פסקי דין על יצחק פלד | פסקי דין על מוריס ביטון | פסקי דין על איריס ביטון | פסקי דין על יעל פלד |

1822/18 עא     01/05/2019




עא 1822/18 יצחק פלד נ' מוריס ביטון, איריס ביטון, יעל פלד




החלטה בתיק ע"א 1822/18



בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א 1822/18

לפני:

כבוד השופט נ' סולברג


כבוד השופטת ע' ברון


כבוד השופט י' אלרון



המערער:
יצחק פלד


נ


ג


ד

המשיבים:
1. מוריס ביטון


2. איריס ביטון


3. יעל פלד

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט
נ' שילה
) ב-ת"א 42146-07-14 מיום 28.2.2018

תאריך הישיבה:
ג' בכסלו התשע"ט

(11.11.2018)

בשם המערער:
עו"ד רוני יאיר זילכה



בשם המשיבים:

עו"ד יפעת בן דוד-עמית





פסק דין

השופטת ע' ברון
:

1.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט
נ' שילה
) מיום 28.2.2018 ב-ת"א 42146-07-14, שבגדרו נדחתה תביעת המערער, יצחק פלד
(להלן:
יצחק
), לביטול הסכם למכירת דירת מגוריו. בד בבד עם הערעור הגיש יצחק בקשה למתן סעד זמני, שיאסור על פינויו מהדירה, והבקשה נתקבלה ביום 11.4.2018 (השופט
ג' קרא
).

רקע עובדתי והליכים קודמים

2.

יצחק והמשיבה 3, יעל פלד
(להלן:
יעל;
וביחד:
פלד
), היו בני זוג בחלק מן התקופה הרלוונטית לערעור ועד לשנת 2006. המשיב 1, מוריס ביטון
(להלן:
מוריס
), הוא אחיה של יעל ובעלה של המשיבה 2, איריס ביטון
(להלן ביחד:
ביטון
). בשנת 2001 נפגע יצחק באורח קשה בתאונת דרכים, ועקב כך ביום 23.12.2001 מונה בנו כאפוטרופוס זמני על גופו ועל רכושו של יצחק, וזאת למשך 6 חודשים. בשל פציעתו הקשה, יצחק הפסיק לעבוד למשך זמן בלתי מבוטל, וחובות קודמים שהיו לפלד הלכו ותפחו. מוריס, שהיה ערב לחובות, סייע כספית לפלד, ופרע חובות שונים לנושיהם.


ביום 27.4.2005 חתמו פלד על זיכרון דברים למכירת דירת מגוריהם ברחוב הכבאים ברמת-גן לביטון, בתמורה לסך של 195,000 דולר (להלן:
הדירה
ו-
זיכרון הדברים
בהתאמה). בזיכרון הדברים צוין כי עם חתימתו שילמו ביטון לפלד סך של 55,000 דולר על חשבון התמורה, ואין חולק כי התשלום נעשה על דרך של קיזוז מחובות שצברו פלד כלפי מוריס. כן נקבעו בזיכרון הדברים מועדים לתשלום יתרת התמורה; וצוין כי החזקה בדירה תימסר לביטון ביום 1.8.2006; וכי הסכם מכר סופי ייחתם ביום 31.5.2005, הגם שלזיכרון הדברים תוקף מחייב כשלעצמו. ביום 1.9.2005 הוסיפו הצדדים וחתמו על "הסכם הלוואה ומשכון", שבו נקבע כי הדירה תשמש ערובה להבטחת הלוואה בסך של 120,000 דולר שהעמידו ביטון לפלד, וזאת עד למכירת הדירה והחזר ההלוואה (להלן:
הסכם המשכון
). בחלוף מספר חודשים, ביום 26.3.2006 נחתם חוזה מכר, שלפיו מכרו פלד לביטון את הדירה בתמורה לסך של 190,000 דולר (להלן:
חוזה המכר
), ונקבע בו כי החזקה בדירה תימסר לביטון עד ליום 1.8.2006. יצוין כי חוזה המכר נערך על ידי עו"ד יורם שמילה, והצדדים חתמו עליו בנוכחותו (להלן:
עו"ד שמילה
); בנוסף חתמו פלד על ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת הזכויות בדירה לביטון (להלן:
ייפוי הכוח
).


