקבלת כרטיסי נוכחות.

ש. אני מציג בפני
ך כרטיסי נוכחות (נספח ב' לתצהיר עדות ראשית של התובע) - האם את זוכרת את הכרטיסים האלו?
ת. כן.

ש. מה היית עושה עם הגיליונות נוכחות האלה?
ת. לפי זה חושבה המשכורת. לא אני חשבתי. שמעון היה מחשב וזה היה מתוייק.

ש. כלומר, במשך כל התקופה היו גיליונות נוכחות שהלכו לתיוק?
ת. אם התובע היה מביא, היה מעביר למי שצריך, למרדכי, אז כן."
(עמ' 26 לפרוטוקול, ש' 29-15).

עדות זו אף סותרת את גירסת הנתבעות כאילו שכרו של התובע עמד על סך של 800$ באופן קבוע.

אף מעיון בהמחאות באמצעותן שולם שכרו של התובע (נ/ 4) ובכרטסת המשכורות (נ/ 3) עולה כי שכרו של התובע השתנה מחודש לחודש במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעות, באופן שסותר את הטענה כי שכרו היה קבוע ובלא קשר לשעות עבודתו. (זאת, עד לחודש 10/00 כאמור).

27. סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 מחייב מעביד לנהל פנקס שעות עבודה, שעות מנוחה שבועית, שעות נוספות, גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית.

בנוסף חייב מעביד לנהל פנקס שכר וכן חייב הוא למסור לעובדיו, בכתב, פירוט שכר העבודה ששולם והסכומים שנוכו, קרי: תלוש שכר, מכח סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשכ"ח- 1958.

הנתבעות הודו כי לא הנפיקו לתובע תלושי שכר כלשהם (עדותו של שמעון כהן בעמ' 39 ש' 36 לפרוט'), למעט תלוש יחיד עבור 12/00 שהוגש לבית הדין.

28. בנסיבות בהן המעביד לא קיים חובתו לנהל פנקס שעות עבודה, לנהל פנקס שכר ולמסור לעובדו תלושי שכר כנדרש בחוקי העבודה המגינים, וזאת משך כל תקופת עבודתו, אין זה ראוי כי יצא נשכר ובמצב דברים זה יש מקום להגמיש את נטל הראיה החל על העובד לעניין הוכחת עבודה בשעות נוספות.
(ראה גם: עב' (ת"א) 300315/99 פואד חיר נ' עמישב שירותים בע"מ, ניתן בבי"ד זה, מותב בראשותה של כב' הש' גליקסמן, בסעיף 65 לפסה"ד).

אמנם, ההלכה היתה כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח באופן מדויק את שעות עבודתו. אולם, גישה זו של הפסיקה הוגמשה ונפסק כי די בהוכחת מתכונת עבודה כללית וכי ניתן לפסוק גמול שעות נוספות על יסוד אומדן. (ע"ע 1113/02 יוהאנה טודוראנג'אן נ' מעיין משה וצביה, ניתן ביום 25.1.04; ע"ע 175/03 עמישב שירותים בע"מ נ' חנן אלדד, ניתן ביום 30.11.04, לעניין שכר בגין עבודה בימי מנוחה).

29. על יסוד הראיות שהוצגו בפני
נו שוכנענו כי התובע עבד לכל הפחות 10 שעות בימי חול ובימי שישי 8 שעות. כלומר, התובע עבד לכל הפחות 2 שעות נוספות ביום חול ושעה נוספת ביום שישי בתקופת עבודתו בעבודת הבניין אצל הנתבעות, דהיינו, עד ל-9/00, כולל.

לכתב התביעה צירף התובע טבלה המפרטת את שעות העבודה בכל יום עבודה, אולם לא מצאנו להסתמך על המפורט בטבלה מאחר ולא הובהר מהו המקור לרישומים.

התובע נשאל באשר למקור הרישומים בטבלה: "יכול להיות שיש לי כרטיסים" ובהמשך: "זה רשום בכרטיסים או בסוף היום". (עמ' 12 ש' 26 לפרוט'), אולם אלה לא הוגשו לבית הדין.

