פסקי דין על רותי בן עמירה | פסקי דין על שושנה לוגסי

19065-05/16 א     30/10/1994




א 19065-05/16 רותי בן עמירה נ' שושנה לוגסי








בית משפט השלום באשקלון



ת"א 19065-05-16 בן עמירה נ' ביטון ואח'

בפני
: כב' השופטת אורית חדד





התובעת
:
רותי בן עמירה


ע"י ב"כ עו"ד שרון עזרא



נ
ג
ד

הנתבעים
:
1.

יעקב ביטון



על ידי ב"כ עוה"ד יצחק סרויא

2.

שושנה לוגסי

- ניתן

פסק דין






פסק דין


1.
התובעת הגישה תביעה כספית זו נגד עו"ד יעקב ביטון כמי שייצג אותה בשנת 1994 בהסכם לרכישת חנות ברחוב הנשיא 101 באשקלון (להלן: "עו"ד ביטון", "הסכם הרכישה" "החנות"
בהתאמה) ועל רקע טענתה לרשלנות מקצועית מצידו ולנזק כספי הנעוץ בכך.

הרקע להגשת התביעה והמחלוקת
2.
אין חולק כי ביום 24.10.94 נחתם הסכם הרכישה בעוד הצדדים לו - התובעת כרוכשת והגב' שושנה לוגסי

כמוכרת -מיוצגות שתיהן ע"י עו"ד ביטון (צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת).
אין אף חולק כי בפועל לא הועבר רישום הזכויות בחנות על שמה של התובעת לאורך השנים וכי במועד חתימת הסכם הרכישה טרם הושלם הרישום ולו גם ע"ש הגב' לוגסי אשר רכשה את החנות ביום 27.1.92 מאת מר שמעון קסנטיני (להלן: "גב' לוגסי", "מר קסנטיני").

3.
לטענת התובעת, בשנת 2015, עת בקשה למכור את החנות לצד ג', התחוור לה כי זכויותיה בחנות אינן רשומות בספרי החברה המשכנת וברמ"י ואף לא בלשכת רישום המקרקעין וכי לאלו לא דווח כלל על עסקת המכר. עוד התחוור לה כי לא הושלם ולו גם רישום הזכויות על שם הגב' לוגסי וכי נותרו חובות בגין עסקת הרכישה ממר קסנטיני. זאת ועוד, לתובעת נודע כי זכויות החכירה בחנות אינן מהוונות כלל וזאת בניגוד לתיאור במבוא להסכם הרכישה.

התובעת מייחסת לעו"ד ביטון רשלנות באופן טיפולו בהסכם הרכישה ובשל אי בדיקת מצב הזכויות בחנות שכן וכאמור הזכויות בחנות נמצאו לא מהוונות, כשלכך אף השלכות כספיות (תשלום דמי הסכמה בשתי חוליות המכירה הנזכרות וחיוב בדמי חכירה). הרשלנות מיוחסת לו אף ועיקר מחמת שלא קבע בטוחות הולמות בהסכם הרכישה באופן שיבטיח את העברת הזכויות ע"ש הגב' לוגסי ובהמשך – ע"ש התובעת עצמה, כמו גם את תשלום המיסים הכרוכים בשרשרת העסקאות. במצב דברים זה, מצאה התובעת עצמה משלמת לגב' לוגסי את התמורה החוזית מבלי שתובטחנה זכויותיה בחנות.
התובעת מתארת כיצד נדרשה לפנות במשך תקופה ממושכת לגורמים הרלוונטיים לשם תיקון המצב הקיים והסדרת רישום זכויותיה של הגב' לוגסי ושלה עצמה בחנות, לרבות לחברה המשכנת, לרמ"י, לעו"ד ביטון, ואף לבית המשפט המחוזי לשם קבלת סעד הצהרתי שיאפשר את הרישום ויאפשר מינוי בא כוחה ככונס נכסים לשם מימוש הסעד. (ה"פ (ב"ש) 51285-10-15. נספח ו' לכתב התביעה, להלן: "הליך מינוי הכונס").

התובעת נאלצה לטענתה להוציא הוצאות הכרוכות בתהליך הרישום האמור ולשלם תשלומי חובה שלא היתה אמורה לשאת בהם ואת אלו למעשה היא תובעת לפי הפרוט הבא: תשלום דמי חכירה – 4,852 שקלים; תשלום שכר טרחה והוצאות – 59,745 שקלים; תשלום דמי הסכמה - 13,631 שקלים ולאלו מצרפת התובעת דרישה לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 10,000 שקלים ובסה"כ 88,228 שקלים.

4.
עו"ד ביטון בכתב הגנתו מעלה טענה מקדמית לקיומה של התיישנות ולמצער – שיהוי ומניעות וזאת מחמת חלוף 22 שנים מאז חתימת הסכם הרכישה ועד להגשתה של תביעה זו.

עו"ד ביטון מבהיר כי מי שטיפל בפועל בהסכם הרכישה במשרדו הוא עו"ד שכיר ששמו רודייב וזה עזב את עבודתו במשרד כבר בשנת 2008. לטענתו, התובעת מעולם לא פנתה אליו בטענה כלשהי לאורך השנים, כך עד שנת 2015 וכיום לא נמצא תיק העסקה במשרד כלל. ההסבר לכך הוא מסירתו של התיק על מסמכיו לידי התובעת, אשר נטלה על עצמה לטפל בהסכם הרכישה וזאת לבקשתה היא.
הדבר היה אף מעוגן במסמכים תוך החתמת התובעת אולם ונוכח חלוף הזמן, חילופי גברא ומעבר בין משרדים, לא עלה בידי עו"ד ביטון לאתר את אלו.
עו"ד ביטון מדגיש את הפגיעה ביכולתו להתגונן כראוי כיום ובפרט משעה שהחברה המשכנת הפסיקה פעילותה ובא כוחה דאז נפטר (עו"ד א.גת ז"ל), כך שלא ניתן להסתייע ברישומיו.

עו"ד ביטון מייחס לתובעת חוסר תום לב וסילוף למעשה של הנתונים משעה שזו ידעה כבר בחתימת הסכם הרכישה כי טרם הושלמה העברת הזכויות בחנות על שם הגב' לוגסי וכי עסקינן בזכויות חכירה שאינן מהוונות, כעולה מסעיפים 2 ב' , 5 ד' להסכם. לשיטתו, העיסקה דווחה כנדרש לרשויות המס ולחברה המשכנת,
כמו גם לרמ"י .

בכתב הגנתו חולק אף עו"ד ביטון על הסכומים הנתבעים, על זיקתם לתקופות החיוב הרלוונטיות ועל עצם הוכחתם. מכל מקום ובכל הנוגע לדמי ההסכמה טוען הוא כי ע"פ הסכם הרכישה ממילא התחייבה התובעת לשאת במחצית שיעורם. עו"ד ביטון אף מציין כי משעה שהעברת הזכויות ע"ש הגב'
לוגסי לא היתה בטיפולו, הרי שאין לפנות אליו לגבי העלויות הכרוכות בכך.
5.
עד כאן תמצית טענות הצדדים ע"פ כתבי הטענות, אולם להשלמת התמונה יצוינו שני נתונים: ראשית, כי הגב' לוגסי צורפה אף היא כנתבעת ומשלא התגוננה ניתן נגדה ביום 28.5.17
פסק דין
על מלוא הסך הנתבע. שנית, השלמת הרישום ע"ש התובעת הושלמה בחודש 3/17.

