פסקי דין על מאיר בן שלמה עמר

40142/05 פ     03/01/2006




פ 40142/05 מדינת ישראל נ' מאיר בן שלמה עמר





מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד ניסים מירום

בעניין:
המאשימה

נ ג ד
מאיר בן שלמה עמר
ע"י ב"כ עו"ד ששי גז
הנאשם
גזר - דין

מעשי הנאשם והרשעתו
הנאשם 1 הוא בנו של הראשון לציון, כב' הרב שלמה עמר. במהלך חודש פברואר 2005, לערך, הכירה א', בת הרב ואחותו הקטינה של הנאשם, צעיר, קטין כבן 17 שנים, ונקשרו ביניהם קשרי חברות. למרות פניות של אמה, שכבר נתנה את הדין בגין חלקה בפרשה, ושל בני משפחה אחרים, לצעיר, הוא לא נעתר לפניות, בהן נדרש לנתק את קשריו עם א'.
בסמוך לפני יום 26.4.05 נודע לנאשם 1 אודות התרועעות אחותו עם הצעיר ואזי גמלה בלבו החלטה להביא לניתוק הקשר ביניהם וללמד את השניים לקח.
ביום הנזכר, בשעה 22:00, הגיע הנאשם 1 ברכב, לבית הרב בירושלים ולאחר שביקש מ-א' לרדת אליו, הכניס אותה, בניגוד לרצונה, למכונית, ונסע לכיוון בני-ברק. בהגיעם לשם, הורה הנאשם 1 לאחותו להתקשר לצעיר ולפתותו, בדברי כזב, להגיע לרכב. זה הגיע, נכנס למכונית והצטרף ל-א'. לאחר מכן הסיע הנאשם 1, לבית חבריו בקלנסווה, את הרכב, שבו, כאמור, השניים, אחרי שהפחיד את הצעיר. חברים אלה הם הנאשמים 2 ו-3, שגם הם כבר נתנו את הדין בגין מעשיהם.
שני חבריו לא היו, אותה עת, בביתם, ועל כן ביקש מהם הנאשם 1 להגיע לבית. בהגיעו לקלנסווה, הותיר הנאשם את א' ברכב, תוך שהזהירה לבל תצא ממנו ואת הצעיר הכניס לאחד החדרים בבית חבריו, והורה לו לחלוץ את נעליו ולהמתין במקום.
בשעה 03:30 הגיעו שני חבריו, נאשמים 2 ו-3, ברכבם לבית ושם עדכן אותם הנאשם 1 אודות קשריו של הצעיר עם אחותו וביקש את עזרתם ב"טיפול" בו. בעצה אחת החליטו השלושה להביא את הצעיר לניתוק קשריו עם אחות הנאשם.
לאחר שהורו לצעיר להיכנס לחדר אחר בבית, בעט בו נאשם 1. נאשם 2 הורה לו לשבת והחל לחוקרו בדבר טיב יחסיו עם א', תוך שהוא סוטר בפני
ו. לאחר מכן הקים אותו נאשם 2, הצליף בגבו בחגורת העור של מכנסיו, קשר את ידיו בחגורה והטילו על הרצפה.
נאשם 1 נטל מספריים וגזר את הכיפה שהייתה על ראש הצעיר, בטענה, כי אינו ראוי לה עוד.
בהמשך אחז נאשם 2, בחוזקה, בצוואר הצעיר, שיחרר את החגורה מידיו, הכהו בגבו והורה לו לשבת. או אז בעט בו נאשם 1, הכהו באגרופיו בראשו וצעק עליו. משישב הצעיר, ישבו נאשמים 2 ו-3 משני צידיו והמשיכו בחקירתו, תוך שהם חובטים בו, מעת לעת. לאחר מכן העביר נאשם 2 את הצעיר למקום ישיבה אחר והמשיך להכות בו יחד עם נאשם 1. בשלב זה נטל נאשם 1 את המספריים וגזר את שערות פאותיו של הצעיר, במטרה לבזותו.
הצעיר הוצא על ידי השלושה מן החדר והושב על מפתן הבית, כאשר נאשמים 1 ו-2, ממשיכים לבעוט בו. נאשם 2 אף קירב אליו כלבים ונאשם 3 החזירם למקומם והכניסו לרכבו. נאשם 2 משכו החוצה מן הרכב ויחד עם נאשם 1 בעטו בו, תוך שהוא מתגלגל על גבי החצץ בחצר הבית.
האחות א', שהוכנסה, בינתיים, לבית, שהתה במטבח. נאשם 1 שב אליה, נטל את משקפיה ושברם, נטל תכשיטים שענדה, שבר את חלקם ונטל לעצמו חלק מהם.
בשעה 05:00 לערך, הכניסו השלושה את א' ואת הצעיר, בנפרד, לשני כלי הרכב ונסעו עם צעירה נוספת שהיתה בחברתם, לבית הרב בירושלים. במהלך הנסיעה היכו נאשמים 1 ו-2 את הצעיר, הורו לו לעשן סיגריה ונטלו ממנו את תעודת הזיהוי, כדי לוודא, כי איננו מחזיק בה רישום אודות פרטיה של א'.
בהגיעם לירושלים בשעה 06:30 לערך, התקשר נאשם 1 לאמו, אשת הרב, היא נאשמת 4, כאמור, וזו פתחה את הדלת בפני
החבורה כולה. עוד לפני כניסתם לבית הרב, היכו נאשם 1 ו-2 את הצעיר ולאחר מכן, הורה לו נאשם 1 לשבת על רצפת הסלון בבית ועל אחותו ציווה להיכנס לחדרה. לאחר שנפנה לשוחח עם אמו, שב נאשם 1 אל הצעיר, ששכב על הרצפה ופניו כלפי מטה, והיכהו. הוא נכנס, בהמשך, לחדרה של א', שלף סכין ואיים עליה לבל תמשיך בקשריה עם הצעיר.
בשעה 07:30 פנה נאשם 1, על דעת שני חבריו, לצעיר, הורה לו שלא לשוב לירושלים עד שנת 2007, לא להחזיק בפלאפון ואף לא להיפגש עם בנות המין השני, למשך שנתיים. הוא הוציאו מבית הרב, מסר בידו 20 ₪, כדמי נסיעה, והורה לו להגיע לביתו במהירות, לבל יבולע לו.
הנאשם 1 הודה בעובדות האמורות והורשע, על פי הודאתו, בעבירות של חטיפה לשם סחיטה, לפי סעיף 372 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק), התעללות בקטין, לפי סעיף 368ג לחוק, כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 רישא לחוק.