30. באשר לשכר הקובע לצורך חישוב תוספת התמורה בגין עבודה בשעות נוספות:
התובע העיד בתצהירו כי השתכר 3 $ עד 1999 ואח"כ 3.5$ לשעה. עם זאת, העדות בדבר תשלום 3.5$ לשעה לא בוססה בראיה חיצונית אחרת, שכן העד טינקה, אשר עבד עם התובע החל מיום 19.11.97 ועד 22.12.99 העיד כי השתכר 3$ נטו לשעה באותה תקופה. (עמ' 5 ש' 7-9 לפרוט').

לפיכך קובעים אנו כי השכר לצורך חישוב תמורת עבודה בשעות נוספות יעמוד על 3 דולר נטו לשעה, כערכם בשקלים במועד סיום עבודתו של התובע.

31. כאמור, איננו מקבלים את פרטי התחשיב אשר ערך התובע בטבלה וקובעים, בהתאם לשעות המינימליות שהוכחו בפני
נו, כי התובע זכאי לתוספת של 25% עבור שתי שעות נוספות ביום חול ושעה נוספת ביום שישי עבור תקופת העבודה שעד 9/00 (כולל), כדלקמן:
53.5 חודשים - תקופת הזכאות
11 שעות נוספות בשבוע (2x5 בימי חול + 1 בימי שישי).
44 שעות נוספות בחודש
סה"כ שעות נוספות - 2,354
תוספת עבור שעה נוספת 0.75$

32. סה"כ גמול עבודה בשעות נוספות = 1,765.5$ נטו, ונכון למועד סיום העבודה - 8,084 ש"ח (נטו) (לפי שער יציג של 4.579 ש"ח לדולר ארה"ב).

פיטורים או התפטרות
33. על פי הפסיקה, כשבאים לפסוק בשאלה מי הביא את היחסים לידי גמר יש לתת את הדעת למכלול העובדות הרלוונטיות ומהן להסיק את המסקנה ואין ללמוד מקטע דברים אלא מהתמונה כולה (דב"ע ל/18-3 נח בנצילוביץ נ' אתא בע"מ פד"ע ב 41).

עוד נקבע בפסיקה כי שעה שתוכן הדברים מעיד על פיטורים, ניתן ללמוד מהם על כוונת אומרם, אף אם המעביד אמר שאין מדובר בפיטורים ( עדמ 300224/97 מועדון גבעתיים בע"מ נ' יאיר אפטר, לא פורסם). משאומר מעביד לעובד כי "אין לך יותר מה לעשות במקום העבודה" וכי "הוא יכול ללכת", פשוטו שהוא מפטרו, אלא אם כן יוכח כי הדברים נאמרו בלא כוונה לתוצאה, ב"עידנא דריתחא" (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ' דינה שוורץ פד"ע ז 24).

34. ביום 4.2.02 התגלע ויכוח בין התובע לבין מר רוני רוחם, במשרדו של מר רוחם.

התובע טען בכתב התביעה כי המחלוקת בינו לבין מר רוחם היתה בעניין עבודות הנקיון אשר נתבקש לבצע. גרסה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבעות כי הויכוח נגע לאופי העבודה.

בתצהיר העדות העיד התובע כי הויכוח נגע לדרישתו להחזר תשלום עבור נסיעות, אלא שגירסה זו לא אוששה ביתר הראיות.

35. אין מחלוקת בין הצדדים כי הויכוח התנהל בטונים גבוהים. אין ויכוח כי התובע נדרש בסופו של דבר לעזוב. אין גם ויכוח שהתובע בכה, עזב את המשרד ובטרם יציאתו הניח במשרד את צרור המפתחות של העבודה שהיה ברשותו.

וכך העיד מר רוחם בבית הדין:
" ש. יום המריבה - אתה זוכר את היום הזה?
ת. זה לא היה מריבה. זה היה ויכוח.
...

ש. איפה היה התובע באותו יום של הויכוח?
ת. אצלי ישב ליד השולחן חשמלאי, התובע עמד ליד הכניסה.

ש. מה היה?
ת. אמרתי לו שיעזוב את המשרד כי הוא דיבר לא יפה. ישב אצלי בן אדם זר ולא היה לי נעים. אני לא זוכר אם הוא עמד ליד הכניסה או ליד השולחן שלי.

ש. הוא הלך?
ת. הוא הלך.