דיון והכרעה
6.
בירורה של התביעה היה כרוך בקושי בלתי מבוטל מחמת חלוף השנים, נתון שהקשה באופן מוחשי על איסוף עדויות ובפרט – מסמכים רלבנטיים. עם זאת ועדיין נתונים עדותה של
התובעת מצד אחד ועדותם של עו"ד ביטון ועו"ד רודייב - מצד שני.
מטבע הדברים אתייחס תחילה לטענת ההתיישנות.

האם ישנה התיישנות בנסיבות הענין
?
7.
אין ספק
כי ככל שתאמר שעילת התביעה צמחה כבר עם חתימת הסכם הרכישה משהתובעת מייחסת לעו"ד ביטון רשלנות בעצם ניסוחו, הרי שאז התיישנה העילה בהינתן השנים שחלפו מאז שנת 1994 בה נחתם, אלא
שהתובעת טוענת בסיכומיה שעד לשנת 2015 לא היתה לה כל סיבה להניח כי קיימת בעיה כלשהי עם רישום הזכויות. למעשה, הבעיה נודעה לה כאשר נקלעה למצוקה כלכלית וביקשה למכור את החנות באותה שנה, אלא שקונים פוטנציאלים שערכו בדיקה לגבי מצב החנות בחרו לוותר על רכישתה לאור מצב הרישום.
במצב דברים זה טוענת התובעת לתחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח -1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), המעכב כידוע את תחילת מרוץ תקופת ההתיישנות העומדת על 7 שנים.

8.
עו"ד ביטון בסיכומיו טוען מנגד כי המחדלים המיוחסים לו מקורם, ע"פ הנטען, בחתימת הסכם הרכישה ובסמוך לכך: כך לגבי אי צירוף אישור זכויות להסכם, אי קביעת מנגנונים להבטחת תשלום חובות עבר בעיסקת קסנטיני-לוגסי ו/או להבטחת תשלום דמי חכירה ודמי הסכמה בשרשרת העסקאות, אי דיווח
על העיסקה לרמ"י ולחברה המשכנת ואי הותרת ייפוי כח מהגב' לוגסי להבטחת חתימתה של זו על מסמכים (אציין כבר עתה כי אין בכתב התביעה טענה מפורשת לאי החתמת הצדדים על ייפו"כ במועד העיסקה). משעה שכך ובחלוף הרבה מעבר לשבע שנים מקרות אותם מחדלים, התיישנות ישנה ובכל הנוגע להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי שמכך אין התובעת להיוושע משעה שלא העלתה טענה מפורשת לתחולתו.

מכל מקום, אף לגופו אין מקום להחלת סעיף זה משעה שלא נתקיימו התנאים המצטברים הכלולים בו ובעוד על התובעת עצמה מוטל הנטל להוכחת קיום תנאי הסעיף.
עו"ד ביטון מפנה בהקשר זה הן לתוכנו של הסכם הרכישה והן לעובדות העולות מבירור ההליך על מנת להמחיש כי העובדות הרלוונטיות היו בידיעתה של התובעת שנים רבות קודם לכן ובמידה מספקת ע"פ גישת הפסיקה המסתפקת "בקצה חוט" של ידיעה.
9.
כידוע, נקודת המוצא לעניין חישוב תקופת ההתיישנות היא כי יש למנותה החל מהיום בו נולדה עילת התביעה וכאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה - מהיום בו אירע הנזק.
בכל הנוגע למסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לשאלת מועד היווצרות העילה בסוגיית ההתיישנות, אצטט מפסק דינו של בית המשפט העליון ברע"א 901/07
מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל
(19.9.00), פ"ד ס"ד(2) 82 כדלקמן:
"מירוץ ההתיישנות מתחיל כאשר עילתו של התובע מתגבשת לכדי עילה קונקרטית, שמכוחה יוכל התובע, הלכה למעשה, לפנות לבית משפט ולהגיש תביעתו ... עילת התביעה נולדת במועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, היינו, תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות היה זוכה ב

פסק דין
".


10.
עם זאת, נתונה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות המחריגה מנקודת מוצא זו בקובעה:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

לגבי הוראה חריגה זו קובע בית המשפט
ברע"א 901/07
הנ"ל
כי
יש לבחון את הידיעה בפועל והידיעה בכוח של התובע ע"פ מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר והאמצעים הסבירים, תוך התחשבות בנסיבות העניין, להבדיל מתכונותיו ונסיבותיו האישיות של התובע.

11.
כפי שטען עו"ד ביטון בסיכומיו, יש הכרח בטיעון מפורש לשם היתלות בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולא ניתן לעשות כן אך בשלב הסיכומים. למעשה, היה על התובעת להקדים ולהגיש כתב תשובה ובגידרו של זה לטעון לתחולת הסעיף ולעובדות המבססות זאת.
ראה בהקשר זה
ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו, פ"ד נ"ד

(4) 464,

שם הוגשה תביעה בגין ליקויי בניה ומציין בית המשפט כי כתבי הטענות כנוסחם מעמידים במחלוקת אך את שאלת מועד היווצרות הליקויים ושאלת מועד היוודע הדבר לתובעים, קרי – מועד היווצרות העילה במובנה הפיזי ע"פ סעיף 6 לחוק והאם החל מרוץ ההתיישנות במועד מאוחר
מכח הוראת סעיף 8 לחוק. ההכרעה בשאלה השניה האמורה מחייבת הכרעות עובדתיות הנוגעות למרכיבי הסעיף. משעה שכך קובע בית המשפט, אם רצו התובעים לפתוח פתח לדיון בטענתם לפיה תביעתם לא התיישנה, היה עליהם להגיש כתב תשובה ולטעון בגידרו את העובדות הרלבנטיות. על הלכה זו חוזר בית המשפט אף ברע"א 901/07 הנ"ל.
אין חולק כי התובעת לא הגישה כתב תשובה הנושא טיעון מפורש, כשלצד זאת ראוי לציין כי עו"ד ביטון הבהיר מפורשות בפתח דיון שמיעת הראיות כי הוא מתנגד לכל הרחבת חזית.
למעשה, די בכשל זה מצד התובעת כדי לאפשר קביעה לפיה התביעה התיישנה ודינה להידחות ובכל זאת ואף אם למעלה מן הצורך אוסיף ואתייחס לטענות גופן, לרבות לגבי תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תוך התייחסות לנטען בעקיפין בהקשר זה בכתב התביעה.

