פסקי דין על בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ | פסקי דין על פונדק אליעזר | פסקי דין על בלום חנה | פסקי דין על בלום יעקב |

6116/01 א     29/12/2005




א 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר, בלום חנה, בלום יעקב




43
בתי המשפט

א 006116/01
בית משפט השלום ירושלים
29/12/2005
תאריך
כב' השופט משה סובל

לפני:

בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ

בענין:
התובע
פלדמן עודד

ע"י ב"כ עו"ד
נ ג ד
1 . פונדק אליעזר

2 . בלום חנה

3 . בלום יעקב
הנתבעים
מורגנשטרן יוג'ין

ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין
מבוא

1. תביעה לחיובם האישי של בעלי מניות ומנהלים של חברה בפירעון חובה הפסוק כלפי התובע, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ
.

2. מקורו של החוב הפסוק ב-8 שיקים שנמשכו בשנת 1994 על ידי החברה (גלידון אוטומטים בע"מ) לפקודת אדם בשם מרדכי פרץ, בסך כולל (נומינלי) של 150,000 ₪. מועדי הפירעון של השיקים היו מעותדים, החל מיום 21.12.94 וכלה ביום 7.5.95. פרץ הסב את השיקים לבנק-התובע וקיבל ממנו בעדם תמורה. הבנק הציג את השיקים לפירעון, אך הם חוללו לנוכח הוראת ביטול שניתנה על ידי החברה. הבנק הגיש את השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. ביום 4.4.99 נתן בית משפט השלום (כב' השופטת א. אפעל-גבאי) תוקף של

פסק דין
להסכמת הצדדים לפיה התנגדותה של החברה לביצוע השיקים נדחתה, והיא חויבה לשלם לבנק את מלוא סכום השיקים. החברה לא מילאה אחר פסק הדין. משכך הוגשה (בשנת 2001) התביעה הנוכחית של הבנק לחיוב בעלי מניותיה ומנהליה באופן אישי בפירעון החוב הפסוק. התביעה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בירושלים והועברה על ידו לבית משפט זה.

3. החברה נוסדה בשת 1992 ונמחקה על ידי רשם החברות בשנת 1998 מחמת אי-המצאת דו"חות ואי-תשלום אגרה. הנתבעים 1 ו-2, אב ובתו, מחזיקים במניות החברה שווה בשווה (כל אחד ב-50 מניות רגילות). עד לשנת 2000 היו שניהם רשומים גם כמנהלי החברה. בחודש ינואר 2000 מונה הנתבע 3 למנהל החברה במקום רעייתו, הנתבעת 2. הלכה למעשה, הקשר של הנתבע 3 אל החברה התקיים שנים קודם לכן. הנתבע 3 היה אחד ממייסדי החברה בשנת 1992, והחזיק במחצית מניותיה עד להעברתן בשלב כלשהו אל חמו, הנתבע 1. עם הקמת החברה, התמנה הנתבע 3 למנהלה יחד עם בעל המניות הנוסף (שהעבירן לאחר מכן לנתבעת 2). בסמוך לאחר מכן נרשמה הנתבעת 2 כמנהלת ובעלת זכות החתימה בחברה תחת הנתבע 3. עד כאן מבחינת הרישומים הפורמאליים. מבחינה מעשית, זיקתו של הנתבע 3 אל החברה גדולה בהרבה. מוסכם כי הוא זה שהיה הרוח החיה בתוכה ומי שניהל בפועל (ובשכר) את עסקיה למשך כל שנות קיומה, לרבות באותן תקופות בהן הרישום הפורמאלי לא גילה את היותו בעל ענין בה.

4. הליכי הביצוע של השיקים ננקטו (בשנת 1995) נגד שלושה חייבים: החברה, פרץ והנתבעת 2 בהליך דנן (שחתמה על השיקים בצירוף חותמת החברה). החברה והנתבעת 2 הגישו (בשנת 1997) התנגדויות לביצוע השיקים. ההתנגדויות התקבלו בהסכמה והתביעה כנגד כל אחד מהמתנגדים עברה להידון בתיק אזרחי נפרד (ת"א 2138/98 - נגד הנתבעת 2; ת"א 4310/98 - נגד החברה). התיקים נדונו במאוחד, וכתב התביעה תוקן בהסכמה באופן שהוספו בו עילות אישיות שמחוץ לדיני השטרות נגד שלושת החייבים. פרץ נמחק מן התביעה ביום 17.11.98 לבקשתו של הבנק. מאוחר יותר הודיעו הצדדים לבית המשפט על הסכמתם בדבר דחיית התביעה כנגד הנתבעת 2 (שהייתה שם הנתבעת הראשונה). הסכמה זו קיבלה תוקף של

פסק דין
ביום 4.2.99. על יסוד אותה הסכמה ופסק הדין המאשר אותה הוסכם בין הצדדים בהליך דנן כי הבנק יהיה מנוע מלתבוע את הנתבעת 2 בשל כל פעולה שבוצעה על ידה עד ליום 22.2.98, הוא היום בו הוגש נגדה כתב התביעה המתוקן בת.א. 2138/98 (פרוטוקול מיום 26.12.01). בקשתם של הנתבעים 1 ו-3 להחלת מניעות זו גם עליהם, מכוח התפרסותו של מעשה-בית-דין גם על חליפו של בעל דין מקורי, נדחתה (החלטה מיום 21.3.02). בקשת ערעור על החלטה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (בר"ע 4127/02, החלטה מיום 27.6.02).

טענות הבנק

5. הבנק מבסס את החיוב האישי של הנתבעים על שורה של מעשים ומחדלים שהוא מייחס להם, כמפורט להלן:

א. סיכול גביית החוב הפסוק מהחברה בעת שעוד הייתה בעלת אמצעים לשלמו. זאת במספר דרכים: ביטול השיקים בהגיע מועד פירעונם המקורי; מתן עדות שקר לגבי מצבה הפיננסי של החברה במסגרת הליכי הוצאה לפועל שהבנק נקט נגדה לשם גביית החוב; מכירת רכוש החברה לגוף הקשור לנתבע 3; הפניית תקבולי המכירה ורווחי הפעילות השוטפת של החברה לשם החזר חובות נטענים שלה לבעלי המניות.

ב. הפסקת פעילותה של החברה, שהייתה רווחית, והעברת הפעילות לגוף אחר. זאת לא מחמת טעמים כלכליים אלא רק על מנת לחמוק מפירעון החוב הפסוק לטובת התובע.

ג. מימון דק. בעלי המניות העדיפו את עצמם, בכובעם כטוענים לחוב (בלתי מוכח) של החברה כלפיהם, על פני התובע המחזיק ב

פסק דין
נגד החברה, וגבו בדרך זאת מהחברה בשנת 2000 לפחות 154,281 ₪ בתורת החזר הלוואת בעלים. מימון פעילות החברה באופן כזה, השולל ממנה הון עצמי מספיק להבטחת התחייבויותיה כלפי נושיה החיצוניים, מצדיק לפי הדין לכל הפחות את הדְחָיָת פירעון חוב החברה כלפי בעלי המניות עד לאחר סילוק חובותיה כלפי הנושים החיצוניים.

ד. ערבוב נכסי החברה עם הנכסים האישיים של הנתבעים. ביתר פירוט: רכבים שנרכשו מכספי החברה נמצאו בבעלות של בעלי השליטה ובני משפחותיהם, בתוכם בתו של הנתבע 1. הנתבע 3 עשה שימוש ברכוש החברה על מנת לפרוע חובות אישיים שלו, וכן מימן הוצאות אישיות שלו באמצעות כרטיס אשראי שמומן מחשבון החברה. מרבית הציוד של החברה נמכר לגוף אליו קשור הנתבע 3, ומכירה זו בוצעה בתנאי הפסד שהסבו לחברה נזק. לא זו אף זו, אלא שתמורת המכירה לא הופקדה בחשבון החברה אלא הועברה ככל הנראה במישרין לבעלי המניות לפירעון הלוואות אותן לטענתם העניקו לחברה.

ה. ניהול בלתי-תקין של החברה בכוונה להונות את נושיה. הנתבעים המשיכו לבצע עסקים באמצעות החברה לאחר מחיקתה בשנת 1998. הם העמיסו עליה בשיטתיות הוצאות ניהול ופחת מנופחות ונעדרות סבירות במטרה להציגה כלא-רווחית. בחשבון הבנק של החברה נרשמו הפקדות ומשיכות של כספים בסדרי גודל גבוהים ומעוררים חשד, באופן שאינו מתיישב עם הדו"חות הכספיים של החברה ואף אינו הולם את פעילותה הנטענת (תפעול ומכירת מכונות אוטומטיות לממכר מזון), והכול בלא שהנתבעים ראו לנכון לתת הסבר שיסלק חשד זה. בנוסף, הנתבעים הציגו בפני
רואה החשבון של החברה תמונה מסולפת של מצבה והיקף פעילותה. הנתבע 3 התחרה בחברה וניצל הזדמנויות עסקיות שנקרו בפני
ה לשם קידום פעילותו הפרטית בתחום פעילותה. הנתבעים 1-2, שכיהנו באותה תקופה כמנהלי החברה, לא פיקחו על מעשים אלה של הנתבע 3 ולא מנעו ממנו לפגוע בחברה לשם קידום טובתו האישית.

6. התשתית העובדתית לכל הטענות הללו של הבנק שאובה מהעדות שניתנה על ידי רו"ח יוסף כהן, ששימש רואה החשבון של החברה מאז הקמתה, וכן מדו"חות כספיים של החברה שנערכו על ידי רו"ח כהן ומסמכים נלווים שהוגשו באמצעותו. רו"ח כהן היה העד היחיד במשפט, והוא זומן להעיד מטעם ההגנה. הבנק, שהתכוון בתחילה להשמיע עדים מטעמו, ויתר על כך לבסוף והסתפק בחקירתו של רו"ח כהן. גם הנתבעים, שהתכוונו מלכתחילה להעיד עדים נוספים מלבד רו"ח כהן, חזרו בהם מכוונה זו בערב ישיבת ההוכחות שנקבעה לצורך זה (ראו הודעתם מיום 26.5.03). לשיטתו של הבנק, העדות של רו"ח כהן והמסמכים שהוגשו באמצעותו מציבים, במקרה הטוב מבחינתם של הנתבעים, סימני שאלה רבים ונוקבים בכל הנוגע למהלכיהם בקשר לניהול החברה ולהתוויית פעילותה. כדי לסלק את החשדות האלה היה על הנתבעים לעמוד על דוכן העדים, למסור גרסה ולהשיב לשאלות בחקירת שתי וערב. הימנעותם מעשות כן פועלת לחובתם ומצביעה על חוסר יכולת להצדיק את הממצאים הבלתי-תקינים העולים מהמסמכים ומהעדות של רואה החשבון.

טענות הנתבעים

7. חלק ניכר מהטיעון של הנתבעים סובב על המישור הראייתי. לדידם של הנתבעים, הבנק לא היה רשאי להימנע מלהביא עדים מטעמו ולהסתפק בחקירת רואה החשבון של החברה, ששימש עד מטעם ההגנה. כך הוא הדבר לגבי כל תובע רגיל, המחויב בהרמת נטל ההוכחה של התביעה, וכך הוא במיוחד בתביעה מן הסוג שלפנינו, בה בית המשפט מתבקש לסטות מן הכלל ולנקוט בצעד החריג של הרמת מסך ההתאגדות או הטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד לחוב התאגיד. נטל ההוכחה של עילות אלה הנו מוגבר, הן מהבחינה של מידת ההוכחה והן מהבחינה של כמות הראיות, דבר המעצים את חובת הבאת הראיות המוטלת על התביעה, מה שלא נעשה במקרה דנן. אי-הבאת ראיות מטעם הבנק, טוענים הנתבעים, מנעה מהם לעמוד על הטענות הקונקרטיות שהבנק מייחס לכל אחד מהם. ממילא הם לא ראו צורך להתייצב על דוכן העדים לשם הפרכת מה שכלל לא נטען כלפיהם. יתירה מכך. העדר התייצבותו של עד מטעם הבנק מנע מן הנתבעים לנסות ולהוכיח כי החוב הפסוק של החברה נפרע, נמחק או הוקטן ברבות השנים. הוא הדין לענין הוכחת הטענה בדבר התרשלות הבנק והימנעותו מנקיטת פעולות גבייה מספיקות נגד החברה בעת שהייתה מסוגלת לפרוע את חובותיה.