ש. למה הוא בכה?
ת. כי הבחור הייתי מטפל בו אישית. הייתי לוקח אותו אלי הביתה. הרגשתי אותו חלק ממני. אני הרגשתי לא טוב בגללו. הוא היה כפוי טובה. הייתי מביא לו בגדים שלי. הכל הייתי נותן לו.

ש.ת. אני זוכר שהוא עמד ליד הכניסה ובכה. הוא הניח את המפתחות על הכוננית שליד הכניסה והלך. אמרתי לו שידבר עם השותף שלי.

ש. לא זרק את המפתחות?
ת. לא זוכר. הוא הניח אותם.

ש. הוא הניח אותם על הארגז שליד הכניסה?
ת. כן.

ש. לא אמרת לו שישאיר את המפתחות וילך?
ת. אני לא זוכר אם אמרתי לו.

ש. יכול להיות שאמרת לו?
ת. אני לא אמרתי שלא. אני אמרתי שאני לא זוכר.

ש. אולי בגלל זה הוא התחיל לבכות?
ת. בגלל שהיה בנינו יחס כ"כ טוב ואני הייתי נרגז יכול להיות שבגלל זה."
(עמ' 36 לפרוטוקול; עמ' 37 ש' 4-1. ההדגשות אינן במקור).

36. התובע צירף תמליל הקלטה של שיחה אשר נערכה, על פי הנטען, בינו לבין מר שמעון כהן ביום 6.2.05, משמע יומיים לאחר האירוע.

עד הנתבעות מר שוקרון העיד בתצהירו כי התובע אמר בכעס למר רוחם שאינו מוכן להמשיך ולבצע מטלות ניקיון. הדבר עולה גם מהתמליל. עם זאת, לא סברנו כי יש ללמוד ממחאת התובע על אופי העבודה אותה נתבקש לבצע, על כוונה חד משמעית לסיים את עבודתו באותו מועד בהתפטרות, כטענת הנתבעות בסיכומיהן.

גירסתו של מר רוחם היתה כי הורה לתובע לעזוב, אולם התכוון לכך שיעזוב את החדר, ובשל כעסו באותו רגע נוכח כי עדיף כי יפנה את התובע לשותפו, שמעון. התובע אישר בעדותו כי הופנה לשמעון, אולם לדבריו: "הוא אמר לי שאני מפוטר כל מה שיש לי להגיד אני אלך לדבר עם שמעון" (עמ' 17 ש' 21-22).

לגירסתו של התובע נמצא חיזוק, אם כי "בחצי פה" בעדותו של מר רוחם בחקירתו הנגדית. מר רוחם לא הכחיש למעשה באופן חד-משמעי בעדותו כי הורה לתובע להשאיר במשרד את צרור מפתחות העבודה. במצב דברים רגיל, הוראה לעובד להשאיר את מפתחות העבודה שברשותו, מלמדת, ולו לכאורה, על כוונה לסיים את עבודתו, ביחוד כאשר לא היתה חזרה ברורה וחד משמעית מדברים אלה לאחר מכן.

כעולה מהתמליל, עיקר השיחה עם שמעון כהן נסובה על זכאותו של התובע לפיצויים, במידה וימצא זכאי לכך לאחר בדיקה שיערוך שמעון. לא מצאנו בתמליל פניה ברורה וחד משמעית של מר כהן אל התובע לשוב לאלתר לעבודה.

גם טענת הנתבעות כי שמעון שוחח עם התובע על הפיצויים מאחר ובמועד השיחה לא ידע על אופן התרחשויות הדברים בין רוני לתובע ביום האירוע לא בוססה, שכן מר כהן העיד בתצהירו כי שוקרון מסר לו עוד ביום 4.2.01 על אירועי אותו היום בין התובע לרוני. (סע' 27 לתצהירו). יש מקום סביר להניח כי במקרה כזה היה מר כהן פונה במהירות האפשרית לשותפו על מנת לברר את אשר אירע.

זאת ועוד, טענת הנתבעות כי מר כהן הודיע לתובע כי הוא מעוניין כי ימשיך לעבוד לא הוכחה ואף אינה עולה עם דבריו לתובע כעולה מהתמליל: "אני אמרתי לך שאני לא רוצה אותך".

