פסקי דין על ו.מ.לתכנון לבניה לודים | פסקי דין על עוז צחי | פסקי דין על עוז אלה | פסקי דין על אספיר ישראל (1989) |

60343/01 עמק     26/12/2005




עמק 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיר ישראל בע"מ (1989)




1
בתי המשפט
עמק060343/01
בית משפט השלום רמלה
26/12/2005
תאריך:
כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט

בפני
:

ו.מ.לתכנון לבניה לודים

בעניין:
תובעת
ליאורה אפרתי

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . עוז צחי

2 . עוז אלה

3 . אספיר ישראל בע"מ (1989)
נאשמים
דרור מקרין

ע"י ב"כ עו"ד

הכרעת דין
1. המאשימה הגישה כתב אישום נגד כל הנאשמים בגין שימוש חורג ללא היתר מאת הועדה המקומית לתכנון לבניה, ולנאשמים 1 ו-2 ייחסה המאשימה ביצוע עבודות בלא היתר בניה כדין ו/או בסטיה מהיתר. העבירות המיוחסות לנאשמים בהתאמה הן על פי הסעיפים 145(א)(2)(3), 204 (א) (ב), 156, 208 ו-253 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה- 1965 (להלן: החוק) וכן לפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז-1967, הכל כמפורט בכתב האישום.
2. 2. המאשימה מיחסת לנאשמים 1 ו-2 ביצוע עבודות שלא כדין כמתואר בכתב האישום ובתשריט המצורף לו:
2.1 2.1 הצבת שתי מכולות שמידות כל אחת מהן 2.4 מ' x 12 מ', שסומנו בתשריט שצורף כ-"b".
2.2 2.2 הצבת מכולה במידות של 2.4 מ' x 6 מ', שסומנה בתשריט "c".
3. השימוש החורג ללא היתר שמיחסת המאשימה לכל הנאשמים מכוון לשימוש בחלק המקרקעין המסומן "a" במידות של 35 מ' x 16 מ' x 6.5 מ' בו נעשה שימוש למפעל להרכבת כסאות למשרדים, ובחלק המקרקעין המסומן "b" בשטח של כ-57 מ"ר נעשה שימוש לאחסנת הכסאות וציוד המפעל.
4. 4. המקרקעין נושא כתב האישום הינם קרקע חקלאית מוכרזת והשימוש במקרקעין המיוחס לנאשמים הוא בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה וכן ייחסה המאשימה לנאשמים שימוש חורג ללא היתר בניגוד לתכניות החלות על המקרקעין, תכניות גז/9/314; גז/314/15 ומשמ 121.
5. 5. בסיכומיהם מתייחסים הנאשמים לשלושה טעמים ובהתבסס עליהם טוענים הם כי יש לזכותם. הראשון והעיקרי שבהם הוא טענת ההגנה מן הצדק, ובנוסף טוענים הם כי לא הוכח שהמקרקעין הם קרקע חקלאית מוכרזת, כי המכולות שהוצבו הן ארעיות ועל כן לא בוצעה עבירת בניה, ולחלופין, ככל שאחליט כי היתה הצבה בניגוד לחוק כי אז מדובר בזוטי דברים.
לטענות אלה אתייחס בהכרעת הדין.
6. 6. בדיון הראשון שהתקיים בענינם של הנאשמים הבהיר הסנגור כי "הנאשמים מכירים את כתב האישום...כתב האישום מדבר על שימוש חורג ללא היתר במבנה כאשר השימוש שנעשה במבנה הזה לאורך כל התקופה נעשה בהיתר..." [עמ' 1 לפרוטוקול ישיבת 16.12.01] ובהמשך הדברים העלה הסנגור את הטענה כי הרשות 'הבטיחה' לנאשמים ש"לא תהיה בעיה להאריך את היתר לשימוש חורג לפי הנתונים של דוח קדמון עד אשר יהיה איזור תעשיה למושב משמר השבעה." [שם] בדיון מיום 6.1.02 המשיכו הנאשמים בטענתם כי הגישו בקשה לשימוש חורג ואף קיבלו היתר כזה [עמ' 2 לפרוטוקול הישיבה] וכן כי "ההיתר מתעכב ואין כל טענה למניעת קבלת ההיתר". [עמ' 2 שם]