הנסיבות והטיעונים לעונש
לנאשם 1, גרוש, יליד 1974, הרשעות קודמות אחדות מן השנים 1993 ו- 1994 ורישום ללא הרשעה משנת 1998. הוא הורשע בעבירות רכוש. הרישום בלא הרשעה עניינו במירמה, גניבה, החזקת סמים לצריכה עצמית, התחזות לאחר והפרעה לשוטר. הוא נידון לעונשי מאסר מותנה וקנס וכן הוטל עליו, משלא הורשע, של"צ.

מטעמו העידו תשעה עדי אופי, מרבדים שונים של סביבתו: מבוגרים ממנו שהכירוהו במהלך השנים, ידידיו, כאלה שעמדו עמו בקשרים מקצועיים, כאלה שזכו לעזרתו וסיועו וכן אחותו הבכורה ממנו, ואחיינו הצעיר.
כולם דיברו בשבחו ועמדו על מידותיו הטובות. מקצתם הפליגו בתיאור העזרה הרבה שזכו לקבל ממנו, איש, איש בתחומו ועל האהבה והחום שהרעיף עליהם. אחותו ואחיינו האירו גם את הצדדים המשפחתיים החיוביים והאחות ביקשה להבהיר גם את פשר התנהגותו בפרשייה זו.

ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה דיונית גם באשר לגבולות הענישה המוצעת בעבורו. ב"כ התביעה הגביל עצמו לרף ענישה של שלוש שנות מאסר בפועל. הסניגור רשאי, על פי הסכמה זו, לטעון, בהקשר למאסר בפועל, על פי ראות עיניו. שני הצדדים הסכימו, כי ייגזר עליו מאסר מותנה וכי הוא ישלם לצעיר המתלונן פיצוי בסכום של 35,000 ₪, שיופקד בקופת בית המשפט עד גזירת דינו.

התובע עמד, בהרחבה, על המסכת העובדתית המתארת את ההתרחשות המלאה של ליל 26.4.05 ועד בוקרו של המחרת. הוא דיבר על האלימות, הביזוי וההשפלה שהיו, במיוחד, מנת-חלקו של הצעיר המתלונן ומקצתם גם לא נמנעו מן האחות א' עצמה.
לבד מן החריפות של אלה, הדגיש גם את ההתערבות הגסה של נאשם 1 בחיי הפרט של הצעיר ואף של אחותו ואת גילם הצעיר של אלה, לרבות הנזקים האפשריים, של הצעיר, כתוצאה מרגעי האימה והפחד בהם היה נתון. הוא היפנה גם לתצלומים של מראה המתלונן, לאחר אותו לילה, כדי שניתן יהיה לעמוד גם על נזקיו הגופניים.