סמוך לאחר החתימה על חוזה המכר נפרדה יעל מיצחק ועזבה את הדירה, ויצחק נותר לגור בה בגפו. בשנת 2010 חתמו יצחק ומוריס על מסמך קצר שהוכתר "מזכר הבנה" ובו ארבעה סעיפים: בסעיף הראשון נקבע כי שיעבוד שהוטל על הדירה יוסר בתוך שלושה חודשים; בסעיף השני נקבע כי "הדירה תעבור על שם משפחת ביטון"; בסעיף השלישי נקבע כי הדירה תימכר לצד שלישי, והתמורה תועבר לידי ביטון; ובסעיף הרביעי נקבע כי "אם יתברר כי התמורה על הדירה נמוכה מסכום שיתקבל ברכישה, יצחק פלד
מתחייב להשלים סכום זה למשפחת ביטון" (להלן:
מזכר ההבנה
). יצוין כי בעותק שהוצג לבית משפט סומן
x
לצד הסעיף השני, ולדברי יצחק הדבר מעיד שהוסכם על ביטולו.

3.
בשלב זה החל יצחק להתכחש למערכת ההסכמים שבין הצדדים, וסירב למסור את החזקה בדירה לידי ביטון. אף לא ניתן היה להעביר את הזכויות בדירה על שמם של ביטון בלשכת רישום המקרקעין, בשל עיקולים שנרשמו על זכויותיהם של פלד בדירה בגין חובות לצדדים שלישיים. ביטון נאלצו אפוא לפרוע חובות אלה; ומשעשו כן, ביום 21.8.2013 עלה לבסוף בידי ביטון לרשום הערת אזהרה לטובתם על הזכויות בדירה, וביום 30.10.2013 הושלמה העברת הבעלות בדירה על שמם בלשכת רישום המקרקעין. בסמוך לאחר רישום הערת האזהרה על הדירה, ביום 1.9.2013 הודיע יצחק למוריס בכתב כי לגישתו חוזה המכר אינו תקף – משום שבעת חתימתו יצחק לא היה כשיר מבחינה משפטית. בנסיבות אלה הגישו ביטון תביעה לסילוק ידו של יצחק מהדירה (ת"א (שלום ת"א) 18766-02-14); ובמסגרת אותו הליך הוסכם בין הצדדים כי יצחק יוכל להגיש תובענה לסעד הצהרתי בדבר בטלות חוזה המכר, שעד לבירורה פינויו מן הדירה יעוכב, והסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה ביום 27.5.2014.


לנוכח האמור, ביום 22.7.2014 הגיש יצחק לבית המשפט המחוזי תביעה נגד ביטון ויעל, שבמסגרתה התבקש סעד הצהרתי שלפיו חוזה המכר בטל. ביטון ויעל מצידם עתרו לסילוק התביעה על הסף, וביום 30.4.2015 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד השופט
ד' חסדאי
) את בקשת הסילוק – והורה על דחיית התביעה על הסף, מן הטעם שיצחק לא תמך את תגובתו לבקשת הסילוק על הסף בתצהיר וכן מחמת התיישנות. יצחק הגיש ערעור על פסק הדין, שהתקבל ביום 19.11.2015 בהסכמת הצדדים, ונקבע כי תביעתו תתברר לגופה (ע"א 3201/15, השופטים
א' חיות
(כתוארה אז),
צ' זילברטרל
ו-
ד' ברק-ארז
). לאחר שמיעת עדויות והצגת ראיות, ביום 28.2.2018 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי שבו נדחתה תביעתו של יצחק, ומכאן הערעור שלפנינו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

4.
ביסוד תביעתו של יצחק להצהיר על בטלות חוזה המכר עמדה טענתו שלפיה הצדדים מעולם לא התכוונו כי הדירה תימכר לביטון, אלא רק שתשמש כבטוחה להבטחת חובותיהם של פלד; ועוד נטען כי יצחק בכל מקרה לא היה כשיר לחתום על חוזה המכר, וכי הוא אף לא חתם על החוזה אלא שחתימתו זויפה בידי יעל.