12.
סבורה אני כי הניסיון מצד התובעת לתאר תמונת מצב לפיה לא היתה לה כל סיבה לחשוש או לחשוד שמא ישנה בעיה בנושאים הנזכרים לעיל ולאורך כל השנים,
אינו עולה יפה:

כבר בהסכם הרכישה צויין מפורשות שהזכויות בחנות טרם נרשמו ע"ש הגב' לוגסי וכי רישום הזכויות ע"ש התובעת יעשה אך לאחר השלמת הרישום ע"ש לוגסי. לא רק שכך, ההסכם קובע מועד ספציפי להעברת הזכויות ע"ש התובעת – 31.6.95 (סעיפים 2 א', 2 ב').
התובעת אינה יכולה להתנער מהכתובים המציינים מפורשות מועד בו מתגבשת זכותה לרישום זכויותיה בחנות. יכול ותאמר כי מבחינת התובעת הרי שזו הניחה כי הוראות הסכם הרכישה מתבצעות ומטופלות על ידי עו"ד ביטון כדי הנדרש ממנו ובאופן המוודא העברת הזכויות עד למועד האמור, כך שלא היתה לה כל סיבה ועילה לעורר טענות כלפיו, אלא שאף כאן מצביעות הראיות על תמונה מורכבת יותר.

בתצהירה טוענת התובעת כי על החנות רבצה משכנתא שנטלה גב' לוגסי וכי בשלב מסוים הורה לה עו"ד ביטון לשלם לגב' לוגסי את מלוא התמורה החוזית, כך שהיא תעשה בזו שימוש לשם פרעון המשכנתא. עצה זו נשמעה לתובעת תמוהה ומשכך פנתה לקבלת עצה נוספת מעו"ד אמוראי (כתוארו אז).
עו"ד אמוראי אישר כי אין מקום לעצה זו ומשכך ובייצוגו, פתחה התובעת בהליך משפטי נגד הגב' לוגסי ובגידרו ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה התובעת תשלם מתוך התמורה שבידה את המשכנתא האמורה (ה"פ 117/95 בבימ"ש השלום בבאר שבע. להלן: "המרצת הפתיחה". פרוטוקול דיון מיום 11.6.95, צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת).
התובעת מציינת בסעיף 9 לתצהירה כי בהמרצת הפתיחה הוסכם עוד שהגב' לוגסי תעביר אף מסמכים הנדרשים לגבי הסכם הרכישה, מסמכים שאותם היתה אמורה לטענתה להעביר לעו"ד ביטון לשם המשך טיפולו, אולם היא מציינת כי למיטב ידיעתה, זו לא עשתה כן.
משמעות הדבר היא, שכבר בשנת 1995, נוכחה התובעת לראות כי מימוש הסכם הרכישה כנוסחו נושא קשיים ואי שיתוף פעולה מצד הגב' לוגסי וכדי אילוצה לפתוח בהליך משפטי, כשלמעשה אף פנייה זו לא היה בה כדי להביא לסיומם המלא של הקשיים, שכן וכאמור נותרו מסמכים שצריך היה עוד להמציאם. בית המשפט אף קובע דיון המשך ליום 26.6.95 לשם בחינת קיום המוסכם, אלא שלא ידוע מה עלה בגורלו של הדיון הנוסף ובגורל ההליך עצמו.
אציין כבר עתה, כי לא עלה בידי הצדדים לאתר את תיק המרצת הפתיחה במלואו וזהו אחד מהביטויים לקושי בפתיחתו של ההליך דנן בחלוף שנים כה רבות.
כבר בקדם המשפט הראשון שהתקיים ביום 20.2.17, מסרה התובעת עדות תחת אזהרה.
בעדותה שם טוענת התובעת כי לא נכחה במשרדו של עו"ד ביטון מאז חתימת הסכם הרכישה ואף לא טרחה ליצור קשר עם משרדו לאורך השנים, אלא רק בשלב בו ביקשה למכור את החנות בשל מצבה הכלכלי. לטענתה, התקשרה למשרדו של עו"ד ביטון פעמים רבות, אולם בכל פעם מצאה עצמה משוחחת אך עם מי מהמזכירות אשר
טענו כי הוא חולה, או בחו"ל.
התובעת אמנם מבקשת לתאר מציאות שבה היא אינה ערה לעומק הבעיה, כך עד לפנייתה לבאי כוחה הנוכחיים וכלשונה: "עד לפני שנה וחצי ידעתי רק שחסר מסמך קטן" (עמ' 2, שורות 5,6), אולם מוצאת אני קושי בתיאור מגמתי זה עת באותה נשימה מציינת התובעת מפורשות כי מרגע שביקשה למכור את החנות, נתקלה בקשיים שוב ושוב. לדבריה: "אמרתי שאני רוצה למכור את החנות. כל עו"ד שמייצג אמר שיש בעיה עם החנות. כל תקופה שרציתי למכור ב- 7 שנים האחרונות, היו אומרים שיש בעיה במסמכים. הייתי מתקשרת הוא (עו"ד ביטון– א.ח.) לא היה והוא לא חזר אליי אפילו פעם אחת". (עמ' 1, שורות 10-13).
בהמשך לכך, מוסיפה התובעת: "אני רציתי למכור לעוד אנשים ב-7-8 שנים האחרונות. בערך. כל פעם ראו שיש בעיה, הקונה נעלם ואני ירדתי מזה. כשהגיע עוד קונה ואז אמרו זה לא על שמך יש בעיה". (שם בשורות 9-10).

אסכם ואומר כי ממכלול המובא לעיל עולה תמונה לפיה לשיטת התובעת עצמה, כבר בסיום הליך המרצת הפתיחה הבינה היא שטרם נסתיים הטיפול בעניינה, כי יש עוד מה לבצע לשם השלמת הרישום על שמה ובחלוף שנים בהם אין כל קשר בינה לבין עו"ד ביטון, היא יוזמת יצירת קשר עם משרדו ועושה זאת פעמים רבות ולא בכדי. התובעת עושה זאת מחמת שהיא מבינה שקיימת בעיה המונעת את מכירת החנות על ידה כפי המוטח בפני
ה שוב ושוב ע"י קונים פוטנציאליים והיא מבקשת למעשה כי עו"ד ביטון, שאת שירותיו שכרה, ישלים את עבודתו ויפתור את הבעיה הנתונה, תהא אשר תהא, כך לפחות ע"פ דבריה אלה.