על פי כל אלה ומתוך בחינה השוואתית את חלקו של נאשם 1 במעשים ויוזמתו לביצועם, לעומת חלקם של האחרים ובמיוחד נאשם 2, שחלקו היה רב משל אחיו, נאשם 3, והעונשים שנגזרו עליהם, הציע להעניש את נאשם 1 ברף הענישה העליון, משמע במאסר בפועל בן שלוש שנים. לדעתו, גם עונש זה איננו חמור מידי, בנסיבות ענייננו.

לעומתו, עמד הסניגור על הנסיבות המקלות המשמשות בעבור הנאשם וסמך ידיו גם על דברי עדי האופי, שהעידו מטעמו והאירו את הצדדים החיוביים שבו. צדדים אלה, מצביעים על אדם, הנכון לעזור לזולתו, בכל הניתן, כפי שעשה, הלכה למעשה, אמר.
ב"כ הנאשם לא ביקש למעט ממעשי מרשו, אך הדגיש, כי הוא מתחרט על שעשה, מתוך נטילת אחריות על המעשים וכן את זאת שתוצאת התנהגותו, גרמה למשפחתו נזק ממשי - לא רק תדמיתי - חלף רצונו שלו לסייע למשפחה ולשמור על שמה הטוב. הוא עמד על דברי עדי האופי, והוסיף משלו, אודות דמותו המיוחדת של הנאשם, שבחר, למרות היותו בן למשפחה חרדית, לפנות לדרך משלו. הגם שעשה כן, לא נותקו הקשרים עם בית אביו והמשפחה, אשר הוסיפה לראותו כאחד מתוכה.

מתוך הפנייה לעונשיהם של האחרים, והשוואת מעשיו לאלה של נאשם 2, הציע לענוש את הנאשם במאסר בפועל שלא יעלה על שנה ומחצה.

הנאשם עצמו ביקש את סליחת המתלונן והביע חרטה על מעשיו, תוך שהבטיח, כי לא יעשה כאלה שנית. הוא התנצל בפני
אמו ומשפחתו, על הרע שגרם להם במעשיו, עמד על גודל טעותו והוסיף, כי אילו חשב, היטב, טרם מעשיו, היה נוהג אחרת לגמרי.
שיקולי הענישה והארות נוספות
שלושה מבין הנאשמים המעורבים בפרשייה כבר נתנו, כנזכר, את הדין בגין מעשיהם. כך נאשמת 4, אשת הרב וכך נאשמים 2 ו-3, האחים מקלנסווה, חבריו של נאשם 1.
גזרתי את דינם של אלה בטרם נשמעו הטיעונים לעונש בעניינו של נאשם 1 ועל כן נמנעתי, במודע, מהבעת עמדה ערכית לגבי טיב מעשיהם, מה עוד שדינם נגזר על יסוד הסכמה של הצדדים.
עמדה כזו אודות הפרשייה כולה, אביע עתה, בבואי לגזור את עונשו של נאשם 1. לא אוכל להימנע מלהתייחס ליתר הנאשמים ומעשיהם, שכן המדובר במידרג של עונשים, פועל יוצא של חלקם במסכת כולה. לא כל שכן כך, כאשר הצדדים כאן, נחלקים בשאלה, כיצד יש להתייחס לעניינו של נאשם 1 והאם הוא, אכן, חמור יותר, מחלקו של נאשם 2.
התביעה סברה, כי כך הוא הדבר, ועל כן היא עומדת על רף הענישה המחמיר שהציעה.
ההגנה איננה סבורה כך ועל כן היא מציעה ענישה שאיננה חמורה יותר מזו שהוטלה על נאשם 2.

אדגיש את זאת, מעשיהם והתנהגותם של כל הנאשמים, קטון כגדול, ראויים, לכל הפחות, לגנאי.