37. לא נעלם מעינינו כי יומיים לאחר האירוע כבר מצא התובע מקום עבודה אחר.
התובע נשאל והשיב:
" ת. הוא אמר לי שאני מפוטר ואחרי זה כל מה שיש לי להגיד אני אלך לדבר עם שמעון.
ש. איפה עבדת אחרי שעזבת את העבודה?
ת. התחלתי לעבוד אצל מישהו, חבר, קרוב משפחה. מישהו שעוסק בגדרות. התחלתי לעבוד אצלו אחרי שעזבתי את שמעון ראיתי שאין טעם, הם לא רוצים אותי והתחלתי לחפש עבודה.
ש. באותו תמליל של השיחה, בעמ' 6, אתה אומר לשמעון שכבר מצאת עבודה, מתי מצאת עבודה?
ת. למחרת שרבתי עם סעיד מישהו אמר לי תבוא.
ש. אתה אמרת קודם שאחרי שהבנת שאין טעם והם לא רוצים אותך, אז התחלת לחפש עבודה.
ת. זה היה רלבנטי. ברגע שהוציאו אותי מהמשרד שהם לא רוצים אותי כבר התחלתי לחפש באותו יום."
(עמ' 18, ש' 13-1).

אלא שלא ראינו בנתון זה כדי להטות את הכף כנגד גירסת התובע בדבר פיטוריו.

בשים לב לטיב ואופי עבודתו של התובע, שבה העסקה יכולה להתבצע "על אתר", מבלי תכנון מוקדם מראש, מבלי לעבור תהליכי מיון, הגשת קורות חיים, ראיון וכו', הרי משהבין התובע כי פוטר, רשאי היה באופן מיידי לחפש עבודה, לקבלה ולהתחיל לעבוד בה.

זאת, במיוחד בשים לב לכך שכאמור לא נעשתה מצד הנתבעות פניה ברורה וחד משמעית אליו לשוב לאלתר לעבודה.

פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת
38. משקבענו כי התובע פוטר - הוא זכאי לתשלום פיצויי פיטורים כחוק, בגין כל תקופת עבודתו.

משכורתו האחרונה של התובע עמדה על 4,500 ש"ח נטו.

בהעדר תלושי שכר על פיהם ניתן היה ללמוד על שכרו הממוצע לשנת העבודה האחרונה שעל בסיס יומי, תחול משכורת זו לגבי כל תקופת העבודה, מיום 16.4.96 ועד ליום סיום עבודתו, ב- 4.2.01.

39. בהתאם לכך זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים בסך של 21,600 ש"ח (נטו), כדלקמן:
57.6x 4,500 ש"ח (נטו), נכון למועד סיום העבודה.
12

40. כן זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת לפיטורים, בסך של 4,500 ש"ח (נטו), נכון למועד סיום ההעסקה.

פיצויי הלנת פיצויי פיטורים
41. בשים לב למחלוקת שהתגלעה באשר לנסיבות סיום עבודתו של התובע, מחלוקת שהיתה בה ממש, יופחתו במקרה זה פיצויי ההלנה כך שיעמדו על הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד סיום העבודה ועד למועד התשלום בפועל לתובע.

הפרשות לקרן פנסיה
42. בכתב התביעה עתר התובע לפיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, בשיעור של 18.1% (חלק המעביד), על פי שכרו האחרון, לאורך 57.6 חודשים.

בתצהירו הפחית התובע את הסכום הנתבע לדמי הגמל בלבד, בסך של 11.5% אחוז משכרו (6% חלק המעביד ו- 5.5% חלק העובד).

הנתבעות טענו מאידך כי במידה ויחויבו בתשלום פיצוי לתובע יש להעמיד את הפיצוי על גובה 6% (חלק המעביד בלבד), בהתחשב בכך שלא נגרם לו כל נזק ביחס לדמי מחלה, נכות וכו'. כן נטען כי לא מוטלת על הנתבעות החובה לשלם עבור חלק העובד בגובה 5.5% מהשכר, שכן מדובר בתשלום שמנוכה על ידי המעביד משכר העובד ומועבר לקופת הגמל.

43. מכח תחולתו של צו ההרחבה בענף הבניה, זכאי היה התובע לביצוע הפרשות לקרן הפנסיה, בגובה 18.1% משכר העבודה (וניכוי 5.5% משכרו של העובד).
עם זאת, הואיל ואכן לא נטען לגבי נזק שנגרם לתובע בגין אי ביצוע הפרשות לדמי מחלה או נכות, יעמוד הפיצוי שיפסק לזכותו על 6%, בגין אי תשלום חלק המעביד לגמל.