7. 7. על יסוד האמור טענו הנאשמים טענה מקדמית כי קמה להם הגנה מן הצדק שעיקריה מבוססים על הבטחה שלטונית עליה הסתמכו ועל דרך התנהגות הרשות. לביסוס הטענה, עוד בטרם שמיעת הראיות לגופו של האישום, הובאו ראיות מפי שניים, הנאשם 1 ומר ב. ודרריו שבמועד הרלוונטי לכתב האישום היה יו"ר הועדה המקומית. כן הוגשו באמצעות העדים מסמכים שלדעתם תומכים בטענותיהם (מוצגים ת/1, ת/1א' ו-ב', נ/1-נ/4), הצדדים סיכמו את טיעוניהם בכתב, וביום 1.9.2002 דחתה כב' השופטת פרנקל את הטענה המקדמית של הגנה מן הצדק, ובהחלטה ארוכה ומפורטת המשתרעת על פני 27 עמודים (!) ניתחה את הטענות ואת הראיות, לרבות המוצגים שהובאו בפני
ה, וכאמור מצאה לדחות הטענה לאחר ששקלה את החומר הראיתי שהונח בפני
ה.
8. 8. לאחר שהסתיימו ראיות התביעה וחרף החלטתה של כבוד השופטת פרנקל, מצאו הנאשמים להביא ראיות שהתייחסו שוב לטענה של הגנה מן הצדק למרות שזו נדחתה לגופה. לא זאת אף זאת אלא שהחלק הארי של סיכומיהם מתייחס לטענת ההגנה מן הצדק ולהבטחה השלטונית הנטענת, כאילו לא ניתנה כבר החלטה בענין זה על סמך דבריהם של אותם עדים שהעידו תחילה בפני
כבוד השופטת פרנקל ולאחר מכן בפני
. נראה כי הנאשמים סבורים שהחלטתה של כבוד השופטת פרנקל היא החלטת ביניים חסרת משמעות, ועוד סבורים הם כי ניתן להעלות טיעונים זהים ועובדות זהות בהמשך הדיון כאילו לא ניתנה כבר החלטה באותו ענין לאחר שמיעת ראיות, ונראה כי טענות אלה הועלו אך למטרה של בחינה חוזרת בפני
מותב אחר. לא ראיתי כל שינוי נסיבות, גם לא הופניתי לשנוי כזה, ולמעשה לא הוצג שינוי כלשהו לא שינוי עובדתי וגם לא שינוי בנסיבות, והעדויות ככל שהתייחסו לטענה של הגנה מן הצדק היו למעשה מפי אותם עדים ועל בסיס אותן עובדות וראיות.
9. 9. אומר כבר כי אין מקום להתייחסות נוספת לאותן טענות ואין בידי לקבל את הטענות הללו, גם אם בחרו הנאשמים ליחד בסיכומיהם את החלק הארי לטיעון בענין זה. לטעמי אינני נדרשת לדון פעם נוספת בטענת ההגנה מן הצדק, טענה שנדונה לגופה, כאמור, ולאחר שמיעת ראיות אף הוכרעה. אמנם רשאי נאשם לטעון את הטענה של הגנה מן הצדק גם כטענה מקדמית וגם כטענה לגופו של ענין לאחר שמיעת ראיות, אלא שאם בחר לטעון הטענה כטענה מקדמית ובמסגרתה הציג ראיות לטענה זו, והטענה נדונה לגופה ונדחתה, אין לחזור עליה בהמשך, בודאי כאשר אין כל שינוי בנסיבות. וביתר שאת יפים הדברים בעניננו משחוזרים הנאשמים על טענת ההגנה מן הצדק, כנראה משום שהוחלף הסנגור, שהרי מי שהעיד בפני
כמו גם בפני