על פי חלקה וטיב האשמה שיוחסה לנאשמת 4 בכתב האישום המתוקן לגביה, קיבלתי את עמדת הצדדים ולא הרשעתיה בדין. צריך לחזור ולומר, מכוח הנסיבות שנוצרו ונגלו לעיניה, היה לה יסוד סביר לחשוב, כי זה מקרוב נלקח הצעיר הקטין, הוחזק בניגוד לרצונו ונגרם לו נזק בידי שלושת הנאשמים האחרים. היא לא עשתה דבר. די בזה, אף בלא הפועל היוצא של יסוד זה, משמע - חובת הדיווח, כדי להדאיג ולעורר תמיהה על התנהגותה. אי-הדיווח, כשלעצמו, מלבד היותו הפרה של החוק, הוא בעל משמעות חברתית שלילית, במיוחד בעיתות קשות, כאשר האלימות גואה ויש צורך לעשות את כל הניתן כדי למונעה, ולהוקיעה ולענוש את מבצעיה.

בסדר הפוך זה, של הקטון עד הגדול, נאשם 3 הוא, אמנם, מן הנוטלים חלק במסכת האלימה הקשה, אך חלקו בה, קטן, באופן ממשי, מזה של אחיו, נאשם 2 ואף קטן, בהרבה, מזה של נאשם 1. להזכיר, הוא נידון, בהסכמה, לארבעה חודשי מאסר בפועל ולמאסר מותנה וכן חוייב בפיצוי המתלונן.
את חלקו של נאשם 2 ניתן להגדיר כמרכזי, יחסית לאחיו, אך, עניינית, הוא, כמעט חוסה בצילו של נאשם 1. הוא נידון, בהסכמה, לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל ולמאסר מותנה וחוייב בפיצוי המתלונן.

אם אמרתי, כי התנהגותם, של האחים, ובמיוחד כך, זו של נאשם 2, ראויה לגנאי, הרי שהמעטתי בדברים. הם, באו לסייע בידי חברם, נאשם 1, אך נטלו חלק במסכת קשה, שהתרחשה בשיתופם הפעיל, של אלימות מתמשכת, פוגענית, מעליבה ומשפילה, כלפי קטין, שכל חטאו היה זה שהתרועע עם בת הרב. בדין נידונו לעונשי מאסר בפועל.

נאשם 1, בן הרב, הוא הרוח החיה בפרשייה כולה. הוא בעל האינטרס האישי במה שנעשה, הוא היוזם של המעשים, והוא המבצע של הקשים והחריפים שבהם. ואם לא די בכך, הוא חוטא ומחטיא. הוא גרר את שני חבריו, נאשמים 2 ו-3, למעשים, בגין עניין-לא-להם. אין, איפוא, יסוד, להשוות את חלקו, וכיוצא בזה גם את עונשו, לזה של נאשם 2, כהצעת ההגנה.

כאשר מעיינים בתאור מעשיו והתנהגותו של הנאשם 1, באותו לילה, כפי שפירטתי לעיל, על האכזריות, הביזוי וההשפלה, שנקט בהם כלפי הצעיר, אי אפשר ליישבו עם הדמות הרגישה, הרחומה והמיטיבה, לעיתים גם עדינה, שציירוה עדי האופי. ניגודים בולטים כאלה, כך ניתן להעריך, מאפיינים, על פי מה שהובא במשפט, את מהלך חייו של הנאשם, מאז עמד על דעתו והחליט לפרוש ממסגרת המשפחה ולזנוח את אורח החיים החרדי.

הפרישה הזו, שלא הייתה מוחלטת, כך הוברר, לא הותירה אותו מחוץ למסגרת. גם מכאן וגם מכאן נעשה לא-מעט, כדי שלא ינותקו חבלי הקשרים עמו. בני המשפחה, עדיין, ראוהו, למרות פרישה זו, כאחד משלהם. מותר להניח, כי כך ראה עצמו גם הוא, למרות החופש הרב שנטל לעצמו והתרחקותו, כדי ת"ק פרסה, מאורח החיים שמקודם. על רקע זה, לא ייפלא, איפוא, להבין, כיצד ומדוע גומר הוא אומר בנפשו לעשות את כל הניתן בידו, כדי ששמה הטוב של משפחתו לא ייפגע וכבודה לא יוכתם. אפשר וביקש, כדרך בה רואה זאת אחותו, הגדולה ממנו בשנים, שהעידה בעבורו, למנוע מ-א' אחותו, עשיית מעשים, שראה בהם כעין הליכה בעקבותיו.
בין אם כך ובין אם כך, אין בכל אלה, כדי להסביר את מידת ההתאכזרות שנקט בה כלפי הצעיר ואת הביזוי וההשפלה שנהג כלפיו. אולי יותר מן האלימות הפיזית של הכאה ובעיטות וכיו"ב מעשים קשים, פוגענים הם הביזוי וההשפלה. שיאם של אלה במעשים המזעזעים של גזירת הכיפה וגזיזת הפאות. גם בחיובו לחלוץ את נעליו, יש משום ההשפלה והנמכת הקומה.
הצדק עם ב"כ התביעה, כאשר הוא מזכירנו, כי כאלה נעשו בתקופות אפלות בהיסטוריה של עם ישראל. אכן, כך. באותן תקופות חשוכות, עשו כדבר הזה, ועוד רב מזה, כדי להשפיל ולבזות את אבותינו בטרם עשו בהם את הנורא מכל. מובן, כי ההשוואה איננה, חלילה, ממין העניין, אלא כדי לעמוד על טיב ההשפלה והזכרון הקשה שהיא מעוררת. הנאשם, כאדם מבין ורגיש, כפי שתואר, צריך היה להבין את כל אלה. אם נתכוון, במעשיו אלה, אך להדגיש בפני
הצעיר, כי הוא פוגע, כך, במאפייניה הבסיסיים והחיצוניים של שמירת המצוות שלו, בתגובה להתנהגות שלא נשאה חן בעיניו וכדי ללמדו לקח שלא ישכחנו, הרי גם בכך יש מידה לא -מבוטלת של חומרה.