בתמיכה לטענה בדבר אי כשירות משפטית, הגיש יצחק לבית המשפט המחוזי חוות דעת מומחה מיום 19.2.2015 מאת הפסיכיאטר ד"ר איוואן גולדברגר (להלן:
ד"ר גולדברגר
) – שבה נקבע, בהתבסס על בדיקות שערך ליצחק בשנת 2006 ובשנת 2008, כי בעת הרלוונטית חווה יצחק קשיים רגשיים וקוגניטיביים שבעטיים לא היה כשיר לחתום על חוזה המכר. בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום לאמץ את ממצאיו של ד"ר גולדברגר בנושא הכשירות המשפטית, תוך שציין כי חוות דעת זו אינה מבוססת ומסקנתו של המומחה אינה נובעת מן הנתונים שעמדו לפניו. בית המשפט ייחס משקל גם להתרשמותו מעדותו של ד"ר גולדברגר, ובפרט לכך שהמומחה הודה כי הבדיקות שערך ליצחק מלמדות על
אפשרות
בלבד ששיקול דעתו של יצחק נפגע בעת קבלת החלטות חשובות. בית המשפט הוסיף כי בשנת 2009 ניהל יצחק חנות צעצועים במשך חצי שנה, וכי עובדה זו אינה מתיישבת עם חוות דעתו של ד"ר גולדברגר שלפיה בתקופה זו סבל יצחק מליקויים קוגניטיביים. זאת ועוד: בית המשפט המחוזי העדיף את התרשמותו של עו"ד שמילה בנוגע למצבו הקוגניטיבי של יצחק בזמן אמת (כפי שכבר צוין עו"ד שמילה הוא שערך את חוזה המכר ויצחק חתם על החוזה לפניו), על פני האמור בחוות דעתו של ד"ר גולדברגר בנדון. בפסק הדין נקבע כי עדותו של עו"ד שמילה הייתה מהימנה וניכר ממנה שיצחק הבין היטב את משמעות חוזה המכר בעת שחתם עליו; ויתרה מכך, לדברי עו"ד שמילה יצחק שיתף אותו בכך שהוא עושה שימוש בעובדה שעבר תאונת דרכים, על מנת להציג עצמו כפגוע
. בהינתן כל האמור, נדחתה גרסתו של יצחק בדבר אי כשירותו לחתום על חוזה המכר.


יצוין כי מטעם יצחק הוגשו שתי חוות דעת נוספות בתחום הפסיכיאטריה, שנערכו סמוך למועד שבו נפגע בתאונה, לשם קביעת אחוזי נכות: האחת מאת ד"ר אלי קריצ'מן (להלן:
ד"ר קריצ'מן
), והשנייה מאת ד"ר משה בירגר (להלן:
ד"ר בירגר
). ד"ר קריצ'מן העריך ביום 9.9.2004 כי יצחק סובל מ- 50% נכות לצמיתות, בשל ליקויים קוגניטיביים, רגשיים והתנהגותיים שנגרמו לו בעקבות התאונה; וד"ר בירגר אישר ביום 14.4.2005 את ממצאיו ומסקנתו של ד"ר קריצ'מן. ואולם בית המשפט המחוזי לא מצא לנכון לייחס משקל כלשהי לשתי חוות הדעת הללו, בין היתר משום שעורכיהם לא זומנו על ידי יצחק למתן עדות.