כבוד השופטת פרנקל אינם אלא הנאשם 1 ומר בני ודרריו, ורק אלה! ברור כי אין מקום לדון פעם נוספת באותו תיק, באותו ענין, באותן טענות על סמך אותם עדים וראיות.
10.אמנם בת"פ (י-ם) 3531/00 נדרש לאחרונה בית המשפט השלום בירושלים, מפי כבוד השופטת ד"ר אגמון-גונן לדון בטענה של הגנה מן הצדק, לאחר שכבר דנה באותו תיק בטענה הזו כטענה מקדמית, אלא שאין הדבר דומה לעניננו, שם נטענה הטענה של הגנה מן הצדק כטענה מקדמית כאמור, נדונה והוכרעה על בסיס כתב האישום בלבד, ולא על בסיס ראיות, בבחינת "גם אם יוכחו העובדות שבכתב האישום לא יהיה בכך להצמיח עבירה" [עמ' 5 לפסק הדין, פורסם בנבו, המאגר המשפטי הישראלי]. לאחר שמיעת הראיות נדרשה שוב כבוד השופטת אגמון-גונן לטענת ההגנה מן הצדק "לאור הראיות שהובאו" [עמ' 5 שם], והיא מבהירה כי לענין הדרוש להכרעתה "הדיון במסגרתו הוגשו ראיות היה חשוב..." [עמ' 5 שם]. לא כך הדברים בעניננו! כאמור פה הובאו כבר הראיות בטענת ההגנה מן הצדק, וגם נדונו ואין לחזור עליהן!
11. 11.אחזור ואמר שוב כי הטענה נדונה לגופה לאחר שמיעת ראיות ואין אני נדרשת לדון עוד בטענת ההגנה מן הצדק בהיותה למעשה זהה לחלוטין לטענה שהועלתה בראשית הדיון כשהנאשמים היו מיוצגים ע"י ב"כ אחר, נשמעו אותם עדים הובאו אותן ראיות וניתנה כבר הכרעה, והחלטת כבוד השופטת פרנקל ניתנת לערעור בסיום ההליך ולא בפני
....
12. 12.בע"פ 4855/02 מ.י. נ. בורוביץ' שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט העליון, [פורסם במאגר המשפטי הישראלי 'נבו', ראו פסקה 22 לפס"ד] סבר בית המשפט כי השלב שבו ראוי לנאשם להעלות לפני בית-המשפט את טענת ההגנה מן הצדק הוא במסגרת הדיון בטענות המקדמיות בפתח המשפט, אך אם רואה בית המשפט לשמוע ראיות רשאי לעשות כן ולהחליט בטענה שבפני
ו לפי הראיות ששמע, ויכול הוא לדחות את ההכרעה בטענה לסיום המשפט. מכאן שכבוד השופטת פרנקל יכולה היתה לדחות את ההחלטה בטענת ההגנה מן הצדק למועד הכרעת הדין, אך משהחליטה בטענת ההגנה מן הצדק בשלב תחילת המשפט לאחר ששמעה ראיות - אין מקום לבחינתה של הטענה פעם נוספת בשלב הכרעת הדין.
13. 13.בטרם אדרש לגוף הכרעת הדין אומר כי תמוהה בעיני עדותו של מר ודרריו שבשנת 2001 העיד בפני
כבוד השופטת פרנקל ולא זכר פרטים שונים בבהירות אך בחלוף תקופה של למעלה משנתיים ומחצה, ולאחר שפרש מהשירות הציבורי מתפקידיו בועדות התכנון והבניה זוכר לפתע בבירור פרטים שנשכחו ממנו בעבר...
14. עוד אציין למעלה מן הצורך, והגם שסבורה אני כי החלטתה של כבוד השופטת פרנקל שניתנה לאחר שמיעת ראיות שרירה וקימת ואין לי לדון בטענת ההגנה כאמור, כי קראתי את החלטתה במסגרת קריאת כל חומר הראיות שבתיק לצורך כתיבת הכרעת דין זו, ואני מסכימה לתוכנה ולתוצאתה. גם אומר כי סבורה אני שאפילו היתה ההחלטה נבחנת לאור הפסיקה שיצאה לאחרונה מלפני בית המשפט העליון בפרשת בורוביץ' הנ"ל, פסיקה המאוחרת להחלטת כב' השופטת פרנקל, לא ניתן להגיע לתוצאה אחרת.