44. בהעדר תלושי שכר ומכאן העדר נתונים על שכרו של התובע מידי חודש בחודשו בכל תקופת ההעסקה בבנין, אין מנוס אלא לקבוע כי התובע זכאי לפיצוי בגובה 6% משכרו האחרון (4,500 ש"ח נטו), בגין כל חודשי ההעסקה שמאפריל 96' ועד ספטמבר 2000 (כולל), כדלקמן:
14,580ש"ח (נטו) = 54 חודשים x 6% x 4,500 ש"ח (נטו).
נכון למועד סיום העבודה.

נסיעות
45. בכתב התביעה דרש התובע תשלום דמי נסיעות עבור התקופה שבין 4/96 -7/97
(15 חודשים) ועבור התקופה שבין 7/99-01/01. (18 חודשים).

מנגד טענו הנתבעות כי מגורי התובע היו קרובים למקום העבודה ולכן אינו זכאי לדמי נסיעות.

46. בתקופה שבין 4/96- 7/97 התגורר התובע בדירה ברח' אמנון ותמר.

התובע העיד כי הבית היה במרחק הליכה של "בערך חצי שעה או 20 דקות" מאתר השופטים. (עמ' 7 ש' 19-20 לפרוט'). העד טימאו העיד כי הבית היה במרחק 20 דקות הליכה מאתר השופטים (עמ' 3 ש' 24 לפרוטוקול העדות המוקדמת).

התובע העיד: "הגענו לעבודה ברגל" (עמ' 7 ש' 17 לפרוט').

על פי הפסיקה, עובד זכאי לתבוע ולקבל החזר הוצאות הנסיעה בגין אותן הוצאות שהוציא בפועל (דב"ע נא/3-134 סלוצקי - י. מ. טוקטלי ובניו בע"מ, פד"ע כג 293, 294).

אלא שלגבי התקופה 4/96 עד 7/99 לא הוכחה כאמור על ידי התובע הוצאה בפועל בגין נסיעות.

דין רכיב תביעה זה איפוא להידחות.

47. באשר לתקופה שבין 7/99 עד 01/01:
התובע העיד כי לאחר התקופה בה התגורר התובע ברח' אמנון ותמר עבר לדירה ברח' הרב קוק ברמלה ולאחריה עבר להתגורר עם רעייתו ברחובות.

הנתבעות טענו כי התובע מעולם לא הודיע כי עזב את הדירה אשר העמידו לרשותו בתקופה זו וכי מעולם לא דרש תשלום עבור נסיעות לרחובות. (סע' 29 לתצהירו של מר כהן).

48. על פי עדותה של אשת התובע, היא הכירה את התובע בסוף שנת 99' ואז התגורר ברח' הרב קוק ברמלה (עמ' 20 ש' 5-3). לעדותה, עברו לגור יחד בסוף שנת 99'.

לעדותה, כשעברו לגור יחד היה יוצא בבוקר מהבית ברחובות לעבודה בבית רוחם.

העד טינקה מסר כי בדצמבר 99 התגורר עם התובע ועוד שני אנשים נוספים בדירה ברח' הרב קוק והיה נוכח בשיחה שהתקיימה בין שמעון לבין התובע, בה הודיע שמעון כי התובע ועובד נוסף יעברו להתגורר בחדר בקניון רוחם.
לאחר שהגיע ארצה שנית ב- 2001, עבר להתגורר בחדר בקניון והתובע לא התגורר עימו אז, אלא עם רעייתו.

התובע העיד כי מעולם לא התגורר בחדר בקניון וכי החברה יעדה את החדר לשני עובדים אחרים, מאחר וידעה כי הינו עומד להתגורר עם חברתו, לימים אשתו. (עמ' 6, ש' 19, 21-22 לפרוט'). לדבריו, הוא הודיע זאת לשמעון ולרוני. (עמ' 7 ש' 2 לפרוט').

טענת הנתבעות כי העמידו לרשות התובע דירה ברמלה עד למועד סיום עבודתו ולא חדר בקניון לא בוססה. כאשר נשאל רוני רוחם איפה היתה הדירה ברמלה לא יכול היה לזכור את מיקומה. (עמ' 35, ש' 16-29 לפרוט').