עוד בנושא הכשירות המשפטית, בית המשפט המחוזי ציין כי ישנן אינדיקציות לכך שבזמן אמת יצחק הבין כי התקשר בעסקה למכירת הדירה, ומכאן שהיה כשיר לעשות כן. ראשית, במזכר ההבנה שנחתם כאמור על ידי יצחק, צוין באופן מפורש כי "
הדירה תעבור על שם משפחת ביטון
". יצחק אמנם טען כי סעיף זה נמחק מהמסמך, תוך שסומן ב"איקס" – ואולם גם טענה זו נדחתה. בית המשפט המחוזי הבהיר כי הסימון בוצע על ספרת הסעיף בלבד ולא על תוכנו, וכי בכל מקרה סימון זה נעדר כל תוקף מאחר שמוריס לא אישר את התיקון בחתימתו בסמוך. שנית, בתצהיר מיום 20.5.2013 שהגיש יצחק בהליך פשיטת רגל שהתנהל בענייננו (פש"ר (מחוזי ת"א) 42387-05-13), הלה הצהיר כי "
בגין התאונה אף הגעתי למצב שבו אני ופרודתי נאלצנו למכור את דירתנו, וכל הכסף עבר לכיסוי חובות כולל יתרת המשכנתאות של הדירה
". נוסף על כך, במכתב מיום 1.9.2013 שכתב יצחק למוריס, הזכיר יצחק את מזכר ההבנה וציין כי הוסכם שהדירה תימכר לצד שלישי וכי תמורת המכירה תועבר לידי ביטון.

5.
בית המשפט המחוזי נתן דעתו גם לטענה שלפיה חתימתו של יצחק על חוזה המכר זויפה. בתמיכה לטענה זו הציג יצחק חוות דעת מיום 1.3.2017 מאת הגרפולוגית פנינה אריאלי (להלן:
אריאלי
) – שבה נקבע כי "
קיים דמיון צורני כללי בין החתימות שבמחלוקת לבין החתימות להשוואה, אך קיימות אינדיקציות לכך שהחתימות שבמחלוקת לא נכתבו על ידי מר יצחק פלד

". מטעם ביטון ויעל הוגשה חוות דעת נגדית מאת דבורה הראל, מומחית לבחינת מסמכים (להלן:
הראל
) – שציינה כי לנוכח בדיקות מיקרוסקופיות שערכה לחתימות המקוריות שהוצגו לה, היא סבורה "
בדרגת ביטחון הגבוהה ביותר (5 מתוך 5) כי המסמכים שבטיעון נחתמו ע"י מר יצחק פלד

".


בית המשפט המחוזי ביכר את ממצאיה של הראל על פני אלה של אריאלי. יצחק לא זימן את אריאלי למתן עדות, ונקבע כי כבר בשל כך יש להתעלם מחוות דעתה. יתרה מכך, נקבע כי חוות הדעת מאת אריאלי אינה מפורטת די הצורך, ואין בה כל הסבר בנוגע ל"
אינדיקציות
" כביכול לכך שאין זו חתימתו של יצחק על גבי חוזה המכר – וזאת בניגוד לחוות דעתה של הראל, שנמצאה מפורטת ומנומקת כדבעי. בנוסף, טענתו של יצחק כי חתימתו זויפה נסתרה בעדותו שלו עצמו, שבה הודה כי חתם על חוזה המכר. לבסוף, גם בנקודה זו ניתן משקל משמעותי לעדותו של עו"ד שמילה, שמסר כי יצחק חתם על חוזה המכר בנוכחותו. בהינתן האמור נקבע בפסק הדין כי טענתו של יצחק שלפיה לא חתם על חוזה המכר היא "
טענת בדים חסרת שחר
".