13.
כיצד אם כן יש להתייחס לנסיבות דכאן עת מבקשת התובעת להיתלות בהוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות? האם רשאית היתה היא לשבת בחוסר מעש, להימנע מכל ברור ולעורר טענותיה בכל עת בהתאם למועד בו נחשפה בפני
ה מלוא התמונה על כל משמעויותיה ועומק הבעיה?
בענין זה אפנה לע"א 2387/06
פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ
(31.8.08) שם מתייחס בית המשפט לשאלה מתי ייחשב התובע כמי שנקט
"בזהירות סבירה" כדרישת סעיף 8 לחוק ההתיישנות ולשם גילוי עצם קיומה של התרשלות מצד המעוול.
בית המשפט מדגיש כי עסקינן באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר.
אמנם אין מקום להפריז ולדרוש מכל אדם שקיבל שרות ושם – טיפול רפואי, לפעול מיד וסתם כך לבחינת שאלת קיומה של התרשלות בטיפול, אולם מאידך - ככל שהנזק חמור יותר וככל שהנסיבות בהן נגרם הנזק מעוררות חשד הן, כן תגבר הציפייה ממנו לפעול לבירור זכויותיו.
ראה אף רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' אריאל דוננפלד (07.11.12) שם מחדד בית המשפט כי כיוון שכלל הגילוי המאוחר הקבוע בסעיף 8 הוא חריג לכלל ההתיישנות, הנטל להוכיח כי התקיים מוטל על הטוען לו. בית המשפט מציין אף את אחד השיקולים העומדים למעשה בבסיס מוסד ההתיישנות - בחירתו של תובע שלא לנקוט בהליכים משפטיים עשויה ליצור מצג כלפי הנתבע של ויתור על זכות התביעה, והארכה של זו מעבר לתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק עלולה לפגוע יתר על המידה באינטרסים של הנתבע
.

בית המשפט מפנה שם לרע"א 901/07
הנ"ל


המנחה כי לצורך

גילוי

עצם ההתרשלות

או

הקשר

הסיבתי

המבחן

הוא

"קצה

חוט"

או

סברה

ואם

אדם

סביר

היה מגיש תביעה. כאשר התובע חשד או צריך היה לחשוד, הרי שייראו בכך משום "קצה חוט" המתחיל את מירוץ ההתיישנות
.
עוד מנחה הוא שם
כי בין שאר הפרמטרים לבחינת סבירות מועד הגילוי יש להתחשב במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע, בגודל הנזק ובסיכויי מניעתו כמו גם בסיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית ובמידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות.

14.
סבורה אני כי
עצם העובדה שהתובעת מצאה צורך כבר בשנת 1995 לפתוח בהמרצת הפתיחה, תוך שהיא אף מבקרת את טיב פועלו של עו"ד ביטון ומוצאת לנכון בשל כך לפנות לעו"ד אחר, יש בה כדי ליתן "קצה חוט" לכך שהסכם הרכישה כנוסחו אינו ראוי מבחינתה באין הוא מגן על האינטרסים שלה כראוי ואינו קובע מנגנונים להגנתה.
לשנה הנקובה – 1995 משמעות נוספת ישנה לגבי הציפיה לברור יזום מצד התובעת משעה שע"פ הסכם הרכישה אמור היה רישום הזכויות בחנות להיעשות על שמה עד ליום 31.6.95.

אחדד ואומר כי לו היתה התובעת מוכיחה כי יידעה את עו"ד ביטון לגבי הליך המרצת הפתיחה מראש או בדיעבד וכי לאחר סיומו של זה, חזרה למשרדו עם תוצאת ההליך ואולי אף עם המסמכים שאמורה היתה גב' לוגסי ליתן לה ע"פ המבואר בפרוטוקול הדיון מיום 11.6.95, הרי שאז ניתן היה לומר כי עצם ידיעתה על קיומם של קשיים באותו שלב, אין בה כשלעצמה כדי לעמוד לה לרועץ, הואיל וניתן היה אולי לומר כי עם סיום המרצת הפתיחה החזירה היא לידיו של עו"ד ביטון את המשך הטיפול בלווית הנדרש וסברה כי כל עוד אין היא מעודכנת בקיומם של קשיים נוספים, הרי שכאלו אין, אלא שלא כך הם פני הדברים. התובעת אינה טורחת להצהיר בתצהירה מפורשות וכמצופה כי כך עשתה ורק בחקירתה הנגדית ובאופן שאינו מפורט, אינו עקבי
ואינו משכנע, יש לציין, היא משנה וטוענת לפתע כי יידעה את עו"ד ביטון (ראה עמ' 13 שורות 14-16 לעומת עדותה בעמ' 18 משורה 20 ואילך).

15.
יוצא איפוא, כי עילת התביעה בה עסקינן, קמה לה לתובעת כבר בשנת 1995 שאז נחתם הסכם רכישה ונערך לטענתה באופן שאינו מקצועי. כך גם בהתייחס לעילה שטיבה עצם הימנעות עו"ד ביטון מטיפול. ידיעותיה לגבי קשיים שישנם נתעוררו כבר אז והצדיקו אובייקטיבית בדיקה מעמיקה יותר ומעקב לגבי השלמת רישום הזכויות כנדרש ובחינת עומק הבעיה.
ההתפתחויות בהמשך היה בהם, לכל היותר, כדי לחזק ולאשש קשיים אלה וזאת במועד בו החלו קונים להתעניין ברכישת החנות, קרי – בשנת 2009 ולכל המאוחר – 2010.
משעה שכך, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, אולם אוסיף ואתייחס למספר נקודות שנויות במחלוקת שעמדו במרכז טיעוני הצדדים.

לגופו של עניין – נסיבות ניתוק הקשר בין הצדדים:
16.
בעניין זה נתונה מחלוקת של ממש בין הצדדים. בעוד התובעת טוענת כי מעולם לא חזרה למשרדו של עו"ד ביטון מאז חתימת הסכם הרכישה וכי מי שייצג אותה הוא עו"ד ביטון עצמו, הרי שזה האחרון טוען כי לא כך
הם פני הדברים. לשיטתו, עו"ד רודייב אשר עבד כמתמחה במשרדו הוא שטיפל בעניינה של התובעת, בפיקוחו שלו. אציין כי ניכר היה מחקירתו הנגדית של עו"ד ביטון כי הוא נאלץ ליתן תשובות רבות על דרך הסברה מתוך שהניח את העובדות על סמך נסיונו ושיטת העבודה במשרד ולא מתוך ידיעת העובדות וזכירתם, למעט עצם העברת העניין לטיפולו של עו"ד רודייב.

17.
מחלוקת זו לגבי זהותו של מי שטיפל בפועל בעניינה של התובעת קשורה בטבורה למחלוקת עקרונית ומשמעותית אחרת כמובא בכותרת לעיל.
עו"ד רודייב הגיש תצהיר מטעם עו"ד ביטון ובגידרו הצהיר כי עבד כשכיר במשרדו של עו"ד ביטון עד שנת 2008 (יצוין כי התברר בהמשך שבמועד הסכם הרכישה היה עדיין מתמחה).
בתוקף עבודתו שם היה אמון על הטיפול בכלל עסקאות המקרקעין במשרד על כל שלביהם כשלצורך כך נמצא בקשר עם הלקוחות שבכללם התובעת עצמה כקונה בהסכם הרכישה.
עו"ד רודייב מתאר למעשה כי טיפל בהסכם הרכישה כמקובל, תוך דיווח לרשויות, אולם בשלב מסוים וע"פ הצהרתו, התובעת בחרה לקבל לידיה את תיק הרכישה ונטלה על עצמה לטפל בכך. במעמד זה, היא אף הוחתמה על מסמכים בקשר לקבלת התיק, אלא שמחמת חלוף הזמן, חילופי גברא והמעבר בין משרדים לא אותר המסמך. הוא אינו זוכר מתי בדיוק נטלה התובעת את התיק לידיה, אולם הוא משער שהדבר נעשה כשנה לאחר חתימת הסכם הרכישה, עת התובעת פנתה לדבריה לעו"ד אמוראי, השערה שהיגיון רב בה, או במועד מאוחר יותר במהלך שנות התשעים. מכל מקום, מבהיר עו"ד רודייב כי מאז הפסיק לעבוד במשרד עו"ד ביטון, לא קיבל כל פנייה ממנו בקשר להסכם הרכישה, זאת הגם שהיה מצוי בקשרי עבודה עם משרדו לשם השלמת הטיפול בעסקאות בהן טיפל.