יתר על כן, גרסת מנהלי הנתבעות כי לא ידעו שהתובע עבר להתגורר עם חברתו, לימים רעייתו, אף אינה מתיישבת עם גירסתן כי התובע היה "בן בית" אצלם. במסגרת יחסים כאלו מתקבל יותר על הדעת כי מנהלי הנתבעות ידעו כי התובע נישא, ומטבע הדברים מתגורר עם רעייתו.

גם הטענה כי הועמד לרשות העובדים רכב מטעם החברה אשר הסיעם לעבודה לא בוססה ואף נסתרה בעדויות התובע.

49. לפיכך קובעים אנו כי התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעות עבור התקופה בה התגורר ברחובות, החל מדצמבר 99' ועד ינואר 01' (כולל), בגין תקופה של 13 חודשים, כדלקמן:
25 x 13 ש"ח = 325 ש"ח (נסיעות לחודש)
325 x13 חודשים = 4,225 ש"ח

דמי הבראה
50. אין חולק כי הנתבעות לא שילמו לתובע דמי הבראה. לטענתן, הוציאו את התובע וחבריו לטיולים על חשבונן וכך כיסו את חובתן לתשלום דמי הבראה.

הנתבעות מסתמכות בגרסתן על עדותו של עד התביעה טימאו סורין אשר מסר כי נסע לטייל עם התובע ועובדים נוספים בבית לחם נצרת וים המלח (עמ' 4 ש' 9 לפרוטוקול העדות המוקדמת). לדבריו: "לשאלתך איזה רכב ושל מי אני משיב שאדון שמעון הזמין את הרכב פעם זה היה רכב גדול. זה היה מפואר והיו איתנו הרבה עובדים רומנים". (שם, בש' 23-24).


העד טינקה פטרו נשאל והשיב:
ש."כשעבדת אצל שמעון, אתה יצאת לטיולים שהחברה עשתה?
ת. אף פעם לא הייתי בשום טיול של החברה. אני הייתי אבל מהכיס שלי. כמה חברים טיילנו לבד שמנו כסף."
(עמ' 6 לפרוטוקול ש' 10-8).

לא הובאו בפני
נו נתונים על משך הטיולים או המועדים המדויקים בכל שנה רלוונטית. אף שימוש הנתבעות ברכב "גדול ומפואר" להסעת העובדים, אין בו כדי להעיד על עלויות הטיולים, באופן אשר יאפשר קביעה כי שווי הטיולים עלו על הסכומים הנקובים בצו ההרחבה לעניין דמי הבראה.

51. על כן, זכאי התובע לתשלום דמי הבראה, כנתבע על ידו, עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, בשיעור של 12 ימים על פי התעריף נכון למועד סיום העבודה (282 ש"ח), כדלקמן: 3,384 ש"ח.

פדיון חופשה
52. בכתב התביעה טען התובע כי לא קיבל התובע חופשה בשכר וכי הוא זכאי
לתשלום בגין פדיון חופשה עבור כל תקופת עבודתו.

בכתב ההגנה נטען כי התובע יצא לחופשות רבות הן בימי חול ובימי החג הנוצריים וניצל את מלוא ימי החופשה להם זכאי, מבלי שנגרע ממשכורתו בשל היציאה לחופשה. כמו כן נטען כי לא ניתן לצבור ימי חופשה מעבר ל-3 שנים.
53. הפסיקה קובעת כי נטל ההוכחה בדבר יתרת החופשה הוא על המעביד.

מחובתו של המעביד לדעת כמי ימי חופשה הוא חייב לעובד וכמה נתן למעשה, ולנהל פנקס חופשות ולרשום בו את הפרטים הדרושים כאמור בסעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א- 1951 (דב"ע לא/ 22- 3 ציק ליפוט נ' חיים קסטנר, פד"ע ג, 215).

54. התובע מסר בתצהירו כי כשיצא לחופשה לא קיבל עבורה תשלום. עדות זו אוששה גם בעדותם של העדים טימאו וטינקה כי זו היתה השיטה אף לגביהם, כאשר קיבלו שכר רק בימים בהם עבדו. (עמ' 6 ש' 11-12 לפרוט' לעדות המוקדמת, עמ' 5 ש' 11 לפרוטוקול- עדות טינקה).