6.
בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה שלפיה הצדדים מעולם לא התכוונו למכור את הדירה, אלא רק להעמידה כבטוחה לחובותיהם של פלד לביטון; ותחת זאת נקבע בפסק הדין כי הצדדים התקשרו בעסקה למכירת הדירה וכי עסקה זו היא בת תוקף. קביעה זו נשענה, בין היתר, על העובדה שיצחק חתם על ייפוי הכוח להעברת הזכויות בדירה לביטון; על מכתב ששלח יצחק למוריס ביום 16.3.2010 ושהוכתר "
רשימת תשלומים של מוריס על חשבון רכישת הדירה
"; ועל עדותו של מוריס, שבית המשפט המחוזי התרשם כי הייתה אמינה וסדורה. אגב כך ציין בית המשפט המחוזי כי בכל הנוגע לכוונת הצדדים בהתקשרות, אין כל רבותא בעובדה שרישום הזכויות בדירה על שם ביטון הושלם רק בחלוף כ-7 שנים מעת חתימת חוזה המכר – שכן עיכוב זה יסודו בעיקולים שרבצו על הזכויות בדירה בגין חובות של פלד. בית המשפט הוסיף ודחה את טענת יצחק שלפיה התמורה שנקבעה בחוזה המכר הייתה גבוהה מחובו לביטון, ואימץ את חוות דעתו של השמאי שמעון ברנס שהוגשה מטעם המשיבים, ושלפיה שווי הדירה היה דווקא נמוך מיתרת חובותיו של יצחק לביטון.



סוף דבר בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו של יצחק, תוך חיובו בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 50,000 ש"ח.

טענות הצדדים

7.
יצחק חוזר בערעור על כלל טענותיו בבית המשפט המחוזי, ואגב כך על הטענה כי סבל מליקויים קוגניטיביים בעת החתימה על חוזה המכר וכי בנסיבות אלה החוזה בטל. לשיטתו של יצחק, בהעדר חוות דעת פסיכיאטרית נגדית מטעם המשיבים שומה היה על בית המשפט המחוזי לאמץ את ממצאיו של ד"ר גולדברגר ככתבם וכלשונם – ובית המשפט חרג מסמכותו שעה שלא עשה כן. יצחק מוסיף ומדגיש כי המשיבים הם שביכרו שלא לדרוש את חקירתם של שני המומחים הנוספים מטעמו (ד"ר קריצ'מן וד"ר בירגר) – וגם בשל כך, ובהתאם להוראות תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:
תקנות סד"א
), יש לקבל את האמור בחוות דעתם ללא סייג. יצחק דבק אף בגרסתו שלפיה הוא לא חתם על חוזה המכר וחתימתו זויפה על ידי יעל, וכי בכל מקרה הצדדים לא התכוונו להעביר את הזכויות בדירה לביטון אלא רק להעמידה כבטוחה לחובות פלד.


המשיבים מצידם טוענים כי דין הערעור להידחות, תוך שהם סומכים ידיהם על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. בנושא הכשירות המשפטית של יצחק – המשיבים טוענים כי ממצאיו של ד"ר גולדברגר, שלפיהם יצחק לא היה כשיר מבחינה קוגניטיבית בעת החתימה על חוזה המכר, אינם מתיישבים עם גוף חוות הדעת שבה צוין כי בבדיקתו של יצחק נמצא מהלך חשיבה מאורגן ובוחן מציאות תקין. עוד נטען כי גם כאשר מונחת לפני בית משפט חוות דעת יחידה, אין הוא כבול לממצאיה; לא כל שכן כאשר עורך חוות הדעת לא נחקר עליה, כפי שהיה בעניינם של ד"ר קריצ'מן וד"ר בירגר. בנוגע לשאלת החתימה על חוזה המכר – המשיבים סבורים כי חוות הדעת הגרפולוגית מטעם יצחק חסרת כל ערך, שכן המומחית אריאלי לא הובאה על ידו למתן עדות, וכן משום שהיא כלל לא בדקה חתימות מקוריות אלא העתקי מסמכים בלבד. לבסוף, לעמדת המשיבים יצחק מושתק מלטעון שהעסקה שערכו הצדדים היא עסקת משכון בלבד, וזאת בהינתן שורה של הודאות בעל דין מזמן אמת שבהן הצהיר כי מכר את דירתו.