עו"ד רודייב נחקר בעניין זה לרבות על ידי בית המשפט ועמד איתן על גרסה זו. ניכר היה מחקירתו הנגדית כי הוא אכן זוכר את הסכם הרכישה על מורכבותו הנעוצה באי השלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי, והיה מעורב בטיפול בו, לרבות במעמד חתימת ההסכם. (עמ' 39, שורה 21). לעצם מסירת התיק לידי התובעת, מעיד עו"ד רודייב כי אמנם אינו זוכר פרטים, אולם הוא זוכר לומר כי זו רצתה להעביר את התיק לעו"ד אחר, כי על כך דיווח לעו"ד ביטון וכי מסר לה באופן אישי את התיק תוך החתמתה (עמ' 40 שורות 26-3; עמ' 41 שורות 4-5).

לשאלת בית המשפט, הודה עו"ד רודייב כי אינו זוכר את מראה התובעת, כך עולה מתשובתו עת הופנה להביט בה באולם במעמד עדותו. בית המשפט ביקש להבין ולהתרשם הכיצד כה נחרץ העד לגבי עצם טיפולו בעסקת הרכישה ונטילת התיק ע"י התובעת, מקום בו הוא טורח ומדגיש ולא אחת, כי חלוף השנים מקשה עליו לזכור פרטים ושאלות הופנו בהתאמה.
תשובותיו של עו"ד רודייב בעניין זה היו לטעמי אמינות, ענייניות והגיוניות ורחוקה הייתי מלהשתכנע כי הלה מתיימר ומרהיב עוז למסור גירסה שיקרית לבית המשפט מתוך רצון לשרת את עניינו של עו"ד ביטון ולרצותו. כאשר הטיח בית המשפט בעו"ד רודייב את טענת התובעת לפיה מעולם לא פגשה אותו ולא דיברה איתו, משיב הוא (בעמ' 42, שורות 21-26): "לא יתכן, כי אני נוכח במשרד כל הזמן ולא הופעתי בבתי המשפט ומהבוקר ועד הערב הייתי במשרד, היתה לנו חלוקה שעו"ד ביטון הוא ברסטר וכל הלקוחות בכל העסקאות שקשורות לעסקאות נדל"ן פנו אליי ישירות וידעו שאני מטפל בעסקאות אלה, אך היא לא פנתה אליי חוץ מפעם אחת שזכור לי שהיא לקחה את התיק. לאחר שקיבלה את התיק במשרדנו אני לא ראיתי אותה. היתה אולי פעם או פעמיים שהיא נפגשה איתי לפני שלקחה את התיק."

בשלב זה נשאל עו"ד רודייב אם תשובתו ניתנת על סמך זכרונו, או על סמך עבודתו השגרתית במשרד ולזאת השיב (שם בשורות 27-30): "על סמך זכרון, אני זוכר שנפגשתי איתה וזו היתה אחת מעסקאות ראשונות שלי במשרד של עו"ד ביטון ובכלל בישראל, לכן נסיבות העסקה הזאת אני זוכר הרבה יותר טוב מעסקאות אחרות".

אוסיף ואפנה לתשובתו הבאה בהתייחס לשאלה האם זכר מיד את עצם מסירת התיק לתובעת כאשר פנה אליו עו"ד ביטון בעניין הליך זה (עמ' 43, רישא): "אני זוכר שהיא פנתה אליי וזה המקרה היחיד שהלקוח דרש תיק לפני תום הליכי הרישום".
סבורה אני כי ההסבר המובא בסיפא לציטוט זה, מדבר בעד עצמו בכל הנוגע להיגיון בכך שעו"ד רודייב זוכר באופן כה ברור את עצם מסירת התיק. אציין כי ניכר היה מעדותו שאין הוא מנסה להפריז בטענותיו לגבי הפרטים שהוא זוכר ובאופן מגמתי. כאשר מדובר היה בפרטים שאין הוא זוכר, הרי שכך השיב מפורשות.

18.
אסכם נקודה זו ואומר כי עדותו של עו"ד רודייב הותירה רושם של עדות מהימנה, בטוחה ועקבית ובנסיבות העניין מצאתי מקום להעדיפה עפ"נ גירסת התובעת בעניין זה. נראה היה כי דווקא התובעת אינה זוכרת את כל הפרטים הרלבנטיים ומתקשה לפיכך להרכיב תמונה שלמה וסדורה שתסביר למשל עם אילו מסמכים ניגשה היא לעו"ד אמוראי ומאין קיבלה את אלו, עם אילו מסמכים יצאה תחת ידה בעקבות המרצת הפתיחה ובאיזה אופן קישרה או יידעה את עו"ד ביטון לתוצאות המרצת הפתיחה על מנת שזה ימשיך בטיפול כטענתה.
יתרה מכך, עדות התובעת מהווה משום עדות בעל דין יחידה. לעומתה, עמדתו של עו"ד ביטון המגובה בעדותו של עו"ד רודייב לפיה משרדם הפסיק את הטיפול לבקשת התובעת עצמה, מוצאת חיזוק אף בעצם הודאת התובעת לפיה במשך שנים לא היתה בקשר כלשהו עם משרדו של עו"ד ביטון ולא הגיעה לשם כלל.
חיזוק נוסף ומשמעותי לעמדה זו, ניתן למצוא בפרוטוקול המרצת הפתיחה הנ"ל, שכן הסכמת הצדדים שם כוללת הוראות לגבי מעורבותו של עו"ד אמוראי בטיפול בעניינים שונים הנוגעים להסכם הרכישה. כך למשל מצוין כי עו"ד אמוראי יבדוק במשרדי מס שבח אם שולם המס הנדרש כטענת הגב' לוגסי. כך למשל – התחייבה הגב' לוגסי למסור לתובעת "באמצעות ב"כ עו"ד אמוראי" את האישורים על תשלומי העיריה כאמור בהסכם הרכישה וכנדרש לצורך העברת הזכויות. יתרה מכך, נקבע כאמור דיון המשך בו היו אמורים הצדדים להודיע אם מולא ההסכם על כל תנאיו ולטעון טענותיהם לגבי נזקים נטענים בשל הפרת ההסכם.