הנתבעות מבקשות להסתמך בטענתם על עדותו של טימאו כי טייל עם התובע בימי החג הנוצריים, אשר חושבו כימי חופשה. אלא שאין בעדות זו כדי ללמד על מועד ימי החופשה ואף להוכיח כי ניתן עבורם תשלום.

55. משלא הוגשו תלושי שכר או יומן חופשות, הננו קובעים אנו כי הנתבעות לא עמדו בנטל הראיה והתובע זכאי לפדיון ימי חופשה.

באשר לטענת ההתיישנות שנטענה, הרי שניתן לתבוע זכויות חופשה המגיעה עבור שנת העבודה החמישית שלפני הגשת התביעה ואילך (דיני עבודה, מ. גולדברג, פרק 16 עמ' 33).

מכאן - שהתובע זכאי לתבוע פדיון חופשה בהתייחס לתקופה שמ- 18.7.96 ואילך, עד לסיום עבודתו.

56. התובע זכאי איפוא ל- 14 ימי חופשה בעד כל אחת מ-4 שנות עבודתו הראשונות ו-16 יום בעד השנה החמישית (באופן יחסי), כדלקמן:
מ-18.7.96 עד 18.7.00 - 14 x 4 = 48 ימים
מ-18.7.00 עד 2.01 - 6.5 חודשים x 16 = 8.6 ימים.
12
סה"כ = 56.6 יום x 4,500 ש"ח נטו : = 10,188 ש"ח (נטו).
25

הואיל והתובע העמיד רכיב תביעה זה על 7,349 ש"ח, יהא זכאי לסכום זה (נטו), נכון למועד סיום ההעסקה.

דמי חגים
57. סעיף 7(ו) לצו ההרחבה בענף הבניה קובע כי העובדים יקבלו תשלום בעד 10 ימי חג בשנה.

58. בכתב התביעה נטען כי הנתבעות לא שילמו לתובע בגין רכיב זה משך תקופת העסקתו כמתחייב מצו ההרחבה והינו זכאי לתשלום 5,512 ש"ח. (בתצהירו הועלה הסכום לגובה 12,048 ש"ח).

טענת הנתבעות היתה כי התובע, כעובד חודשי, קיבל ממילא שכר בימי חג יהודיים וימי החג הנוצריים בהם לא עבד קוזזו מימי החופשה.

59. נוכח קביעתנו דלעיל כי עד לחודש 10/00 לא השתכר התובע שכר חודשי קבוע, איננו מקבלים את טענת הנתבעות ומוטלת עליהן החובה להוכיח, כמו לעניין החופשה השנתית, כי שולם לתובע תשלום בגין ימי חג כנדרש.

התובע העיד כי "לפעמים היו דורשים מאיתנו לעבוד ומשלמים לנו על זה. אני עבדתי בחגים היהודים. לא תמיד". (עמ' 18 ש' 25-26 לפרוט').

כשנשאל בהמשך באשר ליום כיפור, ראש השנה וסוכות, השיב: " בערב היינו עובדים חצי יום. בחג עצמו, לא עבדתי". (עמ' 19, ש' 4 לפרוט').

כאמור, מקובלת עלינו גרסת התובע כי לא השתכר בימים בהם לא עבד. בהעדר כל ראיה ממשית אחרת מטעם הנתבעות (ובראש ובראשונה - תלושי שכר), קובעים אנו כי הנתבעות לא הוכיחו תשלום בגין ימי החג כנדרש בצו ההרחבה.

60. התובע זכאי איפוא לתשלום בגין כל תקופת העבודה בבניין, עד 9/00 (כולל), כדלקמן:
10 x 4 = 40 יום
10 x 5 = 4 יום
12 סה"כ = 44 יום.
7,920 ש"ח (נטו) = 4,500 ש"ח (נטו)x 44
25
הואיל והסכום הנתבע בכתב התביעה ברכיב זה עומד על 5,512 ש"ח (בהעדר תיקון פורמלי של כתב התביעה), יהא זכאי התובע לסכום זה, נטו, נכון למועד סיום ההעסקה.