8. עד כאן לגבי ה"אין" הראייתי. בנוסף סבורים הנתבעים כי הראיות שכן הוצגו - לאמור: העדות של רו"ח כהן והמסמכים שבאמתחתו - אינן מגלות כשל באופן הטיפול של מהם בענייניה של החברה, למצער לא באופן ובמידה הגוררים אחריהם אחריות אישית לחובותיה. ראיות אלה אינן מצביעות על ניצול האישיות המשפטית הנפרדת של החברה על מנת להונות או לקפח נושה כלשהו, בכלל זה הבנק, ואף לא על ניהול עסקי החברה באופן המנוגד לטובתה או תוך כדי ערבוב עם עסקיהם הפרטיים.

הנתבעים טוענים כי אין כל הוכחה לנקיטת פעולה מצדם לאחר מתן פסק הדין נגד החברה בשנת 1999 במטרה לדרדר את יכולת הפירעון שלה. להיפך: החברה הייתה מצויה בהפסדים עוד קודם למתן פסק הדין, ודווקא לאחר מכן מצבה הכלכלי השתפר והיא הצליחה להקטין את הפסדיה. שיפור זה הושג תודות לכספים שהוזרמו לחברה על ידי בעלי המניות במהלך השנים 1995 ועד 2000, בתורת הלוואת בעלים. עם זאת, חרף הקטנת ההפסדים החברה נותרה בלתי-רווחית, דבר שהביא להפסקת פעילותה ומכירת נכסיה בשנת 2000. צעדים אלה ננקטו לטובת החברה, שסיימה את פעילותה בשנת 2000 בהפסד מצטבר של 326,000 ₪ לערך. הנתבעים לא היו מחויבים להמשיך את פעילותה של חברה מפסידנית בתקופה של משבר כלכלי במשק, ובוודאי שלא להוסיף ולהזרים לה כספים פרטיים שלהם, ואין גם כל הוכחה לכך שההפסדים נגרמו באשמת מי מהנתבעים, לא כל שכן בכוונת מכוון מצדם על מנת לסכל את עמידתה בהחזר חובותיה. בשלב זה של הפסקת הפעילות החברה נותרה חייבת לבעלי המניות סך המתקרב ל-280,000 ₪ בגין ההלוואות שהעניקו לה, ולא עוד אלא שאפילו באותו שלב הנתבעים המשיכו לכסות מכספם הפרטי חלק גדול מהפסדיה. על דרך העיקרון, הדין אינו אוסר על תאגיד לפרוע את חובו לנושה פלוני ולא לנושה אלמוני. החריג לכך מצוי בדיני הפירוק; אך הבנק כלל לא נקט בהליך לפירוק החברה כדי לבטל במסגרתו את העדפת הנושים לה הוא טוען. בקשתו היא דווקא הפוכה: להימצא נושה מועדף על פני כלל נושיה של החברה. לכן קבלת התביעה היא היא שתעלה כדי העדפה אסורה של נושה. מכל מקום, בנסיבות המתוארות לא ניתן לייחס לנתבעים שום חוסר תום לב או מרמה, המהווים תנאי לחיוב אישי של אורגן בחובות החברה.

בדומה לכך סבורים הנתבעים כי לא הוכח כל חוסר תקינות באשר לשימושו של הנתבע 3, כמנהל החברה, בכרטיס אשראי שלה, או באשר לרישום רכב החברה על שם בתו של הנתבע 1, רישום שכל מטרתו הייתה למנוע הפחתה בשווי הרכב כרכב חברה. כמו כן מנהלי החברה אינם חייבים להקדיש את כל עיתותיהם לחברה, וזכותם לעסוק בפעילויות נוספות מעבר לפעילותם בחברה. בכל מקרה, הראיה היחידה שיש בידי הבנק לגבי פעילותו של הנתבע 3 מחוץ לחברה אינה רלוונטית, באשר היא נוגעת לתקופה שלאחר הפסקת פעילותה.

9. פן נוסף בטיעון של הנתבעים הנו דיוני. הטענה היא שחלק מהטענות העובדתיות המוצגות בסיכומי הבנק לביסוס החיוב האישי של הנתבעים כלל לא נטען בכתב התביעה, ולפיכך מהווה הרחבת חזית אסורה. מדובר בטענות בדבר המימון הדק של החברה; ניפוח הוצאותיה על מנת להביאה להפסדים; תנועות חריגות של כספים בחשבון הבנק שלה; והצגה כוזבת של מצבה בפני
צדדים שלישיים.

נטל הבאת הראיות

10. ראינו כי שני הצדדים מקדישים בטיעוניהם מקום נכבד לסוגיית הימנעות הנתבעים ממתן עדות והסתפקותם בעדות רואה החשבון של החברה. סוגייה זו עשויה להשליך על אופן בחינת הטענות והראיות, ולפיכך מן הראוי לתת אליה את הדעת כבר כעת.

11. אין ספק כי הבנק הוא הנושא בנטל השכנוע של טענותיו כנגד הנתבעים ("החובה העיקרית"). על יסוד טענות אלה הבנק מבקש להוציא ממון מהנתבעים, ואף לא אחת מטענות ההגנה של הנתבעים משתייכת לחריגים שבדין בהם הנתבע הוא המחויב בהוכחת טענת ההגנה (ראו ע"א 253/82 חושי נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל, פ"ד לח(1) 640, 643; ע"א 8308/00 כור מתכות בע"מ נ' מי גולן אנרגיות רוח בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728; ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43). כפועל יוצא, הבנק הוא גם הנושא בנטל הבאת הראיות המוכיחות לכאורה את יסודות התביעה ("החובה המשנית"). הוויכוח בין הצדדים הנו באשר לטיב ולהיקף של הראיות אותן היה על הבנק להציג לצורך עמידה בחובה משנית זו, שתוצאתה הנה העברת החובה להבאת ראיות נגדיות אל כתפי הנתבעים. ההצדקה המוצגת בסיכומי הנתבעים להימנעותם מהתייצבות על דוכן העדים יוצאת מתוך הנחה שבלעדי עדות בעל-פה מטעם הבנק המבססת את טענותיו נגדם אין באפשרותו לעמוד בנטל הבאת הראיות. אולם להנחה כזו, ככל שהיא גורפת, אין מקום, לנוכח שלושת הטעמים הבאים:

ראשית, כידוע ראיה כשרה אינה חייבת לבוא מפיו של עד אלא יכולה להיות חפצית, ובכלל זה מסמך. ב"כ הבנק הודיע בפתח הישיבה מיום 22.5.03 כי החליט להסתפק בהגשת מסמכים, וכי בהסכמת ב"כ הנתבעים אותם מסמכים יוגשו באמצעות עדי ההגנה. ב"כ הנתבעים אישר שם את הסכמתו העקרונית לכך תוך שמירת הטענה "כי היה מקום להגיש מסמכים ספציפיים באמצעות מי שערך אותם". בפועל, במהלך עדותו של רו"ח כהן הוגשו מסמכים לא מעטים, המהווים ראיות מטעם התביעה. בנוסף לכך, הוסכם על קבילותן של כל הראיות שהוגשו במסגרת הליכי הביניים בתיק דנן, וכן על זכותו של כל בעל דין לבקש להסתמך על המסמכים המצויים בת.א. 2138/98 ות.א. 4310/98 (פרוטוקול מיום 27.5.03). נמצא אפוא שחסרונה של עדות בעל-פה מטעם הבנק אינו שולל בהכרח את הרמת נטל הבאת הראיות על ידו. עד שבאים להצדיק את הימנעות הנתבעים ממתן עדות יש להוסיף ולבחון את המסקנות הלכאוריות הנובעות מהמסמכים עליהם הבנק נסמך כראיות (כפוף להתנגדויות של הנתבעים למסמכים ספציפיים, ככל שישנן כאלה), שהרי ייתכן כי אותם מסמכים הספיקו להרמת הנטל על ידי הבנק.

שנית, עדותו של רו"ח כהן נשמעה מטעם ההגנה בישיבה הנזכרת מיום 22.5.03 לאחר שב"כ הבנק הודיע בפתחהּ כי החליט לוותר על עדות בעל-פה ולהסתפק בהגשת מסמכים. עצם העלאתו של רו"ח כהן על דוכן העדים בשלב זה מוכיחה מאליה כי הנתבעים הכירו בחובתם להציג ראיות שיסתרו את המסקנות הלכאוריות הנובעות מהמסמכים שהבנק התכונן להגיש (ושתוכנם היה ידוע לנתבעים מראש בהתחשב בכך שהם אלה שהעבירו מסמכים אלה לב"כ הבנק במסגרת הליכי הגילוי המוקדם). נתבע הרואה מקום להעיד עד חיצוני מטעמו אינו יכול לנמק את ההימנעות שלו עצמו מעמידה לחקירה בכך ש"אין כנגד מה להתגונן" (סעיף 5 לסיכומי הנתבעים).

שלישית, טעות היא לקשור בין התנאים הדווקניים והנוקשים להרמת מסך ההתאגדות או להטלת אחריות אישית על אורגן בתאגיד (כפי שבאו לידי ביטוי בפסקי דין רבים, למשל: ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361; ע"א 9183/99 פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4) 693, 699-703) לבין האיכות והכמות של הראיות אותן אנו מצפים מהתובע להביא לשם הוכחת התקיימותם של תנאים אלה. מידת הזהירות והצמצום בחיובו של בעל מניות או מנהל בחובות החברה נעוצה ברצון לשמר את היתרונות החברתיים והכלכליים הגלומים בעיקרון הקובע את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. עדיפותם של יתרונות אלה נמוגה משעה שמושכי החוטים בחברה מנצלים את ההפרדה בינם לבין החברה לשם השגת מטרה בלתי כשרה הכרוכה בפגיעה בזולת או בציבור (ע"א 4606/90 הנ"ל, בעמ' 362; רע"א 510/00 רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 717). הוכחתו של ניצול לא-חוקי כזה נעשית באמצעות מבחנים ראייתיים המתחשבים דווקא במגבלות ההוכחה בהן נתון מי שמצוי מחוץ לחברה ונדרש להצביע על כשלים בתוכה פנימה. להתחשבות זו, המקלה עם מי שמפנה את חיצי החיוב האישי כלפי אורגן במצבים החורגים מן הנהוג והנסבל, אין דבר וחצי דבר עם הרתיעה מהתערבות במבנה הפעילות של החברה כל אימת שהאורגנים שלה מקפידים שלא לחצות את הגבול. אי לכך, כאשר החיוב האישי הנטען של האורגן מבוסס על עילה שאינה נוגעת למערכת היחסים שבין התובע לבין החברה (כגון הסתרת המצב הפיננסי האמיתי שלה מעיניו בעת ההתקשרות) אלא על עילה הנוגעת להתנהלות הפנימית בתוך החברה או למגעיה עם צדדים שלישיים שאינם קשורים לתובע (כגון ערבוב נכסים או הברחתם), הרי אז יש לנקוט ביד מקילה בכל הנוגע לאופן הוכחת התביעה. הקלה זו מתבקשת מהדין המיוחד החל על הוכחת עובדה המצויה בידיעה המיוחדת של בעל דין. "תובע הנדרש להוכיח עובדה המצויה ב'ידיעה מיוחדת' של הנתבע יוכל להסתפק, בשלב ראשון, בכמות הוכחה קטנה יחסית" (י. קדמי, על הראיות, מהדורה משולבת ומעודכנת, 2003, חלק שלישי, עמ' 1496 והאסמכתאות שם; כמו כן: ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 644; ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(5) 71, 82-83). מרבית, אם לא כל, העובדות המצביעות על התנהלותו הבלתי-תקינה של האורגן בתוך החברה (להבדיל ממגעיו עם התובע) ועל הקשר בין אותה התנהלות לבין אי-עמידת החברה בחובותיה כלפי התובע, מצויות בידיעה הבלעדית של החברה ומכוסות מעיניו של התובע. לכן, במצבים כאלה די לתובע להציג במסגרת פרשת ראיותיו כמות של ראיות הפחותה מהכמות הנדרשת בדרך כלל מתובע לשם הרמת נטל הבאת הראיות. מדובר למעשה ב"קצה חוט" או ב"ראשית ראיה" להתנהלות בלתי-כשרה של האורגן, אף שאין בהם כדי לבסס את התביעה במידת ההסתברות הנדרשת לזכייה במשפט. הצגתן של ראיות כאלה בפני
בית המשפט מעבירה אל הנתבע את הנטל להביא ראיות ולתת הסברים שיסלקו במידה סבירה את החשד הצומח מראיות התביעה. הימנעותו של הנתבע מעשות כן ובחירתו בשב ואל תעשה, עשויה במרבית המקרים להספיק לצורך המסקנה כי התובע הרים גם את נטל השכנוע, וממילא להביא לקבלת תביעתו נגד האורגן. כך, לאור הכלל ש"מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760. ראו עוד: ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614; ע"א 3694/99 ארדמן נ' חבתר פרויקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392). כלל זה מקבל משנה תוקף במקרה - דוגמת זה שלפנינו - בו הראיה שלא הובאה הנה עדותו של בעל הדין עצמו ה"מוחזק, ככלל, כעד מרכזי" (ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 117). אכן, דיני הראיות מכירים בנסיבות בהן אי-הבאת ראיות לכאורה לסתירת המסקנה הלכאורית הצומחת לחובת הנתבע מראיות התביעה, גוררת עמה את קבלת התביעה אף שראיות התביעה אינן מסוגלות כשלעצמן להרים את נטל השכנוע (קדמי, בספרו הנ"ל, עמ' 1577). עמד על כך בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י. צבן) בהקשר של תביעה להרמת מסך ההתאגדות בעילה של ניהול החברה תוך נטילת סיכון בלתי-סביר (ת"א (י-ם) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ, תק-מח 2002(3) 3679):

