פסקי דין על דני כץ | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

43605-09/18 בל     14/04/2019




בל 43605-09/18 דני כץ נ' המוסד לביטוח לאומי








בבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה


ב"ל 43605-09-18



לפני
כב' הנשיא אלכס קוגן

המערער
דני כץ


ע"י ב"כ עוה"ד גלסברג



-


המשיב

המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ עוה"ד מישאל



פסק דין


1.
זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 26.6.18
(להלן: "הוועדה"), אשר קבעה למערער דרגת נכות יציבה בשיעור 0%, החל מיום 1.1.17 (להלן: "ההחלטה").

2.
כבר יוער, כי הוועדה התכנסה מכח פסק דינו של בית דין זה מיום 29.11.17 (ב"ל 32639-06-17, לפני כב' הרשם חסנין, להלן: "פסק הדין המחזיר").
רקע עובדתי

3.
המערער, יליד 1978.
4.
ביום 28.5.15 הותקף המערער במהלך עבודתו כאיש אחזקה במרכז קריגר בחיפה ופגיעתו הוכרה על ידי המשיב כפגיעה בעבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הפגימות שהוכרו: "חבלה בשורש כף יד ימין, חבלת פנים, הפרעה".
5.
ועדה רפואית לעררים מיום 9.5.17 קבעה למערער נכות יציבה בשיעור 0%, בתחולה מיום 1.1.17. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה.
6.
בפסק הדין המחזיר ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה:
"עניינו של המשיב יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) על מנת שתשקול את עמדתה מחדש תוך התייחסות מנומקת ומפורטת למסמכים הרפואיים משנים 2002, 2003 ו- 2006. הוועדה תתייחס לחלוף הזמן משנת 2006 ועד ליום האירוע בשנת 2015 שבעקבותיו נקבע כי
חלה החמרה בפעילות הפרנואידית של המערער ותבחן האם נותרה נכות כלשהי בעקבות ההחמרה בפעילות הפרנואידית כתוצאה מהאירוע."
7.
הוועדה מושא הערעור התכנסה מכח פסק הדין המחזיר ביום 26.6.18. הוועדה שמעה את דברי ב"כ המערער, כי "
"הסיבה העיקרית שהועדה מדרג 2 קבעה כי בעקבות האירוע חלה החמרה אך מצד דני לא ניתן לקבוע נכות פסיכיאטרית צמיתה בגין כך. מבקשים לקבוע דרגת נכות של החמרה שגרמה לה עם ניקוי מצב קודם (רישומים משנת 2002, 2003, ו- 2006 דובר על מצבים פרנואידים לדברי הועדה. לאחר עין במסמכים דובר היה בדכאון חרדה ולא בפסיכוזה. כמו כן מבקשםי לדון על חלוף הזמן עד לאירוע תפקד כרגכיל ועבד בעבודה קרוב ל- 15 שנה, ולא היו בעיות חברתיות כלל. בזמן הועדה אף היה במצב פסיכוטי. מבקשים לקבוע נכות יציבה בגין החמרה
" (השגיאות במקור – א.ק.)
8.
במקום המיועד לרישום האבחנות ציינה הוועדה: "החמרה זמנית בתסמונת פרנואידית". וכך סיכמה הוועדה את החלטתה:
"הועדה עיינה בפס"ד מיום 29.11.17 ומתייחסת לסעיפיו כדלקמן, בנוגע להוראת פס"ד להשוואות מסמכים משנת 2002, 2003, 2006 יש לציין כי היות וסבורה הועדה, כי מדובר בתהליך סכיזופרני שהתברר בטור כזה בדיעבד. פרוץ המחלה לא תמיד מלווה בכל הספקטרום של הפרעות הסיכוטיות ובדרך כלל האבחון הראשוניות הן בנוסח של תסמינים אפיקטיקטיביים כאלו או אחרים, מצבים פסיכוטיים חולפים קצרים או ארוכים יותר, לציין גם כי על פי דרישה
dsmv