פסק דין
בורוביץ מלמד על המגמה המרחיבה את קשת המקרים להחלת הגנות מן הצדק, בעוד שבעבר היתה המגמה מצומצמת למקרים בהם התנהגותה של הרשות היתה שערורייתית או שנהגה בנאשמים בהתעמרות, הרי לפי פרשת בורוביץ "אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות". גם בחינת שלוש השלבים המצטברים והמותנים זה בזה כאמור בפרשת בורוביץ' (זיהוי פגמים שנפלו בהליכים שננקטו בענינו של הנאשם ועוצמתם, ואם היו כאלה, האם חרף הפגמים יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק, והשלב השלישי, האם לאחר ששוכנע בית המשפט כאמור סבור הוא שלא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים מידתיים ולא בדרך של ביטול האישום) אינה מביאה למסקנה שונה מהחלטת השופטת פרנקל שניתחה כאמור את כל העדויות והראיות והביאה אותם במסגרת שיקוליה וסברה כי "הנאשמים המשיכו לבצע את העבירה על אף שידעו כי לא ניתן להם היתר לשימוש חורג..."[עמ' 26 להחלטה] וכן כי "אני סבורה כי הרשות לא התעמרה בנאשמים. נהפוך הוא, הרשות לא הגישה כתב אישום נגד הנאשמים במשך שלוש שנים בהן פעלו לכאורה ללא היתר..." [עמ' 23 להחלטה], ועוד קבעה השופטת בהחלטתה כי "לאחר שבחנתי את הראיות אשר הובאו בפני
מטעם הנאשמים אני סבורה כי טענת הנאשמים לפיה ניתן היתר לשימוש חורג עד לחודש מאי 2000 אין בה ממש, נהפוך הוא הגעתי למסקנה לפיה בדיעבד לא ניתן היתר לשימוש חורג הואיל והנאשמים לא מילאו אחר דרישות הועדה" [עמ' 13 להחלטה] - למען הסר ספק אדגיש כי דברי בסעיף זה נאמרו למעלה מן הנדרש ואינני בוחנת את קביעותיה של השופטת פרנקל בתיק זה, אלא מביאה אני את הדברים ככל שהם רלוונטיים להכרעת הדין, וכאמור הרלבנטיות היחידה היא כי ניתנה החלטה בענין זה בעבר ואין מקום לדון פעם נוספת.
15. 15. מכל האמור, וכפי שכבר ציינתי לעיל משנדחתה טענת ההגנה מן הצדק ע"י כבוד השופטת פרנקל, ומהטעמים המפורטים לעיל, אני דוחה את טענות הנאשמים וקובעת כי לא עומדת להם ההגנה מן הצדק.
16. 16. משנדחתה טענת ההגנה, נותר לדון בעבירות המיוחסות לנאשמים, קרי, השימוש החורג ללא היתר במקרקעין המסומנים "a" ו-"b" כאמור בסעיף 2.2 לעיל, וכן ביצוע עבודות של הצבת מכולות כמפורט בסעיף 2.1 לעיל.
17. 17. עד התביעה מר מגל מציין כי "ראיתי הצבות ושימושים ללא היתר, ראיתי הצבת שתי מכולות במידות של ... הצבת מכולה במידה...וראיתי מבנה גדול 16 x 35 מ' שמבוצע בו שימוש להרכבת כסאות לרכבים ולמשרדים של חב' אספיר...