דיון והכרעה

8.
לאחר שעיינו בטענות הצדדים בערעור ובמוצגים שהובאו מטעמם, והוספנו ונתנו דעתנו לטיעוני באי-כוח הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות מטעמי בית המשפט המחוזי, בגדרי תקנה 460(ב) לתקנות סד"א. כך, באשר ההחלטה נושא הערעור יסודה בממצאים עובדתיים, שעליהם מבוססת מסקנתו המשפטית של בית המשפט המחוזי ללא כל טעות שבדין. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנותיו, שפורטו בתמצית לעיל, לאחר בחינה מעמיקה של טענות הצדדים ועל יסוד חוות הדעת והראיות שהוצגו לפניו – ומדובר בקביעות ובממצאים עובדתיים שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם (ראו למשל: ע"א 983/17
סעד נ' הימנותא בע"מ
, פסקה 7 (25.11.2018)
;
ע"א 9065/12
חברת ז.כ. למדידות והנדסה בע"מ נגד עיריית אשקלון
, פסקה 19 (7.4.2014)); וזה המצב גם במקרה דנן.

9.
שאלת כשירותו המשפטית של
יצחק לחתום על חוזה המכר היא שאלה עובדתית גרידא, שהוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי על יסוד עדויות הצדדים והראיות שהוצגו לו.
הטענה שלפיה לא היתה לבית המשפט המחוזי סמכות לסטות מממצאיו של ד"ר גולדברגר, וזאת משום העדר חוות דעת רפואית נגדית, לא יכולה לעמוד. בית משפט אינו כבול לממצאים שנקבעו בחוות דעת מומחה, אף אם מדובר בחוות דעת יחידה שמונחת לפניו
(
ע"א 9396/07
כסלו נ' חברת רכבת ישראל בע"מ
, פסקה 18 (4.11.2010)).


לגופם של דברים, בית המשפט המחוזי קבע כי אין בחוות הדעת מאת ד"ר גולדברגר כל תימוכין למסקנה שאליה הגיע, שלפיה יצחק לא היה כשיר לחתום על חוזה המכר; ואכן, עיון בחוות הדעת מעלה כי יצחק מבקש לקרוא לתוכה את מה שאין בה. כל שעולה מחוות הדעת הוא שבעת הרלוונטית היה יצחק שרוי במצב רוח ירוד – אך מכאן ועד הקביעה כי באותה עת לא היה כשיר לחתום על חוזה המכר, המרחק הוא רב. יצחק אמנם נאחז בעובדה כי פגיעתו בתאונה היתה כה קשה עד כי מונה לו אפוטרופוס לגוף ולרכוש – ואולם יובהר כי חוזה המכר נחתם על ידי יצחק קרוב ל-5 שנים לאחר שבנו מונה לאפוטרופסו, באופן זמני ולמשך 6 חודשים בלבד. נוסף על כך, בית המשפט המחוזי מצא כי יש לייחס משקל משמעותי לעדותו של עו"ד שמילה, והעדיף את התרשמותו הישירה של העד ממצבו הקוגניטיבי של יצחק בזמן אמת, על פני חוות דעתו של ד"ר גולדברגר שנערכה בדיעבד (ע"א 7506/95
שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל
, פ''ד נד(2) 215, 221 (2000)). ויוזכר: העדפת גרסתו של עו"ד שמילה מבוססת על התרשמות בלתי אמצעית של הערכאה הדיונית מעדותו, ומדובר בממצא מהימנות שאין סיבה להתערב בו (ע"א 5786/15
אזורים חברה להשקעות בפיתוח ובבנין בע"מ נ' חסן
, פסקה 17 (3.9.2017)). אשר לחוות הדעת מאת ד"ר קריצ'מן וד"ר בירגר – גם אם נצא מנקודת הנחה שלפיה היה על המשיבים לבקש את חקירת המומחים לו רצו להפריך את הממצאים שנקבעו בחוות הדעת הללו (בהתאם להוראת תקנה 130א לתקנות סד"א) – ממילא לא יהא בכך כדי להועיל לגרסתו של יצחק. עיון בחוות הדעת מאת ד"ר קריצ'מן וד"ר בירגר מגלה כי הן מתמצות בשאלת שיעור הנכות הרפואית שנגרמה ליצחק כתוצאה מהתאונה, ולא ניתן בשום אופן ללמוד מתוכן כי היה חסר כשירות משפטית בעת חתימת חוזה המכר.