"על מנת להוכיח טענותיה, נדרשת התביעה להביא ראיות המצויות רובן ככולן בידי הנתבעים. דרישה מהתביעה להציג בפני
בית המשפט ראיות משכנעות וברורות, תעניק לנתבעים יתרון גדול, באשר בכוחם להימנע מחשיפתו של מידע שעלול לפעול לרעתם. חלוקת נטל בלתי צודקת עלולה להביא נתבעים לעשות שימוש לרעה במידע המצוי בחזקתם הבלעדית ולטרפד, בנקל, כל תביעה שתוגש נגדם. במצב דברים זה, יצא חוטא נשכר. לפיכך, כאשר הנתבעים נכשלים בהרמת הנטל, תוך הימנעות כמעט גורפת מהבאת ראיות שיצדדו בגרסתם, צודק ונכון להרים את מסך ההתאגדות... יש להעניק משקל רב להימנעותם של הנתבעים מחשיפת נתונים ומהעדת עדים, ולזקוף הדבר לחובתם. אחזור ואציין את דבריה של השופטת בן עתו בעניין שרון נ' לוי לפיהם, ככל שהראיה משמעותית יותר, כך ניתן להסיק מסקנות קיצוניות יותר כנגד הנמנע מהצגתה (ע"א 548/78 הנ"ל). תביעה להרמת מסך עשויה להתבסס רובה ככולה על מידע המצוי בידי הנתבעים, ולפיכך יש מקום ליישם כלל זה במקרה הנדון ולהסיק מסקנות קיצוניות כנגד הנתבעים. במקרה הנדון, היה על הנתבעים להציג את החובות והזכויות של החברה בתקופה הרלוונטית ולהראות כי ניהלו חברתם באופן תקין, לטובת החברה, וללא נטילת סיכונים בלתי-סבירים. משלא עשו כן, ולאור הראיות הלכאוריות שהביאה התובעת, יש לקבל את טענת התובעת ולהרים את מסך ההתאגדות".

ערעור על

פסק דין
זה נדחה על ידי בית המשפט העליון ביום 16.10.05 (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ, טרם פורסם).

12. השקפה זו היא שתנחה את דרך הילוכנו לעת בחינת טענות הצדדים לגופן של כל אחד מהיסודות העובדתיים הנחוצים להקמת החיוב האישי של הנתבעים. רוצה לומר: לגבי אותם יסודות המצויים בידיעתו של הבנק לא פחות מאשר בידיעתם של הנתבעים, השאלות שתישאלנה תהיינה: ראשית, האם יש במסמכים שהוגשו על ידי הבנק כדי לעמוד ברמת ההוכחה הלכאורית המספקת להעברת נטל הבאת הראיות אל כתפי הנתבעים; שנית, בהנחה שהנטל עבר אל הנתבעים האם עלה בידם להרימו באמצעות עדותו של רו"ח כהן; ושלישית, האם בסופו של יום הבנק עמד בנטל השכנוע באמצעות הצגת גרסה שהסתברותה עדיפה על פני הסתברות גרסת הנתבעים. לעומת זאת, לגבי אותם יסודות של התביעה המצויים בידיעה מיוחדת של הנתבעים בהשוואה לבנק, ההתמקדות תהא במידת ההצלחה של הבנק להצביע במסמכים על קיומם של סימני שאלה או "אותות הערמה" באשר לעשייתם של הנתבעים בענייני החברה. סימנים ואותות כאלה כי יימצאו - ולו בדרגה המינימלית של חשד התחלתי (אם כי ממשי) - יספיקו להעברת נטל הבאת הראיות אל הנתבעים. השילוב בין העברת נטל זה לבין הימנעותם של הנתבעים ממתן עדות יהיה עמידת הבנק גם בנטל השכנוע של טענותיו, אם כי לענין הרמת נטל זה יהיה ניתן להתחשב - לשני הכיוונים - גם בעדותו של רו"ח כהן. השפעתה של עדות זאת על הרמת נטל השכנוע מסויגת בכך שבהיות רו"ח כהן עד הגנה ולא עד תביעה, ולנוכח הימנעות הנתבעים ממתן עדות, יהיה מקום לראות את הבנק כמי שהרים את נטל השכנוע אף בהעדר חיזוק לטענותיו בעדות רואה החשבון. זאת, כמובן, בתנאי שרואה החשבון לא סילק בעדותו באופן מספק את התהיות באשר להתנהלות הנתבעים כפי שאלה צומחות מן המסמכים.

מצוידים בכלי דיון אלה נעבור עתה אל יסודות התביעה.

קיומו של חוב החברה לבנק

13. יסוד זה מצוי בידיעת הבנק לא פחות, ואף טוב יותר, מאשר בידיעת הנתבעים, ולפיכך אין הבנק זכאי לגביו להקלות במישור של אופן ההוכחה. אלא שקיום החוב הוכח גם בשים לב לנתון זה. אין חולק כי ביום 4.4.99 ניתן לטובת הבנק פסק הדין נגד החברה (מוצג ת/1), ואין טענה כנגד תוקף פסק הדין. כן הוכח כי לאחר שהחברה לא צייתה לפסק הדין ולא שילמה על פיו דבר, המשיך הבנק בהליכי הוצאה לפועל נגדה במסגרת תיק הוצל"פ 03-15503-95-1 אותו פתח בשעתו לשם ביצוע השיקים שביסוד הפסק (ראו דף החשבון בתיק: נספח ב' לבקשת העיקול הזמני בבש"א 3041/01). הסעד המתבקש בכתב התביעה (סעיף 13) הנו חיוב הנתבעים "בחובה של החברה לתובע בתיק ההוצל"פ, ולהורות לצרפם לתיק ההוצל"פ כחייבים נוספים יחד ולחוד עם החברה". הגדרת הסעד באופן כזה מאיינת את טענתם של הנתבעים לפיה הימנעות הבנק מהבאת עדים מנעה מהם להוכיח את סילוק החוב הפסוק או הקטנתו. הוכחה כזו יוכלו הנתבעים להציג בפני
ראש ההוצאה לפועל, גם אם התביעה תתקבל. זאת ועוד. בכתב ההגנה לא הועלתה כל השגה על קיום חוב החברה לבנק ועל נכונות החישוב בתיק ההוצאה לפועל. בהעדר פלוגתא בנדון, הבנק היה רשאי להסתפק בהגשת פסק הדין ודף החשבון על מנת להעביר אל הנתבעים את הנטל להבאת ראיות שיוכיחו אחרת, לאמור: שהחוב האמיתי אינו קיים או נמוך מזה שברישומי ההוצאה לפועל. הנתבעים אפילו לא ניסו להרים את הנטל הזה ולא ביקשו להביא שום ראיה בקשר לגובה החוב. בנסיבות אלה, התמונה המתקבלת מפסק הדין ומדף החשבון לא נסתרה.

כשלון ניסיונות הגבייה של הבנק מהחברה

14. גם בהקשר זה חובת ההוכחה המוטלת על הבנק הנה כשל כל תובע רגיל; וגם הפעם הבנק עמד בחובה זאת. בכתב התביעה נטען כי הבנק פתח תיק הוצאה לפועל נגד החברה ולא הצליח לגבות בו כספים למרות שזימן במסגרת התיק את הנתבעים 2 ו-3 לחקירה אודות יכולת הפירעון של החברה. טענות אלה לא הוכחשו בכתב ההגנה (ראו סעיף 15 שבו המאשר את סעיף 5 לכתב התביעה, וכן העדר הכחשה בכתב ההגנה לסעיף 6 לכתב התביעה). בנוסף, טענות אלה מוכחות באמצעות המסמכים שהבנק הגיש מתוך תיק ההוצאה לפועל (נספחים ב'-ו' לבקשת העיקול הזמני בבש"א 3041/01). אף לא נטען בכתב ההגנה למחדל כלשהו מצד הבנק בניסיון גביית החוב הפסוק מהחברה. בנסיבות אלה אין יסוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם לפיה הבנק היה מחויב בהבאת עדים שיוכיחו את נקיטתו בפעולות מתאימות לשם גביית החוב ומניעת הברחת נכסים והעדפת נושים על ידי החברה. ככל שהיה לנתבעים חפץ בהבאת ראיות בעניינים אלה, מעבר לאמור במסמכים שהבנק הגיש, עליהם היה לדאוג להזמנתם, דבר שלא נעשה. ראוי לציין כי האפשרות של הבנק לנקוט בהליכי ביצוע נגד החברה השתכללה רק עם מתן פסק הדין נגדה ביום 4.4.99, שכן עד אז עמד בתוקף צו עיכוב הליכים שניתן על ידי ראש ההוצאה לפועל ביום 17.9.97, עם הגשת ההתנגדות. המסמכים שהבנק הגיש מתוך תיק ההוצאה לפועל מלמדים כי לאחר מועד זה הוא אכן לא שקט על השמרים אלא נקט בפעולות שונות לשם גביית החוב: הזמנת שני מנהלי החברה לחקירה בפני
ראש ההוצאה לפועל לשם בדיקת יכולתה ואיתור נכסיה ברי-גבייה; בקשה לעיקול כספי החברה המוחזקים בידי הנתבע 3 לנוכח הממצאים שעלו מחקירתו; ובקשה לחיובו של הנתבע 3 בחוב הפסוק עקב הימנעותו מלהגיב לצו העיקול.

הסיבות לכישלון הגבייה

15. משכך מגיעים אנו אל ליבו של התיק: האם יש לנתבעים או למי מהם יד ורגל בחוסר ההצלחה של הבנק לאתר רכוש של החברה על מנת לגבות מתוכו את החוב הפסוק; וככל שהתשובה חיובית: האם מעורבות זאת של הנתבעים - בין במעשה ובין במחדל - עולה בקנה אחד עם חובותיהם שבדין והאם היא מסוגלת להקים אחריות אישית שלהם לנזקי הבנק כתוצאה מכישלון הגבייה? כל השאלות האלה מתייחסות לעניינים פנימיים של ניהול החברה, המסורים לידיעתם ולשליטתם של הנתבעים ומכוסים מעיני הבנק. לפיכך, ובהתאם לעקרונות שפורטו לעיל, ענייננו לא יהיה בהכרח בשאלת הימצאותה של הוכחה מלאה למעורבות ואחריות הנתבעים על פי נטלי ההוכחה הרגילים, אלא בשאלת הימצאותם של נתונים מחשידים בהתנהלות הנתבעים בקשר לענייני החברה, שמהותם ועוצמתם מסוגלות להעביר אל הנתבעים את נטל הבאת הראיות, וכפועל יוצא - לנוכח הימנעותם ממתן עדות (ובשילוב עם העדות של רו"ח כהן) - להרים את נטל השכנוע החל על הבנק.

16. לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים נוכחתי בקיומם של מספר נתונים מחשידים שכאלה, כפי שיפורט כעת.

17. משיכת רווחי החברה. הפעילות של החברה בשנת 1999 הסתיימה, לאחר ניכוי ההוצאות, ברווח נקי של 66,941 ₪ (דו"חות כספיים לשנה זו - נ/8). בשנת 2000, בה החברה פעלה באופן חלקי עד להפסקת פעילותה לקראת אמצע השנה, הרווח הנקי הסתכם בסך של 38,305 ₪ (נ/9; ראו גם עדותו של רו"ח כהן בעמ' 25 שו' 8-9). הלכה למעשה, אף לא שקל אחד מאותם רווחים, העולים כדי 105,000 ₪ לערך, הופנה לסילוק החוב שנפסק לטובת הבנק ביום 4.4.99. מנגד, בשנת 2000 שילמה החברה לבעלי מניותיה 154,281 ₪ (ההפרש בגובה התחייבויות החברה לבעלי המניות במאזן לסוף שנת 2000 בהשוואה למאזן לסוף שנת 1999; ראו עדות רו"ח כהן בעמ' 25 שו' 21-24). ברי כי מדובר בהחלטה פנימית של המנהלים ובעלי המניות, שבאותה מידה היו יכולים להחליט להפנות סכום פנוי זה לטובת פירעון החוב הפסוק לבנק. לפיכך, עצם תשלום הכספים לבעלי המניות, בשעה שתלוי ועומד נגד החברה

פסק דין
חלוט המחייבה לשלם סכום גבוה מכך לנושה חיצוני, מקים חשד להברחת כספי החברה במטרה להשתמט מחובת כיבוד פסק הדין. החשד מתגבר בתיתנו את הדעת לדבריו של הנתבע 3 בחקירה שנערכה לו תחת אזהרה ביום 22.5.00 במסגרת תיק ההוצאה לפועל לגבי יכולתה הכלכלית של החברה (נספח ד' לבקשת העיקול הזמני בבש"א 3041/01). בכל מהלך החקירה לא הוזכרה ולו ברמז הרווחיות של החברה בשנה וחצי הקודמות, אף לא מסוגלותה לשלם לבעלי מניותיה 150,000 ₪. נהפוך הוא, התמונה שהוצגה שם מפיו של הנתבע 3 הייתה של חברה שפעילותה הולכת ודועכת בשל הפסדיה: "לפני כ-4 שנים הרמנו ידיים מכרנו את הציוד שהיה בחברה... אנחנו פה ושם מנסים לעבוד... גלידון מפסידה הרבה כסף". לכאורה, תיאור זה רחוק מלשקף חברה בעלת רווחים בסדר הגודל המתואר בתקופה הסמוכה לחקירת היכולת; שמכירותיה השוטפות בשנה שקדמה לאותה חקירה (1999) הסתכמו בסך של 600,227 ₪ (עמ' 2 ל-נ/8); שבאותה שנה קודמת רכשה ציוד קבוע בסך של 25,960 ₪ ושילמה משכורות בסך של 107,374 ₪ (שם עמ' 3 ו-7, כאשר טענת הנתבע 3 בעמ' 1 לחקירה הייתה שהוא העובד היחיד בחברה בשנים האחרונות, משמע לשיטתו שכל המשכורות יועדו אליו); שבתקופת הפעילות החלקית בשנה בה נערכה חקירת היכולת (2000) מכרה מלאי שוטף בסך של 387,424 ₪ ושילמה משכורות בסך של 44,796 ₪ (עמ' 3 ו-7 ל-נ/9); ושהוסיפה ושילמה באותן שנים כספים ניכרים בתורת הוצאות ניהול שונות (נ/8-נ/9, עמ' 7). אגב, כל הדו"חות הכספיים הנזכרים נושאים את חתימותיהם של הנתבעת 2 או הנתבע 3, בכובעם כבעלי החברה (רו"ח כהן בעמ' 24 שו' 1-2).

המידע המקופל בדו"חות הכספיים שהוגשו לבית המשפט כראיות, בדבר רווחיותה של החברה ותשלומיה לבעלי מניותיה בתקופה שלאחר מתן פסק הדין נגדה, חייב את הנתבעים, בתוקף היותם בעלי המניות או המנהלים, להעמיד את מעשיהם לביקורת בעדות תחת אזהרה, ולהסביר במסגרתה, ראשית, מתי וכיצד נוצרו אותן התחייבויות של החברה כלפיהם אשר לפירעונן הועברו אליהם כספיה בשנת 2000, מה היו התנאים של אותן התחייבויות ומתי היה עליהן להיפרע על פי הסיכום המקורי; ושנית, מה היו השיקולים שהדריכו את הנתבעים בקביעת התזמון של העברה זו דווקא לאחר מתן

פסק דין
נגד החברה ובשעה שהזוכה על פיו נוקט במאמצי גבייה בגדרם אף זימן את מנהליה לחקירה בפני
ראש ההוצאה לפועל. בנסיבות אלה, לא ניתן לתלות את ההימנעות מעדות בחסרונה של תשתית ראייתית לכאורית בידי התביעה, אלא דווקא ברצון של הנתבעים להימנע ממתן תשובות שהיו מחזקות את טענות הבנק בנוגע לחוסר התקינות בהסתרת רווחי השנים 1999-2000 מעיניו והפנייתם לכיסם של בעלי המניות. לא זו בלבד שעדותו של רו"ח כהן לא סיפקה תשובות המסוגלות לבוא במקום עדות של הנתבעים עצמם כדי לסלק את החשד הצומח מהדו"חות הכספיים, אלא במובנים מסוימים היא אף הגבירה את החשד. רו"ח כהן אישר כי ההתחייבויות כלפי בעלי המניות אינן בגדר תורה שבעל-פה וכי קיים להן תיעוד במסמכים המצויים ב"ספרים של אותן שנים", אליהם "צריך ללכת... ולמצוא את המסמכים" (עמ' 26 שו' 11-12). בפועל, הנתבעים לא הגישו שום מסמך כזה, למרות הצהרתו של הנתבע 3 כי בידיו זיכרון דברים המתייחס להלוואה שניתנה לחברה (סעיף 1(טו) לתצהיר גילוי המסמכים המתוקן מטעמו); כאשר לענין המסמכים נוספים הנוגעים להלוואות בעלים, שלפי הנטען (בסעיף 2(ד) לתצהיר הנזכר) נגנבו יחד עם רכבו של הנתבע 3, העדרם הגביר את הצורך במתן עדות מפי הנתבעים כהוכחה חלופית לקיום המסמכים, כדין כל מסמך מיטיב. בנוסף, רו"ח כהן לא היה מוכן להתחייב לכך שכל הסכום הרשום במאזן החברה כחוב שלה לבעלי מניותיה אכן נוצר מהזרמה "פיזית" של כספי הבעלים לקופתה (שם, שו' 14, 22-24; עמ' 38 שו' 23; עמ' 41 שו' 13-15). עוד עולָה מעדותו של רו"ח כהן החריגוּת של פסק הדין לטובת הבנק. רו"ח כהן לא זכר הסתבכות משפטית כלשהי של החברה בכל שנות פעילותה, ובכלל זה הגשת תביעות נגדה או עיקולים של כספיה (עמ' 20 שו' 11-17). נתון זה עשוי לחזק את הקשר בין מתן פסק הדין הלא-שגרתי לטובת הבנק לבין משיכת רווחי החברה, ובכך לספק מענה, תחת שתיקת הנתבעים, לשאלת התזמון.

התחקות זו אחר מהלכיהם הכספיים של הנתבעים לאחר מתן פסק הדין, מתגלה כחיונית במיוחד בשים לב להתנהגות מוקשית נוספת שלהם על פי עדותו של רואה החשבון שלהם. מסתבר שמנהלי החברה הסתירו מעיניו של רו"ח כהן את קיומו של פסק הדין, בניגוד לחובתם ליידע אותו בנדון. בכך חטאו במתן הצהרת בעלים כוזבת וגרמו לעריכתם של דו"חות כספיים לשנים 1999 ו-2000 שאינם משקפים את מצב החברה לאשורו (עמ' 22-23; עמ' 24 שו' 1-2; עמ' 32 שו' 6). אלמלא העלמת מידע חיוני זה היה רו"ח כהן דואג לתת ביטוי לפסק הדין בדו"חות הכספיים; מצפה לראות את החברה מפרישה כספים לטובת הבנק שזכה בפסק הדין; ונמנע מלחוות את דעתו על תקינות הדו"חות הכספיים בשל חשש לחדלות פירעון של החברה (עמ' 32 שו' 24-29). בזוכרנו כי העוגן היחיד שהוצג בפני
בית המשפט להצדקת העברת רווחי החברה לבעלי המניות הנו התיעוד המופיע בדו"חותיה הכספיים, יש בכרסום אמינותם של דו"חות אלה - שלפי האמור בפתיחתם "הינם באחריות הדירקטוריון וההנהלה של החברה" (עמ' 1 לנ/8 ו-נ/9) - כדי להבליט את הצורך בעדות של הנתבעים שתסיר את התמיהה הלכאורית המתעוררת לנוכח העברת הכספים ומועדה.

18. מאחר שעדות כזאת לא ניתנה, החשד שהתגלה במהלך המשפט לחוסר החוקיות שבהעברת הכספים לבעלי המניות, עלה בסיום המשפט מדרגה והפך - מכוח היותו בלתי-סתור - לעובדה מוכחת. ההוכחה היא בשתי רמות אפשריות, שכל אחת מהן מספיקה להטלת חיוב אישי על בעלי המניות והמנהלים של החברה. הרמה האחת - המחמירה יותר עם הנתבעים - אומרת שהרישומים בדו"חות הכספיים לגבי חוב החברה כלפי בעלי המניות לא שיקפו את המציאות ולא נתנו ביטוי להלוואות אמיתיות של הבעלים, אלא שימשו רק עלה תאנה להברחת כספי החברה לכיס של בעלי המניות על מנת למנוע מהבנק, שנשה בחברה על פי

פסק דין
חלוט, לשים את ידו על אותם כספים. כפי שנאמר בע"ע 1201/00 זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) אילת בע"מ, תק-אר 2002(4) 106, פסקה 21: "אין די באמירה כללית כי העברת הכספים נעשתה בדרך של 'הלוואות' אלא יש צורך להוכיח זאת במסמכים, דבר שלא נעשה" (ראו בדומה ת"א (מחוזי ירושלים) 1465/96 דינר נ' בן גיאת, תק-מח 99(2) 3621, פסקה 16). הוצאת הכספים מהחברה בנסיבות כאלה עולה כדי עוולה המקימה אחריות אישית על כל נושא משרה או בעלים של החברה שהיה מעורב במהלך (ע"א 3942/98 הבר שפע מזון לדרום בע"מ נ' כונס הנכסים של חברת אלי צבעוני סוכנויות מזון אקספרס בע"מ, פ"ד נד(5) 132, 144; ת"א (מחוזי תל-אביב) 1644/88 oundjian s.a. נ' לואיס, תק-מח 92(3) 922, שגם בו מנהל החברה לא העיד ובכך הותיר פתוחה את האפשרות של נטילת כספי החברה לעצמו, ולפיכך חויב אישית). הלא בידוע כי "מכלל האישיות המשפטית הנפרדת של החברה נגזר העיקרון כי זכויות וחובות של החברה אינן שייכות לבעלי המניות של החברה, אלא לחברה עצמה" (ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט(1) 943, 957). ממילא, "חבות זו איננה נובעת מהרמת המסך. היא איננה מעוגנת בהוראה ספציפית. היא נובעת מן העיקרון הכללי והיסודי שעל פיו אדם אשר ביצע עוולה, לרבות אורגן, חייב לשאת בתוצאות המשפטיות הנובעות מהתנהגות זו" (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705, 743). יחד עם זאת, הברחת כספי החברה אל בעלי המניות עשויה לבסס גם עילה להרמת מסך ההתאגדות על פי מבחן השימוש לרעה באותו מסך, כאמור בסעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999, שעמד בתוקף בשנת 2000 בה בוצעה העברת הכספים נשוא דיוננו (א. חביב-סגל דיני חברות - לאור חוק החברות החדש (כרך א, תשנ"ט) עמ' 253; ע"ע 1170/00 פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין בע"מ, פד"ע לח 817, 821; ע"א (מחוזי תל-אביב) 3509/99 נביא נ' הדפוס החדש בע"מ, דינים מחוזי לג(6) 319). ממילא עשויה לקום גם עילה לכעין-הרמת-מסך נגד מנהלי החברה בגין אותה הברחה, כאמור בסעיף 54(ב) לחוק הנזכר, שעמד אף הוא בתוקף בתקופה הרלוונטית, לפיו ניתן לייחס את זכויות וחובות החברה לאורגן שלה "אם התקיימו התנאים הקבועים להרמת מסך בסעיף 6(ג), בשינויים המחויבים". אמנם הסעיף בוטל ביום 17.3.05 במסגרת תיקון מס' 3 לחוק, אך הרי חזקה היא ששינוי בדין אינו מתיימר לפגוע באופן רטרואקטיבי בזכות מוקנית (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 776), אצלנו: הזכות של הבנק ליהנות מהרמת מסך (אם נרצה - מדומה) גם נגד המנהלים לפי סעיף 54(ב).