אין בנמצא תמונה סדורה לגבי היקף הטיפול לו נדרש עו"ד אמוראי ולגבי השלב בו הופסק טיפולו. חסר זה נעוץ במחדלה של התובעת שלא שמרה בידיה תיעוד רלבנטי ובפרט בהתייחס להליך המרצת הפתיחה שלא אותרו מסמכיו. עסקינן בנזק ראייתי שיש לזקוף לחובתה.
אציין בנקודה זו, כי לא נעשה כל ניסיון מצידה ליתן את עדותו של עו"ד אמוראי אשר אמנם מכהן כשופט כיום, אולם ועדיין קיימת אפשרות עקרונית לעשות כן.
חלוף הזמן הסב נזק ראייתי אף לעו"ד ביטון, שכן אין ספק כי היה מקום להציג את המסמך עליו הוחתמה התובעת בנטילת התיק, אלא שנחה דעתי כי זה לא אותר.

19.
קובעת אני איפוא, כי גרסת עו"ד ביטון לפיה התובעת נטלה לידיה את תיק המכר והוציאה אותו מטיפולו, מסתברת היא והגיונית יותר מגרסת התובעת מנגד.

שאלת ידיעת התובעת והבנתה את טיב הזכויות הנרכשות
20.
התובעת טענה כאמור מספר טענות לגבי פרטי הסכם הרכישה והלינה כלפי עו"ד ביטון על כי אלו לא הובאו לידיעתה. אתייחס לפרטים אלו בהמשך, אולם אומר כבר עתה כי טענה זו מצד התובעת היתה גורפת מדי, שכן התובעת ניסתה לתאר מציאות לפיה היא אינה מודעת ולו גם למה שכתוב מפורשות בתוכנו של אותו הסכם וזאת בניגוד לכלל לפיו אדם מוחזק כיודע ומבין את תוכנו של מסמך שעליו הוא חותם (ראו
ע"א 2119/94
צפורה לנדאו נ' ברוך וין
, פ"ד מ"ט(2) 77, בעמ' 84;
ע"א 8533/06
גילמן נ' הפועלים אמריקאי ישראלי בע"מ
(5.8.08)).
21.
כך למשל טענה התובעת כי לא הוסבר לה שתידרש לשלם תשלומים שוטפים לרמ"י או דמי הסכמה במקרה של העברת הזכויות וזאת תוך שהיא נסמכת על כך שבמבוא להסכם הרכישה (ב- "הואיל" הראשון) מצוין כי זכות החכירה מהוונת.
אין חולק כיום כי אין עסקינן בזכות מהוונת ועו"ד ביטון לא התיימר לטעון אחרת, אולם לשיטתו מדובר בטעות סופר. ניתן להבין עת התובעת מלינה על עצם קיומה של טעות זו, אולם אם אכן מבקשת התובעת לטעון כי ידעה מהי משמעותה של זכות מהוונת, הרי שאין היא יכולה להתעלם מכך שבהמשכו של הסכם הרכישה, קיים סעיף מפורש – 5 ד' - המורה כי הצדדים ישאו בחלקים שווים בתשלום דמי הסכמה לרמ"י אם יחולו על עסקה זו. כידוע, חיוב כספי זה נדרש אך בחכירה שאינה מהוונת.

22.
כך למשל, טוענת עוד התובעת בתצהירה כי התברר לה שטרם הושלם הרישום ולו גם ע"ש הגב' לוגסי עצמה. בעניין זה ככל שהתובעת מכוונת אף לידיעותיה במועד חתימת הסכם הרכישה, הרי שיש להפנות להוראת סעיף 2 לו המציינת מפורשות כי טרם הושלמה העברת הזכויות ע"ש הגב' לוגסי וכי העברת הזכויות ע"ש התובעת תתאפשר רק לאחר מכן.

הכשלים המיוחסים לעבודתו של עו"ד ביטון
23.
בסופו של יום, אף אם תאמר כי לא כל טענות התובעת יש להן מקום, הרי שעדיין לא ניתן שלא להתרשם כי אכן יש מקום לטענות מטענותיה בהתייחס לאופן עריכת הסכם הרכישה.

24.
הטענה העיקרית נוגעת להעדרו של מנגנון הולם להבטחת אינטרס התובעת כרוכשת, הן בכל הנוגע לתשלום התמורה והן בכל הנוגע להחשת העברת הזכויות על שמה ומימוש זכותה לכך.

אקדים ואומר כי אכן וכטענת עו"ד ביטון, ועו"ד רודייב בעדותו, התובעת היתה מודעת לכך (ולפחות אמורה היתה) שהחנות אינה רשומה עדיין ע"ש הגב' לוגסי ומציאות זו אכן מצויינת מפורשות בסעיף 2 להסכם הרכישה אשר אף טורח להבהיר לתובעת כי העברת הזכויות על שמה תעשה רק לאחר העברתן ע"ש הגב' לוגסי. יתרה מכך, ע"פ עדותם התובעת מסיבותיה ביקשה למהר ולחתום על הסכם הרכישה, הגם שהוסברו לה ענין אי השלמת הרישום ודבר האפשרות להמתין עם עריכת עסקת הרכישה עד להשלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי
(ראה עדותו של עו"ד רודייב למשל בעמ' 38 שורות 19-20; עמ' 39 שורות 15-17 ובסיפא).
כן ראוי לציין עוד כי אין חולק שלא עו"ד ביטון הוא שאמור היה לטפל בהעברת הזכויות משמו של מר קסנטיני לשמה של הגב' לוגסי, כי אם עו"ד ארדן.

25.
לתובעת הזכות להחליט שהיא מתקשרת בהסכם רכישה אף במצב שאינו אידיאלי כמתואר. עם זאת ועדיין, משעה שכך עשתה התובעת, היה צורך בקביעת מנגנון ראוי שיוביל או ידרבן (אף אם לא יבטיח) החשת העברת הרישום ע"ש הגב' לוגסי. לכך משנה תוקף משעה שהסכם הרכישה נוקב (בסעיף 2.א) במועד יעד להשלמת העברת הזכויות ע"ש התובעת - 31.6.95. מועד זה אינו מעשי, כל עוד אין מובטח הטיפול בחוליית המכירה ממר קסנטיני לגב' לוגסי.
ניתן לומר כי מענה מסויים לקושי זה ניתן במנגנון הפיצוי המוסכם הקבוע בסעיף 10 להסכם הרכישה ומהווה כחרב על ראשה של הגב' לוגסי, אף אם בפועל לא צלח הדבר.

קיים קושי לקבוע באופן חד משמעי מהו שמנע השלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי. עו"ד רודייב בחקירתו מעלה השערות שונות בגדר סברה בלבד (עמ' 39 סיפא) ומציין כי סמך על מיומנותו של עו"ד ארדן כי זה יטפל בנדרש ויפתור כל בעיה
לצורך השלמת הרישום בחוליה הרלבנטית מבחינתו (עמ' 40 שורות 18-25; עמ' 42 שורות 6-13).