דמי כלכלה
61. כמתחייב מהוראות צו ההרחבה, היה על הנתבעות לשלם לתובע דמי כלכלה במהלך תקופת עבודתו בבנייה בגובה 275 ש"ח לחודש למשך תקופת עבודתו.

בסיכומיהן העלו הנתבעות טענה כי חלות עליהן הוראות חוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991. לטענתן, דאגו לספק לתובע ביטוח רפואי ומקום מגורים, אף לא ניכו משכרו בגין המגורים למרות ההרשאה בחוק וכך יצאו ידי החובה בכל הנוגע לדמי כלכלה.

אלא שלא הוצגו בפני
נו כל ראיות בדבר הסכומים שהוצאו על ידן בגין מגורים, לעומת סכומי דמי הכלכלה שנדרשו לשלם לתובע מכח צו ההרחבה.

62. בנסיבות אלו זכאי יהא התובע לסך של 14,713 ש"ח בגין דמי כלכלה לכל תקופת העבודה בבניין: 4/96 עד 9/00, כולל. (53.5 חודשים x 275 ש"ח).

התביעה להפרשי שכר
63. שכר חודש 02/01:
התובע דרש תשלום עבור 4 ימי העבודה בחודש 02/01 בגובה 774 ש"ח. מטעם הנתבעות הוצג תצלום המחאה אשר נשלחה על פי הנטען לב"כ התובע בגובה 600 ש"ח בגין רכיב תביעה זה. (נ/2).

בסיכומי התובע לא היתה עוד התייחסות ספציפית לשכר חודש 02/01 ונראה כי התובע זנח טענתו.

מכל מקום, משלא נסתר תשלום שכר חודש 02/01 כעולה מצילום מהמחאה שהוגשה, נדחית התביעה ברכיב זה.

64. שכר חודש ינואר 1/98:
התובע טען כי נוכח חילוקי דעות בינו לבין הנתבעות, עזב את העבודה בחודש ינואר 98 למשך חודש, וכתוצאה מכך "החרימו" הנתבעות את משכורתו האחרונה לפני שעזב והוא זכאי לתשלום שכרו בגין חודש 12/97 או 01/98.

אלא שגירסה זו לא בוססה ולא מצאנו לנכון להעדיפה על פני גרסת הנתבעות, ועל פיה מדובר בשכר עבור החודש בו עזב התובע את העבודה ואינו זכאי לתשלום עבורו.

דין רכיב תביעה זה איפוא - להדחות.

סוף דבר
65. התביעה מתקבלת ברובה המכריע.

בהתאם לכך ישלמו הנתבעות לתובע, יחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליהן את הסכומים הבאים:
א. סך של 21,600 ש"ח (נטו) בגין פיצויי פיטורים.
ב. סך של 4,500 ש"ח (נטו) בגין דמי הודעה מוקדמת לפיטורים.
ג. סך של 8,084 ש"ח נטו) בגין גמול עבודה בשעות נוספות.
ד. סך של 14,580 ש"ח (נטו) בגין פיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה.
ה. סך של 4,225 ש"ח בגין דמי נסיעות.
ו. סך של 3,384 ש"ח בגין פדיון דמי הבראה.
ז. סך של 7,349 ש"ח (נטו) בגין פדיון חופשה.
ח. סך של 5,512 ש"ח (נטו) בגין דמי חגים.
ט. סך של 14,713 ש"ח בגין דמי כלכלה.

כל הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 4.2.01 ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

66. כן ישאו הנתבעות, יחד ולחוד, בהוצאות לטובת התובע בסך של 2,000 ש"ח (בסכום זה נכלל תשלום אגרה בסך של 1,559 ש"ח) וכן בשכ"ט עו"ד לטובת התובע בסך של 8,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין אליהן, שאחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום המלא בפועל לתובע.

בנוסף ישאו הנתבעות במישרין, יחד ולחוד, בתשלום אגרה נדחית, ככל שחלה.
ניתן היום, 25.12.05, בהעדר הצדדים.
נ.צ. מר דואק

נ.צ. מר גזית

מיכל לויט

- שופטת,
אב"ד

קלדנית: צביה אברהם








עב בית דין אזורי לעבודה 5529/01 מיכל לויט נ' כ.ר. בנייני איילון בע"מ ,נגר כדורי את דוד בע"מ ,ביתרם אחזקות בע"מ , (פורסם ב-ֽ 26/12/2005)