חוששני, כי חמת-זעמו על הצעיר הזה, עיוורה את עיניו מלראות את חומרת התנהגותו שלו עצמו. את חמת-זעמו, אזכיר, שפך גם על אחותו, בהתנהגותו הבוטה כלפיה, כולל שבירת משקפיה, נטילת העדיים שענדה ושבירת חלק מהם.
עצם האדנות שבהתנהגותו התוקפנית והאלימה, במהלך כל אותו לילה, ועד בוקרו של המחרת, כלפי הצעיר בן ה-17, בוטה ומגונה. כך גם החירות שנטל לעצמו, מתוך פגיעה אישית בו והתערבות גסה בענייניו, להורות לו הוראות שונות, בעניין בואו וצאתו בשערי ירושלים וכד'.

התנהגות שכזו, אלימה וקשה, עם מאפיינים בולטים של ביזוי והשפלה, שנתפרשה על פני לילה תמים, ראויה לתגובה עונשית מחמירה. תגובה כזו, בצירוף הוקעה של המעשים והבעת סלידה מהם, היא בגדר הרמת תרומה לצמצום התופעה הקשה של האלימות בחברה, שפשתה בה כנגע רע. תכליתה גם להרתיע את העבריין עצמו, מפני נקיטה בעתיד, בדרך כזו. יש בה גם הרתעה של אחרים, לבל יעלו על דעתם לנהוג כך, בעת שהם מעורבים בסכסוך או במחלוקת, כדרך של פתרון או כאמצעי להשגת מטרותיהם. זו המדיניות וזו הגישה הכללית. אלה עומדים גם בבסיס הענישה בענייננו.
עם זאת, אקח בחשבון גם את הנסיבות לקולא ובהן הודייתו של הנאשם, החרטה שהביע, התרשמותי, כי האלימות איננה מאפיינת את דרכו, וזאת שמנע את הצורך בניהול משפט הוכחות והטרחת עדים לאולם בית המשפט. גם נכונותו ונכונות משפחתו לפצות את הצעיר שנפגע, שמצאה ביטוי בהפקדת סכום של 35,000 ₪, בצירוף בקשת הסליחה ממנו, משמשות לצד הקולא.

העונש
שקלתי את השיקולים כולם והחלטתי לגזור על הנאשם 1 את העונשים הבאים:
1. 32 חודשי מאסר בפועל מיום מעצרו 5.5.05.
2. 12 חודשי מאסר על-תנאי ל- 3 שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה עליה הורשע או
כל עבירה שיש בה יסוד של אלימות.
הסכום של 35,000 ₪, שהופקד בקופת בית המשפט, לצורך פיצויו של המתלונן, יועבר אליו, על פי השם והכתובת, שהעבירה התביעה למזכירות.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.

ניתן היום ג' בטבת, תשס"ו (3 בינואר 2006) במעמד הצדדים.

זכריה כספי
, שופט
קלדנית חניתה.
54
בתי המשפט

פ 040142/05
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
03/01/2006
תאריך:
כב' השופט זכריה כספי

בפני
:









פ בית משפט מחוזי 40142/05 מדינת ישראל נ' מאיר בן שלמה עמר (פורסם ב-ֽ 03/01/2006)