10.
גם טענתו של יצחק שלפיה חתימתו על גבי חוזה המכר זויפה, נמצאה חסרת יסוד. בעניין זה העדיף בית המשפט המחוזי את חוות דעתה של הראל מטעם המשיבים, על פני זו של אריאלי מטעם יצחק – וכידוע אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהעדפת חוות דעת של מומחה אחד על פני חוות דעת של משנהו, בשאלות של מומחיות ומקצועיות (ע"א 1535/13
מדינת ישראל נ' איבי
, פסקה 47 (3.9.2015); ע"א 8777/12
ד.ג. נ' מדינת ישראל
, פסקה 5 (6.4.2014) והאסמכתאות שם). זאת ועוד. לאחר עיון בחוות הדעת מאת אריאלי, הצדק עם הערכאה הדיונית כי מדובר במסמך לקוני, החסר פירוט ונעדר קביעה חד משמעית בנוגע לאותנטיות של חתימת יצחק על גבי חוזה המכר. מנגד, חוות דעתה של הראל מנומקת כהלכה, ונתמכת בממצאי בדיקות שערכה לעניין מאפייני תנועה וקו, צורה וארגון של חתימותיו השונות של יצחק. גם מטעם זה אין יסוד להתערבותנו בהעדפתו של בית המשפט המחוזי את חוות דעתה של הראל על פני זו של אריאלי.

11.
לבסוף, יש לדחות את טענתו של יצחק שלפיה העסקה שבה התקשרו הצדדים היא עסקת הלוואה ומשכון, ולא עסקת מכר. טענה זו מנוגדת ללשונם הברורה והטבעית של שורת ההסכמים שבהם התקשרו הצדדים – החל בזיכרון הדברים, עבור בהסכם המשכון, וכלה בחוזה המכר. אמנם במסגרת הסכם המשכון נקבע כי הדירה תשמש כבטוחה להחזר ההלוואה שהעמידו ביטון לפלד – ואולם בד בבד הובהר כי המשכון נועד לחול עד להשלמת העברת הזכויות בדירה לידי ביטון. גרסתו של יצחק מהווה אפוא עדות יחידה מפיו של בעל דין בעל עניין, העומדת בניגוד לאמור במסמכים שעליהם חתם בעצמו, ועל כן ערכה הראייתי של עדות זו מועט ביותר. יצחק עצמו אף הצהיר בשורה של הזדמנויות, בכתב ובעל פה, כי הוא מכר את הזכויות בדירה לביטון. כך, למשל, במסגרת עדותו בהליך פשיטת הרגל מסר כי נאלץ למכור את הדירה על מנת לכסות את חובותיו; ובמכתב ששלח למוריס פירט בכתב כספים שניתנו לפלד על חשבון רכישת הזכויות בדירה. הנה כי כן – הן תוכנו של חוזה המכר, הן ראיות ועדויות חיצוניות לו, מובילות כולן למסקנה חד משמעית שלפיה פלד וביטון הסכימו על מכירת הזכויות בדירה.

סוף דבר

12.
התוצאה היא שאנו מורים על דחיית הערעור, ומחייבים את המערער בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ש"ח.


ניתן היום, כ"ו בניסן התשע"ט (1.5.2019).


ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט

_________________________



18018220_g13.docx

אא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
http://supreme.court.gov.i

l







עא בית המשפט העליון 1822/18 יצחק פלד נ' מוריס ביטון, איריס ביטון, יעל פלד (פורסם ב-ֽ 01/05/2019)