19. רמת ההוכחה השנייה הנוגעת להעברת רווחי החברה לבעלי המניות, מקילה עם הנתבעים, ולמרות זאת מובילה להטלת אחריות אישית עליהם. רמה זאת יוצאת מתוך הנחה שבמועד העברת הכספים אליהם בשנת 2000, בעלי המניות אכן נשו בחברה בגובה הסכומים שהועברו אליהם בגין הלוואות שהעניקו לה. גם אז היה אסור עליהם ליטול את הכספים לרשותם בלא לסלק תחילה את חובה הפסוק של החברה לבנק. הטעם לכך הוא שמתן הלוואה לחברה מאת בעליה באה תחת חובתו להשקיע בה הון מספיק שיאפשר את פעילותה; והעדר יחס סביר בין היקף הפעילות לבין ההון העצמי של החברה גורם לה לתפקד ב"מימון דק" העשוי לגרור אחריו הדְחָיָה של בעל המניות לסוף התור של הנושים, באופן שזכותו להחזר הלוואתו קמה רק לאחר סילוק חובות החברה לנושיה החיצוניים:

"אילו היו בעלי המניות משקיעים את ההון באמצעות רכישת מניות - חלף הלוואת הבעלים - לא היה ניתן לומר כי החברה ממומנת באופן דק, אולם משהשקיעו בעלי המניות את הכספים הדרושים בדרך של הלוואת בעלים, נגרע סכום זה מכרית הביטחון, ובעלי המניות השימו עצמם במעמד של נושים 'חיצוניים' הזכאים לפירעון חובם על-פי מעמדם זה, להבדיל ממעמדם כבעלי מניות - מעמד המקנה להם זכות שיורית בלבד להיפרע מנכסי החברה. דוקטרינת ההדחיה (subordination) עשויה ליתן מענה ראוי למצב דברים שכזה. דוקטרינה זו, שמקורה בפסיקה האמריקנית, היא, הלכה למעשה, ריכוכה או מיתונה של דוקטרינת הרמת המסך... במה דברים אמורים? שאם נעשית הרמת מסך מלאה, חבותו של בעל המניות משתרעת על מלוא חובותיה של החברה, ואילו אם בהדחיית חובו של בעל המניות מדובר, הרי שזה אינו חב בכל חובותיה של החברה, אלא חובו שלו - בגין הלוואת הבעלים שנתן - נדחה לסוף התור. בעל המניות - המחזיק בכובע נוסף, כובע של נושה - ייפרע מנכסיה של החברה אך ורק לאחר שיקבלו יתר הנושים את חלקם על-אף כל הוראה אחרת בהסכם ההלוואה" (ע"א 2223/99 קריספי נ' ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116, 133-134).

למגבלות החלות על בעל מניות או על מנהל של חברה בביצוע תשלומים המיטיבים עמו תוך פגיעה בנושה חיצוני, ולאחריות האישית שהדבר עשוי לגרור, ראו עוד: ע"א 4747/93 דומת טקסטיל בע"מ נ' ביטי, פ"ד נ(2) 27, 33; רע"א 6039/04 פלזשטיין נ' עובדיה, תק-על 2005(2) 2351.

אמנם השימוש בדוקטרינת ההדחיה אינו אוטומטי בכל מקרה של מתן הלוואת בעלים לחברה, אלא מוגבל למצב בו "בהתעלם מהלוואת הבעלים מימון החברה הוא דק, ואילו כשמצרפים את הלוואת הבעלים לסכום שהושקע במניות החברה - המימון איננו דק" (שם, עמ' 136). אולם בנסיבות המקרה שבפני
נו, "דקותו" של המימון, רוצה לומר: העדר יחס סביר בין ההון העצמי של החברה לבין ההלוואות אותן לפי הנטען היא נטלה מבעלי מניותיה (י. כהן, דיני חברות (כרך א, תשמ"ח, עמ' 242), אינה יכולה להיות מוטלת בספק. הון המניות הרשום של החברה בעת ייסודה בשנת 1992 הועמד על 20,000 ₪ (כאמור בתזכיר ההתאגדות - נ/1). מתוכו הוקצו לבעלי המניות 100 מניות רגילות, כל אחת בשווי של שקל חדש אחד, ובסך הכול 100 ₪ (שם; תדפיס נתוני החברה מרשם החברות - נספח א' לבקשת העיקול הזמני בבש"א 3041/01). העמדתו של הון עצמי בשיעור כזה מול הלוואות בעלים בתחילת שנת 2000 בסך של 433,856 ₪ (עמ' 2 ל-נ/8) חושפת השקעה מזערית של הבעלים ביחס לצרכיה הפיננסיים של החברה, ולפיכך העניקה לבנק זכות בכורה בכספים שהועברו בשנת 2000 לבעלי המניות.

לא למותר לציין כי קיומו של יחס בלתי-סביר כזה בין השקעת הבעלים בחברה לבין ההלוואות אותן העניקו לה (לטענתם) עשוי לשמש עילה לצעד מרחיק לכת יותר של הרמת המסך וייחוס חובותיה לבעלים אף כשאלה לא הקדימו את פירעון הלוואתם לפירעון החוב לנושה החיצוני. כפי שנאמר בע"א 2223/99 הנ"ל (עמ' 134): "בית משפט זה, אף שלא באופן פוזיטיבי ומפורש, הכיר, כך נראה, בעילת המימון הדק כעילה להרמת מסך... מימון עצמי קטן ביותר או מינוף גדול עלולים להיחשב שימוש לרעה במסך ההתאגדות... לפיכך נראה כי גם עובר לחקיקת חוק החברות הייתה סמכות לבית-המשפט להרים מסך בעילה של מימון דק". באשר למצב המשפטי לאחר כניסתו לתוקף (ביום 1.2.00) של חוק החברות, תשנ"ט-1999, שררה מחלוקת מלומדים, אך בית המשפט העליון הביע לאחרונה את דעתו כי העילה להרמת מסך בגין "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (סעיף 6(ג)(2) לנוסח המקורי של החוק וסעיף 6(א)(1)(ב) לנוסח המתוקן מאז 17.3.05) כוללת בתוכה גם את המימון הדק כל עוד מצטרף אליו "דבר מה נוסף" התומך בהרמת המסך (ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ,

פסק דין
מיום 16.10.05, טרם פורסם, פסקאות 9(ח)(1) ו-9(יט) לפסק הדין של כב' השופט א. רובינשטיין). גם בשל מגבלה אחרונה זו, וגם בשל כך שכתב התביעה איננו מזכיר את שיעור ההון העצמי של החברה ואינו מבקש לבסס את האחריות האישית על דקותו כשלעצמה (בשעה שהנתבעים מתנגדים בסעיף 12(א) לסיכומיהם להרחבת החזית בענין זה), אינני רואה מקום לייחס להלוואת הבעלים הנטענת נפקות החורגת משיעור כספי החברה שנמשכו בפועל על ידי הנתבעים או מי מהם. עם זאת (ולנוכח ההתנגדות הנזכרת להרחבת חזית) יובהר כי כל עוד מדובר בכספים שנמשכו בפועל על ידי הנתבעים (הגם כהחזר הלוואה), הרי אז מדובר בעילה הכלולה בכתב התביעה. בסעיף 8 לכתב התביעה נטען כי הנתבעים "נוטלים רכוש וזכויות שיש לחברה לעצמם" וכן "ביצעו חלוקות אסורות". בסעיף 9 לכתב התביעה נטען כי "הנתבעים לא השתמשו בסמכותם כדי לגרום לחברה לשלם לתובע את חובות החברה" ולא מנעו תשלומים באמצעות נכסי החברה "על חשבון חובות של אחרים ו/או חובות לא פסוקים של החברה". ועוד נטען (בסעיף 6) כי "החברה מבצעת פעילויות עסקיות רבות שמהותן החזרת חובותיו האישיים" של הנתבע 3, וכן שהנתבעים ביצעו העדפה של נושי החברה האחרים על פני התובע לו החברה חבה חוב פסוק (סעיף 7). כל הטענות האלה מסוגלות לשמש אכסניה מתאימה לחיוב אישי הנעוץ במשיכת כספי החברה באצטלה של החזר הלוואת בעלים.

יש לדחות את טענתם של הנתבעים הסבורים כי התרופה של נושה שנפגע ממשיכה כזאת מצויה אך ורק בנקיטת הליך לפירוק החברה ולביטול העדפת הנושים במסגרתו. גם אם תאמר שהעדפת נושים כשלעצמה איננה עילה להרמת מסך (ע"א (מחוזי ירושלים) 1390/00 חברה לבניין מלון הנביאים בע"מ נ' פז, תק-מח 2001(1) 710, פסקה 12), אין זאת אלא כאשר הנושה שהועדף הנו חיצוני, אך לא כשהוא הבעלים או המנהל של החברה בכבודו ובעצמו. במקרה אחרון זה, סעיף 6(ג) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, מסמיך כל "בית משפט... להשעות זכותו של בעל מניה לפירעון חובו מאת החברה עד לאחר שהחברה פרעה במלואן את כל התחייבויותיה כלפי נושים אחרים של החברה" (וראו הנוסח הדומה בסעיף 6(ה) לחוק המקורי, שעמד בתוקף עד לתיקון מס' 3 ביום 17.3.05; לזהות הנושה המועדף כשיקול לענין הרמת המסך ראו עוד: א. זילברפלד אחריות אישית בתאגיד והרמת מסך - דין, פסיקה ופרקטיקה (תשס"ה) עמ' 319-324). סמכות זו מוקנית לכל בית משפט הדן בתביעה נגד בעל המניות, ואיננה מותנית כל עיקר בנקיטת הליכים לפירוק החברה. עמד על כך בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ. מזרחי) בהחלטתו מיום 22.3.01 להעביר את הדיון בתובענה דנן ממנו אל בית משפט השלום. באותה החלטה נקבע כי "בית משפט" האוחז בסמכויות שלפי סעיף 6 לחוק החברות איננו "בית המשפט" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, דהיינו בית המשפט המחוזי, ולפיכך "גם לבית משפט השלום מסורה הסמכות להורות על הרמת מסך" (ראו גם ת"א (שלום תל-אביב) 12433/96 פ.א.ב. בע"מ נ' שרוניר דלתות בע"מ, דינים שלום, ל"א 74, פסקה 9). זאת ועוד. הדברים שנאמרו בע"א (מחוזי ירושלים) 1390/00, ועליהם נסמך הטיעון של הנתבעים, התבססו על ההנחה שעילת הרמת המסך בשל מימון דק "טרם תפסה לה שבת בפסיקה הישראלית" (שם, פסקה 9). בינתיים המצב הנורמטיבי השתנה, כפי שמלמדת הפסיקה העדכנית של בית המשפט העליון שהוזכרה לעיל. בכל מקרה, פשיטא כי הליכי הפירוק אינם הדרך היחידה להטלת חיוב אישי על בעלים או מנהל של חברה בגין הברחת כספיה; והלא במקרה דנן נמצאו ראיות מספיקות גם להברחה כזאת, לנוכח הימנעותם של הנתבעים מהבאת ראיות לסילוק החשד. חיוב אישי בעילה כזאת יכול לכל הדעות להיות מושג גם באמצעות תביעה אישית נגד בעל הענין (ראו המקורות המובאים לעיל בפסקה 18, וכן ע"א (מחוזי ירושלים) 1390/00 הנ"ל, פסקה 7).