בדקתי את תיק הבנין, ראיתי שאין היתרים לכל מה שאמרתי עכשיו להצבות ולשימוש וערכתי דוח פיקוח" (ת/1) [עמ 19]. כמו כן הציג עד התביעה דוח של רשם החברות ממנו נלמד כי בעלי המניות ומנהליה של הנאשמת 3 הם הנאשמים 1 ו-2 (ת/8), כרטיס הביקור של הנאשמת (ת/9) ובו כתובת הנאשמת 3 - במקרקעין נושא כתב האישום, וכן הוצגו תמונות של המקום (ת/2-ת/7) והסבריו של הפקח לגבי המופיע בהתמונות בקשר לשימוש ולהצבת המכולות [עמ' 20], מעדותו המפורטת של הפקח עולה כי "בביקורת שלי במקרקעין במגרש הזה בדקתי אם יש היתרים להצבות ולשימושים וראיתי שלא."[עמ' 23]
18. 18. הראיות שהובאו מפי עד התביעה מתיישבות עם דברי הנאשם 1 והעד מטעמו. למעשה לא היה צורך להביא כאן את הראיות של עד התביעה, ואשר כבר מכוחן ניתן להרשיע את הנאשמים, מאחר שהנאשמים לא רק שלא הביאו דבר שיש בו לסתור את דברי עד התביעה אלא שבעצמם מודים הם בעובדות הללו ובעיקר בעובדה שלא היה בידם היתר לשימוש החורג ולביצוע העבודות במועד הרלוונטי לכתב האישום, (עדותו של נאשם 1 בפני
כבוד השופטת פרנקל בעמ' 5, 6 עדותו של מר ודרריו בעמ' 9, 10, וכן עדותו של נאשם 1 בפני
למשל עמ' 1, 2 לפרוטוקול 23.5.04 שם נאמר במפורש כי היו נסיונות לקבל היתר לשימוש חורג שאיננו חקלאי אך לא קיבלו אותו, הודאה בעובדות כתב האישום גם נמצא בעמ' 4, 5 ומפיו של ורדרריו בעמ' 10 ש' 19-20 ועוד...גם בסיכומיהם מודים הנאשמים כי במועד הרלוונטי לכתב האישום לא היה בידם היתר לשימוש חורג). במאמר מוסגר יצוין כי הנאשמים לא השכילו להציג את ההיתר שהיה לכאורה בידם עובר למועד המצוין בכתב האישום, למרות שבהחלטתה מתייחסת השופטת פרנקל לחסר זה. נראה כי הנאשמים היו כה מרוכזים בטענות ,שלא ממין הענין בשלב זה משנדונו כאמור, עד כדי המנעות מהצגת היתר לגבי התקופה שלפני כתב האישום שלטענתם היה בידיהם אז. הנאשמים חוזרים במפורט בסיכומיהם על הטענה בדבר ההבטחה של הרשות ליתן להם ההיתר לשימוש חורג, הם גם חוזרים על דבריהם כי הובטח להם שינתן שימוש חורג לשלוש שנים נוספות. הנאשם מספר בעדותו כי הגיש בקשה לשימוש חורג אך מודה כמו העד ורדרריו כי במועד הרלוונטי לכתב האישום לא היה בידי הנאשמים ההיתר לשימוש החורג.
19. 19.בסיכומיהם זנחו הנאשמים למעשה כל טענה בדבר קיומו של היתר לשימוש חורג והם מרכזים את כל מאמציהם לענין טענת ההגנה מן צדק הכוללת גם את טענת ההבטחה של הרשות, טענות שכבר נטענו אף הן במסגרת תיק זה וענינם הוכרע. אומר במאמר מוסגר כי נדמה שכל מטרת ניהול ההליך היה לפרוש עד כמה שניתן את פרק הזמן לניהול התיק, שאחרת לא ברור מדוע העידו אותם עדי הגנה פעמיים ומדוע נטענות הטענות פעם נוספת לאחר שהוכרעו הטענות על בסיס אותן עובדות וראיות.
20. 20.שלא לצורך אומר כי הפסיקה הענפה בנושא זה 0הסתמכות על הבטחה שלטונית) תומכת לחלוטין במסקנותיה של כב' השופטת פרנקל, ורק לאחרונה ניתן