קיים חיזוק מסויים לעדותו של עו"ד רודייב לגבי הקשר שהיה עם עו"ד ארדן לפני ובהמשך לחתימת הסכם הרכישה: נספח יג'1 לתצהיר התובעת מהווה את תגובת רמ"י בהליך מינוי הכונס ובגידרו מפורטת השתלשלות הדברים הנוגעת לתיק החנות מזווית ידיעתה היא תוך צירופם של מסמכים רלבנטיים. בכלל אלו נספחים 5 ו-7 המשקפים ייפו"כ שניתן ביום 30.10.94 לעו"ד ארדן מצד מר קסנטיני והגב' לוגסי לשם העברת הזכויות על שמה וכן נספחים 6-13 המשקפים אף תכתובת של עו"ד ארדן עם רמ"י מיום 30.10.94 עד ליום 29.5.95 בנוגע לבקשת מר קסנטיני להעברת הזכויות לגב' לוגסי, קרי – נחזית פעילות הסמוכה ממש למועד חתימת הסכם הרכישה שכפי הנראה עורר הצורך בה.

מכתבה של רמ"י מיום 29.5.95 יש בו כדי ללמד כי
מר קסנטיני החל להסדיר חיוביו, אלא שבהמשך נראה כי התהליך נעצר מחמת אי תשלום דמי חכירה שנתיים (בעיקר) המתחילים להצטבר ובענין זה מכתבי תזכורת רבים המופנים מרמ"י לעו"ד ארדן בין השנים 1996-2007 (נספחים 14-20). יצוין כי לא נחזה מהמכתבים קושי מהותי שאינו פתיר ונראה כי החסר העיקרי היה הצורך להביא לידי תשלום החיובים לרמ"י. הדבר משתמע אף ממכתבו של עו"ד ארדן מיום 12.3.15 המייחס לגב' לוגסי דווקא
מחדלים במימוש העסקה (נספח ו' לתצהיר).

ובכל זאת, במקרה בו חל עיכוב בהעברת הזכויות בחנות ע"ש התובעת על רקע אי השלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי, כפי שקרה בפועל, או מכל טעם אחר הכרוך בהפרה חוזית מצד הגב' לוגסי, היה מקום לצפות כי הסכם הרכישה יכלול מנגנון הגנה מתאים וזאת בהתייחס לתמורה המשולמת, אלא שכזה אינו בנמצא: הסכם הרכישה נושא (בסעיף 4) שלושה שלבי תשלום. הראשון והשני – במועדים נקובים וללא כל התניה והאחרון – ע"ס 20,000$ המהווים 44% מהתמורה החוזית, אמור להיות משולם במועד מסירת החזקה (1.1.95 ע"פ סעיף 7) ובלבד שיוצגו אישורי מס שבח, עיריה, מים וחשמל וסילוק / גרירת משכנתא.

המשמעות המעשית היא כי 56% מהתמורה משולמים אף אם הגב' לוגסי אינה מקדמת את הרישום על שמה ו/או נמנעת מתשלומים חיוניים לשם כך וכי על מנת לקבל את החזקה בחנות ולהימנע מהפרה, נדרשת התובעת לשלם את מלוא התמורה. לדברי עו"ד ביטון, ההסכם במתכונתו ראוי ומשקף את שהיה מקובל בשעתו (עמ' 32 משורה 5 עד עמ' 33). דא עקא, אין כל מנגנון המתנה את תשלום התמורה או את עיקרה בהשלמת החוליה הראשונה בהעברת הרישום (לרבות תשלומים חיוניים) או מנגנון הולם אחר כדוגמת נאמנות. פועל יוצא מכך, התובעת מקבלת חזקה אמנם, אולם השלמת הרישום על שמה אינה מעשית ואינה בשליטתה.
אציין בהקשר זה כי הסכם הרכישה אף אינו נושא סעיף מפורש ומוגבל בזמן המחייב את הגב' לוגסי לפעול ולשתף פעולה על מנת להשלים את הרישום על שמה (באמצעות עו"ד ארדן).

הכשל האמור בניסוח הסכם הרכישה רלבנטי אף להעדר מנגנון להבטחת תשלום חלקה של הגב' לוגסי בדמי ההסכמה ובדמי החכירה, שחיוניים הם למימושו. עו"ד רודייב בהגינותו, הודה למעשה בקיומו של כשל זה (ראה בעמ' 27 שורה 19 עד עמ' 38 שורה 10).

26.
התובעת טענה עוד לרשלנות מצד עו"ד ביטון בשל הימנעותו מבדיקת מצב הזכויות בחנות עובר להסכם הרכישה ומדיווח לגביו, אלא שבענין זה סבורתני כי יש להסתפק בעדויות עו"ד ביטון ורודייב כפי שניתנו במגבלות הקיימות (בשל מרחק הזמן והעדר התיק במשרד).
אלו למעשה הצהירו מכח שגרת העבודה הנהוגה במשרד לבדוק את מצב הזכויות בממכר ולדווח. חיזוק לעשותם כן ישנו בעצם היות הסכם הרכישה משקף את מצב הזכויות לאשורו, קרי – היותן של הזכויות הנמכרות משום זכויות חכירה הרשומות בחברת "נגר כדורי את דוד חי" (וברמ"י), אי השלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי ודבר קיומה של משכנתא לטובת בנק העצמאות. אלו עיקרי הדברים והתובעת ממילא לא טוענת למציאות אחרת. עו"ד ביטון מניח כי משרדו פנה אף הן לעו"ד ארדן, הן לחב' כדורי הנ"ל (באמצעות עו"ד גת שנפטר בינתיים) והן לרמ"י לשם ברור טיב הזכויות וכי מכאן ההתייחסות לדמי ההסכמה בהסכם הרכישה (עמ' 27 שורות 14 ואילך; עמ' 30 שורות 14-18). עו"ד רודייב מצהיר כי פנה לעו"ד ארדן כדי לברר פשר אי השלמת הרישום ע"ש הגב' לוגסי, אך מטבע הדברים, לא זכר את שנאמר לו. (ראה בעמ' 36 שורות 23-25 ובשורות 30-31 ובעמ' 37 שורות 1-3; עמ' 38 שורות 17-19).
יושם לב כי במבוא להסכם המכר בין מר קסנטיני לגב' לוגסי (צורף כנספח 3 בנספח יג1 הנ"ל), מצוין (ב"הואיל" הראשון) כי עסקינן בזכויות חכירה מהוונות. אין לשלול אפשרות לפיה הסכם זה הוצג ע"י הגב' לוגסי במעמד החתימה וממנו נשאבה הטעות הנוגעת להיות הזכויות מהוונות. למעשה, עסקינן בפסקה
זהה ממש בנוסחה לפסקה הראשונה בהסכם הרכישה. עם זאת, נראה כי בכל זאת נעשה ברור כלשהו מול עו"ד ארדן או בדרך אחרת שהביא להבנה כי הזכויות אינן מהוונות ובהתאם נוסח המשכו של הסכם הרכישה תוך הותרת הטעות במבוא.
סיכום ביניים והתייחסות למרכיבי הנזק הנתבעים
27.
לאור מסקנות בית המשפט לגבי שלל המחלוקות המובאות לעיל, דין התביעה להידחות ממספר נימוקים ואף עתה מעבר לצורך, אתייחס בתמצית למרכיבי הנזק הנתבעים:
א.
תשלום דמי החכירה
: אמנם נתונה אסמכתא מיום 7.3.16 לתשלום סך של 4,852 שקלים (נספח ז' לתצהיר), אולם אין בנמצא סימוכין לגבי תקופת החיוב הרלבנטית. ראוי להזכיר כי התובעת בכל זאת אמורה לשאת בחיוב זה ממועד קבלת החזקה בחנות (וראה הודאתה בעמ' 25 סיפא – 26 רישא). אי הבהירות בהקשר זה מקבלת משנה תוקף עת ניתנת הדעת למכתבה של רמ"י מיום 29.5.95 הנ"ל, בו מצוין חוב דמי חכירה בשיעור של 939 שקלים נכון ליום
31.3.96 בעוד החזקה בחנות אמורה היתה להימסר לתובעת כבר ביום 1.1.95. לצד זאת אפנה אף למכתבו של עו"ד ארדן מיום 12.3.15 הנ"ל בגדרו טען כי מר קסנטיני נאלץ לשאת מכיסו בתשלום דמי חכירה שאינו חב בהם.