, זכות קיום לאבחנה של סכיזופרניה מתחילה אחרי 6 חודשי רצף סימפטומטי המאפיין את המחלה. לאור זאת אין הרבה משמעות בהשוואה אשר נידרשת ע"י בית הדין על מנת להבין כי מדובר בתהליך סכיזופרני עם התפתחות הדרגתית, כמו כן התפתחות מצבים פסיכוטיים רדיפתיים בשלב מאוחר יותר אינו יכול להיות קשור באופן בלעדי לאירוע אלא מדובר בהתקדמות המחלה לפי כלליה. ככל היותר ניתן לדון על החמרה זמנית של מחלה נפשית כרונית בגין חשיפה לדחק, דהיינו לאירוע הנדון, אך לא ניתן לקבוע נכות צמיתה הקשורה סיבתית לאירוע כאשר מדובר בהפרעה אנדוגנית, עם אספרט תורשתי ועם השפעה שולית של חשיפה לדחק כפי שמקובל להגדיר את המחלה סכיזופרניה. לאור אמוא לעלי כי העדה חוזרת על החלטתה מיום 9.5.17 וסבורה כי לא היה מקום לקבוע נכות פסיכיאטרית צמיתה בגין תהליך סיכוזפרני זחלני אשר היה קיים שנים רבות טרם פגיעה הנידונה ואף צויינה החמרה זמנית בגין כך ולאור אמור ניקבעו לתובע אחוזי נכות זמניים בלבד."
(השגיאות במקור, א.ק.)
החלטה זו של הוועדה היא מושא הערעור שלפני.
טענות הצדדים
9.
לטענת המערער, הוועדה לא קיימה את הוראות פסק הדין המחזיר ולא התייחסה במנומק ובמפורט למסמכים הרפואיים מהשנים 2002, 2003 ו- 2006 עליהם הסתמכה בישיבתה הקודמת, ולא התייחסה לחלוף הזמן משנת 2006 ועד למועד הפגיעה בעבודה; הוועדה שגתה עת שינתה את קביעתה וציינה לראשונה, כי המערער לוקה בסכיזופרניה וסבל ממחלה זו עוד לפני אירוע התקיפה - אבחנה שאינה מבוססת על מסמכים רפואיים כלשהם ועל ממצאים מוכחים כנדרש בהלכת מרגוליס; הקביעה אינה מנומקת ואין כל עדות לקיומה של המחלה או תסמיניה הקשים במסמכים הקודמים לאירוע התקיפה; הועדה לא בדקה את המערער ואף לא נדרשה לעשות זאת במסגרת פסק הדין המחזיר ומשכך, הוועדה היתה מנועה משינוי אבחנתה ושלילת הקשר הסיבתי בין המחלה לאירוע התקיפה על יסוד אבחנה חדשה זו; דווקא "הנמקת הוועדה והתפתלויותיה מלמדות על הקשר הסיבתי שבין החמרת מצבו הנפשי של המערער לבין אירוע התקיפה"; קביעת הוועדה אינה הגיונית בשים לב לכך שעד למועד אירוע התקיפה המערער עבד במשרה מלאה, תיפקד כאיש משפחה ושיחק כדורסל ולא נזקק לטיפול פסיכיאטרי ואילו מאז אירוע התקיפה המערער אינו עובד, סובל משינויים התנהגותיים ונזקק לטיפול פסיכיאטרי, כך שאין המדובר בתהליך זחלני כנטען על ידי הוועדה; על הוועדה היה להתייחס לאירוע התקיפה כטריגר שגרם להתפרצות המחלה או החמרתה. על יסוד כל האמור ומשמדובר בגלגול שני- ביקש המערער להשיב את עניינו לוועדה רפואית לעררים בהרכב שונה. במעמד הדיון מיום 5.3.19 הוסיף המערער וטען, כי שגתה הוועדה משלא שקלה את האפשרות לקבוע לו נכות זמנית נוספת כאשר במועד בדיקת המערער על ידי הוועדה, המערער היה במצב פסיכוטי.
10.
מנגד, טען המשיב, כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר כנדרש. הוועדה אשר הרכבה כלל מומחה בתחום הפסיכיאטריה נדרשה למסמכים הרפואיים משנת 2002, 2003 ו- 2006, וכן נתנה דעתה לחלוף הזמן משנת 2006 ועד לאירוע התקיפה בשנת 2015. הוועדה הבהירה, כי המדובר בתהליך שהתברר בדיעבד כסכיזופרני, אשר התפתח בהדרגה בתהליך זחלני. לפיכך, אין משמעות להשוואה בין המצב המתואר במסמכים משנת 2002. 2003 ו- 2006 לבין מצב המערער כיום. בקביעתה זו נדרשה הוועדה הן למסמכים הרפואיים והן לחלוף הזמן כנדרש בפסק הדין המחזיר.