פסק דין
של בית המשפט המחוזי בחיפה בעת"מ (חי') 1387/03 לייזנר נ. עירית נהריה [פורסם במאגר הישראלי 'נבו'] ובו סיכום ההלכה בדבר ההבטחה של הרשות, הלכה המתיישבת עם מסקנותיה של השופטת פרנקל.
21. 21. מכל האמור, אין מקום לקבל את טענת הנאשמים לקיומה של הגנה מן הצדק, טענה שכבר נדחתה בתיק זה. אני סבורה כי לא הייתי צריכה להדרש כלל לסוגיה שהוכרעה כבר בתיק זה ע"י כבוד השופטת פרנקל, ורק מצאתי לחזור על מסקנותיה ביתר שאת, מסקנות המתיישבות עם הפסיקה האחרונה.
לענין הקרקע החקלאית
22. 22.כבר נקבע בפסיקה, כי "תכנית בניין עיר היא בגדר חיקוק" [ע"א 398/63 לאה ליבוביץ ומשה מטלון ובניו בע"מ נ' משה כץ ואח', פ"ד י"ח (1) 384, 391], ובהיותה חיקוק, הרי שהכלל בדבר אי ידיעת הדין חל גם עליה...." ע"פ 389/91 מ.י. נ. ויסמרק, פד"י מ"ט (5) 705, כך גם קרקע שהוכרזה כקרקע חקלאית ודבר פרסום ההכרזה נעשה ברשומות בהתאם להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבניה, הרי היא חיקוק ומשכך אין צורך להוכיח החיקוק. (יאמר כי סבורה אני שנכון להפנות למקום הפרסום).
23. 23.זאת ועוד, לא רק שאין צורך להוכיח חיקוק, אלא שבמקרה זה הנאשמים גם לא חלקו על היות הקרקע קרקע חקלאית מוכרזת, ואפילו הודו שהמקרקעין הם קרקע שיעודה חקלאי ונדרש היתר לשימוש שונה משימוש חקלאי. כך עולה בבירור מדברי הנאשם שהעיד כי ידע שיעוד המקרקעין הוא חקלאות, וכי כל שימוש שאינו מיועד לחקלאות מחייב היתר לשימוש חורג. "בשלב מסוים החלטנו להסב אותו לתעשיה במקום לחקלאות, ביקשנו היתר לשימוש חורג לועדה לודים, ביצענו את כל הנדרש את כל סיור הכתובות בתהליך הזה, התהליך של קבלת ההיתר הוא תהליך מסובך מתחיל בקבלת אישורים בתוך הכפר ...אישור של משרד החקלאות, אחרי זה אישור של מינהל מקרקעי ישראל...ביקשנו את הבקשה כדין וקיבלנו את ההיתר לשימוש חורג..."[ההדגש אינו במקור - א.נ.ח - עמ' 3 לפרוטוקול 5.5.02], ובהמשך אומר כי "...ישבתי בועדת הבניה והבנתי את כל ההליכים שהולכים שם, הבנתי לאחר 3 שנים אני צריך לבקש הארכה..." (לשימוש החורג-א.נ.ח). גם עד ההגנה ודרריו מבהיר כי במקרקעין נושא האישום, הותרה רק פעילות חקלאית וכן הבהיר את הצורך בהיתר לשימוש החורג מיעוד החקלאי של המקרקעין, כך בעדות הראשונה בפני
השופטת פרנקל עמ' 7, 8 וכך חוזר על דברים אלה בעדותו בפני
, ואף מרחיב ומבהיר את הנושא. הנה כי כן עדי ההגנה בעצמם מודים בהיות הקרקע חקלאית וכן מעידים הם על ידיעתם בפועל כי השימוש המותר במקום הוא שימוש חקלאי וכל שינוי ביעוד השימוש מחייב היתר - זוהי למעשה תמצית ההגנה, ועל דברים אלה מבססת היא את טענותיה! ועל כן אני דוחה את טענות הנאשמים בדבר חובת ההוכחה המוטלת במקרה זה על המאשימה. מעבר לעובדת היות הקרקע החקלאית המוכרזת חיקוק שאין צורך להוכיחו כאמור, הרי מאחר שהנאשמים הודו למעשה בעובדה זו, ואף ציינו כי שלמו היטל השבחה בגין השימוש החורג מהיעוד החקלאי, אין צורך בראיות נוספות להוכחת היות הקרקע חקלאית כאמור בכתב האישום.
לענין הצבת המכולות ללא היתר:
24. בכתב האישום נטען כי ביום 13.02.01 נמצא כי במקרקעי הנאשמים הוצבו ללא היתר שלוש מכולות, המסומנות בתשריט "b" ו- "c".