ב.
תשלום שכ"ט והוצאות: התובעת מצרפת קבלות המעידות על תשלום זה לבאי כוחה (נספח טו' לתצהיר): 58,000 שקלים כשכ"ט וסך של 1,745 שקלים עבור הוצאות.
שכ"ט: אין ספק שנדרש עמל ממושך ובלתי מבוטל של טיפול משפטי, אולם אין בנמצא כל פירוט, הסכם שכ"ט או הסבר שימחישו כי מדובר בשכר ראוי לנסיבות. יושם לב כי בתצהירה מציינת התובעת (בסעיף 35) כי שכר הטירחה שולם עבור ניהול ההליך המשפטי, הליך מינוי הכונס, אלא שלא ברור היקפו בפועל של ההליך. פסק הדין שניתן בגדרו ביום 16.3.16 (נספח יד) מתבסס על הסכמת מירב הצדדים ואינו פוסק הוצאות לטובת התובעת, חרף אישור הסעדים שביקשה, כך שלא ניתן להסתייע בו כאינדיקציה.

יוער כי מר קסנטיני וגב' לוגסי היו צד להליך והגם שהגב' לוגסי לא הגישה כתב הגנה כלל, נראה כי התובעת לא עמדה, משום מה, על חיובה של זו לפחות בהוצאות.
מכל מקום, מעיר עו"ד ביטון בסיכומיו ובצדק, כי בהיותה של התובעת עוסק מורשה, סכום המע"מ לכאורה אמור להיגרע מתביעתה. עוד טען ובצדק, כי נראה ששכר הטירחה שולם עבור מכלול הטיפול בהעברת הזכויות בחנות, קרי – אף בחוליה הנוגעת למכירה ממר קסנטיני לגב' לוגסי, חוליה שלא היתה נתונה כלל לטיפולו שלו. לשיטתו, יש לפיכך להפחית מחצית החיוב הנתבע במרכיב זה, אולם אינני מוצאת הכרח להכריע בכך.
בהתייחס להוצאות: יושם לב כי קבלה ע"ס 593 שקלים (מס' 1707) לא ברור בהקשר של אילו הוצאות הוצאה ולגבי היתרה – 1,152 שקלים (קבלה מס' 1,672), הרי שמדובר באגרת פתיחת הליך מינוי הכונס שניתן היה לאשרה כמרכיב נזק.

ג.
תשלום דמי הסכמה: 13,631 שקלים. הוצגה אסמכתא לתשלום שנעשה בשנת 2017 (נספח ח' לתצהיר) והתובעת מצהירה בסעיף 23 כי מדובר בחיוב הנוגע להסכם הרכישה דנן. אף אם תאמר כי יש לייחס לעו"ד ביטון כשל בענין זה, הרי שלכל היותר יכולה התובעת לדרוש את מחצית השיעור הנקוב, קרי – אך את חלקה בתשלום של הגב' לוגסי, כך משעה שהתחייבה היא ממילא לשאת במחצית שיעורו בסעיף 5.ד להסכם הרכישה.

ד.
נזק לא ממוני: 10,000 שקלים. עסקינן במרכיב הנתון לשיקול דעת בית המשפט, שלא נועד להעניש ושאינו ניתן על דרך השגרה כידוע. אף אם תאמר כי דרישת מרכיב זה אינה מופרכת בענייננו בשים לב לתלאות התובעת עד להשלמת הרישום בחנות על שמה, סכום זה נחזה מופרז בהינתן המקובל בפסיקה וההוצאות שהיו נפסקות לטובתה.

28.
אציין כי הדיון במרכיבי הנזק כאמור הוא חלקי בלבד בהתחשב בכך שעו"ד ביטון העלה מספר רבדים של טענות שראוי לשקול אותן ושלהן השפעה על גובה הפיצוי ובכללן: שאלת קיומו של אשם תורם מצד התובעת, שאלת עמידתה בחובת הקטנת הנזק, שאלת קיומו של קשר סיבתי בין כל מרכיב נזק לעילה, שאלת קיומה של הצדקה חוקית לחיובם של הנתבעים ביחד ולחוד לגבי כל חיוב ועוד. בענין אחרון זה אומר כי יש להבחין בין חיובי הגב' לוגסי הנעוצים בהסכם הרכישה
לבין חובותיו של עו"ד ביטון הנעוצים בעצם תפקידו וחובתו המקצועית. לא בכל מקרה של הפרה ניתן להלין כלפי עורך הדין ולתבוע ממנו את תוצאות ההפרה ואף אם עילה ישנה נגדו, לא בהכרח תהא הקבלה בין מרכיבי הנזק הנתבעים ממנו ומהיריב החוזי. כך למשל, ספק אם יש הצדקה לקשור את שכר הטירחה ששילמה התובעת כאמור לטענותיה לגבי נוסחו הלקוי של הסכם הרכישה. טענות אלה צריכות היו להיקשר למשל, לחלק בתמורה החוזית שהיה מקום לצפות כי יובטח במנגנון הגנה ראוי לפי המקובל והסביר לתקופה דאז.

סוף דבר
29.
התביעה נדחית לפיכך.

30.
בכל הנוגע להוצאות ההליך, הרי שתוצאתו מצדיקה מטבע הדברים פסיקת הוצאות לטובת עו"ד ביטון וביחס ישיר לסך הנתבע כמקובל, אולם אינני סבורה כי בית המשפט יכול להתעלם מהערותיו לגבי קשיים שבכל זאת נפלו בהסכם הרכישה ובמצב דברים זה, מצאתי מקום להסתפק בחיובה של התובעת לשלם לעו"ד ביטון סך של 7,500 ₪ בלבד.








א בית משפט שלום 19065-05/16 רותי בן עמירה נ' שושנה לוגסי (פורסם ב-ֽ 30/10/1994)