20. מכירת רכוש החברה. מקור אפשרי נוסף, מעבר לרווחי החברה, לכספים שהועברו ממנה בשנת 2000 למי מהנתבעים מכוח היותם בעלי מניות בהווה או בעבר, הנם התקבולים שהגיעו לחברה בגין מכירת רכושה באותה שנה, במסגרת הפסקת פעילותה. בסוף שנת 1999 החזיקה החברה ברכוש קבוע בשווי כולל (לאחר ניכוי הפחת) של 98,171 ₪, בהתאם לחלוקה הבאה: כלי רכב - 74,795 ₪; מכונות - 23,015 ₪; ריהוט וציוד משרדי - 361 ₪ (נ/8, עמ' 2, 5 ו-6). לעומת זאת, בסוף שנת 2000 לא היה לחברה כל רכוש קבוע (נ/9, עמ' 2). מלאי החברה חוסל אף הוא בתוך אותה תקופה: בעוד המאזן לתום שנת 1999 הצביע על מלאי בשווי של 9,016 ₪ (נ/8, עמ' 2), המאזן לתום שנת 2000 הצביע על מלאי בשווי אפס (נ/9, עמ' 2). כפי שאישר רו"ח כהן: "החברה מכרה את כל מה שיש לה בסכום מסוים בתאריך מסוים" (עמ' 28 שו' 11; ראו גם עמ' 29 שו' 9-10). כל זאת נעשה בעת שהחברה הייתה כבר מחוקה מרישומי רשם החברות מחמת אי-המצאת דו"חות ואי-תשלום אגרה. בין המסמכים שהחברה העבירה אל רו"ח כהן נמצאו שלוש חשבוניות המתייחסות למכירת רכושה באותה תקופה (ת/2(22), ת/2(23), ת/2(27)). על פי החשבוניות, אותן מכירות בוצעו לגוף בשם v.m.t בשלושה מועדים שונים: ביום 30.5.00 - מכירת מלאי המשקאות והחומרים של החברה תמורת 9,015.80 ₪ ומע"מ; ביום 24.11.00 - מכירת מכונות של משקאות וגלידות ומנגנונים תמורת 28,700 ₪ ומע"מ; ביום 31.12.00 - מכירת רשימות של לקוחות וספקים "ועוד משהו" תמורת 70,000 ₪ ומע"מ. רו"ח כהן הבהיר כי v.m.t "זו חברה או שותפות שלמיטב ידיעתי יש ליעקב בלום (הנתבע 3 - מ.ס.) קשר אליה", המהווה אישיות משפטית נפרדת מזו של החברה אך עסקה בתחום פעילות דומה לזה של החברה (עמ' 26 למטה - עמ' 27 למעלה; עמ' 33 שו' 5-6; עמ' 39 שו' 11). הכספים שהחברה הייתה אמורה לקבל מכוח שתי החשבוניות המתייחסות לרכוש הקבוע (98,700 ₪ ומע"מ) לא הופקדו בחשבון הבנק שלה: התמורה בסך 28,700 ₪ ומע"מ בעד המכונות, שלפי החשבונית מיום 24.11.00 (ת/2(22)) שולמה בשיק, אינה מופיעה כהפקדה בדף החשבון של אותה תקופה (ת/2(14); השוו לדף החשבון ת/2(13) בו מופיעה הפקדה מיום 2.7.00 של התמורה בגין מכירת המלאי בסך 9,015.80 ₪ ומע"מ). בדומה לכך התמורה בסך 70,000 ₪ ומע"מ בעד רשימות הספקים והלקוחות, שגם היא אינה מופיעה כהפקדה בדף החשבון הרלוונטי (רו"ח כהן בעמ' 27 שו' 9-13). תחת העברת הכספים לקופת הבנק, התשלום של תמורת הרכוש הקבוע בוצע על ידי v.m.tבאופן כזה שאותם מבעלי החברה המעורבים ב- v.m.t הסכימו להקטין את החוב ההיסטורי של החברה כלפיהם (רו"ח כהן שם שו' 18-22). למהלך זה, הבהיר רו"ח כהן, נודעת משמעות טכנית בלבד, שכן "מבחינת המהות בסופו של דבר התמורה הזאת שייכת לחברה מבחינת ההצגה החשבונאית בין אם הופקדו ישירות לחשבון הבנק של החברה ובין אם לא" (עמ' 18 שו' 10-11). ודוק: ההפרש בסך של 98,171 ₪ בשווי הרכוש הקבוע בין מאזן 1999 למאזן 2000 מתייחס (כאמור בעמ' 6 לדו"חות לשנת 1999) רק לכלי רכב, ריהוט, ציוד משרדי ומכונות, ואין הוא נותן ביטוי לרשימות הלקוחות והספקים ול"עוד משהו" שנמכרו אף הם בסוף שנת 2000 תמורת 70,000 ₪ ומע"מ. מכאן, שההיקף הכספי הכולל של מכירת רכוש החברה הקבוע בשנת 2000 הנו הפרש המאזנים (98,171 ₪), בניכוי פחת מיום 31.12.99 ועד ליום המכירה, ובצירוף 70,000 ₪. יחד עם זאת, בהעדר ראיה השוללת את האפשרות שכספי המכירות שמעבר לאותן חשבוניות נזכרות, ובכלל זה המכירות של כלי הרכב, נכנסו לקופת החברה (ראו גם דברי רו"ח כהן בעמ' 28 שו' 11 ואילך), גם לא ראיה השוללת את האפשרות שחלק מהרכוש שנותר שווה ערך בסוף שנת 1999 התבלה לחלוטין עד לסוף שנת 2000 באופן שמנע את מכירתו אז (עמ' 29 שו' 13-18), הרי יש לומר כי נגד הנתבעים הונחה תשתית ראייתית לכאורית אך ורק לגבי העברת תקבולי מכירת הרכוש הקבוע שבחשבוניות (98,700 ₪) ישירות אליהם, ולא לגבי יתר הרכוש שנגרע מהחברה בשנת 2000.

הפניית תקבולים אלה, בסכום המתקרב ל-100,000 ₪, לכיסם של בעלי המניות בחברה או מי מהם חלף הפנייתם לפירעון פסק הדין שניתן נגדה לטובת הבנק, מעוררת תמיהות וחשדות דומים לאלה שעוררה העברת כספים מרווחי החברה באותה שנה לבעלי המניות במקום לבנק. בשני המצבים מדובר בנכסים של החברה שאסור לבעליה ליטלם לעצמם, גם אם הדבר נועד לפרוע הלוואת בעלים (כל עוד לא סולק החוב לבנק). לא זו אף זו, אלא שגם בהקשר זה, כמו בהקשר של רווחי החברה, קיימת הסתברות ניכרת לכך שהנתבע 3 כיסה את האמת בחקירת היכולת בפני
ראש ההוצאה לפועל. שם אמר כי "לפני כ-4 שנים הרמנו ידיים מכרנו את הציוד שהיה בחברה" וכי המכונות אותן החברה מפעילה אינן שייכות לה אלא ל"יפאורה תבורי, אני מפעיל אותם... ואנו משלמים 60 דולר עבור כל מכונה לחודש... היו לחברה 7-8 מכונות, בשנת 98 רציתי לנכות את החוב של לבנק ואז מכרתי את כל הציוד של החברה". מאחר שרק ביום 24.11.00 נמכרו ל- v.m.t מכונות של החברה תמורת סך של 28,700 ₪ ומע"מ (כעולה מהחשבונית ת/2(22)), לא ייתכן שמחצית השנה קודם לכן, ביום 22.5.00 בו התקיימה חקירת היכולת, החברה כבר הייתה ריקה מכל הציוד. אכן, רו"ח כהן אישר בעדותו כי "אם מישהו אמר שבשנת 98' נמכרו כל רכוש החברה וכל המכונות שלה, הרי שלא דיבר אמת", שכן "היה ציוד נוסף שנמכר בשנת 2000" (עמ' 29 שו' 26-28). הסתרת קיומו של הציוד מעיני הנושה במועד בו טרם נמכר, חרף הסיכון שבאי-היצמדות לאמת בדברים הנאמרים תחת אזהרה, מחזקת את החשד לכך שמכירת הציוד מספר חודשים לאחר מכן והעברת התמורה הישר אל בעלי המניות נועדה לסכל את גביית החוב הפסוק על ידי הבנק באמצעות מימוש הציוד, והכול תוך העדפה פסולה של בעלי המניות על פני הנושה החיצוני. מהטעמים שבוארו לעיל, די בכך ובהימנעותם של הנתבעים ממתן עדות שתסביר את אופן יצירת החוב כלפיהם, את התזמון שנבחר על ידם לסילוקו ואת פשר הדברים שנאמרו בחקירת היכולת, כדי לקבוע כי הבנק הרים את נטל השכנוע הדרוש להרמת המסך ולהטלת אחריות אישית על הנתבעים גם בגין ההוצאה מקופת החברה (בעין או ברישום חשבונאי) של תמורת הרכוש שנמכר בשנת 2000.

21. הפסקת פעילות החברה. האמור עד כה איננו ממצה את הנפקות הנודעת למכירת הרכוש, באשר השלכותיה רחבות מאלה של משיכת רווחי החברה. משיכת רווחי השנים 1999-2000 פגעה בבנק בשיעור המשיכה (שאינו יכול לעלות על הרווחים, המסתכמים ב-105,000 ₪, אך עשוי גם לרדת מהם בהתאם לחלק היחסי של תמורת הרכוש בתוך הסכום הכולל של 150,000 ₪ לערך שהועבר לבעלי המניות בשנת 2000 על פי הדו"חות הכספיים). לא כן מכירת הרכוש, שהסבה לבנק נזק כפול. ראשית, בשיעור כספי תמורת המכירה שהיו צריכים להיות מועברים לקופת החברה וממנה לקופת הבנק ובפועל לא הגיעו לידי החברה או שנזקפו במישרין לטובת בעלי מניותיה (ונזכיר כי כ-100,000 ₪ מתוך התמורה לא הגיעו לחשבון הבנק של החברה). בכך דומה הנזק של מכירת הרכוש לנזק של משיכת הרווחים. שנית - וכאן עודף הנזק של מכירת הרכוש - בכך שהמכירה גרמה להפסקת פעילותה של החברה וגדעה את סיכוייו של הבנק לגבות את יתרת חובו הפסוק (ככל שמימוש הציוד לא היה מספיק לכך) מתוך רווחיה הצפויים בשנים שלאחר הפסקת הפעילות. נשוב ונזכיר כי בניגוד לשנות העבר שעד 1999, בהן החברה סיימה את פעילותה בהפסדים חשבונאיים, בשנת 1999 החל להסתמן שינוי מגמה והחברה עברה לפסים רווחיים. לא זו בלבד שמגמה זו נמשכה בשנת 2000, אלא ששיעור הרווח הנקי בארבעת החודשים הראשונים של אותה שנה (38,305 ₪) עד להפסקת הפעילות ביום 1.5.00 (כאמור באישור המוסד לביטוח לאומי, נ/10, ובדברי רו"ח כהן בעמ' 27 למטה - עמ' 28 למעלה), בהשוואה לרווח הנקי בכל שנת 1999 (66,941 ₪), סימן גידול ברווחיות משנה לשנה. יצוין כי הרווח הנקי בשנת 2000 הנו לאחר קיזוז הפסד ממכירת רכוש קבוע בסך 9,754 ₪, הנעוץ בהפרש בין תמורת המכירה לבין השווי החשבונאי של הרכוש לאחר קיזוז הפחת (עמ' 29 שו' 21-23; עמ' 38 שו' 5-8). הפסד כזה לא נרשם בשנת 1999; משמע שאלמלא מכירת הרכוש, הגידול ברווח בשנת 2000 בהשוואה לרווח בשנה שקדמה לה היה ניכר אף יותר. והנה דווקא בשנת 2000, המוצלחת מבין שנות הפעילות של החברה, נתקבלה ההחלטה למכור את נכסיה הקבועים בהפסד, ועמם את המלאי שלה, ולחסל את פעילותה. התזמון של החלטה זו היה מצדיק הרמת גבה אפילו המכירה הייתה מתבצעת לגורם זר ואפילו בלא ההפסד שבמכירת הרכוש הקבוע, שכן דווקא הפסדי העבר של החברה עד לשנת 1999 עשו את המשך פעילותה בתנאי רווח לכדאית במיוחד, באפשרם קבלת פטור ממס על הרווחים כנגד קיזוז הפסדי העבר (שגם לאחר הקיזוזים שבוצעו באמצעותם בשנים 1999 ו-2000 עדיין הותירו יתרת הפסד לקיזוז עתידי בסך של 326,105 ₪: עמ' 3 ל-נ/9). על אחת כמה וכמה שהמכירה מוקשית ומחשידה על רקע העובדה שבפועל היא נעשתה, לפי עדותו של רו"ח כהן, לגוף בו מנהל החברה והרוח החיה בתוכה (הנתבע 3) הנו בעל ענין, ובשעה שאותו גוף מתחרה בחברה באותו תחום פעילות. מאחר שהמכירה כללה לא רק את הציוד והמלאי של החברה אלא גם את רשימת לקוחותיה וספקיה וכן "עוד משהו" נעלם, הרי כל עוד לא בא למכירה הסבר אחר מפי הנתבעים, משמעותה המעשית היא המשך הפעילות של החברה בשינוי אחד ויחיד: החלפת המסגרת הרשמית של הפעילות משם החברה לשם הגוף המתחרה. עד כמה רבה הקרבה בין פעילותה של v.m.t לבין פעילותה של החברה תלמד חשבונית מס' 0070 מיום 24.11.00 (ת/2(23)), לפיה v.m.t שילמה לחברה סך של 6,200 ₪ ומע"מ בגין חשבונות טלפון של v.m.t לחודשים מאי עד נובמבר 2000 שנפרעו במקומה על ידי החברה. מכאן, לכאורה, שהנהלת החברה הייתה בעלת ענין בפעילותו של הגוף המתחרה (v.m.t) עוד כאשר החליטה (ביום 1.5.00) להפסיק את פעילותה.