הוועדה הוסיפה והבהירה תוך הפנייה לספרות הפסיכיאטרית, כי תנאי לאבחון סכיזופרניה הוא ששה חודשי רצף סימפטומטי ובכך הוסיפה והבהירה, את העדר אבחון המחלה במסמכים אלה. הוועדה נימקה קביעתה בכך שהתפתחות מצבים רדיפתיים לא יכולה להיות קשורה לאירוע אלא התקדמות המחלה לפי שלביה – קביעה רפואית ברורה ומנומקת המתיישבת עם החומר הרפואי שהונח לפני הוועדה ונמצאת במסגרת שיקול דעתה המקצועי. טענת המערער בדבר אי סבירות החלטת הוועדה היא טענה רפואית שדינה להידחות; כך גם יש לדחות טענותיו העובדתיות של המערער אודות תפקודו ערב התאונה. באשר לטענה בדבר שינוי אבחנה – המשיב הפנה לכך שגם בפרוטוקול הוועדה בהתכנסותה הקודמת מיום 9.5.17 נרשם בסעיף האבחנות "החמרה זמנית בתסמונת פרנואידית", כך שאין שוני בין האבחנות. משנקבע, כי אין כל קשר סיבתי בין הנכות היציבה לבין התאונה - אין מקום לערוך חשבון עובר ושב. במעמד הדיון הוסיפה ב"כ המשיב, כי בפסק הדין המחזיר לא נדרשה הוועדה לבחון קיומה של נכות זמנית, מה גם שהוועדה התייחסה לנכויות הזמניות בקובעה, כי לכל היותר אפשר לקבוע למערער נכות זמנית מוגבלת בזמן כפי שכבר נקבעה לו.
דיון והכרעה
11.
ה
לכה פסוקה היא, כאשר עניינו של מבוטח מוחזר לוועדה רפואית לעררים לדיון מחדש בעקבות

פסק דין
בו נקבעו הוראות, על הוועדה לקיים את הוראות פסק הדין במדויק ובמלואן, להתייחס לאמור בפסק הדין ואל לה להתייחס לנושאים שלא פורטו בו (דב"ע (ארצי) נא/29-01 מנחם פרנקל – המוסד לביטוח לאומי
, פד"ע כב' 160 (1992)).
12.
ביקורתו השיפוטית של בית הדין על החלטת ועדה שהתכנסה לאחר

פסק דין
מוגבלת לבחינת שאלה יחידה – האם מילאה הוועדה אחר הוראות פסק הדין, אם לאו (עב"ל (ארצי) 53609-12-10 זכריה עודי – המוסד לביטוח לאומי
, 17.2.14).
13.

לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה עובר לפסק הדין המחזיר ובפרוטוקול הוועדה מושא הערעור, וכן בכלל החומר המונח לפני, ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט טעמיי.
14.
עיון בפסק הדין המחזיר מלמד, כי בית הדין אישר הסכמת הצדדים להשיב את עניינו של המערער לוועדה, בהרכבה הקודם, על מנת שתשקול קביעתה בשנית, תוך התייחסות מנומקת ומפורטת למסמכים הרפואיים משנת 2002, 2003 ו- 2006 וכן לחלוף הזמן משנת 2006 ועד לאירוע התקיפה בשנת 2015, ותבחן אם נותרה למערער נכות בעקבות החמרה בפעילות הפרנואידית כתוצאה מהאירוע.
15.
למקרא החלטת הוועדה עולה, כי היא מילאה אחר הוראות פסק הדין המחזיר. כך הוועדה נדרשה למסמכים הרפואיים משנת 2002, 2003 ו- 2006 וכן לחלוף הזמן משנת 2006 ועד לאירוע התקיפה בשנת 2015 והבהירה, כי
המדובר בתהליך שהתברר בדיעבד כסכיזופרני, אשר התפתח בהדרגה בתהליך זחלני, כך שאין משמעות להשוואה בין המצב המתואר במסמכים הרפואיים הקודמים לבין מצבו של המערער כיום. הוועדה הסבירה את קביעתה, בכך שלא תמיד פרוץ המחלה מלווה בכל הספקטרום של הפרעות פסיכיאטריות ובדרך כלל האבחון הראשוני הוא בנוסח תסמינים אפקטיביים ומצבים פסיכוטיים חולפים קצרים או ארוכים יותר, תוך הפנייה לספרות הפסיכיאטרית, לפיה תנאי לאבחון סכיזופרניה הוא ששה חודשי רצף סימפטומטי ובכך ניתן למצוא הסבר בקביעת הוועדה להעדר אבחון המחלה במסמכים משנת 2002, 2003 ו- 2006 או במסמכים אחרים הקודמים לאירוע התקיפה. עוד הוסיפה והסבירה הוועדה קביעתה בכך שהתפתחות מצבים פסיכוטיים רדיפתיים בשלב מאוחר יותר אינו יכול להיות קשור באופן בלעדי לאירוע אלא שמדובר בהתקדמות המחלה לפי כלליה. מדובר בקביעה רפואית מובהקת ומנומקת, הנסמכת על שיקול דעתה והידע הרפואי של הוועדה, הנופלת במתחם הסבירות ואינה מצדיקה התערבות מצד בית הדין.
16.
לא מצאתי בטענת המערער בכל הנוגע לשינוי האבחנה ואבחון סכיזופרניה לראשונה כדי לשנות ממסקנתי. עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 9.5.17, עובר לפסק הדין המחזיר מלמד, כי בממצאי הבדיקה נרשם, שהמערער מוסר תכנים רדיפתיים ומחשבות דלוזיות של רדיפה ובמקום המיועד לרישום האבחנות, בסעיף 9 לפרוטוקול, נרשם "החמרה זמנית בתסמונת פרנואידית". אף אם ועדה זו קבעה ביום 9.5.17 (בסע' 10 לפרוטוקול), כי "מדובר בהפרעה פסיכוטית אנדוגנית..." והוועדה מושא הערעור ציינה, כי "מדובר בתהליך סכיזופרני שהתברר בטור כזה בדיעבד" – משמדובר בקביעה רפואית המאפשרת התחקות אחר הלך מחשבת הוועדה והמוסברת היטב בהחלטתה,
אין מקום להתערב בה.
17.
באשר לטענת המערער, כי על הוועדה היה לקבוע לו נכות זמנית נוספת – הרי שפסק הדין המחזיר מכוחו התכנסה הוועדה לא כלל הוראה כאמור; לא זו אף זו, עיון בפרוטוקול הוועדה מלמד, כי הוועדה הקשיבה לדברי ב"כ המערער במסגרתם צוין "מבקשים לקבוע נכות יציבה בגין ההחמרה" (ההדגשה הוספה, א.ק.). ואם לא די בכך, הרי שלמקרא החלטת הוועדה עולה, כי הוועדה התייחסה לקביעת הנכות הזמנית וציינה (ההדגשה הוספה):
"... מדובר בהתקדמות המחלה לפי כלליה. ככל היותר ניתן לדון על החמרה זמנית של מחלה נפשית כרונית בגין חשיפה לדחק, דהיינו לאירוע הנדון, אך לא ניתן לקבוע נכות צמיתה הקשורה סיבתית לאירוע כאשר מדובר בהפרעה אנדוגנית, עם אספרט תורשתי ועם השפעה שולית של חשיפה לדחק כפי שמקובל להגדיר את המחלה סכיזופרניה. לאור אמוא לעלי כי העדה חוזרת על החלטתה מיום 9.5.17 וסבורה כי לא היה מקום לקבוע נכות פסיכיאטרית צמיתה בגין תהליך סיכוזפרני זחלני אשר היה קיים שנים רבות טרם פגיעה הנידונה ואף צויינה החמרה זמנית בגין כך ולאור אמור ניקבעו לתובע אחוזי נכות זמניים בלבד."
מהחלטת הוועדה עולה, כי למערער נותרה נכות זמנית מוגבלת בזמן, התואמת את הנכות הזמנית שנקבעה לו קודם לכן על ידי הוועדה.
18.
דין טענות המערער בדבר חוסר סבירות החלטתה הרפואית של
הוועדה, בשים לב למצבו ותפקודו עובר לאירוע התקיפה – להידחות. מדובר בטענות כלליות שממילא אין בהן כדי להצביע על קיומה של טעות משפטית בהחלטת הוועדה ומשכך אין בהן כדי להועיל למערער.
סוף דבר
19.
על יסוד כל האמור ובהעדר פגם משפטי בהחלטת הוועדה או בפעולתה – הערעור נדחה.
20.
אין צו להוצאות.
21.
על

פסק דין
זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.


ניתן היום ט' ניסן תשע"ט, 14 אפריל 2019 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.












בל בית דין אזורי לעבודה 43605-09/18 דני כץ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 14/04/2019)