מהראיות שהובאו ע"י המאשימה בדבריו של עד התביעה, עולה כי המכולות הוצבו במקרקעין, כי בתיק הבנין אין היתר למכולות, כי "במבנה הגדול (המכולה-א.נ.ח) ..שמבוצע בו שימוש להרכבת כסאות..."[עמ' 19] וכי בת/1 "יש לפנות את המכולות שנמצאות ללא היתר בניה..." מכל אלה הניחה המאשימה את התשתית לעובדה 2.2 שבכתב האישום.
25. לא מצאתי כל טענה סותרת לראיות אלו. אמנם טענו הנאשמים כי המכולות ארעיות וכי הן מוצבות באורח זמני רק לפריקה ולטעינה, כי הנטען בקשר להצבת המכולות מבוסס על ביקור יחיד שערך במקום המפקח מגל, כי המפקח לא בדק את תכולת המכולות ואפשרות ניידותן וכי יש לערוך ביקור חוזר ממנו ניתן היה ללמוד כי הצבת המכולות היא זמנית.
26. אכן עד התביעה מגל ביקר במקום פעם אחת, אולם כפי שהסתבר כבר אמרה הועדה המקומית את דברה עוד בשנת 1997 בקשר למכולות, כאשר קבעה כי תנאי למתן היתר לשימוש חורג הוא סילוק המכולות שאין להן היתר. משכך לא ברורה הטענה בדבר ארעיות המכולות. אמנם קובעת הפסיקה כי יש לבחון את הזמניות בהתאם לנסיבות, אך משהניחה המאשימה תשתית להצבת המכולות ללא היתר, ומנגד טוענים הנאשמים כי הן זמניות היה עליהם להוכיח טענה זו, דבר שלא נעשה, ומשום כך לא נסתרה טענת המאשימה, אלא להיפך, ת/1 מבסס ביתר שאת את הטענה בדבר הצבה קבועה של המכולות.
27. יתרה מכך, המאשימה שואלת את הנאשם האם פינה את המכולות כפי שהורתה הועדה, ולכך עונה הנאשם:"...ההערה לגבי המכולות היתה של מבנים ניידים...ויש לי אישור מהועדה על כך....ש. ...באם פינית את אלה של המכתב ת/1. ת. לא כי יש לי עליהם אישור והבאתי את האישור לועדה. ש. אישור של הולק"ח הבאת. ת. לא זכור לי...." [עמ' 6 - לפרוטוקול 5.5.02). אלא שהאישור לא הוצג ולא הובאו כל ראיות לתמוך דברים אלה. הנאשמים הסתפקו בעובדות בעלמא בלי לתמוך את דבריהם במסמך שלטענתם היה בידם, ולכך משמעות משפטית.
28. משהוכיחה המאשימה את דבר הצבת המכולות, למעשה לאורך שנים, הגם שהאישום מדבר בתאריך אחד, ומשסיברה המאשימה את אוזני כי כבר בהחלטת הועדה מ-1997 התנתה את קבלת ההיתר בסילוק המכולות הרי, משלא הוצג בפני
היתר למכולות ומשלא הובאה כל ראיה לארעיות המכולות אלא להיפך, אין לי אלא לקבל את טענת המאשימה כאמור בכתב האישום.
29. הנאשמים ביקשו ממני כי אחליט שענין המכולות הוא 'זוטי דברים'. אין בידי לקבל את הטענה כי מדובר "בזוטי דברים" שכן המדובר בעבירות על חוק התכנון והבניה, עבירות שלגביהן קבע בית המשפט כי "ההגנה של זוטי דברים, צריכה להישקל גם לאור מטרתו הספציפית של חוק מסויים, היקף "המלחמה" בעבירות על חוק זה, והיקף העבירה נשוא הדיון כשהיא נבחנת בנורמות ובאמות מידה המיוחדות לחוק מסויים. כאשר מדובר בעבירה על חוק התכנון והבניה...לא ניתן להתייחס לכך כאל זוטי דברים, ויש לדחות הטענה"{ע"פ (תל-אביב-יפו) 3620/98 - יורם ראב"ד נ' מדינת ישראל .תק-מח 98(3)}.

לאור כל האמור בהכרעת דין זו, אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום כאמור וכמפורט ברישא להכרעת הדין.

ניתנה היום כ"ה בכסלו, תשס"ו (26 בדצמבר 2005) במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט
, שופטת

החלטה
אני דוחה לטיעונים לעונש ליום 28.2.06 שעה 08.30.

ניתנה היום כ"ה בכסלו, תשס"ו (26 בדצמבר 2005) במעמד הצדדים.

אסתר נחליאלי-חיאט
, שופטת









עמק בית משפט שלום 60343/01 ו.מ.לתכנון לבניה לודים נ' עוז צחי, עוז אלה, אספיר ישראל בע"מ (1989) (פורסם ב-ֽ 26/12/2005)