כל הנתונים האלה מתקבצים לכדי מארג קוהרנטי ומסתבר התולה את מכירת הרכוש והמלאי והפסקת הפעילות של החברה בכוונתם של הנהלתה ובעלי מניותיה לחמוק פעם נוספת מידיו של הבנק שנקט באותה תקופה בהליכים לביצוע פסק הדין שניתן לטובתו, והכול חרף הפגיעה הכפולה שמהלך זה הסב לחברה: הן במכירת רכושה בהפסד והן בחסימתה מלהוסיף ולהרוויח. בהיות פסק הדין תקף נגד החברה בלבד ולא נגד כל אישיות משפטית אחרת, ובכלל זה v.m.t, קו המחשבה היה שהעברת הרכוש והפעילות על שם v.m.t תחסום את דרכו של הבנק ממימוש הרכוש או רווחי הפעילות. נדגיש שוב כי אין מדובר אלא בהסתכלות לכאורית על הדברים, שהנתבעים היו רשאים לנסות ולהציג תחתיה הסתכלות שונה. אלא, שכאמור, ניסיון שכזה כלל לא נערך. רו"ח כהן לא התיימר, ומכל שכן שלא הצליח, להסביר את פשר ההחלטה על מכירת הרכוש והפסקת הפעילות, ואף לא היה יכול לומר כי המשך פעילות החברה היווה סיכון עסקי (עמ' 17 שו' 27-28). הנתבעים עצמם - שהם הכתובת לכל אותן שאלות (ראו למשל דברי רו"ח כהן בעמ' 40 שו' 27-28) - מילאו את פיהם מים ולא טרחו להגן על ההחלטה, לבאר את מהותה המשפטית של v.m.t ואת טיב ומידת הקשר שלהם אליה, לחשוף את פעילותה של האחרונה לאחר הפסקת פעילות החברה וזיקתה אליה, ולגלות מהו אותו "עוד משהו" שהיה שייך לחברה ונמכר ל- v.m.tכאמור בחשבונית מיום 31.12.00.

22. כבר נפסק כי יש להתעלם, לטובתו של נושה, מהעברת נכסים בין שני גופים הקרובים זה לזה מבחינת זהות בעליהם ומנהליהם ומבחינת תוכן פעילותם. כך נעשה, למשל, כאשר הבעלים והמנהל של החברה החייבת "נהג להקים כמה חברות שלא נמצא להן רציונל כלכלי אמיתי לבד מהרצון להיעזר במסגרתן המשפטית כדי לכלכל את תשלומי חובותיו לנושים" (רע"א 510/00 ח. רשף קבלנים (1990) בע"מ נ' ענבר, פ"ד נד(2) 712, 716); וכך גם נעשה כאשר העברת נכסים מאגודה שיתופית לחברה הייתה "פיקטיבית בלבד ולא נעשתה אלא לשם הברחת הנכסים תוך נסיון למנוע את הקנייתם כדין לעיריה על-פי החוק" (ע"א 478/74 "נהר" השקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 706, 714. ראו עוד: ע"א (מחוזי ירושלים) 1390/00, לעיל פסקה 19, שם; ע"א 69/84 שפר נ' בונה, פ"ד מ(2) 645, 655; א. פלמן דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה (מהד' רביעית, כרך ראשון, תשנ"ד) עמ' 126-127; י' כהן, בספרו הנ"ל, עמ' 224-225). יתר על כן, העברת פעילותה של חברה אחת לחברה שנייה הנשלטת בידי אותו אדם, באופן המותיר את נושי החברה הראשונה כשידם על ראשם, עשויה לגרור אחריה הרמת מסך וחיוב אישי של מי שאחראי למהלך זה, העולה כדי קיפוח נושים ואולי אף הונאה (ע"א (מחוזי תל-אביב) 1606/00 אלימלך נ' מנועי אריה קרול בע"מ, פדאור (לא פורסם) 01 (4) 706; ת"א (מחוזי תל-אביב) 2153/00 טל אימפורט (מוצרי יער) בע"מ נ' יצהרי, תק-מח 2003(1) 36090; ת"א (שלום תל-אביב) 50755/90 כהן נ' ד.י.ל טכנולוגיה בע"מ, דינים שלום, ט 717). במצב כזה, ניתן לתלות את הרמת המסך גם בפגיעה הנגרמת לחברה הראשונה כתוצאה מנטילת רכושה והפסקת פעילותה, שהרי אחת העילות להרמת מסך לפי סעיף 6(ג)(2) לנוסח המקורי של חוק החברות, תשנ"ט-1999 (שעמד בתוקף בתקופה בה עסקינן) דיברה על קיומו של "יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה". על כך אומרת חביב-סגל בספרה הנ"ל (עמ' 258): "לשונה של העילה הנדונה להרמת מסך מוסיפה ופותחת פתח להטלת אחריות אישית על מנהליה של החברה, גם בגין הפרה גרידא של חובות האימון שלהם כלפי החברה".

23. הנה כי כן, לפנינו שלושה ראשים לחיוב אישי של הנתבעים בחוב הפסוק של החברה. השווי הכספי שלהם איננו בהכרח זהה. ככל שמדובר במשיכת כספי החברה - הן מתוך הרווחים והן מתוך תמורת מכירת הרכוש - הרי האסמכתא לשיעור המשיכה מצויה בהשוואת הדו"חות הכספיים, ולפיכך מוגבלת לסך של 154,281 ₪ נכון לשנת 2000 (לעיל פסקה 17), שהוא סכום הנמוך מגובה החוב הפסוק. כך, הגם שחיבור אותו חלק של כספי המכירה שלא הופקדו בחשבון החברה ושל רווחי 1999-2000 עולה על 200,000 ₪. לעומת זאת, הראש השלישי, הנוגע לחיסול הפעילות של החברה והעברתה לגוף הקשור אל בעלי הענין שבה, איננו מוגבל בסכום, במיוחד משעה שלא הובאה מטעם הנתבעים ראיה לסתור את הנתון בדבר הרווחיות ההולכת וגדלה של החברה אשר נגדעה באיבה כתוצאה מהפסקת הפעילות. לפיכך, השילוב בין שלושת הראשים מוביל לחיוב אישי במלוא החוב הפסוק.

אילו הנתבעים היו מוצאים לנכון להמציא ראיות נגדיות מספקות היה ניתן לנסות ולהתחקות אחר החלק המדויק של כל אחד מהם בנתונים המפורטים לעיל המקימים חבות אישית. הבחירה של הנתבעים להימנע ממתן עדות ומהמצאת ראיות אחרות בשאלה זאת שללה את האפשרות לעשות כן. משכך, נותרים אנו עם תמונת המצב הלכאורית. תמונה זו מייחסת את החשדות המתוארים לשלושת הנתבעים. הנתבע 1 - כבעל מחצית מניות החברה ואחד ממנהליה מקדמת דנא ועד היום, לרבות בשנת 2000 בה בוצעו העברות הכספים, מכירת הרכוש וחיסול החברה. ממילא, החשד כלפיו נוגע הן לקבלת הכספים כבעל מניות והן למעורבות בביצוע הפעולות כמנהל, אם לא באופן פוזיטיבי לפחות במתן יד בשתיקה מודעת לפעולות שבוצעו על ידי המנהל האחר. הנתבעת 2 - כבעלת מחצית המניות מזה שנים, אחת ממנהלי החברה ב-10 הימים הראשונים של שנת 2000 (ראו נ/3 לפיו החלפת המנהלים בוצעה ביום 10.1.00), ומי שחתומה (לדברי רו"ח כהן) על הדו"חות הכספיים. בכך יש להחשיד גם אותה בקבלת הכספים ובמתן יד (במעשה או במחדל) לריקון החברה מנכסיה וחיסול פעילותה. הנתבע 3 - מכוח היותו בעל מחצית מניות החברה בתקופה הראשונה של פעילותה (המחשידה גם אותו בקבלת הכספים בתורת פירעון התחייבות כלפיו), בעל אינטרס בהעברת כספים לאשתו (בעלת מחצית המניות ברוב תקופת הפעילות), מנהל רשום של החברה ברוב רובה של שנת 2000, הרוח החיה ומי שמשך בחוטים בכל שנות פעילותה וחתם גם הוא על הדו"חות הכספיים, ובעל ענין ב-v.m.t אליה הועברה פעילות החברה ושבעלי השליטה בה קיבלו כספים שהגיעו ממנה לחברה תמורת הרכוש. יושם אל לב כי יכולת הפיקוח האפקטיבי של בעל המניות על פעילות החברה, הנגזרת משיעור אחזקותיו בה, נמנית עם השיקולים הסטטוטוריים להרמת מסך לפי סעיף 6(א)(1)(ב) לחוק החברות, תשנ"ט-1999, בנוסחו המתוקן מיום 17.3.05. אמנם שיקול זה לא הוזכר במפורש בנוסח המקורי של סעיף 6, כפי שעמד בתוקף בשנת 2000. אולם מאחר שתיקון הסעיף משנת 2005 נועד לצמצם את המקרים בהם יורם המסך (הצעות חוק, תשס"ב 3132, עמ' 639; י. גרוס "הדירקטור בלבושו החדש על פי תיקון מס' 3 לחוק החברות" תאגידים כרך ב' מס' 3 (יוני 2005) עמ' 52), אין מניעה להכיר בלגיטימיות של השיקול האמור גם קודם לתיקון, מה גם שניתן לראותו ככלול בתנאי "בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן" שהופיע בסעיף 6(ג)(2) לנוסח החוק המקורי. בנסיבות שלפנינו, אחזקותיו של כל אחד מבעלי המניות הגיעו לכדי מחצית ממניות החברה, דבר שפירושו הנו יכולת פיקוח ממשית ואפקטיבית. לנוכח תשתית הראיות הלכאורית נגד שלושת הנתבעים, ההנחה הראייתית הצומחת מהימנעותם מלהעיד היא (כמבואר בפסקה 11) שעדותו של כל אחד מהם הייתה מחזקת את החשד נגדו, ולמצער לא מסוגלת להחלישו או לסלקו. במצב דברים כזה מן הנמנע הוא לשקול הבחנה ביניהם, ולפיכך יש להכיר בחבות האישית של שלושתם למלוא החוב הפסוק לטובת הבנק.

ההתרכזות של כל העילות לחיוב האישי באירועי השנים 1999 ו-2000 מאיינת את נפקותה של ההסכמה, שקיבלה תוקף של החלטה, המונעת מהבנק לתבוע את הנתבעת 2 בשל כל פעולה שבוצעה על ידה עד ליום 22.2.98.

24. עד כאן העילות שנמצאו מבוססות דיין, על רקע השילוב בין הראיות המצויות בתיק לבין אלה שלא הובאו על ידי הנתבעים, לשאת על גבן שלהן חיוב אישי של הנתבעים בחוב הפסוק. לעילות אלה מצטרפים נתוני רקע, שאף כי מסופקני באם הם כשלעצמם שוקלים מספיק כדי להקים חיוב אישי של הנתבעים - ולפיכך לא ראיתי לבסס עליהם את החיוב - מסוגלים לחזק ולאשש את המסקנה בדבר הטלתו.

ראשית, אופייה של החברה כחברת מעטים פרטית ומשפחתית, שבעליה ומנהליה היו לכל אורך הדרך אב, בתו ובעלה. בשורה של פסקי דין נקבע כי אופי כזה של חברה, המגביר את הקרבה בין האישיות המשפטית שלה לבין האישיות המשפטית של הבעלים והמנהלים, מקל על הרמת המסך (בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יושב ראש משרד ההוצאה לפועל, פ"ד כב(1) 533, 539; ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 366; ע"א 10582/02, לעיל פסקה 19, בפסקה 9(כ); רע"א 6039/04, לעיל פסקה 19; רע"א 1146/04 חבה נ' ג'אן, תק-על 2004(4) 2289 , פסקה 5(ב); כהן, בספרו הנ"ל, עמ' 236; א. פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל (1989) עמ' 69).

שנית, הקרבה בין החברה לבין השולטים בה והמנהלים אותה באה לידי ביטוי גם בהעדר חיץ ברור בין הפעילות הכלכלית של אותן ישויות משפטיות. כך מוצאים אנו רכב השייך לחברה ונקנה מכספה אך רשום על שם בתו של הנתבע 1 (עמ' 28 שו' 27-28), ושימוש של הנתבע 3 - לצרכיו הפרטיים - בכרטיס אשראי הנפרע מחשבון הבנק של החברה (עמ' 30 למעלה; ת/2(35)-(36)). אמנם רו"ח כהן לא מצא פסול חוקי במהלכים אלה (עמ' 19 שו' 18-20; עמ' 33 שו' 8-10, 17-20), אך הוא הבהיר (לגבי רישום הרכב) כי לא היה נוהג כך בעצמו (עמ' 28 שו' 28-29), מה גם שהַתְקינות החשבונאית והמיסוּיית של הפעולה אינה מלמדת דבר על הנפקות הנודעת לה לענין החיץ המשפטי בין החברה לבין בעליה. עוד יש להזכיר, בתורת חומר רקע נוסף, את המטרה אשר לשמה, לפי טענת הנתבעים, נמשכו מחשבון החברה השיקים נשוא החוב הפסוק: שיפוץ דירה הרשומה על שם הנתבעת 2 לצורך הכשרתה למשרד עבור החברה. על עצם הערבוב הגלום בהשקעת כספי החברה בדירה הרשומה על שם בעליה, יש להוסיף את הפסדיה של החברה בשנת 1994 בה נמשכו השיקים (כמפורט בדו"חות הכספיים נ/4), שלמרות זאת לא מנעו, לפי הנטען, השקעה בסדר גודל ניכר של 150,000 ₪ בשיפוץ משרד; את הכוונה להכשיר בדירה המשופצת מטבח, מקלחת ושירותים (כפי שאישר הנתבע 3 בעמ' 3 לחקירת היכולת בפני
ראש ההוצאה לפועל); את מיהות הצדדים להסכם השיפוצים מיום 1.12.94: הקבלן (פרץ), מצד אחד, ו"משפחת בלום", מצד שני, בלא שהחברה נזכרת בהסכם כל עיקר (ההסכם צורף להתנגדות החברה לביצוע השיקים בת"א 4310/98); ואת אי-הזכרת החברה ומשרדה המתוכנן בתצהירים של הנתבע 3 ושל פרץ המצורפים להתנגדות הנזכרת (בהם עבודות הבניה אשר בגינן ניתנו השיקים מתוארות כתוספת בנייה בדירת משפחת בלום, ותו לא). נאמר לא אחת כי ערבוב של נכסים ופעילות כלכלית בין חברה לבעליה עשוי לשמש עילה להרמת מסך, ולפחות לחזק את הצדקתה (ע"א 298/56 ריבלין ו"אחוזת ראובן" בע"מ נ' וליס, פ"ד יב 85, 88; ע"א 2026/92 פקיד שומה פתח-תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4) 89, 134; ע"א 10582/02, לעיל פסקה 19, בפסקה 9(ה)(2); ע"א (מחוזי ירושלים) 1390/00, לעיל פסקה 19, בפסקה 7; ת"א (מחוזי ירושלים) 1465/96, לעיל פסקה 18, בפסקאות 12(ח) ו-14; ע"א (מחוזי תל-אביב) 3509/99, לעיל פסקה 18; ת"א (מחוזי ירושלים) 3114/01 דלתות חמדיה בע"מ נ' עץ בן אבו בע"מ, תק-מח 2002 (3) 3679, פסקה 20; כהן, בספרו הנ"ל, עמ' 245; חביב-סגל, בספרה הנ"ל, עמ' 252-253; ס. אוטולנגי, "הרמת מסך - אחדים מהנימוקים לה ומידת החלתה" הפרקליט כה (תשכ"ט) 462, 466-467; י. גרוס חוק החברות החדש (תש"ס) עמ' 48 הערה 17).

שלישית, מחקירתו של הנתבע 3 בפני
ראש ההוצאה לפועל עולה כי גם בתקופות שקדמו להעברת פעילות החברה ל-v.m.t, ובעודו מקבל משכורת מהחברה, הוא הקדיש חלק מזמנו לפעילות המתחרה בחברה לשם קידום אינטרסים אישיים שלו: תפעול מכונה של מר ישראל שבתאי לשם פירעון חוב אישי של הנתבע 3 כלפיו, ועזרה בתפעול מכונה השייכת למר יעקב אסולין (פרוטוקול החקירה צורף כנספח ד' לבקשת העיקול הזמני בבש"א 3041/01, המהווה חלק מחומר הראיות בתיק על פי ההסכמה מיום 27.5.03; כמו כן, הפרוטוקול נחשב לתעודה ציבורית קבילה: ע"פ 236/88 איזמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 485, 519). דברים אלה עשויים להשתלב עם האפשרות שרו"ח כהן העלה (בעמ' 39 שו' 10-11) לפיה עוד בשנת 1997 התבצעה מכירה של מכונות החברה בשווי של עשרות אלפי שקלים ל-v.m.t. פעולות אלה עשויות אף הן, בדומה לחיסול החברה בשנת 2000, לעלות כדי ניהול עסקיה שלא לטובתה, כאמור בסעיף 6(ג)(2) לנוסח המקורי של חוק החברות, תשנ"ט-1999. כמו כן, יש באלמנט של ערבוב הפעילות הגלום בהן כדי להבקיע פרצות נוספות בחיץ שבין הנתבע 3 לבין החברה.

25. טענה העוברת כחוט השני בסיכומי הנתבעים היא שהפסקת הפעילות של החברה ומכירת רכושה בשנת 2000 היו מוצדקות ומיטיבות עמה לנוכח הפסדיה המצטברים, שגרמו אף לכך שהנתבעים נאלצו להזרים כספים פרטיים שלהם לחברה ולפרוע מכיסם את חובותיה. התשובה לטענה זו כבר ניתנה לעיל. ההפסדים הרשומים של החברה בעת הפסקת הפעילות (שנת 2000) היו היסטוריים, ולא ביטאו את הפעילות בשנה וחצי הסמוכות לחיסול החברה, בהן החברה הרוויחה מעל ל-100,000 ₪. רישומם של ההפסדים בספרים היה אפוא באותה תקופה אך חשבונאי (רו"ח כהן בעמ' 10-13), ולא הצביע על תנועת הכספים העדכנית. נתון זה חוזר על עצמו אפילו בסיכומי הנתבעים (למשל בסעיף 9(ה) בו נאמר כי "מצבה הכלכלי של החברה השתפר מאז מתן פס"ד והיא הצליחה להקטין את הפסדיה"; ובדומה בסעיפים 12(ב) ו-12(ד)(3)). בנסיבות כאלה, טובתה של החברה, ולא כל שכן טובתו של הבנק הנושה בה (שהמנהלים ובעלי המניות מצווים לשמור גם עליה), חייבו את המשך הפעלתה, תוך המשך הפקת תועלת מהפסדי העבר לנוכח יתרונות המס הגלומים בהם, והכול על מנת להוסיף ולהכניס לקופת החברה כספים שיאפשרו את סילוק החוב לנושה החיצוני. אמנם הדבר היה מאלץ את בעלי המניות להוסיף ולהמתין לסילוק חוב החברה (הנטען) כלפיהם, אולם זהו הסיכון המחושב לתוכו הם הכניסו את עצמם שעה שהחליטו לייסד חברה בהון עצמי שאינו תואם את היקף פעילותה המעשי. ברי כי מחדל זה אינו יכול לשמש בידם עילה לפגוע בבנק, הנושה בחברה מכוח

פסק דין
חלוט, מה גם שהרווחיות העדכנית של החברה לא דרשה מהנתבעים השקעת כספים נוספת לצורך המשך הפעילות. על אחת כמה וכמה שהמחדל שבמימון הלא-מספק של החברה לא התיר לנתבעים להעדיף את עצמם על פני הבנק ולשלשל לכיסם כ-150,000 ₪ מכספי החברה בהם זכותו של הבנק קדמה.

26. דומה כי הסיום הקולע ביותר של הדיון יהיה בדבריו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 1170/00 (לעיל פסקה 18) בעמ' 823:

"מצטיירת בפני
נו תמונה של מעסיק שהוא חברה משפחתית המנהלת את עסקיה תוך התעלמות מהיותה גוף משפטי נפרד. רכוש החברה וכספיה עוברים לבעלי עניין, תשלומי החברה משולמים ממקורות חיצוניים לחברה, החברה מתפרקת אט אט מנכסיה ובעלי העניין מנהלים, במקביל, עסקים המתחרים בה. ומעבר לכל זה - וחמור במיוחד - קיים גילוי מובהק של חוסר תום-לב בכך שהחברה חדלה מלפעול והיא נמחקה מרישומי רשם החברות בשל אי-תשלום אגרה, כל זאת בלי שנעשה ניסיון - ולו למראית עין - לדאוג לזכויותיה של המערערת שהייתה העובדת שלה... כל אלה - קל וחומר בהצטברותם יחדיו - מצדיקים להרים את מסך ההתאגדות".
דברים אלה קרובים לתאר את דרך הילוכם של החברה ושל הנתבעים במקרה שבפני
נו; והכול, שוב, על רקע אי-העדתם. לפיכך, וגם בעטיים של יתר השיקולים שהוצגו, קיימת אף אצלנו הצדקה להרמת מסך ההתאגדות ולהכרה באחריות אישית של הנתבעים לחוב החברה לבנק.

התוצאה

27. התוצאה היא ששלושת הנתבעים, יחד ולחוד, מחויבים לשלם לבנק את יתרת החוב של החברה בתיק הוצל"פ (ירושלים) 03-15503-95-1. בנוסף, על הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לבנק את אגרת המשפט ששולמה על ידו בתיק זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום תשלום הבנק ועד ליום התשלום לבנק, ולהוסיף ולשאת בשכר טרחת עורך דינו של הבנק בסך של 30,000 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ח בכסלו תשס"ו (29 בדצמבר 2005) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

משה סובל
, שופט








א בית משפט שלום 6116/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' פונדק אליעזר, בלום חנה, בלום יעקב (פורסם ב-ֽ 29/12/2005)